פרק ראשון של מסכת שבת – שיעור 8 חלק ב

כך הדה אסור פסיק רישא, אין ברירה אלא לומר שמה שרבי שמעון אוסר בפסיק רישא הוא משום דחשיב כי יש כאן גם כוונה, כיוון דפעולתו ודאית. מה זאת אומרת?

[Speaker B] וזהו דומה לסריקה ותלישה. אה? וזהו דומה לסברה של הסריקה והתלישה.

[הרב מיכאל אברהם] למה, מה הסברה?

[Speaker B] לא, ששם הוא אומר שזה בעצם פעולה אחת.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא זה השאלה, לכן שאלתי אם הוא אומר אותו דבר כמו הקובץ שיעורים או לא.

[Speaker B] אבל שם רואים שהוא לא אומר אותו דבר.

[הרב מיכאל אברהם] זהו, בוא נמשיך לקרוא. וסבירא ליה לערוך, אני ממשיך לקרוא, וסבירא ליה לערוך דזה דווקא בניחא ליה חשיב כאילו יש כאן כוונה, אבל בלא ניחא ליה ולא יתכוון אין כאן פעולת אדם כלל אף בפסיק רישא. אז מה הערוך אומר? הערוך אומר שמתי אפשר להחשיב אותו כמתכוון? רק מתי שניחא לו, כי אז זה נקרא שיש פה כוונה. למה אם ניחא לו זה נקרא שיש פה כוונה? אז אפשר להגיד בשתי צורות: או שחוסר הכוונה זה בעצם אומר אני לא מעוניין בזה, אבל אם ניחא לי אז אני כן מעוניין בזה. או כמו שאמרתי בשיעור הקודם בקצרה, אז אני אגיד את זה עכשיו, שיכול להיות שהנקודה באינו מתכוון זה כמו שהוא אמר פה בהתחלה, למה אני פטור? אני פטור כי זה לא נחשבת פעולה שלי. מה עושה הפסיק רישא? הפסיק רישא בעצם אומר: הפעולה הזאת כן נחשבת כפעולה שלך כי היא פועל יוצא בהכרח ממה שאתה עשית. אם זה ככה, אז זה נחשב כפעולה שלך. אבל זה רק אם נוח לך בתוצאה. אם לא נוח לך בתוצאה, אני לא קושר את הפעולה הזאת אליך. זאת אומרת, אני לא הפסיק רישא לא הופך אותי למתכוון. כן? הפסיק רישא קושר את הפעולה אליי למרות שאני לא מתכוון.

[Speaker C] ולמה זה חשוב ניחא ליה או לא ניחא ליה?

[הרב מיכאל אברהם] הוא אומר שיש תנאי מתי הפסיק רישא קושר את הפעולה אליי: פעולה שיוצאת ממעשיי בהכרח אבל אני לא מעוניין בה, היא עדיין לא נחשבת כפעולה שלי. סוף סוף אני לא מעוניין בה, אז מה אם זה יצא ממעשיי? זה נכפה עליי. אבל אם אני גם מעוניין בה וזה יוצא בהכרח ממעשיי, ההצטרפות של שני התנאים האלה, זה הופך את הפעולה להיות פעולה שלי, נחשבת להיות פעולה שלי. זאת הטענה שלו. אבל מה שעומד מאחורי זה, זה בעצם מה שאמרתי בשיעור הקודם ולכן אני טוען זה לא ההסבר של הקובץ שיעורים. מה שהוא מתכוון לומר זה שבעצם לא באמת נדרשת כוונה. למה אינו מתכוון פטור? אינו מתכוון פטור פשוט בגלל שהפעולה לא מקושרת אליי. אבל אם יהיה לי אופציה אחרת לקשור את הפעולה אליי, נגיד שאני אשאר לא מתכוון אבל יש לי אופציה אחרת לקשור את הפעולה אליי, במצב כזה אני עדיין אהיה חייב למרות שאני לא מתכוון. פסיק רישא זאת אופציה כזאת. הפסיק רישא לא הופך אותי למתכוון, הפסיק רישא רק אומר אני יכול לקשור את הפעולה אליך למרות שאתה לא מתכוון אליה. או בגלל שהיא נחשבת כפעולה, זאת אומרת, זה דומה למה שאומר הקובץ שיעורים, כי הקובץ שיעורים אומר הפסיק רישא הופך שתי הפעולות לאחת, ולכן כמו שאתה מתכוון לראשונה, הכוונה הזאת נחשבת גם ככוונה לשנייה. אבל החזון איש אומר משהו שונה לפי הניסוח שלי כאן. זה דומה אבל זה לא אותו דבר. הוא מתכוון לומר שבסוף אני לא נחשב כמתכוון לפעולה השנייה. אני לא נחשב כמתכוון. אלא מה? זה לא חשוב שאני לא מתכוון אליה, כי סוף סוף היא נחשבת כפעולה שלי. כל מה שצריך שאני אתכוון אליה זה כדי שהיא תחשב כפעולה שלי. אם אני מחשיב אותה כפעולה שלי, אז אני אהיה חייב גם אם לא התכוונתי אליה, זה לא רלוונטי, לא צריך באמת את הכוונה. הכוונה נדרשת רק כדי שהפעולה תחשב שלי. אבל אם יש לי ערוץ אחר שיחשיב את הפעולה הזאת להיות פעולה שלי, אז לא נצטרך כוונה. לכן הפסיק רישא לא הופך אותי למתכוון, אלא הוא קושר את הפעולה אליי בדרך אחרת. אבל זה מותנה בכך שזה יהיה ניחא ליה לפי הערוך. אוקיי?

[Speaker C] זה כבר ברור יותר לפי הרי, אני חושבת. עוד פעם? בשיעור הקודם הסברנו את זה בלי קשר לניחא ליה וזה היה ברור, כי כאילו האם הטבע, האם מה שיצר את הפעולה בטבע זה אני כי זה פסיק רישא, אז ברור שאני האחראית על הפעולה.

[הרב מיכאל אברהם] אז זה כבר ממש מתקרב לרי. אז זה ממש מתקרב לרי, אבל שימי לב, זה עדיין לא בדיוק אותו דבר, כי הרי בסוף בסוף טוען שכיוון ששתי הפעולות נחשבות אחת, אז אני מתכוון גם לשנייה. החזון איש אומר שכיוון ששתי הפעולות נחשבות אחת, אז הפעולה השנייה נחשבת שלי למרות שלא התכוונתי אליה. זה לא אותו ניסוח.

[Speaker C] רגע, לא, אני מדברת על הרי, כלומר שאני לא רוצה לחלק בין ניחא ליה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא אומר כיוון שמחוברות להיות פעולה אחת, אז כיוון שכך, אז מה שאני מתכוון לפעולה הראשונה נחשבת גם ככוונה לשנייה כי הן מחוברות. אז זה נחשב בסוף שאני מתכוון גם לשנייה לפי הרי', ולכן זה לא חשוב אם זה ניחא או לא ניחא, כי סוף סוף אני לא באמת צריך להתכוון לשנייה, זה נחשב הלכתית שאני מתכוון לשנייה כי היא מחוברת לראשונה והרי לראשונה התכוונתי. אבל בסוף הרי' מסתיים בזה שבמצב כזה אני נחשב כמתכוון לפעולה השנייה.

[Speaker C] כן.

[Speaker D] ברור.

[הרב מיכאל אברהם] והחזון איש אני חושב לא אומר את זה, הוא מתכוון לומר אני בכלל לא מתכוון לפעולה השנייה, אבל לא צריך להתכוון אליה. מה שצריך זה שהיא תחשב כפעולה שלי, וכיוון שהיא פועל יוצא בהכרח ממעשיי, אז היא נחשבת פעולה שלי גם אם לא התכוונתי אליה.

[Speaker C] אפשר, זה בין הקובץ שיעורים לחזון איש?

[הרב מיכאל אברהם] כן כן, בין קובץ שיעורים לרי', כן.

[Speaker C] לא, אבל אפשר לראות את הרי' כמו החזון איש טהור בלי ניחא ליה?

[הרב מיכאל אברהם] קובץ שיעורים ברי, כן, קובץ שיעורים ברי, כן. צודקת.

[Speaker C] אבל אפשר, למה הוא מחייב שם החזון איש את הלא ניחא ליה? אפשר להסביר את הרי'.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא לא מחייב, הוא לא מחייב, להיפך, הוא מאפשר. עכשיו את הסברא של החזון איש אפשר להמשיך בשתי צורות: אפשר ללכת לכיוון של הרי' ולהגיד אם ככה אז באמת לא משנה אם ניחא לך או לא ניחא לך, כי הפסיק רישא קשר את הפעולה אליך ולכן אתה חייב גם אם לא התכוונת. אפשר להגיד לא, כמו הערוך. יש עוד תנאי כדי שהפעולה תיקשר אליי אם אני לא מתכוון אליה והיא נקשרת אליי רק בגלל שטכנית היא יוצאת בהכרח ממעשיי, יש עוד דרישה: שגם יהיה נוח לי בזה. בסדר, אז זה אומר הערוך, אבל כמובן הסברא של החזון איש יכולה ללכת גם עם הערוך וגם עם הרי'. בסדר? פה הוא מסביר את הערוך, אבל זה בהחלט מתבקש להסביר כך גם את הרי'. בסדר? אם אני מסכם, אז בוא נגיד ככה, אני בעצם אומר אינו מתכוון אני פטור כי המלאכה לא מיוחסת אליי או כי לא התכוונתי למלאכה ההיא. בסדר? שתי אפשרויות. כתוצאה מזה עכשיו אני שואל אז למה בפסיק רישא רבי שמעון מודה שהוא כן חייב? או בגלל שהפסיק רישא הופך אותי חזרה להיות מתכוון על המלאכה השנייה, או בגלל שהפסיק רישא קושר את המלאכה אליי למרות שאני לא מתכוון אליה כי לא צריך להתכוון, צריך רק שהיא תהיה קשורה אליי. מבינות? הכל מתחיל מהשאלה מה הבעיה באינו מתכוון? יש שתי אפשרויות להבין את הבעיה ואז זה מתפצל לכמה, אבל יש שתי אפשרויות להבין את הבעיה: אפשרות אחת צריך להתכוון לאיסור, אם לא התכוונת לאיסור אתה פטור. אפשרות שנייה לא צריך להתכוון לאיסור, צריך שהאיסור ייעשה על ידי. אבל אם לא התכוונתי זה נחשב שהוא לא נעשה על ידי. זה הכל. מה ההבדל בין שתי האפשרויות האלה? אם למשל אני אמצא דרך לקשור את הפעולה אליי בלי שאני מתכוון אליה, לפי האפשרות הראשונה זה לא יעזור, כי אם אני לא מתכוון לאיסור אני פטור. אבל לפי האפשרות השנייה כל מה שצריך כוונה זה רק כדי לקשור את הפעולה אליי. אם אני קושר אותה באופן אחר, אז לא משנה שאני לא מתכוון. זה ההבדל. עכשיו כתוצאה מזה אנחנו צריכים להבין מה עושה הפסיק רישא. אז לפי האפשרות הראשונה אין מנוס, אנחנו חייבים להגיד שהפסיק רישא פשוט הופך אותי למתכוון לשנייה כי בלי שאני מתכוון אני לא אהיה חייב. לפי האפשרות השנייה הפסיק רישא לא צריך להפוך אותי למתכוון. מה שהוא יכול זה לקשור את הפעולה אליי ואז אני אהיה חייב גם אם אני לא מתכוון אליה. ואת זה עצמו אפשר להבין גם כן בכמה צורות: איך הוא קושר את הפעולה אליי? או בגלל שהוא מחבר את שתי הפעולות להיות אחת ואם אני עשיתי את האחת עשיתי גם את השנייה, או בגלל שאם הפעולה הזאת יוצאת בהכרח ממעשיי אז היא נחשבת כפעולה שלי, או בגלל שהוא יוצר כוונה על הפעולה השנייה והכוונה מחברת את הפעולה אליי. ועכשיו יהיה הבדל בין ניחא ללא ניחא. אם אני תופס את הפסיק רישא שאומר ברגע שהפעולה יצאה מיידי היא נחשבת כפעולה שלי, אז זה לא משנה אם זה ניחא או לא ניחא וזאת יכולה להיות הסבר בשיטת הרי'. אבל אם אני אומר שזה הופך אותי למתכוון פה יש מקום להתלבט. אפשר להגיד שזה הופך אותי למתכוון רק אם ניחא לי בתוצאה. זה מה שאומר החזון איש ודעת הערוך. בסדר? זאת אומרת ככה אפשר לפרוס בעצם את כל שיטות את כל השיטות האפשריות ואגב יש עוד, אבל אני לא אלאה אתכם בכל השיטות. את כל השיטות האפשריות אפשר לפרוס על בסיס שתי ההבנות היסודיות. זה חשבון שצריך להתרגל לעשות אותו באופן שיטתי: קודם כל להבין למה אינו מתכוון מותר. כתוצאה מזה להבין למה בפסיק רישא בכל זאת אסור וזה לפי כל אפשרות צריך להבין את כל השרשרת, ואז להבין האם צריך גם ניחותא או לא צריך ניחותא. וכל האפשרויות שראינו כאן בעצם מתמפות על אחד משני המסלולים שתיארתי כאן. או שהכוונה היא דרישה מהותית. או שהכוונה היא דרישה כדי לקשור את הפעולה אליי. ואז כתוצאה מזה, הפסיק רישא, האם הוא הופך אותי למתכוון לפי האפשרות הראשונה, או שהוא קושר את הפעולה אליי, אפילו שאני לא מתכוון, לפי האפשרות השנייה. ואז ממילא השאלה האם ניחותא משנה או לא משנה, עוד פעם על פי כל אחת מהאפשרויות, צריך להבדיל האם הניחותא משנה או לא משנה, האם רי"ץ צודק או הערוך צודק, בסדר? זה הניתוח העיוני או הלמדני של המחלוקת הזאת. עכשיו אני רוצה לעבור לרב חיים. אז נזכיר רגע את מה שקרה אצל רב חיים. ברמב"ם פוסק מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. הרמב"ם פוסק שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. מצד שני הרמב"ם פוסק את המימרא של שמואל אצלנו בסוגיה, שמפיס מורסא וצד נחש, אם זה כדי שהוא לא יזיק לו, אז זה פטור ומותר. למרות שהגמרא אומרת שהמימרא הזאת מבוססת על שיטת רבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, כי לפי רבי יהודה זה איסור דאורייתא. איסור דאורייתא לא מתירים בגלל צערא דגופא. אז תוספות ששואל את השאלה הזאת, כן הרי שמואל פוסק כמו רבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. אז שואל התוספות אז איך פה הוא אומר שזה פטור ומותר? אז הוא אומר כן, הוא אומר את זה בשיטת רבי שמעון, הוא עצמו לא פוסק כך שמואל. אבל הוא אומר את זה בשיטת רבי שמעון, זה תוספות יכול להגיד, בגמרא אפשר להסביר את זה. אבל ברמב"ם הקושיה עצמה נשארת בקושי. למה? כי הרמב"ם עצמו פוסק את זה להלכה, לא אומר את זה בשיטת רבי שמעון, אומר זאת ההלכה. עכשיו איך אתה יכול לפסוק להלכה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, ומצד שני להתיר את זה לגמרי במקום של צערא דגופא? הרי הגמרא אומרת שזה לא יכול להיות, אם אתה חייב לא מתירים את זה במקום צערא דגופא. אז תחליט או שאתה רבי יהודה או שאתה רבי שמעון. זאת בעצם השאלה, וזה מקשה הכסף משנה וזה מקשה המגיד משנה, וזה בעצם

[Speaker G] מה שבאים לענות פה, מה שבא לענות פה רב חיים. עכשיו בואו נעבור אליו. אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] חידושי רב חיים, י"ז זה סימון ההלכה ברמב"ם, פרק י' הלכה י"ז. זה לשונו של הרמב"ם: המפיס שחין בשבת, זה ציטוט של ההלכה ברמב"ם, המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאים עושים, שהם מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב. ואם הפיסה להוציא ממנה הליכה שבה הרי זה מותר. כן, זה מפיס מורסא הדין של שמואל. עד כאן לשונו. ובהלכה כ"ה, הבאנו שהלכות האלה, גם כן פרק י' הלכה כ"ה, זה לשונו של הרמב"ם: רמשים המזיקים כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן וכולי מותר לצוד אותם בשבת והוא שיתכוון להינצל מנשיכתן. כיצד הוא עושה? כופה כלי עליהם או מקיף עליהם או קושרם כדי שלא יזיקו. ובמגיד משנה שם הקשה, מהא דאיתא בשבת דף ק"ז עמוד ב', איכא דמתני לה אהא מפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ממנה ליחה פטור. מאן תנא? הכל זה ציטוט של הגמרא בדף ק"ז. אמר רב יהודה אמר רב שמעוני דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ואיכא דמתני לה אהא, ויש כאלה שמיישמים את זה על המקרה השני, הצד נחש בשבת אם להתעסק בו שלא ישכנו פטור אם לרפואה חייב. מאן תנא? אמר רב יהודה אמר רב שמעוני דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. אגב, רי"ש פסיק יהודה זה רב יהודה זה לא רבי יהודה. רב יהודה זה אמורא, אמורא שהוא תלמיד של רב ושמואל דור שני של אמוראים. ואם כן הרמב"ם דפסק בפרק א' שם דמלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה, אם כן איך פסק בהנך תרתי בשתי ההלכות האלה דמפיס מורסא וצידת נחש דמותר כשאינו מתכוון לעשות לה פה או לצוד? עיין שם בדברי המגיד משנה. המגיד משנה נתן שם איזה שהם תירוצים פחות חשוב לענייננו. והנה ממשיך רב חיים, בשבת דף ג' עמוד א' כי אמר שמואל, זו הגמרא שלנו. כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר ואלו הן צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא. וכבר הקשו שם בתוספות בשם בה"ג בעל הלכות גדולות דהרי שמואל בעצמו פוסק בדף מ"ב שם דמלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה, הוא פוסק כמו רבי יהודה ואיך שרי להו למפיס מורסא וצידת נחש משום צערא כיון דהוה מלאכה גמורה מדין תורה? כן, איך מותר במקום צערא דגופא להפיס מורסא ולצוד נחש הרי אם… אם אתה פוסק כמו רבי יהודה, אז לשיטתך זה איסור דאורייתא, מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. איך יכול להיות שאתה מתיר את זה במקום צערא דגופא? כך שאל התוספות. מה הוא ענה? ששמואל באמת לא מתיר את זה. שמואל מדבר אליבא דרבי שמעון, אבל הוא עצמו פוסק כמו רבי יהודה. אבל רב חיים לא מביא את התירוץ הזה של תוספות, כי ברמב"ם זה לא יעזור. כי ברמב"ם אי אפשר להגיד שהוא הלך לשיטת רבי שמעון, הרמב"ם פה פוסק את ההלכה למעשה. אז לכן, מה שמניח פה, שימו לב למה שמניח פה רב חיים. רב חיים בעצם רומז לנו כאן שהשאלה שלנו לא אמורה להיות על הרמב"ם. השאלה שלנו היא על שמואל בגמרא. ומה שתוספות מצא תירוצים זה יפה מאוד, אבל הרמב"ם כנראה הבין שהתירוצים האלה של תוספות בשמואל לא נכונים. ולכן אפשר לפסוק כמו שמואל למרות שסוברים מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, כמו ששמואל עצמו פסק במפיס מורסא ובצד נחש שזה מותר לגמרי למרות שהוא עצמו סובר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. והרמב"ם בסך הכל פסק כמו שמואל. עכשיו צריך להבין כמובן איך זה עובד, כי הרי הגמרא אמרה שאם זה איסור דאורייתא אז לא מתירים את זה. אז זה מה שצריך להסביר. והנראה לומר בזה דהנה באמת במפיס מורסא דהיתרא הוא כשאינו מתכוון לעשות לה פה, רק להוציא ממנה ליחה. וכדתנן כן להדיא במתניתין דאם לעשות לה פה חייב, ורק אם כוונתו הוא להוציא ממנה הליחה בלבד, אז הוא דשרי, רק אז זה מותר. ואם כן נמצא דהוי באמת דבר שאינו מתכוון דפטור בשבת לכולי עלמא. בעצם אומר, רק אם כוונתו להוציא ליחה, אבל אם הוא לא מתכוון, אם כוונתו לעשות לה פה. אבל אם הוא מתכוון להוציא ממנה ליחה, פירוש הדבר שיש פה אינו מתכוון. הוא מתכוון להוציא את הליחה ולא מתכוון לעשות את הפה. אז בעצם הדבר הזה הוא לא מלאכה שאינה צריכה לגופה, הוא לא רק מלאכה שאינה צריכה לגופה, הוא אינו מתכוון. כך אומר רב חיים. ואף על גב דהוי פסיק רישא, תגיד אבל אם זה אינו מתכוון אז הרי יש פה פסיק רישא, כשאתה מוציא את הליחה בהכרח גם עשית פתח. אז בפסיק רישא זה לא רלוונטי שזה אינו מתכוון. אז הוא אומר אכן הרי דעת הערוך דפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר. והטענה שלו שיש פה אינו מתכוון בפסיק רישא דלא ניחא ליה, והרמב"ם הולך בשיטת הערוך שפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר. ובתוספות שבת ק"ג ועוד בכמה דוכתי. וכן בהא דצידת נחש, לפי המבואר בדברי הרמב"ם שכתב וזה לשונו: מותר לצוד אותם בשבת והוא שיתכוון להינצל מנשיכתם. עד כאן לשונו. מה רואים? שהוא מדבר פה על דין אינו מתכוון, לא על מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואם כן נמצא דאינו מתכוון כלל לצוד, כן, כשהוא מתכוון להינצל מהנשיכה שלהם הוא לא מתכוון לצוד, רק להציל עצמו בלבד. ואם כן הא הוי דבר שאינו מתכוון בפסיק רישא דלא ניחא ליה דפטור בשבת לכולי עלמא לדעת הערוך, לכולי עלמא הכוונה גם לרבי שמעון וגם לרבי יהודה. אלא דלפי זה צריך עיון הסוגיה דתלי להו בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה, והא הוי דבר שאינו מתכוון דבשבת מותר מן התורה לכולי עלמא וצריך עיון. הוא אומר, קודם כל מלשון הרמב"ם נראה שהרמב"ם הבין את שני המקרים האלה, גם את מפיס מורסא וגם את צד נחש בתור מקרים של אינו מתכוון, לא מקרים של מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואם זה ככה אתם כבר מבינות שאין שום בעיה, הקושיה על הרמב"ם נופלת. למה? כי הרי הרמב"ם באינו מתכוון פוסק כמו רבי שמעון, לא כמו רבי יהודה. רק במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא פוסק כמו רבי יהודה. אז אם זה כך, אם זה מקרים של אינו מתכוון, אז באינו מתכוון הרי אין איסור דאורייתא. אמנם זה פסיק רישא, אבל זה לא ניחא ליה. ואם זה פסיק רישא דלא ניחא ליה, אז בעצם יש פה איסור דרבנן לכל היותר, ובמקום צערא דגופא זה מותר לגמרי. אלא מאי? אז מה בכלל הייתה הקושיה? כי בגמרא עצמה כתוב שהמקרים האלה הם מלאכה שאינה צריכה לגופה, לא אינו מתכוון. אז מה, הרמב"ם הוא נגד הגמרא? פשוט העברנו את הקושיה מקושיה הלכתית על הרמב"ם לקושיה סברתית על הרמב"ם. הרמב"ם עכשיו, אני הבנתי את הרמב"ם. הרמב"ם אומר זה אינו מתכוון, לא מלאכה שאינה צריכה לגופה. אז עכשיו לא קשה על הרמב"ם כלום כי באינו מתכוון הוא פוסק כמו רבי שמעון שמותר. אבל עכשיו קשה על הרמב"ם משהו אחר. קשה על הרמב"ם איך הוא קורא למקרים האלה אינו מתכוון אם הגמרא עצמה אומרת שהמקרים האלה הם מלאכה שאינה צריכה לגופה. זאת שמיכה קצרה, אתה יכול לכסות את הראש או לכסות את הרגליים, אבל תפתור את הקושיה על הראש תהיה קושיה על הרגליים ולהפך. כן, זאת בעצם הבעיה. אז רב חיים בשלב זה פתר לנו את הקושיה ההלכתית על הרמב"ם במחיר שהוא יצר קושיה סברתית. כן, איך הרמב"ם קובע שהמקרים האלה הם אינו מתכוון אם בגמרא כתוב שהמקרים האלה הם מלאכה שאינה צריכה לגופה. אם נבין את זה הכל בסדר. כי אחרי שהרמב"ם קבע שזה אינו מתכוון, אז לא קשה כלום למה הוא מתיר את זה, כי באינו מתכוון גם הוא פוסק כמו רבי שמעון שזה מותר. לא שזה מותר, זה פסיק רישא דלא ניחא ליה. כן, נכון, במקום צער זה מותר. אבל אז זה ברור שהוא לא רואה את מה שאמרנו בדעת ראשונים כשזה הופך את זה לפעולה אחת ומחזיר את זה למלאכה שאינה צריכה לגופה, כי אחרת הוא היה מחייב על זה. לא, מלאכה שאינה צריכה לגופה, נכון. נכון. זה לא, זה לא יכול להיות מלאכה שאינה צריכה לגופה גם בפסיק רישא דלא ניחא ליה. הוא כנראה, לפי רב חיים לפחות, הוא כנראה לא שייך לסיעת הראשונים שמזהה את אינו מתכוון בפסיק רישא דלא ניחא ליה עם מלאכה שאינה צריכה לגופה. בסדר? עכשיו, בינתיים בסדר? אתם איתי? אוקיי, אני פשוט מדי פעם מפסיק את השיתוף, כי כשאני משתף אני לא רואה אתכם, אז אוקיי. אז עכשיו אנחנו ממשיכים הלאה. תראו איך הוא בונה את כל העניין הזה, זאת אומרת זה קטע שבנוי לתלפיות. זאת אומרת, זה קטע קלאסי של רב חיים, לכן חשוב היה לי לעבור עליו כי פשוט תתרגלו לצורת הכתיבה, צורת הניתוח הזאת, זה פשוט שפתיים יישק. זה קטע קלאסי, מאוד ידוע גם של רב חיים, אז להשכלה כללית כדאי להכיר את זה. הרבה מאוד אחרונים הולכים אגב בעקבותיו בעניין הזה, כמו רב אהרן קוטלר שאמרתי לכם. והנה בכריתות בדף כ', אני ממשיך לקרוא, תנו רבנן, הוא מביא ברייתא, החוטה גחלים בשבת חייב חטאת. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אלעזר ברבי צדוק חייב שתיים, מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות. כן, כשאתה חוטה בגחלים אתה מערבב את הגחלים, אז את העליונות שהן הבוערות אתה בעצם מכבה, אבל את התחתונות אתה חוסף לאוויר ובעצם אתה מבעיר אותם, ואז עשית שני דברים, מלאכת כיבוי ומלאכת הבערה. בסדר? אז רב שמעון בן אלעזר אומר שחייב שתיים, והתנא קמא אומר חייב חטאת, הכוונה חייב רק אחד. אז אומרת הגמרא וכולי, נדלג קצת על הגמרא שם, רב אשי אמר כגון שנתכוון לכבות והובערו מאליהן. הוא התכוון לכבות הכל, אז את העליונות הוא כיבה והתחתונות הוא התכוון לכבות אותם אבל הם הובערו מאליהן. ותנא קמא סבר לה כרבי שמעון, דאמר דבר שאין מתכוון פטור. ורבי אלעזר ברבי צדוק סבר לה כרבי יהודה, דאמר דבר שאין מתכוון חייב. אז כך מסביר רב אשי את מחלוקת התנאים. מדובר פה באדם שחטא בגחלים, את העליונות הוא כיבה והוא גם התכוון לכבות, אז על זה הוא חייב חטאת כמובן. את התחתונות, את התחתונות הוא לא התכוון להבעיר אבל זה הובער. אוקיי? ותנא קמא שאומר שהתחתונות הוא לא חייב אלא רק על העליונות, כי הוא חייב רק חטאת אחת, הוא סובר שבגלל שזה אינו מתכוון אז הוא פטור, כמו רבי שמעון. ורבי שמעון בן אלעזר ורבי אלעזר ברבי צדוק שמחייבים שניים, גם על התחתונות וגם על העליונות, הם סוברים כמו רבי יהודה, כי גם התחתונות למרות שהוא לא התכוון הוא חייב חטאת גם עליהן. בסדר? אז זה מה שהגמרא אומרת, היא מסבירה את מחלוקת התנאים הזאת, היא תולה אותה במחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה. ובתוספות שם הקשו דהרי דבר שאינו מתכוון אסור בשבת הוא רק מדרבנן. זוכרות אמרתי את זה שדבר שאינו מתכוון בשבת זה רק מדרבנן, לפי רבי יהודה אנחנו מדברים עכשיו. ואיך קאמר הכא דחייב שתיים? הרי פה מדובר בחוטה גחלים בשבת, אז אפילו שהתנא השני סובר כמו רבי יהודה ודבר שאינו מתכוון בעצם אסור, אבל בשבת זה פטור אבל אסור, זה איסור דרבנן, זה לא איסור דאורייתא. אז איך אפשר להגיד שהוא חייב שתי חטאות? על איסור דרבנן לא חייבים חטאת, רק על איסור דאורייתא. באיסורים של כל התורה אם הוא אינו מתכוון לפי רבי יהודה הוא חייב, זה דאורייתא, אבל בהלכות שבת זה רק איסור דרבנן. אז אם זה רק איסור דרבנן קשה בגמרא למה הגמרא אומרת שחייב שתיים? וזה כל זה מקשה התוספות שם בכריתות. ותרצו דאיירי בגוונא דהוה פסיק רישא. מדובר שהתחתונות הובערו, הוא לא התכוון להבעיר אותם אבל זה היה בפסיק רישא. ואם משום דבר שאין מתכוון באמת היה חייב הכא משום מבעיר לכולי עלמא, דאפילו רבי שמעון בפסיק רישא דחייב. כן, אז זה מחזיר את השאלה, אז מי שסובר כמו רבי שמעון למה לא מחייב? הרי אם זה פסיק רישא אז גם רבי שמעון מחייב. אז חוזרת השאלה על התנא השני. פתרת את הבעיה עם התנא שהולך עם רבי יהודה, למה חייב שתיים? כי זה פסיק רישא. עכשיו אני אומר בסדר, יפה מאוד, אבל עכשיו גם רבי שמעון צריך לחייב פה. אז איך התנא שסובר כמו רבי שמעון לא מחייב? אז אומר אלא כיוון דאין צריך להבערה אם כן הוי מלאכה שאין צריכה לגופה. אומר כיוון שבסוף את האינו מתכוון פתרתי עם פסיק רישא, אבל הרי את ההבערה אני לא צריך, אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, ותליא בפלוגתא דרבי שמעון ורבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה אם חייבים עליה אם לא. ולפי זה הנמצא עכשיו זה חזרנו ללשונו של רב חי עכשיו רב חי מסביר, לפי זה למדנו דלאו דווקא נקט הכא הגמרא לשון דבר שאינו מתכוון. מה שהגמרא אמרה פה שזה דבר שאינו מתכוון זה לאו דווקא, ופירושו הוא באמת מלאכה שאינה צריכה לגופה. בעצם הוויכוח הוא בוויכוח על מלאכה שאינה צריכה לגופה, לא על אינו מתכוון. אוקיי? זה מה שיוצא לפי ההסבר של תוספות. שהגמרא לא מדייקת במונחים? הא? שהגמרא עצמה לא מדייקת במונחים. נכון, למרות שצריך להבין שזה לא כל כך נורא, כי הרי לפי תוספות אנחנו מזהים את אינו מתכוון בפסיק רישא דלא ניחא ליה עם מלאכה שאינה צריכה לגופה. מה שהגמרא קראה לזה אינו מתכוון התכוונה אינו מתכוון בפסיק רישא דלא ניחא ליה, שזה בעצם סברתית הפטור הוא בגלל מלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל נכון לקרוא לזה אינו מתכוון, זאת אומרת זה לא שגיאה לשונית. בסדר? לשיטת התוספות זה דווקא מובן, כי תוספות מזהה את מלאכה שאינה צריכה לגופה עם פסיק רישא דלא ניחא ליה. אז הוא אומר: אכן יועיין שם, אני ממשיך לקרוא פה, אכן יועיין שם ברמב"ם בפרק ז' מהלכות שגגות הלכה י"ב שפסק בהך דהחוטה גחלים בשבת, הוא הביא את הגמרא הזאת להלכה, ומה הוא פסק? דרק אם נתכוון לכבות ולהבעיר הוא דחייב שתיים. היינו ובוערה מאליהן אינו חייב אלא אחת. ככה הרמב"ם פוסק. בוא נעשה את החשבון לבד רגע. אם זה היה הפטור שחייב אחת זה היה בגלל רבי שמעון שפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה, הרמב"ם לא היה אמור לפסוק כך. כי הרי הרמב"ם במלאכה שאינה צריכה לגופה פוסק שחייב. אז אם הרמב"ם היה קורא את הגמרא כמו תוספות, אז הרמב"ם היה מבין שהגמרא מתכוונת לוויכוח על מלאכה שאינה צריכה לגופה לא על וויכוח של אינו מתכוון. אבל אז הרמב"ם היה צריך לפסוק שחייב שתיים גם אם לא נתכוון, כיוון שבמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא פוסק כמו רבי יהודה. אז הרמב"ם בוודאי לא למד כמו תוספות. כן? זה מה שהוא אומר. אינו חייב אלא אחת. ואף על גב דהרמב"ם הרי פסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה. ושמע מינה לומדים מכאן דמפרש לסוגיה כפשטה. הרמב"ם לא קורא את הגמרא כמו תוספות. הרמבמ קורא את הסוגיה כפשוטה. מדובר פה באינו מתכוון לא במלאכה שאינה צריכה לגופה. כי אם היה מדובר פה במלאכה שאינה צריכה לגופה לשיטת הרמב"ם כולם היו מחייבים. הרמב"ם היה צריך לפסוק שמחייבים, מחייבים שתיים. נכון? לכן הרמב"ם קורא את הסוגיה בהכרח לא כמו תוספות אלא כשכתוב פה אינו מתכוון הכוונה באמת לאינו מתכוון. אוקיי? ותליא בפלוגתא דדבר שאינו מתכוון. וכיוון דקיימא לן אנחנו פוסקים להלכה דדבר שאינו מתכוון מותר, משום הכי הוא דפסק הרמב"ם דאינו חייב שתיים רק אם נתכוון לכבות ולהבעיר. אז הכול נהדר חוץ מדבר אחד כמובן. צריך להחזיק ראש בחשבונות האלה. הרי מה שאילץ את תוספות לפרש בכל כך דוחק את הגמרא, נכון? מה אילץ את תוספות לפרש את הגמרא בכזה דוחק? שחייבים שתי חטאות? הרי איך מביאים שתי חטאות? הרי בשבת אינו מתכוון זה רק איסור דרבנן לפי רבי יהודה, אז איך חייבים שתי חטאות? אז הרמב"ם שלא מקבל את התירוץ של תוספות אלא קורא את הגמרא כפשוטה שמדובר באינו מתכוון חוזרת הקושייה של תוספות לגביו. הוא צריך להסביר לנו את הקושייה של תוספות. עוד פעם השמיכה קצרה, שימו לב. כל פעם כשאנחנו אומרים משהו בגלל שיש קושייה. עכשיו בא מישהו ולא אומר את המשהו הזה, תמיד צריך לזכור: טוב, אז איך הוא מיישב את הקושייה? אפשר לחזור על זה רגע עוד פעם? לא הבנתי. עוד פעם. תוספות שאל על הגמרא, תוספות שאל על הגמרא איך הגמרא אומרת שלפי רבי יהודה חייב פה שתיים כי רבי יהודה סובר שבאינו מתכוון חייבים. אבל זה לא נכון. הרי בשבת באינו מתכוון גם רבי יהודה לא מחייב. זה רק איסור דרבנן. כך שאל התוספות, נכון? לכן אמר התוספות אין ברירה צריך לפרש שמה שכתוב בגמרא אינו מתכוון הכוונה מלאכה שאינה צריכה לגופה, לא אינו מתכוון. ובזה באמת חייב ממש. זה לא איסור דרבנן לפי רבי יהודה. זה חייב לגמרי. אבל הרמב"ם כמו שהוכחנו עכשיו קרא את הגמרא כפשוטה. הגמרא כשהיא אומרת אינו מתכוון מתכוונת לאינו מתכוון, לא למלאכה שאינה צריכה לגופה. נו, אז איך חוזרת קושיית התוספות? אז למה לפי רבי יהודה חייב שתיים? הרי על התחתונות הוא אינו מתכוון, אז לכל היותר גם לפי רבי יהודה זה רק איסור דרבנן. אז איך הוא חייב שתי חטאות? הרמב"ם צריך ליישב את קושיית התוספות הנ"ל עליה. בסדר? יש דומייה בקהל. אני… תגידו לי אם לא, תגידו לי אם לא, אני אחזור. לא ברור, אז למה הוא מיישב? למה עם הקושיה על הרמב"ם, בסדר. בסדר? מי שלא, אז תגידי שלא. לא להתבייש כי זה מורכב. צריך לראות מה זה אומר. אבל לפי רבי יהודה אם זה פסיק רישא, הוא צריך להגיד שזה לא נתכוון, אין ברירה, אז הוא יהיה חייב שתי חטאות? אז זה משנה אם זה פסיק רישא או לא, זה דאורייתא. ולפי רבי יהודה באינו מתכוון זה איסור דרבנן בשבת. לא משנה אם זה פסיק רישא, אבל כבר הקשנו את זה קודם, אמרנו לפי רבי יהודה… לפי רבי יהודה זה לא משנה אם זה פסיק רישא, אני לא הבנתי את זה ממקודם, רק כבר מקודם אמרנו… נעלמה, לא שומעים אותך חני. אנחנו דיברנו כבר מקודם על זה שלפי רבי יהודה ממש ממש קודם אמרנו את אותה שאלה ואז אמרנו שרבי יהודה באינו מתכוון אז הוא אומר שזה אסור מדרבנן, אבל אם זה פסיק רישא זה כבר הופך את זה למתכוון, לכן זה אסור דאורייתא, לכן צריך שתי חטאות. בדיוק אותו עניין פה. אני הקדמתי את זה קודם, אבל זה בדיוק עוד רגע נגיע לזה, זה מה שיקרה ברבי חיים עוד מעט. אבל עכשיו מה שהוא שואל הוא בינתיים אומר לא. ברגע שעשית פסיק רישא, הפסיק רישא בסך הכל הופך אותך להיות… הפסיק רישא רלוונטי רק לדעת רבי שמעון. רבי שמעון שמתיר אינו מתכוון, אז בפסיק רישא הוא מודה לרבי יהודה. אבל לפי רבי יהודה לא צריך פסיק רישא, גם אינו מתכוון לבד אסור. אבל כיוון שככה אז הפסיק רישא לא רלוונטי בדעת רבי יהודה. ואם זה כך, אז גם בפסיק רישא וגם לא בפסיק רישא האיסור רק איסור דרבנן. את כבר מציעה תירוץ. את כבר אומרת לא, יכול להיות שדין פסיק רישא רלוונטי גם לפי רבי יהודה, כי בהלכות שבת רבי יהודה בעצם אוסר רק מדרבנן באינו מתכוון. יכול להיות שבפסיק רישא הוא יחייב מדאורייתא. זה תירוץ נהדר, אבל ר' חיים כרגע עוד בשלב הקושיה. עוד פעם, בשלב הקושיה אנחנו… אבל בין רבא לרב אשי, אנחנו מקודם אמרנו את זה על רב אשי, נכון? את מה? על רב אשי אמרנו נתכוון לחבות התחתונות והוא בער מאליהם, אז שוב אמרנו שזה מחלוקת לפי רב ושמואל ורבי יהודה לגבי דבר שאינו מתכוון, ואז התוספות הקשו על זה ואמרו שזה אינו מתכוון וזה אסור מדרבנן, ואז שוב שאלנו על רבי יהודה איך הוא אומר שהוא חייב שתיים, הרי זה איסור דרבנן, ואז אמרת תירצו שמדובר בפסיק רישא ולכן חייב חטאת. לא, תירצו שמדובר במלאכה שאינה צריכה לגופה. רק הטענה היא שאיך זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, בגלל פסיק רישא דלא ניחא ליה לפי תוספות זה כמו מלאכה שאינה צריכה לגופה. אז עכשיו זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. זה לא… עוד פעם, אין לנו טענה, נגיד, ננסח את זה כך: נגיד שיש אינו מתכוון בפסיק רישא בלי ניחא, לא ניחא ליה וכן ניחא ליה, נעזוב. אינו מתכוון בפסיק רישא, כרגע לפחות ההנחה היא שלפי רבי יהודה זה אסור רק מדרבנן. כי לפי רבי יהודה הפסיק רישא הוא לא רלוונטי בכלל. הפסיק רישא בגמרא מופיע רק בהקשר לרבי שמעון, כי רבי שמעון שמתיר אינו מתכוון, בפסיק רישא הוא מודה. רבי יהודה גם באינו מתכוון לבד אוסר, אז הוא לא צריך את הפסיק רישא. אז לכן זה לא משנה אם זה פסיק רישא או לא, זה איסור דרבנן. את מעלה תירוץ מצוין, את רק מקדימה את המאוחר. יכול להיות… זה לא שאני מעלה, יש לי פה קצת בלאגן כי אנחנו בדיוק אמרנו את אותו דבר לגבי רב אשי שהתוספות מקשים על… לא, לא אמרנו אותו דבר. זה מה שכתבתי וזה מה שאמרתי ולא הבנתי איך יכול להיות שרבי יהודה מדבר על זה שזה חייב חטאת בפסיק רישא לרבי יהודה… אני אסביר שוב חני, אני אסביר שוב, הסברתי את זה קודם, אני אסביר שוב. מה שאמרנו קודם זה לא שלפי רבי יהודה פסיק רישא הופך אותך למתכוון. מה שהסברנו קודם זה שפסיק רישא דלא ניחא ליה זה זהה למלאכה שאינה צריכה לגופה. ועכשיו אתה חייב מדאורייתא, אתה חייב מדאורייתא בגלל המחלוקת של מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל לא אמרתי שאינו מתכוון בפסיק רישא זה איסור דאורייתא לפי רבי יהודה. לא. זה בפרשת מלאכה שאינה צריכה לגופה זה הופך להיות איסור דאורייתא. אבל יכול להיות שפסיק רישא נשאר איסור דרבנן גם לפי רבי יהודה. כי בגמרא עצמה, עוד פעם, מה שאת אומרת אפשרי, אני רק אומר זה חידוש שיבוא אחר כך, בינתיים הוא עוד לא נאמר. זו הנקודה, אני לא מתווכח איתך, אני רק אומר שזה חידוש שצריך לבוא אחר כך. כי בגמרא עצמה ההודאה בפסיק רישא מיוחסת רק לרבי שמעון. פסיק רישא לא רלוונטי לרבי יהודה. בסדר? כי לפי רבי יהודה אינו מתכוון אסור גם ככה. נכון שלפי הראשונים שבפסיק רישא שאינו מתכוון לפי רבי יהודה בשבת אסור רק מדרבנן, יש מקום לדון מה יקרה בפסיק רישא. כרגע אנחנו עוד לא יודעים. אז ההנחה היא שזה אותו דבר כמו בלי פסיק רישא כי לפי רבי יהודה זה לא משנה. בשאר התורה כמובן, אז באינו מתכוון זה איסור דאורייתא, ואז הפסיק רישא לא רלוונטי בכלל לפי רבי יהודה. יהודה. כי אינו מתכוון בכל התורה אסור מן התורה גם ככה. השאלה היא האם בשבת המושג פסיק רישא פתאום מתברר כרלוונטי גם בשיטת רבי יהודה. בינתיים ההנחה של רב חיים כשהוא שואל את השאלה היא שלא. בסדר? אני ממש מתנצלת, אני אסביר לך בדיוק מה אני לא מבינה. אם אתה מוכן בבקשה לחזור על התוספות שמקשים על רב אשי. אני אסביר. תוספות- את יכולה רגע אבל את יכולה רגע לשתף את המסך ופשוט להראות לי את זה? כי אני לפי מה שכתבתי כרגע זה לא מסתדר לי. טוב, אז אני אסביר את זה שוב אבל אני רוצה להתקדם אז אני אעשה עוד פעם אחת ומקסימום אחר כך נדבר, בסדר? תוספות מקשה כך: ותוספות שם הקשו, דהרי דבר שאינו מתכוון אסור בשבת הוא רק מדרבנן, והיכי קאמר הכא דחייב שתיים? ותרצו, באיירי בגוונא דהוה פסיק רישא. ואם משום דבר שאינו מתכוון באמת היה חייב הכא משום מבעיר לכולי עלמא, דמודה רבי שמעון בפסיק רישא דחייב. לפי רבי שמעון. מה עם רבי יהודה? לפי רבי יהודה אולי זה רק איסור דרבנן, אני לא יודע. אלא דכיוון דאין צריך להבערה, אם כן הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה. ועכשיו עזבנו את האינו מתכוון ופסיק רישא, עכשיו זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. במלאכה שאינה צריכה לגופה רבי יהודה אומר שחייב גם בשבת, זה ברור. השאלה היא מה קורה באינו מתכוון עם פסיק רישא. שם לא ברור שיהיה חייב, יכול להיות שאינו מתכוון עם פסיק רישא יהיה רק איסור דרבנן. וזה יבוא בהמשך שלא, צודקת. אבל בינתיים רב חיים מקשה את זה. בואו נמשיך רגע פשוט כי אני רוצה בכל זאת להספיק לפחות את העיקר. ונראה לומר, דהנה הא דדבר שאינו מתכוון אסור רק מדרבנן גבי שבת לכולי עלמא, כמבואר בתוספות יומא דף ל"ד ובעוד בכמה דוכתא, הוה הטעם בזה משום דגבי שבת כתיב מלאכת מחשבת, וכשאינו מתכוון לא הוה מלאכת מחשבת. אבל עיקר הפלוגתא דדבר שאינו מתכוון בכל התורה כולה אם מותר או אסור, הוא זה באמת בעיקר דין תורה, לא בדין דרבנן. ומאן דאסר דבר שאינו מתכוון סבירא ליה דאסור מן התורה, וכמבואר לעיל בשבת קל"ג. ראינו את הגמרא הזאת. מה הוא אומר? הוא אומר יש אינו מתכוון של כל התורה, ושמה נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון. רבי יהודה אומר חייב, רבי שמעון אומר מותר. בשבת יש חוץ מהבעיית האינו מתכוון הכללית יש עוד בעיה, יש בעיה של מלאכת מחשבת, שכמובן זאת בעיה שהיא ספציפית רק להלכות שבת. והבעיה הזאת, הבעיה הזאת היא רלוונטית רק להלכות שבת. עכשיו אם אני לא מתכוון בשבת, יש בעצם שתי בעיות: א' זה אינו מתכוון כמו בכל התורה ולכן לפי רבי שמעון אני פטור או מותר. ב' זה גם לא מלאכת מחשבת, נכון? אך לפי רבי שמעון זה לא רלוונטי כי זה מותר בין כה וכה בלי קשר להלכות שבת, זה מותר בגלל הכלל של אינו מתכוון בכל התורה. אבל לפי רבי יהודה הרי באינו מתכוון של כל התורה חייב, ולכאורה גם בשבת לא יהיה פטור של אינו מתכוון הרגיל כמו שאין בשום מקום גם בשבת לא יהיה. הוא אומר רב חיים כן, אבל יש את הפטור של מלאכת מחשבת, על זה רבי יהודה לא חולק. רבי יהודה מסכים שבשבת יש עוד דרישה מעבר לכל התורה שיהיה מלאכת מחשבת כמו במשכן. מה זה מלאכת מחשבת? זאת מלאכה שאני חושב עליה ומתכנן אותה מראש לעשות אותה. ולכן אם אני לא מתכוון, פירוש הדבר לא זה מה שחשבתי מראש לעשות, זה נקרא לא מלאכת מחשבת. ואם זה כך, על זה רבי יהודה לא חולק. לכן אומר רבי יהודה בשבת גם אם אתה לא מתכוון זה נכון שזה אסור אבל רק איסור דרבנן, לא איסור דאורייתא. האיסור דרבנן נובע מזה שזה לא מלאכת מחשבת, לא מהפטור של אינו מתכוון של כל התורה. מבינות מה שכתוב פה? זה התשתית להכל. אתן יודעות מה, אני כבר רואה שהזמן שלנו נגמר. אני רוצה שאת זה תבינו ונקדיש עוד קצת זמן בפגישה הבאה לסגור לגמור את זה. רק פשוט לגמור את זה. אבל את זה נקודה חשובה חשוב לי שתבינו את זה. באמת מה שרב חיים אומר פה זה מהלך קלאסי של שני דינים, צוויי דינים מה שנקרא בישיבות. רב חיים אומר יש שני סוגי פטור של אינו מתכוון בהלכה. יש הפטור הרגיל של אינו מתכוון שחל על כל ההלכות שבת ולא שבת הכל. כשאתה לא מתכוון למשהו זה לא אסור לפי רבי שמעון. לפי רבי יהודה זה כן אסור. חוץ מזה יש פטור ספציפי להלכות שבת שלא קשור דווקא לאינו מתכוון, יש לו עוד השלכות, שבשבת צריך שתהיה מלאכת מחשבת כדי שתעבור איסור. אם אתה עושה משהו באינו מתכוון אז בעצם זאת לא מלאכת מחשבת ולכן. אתה פטור בהלכות שבת אפילו לפי רבי יהודה, כי רבי יהודה מה שהוא חולק עם רבי שמעון זה על דין אינו מתכוון של כל התורה כולה. אבל בשבת, הוא אומר, בסדר, אני מסכים שאין פה את הפטור של אינו מתכוון, אבל סוף סוף זאת לא מלאכת מחשבת, אז איסור דאורייתא זה לא יכול להיות. לכן, לפי רבי יהודה, אינו מתכוון בשבת אסור רק מדרבנן ולא מדאורייתא. זה לא בגלל הפטור של אינו מתכוון הרגיל, זה פטור אחר, זה פטור של מלאכת מחשבת. אוקיי? רגע, סליחה, אז אם לא התכוונתי מראש לקחת ספסלים ולהזיז אותם ממקום למקום בשבת, אז העובדה שעשיתי את זה בשבת, מה? הוא כן התכוון לעשות, הוא רק לא התכוון לחרוץ חריץ, אבל התכוונת… לא לא, אני אומרת, אם זה לא מלאכת מחשבת, הרי נניח ש… החריץ הוא לא מלאכת מחשבת. את הספסל התכוונת להעביר, אבל מותר להעביר ספסלים. אבל המלאכה האסורה פה זה חריצת החריץ, ולחריצת החריץ לא התכוונת בכלל. אז דבר כזה לא נקרא לעשות מלאכת מחשבת, אז זה לא אסור מן התורה בשבת. אוקיי. אפשר לשאול משהו טכני? כתוב שם "ומודה רבי שמעון בפסיק רישא שחייב". זה מוזר, בשום מקום לא כתוב ככה. בגמרא בכל מקום כתוב "ומודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות". כן, אבל מה אנחנו מבינים מזה? מודה שהוא אסור ולא שחייב. הוא מודה לרבי יהודה. אמר רבי יהודה שעסור ולא שחייב. הדין פסיק רישא קיים בכל התורה. מודה רבי שמעון בפסיק רישא, זה קיים בכל התורה. עכשיו, בכל התורה רבי יהודה אומר שחייב, זה איסור תורה. אז אם רבי שמעון מודה, אז גם זה איסור תורה. הבנתי, זאת אומרת, למרות שבגמרא לא כתוב… אז בשבת לפי רבי שמעון בפסיק רישא יש מקום לדון האם הפסיק רישא הוא מודה לרבי יהודה שזה אסור מדרבנן, או שבפסיק רישא זה איסור דאורייתא. וזה מחזיר אותי גם לרבי יהודה, שיכול להיות שגם רבי יהודה יסכים שאינו מתכוון בפסיק רישא זה איסור דאורייתא, למרות שאינו מתכוון רגיל זה רק איסור דרבנן בשבת. מה שהנחת… זאת אומרת כל מקום שבגמרא כתוב ולא כתוב חייב, באמת לא כתוב חייב, אבל יש מקום להשלים את זה לפי מה שחושב רבי יהודה. הוא מודה לרבי יהודה. בדיוק, מודה זה מודה למה שרבי יהודה אומר. עכשיו השאלה מה רבי יהודה אומר. בסדר? אוקיי, כלומר שרבי יהודה יותר מחמיר בכל התורה מאשר בשבת. נכון, זה ברור. כי המלאכת מחשבת זאת דרישה שהיא בעצם קולא. זאת אומרת בשביל לעבור איסור בשבת צריך לקיים עוד דרישה חוץ מהדרישות ההלכתיות הרגילות שקיימות בכל התורה. עכשיו זה הבסיס שממנו אולי עוד משפט אחד אני אגיד רק כדי שלפחות הקטע הזה ייגמר. רב חיים ממשיך ואומר, תרשו לי עוד שתי דקות רק בסדר? רק פשוט לגמור לפחות את הבסיס. אז הוא אומר ככה: "ושני דינים הם, דין דבר שאינו מתכוון של כל התורה, ודין מלאכת מחשבת דשבת. והן נראה דהנך שני דינים חלוקים הם ביסוד דינם מהדדי". הם מובחנים זה מזה, זה לא אותו דין. "דבדין דבר שאינו מתכוון" זה של כל התורה "העיקר תלוי בכוונתו ורצונו, ואפילו אם יודע בוודאי שיעשה הדבר והוא עושה את הדבר בדעת, מכל מקום תלוי בכוונתו אם מתכוון לזה אם לאו". ואז הוא מביא לזה ראיה מפסחים. בסדר? אבל באינו מתכוון של שבת… רגע, תלוי בדעת. כן. מה שאין כן פה, "מה שאין כן בדין מלאכת מחשבת, אין יסוד דינו תלוי כלל בכוונה ורצון, כי אם בדעת שעושה את המעשה". הוא צריך לדעת שהוא עושה את המעשה, זה לא שאלה אם הוא מתכוון לזה, אם זה מה שהוא מעוניין, אם זאת המוטיבציה שלו. זה הדין של אינו מתכוון של כל התורה. אינו מתכוון של כל התורה פירושו ההתכוונות, האינטנציונליות. כן? שאתה בעצם עושה את הפעולה לשם הדבר הזה. זה נקרא הכוונה בהקשר של אינו מתכוון של כל התורה. בהקשר של שבת, זה תלוי בשאלה מה אתה יודע, לא מה אתה רוצה, מה המוטיבציה שלך. אבל אמרנו שבשבת יש את שניהם… שנייה, שנייה. נכון, אבל זה הדין הספציפי של שבת, חוץ מזה שיש את הדין הכללי גם בשבת. אבל הדין הספציפי של שבת הוא רק ידיעה. עכשיו ההשלכה היא כמובן מה קורה עם פסיק רישא. פסיק רישא פותר את האינו מתכוון של שבת. נכון? אבל פסיק רישא לא פותר את האינו מתכוון של כל התורה, כי אני עדיין לא מעוניין בחריץ, מה אכפת לי שזה נעשה בהכרח? בשבת כל הנקודה זה אם אני יודע שייעשה חריץ. אז אם זה פסיק רישא, אני לא יכול להגיד שאני לא יודע, הרי זה ברור שזה יקרה. אז פסיק רישא פותר את בעיית האינו מתכוון של שבת, את בעיית המלאכת מחשבת. אבל הפסיק רישא לא פותר את בעיית האינו מתכוון של כל התורה, כי באינו מתכוון של כל התורה צריך התכוונות, אתה צריך לעשות את זה בשביל החריץ. זה שהחריץ ייעשה בהכרח, זה לא אומר שעדיין זאת הייתה המוטיבציה שלך בגרירת הספסל. לכן באופן עקרוני הפסיק רישא לכאורה פותר רק את הבעיה של… אבל כל מה שאמרנו בתחילת השיעור זה היה בדיוק זה, שזה גם שזה פותר… רגע רגע, הקדמתי את תחילת השיעור כדי שפה ברב חיים אני אראה איפה דבריו לא מוכרחים. אבל זה מה שהוא אומר. אוקיי. נכון, אתן צודקות לפי הקובץ שיעורים והחזון איש וכולי, אפשר להראות למה הפסיק רישא פותר גם את בעיית האינו מתכוון האינטנציונלית של כל התורה, לא רק האינו מתכוון של שבת, אבל רב חיים כרגע מניח שלא. בסדר? ועל זה הוא בונה את כל התירוץ שלו לרמב"ם ואת כל הקושיות שהוא העמיד למעלה. בואו נעצור רגע כאן. אני חושב שהייתי מציע שבתחילת הפעם הבאה, אני אכתוב לכם את זה עוד, שבתחילת הפעם הבאה תנסו בכל זאת לקרוא את רב חיים, לסיים אותו עכשיו לאור מה שהסברתי, אולי זה יהיה עוד יותר ברור. אני אקדיש כמה דקות בתחילת הפעם הבאה רק להשלים את רב חיים, ואז כבר נעבור לנושא הבא. בסדר? רק כדי שנרוויח גם את רב חיים. רק עוד שאלה אחת שאלתי בצ'אט ולא קיבלתי תשובות. ראיתן את הצ'אט? לא. זה לא מגיע לחדרים? שלחתי פה בבוקר. זה לא מגיע לחדרים הצ'אט? לא, צ'אט ריק. שלי ריק. לא, לא הגיע. טוב, אז בכל אופן מה ששאלתי, גם עכשיו אתן לא רואות את זה? לא רואים כלום, זה רק, ריק. מוזר. טוב, בכל אופן, מה ששאלתי זה המדרשה רוצה לעשות פגישה יום אחד של לימוד פיזי בקמפוס, במדרשה, באוויר הפתוח, בקבוצה כמובן לפי הכללים, אבל שנהיה פיזית שם, גם הלימוד וגם השיעור. עכשיו השאלה היא מי מכן לא יכולה ביום שלישי להופיע פיזית בקמפוס. אני אישית יש לי בעיה מבחינת אוכלוסייה בסיכון. זה מסוכן לי מדי להגיע, כי זה לא רק בחוץ, זה להיות כמה שעות במדרשה, זה מבחינתי מסוכן. הבנתי. אוקיי. עוד מישהי שיש לה בעיה? רגע, רגע, למה זה לא רק בחוץ באמת? כן, זה בחוץ אמור להיות. אז איך היא… יש גם נסיעה, זאת אומרת, זה לא שהשיעור יהיה בחוץ. חבר'ה, אין טעם, כל אחד מכיר את הכללים שלו. אם היא אומרת שזה מסוכן אז מסוכן. גמרנו. עוד יש מישהי? כל האחרות יכולות להגיע? מדובר על שלישי הקרוב? כן. אני לא אוכל להגיע גם. אין לי רכב ביום הזה ובתחבורה ציבורית אני לא נוסעת, כאילו אני לא אסע עכשיו. נורית… אני אוכל בחמישי, אפשר בחמישי? אז יש לנו בעצם שלוש נורית, מרים וחני. נכון? אני לא יודע אם נורית תגיע, איפה היא? לא יודע, היא כבר עזבה? כן, נעלמה פה פתאום. טוב, אז אני אעביר את העניין לשלטונות, נראה מה ההחלטה, אם כן נעשה את זה או לא נעשה את זה, נראה. אני יכולה תיאורטית… אם מישהו יודע אם אפשר לחנות שמה אוטו, אני יכולה לבוא עם האוטו. אפשר לסדר לך אישור כניסה. אפשר? כן, רק תתני לי מראש את המספר ואפשר לסדר אישור כניסה. אז זה בסדר, כי שמה קשה לחנות באזור והרבה זמן ו… חד פעמי יש אישור כניסה לאורחים, אפשר לסדר את זה. טוב, אני עוד אודיע לכם אם בכלל זה יהיה, אני צריך לבדוק את זה עוד פעם. אני אשמח שיקחו בחשבון שצריך קצת עוד לחכות עם המצב הזה עם הקורונה. זה נראה לי קצת מוקדם. בכל מקרה, מי שלא יכולה לא תבוא. לא מכריחים את אף אחד לבוא בכל מקרה. זאת אומרת, כל מה שאנחנו יכולים לעשות… אבל אז אם המפגש יהיה, אז מי שלא תוכל פשוט תפסיד מפגש. אם בכלל, אז נעשה משהו היברידי, זאת אומרת, זה יהיה גם משודר בזום במקביל. אפשר לשתף בזום אפילו בחוץ, מה הבעיה? נראה, לא כל כך בטוח, אבל נראה. אנחנו נחשוב על זה, אני אעדכן אתכם. בעיה, אין בעיה, דרך המחשב, מה? לא כל כך פשוט. טוב. תודה רבה. תודה.