קידושין וקניין
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:31] הקניין של אדם באדם – מבוא
- [3:04] סתירה בין פרשת בהר לפרשת משפטים
- [4:27] קניין עולם מול קניין זמני
- [6:26] הפקעת היובל והקניין – דוגמת השור
- [8:46] הפקעת היובל כאפקעת המלך
- [13:56] קידושין כקניין – מה המשמעות?
- [18:40] מעוכב גט שחרור – דין נזק לעבד
- [24:52] קנס לעומת פיצוי – הבדל מהותי
- [31:38] קניין איסור – מהו ומה משמעותו
סיכום
סקירה כללית
בפרשת בהר עולות שאלות טעונות על האפשרות ההלכתית של קניין של אדם באדם, ועל ההשלכה האפשרית של מושג הקניין גם ליחסי אישות, במיוחד לניסוח המשנה ש״האישה נקנית״. הטקסט מציג הבחנה בין עבד כנעני לבין עבד עברי, ומעמיק במתח בין פרשת משפטים לפרשת בהר לגבי עבד נרצע והיציאה ביובל, תוך שימוש בהסבר של הנסקה על שני מישורי דיון שונים. מתוך סוגיות בגיטין ומושגי קניין ממון וקניין איסור, נטענת תפיסה שלפיה קניין בהלכה איננו בהכרח רכישת זכויות שימוש אלא יצירת זיקה וחלות משפטית. על בסיס זה נטען שקידושין הם פעולת החלת סטטוס אישות ולא הפיכת האישה לרכוש הבעל, תוך ביקורת על קריאה אנכרוניסטית של המונח קניין ותשובה לעמדתה של רבקה לוביץ׳.
דיני עבדים בפרשת בהר והטענה על קניין של אדם באדם
טקסט מציג את דיני עבדים כעיסוק בקניין שיש לאדם באדם אחר, ומדגיש שעבד כנעני נראה כקניין במובנו הרגיל בעוד שעבד עברי רגיל פחות נתפס כקניין מלא. הטקסט מציב את שאלת קניין הבעל באשתו כשאלה רלוונטית ומטרידה יותר, משום שבני זוג אינם נכנסים לקשר כדי שאחד יהיה “שפחה” של השני. הטקסט קובע שבדיני עבד עברי מושג הקניין באדם קיים אך בצורה מסויגת, בעיקר בהקשר של “נמכר בגניבתו” ובמוכר עצמו שנחשב איסור אף שההלכה מכירה בחלותו בדיעבד.
הסתירה בין משפטים לבהר בעבד נרצע והסבר הנסקה
טקסט מצביע על סתירה בין פרשת בהר, שבה עבד נרצע נשאר עד היובל, לבין פרשת משפטים שבה נאמר “ועבדו לעולם”. הטקסט מתאר את יישוב הגמרא כ״לעולמו של יובל״ ומבקש משמעות מעבר למשחק מילים. הטקסט מביא מאמר של הנסקה שטוען ששתי הפרשיות משקפות שני מישורי דיון: פרשת משפטים עוסקת במישור הקנייני של העבד, ופרשת בהר עוסקת בדיני יובל שמפקיעים קניינים עולמיים.
קניין עולם, קניין הגוף, ואפקעתא דמלכא של היובל
טקסט מציג כלל הלכתי שלפיו קניין עולמי משמעו קניין בגוף הדבר, ואילו קניין לזמן דומה יותר לזכויות שימוש ול״גוף לפירות״. הטקסט מסביר באמצעות משל של מלך שמפקיע שור בשל חוב שהפקעה מאוחרת אינה הופכת את הקניין המקורי לקניין לזמן, אלא מראה שהקניין היה קניין עולם והופקע מבחוץ. הטקסט מיישם זאת בעבד נרצע ובקרקע הנמכרת סמוך ליובל, ומביא את לשון הגמרא בבבא מציעא שיובל הוא ״אפקעתא דמלכא״, המלך הוא הקדוש ברוך הוא, ולכן היובל מפקיע גם קניין גוף בלי לשנות את טיב הקניין המקורי.
השלכה: קניין של אדם באדם והמסגור המוסרי
טקסט מסיק שבאופן עקרוני יש בגמרא קניין של אדם באדם ואף קניין מלא של “גופו קנוי”, כולל בעבד עברי, ובוודאי בעבד נרצע. הטקסט מציג את ההיבט המוסרי כמתון יותר בעבדות משום שהמצב לרוב נוצר בעקבות גניבה וחוסר יכולת להשיב, או בעקבות מוכר עצמו שנחשב אסור. הטקסט מבדיל זאת מיחסי אישות שבהם קריאת הקידושין כבעלות נתפסת כמטרידה במיוחד.
רבקה לוביץ׳, “הקדמות”, והטענה נגד קידושין
טקסט מתאר מאמר של רבקה לוביץ׳ בגיליון “הקדמות” שבו נטען שלמרות האפולוגטיקות, קידושין הם קניין שהבעל עושה באשתו והיא “שייכת לו” במובנים מסוימים, ומתוך כך מצב זה מוגדר בלתי נסבל. הטקסט מייחס לה גם הצעה “לא לעשות קידושין” או “לחיות כדת משה וישראל בלי קידושין”, ומכנה זאת אוקסימורון.
סוגיית גיטין: עבד כנעני, קניין ממון וקניין איסור, ומעוכב גט שחרור
טקסט מסביר שעבד כנעני מוגדר במינוח הראשונים והאחרונים בשני מישורים: קניין ממון וקניין איסור. הטקסט מציג את קניין האיסור כסטטוס אישי-הלכתי שבו העבד “חצי יהודי” וחייב במצוות כאישה, ותהליך העבדות מוצג כסוג של חצי גיור. הטקסט מתאר מצב שבו האדון מפקיר את העבד כך שקניין הממון פוקע, אך העבד עדיין צריך גט שחרור כדי להפקיע את קניין האיסור, ובזמן הזה הוא נקרא “מעוכב גט שחרור” ללא זכויות ממוניות לאדון אך עם סטטוס איסורי של עבד.
קנס שור שהרג, חבלה, תוספות, והקושיה של פני יהושע
טקסט מתאר דיון בגמרא על שור שהרג עבד מעוכב גט שחרור והשאלה אם יש קנס ולמי הוא משולם, כאשר אין בעלים ממוניים ברורים. הטקסט מביא את ראיית הגמרא מן הדין “הפיל את שינו וסימא את עינו” ואת סברת הגמרא שאם אחרים חובלים והכסף הולך לרבו, קשה לומר שכשרבו חובל ישלם לעבד. הטקסט מביא את תוספות שקובע שאף על גב דמעשה ידיו לעצמו, כיוון דקנסא לרבו חבלה נמי לרבו, ומדמה חבלה להריגה כ״מאי לי קטליה כולו ומאי לי קטליה פלגא״. הטקסט מביא את קושיית פני יהושע שמבחין בין קנס כתשלום עונשי קצוב לבין חבלה כפיצוי אזרחי לניזק, ומערער על הדימוי של תוספות בין שני סוגי תשלומים.
הגדרת “קניין” כזיקה ולא כאוסף זכויות, ומשמעות “קניין איסור”
טקסט מציע ש״קניין״ בהלכה איננו רק אוסף זכויות שימוש ומכירה אלא קודם כול זיקה בין אדם לדבר, והזכויות הן תוצר של הזיקה. הטקסט מסביר שהפקר יכול להסיר את ההשלכות הממוניות בלי לבטל את הזיקה עצמה, ולכן “קניין איסור” מובן כקניין שנותר ללא נפקא מינות ממוניות. הטקסט מדגיש שאיסורי הנאה אינם דוגמה זהה, משום ששם הזכויות עדיין שייכות לבעלים אף שהתורה אוסרת שימוש, בעוד שבמעוכב גט שחרור הזכויות אינן של האדון לאחר ההפקר.
הרוגאצ׳ובר: שביתת בהמתו ונזקי בהמתו כראיה לזיקת בעלות
טקסט מביא שתי השלכות שמובאות בשם הרוגאצ׳ובר להבנת בעלות כזיקה עמוקה: דין שביתת בהמתו שבו רכוש נחשב “פריפריה” של האדם ולכן חייב במנוחת שבת, ודיני נזיקין שבהם עצם העובדה ש״בהמתי הזיקה״ מחייבת תשלום גם בלי מסגור של רשלנות כשומר. הטקסט משווה זאת לדין “אדם מועד לעולם” שמחייב בתשלום גם באונס, ומסיק שמחייב הנזק הוא הקשר בין האדם לפריפריה שלו ולא רק אשמה או זכויות שימוש.
פעולת קניין כחלה של סטטוס משפטי והחלת חלויות שאינן בעלות
טקסט טוען שפעולת קניין בהלכה נועדה ליצור זיקה ולהחיל חלות משפטית חדשה, ולא בהכרח לרכוש חפצים. הטקסט נותן דוגמאות של מינוי שליח, יצירת שותפות, התחייבות באמצעות קניין, והפרשת תרומה כפעולות שמחילות סטטוס ולא מעבירות בעלות. הטקסט קובע שחלויות “לא נוצרות מעצמן בהבל פה” ונדרשת פעולה, ושהשימוש במונח קניין בהקשר קידושין משקף את הצורך בפעולה מחילה ולא בעלות על האישה.
קידושין: דחיית הקריאה הרכושית והראיות מן הגמרא והראשונים
טקסט טוען שהמשנה “האישה נקנית” אינה מוכיחה שהאישה רכוש הבעל, משום שקניין הוא מושג מופשט של חלות. הטקסט מביא ראיה מסוגיית תחילת קידושין של “קיחה קיחה משדה עפרון”, ומסביר שאילו זו הייתה גזירה שווה מלאה היה מקום ללמוד גם שטר וביאה משדה כמו שדה נקנית בכסף, שטר וחזקה, אך הגמרא מחפשת מקורות נפרדים ואף ראשון אינו מעיר, מפני שאין כאן השוואה של קניין אישה לקניין שדה. הטקסט מביא בשם הריטב״א שהדבר הוא “גילוי מילתא” שמברר את משמעות המונח קיחה ולא הקש מהותי, ומייחס לראשונים ובראשם הרמב״ן את הקביעה שאישה אינה ממונו של בעל, כולל קושיות שלהם במקומות שנראה בגמרא אחרת.
ראיות נוספות נגד “אישה כרכוש” והבחנה בין אי-שוויון לבעלות
טקסט טוען שניאוף אינו מוגדר כגזל אלא כאיסור, ושאיסור האישה על הבעל בעקבות מעשה הניאוף אינו מתיישב עם תפיסה של רכוש. הטקסט טוען שקידושין בפרוטה אינם דומים לתשלום תמורה ברכישה רגילה, ושאין כאן תשלום לאחר מכן כפי שהיה צפוי בקניין ממוני. הטקסט מדגיש שההלכה אינה שוויונית במבנה הסמכויות, אך מסיק שאין בכך הוכחה לבעלות של הבעל על האישה, ומסביר שהסמכות ההורית למכור אמה אינה מלמדת שהבת רכוש האב אלא שהיא סמכות להחיל זיקה מסוימת. הטקסט מסיים בקביעה שהקבלה בין אב לבתו קטנה ובין בעל לאשתו מחזקת את ההבחנה בין החלת סטטוס לבין בעלות ממשית.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב, ערב טוב. בפרשת בהר אנחנו עוסקים בדיני עבדים. עבדים זה בעצם קניין שיש לאדם באדם אחר. גם עבד עברי זה איזשהו סוג של קניין, אבל עבד כנעני בוודאי. והשאלה של קניין של אדם באדם אחר זאת שאלה טעונה בדור שלנו. אני לא אומר את זה באירוניה, אני לגמרי בעד. בעד שזה יהיה טעון אני מתכוון. ואז בעצם השאלה היא איך מתייחסים לגישה ההלכתית הזאת, זאת אומרת עד כמה באמת אפשר לראות בעולם ההלכתי קניין של אדם באדם. בהקשרים של עבדים נדמה לי שלפחות עבד כנעני נדמה לי שבאמת מדובר בקניין במובנו הרגיל, אבל בעבד עברי זה לא ממש קניין לפחות בעבד עברי רגיל. והשאלה היותר רלוונטית אלינו זה כמובן בעל באשתו. זאת אומרת השאלה אם הקידושין שנקראים קניין ובשלושה דרכים האישה נקנית בתחילת מסכת קידושין נחשבים בעצמם קניין שיש לבעל באשתו, בעלות, ומה זה אומר בעצם הקידושין והקניין. מה זה בכלל המושג קניין, זה בעצם השאלה היסודית. אולי אני אתחיל עם משהו שקשור לפרשת בהר למרות שרק בעקיפין קשור לעניינו. בפרשת בהר אנחנו לומדים על עבד עברי שאם הוא לא רוצה לצאת אחרי שש שנים, עבד עברי רגיל עובד שש שנים. אם הוא לא רוצה לצאת אחרי שש שנים אז הוא נרצע ונשאר אצל רבו, רבו זה אדונו, עד היובל. בפרשת משפטים אנחנו רואים שעבד עברי שלא רוצה לצאת ורצע אדונו את אוזנו בדלת ועבדו לעולם, זאת אומרת הוא נשאר לעולם. אז יש סתירה בין שתי הפרשיות האלה. מצד אחד כתוב שהוא עובד לעולם, מצד שני כתוב שהוא יוצא ביובל עד היובל. אז בגמרא עושה משהו שנראה קצת כמו משחק מילים. היא אומרת זה לעולמו של יובל. מה זאת אומרת לעולמו של יובל? כתוב לעולם מצד אחד ובפרשה אחרת כתוב שזה ליובל עד היובל, אז איך מיישבים את זה? זה לעולמו של יובל. הכוונה בעצם יוצא ביובל. בסדר, הבנתי שיוצא ביובל, אבל מה המשמעות של מה שכתוב בפרשת משפטים שהוא עובד לעולם? את זה ראיתי פעם במאמר של הנסקה, היום הוא פרופסור לתלמוד, אז הוא היה בחור בן תשע עשרה כשכתב את זה. הוא טוען טענה מעניינת, הוא עוסק שם במאמר ביחס בין פשט לדרש וטענתו זה ששתי הפרשיות האלה בעצם משקפות שני מישורי דיון ביחס לעבד. מישור דיון אחד זה המישור הקנייני, זאת אומרת עד כמה ובאיזה מובן העבד הוא קניינו של אדונו, של רבו. בזה עוסקת פרשת משפטים. פרשת בהר עוסקת בדיני יובל, זה ההקשר גם. היא עוסקת בדיני יובל לא בדיני עבדים. ואז הטענה היא הטענה הבאה. בדרך כלל בהלכה וכך שיטת חלק גדול מהראשונים לא כולם, בדרך כלל בהלכה כשקניין הוא קניין עולמי, כשאני משהו שייך לי לתמיד אז הוא שייך לי בגופו. זאת אומרת הוא עצמו ממש רכושי בכל מובן שהוא. אבל אם דבר מסוים שייך לי רק לזמן קצוב, נגיד לשנה, לחודש, לחודשיים, אז אין לי בו קניין בגופו במינוח ההלכתי אלא יש לי בו… או קניין לפירותיו, גוף לפירות בניסוח יותר מדויק, זאת אומרת יש לי בעצם, נגיד עוד פעם הכל מאוד גס, אבל אני אומר את זה בקצרה, יש לי בעצם זכויות שימוש. לא בעלות במובן המלא של המילה. והראיה שאחרי חודש חודשיים או משהו כזה הוא בסך הכל עוזב אותי וחוזר חזרה להיות חפץ, חוזר חזרה לבעליו המקורי. אז בעצם זה לא באמת בעלות, זה רק איזשהו סוג של זכויות שימוש. עכשיו הטענה של אנסקי שבפרשת משפטים מה שכתוב שהעבד שלא רוצה לצאת עובד לעולם, פירוש הדבר שהוא בעצם קנוי לאדונו קניין עולם. קניין עולם זה אומר שהוא רכושו של האדון כמו שור של האדון, כמו כיסא של האדון, זאת אומרת הוא קנוי לאדונו במובן מלא, גופו קנוי מה שנקרא. בפרשת בהר כתוב משהו ששייך לדיני יובל, לא לדיני העבד. ובדיני יובל הכלל הוא שאם יש משהו שקנוי לעולם, היובל מפקע אותו. לא קשור לדיני עבדים בכלל, באופן כללי, היובל לא אוהב לראות משהו שקנוי לבעליו לתמיד. אם יש משהו שקנוי לבעליו לתמיד הוא מפקע אותו. כמו קרקע שבן אדם קונה, חוזרת לבעלים המקורי ביובל. גם עבד, אם העבד קנוי לבעליו לעולם, היובל מפקע אותו. מה זה אומר בעצם? תחשבו על מצב שאני נגיד מוכר, לא יודע מה, שור למישהו אחר. בסדר? הוא קנה את השור. עכשיו הוא היה חייב כסף למלך, מס הכנסה בימינו. עכשיו בא המלך וגובה ממנו את השור בחובו. זאת אומרת הוא חייב לו אלף שקל, לוקח ממנו את השור, לא שילם את האלף שקל. אז בעצם יוצא שאחרי שנה, אחרי שמכרתי לו את השור, אז המלך לקח לו את השור. האם זה אומר שהשור היה שלו רק שנה? במילים אחרות, שהוא לא היה באמת בעלים על השור. נכון? כי בעלות לזמן היא לא בעלות מלאה, רק זכות שימוש. האם כשהמלך לקח ממנו אחרי שנה את השור, זה אומר שבאותה שנה השור בכלל לא היה שלו, רק היה לו זכות שימוש בו? ברור שלא. למה? כי הקניין מראש לא היה קניין לשנה. קניין שמראש הוא קניין לשנה זה קניין לזמן. אז אני באמת לא מוכר לך באמת את הדבר, רק נותן לך זכויות שימוש. אבל פה מכרתי לך את הדבר לתמיד. המלך לא הגיע בגלל שהנה תם זמנך, זה היה שלך שנה, אחרי שנה אני לוקח את זה. המלך לא הגיע מכוח זה. המלך בא ולוקח את זה כי הוא חייב לו כסף. זאת אומרת הקניין מראש היה קניין עולמי. המלך הפקיע. זה לא אותו דבר כמו שאני מוכר משהו למישהו לשנה. מראש בשעת המכירה אני אומר לו תראה זה רק לשנה. אם אני אומר לו זה רק לשנה, אז יש לו רק זכויות שימוש. אבל אם אני נותן לו את זה לתמיד ועכשיו בא המלך ומפקיע ממנו את זה, ואני מדבר כרגע שזה נעשה באופן חוקי, לא בגזילה, זכותו של המלך להפקיע דברים, אז זה לא משנה את העובדה שבאותה שנה שהשור הזה היה אצלך הוא היה קנוי לך לגמרי. אוקיי? למה? כי הקניין היה קניין לעולם, רק אחרי שנה בא המלך והפקיע. זה לא אותו דבר כמו שאני מקנה לך את זה מראש בקניין שהוא רק לשנה. זה קניין פירות, זה קניין רק לשימוש. הוא אומר שאותו דבר בעצם קורה בהפקעת היובל של עבד. העבד כשהוא נמכר הוא נמכר, לא נמכר אלא נרצע, כשהעבד הוא נרצע אז הוא נקנה לי בעצם להיות שלי לעולם ולכן גופו שלי. היובל הגמרא אומרת בפרק הזהב בבבא מציעא, הגמרא אומרת שיובל זה אפקעתא דמלכא, זה אפקעת המלך, המלך זה הקדוש ברוך הוא, הוא בא ומפקיע. מה זה אומר? שבעצם כשאני מוכר לך נגיד את הקרקע בשנת השלושים למניין היובלות, זאת אומרת עוד 19 שנה יגיע יובל, אוקיי? האם מכרתי לך את הקרקע ל-19 שנים? לא. מכרתי לך את הקרקע לעולם. רק בא היובל ומפקיע אותה כמו שמלך בא ומפקיע משהו כשחייבים לו. זאת אומרת המכירה לא הייתה מכירה לזמן. המכירה העברתי לך את מלוא הזכויות, זה לא שייך לא נשארו זכויות בקרקע שהם שלי. רוקנתי אותם לגמרי אליך. אתה קיבלת הכל. רק אחרי 19 שנה בא המלך ומפקיע. אותו דבר בעבד. כשאני רוצע את העבד, אז העבד הוא שלי בקניין הגוף. זאת אומרת הוא לגמרי שלי כמו שורי וחמורי. אבל כשמגיע היובל, היובל מפקיע אותו. אז זה אומר שבעצם העבד הוא לכאורה שלי רק ל-19 שנה, נגיד אם זה בשנת השלושים קניתי אותו או רצעתי אותו, אבל בעצם הוא קנוי לי בקניין הגוף ב-19 השנה האלה. כי זה קניין עולמי. אחרי 19 שנה תהיה הפקעה, אבל זה לא קניין ל-19 שנה. אוקיי? ולכן בעצם פרשת משפטים אומרת מה טיב הקניין. טיב הקניין הוא שזה קניין עולמי. פרשת בהר אומרת נכון, זה קניין עולמי והוא קנוי לו בגופו, אבל אחרי תשע עשרה שנה יבוא היובל ויפקיע את זה. זה מדיני יובל, זה לא קשור לטיב הקניין ולאופי הקניין בכלל. לכן אין שום סתירה וזה מה שאולי מה שהגמרא מתכוונת כשהיא אומרת לעולמו של יובל. מה שאנחנו לומדים מכאן זה שבאופן עקרוני יש בגמרא קניין של אדם באדם. אפילו קניין במובן המלא שגופו קנוי. זאת אומרת, עבד נרצע שייך לגמרי לאדונו. עבד כנעני אני לא מדבר בכלל, אבל עבד, אנחנו מדברים על עבד עברי. כל הדיון הזה היה בעבד עברי. אפילו עבד עברי הגמרא אומרת עבד עברי גופו קנוי, אפילו מי שקנוי לשש, וודאי עבד שנרצע. עבד שנרצע הוא לגמרי שלי. זאת אומרת, שייך קניין של אדם באדם. במובן הזה זה קיים. אלא מה? כמובן שפה ההיבט נגיד נקרא לו המוסרי הוא נקרא לזה כהה יותר או מתון יותר. למה? בגלל שזה הסיטואציה של עבד ברוב המקרים, העבד הרגיל זה עבד שנמכר בגניבתו. זאת אומרת, עבד שגנב ואין לו מה לשלם, אז בית הדין מוכרים אותו. בית הדין מוכרים אותו וזה תמורה בעצם להשבת הגניבה, או לא משנה שהכסף של המכירה הולך להשבת הגניבה. זה לא מישהו שאני משתלט עליו, או מישהו שמחליט לתת את עצמו אליי. אומנם נכון שיש גם מוכר עצמו מה שנקרא, אבל מוכר עצמו באופן עקרוני זה איסור. זאת אומרת, אסור לעשות את זה, רק אם מישהו עושה את זה אז ההלכה מכירה בזה. זאת אומרת, זה דבר שחל, אבל יש איסור לעשות את זה. לכן בדיני עבד עברי אנחנו רואים שבאמת המושג של קניין של אדם באדם הוא מושג שקיים באופן עקרוני. זה לא שהוא לא קיים בהלכה, אבל הוא קיים בצורה מאוד מסויגת. רק אם הוא גנב ואין לו מה להשיב ואז בסדר, אז בעיה שלו, הוא הכניס את עצמו לברוך הזה, או כשהוא מחליט למכור את עצמו, שזה בכלל אסור, אבל הוא עובר על האיסור. אז הוא יכול להימצא במצב שהוא שייך למישהו אחר. אבל זה הכל בדיני עבדים. מה קורה עם אישה ובני זוג? בין בני זוג המצב כואב יותר. בסך הכל בני הזוג האלה לא מגיעים לסיטואציה בכוונה שאחת מהן תהיה שפחה של השני. זאת אומרת, היא לא מתכוונת להקנות את עצמה כשפחה. זה לא כמו המצב של העבד. ואם התורה מגדירה את היחסים בין בני הזוג כיחסים של בעלות, של קניין, זה באמת דבר שנשמע מטריד. בעבד אני חושב שפחות, אבל פה זה דבר שנשמע מטריד והשאלה האם באמת זה המצב. אז אני לא יודע מי מכם שהספיק לראות את השני המאמרים, או רק לרפרף, אני לא מניח שהספקתם ממש לקרוא הכול, אבל בגיליון הקדמות האחרון אז רבקה לוביץ' כתבה איזשהו מאמר שבו היא טוענת שלמרות כל האפולוגטיקות הידועות, בסופו של דבר הקידושין זה קניין שעושה הבעל באשתו, ואחרי זה היא שייכת לו במובנים מסוימים לפחות, כן היא קצת מסייגת את זה. וכיוון שכך זה מצב בלתי נסבל והיא גם מציעה לכן לא לעשות קידושין או איכשהו לחיות כדת משה וישראל בלי קידושין. זה אוקסימורון משעשע במיוחד, לחיות כדת משה וישראל בלי קידושין. טוב, אני אתעלם מהאוקסימורונים, אבל מה פשר העניין הזה? אז אני טענתי, גם הזכירה אותי בין הדעות שהיא ככה הביאה כנגד, אני טענתי כבר מזמן ואחרי זה פירטתי את זה יותר במאמר התגובה, שפעולת הקניין מה שאנחנו קוראים כאן, פעולת הקידושין שנקראת קניין בתחילת מסכת קידושין, היא לא באמת קנייה במובן שאנחנו מדברים עליו כאן. זה ראשונים כבר אומרים את זה, זה לא המצאה שלי וגם היא מביאה אותם ואיכשהו לא ברור לי בדיוק מה היא עושה להם. ובשביל להבין את הדבר הזה אני רוצה להיכנס קצת לסוגיה שראיתם בסדר במסכת גיטין. הסוגיה במסכת גיטין, הסוגיה הזאת בעצם עוסקת כמובן בעבד, אבל דרך זה אני רוצה קצת להבהיר מה זה בעצם המושג קניין בהלכה כי אני חושב שיש פה אי הבנות ביחס אליו, קצת אנכרוניזמים. אז ככה, אני אגיד בקצרה כי הדברים בסך הכל היו בדף. יש מושג של עבד כנעני. עכשיו אני כמובן מדבר על עבד כנעני זה כמובן לא כנעני אלא עבד גוי. כן? כל עבד שהוא גוי ולא יהודי. יהודי, העבד הקודם שדיברנו עליו היה עבד עברי. עבד כנעני זה עבד גוי ובמינוח ההלכתי של הראשונים והאחרונים, בגמרא עצמה זה לא ממש מופיע כך, במינוח ההלכתי המקובל הוא מוגדר, היחסים בינו לבין רבו כהאדון שלו מוגדרים בשני מישורים. יש את המישור הקנייני. זאת אומרת, העבד הזה הוא רכוש של אדונו, הוא שייך לו. במישור השני זה המישור האיסורי. הראשון נקרא קניין ממון, השני נקרא קניין איסור, בשפת הראשונים והאחרונים. קניין איסור פירושו שכאשר העבד הוא בסטטוס של עבד, אז חלות עליו כל מיני הלכות שנוגעות לעבד. הוא חייב במצוות כאישה, יש גזירה שווה, מותר ב… לא משנה, יש כל מיני הלכות שנוגעות לעבד. הוא בעצם מין חצי יהודי כזה. זאת אומרת יש מחלוקת אם הוא יהודי משודרג או גוי משונמך, אבל הוא משהו באמצע. והתהליך של העבדות הוא בעצם איזה שהוא סוג של חצי גיור. ולכן לתהליך של העבדות יש לא רק היבטים קנייניים שהעבד הופך להיות שלי, מה שנקרא קניין איסור, אלא יש שם גם היבטים איסוריים. לכן זה נקרא קניין איסור. הוא מגיע להיות במעמד אישי שונה ממה שהוא היה קודם. מעמד אישי זה איזה שהוא סטטוס של האדם, כן, מה מעמדו נקרא לו החברתי מבחינת ההלכה. אז זה המצב של עבד רגיל. עכשיו, בעבד שיש לי בו קניין ממון וקניין איסור, אני יכול להפקיר את הבעלות שלי בעבד. מפקיר את זה כמו כל רכוש שיש לי, אני יכול להפקיר, אני מודיע הדבר הזה הוא הפקר. אומר את זה בפני שלושה או לא יודע בפני שניים, לא משנה, אז אני מפקיר. מאותו רגע, אין ויכוח על זה שהעבד הוא כבר לא רכושי. זאת אומרת קניין הממון פקע. אבל בשביל להשתחרר לגמרי, ועבד כנעני כשהוא משתחרר הוא הופך להיות יהודי גמור, זאת אומרת עבד כנעני זה סטטוס ביניים, עבד כנעני משוחרר הוא יהודי. אוקיי? יש איסור לשחרר אותו, לא משנה, אם משחררים אותו הוא יהודי. אז איך הוא משתחרר? בשביל זה לא מספיק להפקיר אותו. זה מחלוקת רב ושמואל, אבל ההלכה לא מספיק להפקיר אותו, צריך לתת לו גט שחרור. כמו שמגרשים אישה בגט, גם עבד משחררים בגט. אז צריך לתת לו גט ואז הוא הופך מסטטוס של עבד לסטטוס של יהודי. זאת אומרת הגט הוא בעצם זה שמפקיע את קניין האיסור. עכשיו מה הסטטוס של עבד כאשר הפקרתי אותו ועוד לא נתתי לו גט שחרור? בשלב הזה הוא נקרא מעוכב גט שחרור. אוקיי? זאת אומרת אין לי בו זכויות ממוניות, הוא כבר לא שלי במובן הקנייני, אבל יש עדיין סטטוס איסורי. הוא עדיין נקרא עבד מבחינת מבחינה הלכתית, המעמד שלו הוא כמו מעמד של עבד רגיל. מה שפקע זה רק הזכויות הקנייניות שיש לי בו. הוא לא יכול להגיד לו מה לעשות, אני כבר לא זוכה באבדות שהוא מוצא, מה שקורה בדרך כלל לעבד רגיל. זאת אומרת היחסים, הזיקות הקנייניות שיש ביני לבינו נעלמו. כמו שאני מפקיר כל חפץ אחר, אני מפסיק להיות בעלים. אז גם בעבד אם הפקרתי אותו אני מפסיק להיות בעליו, אבל הוא עדיין נשאר במעמד אישי של עבד. זה המצב של מעוכב גט שחרור. הגמרא דנה מה קורה אם שור הורג עבד שהוא מעוכב גט שחרור. אוקיי? אם שור הורג עבד אז הוא משלם קנס, נקרא ל' של עבד, שלושים כסף. קנס שהתורה אומרת. אבל זה עבד רגיל, עבד כנעני רגיל. מה קורה אם העבד הוא מעוכב גט שחרור? אז ככה, יש אפשרות להגיד משלמים קנס כמו בעבד רגיל כי סוף סוף הסטטוס שלו הוא סטטוס של עבד. אבל מצד שני אני מאוד הייתי רוצה לשלם את הקנס הזה רק למי? למי נשלם? העבד מת. הבעלים הוא כבר לא בעליו. אולי לילדים של העבד אם יש לו, למרות שהשאלה מה עם ירושה שמה לא כל כך ברור. אין למי לשלם באופן עקרוני. נגיד לצורך הדיון שאין לו קרובים וילדים. אז מה למי לשלם? אז השאלה היא עוד פעם אם משלמים קנס או שלא משלמים קנס. אם משלמים את הקנס, אז הקנס ילך לרבו, לאדונו, אין מישהו אחר לשלם לו. או שבאמת אין שום היגיון שזה ילך לרבו, כי רבו הוא כבר לא הבעלים שלו. מה זה קשור? אתה לא פגעת ברכוש שלי, העבד הוא כבר לא רכוש שלי. אז האלטרנטיבה השנייה היא. לא לשלם למישהו אחר, לא לשלם בכלל. כן? אז או שמשלמים לרבו או שלא. הגמרא אומרת ככה: תא שמע: הפיל את שינו וסימא את עינו, יוצא בשינו ונותן דמי עינו. אם האדון פוגע באחד מהאיברים החשובים של העבד, אז העבד יוצא לחופשי. אז הוא יוצא בשינו, זאת אומרת הוא הפיל לו את השן אז העבד יוצא לחופשי, ואת העין, דמי העין הוא משלם לו. ואי אמרת יש לו קנס וקנס לרבו, השאלה שלנו הייתה האם כששור הורג עבד, אז משלמים קנס לרבו או שלא משלמים בכלל. אז אומרת הגמרא, על הצד שיש קנס והקנס משלמים לרבו: השתא חבלו ביה אחרני יהבי ליה לרביה, חבל ביה רביה גופיה יהבי ליה לדידיה? מה זאת אומרת? אם אחרים חובלים בעבד הזה, המעוכב גט שחרור, אז למי נותנים את החבלה? לרבו. אז אם ככה, אז ברור שאם רבו מוציא לו שן או עין ולכאורה הוא צריך לשלם, למי הוא ישלם? לעבד? הרי אם אחרים חובלים בו אני אקבל את הכסף, אז אם אני חובל בו אז אני אשלם לו? מה פתאום, אני הרי זה שאמור לקבל את הפיצוי אם חובלים בו. כך אומרת הגמרא. לכן הגמרא אומרת שכנראה אין קנס, כי אם היה קנס אי אפשר היה להבין את הדין הזה שאם אחרים חובלים בו אז זה הולך לרבו. אז על זה שואל התוספות 'חבלו ביה אחרני יהבי ליה לרביה', אף על גב דמעשה ידיו לעצמו. הרי העבד הזה הוא מעוכב גט שחרור. מעשה ידיו לעצמו פירושו שמה שהוא עושה, נגיד הוא עושה איזושהי עבודה, מרוויח, הכסף שלו, נכון? לא הולך לרבו, הוא כבר לא שייך לרבו. אין לרבו זכויות קנייניות, אז מעשה ידיו לעצמו. אז אם העבד נפגע, נגיד מישהו חבל בו או מישהו הרג אותו, משהו קרה, למי זה קרה? לעבד, לא לאדון, נכון? הוא כבר לא שייך לאדון, האדון כבר לא יכול לעבוד איתו, לא יכול להרוויח ממנו כסף, אין, לאדון כבר אין זכויות קנייניות בעבד. נכון? אז אומר התוספות: אף על גב דמעשה ידיו לעצמו, הרי הוא שייך לעצמו ולא לאדון, כיוון דקנסא לרבו חבלה נמי לרבו, דמאי לי קטליה כולו ומאי לי קטליה פלגא. אומר התוספות, כיוון שהקנס, אם שור הרג אותו, למי בעל השור ישלם את הקנס? לאדון. אז כיוון שכך אז החבלה אם מישהו חובל בו, גם כן משלם לאדון. דמאי זה ומאי זה, חבלה זה כמו להרוג את החצי ממנו. השור שהורג אותו אז הוא הורג אותו לגמרי, אם אני חובל אותו אז הרגתי לו את היד או הרגתי חלק ממנו. מה זה משנה אם הרגתי חלק או הרגתי הכל? בסופו של דבר אם התשלום הולך לרבו אז הכל הולך לרבו. אז הפני יהושע שואל, זו באמת אמירה מאוד מפתיעה של תוספות, כי יש הבדל מאוד גדול בין הקנס לבין חבלה. וזה מה ששואל הפני יהושע, אני לא אכנס כבר לקרוא אותו אבל אני אגיד את זה בעל פה. יש הבדל מאוד גדול. למה? חבלה זה פיצוי. כאשר אני חובל במישהו או מזיק למישהו, אני צריך לשלם לו פיצוי. התשלום הזה הוא לא עונש, התשלום הזה הוא תשלום, נקרא לו בשפה המודרנית זה דין אזרחי, זה לא דין פלילי. אוקיי? מישהו תובע אותי כי נגרם לו נזק, אני צריך לשלם לו פיצוי. לא בגלל שהייתי עבריין אז אני מקבל עונש שאני חייב לשלם לו. זה לא עונש, אוקיי? זה פיצוי, זה ממון. קנס הוא עונש, זו ההגדרה של קנס. ההגדרה של קנס זה תשלום עונשי, זה לא פיצוי. למה עבד, מי שהרג עבד, השור שלו הרג את העבד, הוא משלם שלושים כסף? למה זה סכום קבוע? בוא נראה כמה שווה העבד ולפי זה נפצה את האדון. למה זה סכום קבוע? זה סכום קבוע בגלל שהתשלום הזה הוא לא פיצוי. אם זה היה פיצוי אז היה פונקציה של כמה העבד הזה שווה. אבל התשלום הזה הוא לא פיצוי, התשלום הזה הוא עונש. ועונש על מוות זה שלושים כסף. זאת אומרת אם השור שלך הרג את העבד, ואתה הורג אותו זה משהו אחר זה רצח ממש, אבל אם השור שלך הרג אותו אז אתה מקבל עונש קצוב שלושים כסף. והכלל בגמרא הוא שכל תשלום שהוא קצוב, שהוא לא פונקציה של הנזק ושל הסיטואציה, הוא קנס, הוא תשלום עונשי ולא פיצוי. אז אומר הפני יהושע, אז איך התוספות מדמה חבלה לקנס? חבלה עשיתי לו נזק, אני צריך לפצות אותו. את מי אני אמור לפצות? את מי שהפסיד, נכון? אז אם העבד הזה כבר לא שייך לאדונו כי הוא מעוכב גט שחרור, הזקתי לו, הורדתי לו יד, מי הפסיד מזה? הוא עצמו, הוא יכול עכשיו פחות להרוויח, פחות לעבוד, נכון? אז כיוון שכך ברור שלמי אני צריך לשלם? לעבד, הוא הפסיד. הקנס הוא תשלום בעל אופי שונה, הוא לא פיצוי, הוא עונש. העונש אתה צריך. לשלם אותו בלי שום קשר לשאלה מי הפסיד וכמה הוא הפסיד. אתה משלם לא כדי לפצות אותו, אתה משלם כדי להעניש אותך. למי נותנים? זה כבר שאלה שולית. אם הבן אדם קיים, אז אני כבר צריך לשלם ממילא, אז אני אתן לו את הכסף, למה לא, במקום לזרוק אותו לים. אבל אני לא נותן לו את הכסף כי אני צריך לפצות אותו. התשלום הזה הוא תשלום עונשי, לא פיצוי. אוקיי? רק זה הולך לניזק בדרך כלל כי למי ניתן אותו. אבל אם באמת הניזק לא קיים, הוא מת, השור הרג אותו. אז אין למי לתת את הקנס. מה עושים? אז מה, לא תקבל עונש? הרי מי שנגח הרג פה עבד, למה שלא יקבל עונש? אז מה אם העבד הזה הוא מעוכב גט שחרור? עונש מגיע לך. אז תן את הקנס לרבו. העיקר שתשלם, מה זה משנה למי. לא בגלל שרבו הפסיד, זה לא פיצוי, אלא כי אתה צריך לשלם בתור עונש. למי תשלם? למי שאפשר. אם לא לעבד, תשלם לאדון. אז שואל הפני יהושע, אז מה התוספות רוצה? מה הדמיון בין מי שחבל בעבד לבין מי שהרג עבד? מי שחבל בעבד משלם תשלום של פיצוי. הפיצוי הולך למי שנפגע, שזה העבד במקרה של מעוכב גט שחרור כי האדון כבר לא בעליו. אם אתה רוצה לשלם על הריגת העבד, ל' של עבד, זה תשלום עונשי. התשלום העונשי הולך למי שאפשר. העיקר שאתה תשלם. אז למה התוספות אומר שאין הבדל בין חבלה לקנס? אם הקנס הולך לרבו, אז גם חבלה הולך לרבו. מה זה משנה? זה קטלא כולה, זה להרוג לגמרי, זה להרוג חצי. מה זאת אומרת? זה לא להרוג חצי ולהרוג לגמרי, זה שני דברים לגמרי שונים. להרוג לגמרי אתה משלם בתור עונש. להרוג חלק אתה משלם בתור פיצוי. הפיצוי צריך ללכת למי שנפגע. העונש צריך ללכת למי שאפשר. אז לכן גם אם החבלה אמורה ללכת לעבד, הקנס עדיין ילך לרבו. מה פתאום להגיד שאם החבלה הולכת לעבד אז גם הקנס צריך ללכת לעבד? ואם העבד מת אז לא משלמים קנס? לא נכון. החבלה הולכת לעבד כי הוא זה שנפגע ובקנס אם אי אפשר לשלם לו אני אשלם לאדון כי אני בכל מקרה צריך לשלם בתור עונש. מה הדמיון שתוספות עושה בין חבלה לבין קנס?
[Speaker C] אין שום תשלום שמשלמים מלבד הקנס?
[הרב מיכאל אברהם] לא, כשיש קנס אז משלמים קנס וזהו.
[Speaker C] יש מקרים שאתה משלם קנס ויש תשלומים אחרים, כמו אישה שנגיד שמגיע לה קנס במקרים מסוימים, נכון?
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה דיון אחר.
[Speaker C] בדרך
[הרב מיכאל אברהם] כלל אנחנו דנים על הקנס לחוד, גם בגנבה יש את הקרן ויש את הכפל. אנחנו דנים על הקנס לבד. ולא חשוב כרגע התשלומים האחרים. השאלה אם יש דמים לבן אדם, זה לא כל כך פשוט, סוגיה סבוכה. אם יש תשלום אזרחי על הריגת בן אדם, שאלה מאוד לא פשוטה. לא לא, הוא מדבר על קנס בחבלה, לא שום תשלום אחר. אז הטענה, הפני יהושע עצמו כותב דברים מאוד מוזרים, מי שראה אותו בפנים אז יכול היה להתרשם. הוא מתחיל בשאלה ואחרי זה מותח את סימן השאלה, הופך אותו לסימן קריאה ועכשיו הכל בסדר. ואז הוא חוזר על אותו משפט. הוא אומר כן, אבל כיוון שהוא רבו לעניין החבלה, אז למה שלא יהיה רבו לעניין הקנס? מה ההבדל? לא הבנתי, שאלת בשאלה שבדיוק אין לדמות אותם, ואתה עונה לי בתירוץ לא, אין שום בעיה, אפשר לדמות אותם, כי מה ההבדל? מוזר קצת. נדמה לי שמה שהפני יהושע אולי מתכוון לומר, ואם לא אז אני אומר את זה, שעכשיו אני רוצה לדבר על המושג קניין, כאן הגענו. עד כאן זה רק המסגרת. המושג קניין בדרך כלל אנחנו מבינים אותו כאוסף זכויות שיש לאדם ברכוש כלשהו. נגיד אם כיסא מסוים הוא שלי, אז יש לי זכויות, מותר לי להשתמש בו, לאחרים אסור להשתמש בלי רשותי. יש לי זכויות בכיסא הזה, אני יכול למכור אותו, אני יכול לעשות איתו כל מיני דברים. השאלה אם זה רק זה או ננסח את זה בצורה שונה. כאשר העבד הופקר, אין לי כבר קניין ממון בעבד. מה שנותר זה רק הסטטוס המשפטי של העבד, ההלכתי, המעמד האישי שלו. למה הדבר הזה מכונה במפרשים קניין איסור? ביטוי סתם, מינוחית. אני מבין קניין ממון. קניין ממון פירושו שהוא שייך לי. אבל מה זה קניין איסור? הרי הוא לא שייך לי. יש לו סטטוס של עבד עד שהוא לא מקבל גט, אבל מה זה קשור, הוא לא שייך לי בשום צורה. אין לי שום זכות בו. למה זה נקרא קניין איסור? צריך להגיד שיש לו סטטוס איסורי ויש קניין ממון, ואם הפקרתי את הממון נשאר הסטטוס האיסורי. למה זה נקרא קניין איסור?
[Speaker D] אולי בשבילך הוא משפטית שייך לך, זאת אומרת אם היית מודר הנאה ממנו או שיש לי איסור הנאה לגביך.
[הרב מיכאל אברהם] לא, מודר הנאה זה משהו אחר לגמרי. עוד רגע אני אגיע לזה. מודר הנאה לא קשור. הטענה היא, מה שאני רוצה לומר, זה שהעבד אחרי שהפקרתי אותו הוא עדיין רכושי. הוא רכושי במובן הזה. שכאשר אני מדבר על זכות קניינית במשהו, זה מבחינת ההסתכלות ההלכתית הרווחת לפחות, זה לא רק אוסף זכויות. אוסף הזכויות הן השלכה של העובדה שיש איזושהי זיקה ביני לבין הדבר. יש איזושהי זיקה, תקראו לזה מטאפיזית, מטא-משפטית, לא משנה איך. יש איזושהי זיקה ביני לבין הדבר. ההשלכה של הזיקה הזאת זה שיש לי כל מיני זכויות בחפץ הזה. אבל באופן עקרוני הבעלות היא הזיקה. הזכויות זה השלכה של העובדה שיש זיקה כזאת. זה לא שהבעלות זה אוסף הזכויות. למה אני אומר את זה? נגיד שוויתרתי על כל הזכויות. במקרה הזה הפקרתי את העבד. הוא עדיין שלי. הוא שלי רק עכשיו בלי ההשלכות. אין השלכות. זאת אומרת יש זיקה ביני לבינו, אבל את כל הזכויות הקנייניות שהזיקה הזאת נותנת לי, ויתרתי עליהם. הם לא שלי כבר. זה לא אומר שאין בעלות. אם הבעלות היתה רק אוסף הזכויות, ברגע שנעלמו הזכויות הוא כבר לא שלי. אני לא בעלים. אבל אם אני טוען שבעלות זה משהו יותר מופשט, בעלות זה זיקה ביני לבין הדבר, שבמקרה של קניין, של רכוש, אז לבעלות הזאת יש השלכות משפטיות שנותנות לי זכויות. עכשיו אם אני אוותר או אבטל את הזכויות, זה רק השלכות. את ההשלכות ביטלתי, אבל את עצם הזיקה שיש ביני לבין הדבר, זה עדיין נמצא, נשאר בעינו. ולכן אני טוען שזה נקרא קניין איסור. זה נקרא קניין איסור בשל שהעבד הזה הוא קנייני לגמרי, הוא קנייני בלי נפקא מינה. זאת אומרת הוא שייך לי וזה לא נותן לי שום זכויות קנייניות לגביו. אבל הוא שייך לי. אז מה זה אומר שהוא שייך לי? שיש איזושהי זיקה ביני לבינו. מה ההשלכות? אתן לכם דוגמה. למשל הרוגאצ'ובר מביא שתי השלכות לעניין הזה. למשל אתם יודעים שיש דין שנקרא שביתת בהמתו. זאת אומרת בהמה שלי אסור לה לחלל שבת. אני מקווה שהיא יודעת את זה. זאת אומרת אם היא לא יודע מה, תולשת ענף, אז אני עברתי איסור דאורייתא כי קצרה בשבת. לא איסור סקילה, זה איסור קל יותר, אבל זה איסור דאורייתא. שביתת בהמתו. אם היא אוכלת אגב, אם היא מלחלכת עשב, אוכלת, אז היינו רביתא, זאת אומרת זה בסדר, זה מותר לה. אבל סתם אם היא עושה איזושהי פעולה שאם אדם היה עושה אותה זאת היתה מלאכה, אז גם אם הבהמה שלי עושה את זה, אני עברתי איסור.
[Speaker A] אבל אם היא עושה את זה על דעתה, סתם חתכה את הענף הזה, מעצבן אותה שזה בא לה בראש?
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, יכול להיות שזה גם נקרא רביתא כי היא עשתה את זה בשביל צרכיה. לא חשוב, אני לא נכנס עכשיו לפרטים, אני רק רוצה לדבר על העיקרון. מה זה אומר? הרי זה לא שייך לזכויות הקנייניות שיש לי בבהמה. מה, בגלל שיש לי זכויות מותר לי לעשות בה שימוש אז לכן היא צריכה לשמור שבת? מה זה קשור? אומר הרוגאצ'ובר רואים מכאן שהבהמה או הרכוש שלי בכלל הוא איזשהו סוג של פריפריה שלי. זה אני באיזשהו מובן. הרי גם אני זה לא הגוף שלי. אני זה הנפש שלי. הגוף הוא כמובן המסגרת הפיזית שבתוכה אני מתנהל. אבל אני, כשאני מדבר על האני שלי, זה הנפש שלי, זה לא הגוף. לכן גם הגוף שלי הוא איזשהו סוג של פריפריה. הוא לא באמת אני עצמי. עכשיו הרכוש שלי הוא פריפריה יותר רחוקה, אבל הוא עדיין פריפריה שלי. אוקיי? זה אומר שיש ביני לבין הרכוש שלי איזושהי זיקה, זיקה של זהות, לא זיקה של בעלות במובן של זכויות. לא זאת הנקודה. אלא כמו שאני צריך לשמור שבת גם הפריפריה שלי צריכה לשמור שבת. אז הרכוש שלי צריך לשמור שבת וזה בכלל לא קשור לזכויות הקנייניות. זאת אומרת נגיד שאני אפקיר את כל הזכויות שיש לי בבהמה כמו מעוכב גט שחרור, לו יצויר שהיה יכול להיות דבר כזה, ומשאיר רק את הבעלות המזוקקת בלי הזכויות, שביתת בהמתו לטענתי עדיין היה פה. כי היא פריפריה שלי. זה לא תלוי בזכויות הקנייניות שיש לי בבהמה. זאת אומרת או השלכה נוספת רק בקצרה, אם בהמה שלי מזיקה, למה אני צריך לשלם? בתפיסה הפשוטה אם הייתי שואל אני מניח שהתשובות היו כי התרשלתי בשמירה. זאת אומרת הייתי צריך לשמור עליה ואם לא שמרתי אז אני צריך לשלם. אבל הרבה אחרונים העירו שזה בכלל לא פשוט. מחלוקות ראשונים, מחלוקות אחרונים. יש אחרונים שטוענים שזה לא בגלל הרשלנות בשמירה. עצם העובדה שבהמתי מזיקה מחייבת אותי לשלם. רק אם לא התרשלתי יכול להיות שאני איפטר, אבל המחייב אותי בתשלום זה עצם העובדה שבהמתי הזיקה. למה? מה זה קשור? אם התרשלתי אז באים אלי בטענות אני מבין. אבל בלי קשר להתרשלות סתם זה שבהמתי הזיקה, אז מה אם היא הזיקה? כי היא פריפריה שלי. אם היא מזיקה זה מחייב אותי, אני צריך לשלם. זה כמו אם הגוף שלי הזיק אני צריך לשלם. כן? ברור שכן. בכל אופן אני לא מכיר נזקים אחרים. בדרך כלל נזקים. אדם מועד לעולם, נכון? אפילו בין ער בין ישן, אפילו אנוס. למה? עכשיו אני כבר לא אשם, ישנתי. אבל אני הזקתי, אם אני הזקתי אני צריך לשלם, האחריות היא עליי. לא בגלל שאני אשם, לא בגלל הרשלנות. מה שאני עשיתי, האחריות היא עליי. כשהבהמה שלי עושה משהו זה גם משהו שאני עשיתי והאחריות היא עליי, לא כי התרשלתי, לא כי באים אליי בטענות, אלא פשוט בגלל שזאת פריפריה שלי, ומה שהיא עשתה מחייב אותי. אלה שתי ההשלכות שהרוגאצ'ובר מביא. לענייננו, אומר הפני יהושע, שאני חושב שהוא אומר, שהמעוכב גט שחרור הוא עדיין קניינו של רבו, למרות שאין לרבו שום זכות שימוש בעבד הזה. כל ההשלכות הקנייניות של הזיקה הזאת לא קיימות, אבל ההשלכות הן לא הדבר עצמו. ההשלכות הן השלכות, וגם אם הן לא קיימות יכול להיות שהזיקה ביניהם עדיין בתוקף. ועכשיו לכן בעצם הקנס הולך לרבו וזה תלוי בעוד כל מיני הנחות שאני כבר לא אכנס אליהן כאן. מה בעצם הדבר הזה מלמד אותנו? שגם כאשר אנחנו מדברים על בעלות רגילה, קניין במובן הרגיל של בעלות, אין הכוונה רק לאוסף של זכויות קנייניות. כשאני אומר שהכיסא הזה הוא שלי, אין פירושו רק שמותר לי להשתמש בו או שלאחרים אסור להשתמש בו, קודם כל זה אומר שיש איזושהי זיקה ביני לבין הכיסא. עכשיו יש סוגים מסוימים של זיקה, מה שקוראים בעלות, שההשלכות שלהן זה זכויות קנייניות. אבל יכולים להיות סוגים אחרים של זיקה. איך מחוללים זיקה כזאת? איך יוצרים זיקה כזאת? על ידי פעולה קניינית. נכון? איך קונים חפץ? עושים פעולת קניין: הגבהה, משיכה, כסף, חזקה. כך קונים משהו. עכשיו הפעולה הזאת, מה שתפקידה לעשות, תפקידה זה ליצור את הלינק, את הזיקה. ההשלכות הן תוצר. זה לא יוצר את ההשלכות, זה יוצר את הזיקה, ההשלכות הן תוצר. רק אני אעיר למה איסורי הנאה לא קשורים לעניין. מה קורה באיסורי הנאה? נגיד שיש לי ערלה, פירות של ערלה. התורה אוסרת עליי להשתמש בפירות. האם זה מצב של בעלות ללא זכויות שימוש כמו שתיארתי קודם על מעוכב גט שחרור? הטענה שלי היא שלא. זה בעלות עם זכויות שימוש, רק אסור לי לעשות אותם. לא, זה לא אותו דבר. במעוכב גט שחרור הזכויות לא שלי, לא שאסור לי להשתמש בהן, הן לא שלי, ויתרתי עליהן, זה הפקר. באיסור הנאה, אם מישהו יקח ממני את איסור ההנאה הוא גזלן באופן עקרוני, נעזוב כרגע ניואנסים. אם מישהו יעשה שימוש בעבד הוא לא גזלן. למה? בגלל שהשימושים לא שלי, הפקרתי אותם. העבד עצמו הוא בר שימוש, לא? מה זה שימוש? אני עושה בו שימוש, לא קונה אותו, אני עושה בו שימוש. גזלתי? לא. העבד לא קנוי לאדון. אם עשיתי שימוש בחפץ שהוא איסור הנאה, גזלתי, כיוון שהשימושים הם של האדון. זה שהתורה אוסרת עליו את השימושים זה לא אומר כלום, היא אוסרת עליו כאיסור, אבל מבחינה קניינית למי שייכים הדברים האלה? התורה גם אוסרת עליי לאכול חזיר, אז אם אני מגדל חזיר הוא לא שלי? בטח שהוא שלי. התורה יכולה לאסור עליי שימושים גם אם השימושים הם שלי מבחינה משפטית. עכשיו יש דברים שאותם התורה אוסרת לגמרי, את כל השימושים, ויש דברים שלא, רק אכילה למשל, אוקיי? זה לא משנה, אבל הזכויות הן שלי. במעוכב גט שחרור הזכויות לא שלי, לכן איסור הנאה זה לא דוגמה טובה. להפך, הכיוון ההפוך הוא אולי דוגמה נגדית. מי שאומר שאיסורי הנאה הם לא שלו, הוא כנראה מניח שהזכויות זה כל הבעלות ואין שום דבר חוץ מזה. בכל אופן, אז אני חוזר עכשיו לענייננו. מה שאני רוצה בעצם לטעון, זה שאם באמת הפעולה הקניינית בהלכה, נדמה לי שאני כבר צריך לסיים, הפעולה הקניינית בהלכה מטרתה בכלל לא לייצר זכויות שימוש, זו תפיסה לא נכונה. הפעולה הקניינית תפקידה ליצור את הזיקה ביני לבין הדבר. כאשר הזיקה היא זיקת בעלות, אז התוצרים או התוצאות של הזיקה הן זכויות שימוש. אבל יש גם זיקות אחרות. כאשר אני ממנה שליח, או יוצר שותפות עם מישהו, אז אני לא בעלים על השליח או על השותף, אני לא יודע מה, אני עושה חוזה עם מישהו, אני לא מקנה לו שום דבר במובן שהוא נהיה בעלים על משהו, אני מתחייב לו. התחייבות, על מה הוא בעלים? הוא לא בעלים על כלום. אז למה צריך לעשות קניין? עושים קניין כדי לייצר את הזיקה. לא כדי… כשאנחנו מפרישים תרומה, זה גם איזה שהוא סוג של פעולה שהיא כמו פעולה קניינית. למרות שאנחנו בעצם לא עושים פה פעולה של הקנאה של זכויות ממישהו למישהו, אנחנו עושים פעולה של החלת חלות. הדבר היה חולין או טבל ועכשיו הוא תרומה. אז הפעולה הקניינית נדרשת כדי לשנות את הסטטוס של הדבר. איך לשנות סטטוס? יש סטטוסים שמשתנים להיות רכושי, יש סטטוסים שמשתנים להיות איזושהי זיקה ביני לבינה. זיקה כלשהי, כל אחת והשלכות שלה. בסדר? טענתי שבאשה כאשר אנחנו מקדשים אישה, למרות שהמשנה קוראת לזה בשלוש דרכים האישה נקנית, אנחנו קונים את האישה. אבל פעולה קניינית בהלכה, וזה כל מי שמכיר קצת את המינוח ההלכתי יודע, פעולת קניין בהלכה היא לא רק לקנות דברים. פעולת קניין בהלכה היא להחיל חלויות מכל סוג שהוא. אתה צריך לעשות איזושהי פעולה כדי שהחלות תחול. יש חלות בעלות, יש חלות שותפות, יש חלות קידושין, יש כל מיני חלויות. חלויות לא נוצרות מעצמן בהבל פה. חלויות נוצרות על ידי עשיית פעולה. הקדש, הפקר, כל מיני דברים, הפרשת תרומות ומעשרות, כל מיני פעולות שיוצרות מצב הלכתי צריכות, זאת אומרת כל מיני מצבים הלכתיים צריכים להיעשות על ידי פעולה כלשהי. הפעולה הזאת קרויה פעולת קניין. כשאני מתחייב משהו למישהו אנחנו עושים פעולת קניין. אני מקנה לו בזה משהו? כלום. אלא מה? אני נותן תוקף להתחייבות. אני יוצר מצב משפטי. פעולה קניינית בהלכה זה לא לקנות דברים, זה טעות. זה אנכרוניזם בגלל השפה שלנו היום. פעולה קניינית בהלכה זה להחיל מצב הלכתי חדש. זה נקרא לעשות פעולת קניין. איזה מצב הלכתי? לפעמים זה מצב של בעלות כשאני קונה כיסא או עבד. לפעמים זה מצב של אישות כשאני קונה אישה. אבל ליצור אישות אין פירושו להפוך להיות הבעלים של האישה. זה פשוט טעות, זה לא נכון. או לפחות בטח זה לא מוכרח מתוך המינוח קניין, כי המינוח קניין בהלכה הוא במשמעות הרבה יותר מופשטת מאשר לקנות זכויות של בעלות, אלא זה לייצר מצב חדש. עכשיו בוא אני אראה לכם שבנושא, יש לי עוד כמה דקות, אפשר עוד? אוקיי. בנושא הקידושין יש לזה אינספור הוכחות שזה המצב. עד כאן רק אמרתי שזה לא הכרחי, שזה עדיין יכול להיות נכון שבמקרה הזה של הקניין אני גם קונה את האישה ועכשיו היא רכוש. אולי כן אולי לא, אני רק טוען שזה לא הכרחי. כי המושג קניין מתפרש בצורה יותר מופשטת מאשר לקנות משהו להיות רכושי. עכשיו אני אראה לכם שזה ככה. לא רק שזה אפשרי אלא זה ככה. דוגמה אחת, יש הרבה דוגמאות אבל דוגמה אחת. הגמרא בתחילת מסכת קידושין הגמרא מחפשת מקור איך למה מקדשים אישה בכסף. אז יש היקש בין אישה לבין שדה, קיחה קיחה משדה עפרון. מקישים קיחה של אישה לקיחה של שדה. אוקיי. מכאן לומדים שכמו ששדה נקנית בכסף גם אישה נקנית בכסף. עכשיו אישה נקנית בשלוש דרכים: בכסף, בשטר ובביאה, ככה המשנה אומרת. מיד אחרי זה הגמרא שואלת מאיפה לומדים שאישה נקנית בביאה ובשטר? ומביאים כל מיני מקורות. זה מאוד משונה. אני הייתי מצפה שאם יש היקש או גזירה שווה בין אישה לבין שדה, אז ילמדו את שלושת הדרכים משדה לאישה. הרי שדה גם נקנית בשלוש דרכים: בכסף, בשטר ובחזקה. חזקה הכוונה שימוש. אוקיי. באישה זה ממש מקביל נכון? כסף, שטר וביאה שזה כאילו המקבילה לשימוש. בסדר? והרי הכלל הוא שאין גזירה שווה לחצאים. זאת אומרת אם עושים גזירה שווה משני דברים אז לומדים הכל, לא לומדים חצי כן וחצי לא. זה הכלל בגמרא. נו, אז עכשיו הייתי מצפה שאם לומדים שאישה נקנית בכסף משדה שנקנית בכסף, יש קיחה קיחה היקש של אישה לשדה, אין בעיה בחדא מחתא נלמד את שלושת הדרכים. שדה נקנית גם בשטר ובחזקה, אותו דבר האישה נקנית בשטר ובביאה. בדיוק שדה אחד לאחד. למה צריך לחפש עוד מקורות? לא רק שהגמרא לא מסתפקת במקור הזה, מחפשת מקורות אחרים, אף אחד מהראשונים אפילו לא מעיר את זה. עד כדי כך זה ברור להם שזה בכלל לא בא על הפרק. אף אחד אפילו לא שואל למה. לא מישהו שאני מכיר בכל אופן. זה ברור להם שלא, זה לא שייך בכלל. למה? כי הגזירה שווה בין אישה לבין שדה לא אומרת שקונים אישה כמו שקונים שדה, זה שטויות. אישה היא לא ממונו של בעל. הרמב"ן אומר את זה וציטטה את זה רבקה לוביץ. הרמב"ן ותלמידיו אחריו חוזרים על זה. אישה היא לא ממונו של בעל, והם אמרו את זה במאה ה-12, לא היום כשיש מתקפות והיה צריך לייצר אפולוגטיקות. זה ברור לגמרי. להיפך, הראשונים מקשים במקומות שבגמרא נראה שיש קניין לבעל על האישה, הראשונים מקשים הרי אישה היא לא ממונו של בעל, מה הגמרא אומרת פה? לא מתרצים. לא, כשהגמרא לכאורה נראה ממנה שהאישה רכושו של בעל, הראשונים אומרים זה לא יכול להיות, הרי אישה היא לא ממונו של בעל. הם מקשים, זה מין מושכל ראשון, זה מובן מאליו. בין היתר הראיה היא מפה. לכן אין הקש בין אישה לבין שדה. הריטב"א כבר אומר את זה במקום. זה מה שנקרא גילוי מילתא. זה לא גזירה שווה. זה דומה אבל זה לא אותו דבר. גילוי מילתא פירושו שהמונח קיחה מקבלת משמעותו ממקום אחר. שם רואים שקיחה נעשית בכסף, אז גם פה קיחה נעשית בכסף. אין שום השוואה בין אישה לבין שדה. זה לא קשור בכלל, זה פשוט המונח קיחה, אנחנו רוצים להבין מה הוא אומר, הולכים להקשר אחר שבו אנחנו מבינים מה הוא אומר ולומדים משם למה המשמעות של המושג פה. ולכן כיוון שזה לא גזירה שווה, אין מה ללמוד מכאן את ביאה ואת שטר. אנחנו לא קונים אישה כמו שקונים שדה. זה לא קשור בכלל. לכן כשהגמרא לא אומרת את זה גם הראשונים לא מעירים, זה לא על הפרק בכלל, זה לא יכול להיות נכון. יש לזה עוד המון ראיות. אם אישה נואפת עם מישהו אז היא נאסרת על הבעל ועל הבועל. נכון? הרצחת וגם ירשת? גזלו לי את האישה ועכשיו זה גם אוסר אותה עלי? איך זה יכול להיות? מה, זה לא גזל. לא שייך לגזל בכלל, זה איסור. האישה היא לא שלי. היא לא רכושי. כשאני נותן פרוטה ואני מקדש אישה, איפה שמענו שקונים משהו בפרוטה, אלא אם כן האישה שווה פרוטה, אבל בדרך כלל מי שמקדש אישה חושב שהיא שווה יותר אני מניח. איפה שמענו שקונים משהו בפרוטה? משלמים את התמורה, מה, לפעמים אתה עושה פעולת הקניין בפרוטה ומשלם אחרי זה את התמורה, זה כבר ויכוחים בין האחרונים. אבל פה כלום, אתה נותן את הפרוטה וזהו, אתה לא משלם אחרי זה איזושהי תמורה. למה לא? קנית משהו, תשלם תמורה. אתה לא קונה כלום. זה פשוט שטויות. זה אנכרוניזם מודרני, כשאנחנו היום בשפה שלנו מדברים על קניינים אנחנו מדברים על בעלות, על רכוש. ולכן כשאנחנו קוראים את המשנה בשלוש דרכים האישה נקנית, אז ברור לנו שהמשמעות היא שהאישה היא רכושו של הבעל, אבל זה לא נכון. זה לא נכון רואים את זה לגופו וגם במינוח זה לא נכון, כי המינוח קניין כמו שאמרתי קודם עניינו יצירת זיקה, יצירת מצב משפטי, כשזיקת קידושין גם היא זיקה, היא זיקה הלכתית כמו כל זיקה אחרת וכדי לייצר אותה ברור שצריך לעשות איזושהי פעולה. זה לא נעשה סתם בדיבור. צריך איזושהי פעולה כדי לייצר את הזיקה, אבל הזיקה הזאת היא לא זיקת בעלות ולא קשורה אפילו לזיקת בעלות.
[Speaker F] למה דווקא הבעל צריך לעשות פעולה של ההחלות ולא האישה?
[הרב מיכאל אברהם] תורה רצתה שהבעל יעשה, אין לי מושג למה. אגב לא אמרתי שיש סימטריה בין בעל ואישה או שההלכה היא שוויונית, היא לא. שלא תבינו לא נכון. אני לא מתכוון לטעון את הטענה המופרכת הזאת, ההלכה היא לא שוויונית. אני מתכוון לומר שהבעל הוא לא אדונה של אשתו, הוא לא הבעלים שלה.
[Speaker C] ההקבלה בין אב עד שבתו קטנה לבין הבעל? הרבה דברים יש הקבלה, נכון?
[הרב מיכאל אברהם] והבת היא רכושו של אבא שלה? להפך, ההקבלה הזאת מוכיחה עוד יותר את מה שאני אומר.
[Speaker C] למה? כי ההקבלה פה היא
[הרב מיכאל אברהם] של קניין? כי האבא גם הוא לא בעלים על בתו. עד גיל שתים עשרה? עד שום גיל. היא לא שייכת לו בשום צורה. להפך, קטן פגיעתו רעה, כי כשהוא מזיק אף אחד לא משלם. למה אם הממון שלי מזיק אני צריך לשלם, אם השור שלי מזיק אני צריך לשלם, למה אם הבן שלי מזיק לא? כי הבן שלי הוא לא רכושי. יכול למכור אותה לאמה? אז מה, הוא יכול למכור אותה לאמה זה לא בגלל שהיא שלו. הוא לא יכול לשעבד אותה בתור אמה, הוא יכול למכור אותה לאמה, להחיל עליה את הזיקה הזאת שנקראת אמה זה בסמכותו. כמו שאת זיקת הקידושין מי שיכול לעשות זה הבעל. אבל זאת זיקה, זאת לא בעלות. אין בעלות, האבא הוא לא בעלים על הילדים שלו. טוב, נעצור כאן.