קול הנבואה שיעור 24

ששמיעה אומר בראש ואחריה הראייה, ואם הניח למעלה למטה ששמיעה אומר בתחילה ואחריה הראייה והטעם והמישוש, למטה למעלה חוש השמיעה ואחריו חוש הראייה וחוש הריח והטעם והמישוש. וכן בספר הגבולות הרעיוניות סגולת הנפש המיוחס להרמב"ם ז"ל הניח חמשת החושים והם השמיעה והראייה והריח והטעם והמישוש. וכן בספר אורות הנפש המיוחס לרבנו בחיי הדיין הניח חמשת החושים ואמר וזאת לשונו, הניח חמשת החושים והם השמיעה והראייה והריח והטעם והמישוש. וכן בספר גן המוסר לרבי נתנאל ברבי פיומי הניח חמשת החושים השמיעה הראייה הריח הטעם והמישוש. וכל היהודים האלה והספרים היהודיים האלה אומרים שחוש השמיעה קודם לחוש הראייה. מעין המסורת שנמצאת אצל רבי נתנאל ברבי פיומי וכן אצל שאר חכמי תימן. והמסורת של התוספת היהדות הספרדית המאוחרת החליפו אחריהם את הסדר, מעלים את חוש הראייה על כל שאר החושים. כמו שבספר חובות הלבבות ובספר אורות הנפש ורבי אברהם אבן עזרא בפירוש התורה, גם הרמב"ם בפירוש המשנה שהראייה יותר משובח ומעולה שבחמשת החושים הוא חוש הראייה ואחריו חוש השמיעה. וכן בספר רוח חן חוש הראייה הוא החוש הנכבד והזך שבכולם ואחריו חוש השמיעה. וכן בספר שער השמיים לרבי גרשון הניח חמשת החושים הראייה ואחר כך השמיעה. וכן הרלב"ג בפירוש התורה חוש הראייה הוא יותר נכבד ויותר עוזר להשגת המושכלות משאר החושים. והנה בתוספתא של המשנה הראייה באה בראש. ויש חילוקי חכמי ישראל מבעלי המוסר שהשמיעה גדולה מן הראייה. כוח השמיעה יותר זך ודק מכוח הראייה. בספר שערי תשובה לרבי יונה גירונדי העין חפץ נכבד ואבר נכבד מאוד ונכבדה ממנה האוזן. וכן רבנו בחיי בן אשר בספר כד הקמח ובפירושו לתורה כוח השמיעה הוא יותר זך ודק מכוח הראייה. וגם רבי יוסף יעבץ בפירושו למסכת אבות שבחוש השמיעה תלויים חיי הנפש. וגם בספר אורחות צדיקים האחד הוא כוח השמיעה והשני הוא כוח הראייה. והנה לבוא להשוות זה מול זה והם חולקים אם תולדות הראייה בראש או השמיעה בראש. הנה הסוגיה הדיונית הזאת בדרך כלל מעוררת בנו הרהורים לגבי מה בדיוק קורה בנפשנו פנימה, אם חוש הראייה בראש או חוש השמיעה בראש, ומה בדיוק ההשלכה למדידה מי יותר חשוב, ובאיזה מובן הראייה או השמיעה יותר משמעותיים. מה הוויכוח כאן. יכול להיות למשל שתהיה שמיעה שמובילה למסקנה אחת והראייה מובילה למסקנה שונה לגמרי. והנה מה אנחנו נלמד מזה אם תולדות הראייה בראש. זאת אומרת אם אנחנו רואים את התמונה כמו שהיא אנחנו מבינים את המשמעות שלה יותר מאשר אם אנחנו רק שומעים עליה, ואז יש ראייה גדולה משמיעה. ואולי יש שמיעה גדולה מראייה. ואם יש ראייה יותר נכונה משמיעה. וכל זה אנחנו בוחנים גם במובן של החושים בתוך העולם, שבאים ואומרים שחוש השמיעה יותר חשוב מהראייה כי הראייה רואה רק חיצוניות. וכי הראייה היא רק של העיניים ואינה רואה את התוכן של הדברים כמו שהם. ואז יש מי שאומר ששמיעה גדולה מראייה. חובלים האלה על אזור טחול אחד והאחרים על טחול אחר. יש קולות שביניהם אפשר למדוד את העניין מול השמיעה ויש שאומרים הקול הזה בעצם זה צורת הבנה אחרת. דיברנו כבר לא פעם על זה שלמשל ברמת הבדיקות אז חוש הראיה הוא הרבה יותר מדויק מהשמיעה. חוש הראייה הרבה יותר מדויק מהשמיעה. בחוש הראיה אתה יכול לראות מה באמת קרה שם עכשיו. בחוש הראיה בין שני עדים שרואים את אותו האירוע בין שני עדים שמספרים על אותו מעשה גם הם יכולים לראות בחוש הראיה זה יותר טוב. מצד שני ראינו כבר שהשמיעה למשל זה דבר שיכול להגיע למקומות שהראיה לא מגיעה אליהם. למשל מאחורי חדר או מאחורי קיר מסוים. יש ביטוי מעניין בגמרא שהגמרא במסכת סנהדרין אם אני לא טועה מסופר שם על העניין הזה של המכמנים שהיו מטמנים להם עדים ומכמינים אותם בעברה ומענישים אותם על מנת להעמיד אותם לדין. והגמרא דנה שמה באיזושהי מחלוקת בין ריש לקיש לבין רבי יוחנן. והגמרא אומרת שמה לגבי הקול של הבן אדם שאמר האם אתה יכול ללכת על זה כעדות? הרי העדים שהתחבאו הם רק שומעים את הקול שלו. הגמרא אומרת אם יש טביעות עין דקלא אז זה בסדר. שם רש"י בעצם מסביר מה זה טביעות עין דקלא. רש"י מסביר את זה בצורה מאוד נכונה. שם בגמרא הגמרא מסבירה מה זה. המחלוקת שביניהם בפירוש המילים טביעות עין דקלא. מצד אחד שמעתי ששמיעה זה בעצם פחות טוב מראיה, אבל במקום שהקול כל כך ברור לי כטביעות עין אז הוא מעל הכל אני יכול לסמוך עליו. כמו שטביעת עין חכמים היו מחזירים להם אבדה בטביעת עין. אז זה מצב שבו ברור לי לגמרי שזה הבנאדם, זה לא מישהו אחר עם קול דומה. אני יודע זו תחושה פנימית של ידיעה, אז אם יש לי את אותה תחושה כשאני שומע מישהו שברור לי שזה הוא אז גם אחרי הכל אפשר לסמוך על זה. וזה טביעות עין דקלא. אבל אם נסתכל על זה אז במובן של הבדיקות נראה די ברור שהעין טובה יותר. ובמובן של העומק, ובמובן של לראות דברים נסתרים, דברים שאותם קשה בחושך או דברים שנסתרים מאחורי קיר, שזה השמיעה טובה יותר. ואנחנו רואים פה את המילה הרעש והמצווה. הרעש והמצווה. רעש גדול כנגד המצווה. ואתה מקשיב לרעש שלך אז אתה יכול לראות את האופטיקה הזו שאתה רואה בעיניים. אופטיקה. שאתה שומע את הרעש הזה של המצווה. מצווה על הרעש הזה. אתה יודע הכל קשור לזה. אמר הרב קוק שכשאתה מקשיב ואתה נותן לקול הזה להיכנס אליך כשאתה מקשיב לרעש שלך אז אתה מגיע לאופטיקה של השורש שלו. זאת אומרת כשאתה מקשיב לראות את הרעש שלך ומקשיב לרעש שלו ובסוף אתה מגיע עד הדיבור של הנשמה שמגיעה אליו וזה פשוט פשוט מדהים. הערות של שפת אמת פה בהערה נ"ד. יש שמה מה חרש אם חרשו נותן דמי כולו. האם ידעת שהאוזן איבר נשמתי מן העין? מה חרש אם חרשו נותן דמי כולו, כאילו שזה נותן לו את כל הכוח שלו. ואמרתי נכון שכתוב שחרש זה חוסר בנשמה אבל אוזן נותנת כוח ושפע של שמיעה. מכל מקום, אמרנו, מצד הבירור הראייה יותר טובה, מצד העומק השמיעה יותר טובה. אמרנו שזה ויכוח אצל אותם ראשונים. וזה הכל ברור, מצד הבירור הראייה יותר טובה ומצד העומק השמיעה יותר טובה. אבל מה טעם להתווכח פה עם כל אלה שדוגלים בראייה שהיא יותר טובה ואלה שדוגלים בשמיעה שהיא יותר טובה? אני מניח שהסברה שלהם, או לפחות כפי שאולי נפרש אותם, זה לא רק על פי שהראייה והשמיעה גשמיים, אלא כשני כלי תפיסה. בעלי הראייה, בעלי התפיסה החושית, טוענים שאין דבר שאותו תופסים יותר טוב מאשר השמיעה. וכן מה שלא תופסים עם העין הוא איננו. זאת התפיסה היוונית שדיברנו עליה פעם שעברה. מה שאני לא תופס עם העין הוא איננו, זה לא שאין פה מובן רחב, השמיעה שהיווני יוכל להגיד שהוא לא שומע מה שהוא לא רואה כשהוא מדבר. כאן אנחנו באים לדבר על כלי תפיסה, לא כלי תחושה. ועל זה התפיסה, שזה אותו יווני מפרשת אחרי מות שמלווה אותנו כל הזמן, זה היווני שלא מכיר בשום דבר שהעיניים שלו לא רואות או שהשכל שלו לא תופס. וזה כשהוא אומר מה שאני לא רואה לא קיים. אז הוא בעצם אומר שהראייה היא בראש כיוון שהיא האמצעי היחידי שיש לי לתפוס את המציאות. השמיעה לא מוסיפה שום דבר שאני לא יכול להשיג בראייה. מה שאפשר להשיג בראייה, מה שאפשר להשיג, זהו זה. וכל החידוש שהנזיר מדבר עליו כל הזמן, זו בעצם הטענה שאומרת שאני יכול להכיר רבדים מסוימים של העולם אך ורק על ידי שמיעה ולא על ידי ראייה. והוויכוח הוא לא בשאלה מי יותר טוב. אם ישנם רבדים כאלה, אז כולם מסכימים שלהכיר אותם צריך שמיעה, כי ראייה לא תופסת אותם. בתוך הרבדים הנגלים ברור שראייה יותר טובה. הוויכוח הוא בשאלה אם ישנם רבדים כאלה פשוט שאין דרך אחרת להגיע אליהם. זה הוויכוח. אלה שטענו שהראייה היא בראש, זה אלה שמבינים שבאמת אין מה שלא רואים או שזה פשוט לא קיים או שלפחות אי אפשר להגיע אליו בשום אמצעי אחר, אמצעי אחר. ואלה שטענו שהשמיעה בראש, הם טוענים שלא רק מה שרואים קיים, ויש גם פנימיות שאי אפשר לתפוס בראייה כתפיסה בחוש, אלא הם טוענים שיש עוד דברים בעולם שלהם אפשר להגיע אך ורק על ידי האזנה ולא על ידי ראייה. זה המבנה של המאבק בין החושים. ויכוח אחד בין החושים, אחד אומר ככה ואחד אומר אחרת, כמו פטה מורגנה. בפטה מורגנה אני רואה בעיניי, אני רואה נווה מדבר. אני מגיע לשם ואני בא למשש, אני לא מרגיש כלום. זו התמודדות בין חוש הראייה לחוש המישוש, שהחוש המישוש מנצח. אז זה אותו דבר, אני אומר שזו פטה מורגנה כי אני לא ממשש. אותו דבר. מה? איך תדבר שזה לא פטה מורגנה? כיוון שזה לא הוכח. בסדר, אבל כשאתה לא חושב שזה פטה מורגנה, אתה חושב שהנווה מדבר הוא נווה מדבר. יש פה נווה מדבר קבוע, נווה מדבר קבוע. אבל איך אתה מכיר אותו אם לא התקרבת? אם לא התקרבת הוא נווה מדבר. למה? כי אתה ממשש את התמונה בתוך העיניים. לא, פה נכנסנו לאגף הפסיכולוגיה. האגף החרדתי של הפסיכולוגיה או האגף המחשבתי של הפסיכולוגיה? באגף התרפי אתה רואה דברים שלא נמצאים באמת. זה החלק של המוח שמטפל בפרנויה. אבל גם המחשבה היא. פה רואים את המעשה של יעקב יעקב ויצחק. מה אתה אומר? הקול קול יעקב והידיים ידי עשו. מצד אחד הקול מורה לו שזה יעקב, והידיים מורות לו שזה עשו. ושיעשו גבר. לא, אני לא חושב שבאמת הכוונה פה לאיזושהי אידאולוגיה פסיכיאטרית, אלא כמובן שבמובן של סימנים פה, אז הרבה פעמים זה למרות שהמישוש הראייה היא חזקה יותר, המישוש הוא כדוגמת המונה את המטבעות ממש, הנה זה גובר. והנה כאן יצחק הגיע לשמה וראה את הברכה, הרי רואה במישוש. למה? הרי לכאורה הראייה זה דבר הכי הכי בהיר, הכי ברור, מה זה ברור. המציאות של הראייה היא הכי ברורה. אבל במצב שיש טעות אז אתה המחשבה טועה, הראייה הטעתה אותו. במחשבה שבאמת אין לך את הטעות הזאת הראייה היא הדבר הכי בהיר, אבל כנראה שלראייה זה דבר מוחשי שלפעמים הראייה הוא יכול להטעות, שיש דמיונות, יכולים לצפות מראות שלא קיימות באמת. אז כיוון שהתבנית הזאת ישנו טעות על זה, אתה אומר טוב, אם כן המימוש, המישוש יותר אמין. פה המישוש יותר אמין. אין את הטעות של הראייה יותר אמינה. טוב, בכל אופן אבל לי נראה שאין הכוונה פה באמת לדמיונות פסיכיאטריים, אלא המישוש פה בנקודה הזאת המישוש פחות אמין מהראייה. פה הולך יותר על הנקודה המחשבתית, הנקודה של ההכרה. מה לא? הכוונה פה של המישוש. מה? נהנים מהמחשבה ולא מהמציאות? כן. אבל הוא רואה, זה הכי ברור. נגיד שיש לך פה מערכת של וירטואל ריאליטי, ששמת פה קסדה או מחשב או משהו כזה, ואתה רואה פה כל מיני תמונות, יש צלילים שאתה קולט באוזניות וקולות והכול, אלו באמת מראות וקולות שישנם שם? לא. זה וידאו. אבל זה לא המציאות. יצרו אותם באופן מלאכותי. המישוש יוצר אותם. זה לא מראות אמיתיים. אבל זה לא שאתה מדמיין. אתה לא מדמיין. אתה רואה מראות שישנם. מה? הם לא קיימים במציאות האמיתית? נו, אז בשביל מה זה? המישוש הוא עובר את הדברים האלה שמישהו עשה אותם. זה לא באמת משהו שמישהו יציר כפיו של מישהו אחר. זה לא הוויה אמיתית. הוויה מהמציאות. זה כמו מה שכתוב שזה לא מ… אולי יצחק ראה, הסתכל… לא, זה מצד הראייה שלו שראה מה שראה. הראייה פה אומרת איזה סוג של הראייה פה הראתה לו את ה… הראייה הראתה לו את עשו. יצחק רצה לברך את עשו ולכן לא… הראייה שלו… נכון, הוא ראה את עשו. טוב, בזה בזה זה בגדול הוויכוח. פה למטה יש לו כל מיני הערות, למשל הערה למ"ג, אז הוא מוסיף שמה חמשת החושים שהם חמש חטיבות של נשמה. חמש נקודות מעניינות אם הם באמת נכונות. אני לא יודע. יש שם טענות שחמשת החושים האלה מתארים חמישה סוגי בעלי חיים. זאת אומרת שהסדר הזה שמופיע פה. יש בעלי חיים שיש להם מישוש וטעם ואין להם את השלושה האחרים. וכה זה ממשיך, שיש מישוש, טעם וריח ואין את השניים האחרים. אבל מה שנראה לי שהטענה פה מסתברת לומר שדברים אחרים לא יכולים להופיע. זאת אומרת, אתה לא יכול להיות נגיד בעל חיים שיש לו רק טעם ואין לו מישוש. כל בעל חיים שיש לו טעם זה כבר קומה שנייה אחרי מישוש. וזה נשמע כמו מדרג של קומות, זה באמת נשמע אבולוציוני. שבהתחלה היו בעלי חיים הפרימיטיביים ביותר ובעלי חיים שהיה להם רק מישוש, ואז התווסף להם עוד חוש של טעם, ואחרי זה ריח, ואחר כך קול וראייה, או משהו מעין זה. זאת טענה מאוד מעניינת שאני לא יודע אם היא נכונה. אם יש לכלב את זה? עכשיו הסתכלתי על תולעת. השאלה איך התולעת, אין להם עיניים. יש להם ראייה או ריח? תולעת, אין לה ראייה. אולי יש לה טעם? עכשיו אני אבדוק. עכשיו עשיתי חיפוש. יש לה טעם? אולי יש לה ראייה? טעם של התולעת. אולי זה מופיע שם? אולי לא היה לה טעם. אולי רק טעם? טעם של מה? תולעת עם ריח. תולעת, יש לה טעם? יש לה טעם, יש לה חוש טעם. איפה זה רשום? הנה, פה. יש לה חוש טעם. אז זה סתם, זה נחמד, מעניין. אולי בחיפוש על בעלי חיים אחרים שנראה, אולי הטענה הזאת נכונה, אז יש היררכיה מסוימת לכל התחושות האלה בשביל שלא יהיו בעלי חיים עם ראייה בלי שמיעה או שמיעה בלי ראייה. אם ההיררכיה היא פה ברורה, אני לא יודע בדיוק באיזה מובן מדובר פה. איפה אנחנו פה בתוך הסדרה של הדברים שבהם אפשר לחלק את הזמן בתוך בעלי חיים. ואז פה אנחנו מבינים איזשהו תהליך, איזושהי התפתחות של הזמן, שבו במידה ואפשר לראות ראייה או שמיעה, כבר מלכתחילה שמיעה או ראייה היא יותר מאוחרת. וגם היכולת של התולעת, המערכת שלה משתנה, וגם הסביבה שהיא נמצאת בה. בוא נגיד, מין תולעת שיש לה איברים שונים שמחוברים לקצה של כל איבר כזה. וגם מה המערכת של הדבר הזה? מה אמרנו בתוך המעגל הזה? ובכל זאת, יש פה איזושהי טענה מעניינת בשפתי חכמים, בתוספת בפירוש של השפתי חכמים על רש"י בפרשת פנחס, והוא מעלה שם, הוא אומר למה חוש השמיעה והראייה הם לא באמת מאותו דבר. השמיעה והראייה הן שונות משאר החושים. הוא כותב שם: ומזה תשכיל מעלת הנפש מן העולם, שהחושים הם חמישה, וחוש השמיעה וחוש הראייה שכל החושים הם לא באותו דבר. השמיעה והראייה, הראייה זה אדם ש… רגע, בוא נראה. השמיעה זה לא אותו דבר. השמיעה והראייה הן לא אותו דבר. השמיעה זה איזה משהו שהזמן מתכוונן אליו. כשאתה מקשיב למשהו, נכון שאתה שומע את הקול שפונה אליך, אבל זה לא הראייה. הראייה דורשת פחות אקטיביות ממך. והשמיעה היא אקטיבית. השמיעה אקטיבית ואתה מקבל את הקול. הראייה פחות אקטיבית. נראה לי שיש הבדל ביניהם. אדם שרואה, הראייה לא פוסקת מאיפה שהוא רואה, ויכול להמשיך להסתכל. אתה לא יכול להפסיק פעולה לקראת הדבר שבו אתה רואה. היית פסיבי, ועל זה דיברנו כשדיברנו על הראייה. ואם היית פסיבי וראית, גם הדבר ששולח אליך את המסרים הוא פסיבי. הקול, אתה מקשיב אליו, והמקור הזה צריך לעשות איזה פעולה של הרעדה של האוויר. קול זה תוצאה של תהליך. קול זה תוצאה של מישהו שפונה אליך, שאומר משהו. הראייה זה פשוט נמצא שם ואתה רואה אותו. יש פה איזה משהו שהוא פסיבי. אז הראייה היא פסיבית משני הצדדים, מצד הרואה ומצד הנראה. ולכן הדבר לא מפסיק להיראות, הוא לא מפסיק להיות שם. וממילא כשאתה לא פועל אלא אתה רק מצפה, שזה נקרא עולם התיקון. וכתוב שמה שזה לא חוש שבו אתה מעבד אינפורמציה אלא אתה מקבל. אולי בגלל זה השפת אמת הזה מתכוון לכך שזה לא אולי בגלל שזה לא פועל. הוא לא יודע עכשיו אם השפת אמת הזה אומר שחוש הראייה הוא חוש פחות גשמי, ויכול להיות שהוא חוש רוחני יותר מפני שהעין רוחנית יותר. ובגלל מה שאני אומר עכשיו אני לא בטוח שזה בטוח נכון, כי חוש הראייה יכול להיות שהוא רוחני יותר, ובגלל שחסר לו קצת גשמיות, אולי זה משהו שאתה לא עושה בו איזה פעולה אלא מעל השיטה הזאת של הראייה והמושכלות. בסדר, תמיד, זה ודאי. נכון שוודאי נכון שזה המדבר פה על מה שדיברנו על השפת אמת בפירוש התורה בתוך השפת אמת הוא אומר שחוש הראייה יותר מורכב ויותר עוזר להשגת המושכלות כפי שהם, שזה אומר הרבה יותר מושכלות כשמשתמשים בחוש הראייה. ואנחנו רואים דבר כזה כמו בשפת אמת בפרשת ויחי. ראיתי שם משפט של שפת אמת בפרשת ויחי, הוא פותח במהלך חוש הראייה, הוא אומר חוש הראייה הוא מן הדעת בטבע. חוץ מזה אהבת השם שבו ככל שאנחנו אוהבים אותך יותר מכל מה שאנחנו רואים, לא רק מה שאנחנו עושים אלא גם מבין הדברים לעשות, אני מבקש שנתלהט את העשייה הזאת. חוש הראייה יותר מכל החושים מביא אותנו לדעת מה הוא דעת אלוקים, הראייה מביאה אותנו להשיג רצון אלוקים להשיג השגה רוחנית גבוהה מאוד אלוקית. ויש פה הערה בתוך הדיבור של השפת אמת, ומה נפלאו דברי השפת אמת בפרשת ויחי שחוש העין בהמשכו לנפש בדברים הרוחניים. וזה מן הסתם שגם השפת אמת כשהוא מדבר עליה לאו דווקא כעין פיזית אלא ראייה של דברים רוחניים ומראות רוחניים. ודיברנו על זה השגה למראות רוחניים והראייה שמדובר בה פה זו ראייה רוחנית. וזה מה שכתוב למשל השפת אמת אומר פה חוש הראייה אינו משמש אלא בדרגות של בר נש בגשמיות שלו, אבל חוש הראייה של אדם שמשתמש בחזיונות במראות נבואיים וכל שכן בדרגות אלוקיות הראייה הזאת השגת חוש הראייה היא השגה שכלית. וזה השגה שכלית חזותית ויש פה הבדל בין השגה שכלית לבין השגה חזותית. ויש פה הוא מתכוון בראייה רוחנית ומתכוון בראייה מחשבתית לא לראייה חושית חיצונית פשוטה. וזה קשור למה שדיברנו פעם בראשב"א במחלוקת רשב"א ותוספות לגבי האם האדם כשהוא חושב הוא חושב באופן מילולי או שהוא חושב באופן חזותי. חשיבה באופן חזותי היא חשיבה דרך מראות, בשימוש של העין דרך מראות ככה אדם חושב על הדברים. חשיבה מילולית זה לחשוב משפטים שאומרים את הדברים האלה. בסדר, זה בעצם ההבדל אולי אחד ההבדלים בין חשיבה שכלית לבין חשיבה חזותית. חשיבה שכלית זה לחשוב במשפטים, לא לחשוב על הדברים עצמם ולראות אותם אלא לחשוב על התוכן על הרעיונות שבהם ולא על הדברים עצמם. בסדר, את זה יש רק בחשיבה חזותית. רעיונות אי אפשר לראות אפילו לא בדמיון. רעיונות אפשר לבטא במילים, אי אפשר לראות אותם. בסדר, וגם במחשבה אתה יכול לחשוב דרך תמונות ואתה יכול לחשוב דרך ביטויים מילוליים, חשיבה חזותית וחשיבה שכלית. וכשכתוב נפש בדברים רוחניים שמה הכוונה גם כשהדמיון רואה אותם החשיבה שלו פועלת באופן חזותי. טוב, בדוגמה בפרשת ויחי בדרגה השנייה של עולם הראייה אומר בדוגמה שהוא מביא שחוש השמע תלויים חיי הנפש למשל רבי יוסי דאבוי הוה במתניתא דאבוי. אז עוד פעם רואים פה למה תלויים חיי הנפש בחוש השמע. כתוב פה למטה העוסק בתורה אור של שלהבת ואמר המאיר עיניים משמח לב אוזן שומעת תוכחת חיים וגומר. ובחוש השמע תלויים חיי הנפש. כל שיהיה החוש יותר משובח והתועלת המזדמנת לגוף, כמו כן יהיה בניין הנפש. וזה בעניין שחוש השמע הוא הטוב והגדול שבחמשת החושים. אז עוד פעם, הוא לא מתכוון לומר מבחינת כלי הכרה של העולם. כשאתה שומע את הרב והוא מלמד אותך, ככה אתה לומד תורה. אבל בסופו של דבר בחוש השמע אתה מרוויח יותר מאשר חוש הראייה. בראייה אתה לא יכול לראות רעיונות. רעיונות יכולים להיכנס אליך רק בחוש השמע. כמו שאמרנו קודם. אז בגלל זה חוש השמע הוא יותר משובח מחוש הראייה. אז עוד פעם אנחנו רואים שהוויכוח הוא לא בשאלה מה באמת כלי יותר טוב להכיר את העולם, כי ודאי שהראייה היא דבר בהיר יותר וחד-משמעי יותר. השאלה היא באופן עקרוני מבחינה הכרתית מה יותר חשוב. וכאן כבר באמת זה בדיוק כל השורש של תורה שבעל פה. התורה שבעל פה למה היא בעל פה? למה למה תורה הדברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם? מה הגמרא אומרת על זה? דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם. למה? כי זה חייב לעבור דרך כלי של שמיעה ודיבור. דרך רב, תלמיד שמקשיב לרב. כשאתה כותב את זה בתוך איזה שהם דפים, אז אתה מצמצם את זה נורא. כשאתה שומע את דברי הרב שלך, כמו שהוא אמר פה קודם, אז אתה בעצם מקבל איזה שהם מרחבים שיש לו, זה הביטוי שלי שהשתמשתי קודם. אתה יכול להפיק יותר ממה שאתה מפיק אם היית רואה את הדברים באופן באופן ישיר. ובאמת התורה שבעל פה היה צריך להעביר בעל פה, ורבי יהודה הנשיא בלית ברירה רצה לכתוב אותם. מעבר לזה, כמו שראינו קודם, הקול זה דבר שנמסר על ידי מישהו שפועל משהו, מישהו שפונה אליי. בראייה זה סתם לראות סתם לראות דברים מסביבי, אני רואה אותם. אני לא צריך לפנות אליהם והם לא צריכים לפנות אליי. אבל השמיעה זה איזושהי פנייה הדדית של המשמיע ושל השומע. הצד ששומע, כל אחד צריך לפעול. המשמיע צריך לעשות איזושהי פעולה כדי שייצא קול. והשומע צריך לעשות איזושהי פעולה כדי לתפוס את הקול ולהכניס אותו לתוך המוח או השכל. בראייה, לא המראה את עצמו ולא הרואה עושים איזושהי פעולה אקטיבית. זה יותר לתפוס דבר פנימי, זה לתפוס את מה שיש שם, אני מסתכל עליו, זה לא משהו שטחי. וזה בעצם אולי המוסר של בת קול. הגמרא, הגמרא שמדברת על בת קול, אז היא אומרת שהיא מביאה כל מיני מקרים שאנחנו לא היינו קוראים להם בת קול. יש סוגיה בגמרא במסכת שבת. הגמרא שמה מביאה שם מה זה בת קול, והיא נותנת כל מיני דוגמאות. למשל, שרבי יוחנן חשב פעם לרדת לבבל כדי לשאול את שמואל כמה שאלות בתורה. לפני שהוא החליט לרדת לבבל, הוא עבר ליד בית מדרש שבו למדו תינוקות של בית רבן. התינוקות אמרו את הפסוקים שהם אמרו התינוקות של בית רבן. והוא שמע אותם אומרים ושמואל מת. והוא שמע ושמואל מת ואז הוא הבין ששמואל נפטר. והוא הפסיק בתוכנית שלו לרדת לבבל. וזה למשל הגמרא קוראת בת קול. בת קול אנחנו בדרך כלל חושבים שזה איזה משהו טרנסצנדנטי שבא מהשמיים ופוסק כהלכה כבית הלל וכדומה, קול שיוצא מן השמיים. אבל בת קול זה איזה אירוע לגמרי בנאלי שקורה מסביבי. אבל אתה יודע שיש בתוכו משהו שפונה אליך. וזה בדיוק ההבדל בין להקשיב לבת קול לבין לראות בת קול. ראייה זה לא דבר שפונה אליי. ראייה זה משהו מסביבי, אני רואה אותו. שמיעה זה כשמישהו פונה אליי ואז הוא משמיע לי קול, ואז אני שומע אותו. אם אני יודע שכל מה שמסביבי הוא בעצם מכיל אינפורמציה שרלוונטית אליי, שכל מה שמסביבי בעצם פונה אליי, אז אני בכל מה שמסביבי שומע בת קול. וזה למה זה נקרא בת קול. כל מיני דברים שקורים מסביבי שולחים לי מסרים. ראייה לא שולחת מסרים. ראייה זה לא לשלוח מסרים. ראייה זה מסרים שישנם, אתה מסתכל, לא מסתכל, זה לא אף פעם לא שולח אליי שום דבר. התפיסה החזותית רואה את כל העולם כדבר שלא מדבר אליי, אלא כדבר שקיים. יכול להסתכל עליו, יכול לא להסתכל עליו. התפיסה השמיעתית רואה את כל אותם אירועים שגם הרואה רואה אותם, אבל היא תופסת אותם כמשהו שפונה אליך, כמשהו ששולח אליך מסר, כמשהו שהוא בת קול שמופנה אליך. ולכן אתה רואה אירועים הכי בנאליים שכל אחד היה עובר לידם, החכם זה אותו אחד שמבין שהאירועים האלה טמון בתוכם איזשהו מסר שהוא בת קול, משהו שפונה אליי. שאני צריך להקשיב ולהבין מה הוא אומר לגביי, לא מה הוא אומר כשלעצמו, אני מסתכל עליו כדי לתפוס אותו. אלא הוא אומר משהו אליי, הוא פונה אליי. זו התפיסה השמיעתית. לתפוס בת קול כדבר שפונה אליי. הנה כאן זה בדיוק יכולת השינוי. ככל שאתה מכבד יותר את יכולת השינוי, אתה יותר מבין עד כמה הדברים שבסביבתך באמת מוסרים לך מסרים. כמה שאתה יותר שקוע בהוויה האנושית הרגילה, אז באמת אתה מתייחס לכל הדברים כאילו שהם קבועים בחוק טבע שלא אומרים לך כלום. לכן באיזשהו מקום החיים התורניים אמורים להוביל אותנו למצב שבו אנחנו הרבה יותר חיים, והחיים הם הרבה יותר משמעותיים מבחינתנו. כל מה שקורה סביבנו אמור להיות כאיזה שהוא מסר שנשלח אליי, הקדוש ברוך הוא שולח לי מסרים דרך כל מה שקורה סביבי. הוא שולח גם אליך את אותם מסרים, ואולי אחרים. כל דבר שקורה סביבי, מבחינתי מופנה אליי איזה מסר. וכמה שאתה יותר ערני לעניין הזה, החיים שלך הופכים להיות הרבה יותר משמעותיים. לכל דבר שקורה אתה יכול להגיד, וואי, הקדוש ברוך הוא מדבר אליי דרך האירוע הזה, דרך המקרה הזה. כל דבר שאני מרגיש סביבי יקבל משמעות. מה הוא אומר? תנסו פעם לחשוב באופן כזה על היום יום, שהרבה מאוד דברים יש להם משמעות. לפעמים דברים שמבחינתנו הם חסרי משמעות, יש להם משמעות. יש קורלציות, כל העולם הזה בנוי על זה שיש כל מיני, שיש קורלציות מסוימות בין שני דברים. אז אני מנסה להבין למה יש את הקורלציה. כל אחד שמעשן אז הוא מת אחרי זה, או הרבה מאלה שמעשנים מתים אחרי זה, כנראה שהעישון גורם למוות. מי שלא חושב באופן מדעי, הבאתי פה דוגמא מדעית, הוא אומר אולי יש קשר בין זה שמעשנים למיתה, שיש סיכוי גבוה יותר לחלות בסרטן וכולי וכולי וכולי וכולי. הוא לא חושב על שום דבר מעבר לזה. הוא רואה פה שני אירועים שאיכשהו חווייתית קשורים אחד לשני. מי שמעשן מת, או הרבה ממי שמעשנים. מי שמבין שבכל דבר יש משמעות, אז הוא מבין שזה לא מקרה. ואם כל אחד שמעשן מת, או לכל הפחות סיכוי גדול שמי שמעשן מת, אז כנראה שיש פה באמת סימן מלמעלה שהעישון גורם למוות. אז אם ככה אני מפיק מסקנה, זה אומר משהו. ואלה חיים שבהם כל דבר שקורה סביבי אני רואה אותו כסוג של בשורה. מה זה אומר לגביי? מה זה אומר בכלל? מה הרעיון שעומד מאחוריו? זה קרה פה איזשהו תהליך בעולם, מה, איך אני מגיב אליו? ואם יש דברים, כל דבר שקורה בעולם אני צריך לנסות לחשוב מה הוא אומר לגביי. וחיים הרבה יותר עירניים, חיים שונים לגמרי ממה שזה חיים שבהם אדם חי פשוט, הולך לעולם, חי חיים כאלה פטליסטיים. כל מה שקורה, קורה, אמרנו שזה חוקי טבע. אתה לא יכול לשנות את החוקים האלה, אתה פשוט חי אותם וזהו. יש גם את ההיבט הזה, מה שיש לו משמעות מבחינתנו זה מה שאמרתי קודם. זה מביא לאיזושהי הסתכלות על כל הנתונים, אבל זה עדיין לא המישור המדעי. המישור המדעי הולך רק למישור של חוקי הטבע. מי שבאמת חי גם את המישורים הרוחניים בתוך העולם הזה, כל צעד, כל מקום שהוא הולך, הוא רואה דברים שעוזרים לו להפיק מסקנות שהן רלוונטיות לחיים שלו. כל הדברים שקורה סביבנו הם חשובים והם רלוונטיים. זה חיים מסוג אחר, פשוט לחיות אותם. וזה לא רק צורה פשטנית, זה לא אורח חיים. כל דבר שקורה סביבי אני חושב מה הוא אומר. מה המשמעות לגביי ומה הוא אומר בכלל, מה הרעיון שעומד מאחוריו, וזה בכל דבר. ואתה יכול לראות פה דוגמאות, כל מיני דברים כאלו שלפעמים מסתכלים עליהם בסוגיה, בדיוק מאחורי הדברים עומדים דברים מאוד מעניינים. כמו סוגיה דרך אגב. קוראים סוגיה, אז אפשר להבין את הרעיון הכללי של הסוגיה ולעבור הלאה, ואתה לא מפיק מזה כלום. אבל מי שבא עם הסתכלות להבין את הסוגיה, הוא הרבה פעמים נחשף לכל מיני רבדים בכל מיני מקומות שהם לא נראים במבט ראשון כמרכזיים. סתם למה הרמב"ם משתמש במילה כזאת ולא במילה אחרת. סתם פרטים קטנים. כשאתה עירני לכל הפרטים האלה אתה יכול ליצור כל מיני תובנות שאתה לא תיצור אותן באופן אחר. מי שמבין שכל מיני פרטים בסוגיה, כולם חשובים איכשהו, כולם באים להעביר איזשהו מסר במלואו. תחשבו פה בדף פה, יש גם את כל הדברים האלה, פרטים שלא נראים מרכזיים בסוגיה. וכמובן שבסופו של דבר אין ברירה אלא חייבים למיין, להחליט מה הדברים המרכזיים ולהצביע פחות על הדברים הפחות משמעותיים ולהמשיך הלאה. אבל בכל זאת באופן אידיאלי לפחות היה מן הראוי לשים לב לכל הפרטים, לשים לב לכל מה שהם אומרים ואז ליצור את התמונה. ושמצרפים הרבה מאוד דברים שהם נראים פרטים קטנים, הם יכולים להוביל אותנו לדברים מאוד חשובים. עד כאן בעצם היה תיאור של כוח השמיעה לעומת כוח הראייה. שאלנו איזה כוח הוא משמעותי יותר, הראייה או השמיעה, וזה בעצם היה פה איזשהו פירוט של עוצמתה של השמיעה. שמיעה כהיכולת לשמוע בת קול. זה היכולת להבין מה הדברים שאני רואה לפחות באופן חיצוני, מה הפנימיות שלהם אומרת. מה הרטט שהם נושאים בתוכם שמופנה אליי. זאת השמיעתיות. עכשיו אנחנו עוברים בעצם למסלול של כל המאמר הזה, ובעצם המסלול של כל המאמר, אנחנו נדבר על זה גם, הוא עוד פעם חוזר על זה כסוג. המסלול לראות איפה אנחנו נמצאים, מה עברנו ולקראת מה אנחנו הולכים. אז דיברנו על המעבר מהיוונות שרואה את הכל בראייה, דרך פלוטינוס, דרך האברבנאל, לזה שיש, האפלטון זה כבר מעבר לאריסטו, יש כבר אידיאות, אבל עדיין האידיאות רחוקות. באים האלכסנדרונים ופלוטינוס וכל האלה ואומרים שיש לוגוס מאחורי האידיאות. זה כבר התקדמות. אחרי זה תפסנו דרך האסתטיקה ואמרנו טוב, עכשיו זה הכל גם מחובר לעולם עצמו. עכשיו בוא נראה מה מתוך זה אנחנו יכולים לתפוס. אז אריסטו אומר… אריסטו אומר שרק את מה שרואים. אפלטון אומר שיש פה את האידיאות, למרות שלא רואים אותם, ואפשר לתפוס אותם, אבל עדיין התפיסה היא חזותית. נכון? זה בדיוק מה שהוא אומר פה, שגדולי הפילוסופיה היהודית שנמשכים אחרי האפלטונות, גם הם עדיין מעלים את חוש הראייה על פני הכל. גם אפלטוניות זה גם כן עדיין יוונות, על זה דיברנו כבר כמה פעמים. כן, בדיוק. ועל זה… זה החלק השני של המאמר, שבעצם הוא אומר, אחרי שהבנתי שאת העולם יש את העולם עצמו, יש את האידיאות שזה הצורות התיאורטיות, ויש את הלוגוס שמאחורי האידיאות. זה נגמר עם האלכסנדרונים. האלכסנדרונים הכניסו את הלוגוס מאחורי האידיאות, זה פלוטינוס. בסדר? עכשיו אנחנו מתחילים להסתכל איך תופסים את כל הדברים האלה – הדבר עצמו, האידיאות, והלוגוס שמאחוריו. בסדר? זה מתחיל מהאות פ'. אז האות פ' מדברת על האידיאות התיאורטיות. אז את הדבר עצמו לא משיגים בראייה, זה פשוט. עכשיו מה עם האידיאות? בפיסקה הבאה, אפלטון טוען שגם האידיאות זה עדיין ראייה. רק ראייה יותר דקה, זה לא ראייה בעיני הבשר אלא ראייה בעיני השכל, אבל זו עדיין ראייה. כי הם עדיין אצל אפלטון הסוס המושלם הוא סוג תמונה של סוס מושלם, לא רעיון של סוס מושלם. אז לכן אותו עדיין רואים. אחרי זה הגיע פלוטינוס ורבי יצחק אברבנאל שבעצם הבינו שיש משהו מעבר לאידיאות, אבל עדיין הוא רק מושג. הוא ישנו, ההתממשות כבר, אבל מבחינת היכולת שלנו לתפוס אותו, שזה המהלך של החלק השני של המאמר הזה, היכולת שלנו לתפוס אותו מהבחינה הזאת היא עדיין אפלטונית. לכן דון יהודה אברבנאל ופלוטינוס הם ניאו-אפלטוניים, הם עדיין אפלטונים. הם אמנם מאמינים שיש לוגוס מאחורי האידיאות, אבל הם מאמינים שהוא רק ישנו. כל מה שאני יכול להגיד עליו זה שהוא ישנו, אין לי איזה סוג של קשר. למה? כי צורת התפיסה שלהם היא עדיין חזותית. היא עדיין ראייה. וראייה יכולה להגיע רק עד האידיאות. וזה מה שכתוב בפיסקה כ"ג, שהוא אומר גדולי הפילוסופיה היהודית הספרדית שנמשכים אחרי האפלטונות, מעלים את חוש הראות על שאר כל החושים. הם מאמינים שיש אלוקים. ברור. כל היהודים הפילוסופים הספרדים, הרמב"ם והרס"ג האמינו שיש אלוקים. אבל תפסו שאי אפשר לראות אותו ואי אפשר לתפוס אותו. אין לנו שום דרך להגיע עד אליו. יכולים להגיע רק אל האידיאות, לא אליו. מה? סוג של נבואה? זהו, שהנבואה היא אידיאות, שאי אפשר ליצור קשר עם המהות הזאת, מעבר לאידיאות. למה? כי אתה… עד הנבואה אתה רואה את האידיאות, זה הנבואה. עד למעלה, עד האידיאות. עד האפלטוניות בעצם. ועכשיו זה השלב שבו הוא מתחיל לדבר על איך בכל זאת יוצרים קשר עם אותו המאמר, הלוגוס, המאמר, כן? שנמצא מאחורי האידיאות. אז ברור שהקשר הוא דרך ההאזנה, נכון? למאמר מאזינים, מקשיבים, שומעים. ולכן הוא מתחיל לדבר על ראייה לעומת השמיעה ומחדד פה את הנקודה הזאת כהכנה לקראת האמירה הבאה שלו שזה בעצם סוף השלב. התפיסה שיש אידיאות של שמיעה. יש דרך לעבור דרך האידיאות לא רק להבין שישנו שם משהו מעבר לאידיאות, אלא גם לתפוס אותו, ליצור איתו איזה שהיא אינטראקציה, וזה היכולת השמיעה. וכאן אנחנו מגיעים לפיסקה כ"ג. פיסקה כ"ג, לפי הרשב"ץ בספר מגן אבות: חוש הראות משיג המוחשים והם המראים כולם אשר הם בנושא. ואינו משיג הדבר הנראה באמיתות אלא בהיקש של המראה אשר הוא נשוא בו. כמו שאתה אמרת מאיר כבר, וזה ברור, שזה בעצם כמו להסתכל על תמונה תיאורטית. זאת אומרת, יש לנו פה איזושהי אמירה, אנחנו לא יכולים לראות את הדבר עצמו, אנחנו יכולים רק לראות את האופן שבו הוא נראה לעינינו. והאופן שבו הוא נראה לעינינו זה איזה שהוא משל לדבר עצמו. כן? אז זה מה שהוא כותב פה, חוש הראות משיג המוחשים והם המראים כולם. את המראות אני משיג, לא את הדברים הנראים עצמם. את המראים כולם אשר הם בנושא. אמרנו, תוהו ובוהו. בו הוא… הצורה. התוהו זה הדבר שעליו טבועה האידיאה, החומר עצמו, את זה אי אפשר לראות. רק המראים אשר הם בנושא, בו הוא, זאת אומרת הצורה. ואינו משיג הדבר הנראה באמיתות. לא משיג את הדבר הנראה עצמו אני לא משיג באמיתות, רק את המראים אשר… וחוש הראות הוא חוש הכי מופשט שבחושים, זה עדיין הרשב"א. "לא חננו הא-ל יתברך לאדם אלא שיהא מדריך להשגתו יתברך, ועל ידי זה החוש ישיג חכמת הא-ל יתברך בהויית זה העולם. שהרי הראות להודות לה' יתברך שחננו זאת החמדה, היא הראיה, שהיא פנים קרובה לשכלית ויורדת לחידה". ועצם מה שהוא טוען פה זה שאת האלוקות אי אפשר להשיג, אבל דרך הראיה זה מאפשר לנו לראות את העולם בצורה הכי מלאה, כל מה שאנחנו יכולים זה לראות את הביטויים של האלוקות בעולם. וכיוון שהראיה היא הכלי הכי טוב להשיג את העולם, אז ממילא זה הכלי הכי טוב גם להגיע לאלוקות יותר ממה שאפשר להגיע. "ולא חננו הא-ל יתברך לאדם אלא שיהא מדריך להשגתו יתברך, ועל ידי זה החוש ישיג את חכמת הא-ל יתברך בהויית זה העולם". הראיה רואה רק את העולם, ודרך העולם אתה יכול איכשהו להבין את החכמה של האלוקות, אבל אין דרך ליצור קשר ישירות עם האלוקות שמאחורי העולם. זו התפיסה של הרשב"א, זה היה עומק הדיון. ובעצם נתרגם את זה לשפה שעכשיו הוא יתחיל לדבר בה בפתיחה לאותו מאמר, בעצם הוא טוען את הדבר הבא, אני נקדים רגע את מה שהוא הולך להגיד. מה שהוא רוצה לטעון זה שבקבלה יש ארבעה עולמות מרכזיים. יש יותר, אבל פה נתמקד בארבעה: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. בריאה, יצירה ועשייה זה עולמות נפרדים. שמה יש יצורים שהם נפרדים, הם לא אלוקות בכלל. אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. בבריאה, יצירה ועשייה זה נקרא עולמות נפרדים. שמה אין אלוקות שמופיעה בפנים, עולמות עצמם הם לא אלוקות. האצילות זה איזה משהו שמחיה אותם, איזה הארה אלוקית, אבל זה לא האלוקים פה, אלוקים ממש איננו שם, זה איזה הארה של האלוקות. האצילות לעומת זאת, מצד אחד זה גם מובן נפרד לגמרי, אבל זה דבר שהאלוקות מלובשת בו כמו נשמה בתוך גוף. זה הביטוי של איהו וגרמוהי חד. שמה האלוקות ממש. עכשיו, הראיה שהיא בעצם התפיסה החושית או המחשבה החזותית, עוסקת רק בבי"ע, בריאה, יצירה ועשייה. עוסקת רק בשלושת העולמות הנפרדים. רק את הנפרדים אפשר לראות. עולם האצילות, זה העולם שמעבר לנפרדים, הלוגוס שמאחורי האידיאות אם נבוא לשפה יוונית, זה אותו אפשר רק לשמוע. שם אי אפשר לראות כלום, רק לשמוע. שם עובד ההיגיון השמיעתי ולא ההיגיון החזותי. האצילות. וזאת בעצם הטענה המרכזית של הנזיר שהיא פתיחה גם להמשך הספר, אבל זה בעצם מה שהוא עושה בפתיחה הזאת של המאמר. שמה הוא מעמיד את המעמד האידאוסופי שלו. אנחנו עוד נראה בדיוק מה ההגדרה ומה ההבדל בין זה לבין הראיה בבי"ע, ומה ההבדל בין ראיה באצילות לראיה בבי"ע, זה בדיוק עוד הולך להתברר פה ויש פה חידושים מאוד גדולים. אבל בכל אופן זה, זאת המטרה שלו כאן. והמטרה שלו כאן היא בעצם עכשיו לתרגם את כל המהלך שהוא עשה עד עכשיו ומכאן הוא מתחיל להציע את האלטרנטיבה שלו. והאלטרנטיבה שלו זה שבעצם גם עם האצילות יש לנו איזה דרך ליצור קשר, לא רק עם בי"ע. וזה ההיגיון השמיעתי. ההיגיון החזותי יוצר קשר רק עם בי"ע, והוא מבין שיש אצילות דרך זה שמשהו מפעיל את בי"ע, אבל לא יוצר קשר עם האצילות. ההיגיון השמיעתי זה הדרך ליצור קשר עם האצילות עצמה. וזו כל הטענה, ובשפה אחרת זה בעצם לשמוע את הלוגוס שמאחורי האידיאות. לשמוע את האלוקות, את המאמר האלוקי שמופיע מאחורי הצורות הנגלות. האידיאות זה בעצם החלק העליון של בי"ע, כמו שנדבר בהמשך, והלוגוס שמאחורי האידיאות זה האור האלוקי, זו האצילות עצמה, ודרך זה יש לנו דרך ישירה ליצור איתו קשר. אז בעצם אנחנו סיימנו את אות כ"ה ונתנו הקדמה למה הולך לקרות מכ"ו והלאה. אות כ"ו. וזה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור. שמי עם י"ה בגימטריא שס"ה, זכרי עם ו"ה בגימטריא רמ"ח. דהנה רמ"ח פיקודין אינון רמ"ח איברין דמלכא, ושס"ה לא תעשה הם כנגד שס"ה גידים. כללות התורה והמצוות הם הממשיכים את אור השם בעולם. וכמו שדיברנו על עניין המה, שהביטול הוא הכלי לאור, כך המצוות הם הכלים המעשיים שדרכם חודר האור האלוקי לתוך המציאות שלנו. וזהו עניין משיח, גילוי האור בתוך המה, בתוך הביטול, שזה בעצם השלימות של כל הבריאה כולה.