פרק ראשון של מסכת שבת – שיעור 9

[הרב מיכאל אברהם] אני רוצה בשלב ראשון לסיים את רב חיים כמו שאמרתי, נשתדל לעשות את זה מהר כדי שנוכל לעבור לנושא שלנו היום. תקציר הפרקים הקודמים, בעצם מה שרב חיים טוען זה שיש שני סוגי אינו מתכוון. יש אינו מתכוון הדין הרגיל שבכל התורה, ויש את הדין של מלאכת מחשבת בשבת. ויש הבדל בין שני הדינים האלה. אינו מתכוון של כל התורה זה מישהו שלא זאת לא המוטיבציה שלו לפעולה, זאת אומרת לא זה מה שהוא רוצה להשיג, מדובר על מכוונות או על מה בן אדם רוצה, המוטיבציה. והמלאכת מחשבת של שבת תלויה בדעת, לא בהתכוונות. זאת אומרת השאלה היא מה אתה יודע שהולך לקרות ולא מה אתה רוצה שיקרה או מה אתה התכוונת שיקרה. אוקיי, זה שני דברים שונים. למלאכת מחשבת של שבת הוא בכלל לא קורא אינו מתכוון, הוא קורא לזה מלאכת מחשבת, דין אחר שצריכה להתקיים מחשבתו, זאת אומרת שצריך לדעת מה הולך לקרות ולממש את זה, זה נקרא דין מלאכת מחשבת. עכשיו הטענה שלו היא שבגלל ההבדל הזה בין האינו מתכוון של שבת והאינו מתכוון של כל התורה, או המלאכת מחשבת, בוא נקרא לזה מלאכת מחשבת ואינו מתכוון במקום להגיד שני אינו מתכוון. אז השניים, עוד פעם, בגמרא שניהם נקראים אינו מתכוון, לכן זה כן זה שני דיני אינו מתכוון, אבל בשביל הפשטות פה אנחנו נקרא לזה מלאכת מחשבת ואינו מתכוון. אז אומר, כיוון שבשבת הדין של מלאכת מחשבת תלוי רק בידיעה, אז במצב כזה ברגע שיש פסיק רישא אז זה מנטרל את החוסר הידיעה כי אתה הרי יודע שהדבר הזה יקרה, הוא יקרה בוודאות. כיוון שכך אתה נקרא מתכוון, אוקיי, ולכן זה בכלל לא משנה אם זה ניחא ליה או לא ניחא ליה בגלל שבשבת אין שום צורך שיהיה ניחא ליה, מה שצריך זה רק שהוא ידע. וכיוון שכך זה לא תלוי בניחא ולא ניחא ליה. אם זה פסיק רישא זה מנטרל את הטענה שלא ידעת כי כן ידעת, זה בוודאות קורה. ולכן המלאכת מחשבת מתקיים ברגע שזה פסיק רישא בלי תלות בניחא או לא ניחא ליה. לעומת זאת האינו מתכוון הרגיל, שם מה שצריך זה התכוונות, לא רק ידיעה. במצב כזה, יש פה רעשים אולי אני אשתיק רגע את אני אשים מיוט ומי שתרצה שתתערב, במצב באינו מתכוון הרגיל, אז בעצם מה שמה שהפרמטר החשוב יותר זה הניחותא. זאת אומרת אם ניחא לי אז זה אומר שכן יש מקום להגיד שזאת הייתה המוטיבציה כשיעשיתי את זה, ואז זה לכאורה הופך אותי למתכוון אם ניחא לי. מה משחק הפסיק רישא? וזאת נקודה חשובה כי הוא אומר את זה ככה במהירות. מה שהפסיק רישא משחק זה בעצם הטענה שרק במקום שזה פסיק רישא הניחותא יכולה להיחשב ככוונה. כי הסברתי את זה הרי בשיעור הקודם שיש הבדל בין ניחותא לבין כוונה. כוונה זה השאלה מה הייתה התוכנית שלי מראש, וניחותא זה השאלה אם בפועל זה קרה נוח לך או לא נוח לך, שתי שאלות שונות. זאת אומרת יכול להיות מצב שזה נוח לי אבל לא התכוונתי מראש לעשות בשביל זה. אם זה קרה מצוין, אבל לא עשיתי את זה בשביל זה. נגיד אני גררתי את הספסל, הבאתי אותו כי הייתי צריך את הספסל שם, זה שקרה פה חריץ נחמד מאוד זה מועיל לי, אבל לא זאת הייתה הסיבה שבגללה גררתי את הספסל. אז זה נקרא מצב של אינו מתכוון אבל ניחא ליה. אז אומר רב חיים, במקום שבו זה פסיק רישא, זאת אומרת אם אתה גורר את הספסל ואוטומטית יצא חריץ בוודאות יצא חריץ, שם הניחותא יכולה להיחשב ככוונה. זה מה שמשחק הפסיק רישא, זה נקודה שהוא לא מבליט אבל חשוב להבין את זה. זאת אומרת לכאורה החלוקה היא חלוקה יותר דיכוטומית. אם אנחנו אומרים ששני הדינים, בתורה זה המוטיבציה, ובכל התורה זה מוטיבציה ובשבת זה הידיעה, אז בעצם היה צריך להיות שהפסיק רישא ישחק רק בשבת והניחותא תשחק רק באינו מתכוון הרגיל, נכון, זה מה שהיה אמור להיות. הניחותא הופכת אותך למתכוון במובן של כל התורה, זה מה שרצית, והפסיק רישא הופך אותך ליודע שזה מה שנדרש בהלכות שבת. אבל זה לא מדויק. בשבת הוא באמת אומר את זה, שהניחותא לא משחקת תפקיד, רק הפסיק רישא משחק תפקיד. אבל בכל התורה שם צריך גם פסיק רישא וגם ניחותא. למה צריך לכאורה ברגע שיש ניחותא אז אני מתכוון, אז אומר לא נכון. כי ניחותא וכוונה זה לא אותו דבר. כוונה זה השאלה מה הייתה המוטיבציה שלי מלכתחילה. ניחותא זה משהו דה פקטו, זה כבר קרה. אתה רוצה את זה, זה נחמד לך מזה? מצוין. אבל זה לא אומר שמראש התכוונת. אומר רב חיים, במקום שבו החריץ נוח לך שהוא קרה, וזה גם פסיק רישא, זאת אומרת, זה קורה בוודאות מגרירת הספסל, שם אנחנו מוכנים להתייחס לזה כאילו שזאת הייתה כוונתך מלכתחילה. כי אם זה משהו שבטוח יקרה וגם נוח לך שהוא יקרה, אז אל תספר לי שלא התכוונת לזה. אז זאת הייתה המוטיבציה שבגללה עשית, אז אתה כן התכוונת. אוקיי? זה בעצם מה שטוען רב חיים. אז אם אני מסכם את מה שעולה מדבריו, אז בעצם יוצא כך. באינו מתכוון שכל התורה, הדבר הבסיסי הוא ההתכוונות, מה אני מעוניין, מה המוטיבציה שבגללה אני עושה את הפעולה. כדי לנטרל את זה לפי רבי שמעון, זה רבי שמעון שמתיר, כדי לנטרל את זה ולהביא לכך שגם רבי שמעון יסכים שחייב, אתה צריך שיתקיים גם פסיק רישא וגם ניחא ליה. ברגע שזה גם פסיק רישא וגם נוח לך, אנחנו רואים אותך כמתכוון. אוקיי? למרות שבבסיס מה שחשוב יותר זה הניחותא. אבל ניחותא היא לא לגמרי כוונה, לכן צריך גם שזה יהיה פסיק רישא, ואז אני מוכן להתייחס גם לניחותא כאילו שהיא הייתה כוונה. זה הדין אינו מתכוון הרגיל. באינו מתכוון של שבת, כאילו במלאכת מחשבת, שם מה שחשוב זה האם אתה יודע מראש שזה יקרה. שם רק פסיק רישא משחק, זאת אומרת הניחותא היא לא רלוונטית. מה זה משנה? אם לא נוח לי אז מה? עדיין ידעת שזה יקרה וזה מה שעשית. זה מספיק כדי לפתור את בעיית מלאכת מחשבת. אבל יש נקודה חשובה נוספת. העובדה שהניחותא משחקת רק באינו מתכוון של כל התורה ולא במלאכת מחשבת של שבת, לא אומרת שבהלכות שבת אין משמעות לניחותא. כיוון שבהלכות שבת חוץ מדין מלאכת מחשבת שקיים בהן, חוץ מזה הן גם חלק מההלכה. וכל מה שרלוונטי לכל ההלכה רלוונטי גם לשם. זאת אומרת, כל דין מלאכת מחשבת זה משהו שנוסף בהלכות שבת מעבר לדין אינו מתכוון שקיים בכל ההלכה. ובפרט גם בהלכות שבת. זאת נקודה מאוד חשובה, ואת זה גם כן עוד פעם רב חיים לא מדגיש את זה, אבל זה מה שעומד בתשתית החילוק שלו. לכן בפועל בשורה התחתונה יש משמעות לניחותא גם בהלכות שבת. למשל, אם יהיה אינו מתכוון ופסיק רישא ולא ניחא. אוקיי? מבחינת מלאכת מחשבת זה מלאכת מחשבת לגמרי, נכון? כי הרי זה פסיק רישא אז ידעתי מראש שזה יקרה, מה אכפת לי הניחותא? נכון, מבחינת מלאכת מחשבת כן. אבל חוץ מהדרישה שזאת תהיה מלאכת מחשבת יש גם דרישה שתהיה פה כוונה כמו שדרושה כוונה בכל ההלכה. וכאן, אם זה לא ניחא לו, אם זה לא פסיק רישא או לא ניחא לו, במצב כזה אתה לא מתכוון. אז אתה תהיה פטור לא בגלל הלכות שבת, אתה תהיה פטור בגלל האינו מתכוון של כל התורה למרות שמדובר פה בהלכות שבת.

[Speaker B] אתה יכול רגע לחזור על הדוגמה הזאת שוב?

[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם, נגיד שאני גררתי ספסל, בוא ניקח דוגמה קונקרטית. גררתי ספסל ויצרתי חריץ. בסדר? עכשיו המצב הוא מצב של פסיק רישא אבל לא ניחא לי. בסדר? אני לא נוח לי שהחריץ נוצר אבל זה פסיק רישא, זה קרקע כזאת שבטוח הגרירה הזאת הייתה יוצרת חריץ. זה ברור מראש. בהלכות שבת, הרי פה אנחנו עוסקים בהלכות שבת, בהלכות שבת לא אכפת לי שלא ניחא, כי ברגע שזה פסיק רישא אני הרי יודע מראש שזה יקרה, אז לכן אי אפשר להגיד שזאת לא מלאכת מחשבת, נכון? ידעת מראש שזה יקרה. לכאורה הייתי אמור להיות חייב. אז למה בפסיק רישא דלא ניחא ליה גם בשבת פטור? התשובה היא שהוא פטור בגלל הלכות כל התורה.

[Speaker B] לא הבנתי, אבל הוא חייב בהלכות שבת, אז בסופו של דבר הוא חייב.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הפטור, המשחק הוא אסימטרי. בשביל לפטור מספיק שהוא יהיה פטור או מצד הלכות שבת או מצד הפטורים של כל התורה. זאת אומרת, אם יש פטור של כל התורה אז גם בהלכות שבת אתה לא תהיה חייב, כי הרי יש כלל בכל התורה שאם הבנאדם לא מתכוון לאיסור הוא פטור. אז מה אכפת לי שמלאכת מחשבת מתקיימת? מלאכת מחשבת מתקיימת אבל יש תנאי יותר בסיסי שהוא נכון לכל התורה, שאם אני לא מתכוון לאיסור אני פטור על זה.

[Speaker B] את הכלל הזה לא הכרתי.

[הרב מיכאל אברהם] יש בזה היררכיה בין שני הכללים? זה הוא כותב, זה הכלל של כל התורה. מה שאני הדגשתי פה שזה באמת פחות ברור ברב חיים, שהכלל הזה של כל התורה כולל בפרט או חל בפרט גם על הלכות שבת. הלכות שבת הרי זה גם חלק מההלכה. יש להם את התכונות המיוחדות שלהם ואת הדרישות המיוחדות שלהם. אבל חוץ מזה, כל מה שקיים בכלל ההלכה קיים גם בהלכות שבת. זה גם חלק מההלכה, חוץ מזה שזה הלכות…

[Speaker C] אבל לכאורה, לכאורה מלאכת מחשבת כאילו גובר, הוא כאילו מחמיר עוד יותר או מצמצם עוד יותר את ההיתרים.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, זה בדיוק הטענה, לא נכון. בשביל לעבור על הלכות שבת אתה צריך לקיים שתי דרישות. קודם כל זה צריך להיות איסור בהגדרה של כל התורה. אם זה לא איסור לא מתחיל הדיון. אז קודם כל זה איסור. ב', גם אם זה איסור, יש דרישות נוספות בשביל שזה יהיה איסור בהלכות שבת. זה גם צריך להיות מלאכת מחשבת. עכשיו, אם אתה אינו מתכוון מבחינת כל התורה, לא אכפת לי שזה מלאכת מחשבת, כי זה לא איסור בכלל. זה מקיים את הדרישה של קומה ב', אבל קומה א' חסרה.

[Speaker C] זאת השאלה בדיוק. שתי קומות.

[Speaker D] אבל זה נשמע לי קצת ערטילאי להגיד אוקיי, הוא לא התכוון אז הוא פטור. אבל זה יכול להיות בכל דבר ובכל

[הרב מיכאל אברהם] עשה

[Speaker D] או לא תעשה.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, נכון, זה באמת נכון בכל דבר. מה הבעיה?

[Speaker D] אבל אני אם אני אלך עם זה רחוק רחוק רחוק מאוד, בסדר, לא התכוונתי להרוג.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. אם לא התכוונת להרוג, זה אינו מתכוון. מה השאלה? לא הבנתי.

[Speaker D] אבל אין פה פטור.

[הרב מיכאל אברהם] למה פטור? למה לא פטור? פטור לגמרי.

[Speaker D] איך אפשר להוכיח את זה? את מה? רגע, אפשר, אפשר. אבל שאלה אחרת. אבל פטור אז אתה הופך את זה אני יודע למה לענישה אחרת, כי בכל זאת הבנאדם…

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה דיון אחר. השאלה האם הוא יצא פטור בלי כלום או משהו זה סיפור אחר. את העבירה הספציפית הזאת כיוון שלא התכוון אליה הוא לא עבר במלואה. איך מטפלים בו בכל זאת כדי שלא כולם יעשו רציחות באינו מתכוון? שאלה טכנית. זה לא משנה לי כרגע. אני מדבר כרגע מה היא האמת ההלכתית. איך פותרים בעיות שיכולות להיווצר כתוצאה מזה? סוגיה בפני עצמה. נעזוב את זה עכשיו. אוקיי? אז אני חוזר עוד פעם, זה נקודה שמאוד חשובה כדי שבלעדיה אי אפשר להבין את רב חיים. זאת אומרת, הכללים שנאמרו בהלכה כולה רלוונטיים גם לשבת. מה שיש בשבת זה דרישות נוספות. זאת אומרת, חוץ מהדרישות שקיימות בהלכה באופן כללי, בשבת גם נדרש שזה יהיה מלאכת מחשבת כדי שתעבור. זאת אומרת שבשביל להיפטר בהלכות שבת מספיק שיהיה לך אחד ממנגנוני הפטור. או שתהיה לא מתכוון בהגדרות של כל ההלכה, או שזאת לא תהיה מלאכת מחשבת. בשביל לחייב צריך שיתקיימו שני סוגי הדרישות. גם תהיה מתכוון וגם זה יהיה מלאכת מחשבת. ועכשיו, אם אני עושה משהו בפסיק רישא דלא ניחא ליה בשבת, מדבר על הכל לרבי שמעון, כן? אם אני עושה משהו בפסיק רישא דלא ניחא ליה בשבת, אז מבחינת מלאכת מחשבת, כיוון שזה פסיק רישא, זה מלאכת מחשבת. לא אכפת לי שזה לא ניחא ליה. זהו. אבל מבחינת הלכות אינו מתכוון, שזה בכל ההלכה ובפרט גם בהלכות שבת, אם זה לא ניחא לי, אי אפשר להגיד שהתכוונתי. אז ידעתי, אבל לא התכוונתי. אז מבחינת מלאכת מחשבת אכן יש פה מלאכת מחשבת, אבל יש פה פטור כללי שנכון לכל ההלכה ובפרט להלכות שבת, שאם אני לא מתכוון לדבר, אני פטור. אוקיי?

[Speaker C] אז זה לא שתי קומות, זאת הרכבה של שני הכללים יחד.

[הרב מיכאל אברהם] לא משנה, המשל כבר תבחרו לעצמכם איזה משל יותר בהיר. אבל באופן עקרוני צריך את שתי הדרישות כדי לחייב. מספיק שאחת מהן לא תתקיים כדי לפטור.

[Speaker D] האם ידעתי ולא התכוונתי, אין פה משהו כזה מתוך הפסיק רישא? עוד פעם? אם ידעתי ולא התכוונתי. הרי בידעתי יש משהו בתוך הפסיק רישא?

[הרב מיכאל אברהם] זה לא משהו, אם יש פסיק רישא אז ידעתי נקודה. זה לא משהו. אם יש פסיק רישא בטוח ידעתי. אבל זה לא אומר שהתכוונתי. בואו נסתכל עוד פעם על הספסל כדי שיהיה יותר ברור.

[Speaker D] אבל זה לא

[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות לא התכוונתי אם ידעתי. לא, בהחלט יכול להיות. כמו בשבת בדיוק. הדוגמה של הספסל והחריץ עוד פעם, שיהיה יותר קונקרטי. אני גורר את הספסל בסיטואציה שבטוח ייווצר חריץ. פסיק רישא, אוקיי? מבחינת מלאכת מחשבת, יש? יש מלאכת מחשבת כי ידעתי מראש שיהיה פה חריץ, נכון? האם גררתי בשביל שייוצר החריץ? לא. לא. אם לא רציתי את החריץ למשל, אז לא. אם רציתי את החריץ, זאת אומרת, אם החריץ הוא ניחא ליה, אז זה גם נחשב מתכוון בכל התורה. אבל אם זה לא ניחא ליה, שם הנפקא מינה. כי אם זה לא ניחא לי, אז האינו מתכוון של כל התורה לא מתקיים. לכן גם מבחינת גרירת הספסל, שזאת שאלה בהלכות שבת, אני יוצא פטור. אני יוצא פטור לא בגלל הלכות שבת, אני יוצא פטור בגלל הכלל הגורף של כל ההלכה שחל גם ובפרט על הלכות שבת. אוקיי? הכל בסדר? נראה לי…

[Speaker D] אם זה לא ברור תשאלו.

[הרב מיכאל אברהם] זה כל הנקודה של רב חיים.

[Speaker D] זאת אומרת אם בעצם לא ניחא ליה שווה לא מתכוון.

[הרב מיכאל אברהם] לא מתכוון של כל התורה, נכון.

[Speaker D] של כל התורה? נכון.

[הרב מיכאל אברהם] ולכן גם בשבת אם לא ניחא לי, אז מצד שבת זה לא מפריע. שלא ניחא ליה. אבל הלכות שבת זה חלק מההלכה, ואם בכל ההלכה יש דרישה שהדבר יהיה ניחא ליה, זאת אומרת שאני אתכוון אליו, הדרישה הזאת לא מתקיימת. אם היא לא מתקיימת אז גם בהלכות שבת. הייתה לכם דוגמה, נגיד שעשיתי משהו לא מתוך בחירה בכלל, בסדר? הייתי כפוי לעשות אותו. אין פטור מיוחד בהלכות שבת על זה שמי שכפוי לעשות פטור, זה פטור שקיים בכל ההלכה, נכון? אז האם בגלל זה כשעשיתי משהו באונס בשבת אני אהיה חייב? ברור שלא. הפטור הזה קיים לכל ההלכה, אז ברור שהוא גם קיים בהלכות שבת. הלכות שבת זה חלק מההלכה. עכשיו הפטור של אינו מתכוון זה פטור גורף על כל ההלכה, לא רק על שבת.

[Speaker C] אבל הפטור של אינו מתכוון כאילו מייתר לי את המלאכת מחשבת. למה? כי אני באופן אוטומטי זה לא מסתדר לי עם פה, אז אני עוברת למסלול השני של אינו מתכוון של כל התורה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא הבנתי.

[Speaker C] אם אני לא, לכאורה הייתי מצפה שהייתי מחייבת אולי לא בגלל אינו מתכוון אלא בגלל מלאכת מחשבת. אבל פה אנחנו מסנדלים את זה ואומרים לא, בעצם אם אתה אם לא ניחא לך, אז נחזור חזרה למערכת הקודמת של אינו מתכוון. מתי, איפה יש לי מקרה הבדל של פה על פי זה במקרה של כל התורה אני מחייבת או פוטרת, סליחה, ובמלאכת מחשבת אני מחייבת? אתה מבין מה אני שואלת?

[הרב מיכאל אברהם] שבמלאכת מחשבת

[Speaker C] אני מחייבת?

[הרב מיכאל אברהם] כן. לא, לא יהיה מצב כזה כי אם אני פטור פה.

[Speaker C] אז זהו, זה מה ששאלתי.

[הרב מיכאל אברהם] מה הבעיה? לא הבנתי.

[Speaker C] אז כאילו אז למה אני, איך מתי אני משתמשת במנגנון הזה של מלאכת מחשבת?

[הרב מיכאל אברהם] את לא משתמשת במנגנון הזה, זה בדיוק הנקודה. יש פה שני מנגנונים שנדרשים שניהם. יהיה נפקא מינא למשל לרבי יהודה, עוד מעט אנחנו נראה, אבל כן. עכשיו בואו נסתכל רגע על רב חיים, עכשיו אני זה ההקדמות, עכשיו בואו נקרא אותו בפנים ואני מקווה שהוא יהיה יותר ברור. אז פה הוא הסביר את העניין הזה בקטע שקראנו, הוא הסביר את העניין הזה. זה מה שהוא אומר, אתן יודעות מה, בואו נקרא מהר. אני קראתי את הקטע הזה עוד קראתי, אבל בואו נקרא אותו מהר. ונראה לומר דהנה הא דדבר שאינו מתכוון אינו אסור אלא מדרבנן גבי שבת לכולי עלמא, כמבואר בתוספות יומא ועוד בכמה דוכתי, והטעם בזה משום דגבי שבת כתיב מלאכת מחשבת וכשאינו מתכוון לא הוי מלאכת מחשבת. אבל עיקר הסוגיא, כן עיקר המחלוקת דדבר שאינו מתכוון בכל התורה כולה אם מותר או אסור הוא זה באמת בעיקר הדין תורה, זה לא דין דרבנן זה דין תורה. ומאן דאסר דבר שאינו מתכוון בשאר התורה, לא בהלכות שבת, סבירא ליה דאסור מן התורה, וכמבואר להדיא בשבת קל"ג גבי קציצת בהרת, דלמאן דאמר דבר שאינו מתכוון אסור, אסור מדין תורה. כן? אלא דגבי שבת איסורו הוא רק מדרבנן מטעמא אחרינא משום דלא הוי מלאכת מחשבת. הנה פה את רואה את התשובה היא די, זה התשובה לשאלה שלך. זאת אומרת לפי רבי יהודה שבאינו מתכוון הוא חייב, עדיין אבל את הפטור של מלאכת מחשבת יש, ולכן רבי יהודה בהלכות שבת באינו מתכוון יגיד שאסור רק מדרבנן. כי זה אינו מתכוון. אבל מה יקרה כשזה יהיה פסיק רישא? השכנה העירה בשיעור הקודם ואמרתי לה כתבתי לה מייל אחרי השיעור שהיא צדקה, אני בשיעור עצמו לא הבנתי. בכש- כשהדבר הזה הוא אינו מתכוון עם פסיק רישא, אז שמה רבי יהודה יגיד שגם בשבת זה איסור תורה, לא איסור דרבנן. כי יש פה מתקיים- מתקיימת הדרשה של מלאכת מחשבת. זה מה שהוא אומר פה עכשיו תראו. אלא דגבי שבת איסורו הוא רק מדרבנן, כן אני קורא פה. אלא דגבי שבת איסורו הוא רק מדרבנן מטעמא אחרינא משום דלא הוי מלאכת מחשבת. ושני דינים הם. דין דבר שאינו מתכוון של כל התורה ודין מלאכת מחשבת דשבת. והן נרא- אז זה שני דינים. ועכשיו הוא ממשיך צעד הבא. והן נראה דהנך שני דינים, שאותם שני דינים חלוקים הם ביסוד דינם מהדדי, כן הם חלוקים זה מזה ביסוד הדין, הם לא אותו דין. דבדין דבר שאינו מתכוון, זה הדין הכללי, העיקר תלוי בכוונתו ורצונו. ואפילו אם יודע בוודאי שיעשה הדבר, והוא עושה את הדבר בדעת, מכל מקום תלוי בכוונתו אם מתכוון לזה אם לאו. וכמבואר להדיא בפסחים, הוא מביא ראיה מפסחים נדלג על זה כרגע.

[Speaker C] הנה הרי דאף על גב, שורה ראשונה.

[הרב מיכאל אברהם] מה שאין כן, לא לא פה, זה הכל זה הכל הראיה מפסחים, זה פחות חשוב לענייננו כרגע. מה שאין כן בדין מלאכת… מלאכת מחשבת, אין יסוד דינו תלוי כלל בכוונה ורצון. הנקודה שמה היא כי אם בדעת שעושה המעשה. הוא צריך לדעת שיצא התוצאה הזאת, לא להתכוון אליה. וזהו יסוד הך דינא דמלאכת מחשבת, שיעשה המלאכה בדעת ומחשבה. וכדי מצינו בכריתות דמתעסק בשבת פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכולי. ובכל הני לא נעשית המלאכה בדעתו כלל והיינו משום שזהו עיקר הפירוש דמלאכת מחשבת, שהמלאכה תהא נעשית במחשבה ובדעת. אם כן, הכא נמי פה אני קורא, כן. אם כן הכא נמי היכא דאינו מתכוון דלא חשיב מלאכת מחשבת גם כן עיקר דינו הוא משום דלא נעשית המלאכה בדעתו כלל. אבל לא דכוונתו בעינן, שיכוון לזה. לא צריך שהוא יתכוון לזה, צריך שהוא ידע. ולפי זה נראה, זה הקטע הבא נדמה לי שזה עוד לא קראנו. ולפי זה נראה בפסיק רישא דמבואר בגמרא דמודה בזה רבי שמעון דחייב, דדעת הערוך בזה דהיינו דווקא בניחא ליה. מתי הוא חייב? מתי מודה רבי שמעון שהוא חייב? רק אם ניחא לו. חלוק בזה דין מלאכת מחשבת מדין דבר שאינו מתכוון. דבדין דבר שאינו מתכוון של כל התורה כולה דעיקר דינו הוא שיהא רצונו וכוונתו לזה, שם הוא דתלוי בניחא ליה. שם זה רלוונטי אם ניחא ליה או לא ניחא ליה. דבלאו הכי, כן אם לא נוח לו, נהי דהוי פסיק רישא והאיסור ייעשה בבירור, אבל מכל מקום כל דלא ניחא ליה מתכוון מיהא לא הוה. והוה בכלל דבר שאינו מתכוון דמותר. ובתוך דבריו הוא מבליע משהו שהיה צריך לחדד יותר. אבל אם זה פסיק רישא אם זה פסיק רישא ולא ניחא ליה, אז אינו מתכוון?

[Speaker C] לא יעזור.

[הרב מיכאל אברהם] פסיק רישא לבד לא יעזור. וגם ניחא לבד לא יעזור, צריך שיהיה פסיק רישא פלוס ניחותא. למה? זה מה שהסברתי בהקדמה, דבש אם יש רק את הניחותא, הניחותא זה משהו שקורה בדיעבד. ההתכוונות צריכה להיות מלכתחילה. הפסיק רישא מגשר על הפער הזה. אם זה בוודאי יוצא ואתה הרי יודע שמה שייצא הוא נוח לך, אז אל תספר לי שלא התכוונת לזה מלכתחילה. ולכן באינו מתכוון של כל התורה בשביל להתחייב צריך את שתי הדרישות שיהיה פסיק רישא ושיהיה ניחותא. בסדר? לעומת זאת, אבל בדין מלאכת מחשבת, כן אני קורא עכשיו פה, אבל בדין מלאכת מחשבת דלא בעינן כלל רצונו וכוונתו אלא שתעשה המלאכה בדעתו ומחשבתו, אם כן אין דינו תלוי כלל בניחא ליה, כי אם דכל דהוה פסיק רישא והמלאכה ידועה לו שמוכרחת להיעשות, מקרי כן זה נקרא נעשית המלאכה בדעתו, והוי בכלל מלאכת מחשבת. פסיק רישא לבד לא אכפת לי ניחא ליה או לא ניחא ליה. שימו לב אבל הדגשתי לא אכפת לי מבחינת מלאכת מחשבת אבל הניחותא עדיין משחקת תפקיד בגלל שהלכות שבת גם הן כפופות לעיקרון הכללי בהלכה שצריך התכוונות. בסדר? רק לעניין מלאכת מחשבת זה לא חשוב. ולפי זה נמצא, אני קורא פה עכשיו, ולפי זה נמצא דדבר שאינו מתכוון בפסיק רישא דלא ניחא ליה לדעת הערוך גם שבת דינה כמו כל התורה כולה. מה הוא מתכוון לומר? בפסיק רישא דלא ניחא ליה הניחותא משחקת תפקיד. בדיוק גם בשבת, למרות שמבחינת מלאכת מחשבת זה לא משנה כלום. אבל מבחינת הפטור של אינו מתכוון של כל התורה אם פסיק רישא דלא ניחא ליה אתה פטור מבחינת האינו מתכוון של כל התורה, אז גם בהלכות שבת אתה תהיה פטור. לא בגלל שזה לא מלאכת מחשבת, זה כן מלאכת מחשבת כי פסיק רישא הופך את זה למלאכת מחשבת, אבל זה שלא ניחא לך זה עדיין משרה פה את הפטור של אינו מתכוון של כל התורה. זה מה שהוא אומר, זה משפט קטן וקל מאוד לפספס אותו, אבל זה המוקד של כל המהלך שלו. המוקד הזה שאומר שלמרות שאני עושה את האבחנה, אבל שבת גם היא כפופה לדיני אינו מתכוון של כל התורה. ועכשיו הוא אומר, ורק דין דבר שאין… זה מה שהוא אומר, גם בשבת אסור וחייבים עליו כיוון שהרי הוא בכלל… רגע סליחה… פסיק רישא דלא ניחא ליה לדעת הערוך גם שבת דינה כמו כל התורה כולה. ולרבי יהודה דסבירא ליה דדבר שאינו מתכוון אסור מדין תורה בכל התורה כולה, אפילו בלי פסיק רישא ובלי ניחותא אלא אינו מתכוון גם אסור, גם בשבת אסור וחייבים עליו. מה יקרה בפסיק רישא דלא ניחא ליה בשבת? לפי רבי יהודה גם פסיק רישא דלא ניחא ליה וגם בלי פסיק רישא בכלל. לפי רבי יהודה טוב סליחה מה בוא נראה נעשה את החשבון לפי רבי יהודה בשבת. מה קורה אם עשיתי אינו מתכוון סתם? בלי פסיק רישא בלי ניחותא. וחייבים עליו. מה יקרה בפסיק רישא דלא ניחא ליה בשבת? לפי רבי יהודה גם פסיק רישא דלא ניחא ליה וגם בלי פסיק רישא בכלל? לפי רבי יהודה, סליחה. בוא נראה, נעשה את החשבון לפי רבי יהודה בשבת. מה קורה אם עשיתי אינו מתכוון סתם? בלי פסיק רישא, בלי ניחא ליה? לפי רבי יהודה. מדרבנן? אסור מדרבנן, נכון?

[Speaker F] למרות שבכל

[הרב מיכאל אברהם] התורה אינו מתכוון אסור מן התורה, בשבת זה רק מדרבנן. למה? לפי רבי יהודה. אסור מדרבנן, נכון? למרות שבכל התורה אינו מתכוון אסור מן התורה, בשבת זה רק מדרבנן. למה? כי על דין אינו מתכוון רבי יהודה לא חולק. על דין מלאכת מחשבת, רבי יהודה לא חולק. רבי יהודה אומר אין, בשביל להתחייב בשבת זה צריך להיות מלאכת מחשבת. לכן האיסור שקיים בשבת הוא רק איסור דרבנן. מה קורה אם זה פסיק רישא? זה מחזיר אותנו לדאורייתא.

[Speaker F] מחזיר אותנו לדאורייתא

[הרב מיכאל אברהם] גם מבחינת מלאכת מחשבת, כי מבחינת האינו מתכוון הרי זה היה חייב גם ככה. הוא לא צריך פסיק רישא הרי לפי רבי יהודה גם אינו מתכוון חייב, נכון? בכל התורה. רק שבשבת יש עוד דרישה כדי להתחייב שהם מלאכת מחשבת. אז אם ככה, ברגע שזה פסיק רישא, הדרישה של מלאכת מחשבת גם היא מתקיימת. מה יקרה באינו מתכוון עם פסיק רישא לפי רבי יהודה? מה יהיה הדין בשבת? חייב מדאורייתא.

[Speaker G] חייב מדאורייתא

[הרב מיכאל אברהם] גם בשבת, לא רק ביום חול. גם בשבת, כי מלאכת מחשבת יש כאן וגם כוונה לא צריכה לפי רבי יהודה, לא צריך. אז יהיה איסור תורה. האינו מתכוון זה החידוש של רב חיים. האינו מתכוון של רבי יהודה שאסור רק מדרבנן בשבת, זה רק באינו מתכוון הרגיל. אבל אינו מתכוון עם פסיק רישא רבי יהודה אומר שבשבת זה יהיה איסור תורה. למרות שתמיד בגמרא פסיק רישא מובא רק בהקשר של רבי שמעון, ולכאורה לא רלוונטי לרבי יהודה כי רבי יהודה הרי מחייב גם בלי פסיק רישא, הוא מחייב גם אינו מתכוון. אומר רב חיים לא נכון. בהלכות שבת פסיק רישא זה פרמטר שהוא רלוונטי גם לרבי יהודה, לא רק לרבי שמעון. בגלל שהוא הופך את האיסור מאיסור דרבנן, כי זה לא מלאכת מחשבת, לאיסור דאורייתא, כי הפסיק רישא פותרת בעיית מלאכת המחשבת. מה קורה אם ניחא ליה או לא ניחא ליה? לא רלוונטי לפי רבי יהודה. נכון. לפי רבי יהודה זה לא משחק תפקיד, רק הפסיק רישא משחק תפקיד. בוא נראה לפי, אז סיכמנו את כל הדינים לפי רבי יהודה. נסכם את כל הדינים לפי רבי שמעון. לפי רבי שמעון בכל התורה כולה אינו מתכוון מותר. מה קורה אם יש פסיק רישא? תלוי. אם ניחא ליה, אז חייב. נכון? אם לא ניחא ליה, מותר. נכון? כי פסיק רישא דלא ניחא ליה זה כמו אינו מתכוון. ולפי רבי שמעון אינו מתכוון מותר. מה קורה בהלכות שבת במלאכת מחשבת? אם זה פסיק רישא, אם זה פסיק רישא אז מתקיימת מלאכת מחשבת לא משנה אם ניחא או לא ניחא. עכשיו אם מישהו עשה אינו מתכוון בפסיק רישא בשבת לפי רבי שמעון, אז אם זה ניחא זה איסור תורה, ואם זה לא ניחא אז זה מותר. רגע, מותר, מותר אבל אסור מדרבנן או

[Speaker D] מותר?

[הרב מיכאל אברהם] מותר בגלל כל התורה, לא בגלל מלאכת מחשבת. מלאכת מחשבת זה מתקיים פה כי זה פסיק רישא, אבל יש את הדרישה של כל התורה שיהיה מתכוון, וכשזה לא ניחא הוא נחשב לא מתכוון, אז יהיה מותר. אבל זאת לדעת הערוך הניחא ליה ולא, כן כן, מדבר על פי הערוך. הכל לפי הערוך. רב חיים מניח שהרמב"ם הולך עם הערוך.

[Speaker D] בסדר. אם כן, כלומר מותר או פטור אבל אסור מדרבנן או מותר לגמרי?

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, לכאורה מותר לגמרי. יש ראשונים שמזהים את זה עם מלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל זה פרשייה בפני עצמה. לכאורה זה מותר לגמרי. בסדר? עכשיו הוא אומר ככה.

[Speaker B] לא אמרנו שרבי שמעון אומר שאם אינו מתכוון וזה לא פסיק רישא אז זה מותר? אבל אינו מתכוון ולא ניחא ליה כשזה פסיק רישא, מבחינת רבי שמעון זה אסור, זה איסור דרבנן.

[הרב מיכאל אברהם] לא, רגע. רב חיים טוען שמלאכת מחשבת אכן יש כאן, נכון? אבל הרי יש גם דרישה שתהיה כוונה מצד כל התורה. ופסיק רישא דלא ניחא ליה נחשב אינו מתכוון בכל התורה. ולפי רבי שמעון אינו מתכוון מותר. אני לא הולך לפי הזיהוי עם מלאכה שאינה צריכה לגופה, תעזבי את זה כרגע. אינו מתכוון בפסיק רישא דלא ניחא ליה, זה חזר להיות אינו מתכוון כי אין ניחותא. אז לפי רבי שמעון זה מותר, אז גם בשבת זה יהיה מותר. נכון שמצד המלאכת מחשבת נפתרה הבעיה, אבל מצד הפטור של אינו מתכוון של כל התורה גם בשבת זה יהפוך להיות מותר. ואז הוא אומר, ומעתה מתישבא היטב הסוגיה דכריתות, אני קורא פה עכשיו. ומעתה מתישבא היטב הסוגיה דכריתות בנתכוון לכבות והובערו מאליהן, דאיתא שם, שמצאנו שם, דלרבי יהודה דאמר דבר שאינו מתכוון אסור, חיובי מחייב. זה אסור מדאורייתא. ולא קשיא תו מה דבשבת דבר שאין מתכוון גם לרבי יהודה אינו אסור רק מדרבנן. ששאלנו שם, שאל רב חיים למעלה, הרי בשבת גם לפי רבי יהודה זה רק איסור דרבנן, לא איסור דאורייתא. איך פה אומרים שזה חייב ממש? דהכא שאני, כיוון דהוה פסיק רישא, אם כן שפיר הווי בכלל מלאכת מחשבת, ואף על גב דלא ניחא ליה, כי לפי רבי יהודה הרי זה לא רלוונטי שלא ניחא ליה. רק צריך לפתור את בעיית המלאכת מחשבת. אז אם זה פסיק רישא, בעיית המלאכת מחשבת נפתרה. ואז יוצא שאינו מתכוון בפסיק רישא גם בשבת יהיה חייב מדאורייתא לפי רבי יהודה. רק אינו מתכוון בלי פסיק רישא בשבת זה איסור דרבנן, אבל אינו מתכוון עם פסיק רישא בשבת זה איסור דאורייתא. זאת אומרת פסיק רישא משחק תפקיד גם במגרש של רבי יהודה, לא רק במגרש של רבי שמעון.

[Speaker B] הבנתי, אבל הערוך הוא כן אומר שלפי רבי שמעון אינו מתכוון בפסיק רישא דלא ניחא ליה זה אסור דרבנן.

[הרב מיכאל אברהם] למה, איפה את רואה את זה?

[Speaker B] לא אמרנו את זה בהתחלה על הערוך?

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי שיש תפיסות שמזהות פסיק רישא דלא ניחא ליה עם מלאכה שאינה צריכה לגופה. רב חיים פה מניח שזה חוזר להיות אינו מתכוון רגיל. אם אתה דלא ניחא לך אז אתה אינו מתכוון, לא משנה איזה פסיק רישא, ולכן זה מותר. אוקיי? וזה מה שהוא אומר. אז לכן לפי רבי יהודה כיוון שיש פה פסיק רישא לא אכפת לי שלא ניחא ליה, כי לפי רבי יהודה לא ניחא ליה לא משחק בכלל תפקיד. אבל הפסיק רישא משחק תפקיד גם לדעת רבי יהודה, כי בהלכות שבת הוא פוטר את בעיית מלאכת מחשבת הפסיק רישא, ואז רבי יהודה שמחייב מחייב מן התורה, לא מדרבנן. בסדר? זה ולכן לא קשה מה שהקשינו מהגמרא שמה לגבי הובערו העליונות. ורק לרבי שמעון הוא דמיפטר, רק לפי רבי שמעון הוא נפטר. למה? כי פסיק רישא דלא ניחא ליה אתה נפטר כי זה חוזר להיות אינו מתכוון לפי רבי שמעון, אבל לפי רבי יהודה זה חיוב דאורייתא, לא דרבנן. אז לפי רבי שמעון זה מותר לגמרי, ולפי רבי יהודה זה חיוב דאורייתא, לא דרבנן. וכך נפתרה הקושיה על הגמרא שם. ומיושב נמי דעת הרמב"ם, אני ממשיך לקרוא פה. ומיושב נמי, רגע סליחה שורה מעל. ומיושב נמי דעת הרמב"ם שפסק בנתכוון לכבות והובערו מאליהן דפטור. הוא פסק פטור ואף על גב דמלאכה שאינה צריכה לגופה חיובא מחייב, הרי הרמב"ם פסק כמו רבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. כיוון דהכא לאו מלאכה שאין צריכה לגופה היא, אלא דהוה דבר שאינו מתכוון וכסוגיא דכריתות, ובדבר שאינו מתכוון קיימא לן כרבי שמעון דשרי כמבואר בשבת, וכל שכן דמיפטר. הכוונה פה זה פטור אבל פטור ומותר כמובן, כן? זה אחד מהפטורים שהם פטורים ומותרים. אוקיי? ולפי זה הוא אומר הרי מיושב היטב הא דמתיר שמואל מפיס מורסא וצידת נחש, וכמו שכתבנו למעלה, משום דהוה בכלל דבר שאינו מתכוון כלל דהפסיק רישא שבזה הוה לא ניחא ליה. כן? זה פסיק רישא דלא ניחא ליה. ואז הוא אומר ככה: ושמואל לטעמיה דסבירא ליה בזבחים דדבר שאינו מתכוון גם בכל התורה כולה מותר. וגם בפסיק רישא דלא ניחא ליה כמבואר בערוך, בזה הוא סובר כמו רבי שמעון שמואל. רק במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא סובר כמו רבי יהודה, שכך גם סובר הרמב"ם, כן? הרמב"ם פוסק כמו שמואל ראינו את זה. אז הוא אומר כמבואר בערוך בביאור הסוגיה דזבחים שם. והא דתלי לה סוגיה בשבת דף קז בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה, הרי שאלנו שהסוגיה בדף קז תולה את הדינים האלה של מפיס מורסא וצידת נחש בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא באינו מתכוון. אז הוא אומר זה לא קשה למה, והיינו משום דהתם הרי רב דקאמר ליה, בעל המימרא שם זה רב זה לא שמואל, ורב סבירא ליה בשבת דף מב דדבר שאינו מתכוון אסור. הוא סובר כמו רבי יהודה באינו מתכוון, אבל שמואל באינו מתכוון סובר כמו רבי שמעון. אז הסוגיה בדף קז שהולכת בדעת רב, אז היא רואה בזה מלאכה שאינה צריכה לגופה, דבר שאינו מתכוון אסור, וממילא בפסיק רישא דלא ניחא ליה איכא גם חיובא גם בשבת כמבואר בסוגיה, ולא מיפטר, אז למה הוא נפטר שם? רק מטעם דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה. רב, הרי הסוגיה הזאת של מפיס מורסא וצידת נחש היא יוצאת שזה גם אינו מתכוון בפסיק רישא דלא ניחא ליה וגם מלאכה שאינה צריכה לגופה. בסדר? זה בעצם הטענה שלו, הוא לא מזהה את שני הדברים אבל יש את שני הפטורים על המקרה הזה. ואז הוא אומר ככה: רב ושמואל נחלקים במאה שמונים מעלות, מן הקצה אל הקצה, כי רב סובר כמו רבי יהודה באינו מתכוון וכמו רבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, ושמואל ההפך. אז בוא נעשה את החשבון, לפי רב, אז רב הרי סובר באינו מתכוון כמו רבי יהודה, נכון? אבל מצד שני הוא סובר במלאכה שאינה צריכה לגופה כמו רבי שמעון, אז לשיטתו מפיס מורסא וצידת נחש מה זה יהיה? מלאכה שאינה צריכה לגופה שאסורה מדרבנן. מצד האינו מתכוון זה יהיה מותר, אבל מצד המלאכה שאינה צריכה לגופה זה יהיה איסור. הוא סובר כמו רבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה וכמו רבי שמעון באינו מתכוון. אז לשיטתו מצד אינו מתכוון זה מותר לגמרי בסיטואציות האלה, כי זה פסיק רישא דלא ניחא ליה. אז מה אכפת לי שיש פה מלאכה שאינה צריכה לגופה? מצד אינו מתכוון זה מותר. והרמב"ם סובר כמו שמואל ולכן הוא פוסק שזה מותר לגמרי, למרות שהוא פוסק במלאכה שאינה צריכה לגופה כמו רבי יהודה. כי זה מותר מצד האינו מתכוון שבזה, לא מצד המלאכה שאינה צריכה לגופה. מצד המלאכה שאינה צריכה לגופה זה היה אמור להיות אסור, אבל בשביל שיהיה פטור מספיק אחד הפטורים. אם יש לי את הפטור של אינו מתכוון, זה מספיק כדי לפטור. לא אכפת לי שזה גם מלאכה שאינה צריכה לגופה. וזה מה שהוא אומר, והרמב"ם, דעתו, אני קורא פה, והרמב"ם דדעתו כדעת הערוך דפסיק רישא דלא ניחא ליה הוי בכלל דבר שאינו מתכוון דקיימא לן דמותר בכל התורה כולה, וכדמוכח כן מדבריו בפרק ז' משגגות שהבאנו, הוא הראה שהרמב"ם סובר כמו הערוך, על כן שפיר פסק כשמואל דמפיס מורסא וצידת נחש מותרים לכתחילה. כי הגמרא שלנו שמדברת לפי שמואל, מבחינתה מה שיש כאן זה מקרה שהוא גם מלאכה שאינה צריכה לגופה וגם אינו מתכוון בפסיק רישא דלא ניחא ליה. אז מצד הפסיק רישא דלא ניחא ליה זה אמור להיות מותר. מה אכפת לי שמצד המלאכה שאינה צריכה לגופה אין היתר? יש היתר מצד האינו מתכוון, זה מספיק שיש היתר אחד כדי שיהיה מותר. זה דעת שמואל. אבל לפי דעת רב, הרי באינו מתכוון זה הסוגיה בדף ק"ז שתולה את זה במלאכה שאינה צריכה לגופה. הסוגיה שמה מי שאומרת המימרא זה רב, זה לא שמואל. רב הרי סובר כמו רבי יהודה באינו מתכוון, אז מבחינת אינו מתכוון אין פטור בסיטואציות האלה, כי זה פסיק רישא דלא ניחא ליה. אלא מה? מצד המלאכה שאינה צריכה לגופה יש פטור, כי בזה הוא סובר כמו רבי שמעון. לכן שמה הגמרא תולה את זה במלאכה שאינה צריכה לגופה שיש רק איסור דרבנן.

[Speaker G] אני האמת שאיך יכול להיות שאותו מקרה הוא גם זה וגם זה? אני פספסתי פה משהו.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא פספסת, זה מה שטוען רב חיים, וזאת סוגיה שנובעת מאותה עמימות שדיברנו קודם. הוא לא מזהה את שני הדברים. כי מי שמזהה את שני הדברים, אז יוצא שפסיק רישא דלא ניחא ליה מה שחני שאלה קודם, מי שיזהה את שני הדברים זה תמיד בא ביחד, אז בפסיק רישא דלא ניחא ליה יהיה איסור דרבנן כמו מלאכה שאינה צריכה לגופה כי זה אותו דבר. רב חיים טוען לא, המקרה הזה נכנס תחת שתי הקטגוריות, הן לא זהות, אבל הוא נכנס תחת שתי הקטגוריות. מה הבעיה? מצד הקטגוריה הוא לא מתכוון למלאכה וחוץ מזה זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. הוא לא רוצה את התוצאה וגם לא מתכוון למלאכה. יש פה שני הדברים. אז עכשיו מספיק את אחד הפטורים כדי שהוא יהיה פטור. נכון? אז אם מצד אינו מתכוון זה מותר, לא אכפת לי מה קורה עם המלאכה שאינה צריכה לגופה. האינו מתכוון הופך אותי למותר. אם מצד אינו מתכוון זה אסור כי אני סובר כמו רבי יהודה באינו מתכוון, אז בוא נבדוק את מצד המלאכה שאינה צריכה לגופה. אם אני סובר כמו רבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, אז יהיה רק איסור דרבנן בגלל שזה גם מלאכה שאינה צריכה לגופה. מספיק אחד הפטורים כדי לפטור, או היתרים או פטורים.

[Speaker G] אני לא מבינה את זה, ממתי יכול להיות שאותו מקרה הופך להיות גם זה וגם זה?

[הרב מיכאל אברהם] הנה מכאן. מה זאת אומרת ממתי? זה אותו מקרה נכנס תחת שתי הקטגוריות האלה.

[Speaker G] ומתי זה לא נכנס בשתי הקטגוריות?

[הרב מיכאל אברהם] מתי שאתה מתכוון. חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, זה לא פסיק רישא דלא ניחא ליה. זה מלאכה שאינה צריכה לגופה נטו. כי זה רק פעולה אחת עם שתי תוצאות שבשנייה אני לא רוצה. פסיק רישא דלא ניחא ליה זה מצב שבו יש שתי פעולות. כשיש שתי פעולות, אז בעצם השאלה אם אני מתכוון לפעולה האסורה והשאלה אם אני מעוניין בתוצאה האסורה. אז פה אפשר לדון מזה גם מצד אינו מתכוון וגם מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה.

[Speaker G] אבל כשעושים חור כדי להוציא את המוגלה זה מלאכה אחת. זה פעולה אחת גם.

[הרב מיכאל אברהם] למה זה לא

[Speaker G] מלאכה שאינה צריכה לגופה?

[הרב מיכאל אברהם] הוא טוען שזה שתיים. אני אומר עוד פעם, דיברנו על זה בפעם הקודמת.

[Speaker G] נכון, אבל אז אמרנו אוקיי, אנחנו קשה להבחין אבל תמיד יש אבחנה. זה או זה או זה, אי אפשר להגיד שזה שניהם.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, זה מה שטוען רב חיים. אפשר להבחין, ואם זה שתי פעולות אז זה שייך לפרשה של אינו מתכוון, אבל זה לא אומר שלא שייכת פה הפרשה של מלאכה שאינה צריכה לגופה. כי גם אם זה שתי פעולות, ברגע שיש פסיק רישא ביניהם אז זה כאילו פעולה אחת, ואז יוצא בעצם שיש פה גם עניין של מלאכה שאינה צריכה לגופה, חוץ מזה שזה אינו מתכוון. זה החידוש של רב חיים בתחילת הקטע שקראנו בפעם הקודמת. טוב, תחשבו על זה כי אני רוצה כבר להספיק גם את השיעור של… היום, אני חושב שעכשיו כבר יש לכם לפחות את הכלים לקרוא את רב חיים ולהבין אותו. אז מי שעוד צריכה חידוד, אדרבה, תקראו אותו שוב. אני חושב שזה מהלך כל כך קלאסי של רב חיים עם ניתוח, כן, מהלך אנליטי מבריק. זאת אומרת, אפשר להסכים או לא להסכים, אבל להתרשם מהלוגיקה ומצורת הניתוח, זה שיעור אדיר בלמדנות. לכן היה חשוב לי ככה לעבור על רב חיים ולהסביר בדיוק איך העסק הזה בנוי. זה ניתוח קלאסי שאפשר לראות כמוהו בהרבה מקומות, ופותר שאלות על ידי סכין שהוא מבחין בין שני דברים שנראים לנו אותו דבר, ומיד ממפה, כל סוגיה הולכת לערוץ אחר, שני דינים, הוא מפרק את שני הדברים, כל הקושיות נעלמות. מהלך נהדר. אז שווה להכיר אותו. מי ש…

[Speaker G] אבל לא כל הקושיות נעלמות.

[הרב מיכאל אברהם] מה?

[Speaker G] אולי הוא נהדר, אבל לא כל הקושיות נעלמות.

[הרב מיכאל אברהם] קושיות נעלמות, נשארות שאלות, לא קושיות.

[Speaker C] קצת קושיות חדשות.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, נשארות שאלות. יש שאלות. את יכולה להגיד למה מפיס מורסא זה שתי פעולות ולא אחת? אוקיי, אבל זה נכון גם בלי רב חיים. ההגדרה הזאת בין שתי פעולות לפעולה אחת היא עמומה בכל מקרה. אז אני אומר, אפשר לשאול שאלות, זה נכון, אבל את הקושיות שהוא העלה הוא פתר. טוב, את זה נשאיר… תחזרו על זה אחר כך, אני חושב שזה בהחלט יתרום הרבה למי שתוכל לחזור על זה אחרי זה ולוודא שהיא באמת מבינה את המהלך שלו. אוקיי, אני עובר לסוגיה שלנו. רק שאלה מקדימה, איפה אתן עומדות מבחינת הדף? גמרתם אותו? לא. אוקיי, עד איפה הגעתם בערך, שנתקבל איזה סדר גודל?

[Speaker E] חוץ מהשאלה האחרונה שרב ביקש לדון אם שכל אחד מהפירושים לזה לגבי יד וגוף, זה כבר כמעט הכל.

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו הגענו לשש.

[Speaker B] אנחנו בשבע.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, בואו נראה אם אני מקווה שאני אצליח לגמור את זה היום, אני לא בטוח. נראה. טוב, אז בואו נתחיל. ראינו את ה… כבר בתחילת שיעור שלוש כמו שכתבתי לכם, כבר הערתי בקצרה מאוד על השאלה של עקירת ידו וגופו, יש שם מחלוקת רש"י ותוספות. דייקנו איזה דיוק ברש"י במשנה שהפניתי אתכם שוב אל רש"י הזה היום, והיום אני רוצה להיכנס לזה יותר בפירוט. בעצם, כדי להתחייב בהוצאה, אדם צריך לעקור ברשות אחת ולהניח ברשות השנייה. נכון, את זה ראינו כבר. עכשיו השאלה שעוסקת הסוגיה שלנו זה מה בדיוק נקראת עקירה לעניין זה ומה נקראת הנחה? האם צריך העקירה הקלאסית זה כמובן לקחת משהו, להרים אותו, אז עקרתי. הנחתי אותו, זה נקרא להניח. אבל אומרת הגמרא, יכול להיות מצב שבו נגיד אני מחזיק משהו ביד, ועכשיו אני מתחיל ללכת איתו. האם גם זה יכול להיחשב כעקירה? או להפסיק ללכת, האם זה יכול להיחשב כהנחה? זה מה שנקרא עקירת והנחת גופו. חוץ מזה יש גם עקירת והנחת ידו. מה זאת אומרת? אני מתחיל… הדבר מונח ביד שלי ואני מתחיל להזיז את היד. לא זז עם הגוף אלא עם היד, או שאני עוצר את תזוזת היד. וזה נקרא עקירה והנחת ידו. אוקיי? זה הדיון בסוגיה שלנו. אז הגמרא שואלת, אני משתף את הקובץ… הגמרא שואלת, בעי מיניה רב מרבי. אגב, זה הערה מעניינת, רב זה דור ראשון לאמוראי בבל.

[Speaker F] איך זה קורה?

[הרב מיכאל אברהם] רב הוא דור ראשון לאמוראי בבל, רבי הוא תנא, עורך המשנה. עכשיו רב עצמו בגמרא כתוב בכמה מקומות רב תנא ופליג.

[Speaker H] רב

[הרב מיכאל אברהם] בעצם נחשב בתפר בין התנאים לבין האמוראים, וישנם מצבים שבהם אפשר למצוא מחלוקת בין רב לאחד התנאים. וביוגרפית, היסטורית, רב ישב בבית דינו של רבי בארץ ישראל והוא ירד אחרי זה לבבל, ושם הקים בעצם את עולם התורה בבל יחד עם שמואל, זה הדור הראשון של אמוראי בבל. ועל זה מספרת הגמרא בסנהדרין רבי חייא, שהיה הדוד של רב, אגב פה הערה, אז הגמרא אומרת רבי חייא היה דודו של רב שישב יחד עם רבי בבית הדין והוא אומר לרבי "בן אחי ירד לבבל, ידין ידין, יתיר בכורות יתיר", הוא מבקש ממנו רשות לרב להורות הלכה בבבל. זאת אומרת רב ישב איתם שם, הוא היה אחיין של רבי חייא, היה צעיר יותר מהם, והוא בעצם נמצא בתפר בין דורות התנאים לדורות האמוראים. פה מובאת שאלה ששאל רב את רבי יהודה הנשיא, את רבי, כנראה עדיין בתקופתו בארץ ישראל או שהוא שלח לו שאלה במכתב, לא יודע בדיוק מה, אבל רב שואל את רבי, הייתה להם תקופה חופפת, הטעינו חברו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ, חבר שלי שם עליי אוכל ומשקה ואני הולך. אז יש פה איבעיא, כן? מה בדיוק נקרא עקירה. אותה שאלה באופן עקרוני יכולה להישאל גם על הנחה, נכון? זה לא הגמרא מדברת רק על עקירה, ולכן באמת תוספות פה במקום אומר, עקירת גופו כעקירת חפץ דמי או לא? נראה לרי דהכי נמי מצי למיבעי לעניין הנחה, כגון שהוציא חפץ לרשות הרבים ועמד שם לפוש, ולא הניחו על גבי קרקע. אז הגוף שלו נעמד. האם הדבר הזה יכול להיחשב כהנחה? אם הנחת גופו הוי כהנחת החפץ, או לא? כך אומר תוספות. אז אותה שאלה שיש בגמרא לגבי העקירה, היא אותה שאלה לגבי ההנחה, וכנראה תוספות גם יגיד שהפשיטות, המסקנה של הגמרא לגבי עקירת גופו, נכונה גם לגבי הנחת גופו. כן, לא רק האיבעיא היא אותה איבעיא, אלא גם המסקנה, זו אותה שאלה. אוקיי? ואז הוא ממשיך ואומר ככה, וממתניתין דקתני, או שנטל מתוכה והוציא, העני חייב, ליכא למיפשט. הוא אומר, לכאורה, אפשר היה לפשוט את השאלה הזאת מקטע במשנה. למה? כי במשנה כתוב, אחד המקרים שהעני חייב, זה כשהעני עומד בחוץ, שולח את היד שלו לתוך הבית, מרים את החפץ מהיד של בעל הבית, מוציא אותו לרשות היחיד, ולא מניח אותו, לכאורה לא מניח אותו על הקרקע, נכון? וכתוב על זה שהעני חייב. מה זה אומר שהוא חייב? שהוא עשה גם עקירה וגם הנחה. אוקיי? עכשיו הדבר הזה הוא עקירה למהדרין, לגבי העקירה אין שאלה, זאת העקירה הקלאסית, לקחתי ועקרתי משהו. אבל לגבי הנחה, אבל הוא

[Speaker C] לקח את זה באותה רשות, בתוך רשותו של בעל הבית.

[הרב מיכאל אברהם] נו אז מה?

[Speaker C] למה אתה אומר שזה עקירה, אין על זה שאלה?

[הרב מיכאל אברהם] מה זה נקרא עקירה? אני לוקח את היד ועוקר משהו, זה עקירה הקלאסית.

[Speaker C] ואם הוא ישאיר את היד שלו כל השבת בתוך הבית?

[הרב מיכאל אברהם] אז הוא עשה רק עקירה בלי הנחה, מה הבעיה?

[Speaker C] אז לא הייתה פה עקירה. למה לא? אם אנחנו מתייחסים רק ליד ולא לגוף.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת? הוא עקר את הדבר, זה מה שנקרא עקירה. עקירה זה לא העברה, עקירה יש גם בלי העברה. ראינו מחלוקת רש"י ותוספות, תוספות טוען שדבר כזה הוא אפילו לא עקירה. בדיוק. בסדר, זה תוספות אומר, רש"י אומר שלא. אבל לא חשוב לענייננו. לענייננו דבר כזה נחשב עקירה. יכול להיות שהעקירה הזאת לא מחייבת כל עוד לא עברת רשות, או שלא מחייבת, לא אסורה אפילו מדרבנן. בסדר, אבל זה מה שנקרא עקירה. מה זה עקירה אחרת? תמיד עוקרים עם היד. זה לא מה שנקרא עקירת ידו. הרי היד פה לא הבעיה, הנקודה היא לא שהיד זזה, היד לקחה משהו ממקום אחר והרימה אותו, זאת עקירה למהדרין, אין פה שאלה. השאלה היא רק בהנחה, נכון? לכן תוספות הקדים ואמר, שאותו ספק שיש לגבי עקירת גופו, יש גם לגבי הנחת גופו. ורק עכשיו תוספות בא ואומר, בוא נפשוט את הספק הזה מהמשנה. כי במשנה מה שאפשר לפשוט זה את שאלת הנחת גופו, לא את שאלת עקירת גופו. למה? כי במקרה הזה שהעני הכניס את היד שלו, לקח משהו מבעל הבית, והביא את זה לרשות הרבים אליו עצמו. עכשיו פה הוא לא מניח את זה, פה זה נמצא אצלו ביד, וכתוב שהעני חייב. למה הוא חייב? הרי לא הייתה פה הנחה. היד נעצרה אבל הוא לא הניח את זה במקום אחר. רואים שעצירה של היד נחשבת הנחה. אז לכאורה אפשר לפשוט מהמשנה שהנחת ידו היא הנחה, וממילא גם עקירת ידו היא עקירה. נכון? אז אומר התוספות, אי אפשר לפשוט. כי אם היה אפשר לפשוט, אז מה האיבעיא בגמרא? הגמרא עושה איבעיא, אז זה לא דין מפורש במשנה. אם זה דין מפורש במשנה אין מה לעשות על זה איבעיא בגמרא. לכן זה לא נפשט מהמשנה. אוקיי? זה לא אומר שהדין הוא הפוך, זה רק אומר שאי אפשר להוכיח את זה מהמשנה. למה לא? דאיכא לאוקמה שהניחו על גבי קרקע. יכול להיות שהעני לקח את החפץ מרשות היחיד, וכשהוא הוציא את זה לרשות הרבים הוא הניח את זה על הקרקע לידו, על שולחן לידו. זה לא נשאר אצלו ביד. ורק על מצב כזה המשנה אומרת שהעני חייב. אבל אולי באמת אם העני משאיר את זה ביד שלו הוא לא יהיה חייב. זה מה שמסתפקת הגמרא שלנו, האם הנחת ידו זאת הנחה או לא. למסקנה זה כן. עוד נדבר, אני מתעלם כרגע מידו וגופו, תכף נגיע לזה, אבל להנחה, למסקנה, עקירת גופו היא עקירה, ואז גם הנחת גופו היא הנחה, ואז לא צריך להגיד שהוא הניח במקום אחר. אבל כיוון שעקרונית במשנה אפשר היה לפרש שמדובר שהוא הניח במקום אחר, אז אתה לא יכול לפשוט מהמשנה. הנחה. שקט מדאיג.

[Speaker D] לא, אמרנו כאילו הנחה מספיק שהוא הוציא את זה מרשות לרשות זה נקרא הנחה? כלומר, גם אם הוא לא… מה פתאום? אז רגע, אז יש לי שאלה. אם נניח סתם הניח את זה בפה, הניח את זה בכיס של הבגד, זה נקרא הנחה?

[הרב מיכאל אברהם] זה אותה שאלה, זה הנחת גופו.

[Speaker D] אבל אם, אם אנחנו אומרים שאותה הנחה…

[הרב מיכאל אברהם] מישהו אחר מניח את זה בפה שלי, זאת הנחה בטוח.

[Speaker D] אבל אם אני לקחתי, אני העני, לקחתי מבעל הבית, הוצאתי לרשות הרבים היכן שאני נמצאת, ואני מניחה את זה בפה, זה הנחה?

[הרב מיכאל אברהם] זה שאלה, האם זה הנחת גופו היא הנחה או לא. זאת השאלה של הגמרא.

[Speaker D] אוקיי. אבל הגמרא אומרת שבעקירה זה ככה.

[הרב מיכאל אברהם] גם בהנחה זה. תוספות אומר עקירה והנחה זה אותו דבר. כל מה שעולה לגבי העקירה עולה גם לגבי ההנחה.

[Speaker D] אז מבחינת… אנחנו ברגע זה רק בשאלות. מה? אנחנו רק בשאלות בשלב הזה.

[הרב מיכאל אברהם] כן כן. המסקנה היא שזה כן עקירה וכן הנחה, אבל כרגע אנחנו בשלב השאלה, אוקיי? האיבעיא. אומר התוספות, ואם תאמר אמאי לא פשיט ממתניתין. בסדר, רוצים לפשוט את זה ממשנה אחרת ואומרים זה לא… אי אפשר לפשוט את זה משם. נדלג, זה לא חשוב לענייננו כרגע. תוספות ישנים על המקום, מצאתם את התוספות ישנים? זה נמצא בדף… בדף של הגמרא הרגילה, שם בצד באות ב'. הוא מביא את זה בשם הרשב"א.

[Speaker E] שהרשב"א… לא בכל גמרא יש.

[הרב מיכאל אברהם] בטח, בגמרא הרגילה. בגמרא בדפוס וילנא.

[Speaker H] זה נמצא בדף… עמוד א' ולא עמוד ב'. יכול להיות שחיפשתי… עמוד א' זה היה לדעתי, בצד ימין למטה.

[Speaker C] כן, בצד הפנימי.

[הרב מיכאל אברהם] כן כן. בצד ימין למטה אות ב'. בסדר? אז התוספות ישנים מביא בשם הרשב"א. שימו לב הרשב"א פה זה כמובן לא רבי שלמה בן אדרת מחכמי ספרד שהיה מאוחר יותר. אלא זה הר"ש משאנץ. וגם הוא אבא שלו קראו לו משהו אברהם, לא יודע, רבי… רבי שמשון בן אברהם או בן… כנראה אברהם. אז זה גם נקרא הרשב"א, אבל זה לא הרשב"א שאנחנו רגילים לקרוא לו הרשב"א. זה מבעלי התוספות. הר"ש משאנץ כשמופיע בתוספות המילה הרשב"א הכוונה להר"ש משאנץ. בסדר? כי תוספות חיו בצרפת, בפרובנס, והרשב"א פעל בספרד. אוקיי? וגם יותר מאוחר. בכל אופן, אז הר"ש משאנץ שמובא יותר בפירוט בתוספות הרא"ש, לכן אני מעדיף להביא את זה משם. אז התוספות הרא"ש אומר ככה. מי אמרינן עקירת גופו כעקירת חפץ דמי? הוא הדין נמי דמצי למיבעי לעניין הנחה. הוא חוזר על כל מה שתוספות אמר. עכשיו הוא אמר ככה. ורבינו שמשון, עד כאן זה התוספות. עכשיו רבינו שמשון פירש בדוקא בעקירה קבעי. האיבעיא של הגמרא היא רק לגבי עקירה, לא לגבי הנחה. אבל הנחה פשיטא ליה דכהנחת חפץ דמי. כדמשמע פשטא דמתניתין. ככה יוצא מפשט המשנה, ולכן ברור שבהנחה זה פשיטא שזה הנחת גופו כהנחת החפץ, לעניין הנחה זה בטוח. כל האיבעיא בגמרא היא רק לגבי עקירת גופו, אבל לא לגבי הנחה. לאיזה חלק במשנה הוא מתכוון שמשם זה מוכח כפשטא דמתניתין?

[Speaker B] העני מוציא את היד החוצה הוא חייב. אם הוא חייב זה אומר שלא משנה אם הוא הניח את החפץ או לא הניח את החפץ, זה נחשב הנחה. לכן כמו שהיד המונח בה חפץ זה נחשב הנחה, גם אם על הגוף מונח חפץ זה נחשב הנחה. בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] בעצם הראיה שלו היא אותה ראיה שתוספות והתוספות הרא"ש בקטע הראשון שמצטט את התוספות הביאו. נכון? הרי זאת הראיה שהם הביאו מהמשנה. איך הם דחו את זה? הם אמרו זאת לא ראיה הכרחית כי יכול להיות שמדובר שהוא הניח את זה בסוף. יכול להיות שיש אוקימתא למשנה. רגע, אבל הוא אומר, אבל פשטא דמתניתין, הפשט של המשנה הוא לא כזה. לא כתוב שהוא הניח. לכן הוא אומר, הר"ש משאנץ, לא, צריך להגיד שלגבי הנחה אין איבעיא. ולמה? כי זה פשטא דמתניתין. פשט המשנה זה שמדובר שהוא לא הניח ובכל זאת העני חייב, אז רואים שהנחת גופו היא הנחה. אז עכשיו הוא ממשיך והוא אומר ככה. אפילו הכי בעקירה מיבעיא ליה. מה השאלה הסמויה כאן, על מה הוא בא לענות? אותה שאלה של תוספות. אה, אתה מקבל את הראיה של תוספות? אתה חושב שכן צריך לקרוא את המשנה כפשוטה שהוא לא הניח? נו, אז כמו שהנחת גופו היא הנחה, תפשוט משם שגם עקירת גופו היא עקירה. אז מה מקום לאיבעיא של הגמרא? לא מספיק להגיד שאתה קורא את המשנה כפשוטה. אם אתה קורא את המשנה כפשוטה, אז חוזרת השאלה ששאל תוספות. אז מה יש מקום להתלבט בגמרא האם עקירת גופו היא עקירה או לא? מפורש במשנה שזה עקירה. כמו שרואים במשנה לגבי הנחה, והרי הנחה ועקירה זה אותו דבר.

[Speaker E] אומר הרשב"א: אולי הוא חושב שלא, זה לא אותו דבר.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. אומר הר"ש משאנץ: לא, לא נכון. אפילו הכי בעקירה מיבעיא ליה, דבעינן שתהא עקירה חשובה יותר מהנחה, כדאמרינן לקמן גבי עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה, אז אנחנו נדבר עוד כשנגיע לשם. בסדר? ואז הוא חוזר למשנה הזאת שלא יצא חייט.

[Speaker B] לא הבנתי איך הרשב"א לא דוחה את התירוץ הזה.

[הרב מיכאל אברהם] הוא אומר: מה שאתה יכול להוכיח מהמשנה, שהנחת גופו היא הנחה, אבל זה עוד לא אומר שאין מקום להתלבט לגבי עקירת גופו. הגמרא עצמה מתלבטת לגבי עקירת גופו, נכון שלמסקנה עקירת גופו היא עקירה, אז זה מסתדר. אבל המקום להתלבט ישנו. למה? כי אנחנו מצאנו בעוד מקומות שהנחה זה דבר יותר טריוויאלי מאשר העקירה. על עקירה יש יותר דרישות מאשר יש על ההנחה. ולכן יכול להיות שלמרות שהנחת גופו נחשבת הנחה, בעקירת גופו הגמרא מתלבטת, אולי זה לא יהיה עקירה. למסקנה זה כן, אבל יש מקום להתלבט. המשנה לא מכריחה אותנו לא להתלבט. זה מה שהוא רוצה לטעון. מה שעומד מאחורי זה כנראה זה מה שדיברתי בשיעור שם ואמרתי, הבאתי את זה מהראשונים, מכמה וכמה ראשונים שדנים בשאלה איך להגדיר את מלאכת הוצאה: האם העיקר בה זה ההנחה, או העיקר בה זה העקירה, או שהעיקר בה זה כל המנגנון, ההעברה? הוא כנראה מבין שמה? שהעקירה זה הדבר החשוב. כי עובדה שאת הדרישות המקסימליסטיות אנחנו דורשים לגבי העקירה. הנחה זה משהו יותר טריוויאלי. הנחה, אפילו הנחת גופו זה בסדר. אבל בעקירה, שמה אני צריך לדייק. יכול להיות שעקירת גופו לא מספיק כדי להתחייב. זאת אומרת שמבחינתו העקירה היא מהותה של מלאכת הוצאה, לא ההנחה.

[Speaker B] למה? אבל אם בהנחה הוא בכל מקרה יהיה חייב, אז המהות היא ההנחה. ובעקירה יש לנו התלבטות, הוא לא תמיד חייב.

[הרב מיכאל אברהם] אם המהות היא ההנחה, הפוך. אם המהות היא ההנחה, אז גם בעקירת גופו מה אכפת לי שהעקירה נעשתה בגופו? כל עוד ההנחה נעשתה, העיקר התבצע, אני צריך להיות חייב. אז למה עקירת גופו היא לא עקירה? או מה הצד שעקירת גופו לא תהיה עקירה? אנחנו רואים שהעקירה קובעת אם עברת איסור או לא. הנחה זה טריוויאלי. יניח בגופו, יניח לא בגופו, הכל בסדר, זה לא מטריד אותי. השאלה החשובה זה מה קרה בעקירה. זאת אומרת שהחלק המהותי בהוצאה זה העקירה, לא ההנחה. ראינו ברשב"א אגב, הרשב"א הספרדי לא הצרפתי, שם ראינו שהעיקר זה ההנחה, אחת השיטות שהוא הביא שהעיקר זה ההנחה. אבל פה ברשב"א הצרפתי רואים שהעיקר זה העקירה. אוקיי, מה מסקנת הגמרא? מסקנת הגמרא: אמר ליה, חייב ואינו דומה לידו. מאי טעמא? גופו נייח, ידו לא נייח. כן? אז עונה לו, מי זה היה שם? רבי. כן, רבי יהודה הנשיא. עונה לרב ששאל אותו את השאלה הזאת. הוא אומר לו: דע לך שהוא חייב גם בעקירת גופו. עקירת גופו זה גם עקירה. וכמובן גם הנחת גופו זה גם הנחה. בסדר? אותו דבר. עכשיו, ננסה אולי אני אחדד יותר. עקירת גופו והנחת גופו למסקנה שניהם חייבים, נכון? גם לפי הר"ש משאנץ וגם לפי תוספות. ההבדל ביניהם זה רק באיבעיא. שעל הצד שעקירת גופו לא תהיה עקירה, אומר הר"ש משאנץ: הצד הזה עלה רק על העקירה, לא על ההנחה. אבל למסקנה אין ויכוח. למסקנה גם העקירה וגם ההנחה, הנחת גופו ועקירת גופו הם עקירה והנחה. אוקיי. זאת אומרת כל ההבדל ביניהם הוא לכאורה, עוד מעט נראה שיש ביניהם אולי גם הבדלים אחרים, אבל ההבדל ביניהם לכאורה נוגע רק להווא אמינא, רק לשלב שבו הגמרא התלבטה. בתירוץ בסוף גם גופו זאת הנחה ועקירה רגילה. למה הוא מוסיף את התוספת הזאת "ואינו דומה לידו"?

[Speaker G] כי יד היא חלק מהגוף, לא?

[הרב מיכאל אברהם] טוב, מי שאל על ידו? כאילו למה התוספת הזאת נצרכת? מה זה מעניין? מי דיבר על זה בכלל? למה אתה משרבב את זה לפה?

[Speaker E] כדי להראות מתי פטורים. מה?

[Speaker B] זה בגלל שהסיטואציה של המשנה והסיטואציה פה היא לא אותו דבר. כי במשנה הגוף שלו נמצא בצד אחד.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא אנחנו נגיע לזה אחר כך. זה החילוק של תוספות. אני מדבר עוד לפני כן, מדבר עוד לפני כן. למה בכלל נכנס פה, נכנסת פה ההערה הזאת על ידו?

[Speaker E] כי על מה הוא יכול לסמוך? הוא סומך על המשנה. אז השאלה אם זה אנחנו סומכים על המשנה הזאת שמדברת על היד או שגופו זה משהו אחר.

[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת במילים אחרות מה שנחמה אומרת, היה קשה לרבי, כי רבי הרי אמר לו חייב, זאת אומרת עקירה והנחה של גופו זה עקירה והנחה מחייבים, נכון? אבל היה קשה לו כי במשנה רואים לא כך, ובמשנה רואים לא כך. הוא לא כותב את כל זה פה אבל זה ברור שזה מה שעמד ברקע. ואז הוא מסביר לך מה שאתה רואה במשנה לא כך זה לגבי ידו. מה שאני אמרתי לך זה לגבי גופו, וידו וגופו זה לא אותו דבר. בידו זה באמת לא הנחה ולא עקירה אבל בגופו זה עקירה והנחה. זאת אומרת התוספת שהוא מצא לנכון להוסיף לגבי ידו נובעת מזה שהתשובה שלו לכאורה נסתרת מהמשנה. ולכן הוא בא ליישב את המשנה. בואו ננסה לבדוק את המשנה ולראות מאיפה זה יצא.

[Speaker D] רגע, לא דיברנו בהתחלה על ידו אם בעל הבית והעני ולא על גופו?

[הרב מיכאל אברהם] מה עוד פעם?

[Speaker D] שדיברנו על בעל הבית והעני דיברנו על ידו לא דיברנו על גופו.

[הרב מיכאל אברהם] זה מה שרבי אומר. לכן אומר רבי אל תוכיח לי מהמשנה שעקירה והנחת גופו הם עקירה והנחה, הם לא עקירה והנחה סליחה, כי במשנה מדובר על ידו לא על גופו. אוקיי, עכשיו בואו נראה. נעבור רגע על המקרים של המשנה. תסתכלו קודם כל רש"י. רואים את רש"י דיבור המתחיל ואינו דומה לידו. אומר ואינו דומה לידו, זה הקטע הציטוט של רבי כן של התשובה של רבי, ואינו דומה לידו הפשוטה לפנים וגופו לחוץ של העני כן ונתן בעל הבית לתוכה דפטר בה תנא דמתניתין אף לעני שהוציאה. על מה הוא מדבר? הוא מדבר על מקרה שהעני עומד בחוץ פושט ידו פנימה לתוך הבית ובעל הבית נותן, בעל הבית שם בידו של העני, העני מוציא את זה החוצה. בסדר? ובעל הבית פוטר סליחה המשנה פוטרת גם את העני. למה היא פוטרת את העני?

[Speaker B] בגלל שהגוף שלו לא זז.

[Speaker D] כי הוא לא עשה עקירה בעצם.

[הרב מיכאל אברהם] מה הוא לא עשה? עקירה או הנחה?

[Speaker G] עקירה.

[Speaker B] הנחה אנחנו לא יודעים.

[הרב מיכאל אברהם] הנחה אנחנו לא יודעים כי יכול להיות שהוא הניח אחר כך. והרי רש"י באמת אומר שהוא הניח אחר כך, זה עוד מעט נראה. אז פה מדובר על העקירה. הרי מה קרה שם? בעל הבית שם את זה לתוך ידו של העני שהייתה פשוטה לתוך הבית נכון? אז מי עקר? בעל הבית. אבל עכשיו העני לוקח את החפץ שביד שלו שהונח ביד שלו מתחיל להזיז את היד החוצה אליו נכון? התחלת ההזזה הזאת של היד היא לכאורה עקירת הגוף. ואם כתוב פה שהעני פטור, כתוב פה שהעני

[Speaker B] פטור,

[הרב מיכאל אברהם] אז רואים שעקירת גופו היא לא עקירה נכון? אז איך אתה אומר לי שעקירת גופו היא כן עקירה רבי? אומר רבי לא שם מדובר על ידו לא עקירת גופו. זאת המוטיבציה שגרמה לרבי להכניס את ההערה הזאת על ידו. כי רבי הבין שלכאורה מה שהוא אומר נסתר מהמשנה. ולכן הוא אומר אל תדאג במשנה מדובר על ידו. בידו גם אני מסכים שעקירת ידו היא לא עקירה. מה שאני אמרתי לך זה שעקירת גופו היא עקירה לא עקירת ידו. זאת אומרת המוטיבציה של רבי להוסיף את ההערה הזאת זה בגלל הקושיה שהייתה יכולה לעלות על דבריו מהמשנה. זה מה שרש"י כותב כאן. רש"י הרגיש בקושי הזה, מה אתה מוסיף את האינו דומה לידו? אז רש"י אומר הוא מוסיף את זה כדי שלא יקשה עליו מהמשנה. עכשיו אם אנחנו מסתכלים על הדינים השונים במשנה אתן תראו שאפשר מכולם לנסות לדייק את זה. תראו חילקתי את זה לארבעה חלקים. בכל אחד מהחלקים יש שני דינים. אז בואו ניקח את הראשון. פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית. מה קורה במצב כזה? אין פה עקירה זה עקירת היד נכון? והוא נתן לתוך ידו של בעל הבית עם זה אין בעיה כי זה הנחה קלאסית זה לא שהיד שלי נעצרה אלא אני הנחתי לתוך היד של. חייב. למה העני חייב?

[Speaker G] כי הוא העביר, או שהוא העביר את הסל שלו לתוך הבית, או שהוא לקח, יש פה עקירה.

[הרב מיכאל אברהם] או שאנחנו אומרים, או שאנחנו אומרים שעקירת ידו היא עקירה, אבל רבי אמר לנו שלא. רק עקירת גופו ולא עקירת ידו, נכון? אז או שנעשה אוקימתא שהוא גם זז וגם הגוף שלו עקר, או שהוא לקח את זה ממקום אחר העני והעביר את זה לבעל הבית כמו שרש"י אומר על ההנחה שהוא הניח את זה במקום אחר. אז יכול להיות, אבל כך חייבים לפרש, נכון?

[Speaker D] אבל לא, רגע שאלה, אבל אם יש פה העברה בכל מקרה?

[הרב מיכאל אברהם] אז מה? אבל בלי עקירה והנחה העברה לא מחייבת.

[Speaker D] אבל העברה והנחה יש לי, כמו שאמרנו שהעקירה והעברה… אין עקירה. אמרנו שתוספות אמר שהעקירה חשובה רק אם יש בה גם העברה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל לעניין איסור דרבנן. איסור תורה לא יהיה אלא אם כן יש גם עקירה וגם הנחה וגם העברה. רק תוספות אומר אם עשית עקירה לבד זה חצי שיעור, כל השיעורים שדיברנו בחצי שיעור. אומר התוספות גם בעקירה לבד שאומרים שיש איסור דרבנן זה רק עקירה כזאת שיש אחריה העברה. עקירה סתם באותה רשות עצמה לא עשית כלום, זה טלטול בעאלמא תוספות אומר.

[Speaker D] האם אי אפשר לקחת את זה גם לעניין ההנחה? העברה עם הנחה זה…

[הרב מיכאל אברהם] אותו דבר, יהיה איסור דרבנן. אבל אנחנו מדברים פה על איסור תורה. כתוב שהעני חייב. למה העני חייב, הרי הוא לא עקר? אז מה אתם אומרים לי? זה עקירת ידו, אבל זה עקירת ידו לא עקירת גופו. עקירת גופו היא עקירה אבל עקירת ידו הרי רבי אומר שהיא לא עקירה.

[Speaker G] זה לא עקירת ידו, זה עקירת החפץ, אחרת זה מישהו ששם לי על היד שלי משהו. זה כמו המקרה של האיבעיה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא הבנתי.

[Speaker G] הוא, העני לוקח את החפץ מרשות הרבים, את הסל שלו ומעביר את זה לבעל הבית.

[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת שהוא לוקח את זה ממקום אחר ברשות הרבים, אז יש פה עקירה.

[Speaker G] אבל אחרת זה המקרה של האיבעיה שזה כבר היה עליו מחשיכה, או שמישהו אחר שם לו איזה בעיה.

[הרב מיכאל אברהם] זה ידו, זה ידו לא גופו. באיבעיה זה גופו, פה זה ידו. ובידו רבי אומר שזה לא עקירה.

[Speaker B] אתה פשוט צריך להשלים פה את הפער שהוא באמת הרים את זה מאיפשהו.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, נכון, אין ברירה. או שנטל מתוכה והוציא. מה הכוונה נטל מתוכה והוציא? העני מכניס את היד שלו, נוטל מתוך ידו של בעל הבית אז הייתה עקירה והוציא. מה קורה כשהוציא? עוד פעם, זה הנחת ידו. הנחת ידו היא לא הנחה אלא אם כן הוא הניח בעוד מקום, נכון? אז צריך להסביר פה שהוא הניח כנראה במקום אחר וכך רש"י באמת מסביר. וכן הלאה תעברו גם על הקטעים האחרים במשנה, על כל מקרה כזה צריך לדון האם הייתה פה עקירת ידו, הנחת ידו, של העני, של בעל הבית, כל ההתחשבנויות האלה.

[Speaker G] רגע, אבל אם זה היה לו ביד מערב שבת והוא רק מעביר את זה, זה לא עקירה? מה הבנתי? אם הסל היה אצל העני ביד מערב שבת והוא מעביר את זה, זה לא עקירה?

[הרב מיכאל אברהם] ברור שלא. זה יד, זה תזוזת היד לא הגוף. מי שעקר זה אותו אחד שהניח לתוך ידו של העני מבעוד יום, הוא זה שעקר. כמו שתוספות אומר על תינוק לינו ומשקין מבעוד יום. רש"י גם מסביר שמה למה מדובר מבעוד יום, כי אם זה היה בשבת אז אותו אחד שהטעין היה נחשב זה שנעקר, זה שעקר. מה ההבדל בין ידו לבין גופו? אז רש"י כאן אומר ידו דלא נייח, הלכך כי הוציאה לא עקר מידי ואין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה. אז רש"י אומר היד לא נחשבת מונחת, ולכן אם אתה מזיז את היד זה לא נחשב לעקור. זה לא כמו להזיז את הגוף. הגוף זה דבר נייח, היד זה לא דבר נייח. ולכן כשהיד מתחילה לזוז זאת לא עקירה. כשהגוף מתחיל לזוז זאת עקירה. וגופו נייח על גבי קרקע והוי עקירה. ואז הוא מביא את הגרסה ידו בתר גופו גרירא, הוא אומר לא גורסים את זה כי זה לשון גמרא. אז ברש"י ככה מבינים רוב הראשונים והאחרונים, שרש"י מבין שהחילוק בין גופו לבין ידו זה שידו זה לא דבר שנחשב נייח, כי היא לא מונחת על הקרקע. גופו מונח על הקרקע, זה נחשב מקום, זה נחשב משהו נייח. ולכן עקירת ידו בעצם לא נחשבת עקירה בגלל שהיד זה לא לקח את זה ממקום נייח, זה כל הזמן היד, לא היה פה אקט של עקירה. זה ההסבר של רש"י. תוספות…

[Speaker B] רגע רגע אני רוצה לשאול על זה שנייה שאלה, מה ההבדל בין… אני רוצה לנסות רגע להבין את הדקות של ההסבר…

[הרב מיכאל אברהם] ידו בתר גופו גרירא לא צריך להגיע לזה. זה אומרת אותו דבר, לא שהוא לא מקבל, הוא אומר גרירא. זה הסבר מיותר, כבר הסברנו את זה. ידו לא נייח למה? כי בתר גופו גרירא. ידו מונחת על גופו, ידו לא מונחת על הקרקע, גופו מונח על הקרקע. אז אומר רש"י בשביל מה צריך להוסיף את המילים האלה? הם חוזרות עוד פעם על אותו דבר, זה מיותר.

[Speaker E] למה אנחנו יודעים את זה? אולי הוא חושב שיש לזה משמעות אחרת? פשוט לא צריך להוסיף אותה, שצריך רק סיבה אחת וסיבה שנייה לא צריך.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אם יש שתי סיבות, אז למה לא להוסיף? יש שתי סיבות, מה זאת אומרת?

[Speaker E] אולי הוא לא חושב שהסיבה הזאת משמעותית או

[הרב מיכאל אברהם] חשובה או שבאמת לא.

[Speaker E] אבל הוא כותב שזה מיותר,

[Speaker C] הוא כותב שזה מיותר, לא שזה לא נכון.

[הרב מיכאל אברהם] הוא אומר, אם ההסבר הזה הוא נכון, אז הוא לא מיותר, כי יש את הנפקא מינות של תוספות. זה לא נכון, יש לו נפקא מינה, לכן ברור שהוא אומר לא, זה מילים מיותרות, זה לא גורסים את זה, זה מיותר. זה חוזר על אותו דבר עוד פעם. אבל תוספות כן גורס את זה. תוספות אומר, מאי טעמא ידו לא נייח?

[Speaker E] אז תוספות מסביר שזה כביכול אותה משמעות וצריך אותה?

[הרב מיכאל אברהם] נכון. זה לא אותה משמעות, לא שזה אותה משמעות, תכף נראה. נראה לרי כלשון אחר דגרס ידו דבתר גופו גריר. הוא כן גורס את המילים האלה. בעי עקירה וגופו לא בעי עקירה. ולמאי, זאת אומרת, הוא אומר שבעצם כן גורסים את ההסבר הזה, הוא עוד לא מסביר בדיוק מה זה אומר. ולמאי דגרס נמי ידו לא נייח, מי שגורס כמו רש"י שלא גורס את המילים האלה אלא רק את המילים ידו לא נייח, מפרש רי דהיינו משום דבתר גופו גריר. מה זאת אומרת? בעצם היד לא נייח, רי אומר למה? כי היד נגררת אחרי הגוף. או במילים אחרות, אפילו אם תגרוס כמו רש"י, ההסבר הוא ההסבר השני, שידו הולכת אחרי גופו, אוקיי? ורש"י פירש ידו לא נייח על גבי קרקע, משמע אפילו הוא וידו במקום אחד ונתן לו חברו לתוך ידו והוציא פטור, ככה משמע מרש"י. ואין נראה, אומר תוספות, דבכל עניין שהטעינו חברו בין אכתפו בין אל ידו והוציא חייב. והא קתני או שנטל מתוכה והוציא חייב, אלמא הנחת חפץ ביד בעל הבית שהוא וידו ברשות אחת הוויא הנחה, מדחייב העני שעקר מיד בעל הבית. וכיוון דהוויא הנחה, כשעוקר גופו עם זה שבידו הרי עוקרו ממקום הנחה. אומר התוספות אני חולק על רש"י. לדעתי ההבדל בין יד לבין גוף הוא לא הבדל מהותי שהיד לא נחשבת נייחת והגוף כן. ההבדל הוא רק במקום שבו היד נמצאת ברשות אחרת מהגוף, רק שם נאמר הכלל הזה. אם היד היא באותה רשות כמו הגוף אז יד וגוף זה אותו דבר, אין הבדל. וכאן הוא חולק על רש"י בזה, כי רש"י אומר שיש הבדל גם במצב כזה.

[Speaker E] תוספות אומר, נו אז לכן זה הסברים שונים, מה שאמרתי…

[הרב מיכאל אברהם] חכה רגע, נחמה, תני לי רגע. כשרי אומר שיש הבדל בין ידו לבין גופו, רי מדבר רק על מצב שידו נמצאת ברשות אחרת מגופו. שם יש הבדל. למה? כי ידו בתר גופו גריר, היד נחשבת כנמצאת במקום שבו נמצא גופו. ולכן בעצם יש מחלוקת בין רש"י לבין רי בשאלה מה קורה כשידו באותה רשות של גופו. האם שם עקירת ידו תחשב עקירה או לא תחשב עקירה? לפי רש"י לא, לפי הרי כן. לפי הרי ידו שונה מגופו רק שידו עומדת ברשות נפרדת מגופו. אם היא באותה רשות עם גופו אז ידו וגופו זה אותו דבר. ורי מביא ראיה לדבריו. למה? מה הראיה שלו? הוא אומר כאשר העני נוטל מידו של בעל הבית ומוציא את זה החוצה, אז העני חייב, נכון? למה העני חייב? כי הנטילה שלו מידו של בעל הבית נחשבת כעקירה. אמרנו, זאת עקירה למהדרין, נכון? אין עם זה שום בעיה, כי העני עוקר את הדבר ממקום אחר. אומר התוספות כן, אבל בידו של בעל הבית כשזה היה שם לפני שהעני עקר את זה משם, כשזה היה מונח בידו של בעל הבית, זה נחשב מונח? אם זה לא נחשב מונח, אז העקירה של העני את החפץ מידו של בעל הבית לא אמורה להיחשב עקירה, כי כשהחפץ לא מונח, כשאני עוקר את זה משם זה לא נקרא עקירה. עקירה זה רק ממקום שבו החפץ נחשב מונח. אז לכן אם המשנה אומרת שכשהעני מכניס את היד ועוקר את זה מהיד של בעל הבית זה נחשב עקירה, אם זה נחשב עקירה זה אומרת שכשזה היה מונח בידו של בעל הבית זה נחשב הנחה. כי אז נחשב שהיד נחשבת מונחת על הקרקע, נכון? אז איך רש"י אומר שהיד לא נחשבת מונחת? כך תוספות. רש"י יגיד לדעתי אין מנוס אלא שאם הגוף יזוז אז היד, אם

[Speaker G] הגוף לא זז ביחד עם היד אז היא נחשבת נייחת וגם היד נייחת.

[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת שבעצם כאשר אני לוקח את היד ומביא אותה אליי וזה נעצר כאן, זה הנחת גופו, זה הנחת ידו לפי רש"י למרות שידו וגופו באותו מקום, כן? אבל זה לא אומר כשחפץ נמצא ביד של מישהו זה לא נקרא שהוא מונח. זה נקרא שהוא מונח, זה לא נקרא שאני הנחתי אותו אם עשיתי את זה, אבל החפץ נחשב כמונח באיזשהו מקום, אז הוא מונח על הקרקע, לא אכפת לי, אבל כרגע זה נחשב שהחפץ הוא מונח. כאשר אני עוקר את החפץ משם, זה נחשב שעקרתי אותו מאיזשהו מקום, אז עקרתי אותו מהגוף של בעל הבית, לא מהיד של בעל הבית. מה זה משנה? אבל תכלס עקרתי. אבל כאשר אני עוצר את היד, הדבר הזה לפי רש"י לא נחשב הנחה גם אם היד היא במקומו של הגוף, כי בסופו של דבר לא הנחתי את זה במקום. זה חילוק שהוא לא פשוט, עדיין צריך להסביר מה ההבדל. התוספות לכאורה צודק באופן הפשוט, אבל לפי רש"י אין ברירה אלא לעשות את החילוק הזה והחילוק הזה מופיע בעצם ברמב"ן. הרמב"ן בעצם אומר את החילוק הזה במפורש. טוב, אני כבר לא אקרא את הרמב"ן כי זה מאוחר, אבל רק הערה אני אעיר כאן. הראיה של תוספות מבוססת על התפיסה שהאיבעיא שהיתה לנו על העקירה נאמרה גם על ההנחה, נכון? כי אם האיבעיא היתה רק על העקירה ולא על ההנחה, אז מה הבעיה? רש"י יענה לנו הרבה יותר פשוט. רש"י יגיד שהחפץ שהיה מונח ביד של בעל הבית הוא נחשב מונח, למה? כיוון שלגבי הנחה גם הנחת גופו היא הנחה וגם הנחת ידו היא הנחה. כל האיבעיא היתה רק לגבי העקירה, אז מה אתה מוכיח לי מהנחות לעקירות? ברור שתוספות לשיטתו, תוספות הרי חולק על הר"ש משאנץ, נכון? תוספות אומר שאותה איבעיא שיש על העקירה יש גם על ההנחה. אז אם רואים שהנחת ידו זאת הנחה, אז ברור שגם הנחת גופו היא הנחה.

[Speaker C] לא,

[Speaker F] בהנחה ובעקירה

[הרב מיכאל אברהם] זה אותו דבר, אין הבדל לפי תוספות. שימו לב רק שלפי הר"ש משאנץ הראיה של תוספות נופלת, כי לפי הר"ש משאנץ אפשר להביא ראיה שהנחת ידו זאת הנחה, אבל אני שאלתי על עקירת ידו ועקירת ידו היא לא עקירה. ואם כן שימו לב שיצאה לנו נפקא מינה להלכה בין הר"ש משאנץ לבין תוספות. אני אמרתי שההבדל ביניהם הוא רק בשאלה איך מבינים את האיבעיא של הגמרא, למסקנה אין הבדל ביניהם, נכון? עכשיו תראו שיש הבדל ביניהם גם למסקנה. ולכן חשוב לברר טוב טוב גם את ההוה אמינא. מה ההבדל? לפי הר"ש משאנץ הנחת ידו היא הנחה. כל האיבעיא היתה בעקירה, ובעקירה מה שאני אומר זה שעקירת גופו היא עקירה ועקירת ידו היא לא עקירה, אבל הנחת ידו היא תהיה הנחה, כי בהנחות לא מעניין אותי, הנחה מה שלא עשית זה לא משנה כלום, העיקר זה העקירה, נכון? כך הסברנו לפי הר"ש משאנץ. לפי תוספות יוצא לא כך. להלכה עכשיו אני אומר, זה הבדל להלכה, לפי תוספות יוצא שהנחת ידו… סליחה רגע, לא, הנחת ידו היא לא הנחה. כי אין הבדל בין עקירת ידו לבין הנחת ידו. אם בידו זה לא כמו גופו וזה לא נחשב עקירה, אז ידו זה לא גופו גם לעניין הנחה, וגם הנחת ידו לא תהיה הנחה. לפי הר"ש משאנץ הנחת ידו היא הנחה. ואני חוזר למה שהר"ש משאנץ אמר שהוא קורא את המשנה כפשוטה והמשנה כפשוטה יוצאת כשיטתו. זה בדיוק מה שאנחנו רואים כאן, כי כשקוראים את המשנה כפשוטה אז תוספות מעיר הערה נכונה. מה הוא מעיר? שבמשנה כפשוטה רואים שהנחת ידו היא כן הנחה, נכון? כי עובדה שהעני שלוקח מהיד של בעל הבית זה נחשב עקירה. זאת אומרת שכשהחפץ היה מונח בידו של בעל הבית זה היה נחשב חפץ מונח.

[Speaker F] זאת

[הרב מיכאל אברהם] אומרת שהנחת ידו היא הנחה. זה פשט המשנה. וזה ראיה נוספת לר"ש משאנץ מהמשנה. הר"ש משאנץ קורא את המשנה כפשוטה בלי לעשות אוקימתות, בלי לעשות חילוקים, ואז יוצאת באמת נפקא מינה לדינא שהנחת ידו היא הנחה גם למסקנה, גם אחרי שרבי חילק בין ידו לבין גופו. כל החילוק הזה זה רק לגבי עקירות. לגבי הנחות אין חילוק. רש"י כפשוטו ולא צריך להגיד את התוספות שזה רק ברשויות אחרות ולא באותה רשות, הר"ש משאנץ ילמד כמו רש"י גם באותה רשות, רק לעניין הנחה אל תביא לי ראיות מהמשנה כי הנחת ידו זה הנחה, זה ברור. האיבעיא שלי זה רק לגבי העקירה. בסדר? עכשיו, אני אדלג פה על הרשב"א והרמב"ן, הם כולם דנים בעצם במחלוקת רש"י ותוספות. בסוגיה על המשנה ראינו שם בשיעור שלוש, ראינו את רש"י, רש"י אומר או שנטל מתוכה והוציא חפץ והניח ברשות הרבים. נכון? רש"י מוסיף שאחרי שהעני מוציא את החפץ הוא גם מניח את זה. זאת אומרת, הוא לא מסתפק בזה שהעני עצר את היד. למה? כי הוא לשיטתו חושב שהנחת ידו היא לא הנחה, נכון? אתה חייב לשים את זה בצד. לפי תוספות, מה יהיה הדין? הרי כשהיד והגוף הם באותה רשות, אז אין בעיה, ידו זה כמו גופו, נכון? ואם הנחת גופו זאת הנחה, אז גם הנחת ידו תהיה הנחה. כל מה שהנחת ידו היא לא הנחה זה כשאני מניח עם היד ברשות אחרת מאיפה שהגוף נמצא, אבל פה הרי העני הביא את היד אל עצמו. בסוף כשהיד עצרה, היא עצרה באותה רשות שגם הגוף נמצא. אז לפי תוספות זה לא נקרא הנחת ידו, זה נקרא הנחת גופו. ולכן אין שום בעיה, לא צריך להעמיד שהוא הניח את זה במקום אחר. נכון? מה יהיה לפי הר"ש משאנץ? הוא גם לא צריך להניח ברשות

[Speaker C] הרבים,

[הרב מיכאל אברהם] אבל לא בגלל התפיסה של רש"י. זאת שיטה שלישית, אני רוצה להראות לכם שיש פה שלוש שיטות. שימו לב, לפי תוספות המקרה הזה של העני שלוקח מבעל הבית ומוציא אותו החוצה, לא צריך להעמיד שהוא הניח את זה במקום אחר, נכון? מספיק שהוא עצר את היד, העני חייב גם בלי זה. למה? כי כשהיד נמצאת באותה רשות עם הגוף, אז הנחת ידו זה כמו הנחת גופו, זאת הנחה לכל דבר. זאת שיטת התוספות. לפי רש"י, צריך להעמיד שהוא הניח במקום אחר. למה? כי הנחת ידו זה לא כמו הנחת גופו, הנחת ידו לא מועיל. לכן חייבים להניח את זה במקום אחר כדי שזאת תהיה הנחה, נכון? לפי הר"ש משאנץ, הר"ש משאנץ למד כמו רש"י שידו וגופו באותו מקום זה נקרא הנחת ידו, זה לא נקרא הנחת גופו. אלא שהר"ש משאנץ טוען שבהנחה אין בעיה של הנחת ידו. לכן הר"ש משאנץ למרות שהוא למד כמו רש"י, הוא יפרש את המשנה כמו תוספות. הוא למד כמו רש"י, לא

[Speaker B] הבנתי רגע את הר"ש משאנץ.

[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם, הר"ש משאנץ הרי למד כמו רש"י שהנחת ידו ועקירת ידו זה גם כאשר היד נמצאת באותה רשות כמו הגוף. אין הבדל.

[Speaker B] עוד פעם, לא הבנתי. ידו וגופו באותו מקום, מה זה נחשב?

[הרב מיכאל אברהם] זה נחשב ידו, לא גופו, ולכן זה לא מועיל. כמו שרש"י למד, לא כמו תוספות. תוספות אמר שאם הם באותו מקום אז ידו וגופו זה אותו דבר. כל מה שידו יותר גרועה מגופו זה כשידו נמצאת במקום אחר מגופו. אבל לפי רש"י לא, תמיד יד יותר גרועה מגוף, גם אם היא באותו מקום. אז איך הוא מגיע למסקנה? רגע. במובן הזה הר"ש משאנץ למד כמו רש"י, אבל הר"ש משאנץ שונה מרש"י במובן אחר, כי הר"ש משאנץ למד שהאיבעיא בגמרא היא רק על עקירות, לא על הנחות. במובן הזה רש"י הוא כמו תוספות. רש"י ותוספות שניהם למדו שהאיבעיא היא גם על עקירה וגם על הנחה. הר"ש משאנץ למד שהאיבעיא היא רק על עקירה. על הנחה אין שום בעיה, תעשה מה שאתה רוצה. ואז מה? כאשר העני מוציא את החפץ ועוצר את היד אצלו, אוקיי? אז היד עצרה כאן, זאת נקראת הנחת ידו. באופן עקרוני הנחת ידו זה בעייתי, אבל לפי הר"ש משאנץ לא. לפי הר"ש משאנץ על ההנחה לא הייתה האיבעיא, הנחה גם בידו גם בגופו הכל בסדר. כל הבעיה זה רק על העקירה. לכן למרות שהוא לומד כמו רש"י בשאלה מה נקרא הנחת ידו, הוא מפרש את המשנה כמו תוספות שלא צריך להעמיד שהניח במקום אחר, כיוון שהוא טוען שהאיבעיא בגמרא היא נסובה רק על עקירה ולא על הנחה. זה מחדד את העובדה שמדובר פה בשלוש שיטות שונות. שימו לב, הרי יש פה שתי שאלות, אני אסכם את זה יותר טוב כי זה קצת מורכב. יש פה שתי שאלות. שאלה אחת זה האם האיבעיא נאמרה רק על עקירה או גם על הנחה, נכון? זאת שאלה אחת. שאלה שנייה, ובשאלה הזאת נחלקים הר"ש משאנץ מול רש"י ותוספות. הר"ש משאנץ אומר האיבעיא היא רק על עקירות, רש"י ותוספות אומרים האיבעיא היא בין על עקירות בין על הנחות. שאלה שנייה, מה נחשב הנחת ידו? רק כאשר היד נמצאת ברשות אחרת. נראית מהגוף, כך למד התוספות, או גם כשהיד נמצאת באותה רשות כמו הגוף, כך למדו רש"י והר"ש משאנץ. אוקיי? אז תשימו לב שבעצם יש פה שלוש שיטות שונות. רש"י בשאלה הראשונה לומד כמו תוספות, שהאיבעיא היא גם על הנחה. בשאלה השנייה הוא לומד כמו עצמו, שזה גם כאשר היד נמצאת באותה רשות עם הגוף. תוספות לומד שהאיבעיא היא בין על עקירה בין על הנחה. במובן הזה הוא כמו רש"י, והוא לומד לא כמו הר"ש משאנץ, סליחה, הוא כן כמו רש"י ונגד הר"ש משאנץ. אבל הוא לא כמו רש"י בשאלה של האם כשהיד נמצאת באותו מקום עם הגוף זה נקרא הנחת ידו. הוא אומר לא, זה נקרא הנחת גופו. הר"ש משאנץ לומד כמו רש"י בשאלה האם היד עם הגוף זה כמו הנחת ידו או כמו הנחת גופו. הוא אומר זה כמו הנחת ידו, ובזה הוא כמו רש"י. אבל הוא נגד רש"י והתוספות בשאלה אם האיבעיא הולכת רק על עקירה או גם על הנחה. הוא טוען שזה רק על עקירה ולא על הנחה. ועכשיו תראו שלכל אחת מהשיטות האלה יש השלכה שונה בציור שרש"י כותב כאן. מה קורה כשהעני לוקח את החפץ מבעל הבית, מביא אותו אליו. אז כתוב שהעני חייב. האם צריך להניח שהעני גם הניח את זה על ידו בשולחן, או שמספיק שהוא עצר את היד אצלו? בואו נעשה את החשבון. לפי רש"י, צריך להגיד, רש"י כותב את זה במפורש, שמדובר שהוא גם הניח את זה במקום אחר, נכון? למה?

[Speaker C] כי הרי לפי רש"י הנחת ידו זה לא

[הרב מיכאל אברהם] הנחה והוא לא היה חייב. נכון, כי זה הנחת ידו. והגמרא הרי דיברה גם על הנחה וגם על עקירה. אז אם עקירת ידו זה לא עקירה, אז גם הנחת ידו זה לא הנחה. אין ברירה, צריך להגיד שהוא הניח את זה במקום אחר. כך באמת כותב רש"י: והניח ברשות הרבים. רש"י אומר צריך להניח במקום אחר. תוספות לומד לא כמו רש"י. תוספות אומר שהנחת ידו כאשר היד נמצאת באותו מקום של הגוף אז הנחת ידו זה כמו הנחת גופו, זה נחשבת הנחה טובה. לכן תוספות מה יגיד פה? שלא צריך להניח במקום אחר, נכון? הוא יחלוק על רש"י. מה יצא לפי הר"ש משאנץ? הר"ש משאנץ טוען כמו רש"י שכשידו זה כמו גופו זה לא נקרא הנחה. לכאורה הייתי מצפה שהוא ידרוש שתהיה פה הנחה ברשות הרבים, נכון? אבל לא. למה לא? כי הוא לא כמו רש"י במובן הזה שלדעתו הנחה גם אם זה הנחת ידו זה בסדר גמור. הנחה יכולה להיות בכל צורה. לכן למרות שהנחה פה היא הנחה בעייתית, אבל בהנחות לא מפריע לי שההנחה היא בעייתית, רק בעקירות הייתה השאלה. לכן הוא ילמד כמו תוספות להלכה שלא צריך שהוא יניח ברשות הרבים. אתם איתי? כן. אני אעצור כאן. תעשו את החזרה הזאת, אני בתחילת השיעור הבא עדיין אמשיך את הקטע הנוסף שגם לא הספקתם כנראה בדף, אבל עכשיו נתתי לכם את הכלים להבין יותר את ההבדל בין השיטות השונות, ואז תבינו את רבי עקיבא איגר והשפת אמת והפני יהושע, כל ההערות על רש"י, זה כבר יהיה פשוט. אם תבינו את הסיכום שעשיתי עכשיו בשלוש השיטות האלה, אתם תראו איפה יש שם בעיות ומי צודק ומה קורה שמה. אז את הקטע הזה אנחנו נעשה בשיעור הבא, יקח לנו אני מקווה לא יותר מחצי השיעור הבא ואז כבר גם נוכל להתחיל את הסוגיה הבאה. אבל אתם תמשיכו קודם את הדף הזה ואני עוד אוסיף לכם קצת לקראת הפעם הבאה. בסדר? כן, אוקיי, תודה.

[Speaker D] תודה רבה. תודה רבה. טוב, להתראות.

[הרב מיכאל אברהם] תודה.