רוב בהלכה ובכלל 2 שיעור 5

אנחנו בסוגיית רוב. בפעם הקודמת ניסיתי להגדיר את ההבדל בין רוב דאיתא לליתא קמן. ראינו את הסוגיה בחולין שמנסה להבין למה הולכים אחרי רוב דליתא קמן. והיא אומרת שהמקור שלנו מהתורה להליכה אחר הרוב זה ברוב דאיתא קמן, ולכן היא לא מצליחה ללמוד מזה את רוב דליתא קמן. בסופו של דבר נשארים בלי תשובה סופית, ורש"י מציע שתי אפשרויות: או הלכה למשה מסיני, או סברה, או הרחבה של הפסוק. אבל אמרתי שהמבנה של הסוגיה ישתמע שבעצם זה איזשהו סוג של משחק מכור. לכולם ברור שאנחנו הולכים אחרי הרוב, אפשר לדון מאיפה לומדים את זה אבל זה לא באמת לומדים את זה משם, כמו הסוגיה שלפני כן בחולין לגבי חזקה, מאיפה אנחנו יודעים שהולכים אחרי חזקה, וגם שם מביאים איזשהו מקור שבעצם ברור לכולנו שהוא לא המקור שממנו זה יצא. איפה זה בחולין? דף י', י"א, זה רוב נדמה לי. אני רוצה רק להזכיר את ההבדל כי בזה אני אשתמש גם היום. ההבדל בין רוב דאיתא לליתא קמן. רוב דאיתא קמן הדוגמה שהתורה מביאה זה הדיינים. זאת אומרת יש מחלוקת בבית דין, שני דיינים אומרים שראובן חייב ואחד אומר שראובן פטור, אז הולכים אחרי הרוב. הדבר הזה אומרת הגמרא זה רוב דאיתא קמן. איתא קמן, ישנו לפנינו. זה רוב שישנו לפנינו, יש פה שלושה דיינים, שניים מתוכם אומרים כך ואחד אומר כך, אז הולכים אחרי הרוב. מה זה רוב דליתא קמן? רוב נשים לא איילוניות. אישה איילונית יש כאלה אבל זה מיעוט, זאת אומרת רוב הנשים הן לא כאלה. אז זה סטטיסטיקה. כן, אז עוד מעט אני אגיע לזה שזה סטטיסטיקה. רוב דליתא קמן זה בעצם זה לא נוגע לקבוצה מסוימת של פריטים של אנשים או פריטים שלפנינו ויש לנו לגביהם איזשהו מידע ברור, אלא אנחנו יודעים פחות או יותר איך מה קורה בעולם. בדרך כלל בעולם נשים הן כאלה. זה לא שיש לפניי עשר נשים ואני יודע כמה מתוכן הן איילוניות וכמה לא ואז אני יודע שאני יכול להניח שיש פה רוב כאלה ולא כאלה, אלא מהניסיון שלי, מתוך היכרות שלי עם העולם, אני מבין שבדרך כלל זה המצב. יש לך אופציה לעשות את זה, אתה יכול לקחת אלף נשים ולבדוק. לא יהיה לך זמן לעשות את זה. לא לא לא יעזור, גם אם יהיה לי זמן זה יישאר רוב דליתא קמן. אני אסביר עוד מעט, זאת נקודה חשובה. זה יישאר רוב דליתא קמן גם אם אני אעשה את זה. למעשה עשיתי את זה כבר, זה לא רק שאם אני אעשה את זה. לא אני, אלא האנושות עשתה את זה. כך צברנו את המידע הזה, אבל תכף נראה. בכל אופן, הזכרתי אני חושב שרב שמעון שקופ מדבר על זה שלשיטת לפחות לשיטת הרמב"ם, ואחרי זה הוא מביא עוד ראשונים ובעיקר אחרונים שרוצים לומר שרוב דליתא קמן הוא חזק יותר מאשר רוב דאיתא קמן. והוא אומר שמהלך הסוגיה נראה הפוך, כי הסוגיה בחולין שאותה ראינו בפעם הקודמת היא לומדת את רוב דאיתא קמן מהפסוק של אחרי רבים להטות, ואז היא אומרת כן, אבל מאיפה יודעים רוב דליתא? עכשיו אם רוב דליתא הוא יותר חזק מרוב דאיתא, אז מה הבעיה? הפסוק אומר לי את רוב דאיתא, ורוב דליתא יותר חזק, אז קל וחומר שהולכים אחרי רוב דליתא. אם הגמרא אומרת שרוב דאיתא יש לנו מקור מפסוק אבל רוב דליתא אנחנו לא יכולים להוציא משם ועכשיו צריך להבין מאיפה הוא יוצא, אז ההנחה שלה זה שזה לא יותר חזק. אולי הוא רצה רק מקור? מה? הוא יותר חזק רק לא היה לו מקור. יותר חזק אז לא צריך מקור אם זה יותר חזק, דמימה קל וחומר מרוב דאיתא. הרי הוא יותר חזק, אם ברוב דאיתא החלש התורה אומרת ללכת אחריו אז ברוב דליתא שהוא יותר חזק קל וחומר, לא צריך מקור. אם צריך מקור זה אומר שאי אפשר ללמוד את האחד מהשני. למה? כנראה שהרוב דליתא לא יותר חזק. אולי לא צריך מקור אבל בכל אופן לברר מאיפה זה. בסדר, אז זה הערתי בשיעור הקודם, אבל אני אומר, רב שמעון שקופ טוען שכיוון שמחפשים מקור ולא מצליחים להבין את זה מתוך רוב דאיתא קמן, אז רואים שזה לא רוב יותר חזק. לפי הגמרא יוצא שזה שונה. אוקיי, אז זאת הייתה המסקנה בסוף השיעור הקודם שבעצם ההבדל בין שני סוגי הרוב האלה זה הבדל לא הבדל שבעוצמה אלא הבדל שבסוג. רוב דאיתא ורוב דליתא קמן הם שני סוגים שונים ולא בהכרח אחד יותר חזק או יותר חלש מהשני. אבל הקדמתי לזה ואמרתי מה הצד מסברה לומר שהרוב דליתא קמן יותר חזק. רוב דאיתא קמן נדמה לי התחושה, לפחות כך עולה גם מהגמרא מהראשונים, זה נמצא לפנינו, זה איכשהו יותר כופה את עצמו עלינו. זה ברור, אנחנו רואים את זה מול העיניים. העניין האחר זה מין כזה איזושהי התרשמות על כלל העולם, לכן אולי רואים את זה כמשהו חלש יותר, למרות שגם זה לא ברור אבל עוד נחזור לזה. אבל הקדמתי לזה… מה הצד לומר כמו הרמב"ם שעובדא דליתא קמן הוא חזק יותר? אז אמרתי שהנה הבאתי את הדוגמה הזאת של דוד לוי במרכז הליכוד, עכשיו אנחנו כבר ממש בעניינא דיומא, ואמרתי שבעובדא דליתא קמן כל פריט שיבוא לפנינו אנחנו נחליט עליו לפי הרוב. אז ההנחה שלנו בעצם שכל הפריטים בעולם יש להם את האופי של הרוב. זה לא באמת נכון, אבל זאת ההנחה המשפטית שלנו. אמרתי שאם לדוד לוי יש שלושים אחוז במרכז נגיד, מהאנשים שלו שלושים אחוז במרכז ושבעים אחוז האחרים, והוא עכשיו רוצה ייצוג במוסדות המפלגה, אז על כל תפקיד ביצועי עושים הצבעה והרוב קובע מי יקבל את התפקיד הביצועי, כך שייצא שמאה אחוז מהתפקידים הביצועיים הולכים לרוב של השבעים אחוז, נכון? כי על כל הצבעה הרוב של השבעים יגבר על המיעוט של השלושים. ולכן בעצם מה שיוצא זה שלמרות שהרוב הוא רק של שבעים אחוז או אפילו של חמישים ואחד אחוז, התוצאה היא מאה אחוז. זאת אומרת, הם יקבלו מאה אחוז מהכוח. וזה בעצם משל למה שקורה ברוב דליתא קמן. ברוב דליתא קמן נגיד אני אומר רוב נשים לא אילוניות. כל אישה שתגיע לפניי אני אניח שהיא לא אילונית, למרות שברור שיש גם בעולם נשים אילוניות, אבל אין לי מידע קונקרטי, אז כל אישה שבאה לפניי בעצם אני מניח ששייכת לרוב. ברוב דאיתא קמן, אז אני יודע, יש לפניי נשים או דיינים או מי שלא יהיה שהם מהסוג של המיעוט, שהם לא שייכים לרוב. ולכן שם באמת אני לא בהכרח אניח את זה על כולם. הבאתי את שיטת הרשב"א והרא"ה, יש שמה מחלוקות בין הראשונים שכשלוקחים חתיכות של איסור שמעורבות בהיתר צריך להשאיר כמה ואת השתיים האחרונות למשל לא לאכול. למה? כי בשתיים האחרונות כבר אין רוב. זאת אומרת אתה לא יכול להתעלם מזה שיש מיעוט של חתיכות ששייך למיעוט, זאת אומרת שהם טרפות, ולכן אתה לא יכול להניח על כל החתיכות שהם שייכות לרוב. אתה מניח על הרוב ששייך לרוב. אז לכן היתרון של רוב דליתא קמן על רוב דאיתא קמן הוא אולי בגלל העובדה שהוא משמש אותנו על כל המסקנה המשפטית, זה לא יתרון סטטיסטי, אלא המסקנה המשפטית ממנו יותר חזקה מאשר המסקנה המשפטית של רוב דאיתא קמן. כי המסקנה המשפטית היא על הכל. אבל לא, זה פה בגלל שיש לי חיסרון, אין לי ברירה, אני לא יכול לבדוק את כל… בסדר, לכן אני אומר, העוצמה שלו היא לא עוצמה סטטיסטית, אלא היא עוצמה משפטית. ברמה המשפטית או ההלכתית אני מרוב דליתא קמן מסיג מסקנה של מאה אחוז, לא של שמונים אחוז. עכשיו אני רוצה לחדד את זה קצת יותר, ואנחנו נחזור לזה כשנגיע לאין הולכים בממון אחר הרוב באחד השיעורים הבאים, שמה אני חושב שהחילוק הזה יהיה משמעותי, אבל אני כבר אעיר משהו כאן. יש מחלוקת בין רב ושמואל בשאלה אם הולכים בממון אחר הרוב. שמואל אומר שלא הולכים בממון אחר הרוב, רב אומר שהולכים בממון אחר הרוב. בכמה מקומות, בבבא קמא ובדף כ"ז ועוד מקומות. להלכה פוסקים כמו שמואל שלא הולכים בממון אחר הרוב, כי הלכה כמו שמואל בדיני, ובדיני ממונות אנחנו פוסקים כמו שמואל. עכשיו יש מקומות שבהם לכאורה נראה שהולכים בבירור אחר הרוב. למשל גמרא בתחילת בבא בתרא, הגמרא מדברת על פירעון בתוך הזמן. אדם תובע אותי שהלוויתי ממנו כסף ואני אגיד שזה היה… ההלוואה הייתה ביום ראשון, ההלוואה ל-30 יום, סתם הלוואה 30 יום, הוא בא אליי אחרי כמה ימים, אומר איפה הכסף שלי? ואני אומר מה אתה רוצה, החזרתי לך. אז הגמרא אומרת שאני לא נאמן. למה אני לא נאמן? כי חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו. זאת אומרת אדם שיש לו את הכסף, הוא יכול להחזיק אותו 30 יום, לא נפטר ממנו אחרי כמה ימים, בדרך כלל אתה תחזיק את הכסף כמה שאתה יכול. ומכוח החזקה הזאת שימו לב, הוא התובע, הכסף הוא אצלי, אני הנתבע, אני המוחזק. נטל הראיה הוא עליו. בדרך כלל התורה אומרת על פי שניים עדים יקום דבר, צריך שני עדים כדי להוציא ממון, נכון? ופה אומרת הגמרא לא, מספיק החזקה הזאת כדי להוציא ממון. חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו. עכשיו זה שאלה שכבר עלתה בכמה אחרונים, גם שאלו אותי תלמידים את העניין הזה לא פעם, מה זאת אומרת, בסך הכול חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו זה סוג של רוב. קוראים לזה חזקה, אבל מה זה חזקה? הכוונה כך מתנהל העולם, רוב הפעמים בני אדם לא פורעים את החוב בתוך הזמן. מה ההבדל בין זה לבין נגיד חזקה שאישה היא לא אילונית? או חזקה שאני לא יודע מה, כל תכונה שאתם רק רוצים שהיא חזקה על בני אדם שמגיבים באלימות כשהם מתוסכלים? סתם אני אומר, מה זה חזקה? זה ביטוי לאיזשהו סטטיסטיקה, עשית סטטיסטיקה, מצאת שזה הרוב ואתה אומר… אוקיי אז יש חזקה שזהו המצב. למה זה לא נקרא הליכה אחר הרוב? לכאורה פה אנחנו בעצם מוציאים ממון מכוח רוב, אבל הלכה כשמואל שלא הולכים בממון אחר הרוב. זה סוג של התנהגות החזקה הזאת. אוקיי, גם ברוב זה, המחלוקת של רב ושמואל זה גם על התנהגות. על מה אנשים קונים שוורים. זה בעצם המחלוקת המקורית. אבל חזקה זה משהו שיותר כאילו… נכון, אבל הגמרא לא עושה חילוק. אבל הגמרא לא עושה חילוק. אבל הגמרא לא עושה חילוק. וגם התנהגות וטבע עולם זה אותו דבר בגמרא. לא לא, אז יכול להיות שקראו לזה חזקה אבל לא קראו לזה חזקה… נכון, כל חזקה. אבל זו לא חזקה קמייתא, חזקה מבררת כמובן, אין ספק. כן, אבל כמו חזקה שהמקווה יש בו, אנחנו מדדנו אותו… לא, זה חזקה קמייתא. כן, אותו דבר כאן, אני ידעתי שבמקום, בזמן מסוים הוא היה חייב לי את הכסף, אני ממשיך עם אותו חזקה שעדיין הוא חייב עד שמתברר שיש שינוי במצב. לא, אתה אומר בכלל באופן כללי אז הוא המוחזק. אם אתה טוען פרעתי, אז אתה המוחזק בלי קשר, אז גם אם פרעתי אחרי הזמן, מי אמר? אז אני צריך להוכיח? הרי בסך הכל החזקה היא שהייתי חייב, עכשיו אני רוצה לטעון שפרעתי. אז למה צריך את זה שפרעתי בתוך הזמן שזה לא הגיוני? אם פרעתי אחרי הזמן, אחרי שלושים יום, יש שינוי במצב? למה? למה? הרי אני הייתי חייב, עכשיו למה אני לא אוכיח? נכון, זה המחלוקת אם המלווה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים או לא. אם אני צריך לפורעו בעדים, אני באמת לא נאמן להגיד פרעתי. אבל ההלכה היא שלא צריך לפורעו בעדים. בכל אופן אז אני חושב שהנקודה היא שיש הבדל, נגיד המחלוקת של רב ושמואל זה מחלוקת בשאלה בן אדם קנה שור והוא הלך לחרוש איתו בשדה, הבחור התפגר, מת. אז הוא הולך למוכר, הוא אומר לו איזה שור קנית לי, מכרת לי? איזה שור שלא שווה כלום, הוא היה חולה, לא יודע מה, מת במקום. אומר לו אני חשבתי שקנית שור לשחיטה. שור לשחיטה לא צריך לשרוד הרבה זמן, קח ותשחט אותו, מה אכפת, או שהוא היה נגחן, לא התפגר, שם מדובר שהיה נגחן, אוקיי? מה אכפת לך אם הוא נגחן, אתה שוחט אותו וגמרנו. הוא קנה שור, הוא אומר קניתי אבל שור לחרישה, לא לשחיטה. אז גמרא אומרת שבסופו של דבר המחלוקת היא בשאלה אם הולכים בממון אחר הרוב. רוב האנשים קונים שוורים לחרישה ולא לשחיטה. בסדר? ולכן השאלה אם הולכים בממון אחר הרוב או לא. זה אפרופו הרוב של התנהגות. פה גם פה זה התנהגות, למה אנשים קונים שוורים, זה לא טבע העולם, זה לא משהו שהתכונה של העולם עצמו. אז הנקודה היא, או רוב נשים לא אילוניות כמו הרוב שאמרתי קודם. כל הרובּים האלה אגב, זה רוב דליתא קמן. זה רוב דליתא קמן כי הוא לא מדבר על קבוצה קונקרטית שנמצאת לפניי, אלא על איך שהעולם מתנהג, כן, באופן כללי. אבל מה שאני רק רוצה להעיר כאן, שכדאי לשים לב שיש הבדל גם בתוך הרוב דליתא קמן, יש הבדל בין שני סוגים של רוב. יש רוב, נגיד רוב נשים לא אילוניות או רוב אנשים קונים שוורים לחרישה ולא לשחיטה. אם יבוא מישהו ויגיד אני קניתי שור לשחיטה, האם זה ייראה לנו מוזר? אנחנו נדרוש ממנו הסבר למה עשית את זה? אנשים הרי קונים שור לחרישה, מה פתאום? מה פתאום אתה קונה שור לשחיטה? איפה שמענו דבר כזה? ברור שלא. אנשים קונים שור לשחיטה. נכון שבדרך כלל טבע העולם הוא כזה שצריך יותר שוורים לחרישה מאשר לשחיטה. אבל אם בן אדם בא ואומר קניתי לשחיטה, הוא לא אמר דבר מוזר. בסדר, אוקיי, אז הוא שייך לאותו חלק שבכל זאת קונה שוורים לשחיטה ולא לחרישה, נכון? האם בא בן אדם ואומר פרעתי את החוב בתוך הזמן? זה לא רוב ומיעוט ניטרליים. פה הוא אומר לנו דבר מוזר. אנחנו נשאל אותו רגע, למה עשית את זה? הרי יש לך כסף שאתה יכול להחזיק אותו עוד חודש. מה אתה פורע בתוך הזמן? למה עשית את זה? מה ההיגיון? בן אדם נורמלי לא עושה את זה. אוקיי? אז במציאות מה, באיזה מקרה? באים אליו, הוא בא אליו מתי? בתוך התקופה? בתוך התקופה. ובשביל מה הוא בא? יש לו הרי זמן לחכות. הוא רוצה את הכסף, מה זאת אומרת? אבל הוא לא חייב להחזיר לו. הוא לא חייב, נכון. הוא לא חייב, אבל הוא התנדב להחזיר לו, ככה הוא טוען, ממש פרעתי. לא חייב. יכול להגיד לו תבוא עוד שבועיים או תבוא מתי שעובר החודש, נכון? אבל הוא לא אמר לו את זה, הוא אמר לו פרעתי. בסדר? הוא אומר שהוא פרע. עכשיו השאלה אם הוא נאמן או לא. מה אם הוא בא בסוף התקופה ואמר לו פרעתי לפני שבועיים? זה אז יש לו מיגו. זה המקרה הבא בגמרא. אם הוא בא אחרי סוף התקופה והוא אומר לו פרעתי בתוך הזמן, יש לו מיגו שהיה יכול להגיד פרעתי אחרי הזמן, אבל זה סיבוך בפני עצמו. וזה עובד נגיד פרעתי אחרי הזמן? מה? פרעתי אחרי הזמן, עובד? זה תלוי במחלוקת אם המלווה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים. זאת אומרת, אם אתה הלווית לי בעדים, השאלה אם אני צריך להביא עדים על זה שפרעתי לך או לא. להלכה לא צריך להביא עדים ואז הוא נאמן, כן. אני אני לא חושב שזה כל כך מוזר כי אם למשל הזדמן לו כסף הוא אומר אני לא רוצה לשמור אותו, אני מחזיר. בסדר, זה ויכוח על המציאות. מה זה משנה? הגמרא אומרת שזה המוזר. בסדר? אדם לא נפטר מכסף. אנחנו רגילים היום לזה שבעולם שלנו יש ריבית. אפשר לקרוא לזה באלף שמות, אבל יש ריבית, היתר עיסקא ופה ושם, נכון? כששיש ריבית, יש לבן אדם עניין לפרוע מוקדם. אם יש לו כסף, הוא לא רוצה לצבור ריבית, אז הוא פורע מוקדם. בעולם בלי ריבית זה דבר בלתי סביר. אם אני חייב לך כסף, יש לי את הכסף, לא עולה לי כלום להחזיק אותו עוד חודש או עוד חודשיים. למה שאני אתן לך אותו עכשיו? אני אעשה איתו עסקים, ארוויח עוד כסף. אז לא מרוויחים? בטח שירוויח. לא, אני עושה עסקים, לא ריבית. זה עולם שהוא כולו עסקים, לא העברת כסף. ריביות אין, אבל כסף הוא דבר בעל ערך. אתה יכול לעשות בו שימוש. מזה נובעת הריבית. למה אנשים משלמים ריבית? בגלל שאפשר לעשות שימוש בכספים. זה ההפוך. זה לא שלכסף יש ערך כי לוקחים ריבית. לוקחים ריבית כי יש לו ערך. אז הטענה היא שברוב יש הבדל בין רוב אנשים קונים שור לחרישה לבין רוב נשים לא אילוניות או רוב כן או רובם האלה של טבע העולם, שהרוב נשים לא אילוניות כשאישה תבוא ותתגלה כאילונית זה לא מוזר. יש נשים כאלה. במיעוט. כן, יש נשים כאלה, אנחנו יודעים שיש נשים כאלה, זה לא פה משהו מוזר. אנחנו לא נשאל את עצמנו רגע, לא יכול להיות, איך זה יכול להיות? איך היא מספרת לי את זה? זה לא סביר. למה לא סביר? מה הבעיה? או בן אדם אומר אני קניתי שור לשחיטה ולא לחרישה. אומר לו רגע, אבל תשעים אחוז מהאנשים קונים שור לחרישה, איך אתה קונה שור לשחיטה? מה אתה לא יודע שיש אנשים שקונים שור לשחיטה? אז זה נכון שזה רק עשרה אחוז, אבל אין פה שום דבר מוזר. הסטטיסטיקה אומרת שזה רק עשרה אחוז. אבל כשבן אדם אומר לי אני פרעתי בתוך הזמן, זה דבר מוזר. מה ההבדל? כאשר בגמרא בבבא בתרא שבא בן אדם ותובעים אותו והוא אומר פרעתי בתוך הזמן, יש ראיה נגדו. כי רוב האנשים לא פורעים בתוך הזמן, אבל זה לא רוב סטטיסטי, אלא זה יש סיבה למה לא פורעים בתוך הזמן. זה לא הגיוני לפרוע בתוך הזמן. כשאתה אומר לי פרעתי בתוך הזמן, אתה אומר משהו לא הגיוני. תביא ראיה. יש ראיה נגדך. אבל אם אתה אומר לי אני שייך למיעוט אנשים שהן כן אילוניות, אוקיי? יש ראיה נגדי? אין שום ראיה נגדי, יש נשים כאלה, אין פה שום דבר לא סביר. למה אתם לא…? אני אומר לכם אני בגובה מטר תשעים וחמש. לא יכול להיות, רוב האנשים הם פחות מזה. מה זה לא יכול להיות? יש אנשים שכן ויש אנשים שלא, אני שייך למיעוט שכן. מה אני צריך להביא ראיות? אמרתי משהו לא סביר? שיש ראיה נגדי? אם אני אתווכח עם מישהו ואני אטען את זה, אז יש ראיה נגדי? ממש לא, שום ראיה נגדי. אני שייך למיעוט כי כזה אני, מה לעשות? אז לכן הרוב הזה שיש היגיון מאחוריו שבלתי סביר להיות שייך למיעוט, זה רוב שכן מוציא ממון. זה הרוב שנקרא חזקה. חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, הכוונה לא יכול להיות שפרעת בתוך הזמן. לא יכול להיות, עוד פעם, זה לא אומר, יש פה ושם אנשים שפורעים בתוך הזמן, זה לא אומר שזה לא קורה. אבל זה כן אומר שיש חזקה נגדך כי זה לא סביר. אתה צריך להסביר לי הסברים או תירוצים למה בכל זאת עשית את זה. לעומת זאת הרוב של רוב נשים לא אילוניות, לא צריך תירוצים לאישה שהיא אילונית. היא שייכת למיעוט שכן. אז לכן אין ראיה נגדה כשהיא טוענת את הטענה הזאת, אוקיי? אז בתוך רוב דליתא קמן, יש זה שניהם אגב זה רוב דליתא קמן, בתוך רוב דליתא קמן יש שני סוגים. יש סוג אחד שהוא פשוט רוב, זה המצב בעולם, אבל לא שיש איזשהו סיבה. הגמרא מבחינה ביניהם? אני טוען שכן, כי מכוח הרוב הזה מוציאים ממון, חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, ורוב רגיל לא מוציאים ממון. מה עם החזקה של טב למיתב טנדו? טב למיתב טנדו זה שאישה רוצה להישאר, אז לא סביר שאישה רוצה לצאת או משהו? למה זה חזקה? שם אבל הוא הוא בטבעו, כיוון שיש בטבע הנשים זה שהן רוצות זוגיות. בטבע. זו הנחה של הגמרא, עזבו אותי עכשיו משאלות של שוביניזם. זאת אומרת גם גברים רוצים זוגיות. אבל אני אומר מה שהגמרא מניחה זה שזה לא איזשהו משהו מקרי. אתה יכול להגיד משהו מקרי, אנשים זה ככה, יש נשים אילוניות. לא. בטבע האישה היא רוצה זוגיות. אם את אומרת את לא רוצה זוגיות זה מוזר, את צריכה להסביר לי למה. כן. הרב סולובייצ'יק טען שזה משהו… לא, הוא טען שזה הלכה למשה מסיני, שזה בא מסיני ולכן אי אפשר לגעת בזה. זה אמרתי לכם כבר, זה מופרך לגמרי. לא מאמין שהוא האמין בזה בכלל. אבל מה שאני אומר זה לא הטענה מאיפה זה בא, אם זה בא מסיני או לא מסיני, אלא אני אומר זה הגיוני מבחינת התנהלות העולם, כי חוקי הטבע, מבחינת זה טבע פסיכולוגי, אבל חוקי הטבע בעצם מכתיבים את העניין הזה. זה לא איזה משהו שבני אדם בוחרים או זה ככה משהו מקרי. אבל המיעוט אין שום דבר מוזר במה שאתה אומר שאתה שייך למיעוט. עכשיו אני רוצה להתקדם. עכשיו אני רוצה להתקדם קצת הלאה, ואני רוצה לחדד קצת יותר את הנקודה הזאת, כי בעצם רוב דאיתא קמן ורוב דליתא קמן נבדלים זה מזה באופן מאוד דומה למה שתיארתי עכשיו. מה שתיארתי עכשיו היה שני סוגי רוב דליתא קמן. רוב נשים לא אילוניות זה ליתא קמן ורוב הנשים לא פה, רוב הנשים פורות בתוך הזמן, גם זה רוב דליתא קמן. אני לא מדבר על איזו שהיא קבוצה של אנשים מסוימת שאני יודע אלה פרו בתוך הזמן אלה פרו אחרי הזמן, אלא אני יודע שהעולם מתנהל באופן כזה. זה רוב התנהגותי ושל התנהגות ורוב של מציאות. כן, אבל לא, אני לא, אנחנו לא עושים הבדל בין זה. הגמרא לא עושה הבדל ביניהם. רוב של התנהגות ורוב של מציאות, רוב נשים לא אילוניות זה רוב של מציאות, ועדיין אין שום דבר מוזר בלהיות שייך למיעוט. נכון, זה מה שאני אומר. לא, גם בחרישה לא. גם בחרישה לא. רוב האנשים קונים לחרישה, אני קניתי לשחיטה, אוקיי, אז מה? זה עדיין רוב של מציאות ולא רק רוב של התנהגות. התנהגות היא מוזרה, ולכן זה הרוב המחייב. לקנות לשחיטה או לחרישה זה לא התנהגות? למה לא? אני החלטתי לעשות את זה או לעשות את זה, למה זה לא התנהגות? זה התנהגות. אם אתה מגדיר שכל דבר כזה הוא לא התנהגות, אז זה טאוטולוגיה מה שאתה אומר. אבל איזה טענה לזה שאומר שאני קניתי שור לשחיטה מפריעה לצד השני? כאילו פה בדווקא בדוגמה הזאת זה… לא, זה חשוב. הוא בא אליו בטענות "מה מכרת לי שור נגחן?", אז הוא אומר לו "אתה קנית שור לשחיטה, אז מה אכפת לך שהוא נגחן?". אבל אתה אומר שזה שהוא טוען מיעוט, אני כן, אבל אני קונה שור לשחיטה. נכון. איזה חיוב זה מייצר על הצד השני? בדיוק, בגלל זה אומרים שלא הולכים בממון אחר הרוב במקרה ההוא, כי זה רוב כזה שבעצם אין שום בעיה להיות שייך למיעוט. זה לא מוזר כשאני אומר שאני שייך למיעוט. אז לכן לא הולכים בממון שם אחר הרוב. וגם לא מוזר וזה לא מפריע מול הצד השני. קניתי לשחיטה, למה זה צריך להפריע? פה כשהוא רוצה להחזיר את המקח… הוא רוצה להחזיר את המקח, מה זאת אומרת? אם מכרת לי שור נגחן קח אותו בחזרה תביא לי את הכסף. והוא אומר מה זאת אומרת? מכרתי אותו לשחיטה, מה אתה רוצה? אז אתה טוען, הוא טוען שאני קניתי שור לשחיטה, נכון? יש כאלה שטוענים ככה. מה הוא טוען כלפי זה שמכר לו? שמה? שהשור הוא לשחוט אותו? מה? מה הטענה שהוא כלפי זה שמכר לו? מה? הוא, הוא אומר שהוא קנה לחרישה. לא, אני אומר אם הוא בא בטענה של מיעוט. אני בא בטענה של מיעוט. אני טוען שהוא שייך למיעוט. אני טוען שהוא שייך למיעוט שהוא קנה לשחיטה. לא, הוא טוען שהוא קנה לחרישה. אז ההבדל הזה הוא בעצם, ולכן זה מבלבל כל כך, זה בעצם גם הבדל בין רוב דאיתא וליתא קמן. כי רוב דאיתא קמן זה רוב שבעצם הוא לא שייך לטבע העולם בכלל. יש לי רוב של חנויות, נכון? ומתוכם תשע כשרות ואחת טריפה. זה מקרה, בעיר הזאת זאת ההתפלגות. בעיר אחרת תהיה הפוך, יהיו תשע חנויות טריפה ואחת כשרה, נכון? זה תלוי באנשים, תלוי בתושבים, תלוי בשוק הכלכלי, אוקיי? אז אין פה שום דבר בטבע העולם שאומר שלהיות מוכר בשר טריפה זה מוזר. לא מוזר, יש לקוחות אז אני מוכר בשר טריפה. רוב האנשים בחנויות שם מוכרים בשר כשר. אז רוב דאיתא קמן באופן מהותי הוא רוב כזה שלא שייך לטבע העולם. אתם מבינים? כי אם הוא היה שייך לטבע העולם הוא לא היה איתא קמן, הוא היה נכון בכל המקומות. רוב דאיתא קמן זה רוב מקרי. אני יודע ספציפית על הקבוצה הזאת או על המקום הזה יש לי איזה שהוא מידע מסוים. אז המידע הזה אומר שיש רוב שעושים את זה ולא עושים את זה. רוב דליתא קמן זה במהותו לא על מקום מסוים. רוב דליתא קמן זה איך העולם מתנהל בכל מקום. אוקיי? אז לכן מקום, באמת יש מקום להתלבט אגב, למשל, שנייה אחת, אם רוב כאלה שקונים לחרישה ולא לשחיטה. אם יהיו מקומות שבהם לא, הקרקע בכלל לא מועילה לחרישה, הם אוכלים בשר, אבל מה לעשות עם שוורים, זה סלעים, כל הקרקע היא סלעים. אז שמה לא יהיה רוב של אנשים שקונים לחרישה, נכון? אז בעצם גם זה תלוי מקום. ויש עכשיו מקום באמת להתלבט לפי זה עד כמה זה רוב דליתא קמן, אבל אני אומר ברמה העקרונית תגיד אפילו שבכל העולם יש רוב של אנשים שקונים לחרישה, עדיין זה רוב דליתא קמן אבל הוא לא, הוא לא נובע מטבע העולם. לא נובע מטבע העולם, אין בטבע העולם שום דבר, אנשים יכלו גם לעשות את ההיפך. אם לא היו בוחרים להיות חקלאים אלא תעשיינים, אז הם היו קונים לשחיטה ולא לחרישה. זה לא, זה שאלה של החלטה של בני אדם, זה לא משהו שיש בחוקי הטבע. לעומת זאת רוב נשים לא אילוניות, אז זה בפיזיולוגיה של האישה ברור שאישה בריאה היא לא אילונית. עכשיו נכון, יש לפעמים נשים שהן כן אילוניות, אבל אם אני מתוך הידע שלי על פיזיולוגיה של אישה אני יכול להניח שזה לא קורה. אוקיי? אז העולם, יש משהו בטבע העולם שמחולל את הרוב הזה. ברוב דליתא קמן זה יכול לקרות, ברוב דאיתא קמן זה לא קורה. רוב דאיתא קמן זה תמיד משהו מזדמן. אוקיי? והעובדה שהיום לא קונים לחרישה זה מוכיח את הטענה? כן, אין הכי נמי. ברוב דאיתא קמן… אז אנחנו חוזרים לשאלת מה זה סטטיסטיקה ומה זה לא, עוד רגע נראה, פה יש צדדים לכאן ולכאן. אז בהמשך לשאלה מה גודל המדגם? לא לא, אין מדגם. זה לא עניין של מדגם. זה יהיה מדגם של רק עשרה דברים שמולי, אבל אם יהיה מדגם של מאה אלף דברים שמולי זה יותר… זה יותר מדגים מה קורה בעולם. אתה אומר, זה נכון בסטטיסטיקה, ככל שהמדגם שלך יותר גדול, אז ההכללה שאתה עושה על בסיסו יותר תקפה. אבל זה לא ההבדל בין רוב דאיתא לליתא קמן, שום קשר. רוב דאיתא קמן יכול להיות על מאה אלף פריטים ויכול להיות על עשרה פריטים, ורוב דליתא קמן גם יכול להיות על עשרה פריטים. אז ההבדל הוא לא בגודל המדגם, ההבדל הוא בסוג הרוב, אני אכנס לזה עוד מעט זה יהיה יותר ברור אני מקווה. אני רק כרגע רוצה לומר שההבדל בין רוב דאיתא וליתא קמן מאוד מפתה לומר שהוא בעצם ההבדל שתיארתי קודם בין שני סוגי הרוב. רוב דאיתא קמן זה רוב שלהיות במיעוט זה לא מוזר. לא משהו נורא מוזר. יש חנות אחת טרפה ויש תשע חנויות כשרות, ויש חתיכת בשר שמצאתי, מישהו יטען היא שייכת לחנות הטרפה. אין בזה שום דבר מוזר, יש בשרים ששייכים לחנות הטרפה. אין פה משהו שבטבע הבשר שהוא כשר. אם היה משהו בטבע הבשר שגורם לו להיות כשר, אז זאת הייתה טענה מוזרה. אבל פה זה עניין מזדמן, במקרה הזה אלה, זה התפלגות החנויות במקום. לעומת זאת ברוב דליתא קמן, ברוב דליתא קמן אני לא ניזון מאיזשהו מדגם שיש לפניי, אלא אני אומר שיש טענה על העולם, איך מתנהל העולם. אז במצב כזה התחושה היא ששמה זה באמת משהו באופי העולם שגורם להתנהלות להיות בצורה כזאת. אבל, וכאן אני אומר, אני מחזיר אתכם למה שאמרתי קודם. החילוק שעשיתי קודם הוא חילוק שכל כולו בתוך רוב דליתא קמן. יש שני סוגי רוב דליתא קמן, לא כל הרוב דליתא קמן הוא מה שתיארתי כאן. יש רוב דליתא קמן שיסודו בטבע העולם, רוב נשים לא אילוניות. יש רוב דליתא קמן שהוא בהתנהגות אנושית, אנשים שבוחרים לשחיטה או בוחרים לחרישה זה לא רוב בטבע העולם, מבחינת אין סיבה בעולם שגורמת לתוצאה הזאת. זה הבחנתי בין רוב לבין חזקה בתוך העניין הזה. לכן זה קשור להבדל בין רוב דאיתא וליתא קמן אבל זה לא זהה. זאת אומרת, רוב דאיתא קמן הוא תמיד מהטיפוס שלא שייך לטבע העולם. רוב דליתא קמן יכול להיות כזה ויכול להיות כזה. אני יכול להשתמש באחד בתוך השני? אם יש לי חתיכת בשר לפני שלושה דיינים, שניים טוענים רוב החנויות הן כשרות, החתיכה הזאת כשרה. דיין אחר טוען, אני יודע באיזושהי תביעה אחרת, אז זה רוב דאיתא על גבי רוב דאיתא? למה זה לא שני סוגי? לא לא, דאיתא, גם הדיינים זה איתא. לא, הוא אומר אני יודע שרוב החנויות הן כשרות. אז רוב החנויות הן כשרות זה רוב דאיתא, ורוב הדיינים זה גם רוב דאיתא, זה רוב דאיתא על גבי רוב דאיתא מה שאתה אומר עכשיו. אבל יכול להיות גם מחלוקת על רוב דליתא. אם יתווכחו אם רוב האנשים קונים לשחיטה או לא, אז פה יהיה מחלוקת בין דיינים שהיא רוב דאיתא קמן לגבי סוגיה שהיא רוב דליתא קמן. כן, יכול להיות דבר כזה. זאת אומרת, צורת חיתוך בגמרא, צורת החיתוך של הבשר מעידה, תלתא קארנתא וכל הדברים האלה, כן. בכל אופן, זה קצת קשור למה שדיברנו באחת הפעמים הקודמות. שאלה, זה משנה אם הרוב דליתא קמן הוא אחד למיליארד או שבעים אחוז? לא, חמישים ואחד אחוז, חמישים ואפס אחד לכל הדיון הזה? לא. יש בפוסקים, יש רוב ניכר ומיעוט ניכר, אז כן עושים איזה שהם הבדלים הלכתיים, מיסוד הדין רוב, לא משנה חמישים פלוס אפס. זה לא חשוב. זה ההבדל בין רוב דאיתא ורוב דליתא קמן. עכשיו בוא ניכנס חזרה לבית דין, עד כאן הקדמה. עכשיו בוא ניכנס חזרה לבית דין. מה קורה בבית דין? הגמרא אומרת שזה המקור לרוב דאיתא קמן, שיש מחלוקת בין הדיינים הולכים אחרי הרוב, נכון? הגמרא עצמה מביאה את הפסוק של אחרי רבים להטות כמקור לדין רוב. איזה סוג רוב זה? אז הגמרא אומרת זה רוב דאיתא קמן, נכון? תסתכלו בחינוך במצווה ע"ח, נדמה לי שכבר הזכרתי אותו, מצוות הטיה אחרי רבים. אז אומר לנטות אחרי רבים, והוא כשיפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כולה, כמו כן בדין פרטי, כלומר דין שיהיה בין ראובן ושמעון על דרך משל וכולי, לנטות אחרי הרוב לעולם, שנאמר אחרי רבים להטות. ובחירת רוב זה לפי הדומה והוא כששתי הכיתות החולקות יודעות בחכמת התורה בשווה. אם הם כולם תלמידי חכמים פחות או יותר באותה רמה הדיינים, אז אנחנו הולכים אחרי הרוב. שאין לומר שכת חכמים מועטת לא תכריע כת בורים מרובה אפילו כיוצאי מצרים. כן, סופרים ראשים ולא רגליים, דיברנו על זה. אבל בהשוואת החכמה או בקירוב, זאת אומרת אם זה פחות או יותר באותה רמה, הודיעתנו התורה שריבוי הדעות יסכימו לעולם. לעולם אל האמת יותר מן המיעוט. ובין שיסכימו לאמת או לא יסכימו לפי דעת השומע, הדין נותן שלא נסור מהרוב. בסדר? מה הוא אומר בעצם? הוא אומר הכלל למה הולכים אחרי הרוב בבית דין? כי בדרך כלל הרוב קולע יותר לאמת. הנה מה שהתורה… כן, אבל זה לא המונים, זה דיינים מומחים. משהו קצת אחר, אבל לא משנה. התורה אומרת שרוב הדיינים קולעים יותר לאמת מאשר המיעוט. פעם מישהו שאל אותי, אגב אולי נדבר על זה בהמשך. פעם מישהו שאל אותי, נגיד שדיין, לא יודע מה, דיין מיומן, אז יש לו 70% שהוא קולע לאמת. אוקיי? עכשיו אם אני רוצה ששני דיינים יקלעו לאמת, אז המכפלת הסיכויים זה 49%. אז זה אומר שככל שיש יותר דיינים שנמצאים באותה דעה, יש כך פחות… יש פחות סיכויים שהם צודקים. נכון? יש 70% לדיין אחד, 49% לדיין שני. הפוך. אה? מהסיכויים שהוא לא יקלע לאמת. כן, אז את הסיכויים שהוא לא יקלע לאמת. כמובן זה טעות, אבל לענייננו, מה שאומר החינוך זה שההליכה אחר הרוב יסודה באיזושהי הנחה שהרוב קולע בסיכוי גבוה יותר לאמת. אוקיי? זאת ההנחה שלו. מסקנה מכאן, שאם למשל יש רוב דיינים, כי בסופו של דבר ההליכה אחר הרוב היא אינדיקציה, היא לא כלל כשלעצמו. היא הדרך שלנו להגיע הכי קרוב לאמת. במקום שבו זה לא יוביל אותנו קרוב לאמת, אז לא. אז נלך עם הרוב של החוכמה ולא עם רוב הדיינים, רוב הראשים ולא רוב הרגליים. אז ככה לבית שמאי, לא? מה? מה שאמרנו? נכון, ראינו דיברנו פעם על זה שזה מחלוקת לכאורה בין בית שמאי ובית הלל, אבל זה יוצא מוזר, כי פה המנחת חינוך מביא ויש פה איזה מחלוקת גדולה, להלכה לא נוקטים כמו החינוך פה. וכל זה נאמר אחרי שנפסקה הלכה כבר כבית הלל. ולכאורה אם זאת מחלוקת בית הלל ובית שמאי, אז מה שייך שראשונים יחלקו על זה? זה כבר מוכרע. טוב, כבר הערתי על זה כשדיברנו על זה אז. תראו רק עוד הערה על ההמשך. ומשורשי מצווה זו שנצטווינו בה לחזק קיום דתנו. שאילו נצטווינו קיימו התורה כאשר תוכלו להשיג כוונת אמיתתה, כל אחד ואחד מישראל יאמר דעתי נותנת שאמיתת עניין פלוני כן הוא. ואפילו כל העולם יאמרו בהופכו, לא יהיה לו רשות לעשות העניין בהפך האמת לפי דעתו. ויצא מזה חורבן שתעשה התורה כמה תורות. כי כל אחד ידין כפי עניות דעתו. אבל עכשיו שבפירוש נצטווינו לקבל בדעת רוב החכמים, יש תורה אחת לכולנו, והוא קיומנו גדול בה ואין לנו לזוז מדעתם ועימה וכולי. מה הוא אומר? הוא אומר בעצם שהסיבה למה הולכים אחרי הרוב זה כדי לאפשר לחברה הדתית לתפקד. כי אם כל אחד יעשה ובכל מחלוקת אנחנו לא נקבע לפי הרוב, אז אי אפשר לעבוד ככה. תורה הופכת להיות שתי תורות. עכשיו זה דבר מוזר. הרי קודם אמרת לי סיבה מאוד טובה למה ללכת אחרי הרוב, כי הרוב צודק. אז למה אני צריך עכשיו הסברים טכניים שזה בעצם תולה את זה יותר בשלום מאשר באמת. נכון? ההסבר הראשון תולה את זה באמת. הרוב יותר צודק. ההסבר השני אומר לא יהיה שלום, אתם לא תצליחו לנהל חברה בצורה כזאת אם לא תלכו אחרי הרוב. אז מה זה? הבסיס הוא האמת או השלום? התשובה היא, אני חושב, וגם על זה דיברנו פעם, שזה שהאמת עם הרוב זאת עוד לא משהו שאני צריך לעשות ככה. אם אני חושב כמו המיעוט, גם אם אינטלקטואלית אני מבין שרוב הסיכויים שהרוב צודק, אבל המסקנה שלי היא שהמיעוט צודק במקרה המסוים הזה. אוקיי? אז באופן עקרוני אני הייתי הולך אחרי דעתי. הייתי הולך עם המיעוט. מה אכפת לי שהרוב נגדי? אומרת התורה לא, הולכים אחרי הרוב. למה? א. כי הרוב צודק. אבל זה לא מספיק. ב. למרות שהרוב צודק עדיין אני הייתי יכול להגיד, בסדר, הרוב צודק מכיסא מזכ"ל האו"ם. אבל כשאני נמצא בסוגיה ואני חושב אחרת, אני אלך אחרי דעתי. אומרת התורה כן, אבל זה יעשה בלאגן. לכן אנחנו צריכים לקבוע דעה אחת שאותה יקבלו כולם. מי זאת הדעה הזאת? זה דעת הרוב. למה? כי הרוב בדרך כלל צודק. הצורך לקבוע דעה אחת ולא להשאיר את תורת כל אחד בידו זה בשביל השלום. אבל איזה מהדרכים לבחור? דווקא את דעת הרוב? זה בגלל שהרוב קולע יותר לאמת. אוקיי? רק בצד… סתם… יש כל מיני סוגיות שהרב במקום שלו יכול לפסוק כגלילאו או משהו וכל העולם חולק עליו. נכון, נכון. רק שהם ישבו לדין. אנחנו דיברנו על זה בשיעורים הקודמים. הגלילאו או משהו שהרב במקום אחד יכול להגיד בשר עוף וחלב זה מותר. נכון, נכון. או ה… דיברנו על זה בפעם הקודמת, שבעצם כשהם יושבים או לפני הקודמת, כשהם יושבים לדון ביחד ומחליפים דעות, אז יש כלל שצריך ללכת אחרי הרוב והמיעוט צריך לכפוף את דעתו מפני הרוב. כי ישבתם לדין, בבית דין יושבים ויש רוב, המיעוט יחתום גם על פסק הדין. לא רק זה, אלא אסור לו אפילו להגיד שהוא שייך למיעוט. לא תלך רכיל בעמיך, אומרת הגמרא. אבל במקום שבו יש פוסקים ברחבי העולם, שאומרים אני חושב אחרת וזה שהרוב נגדי אז מה, אם היו שומעים אותי הייתי משכנע את כולם. מי אמר שלא? אז לכן אני… אז אני אומר, זה שאלה שצריך להיכנס למה שנקרא טועה במצווה לשמוע לדברי חכמים. הגמרא בתחילת הוריות בדף ב' מביאה מצב שבו אדם לא צריך לשמוע בקול הרוב אם הוא ברור לו שהם לא צודקים, ולשמוע בקולם זה נקרא טועה במצווה לשמוע לדברי חכמים. עכשיו יש על זה ויכוחים עצומים כי מצד אחד כתוב על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, אני לא אכנס עכשיו לעניין הזה, אבל זאת סוגיה מסובכת. בכל אופן, אז זה אומר החינוך. עכשיו על זה בא רב שמעון שקופ בשערי יושר בתחילת שער ג' והוא אומר דבר כזה, הוא מתחיל מסוגיית חולין אם רוב מניין שהולכים אחרי הרוב, רוב דאיתא ורוב דליתא, אחרי זה הוא מביא את הרמב"ם שרוב דליתא יותר חזק. הוא שואל עליו מהגמרא איך זה יכול להיות? ואז הוא אומר ככה, ונראה לעניות דעתי לבאר עניין זה דהנה באמת בתשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת בשר נבלה דילפינן מקרא דאחרי רבים להטות, אם נאמר שהוא משום בירור ומכריע עניין המעשה והמציאות, קשה מאוד להבין איזה דמיון הוא לעניין של תשע חנויות לרוב דיינים. דבשלמא בדיינים יש טעם לומר שרוב הדיינים שמכוונים לדעה אחת יותר קרוב לומר שהם כיוונו להלכה מן המיעוט שחולק, כמו שכתב בספר החינוך מצווה ע"ח. אבל בתשע חנויות, אם נאמר על פי שיקול דעתנו דיותר קרוב במציאות שהבשר הנמצא הוא מתשע השחוטות, אין בירור זה דומה לשיקול הדעת של רוב מכוונים לדעה אחת. ועוד, דעניין זה לומר שעל פי רוב הרבים שחולקים על היחיד מכוונים אל האמת יותר הוא רוב דליתא קמן, כמו רוב בהמות כשרות ורוב אינם אילוניות והוא מה שראוי להיות כן מאשר לאיפכא. הוא אומר שתי טענות. הגמרא מקשרת את רוב בדיינים לרוב בחנויות, זה רוב דאיתא קמן ולומדים את זה מדיינים, אז הגמרא לומדת חנויות זה כמו דיינים. אומר למה? אין קשר בין שני הדברים האלה. א', ברוב דיינים כמו שמסביר החינוך, אנחנו הולכים אחרי הרוב כי יש היגיון לומר שהרוב צודק. בתשע חנויות מה? מי אמר לך שהולכים אחרי הרוב? למה? מי אמר שרוב החנויות הוא זה שקובע מה טיבה של החתיכה הזאת? עוד מעט אני אבהיר את זה קצת יותר. אני לא מבין את הטענה. רגע עוד רגע אני אבהיר עוד רגע. זה בירור. אני אבהיר אני אבהיר את הטענה הזאת עוד רגע. הוא אומר לא, זה לא אין פה רוב. אין פה רוב מברר, זה הטענה הראשונה שלו. הטענה השנייה שלו זה טענה יותר חזקה, זה טענה שאומרת שרוב בדיינים זה בכלל רוב דליתא קמן. למה? כי מה זה רוב דאיתא קמן? רוב דאיתא קמן פירושו יש לפניי קבוצה, נגיד של חנויות, אני יודע שתשע מתוכן כשרות ואחת טריפה, יש לי חתיכת בשר אני שואל מאיזה חנות היא באה, או אני שואל על חנות כלשהי מי היא אם היא חנות כשרה או חנות טריפה. אז יש לי את מלוא המידע על קבוצה מאוד מסוימת שבפניי, הפריט שלגביו אני מתעניין הוא אחד מתוך הקבוצה הזאת. אני רק שואל אם הוא שייך לקבוצת הרוב או לקבוצת המיעוט. זה רוב דאיתא קמן. זה תמיד רוב דאיתא קמן ככה. ברוב דליתא קמן זה לא עובד ככה. או בנגיד בבית דין זה לא עובד ככה. בבית דין יש לי שלושה דיינים לפניי, נכון? עכשיו מה, יצא דיין ואני שואל אם הוא שייך לרוב או לקבוצת המיעוט? זה היה הדין של הליכה אחרי הרוב ברוב דאיתא קמן. נכון? יש לפניי שלושה דיינים, שניים מהם נגיד אמרו חייב, אחד אמר פטור. עכשיו יוצא דיין. אני שואל את עצמי הוא שייך לקבוצה של השניים או לקבוצה של האחד? זה היה דומה לרוב חנויות. נכון? אני אומר הוא שייך לקבוצת הרוב ולא לקבוצת המיעוט. אבל השאלה בבית דין היא לא זאת, אני לא שואל מה טיבו של דיין מסוים, אני שואל מה היא האמת ההלכתית. האמת ההלכתית היא אחת משלושת הדיינים ואני שואל לאיזה מהדיין… מה זה קשור? זה בכלל לא דומה. אלא מה, זה רוב דליתא קמן לפי החינוך. למה? כי הרי מה בעצם הקבוצה, מרחב המאורעות, מה היא הקבוצה שבתוכה אני דן ברוב ומיעוט? כל הדיינים בעולם, כל ההרכבים בעולם שהיו חלוקים בדעותיהם, נגיד שניים נגד אחד, ואני טוען שבקבוצה הגדולה הזאת של המקרים והדיינים וההרכבים, ברוב המקרים השניים צדקו. ועכשיו אני אומר ההרכב שבפניי גם הוא הרכב כזה של שניים מול אחד, אז גם כאן אני אטען שהרוב צודק ולא המיעוט. זה ממש רוב דליתא קמן. זה שהדיינים נמצאים לפנינו אז מה? כמו החתיכה, גם האישה הזאת שאני דן עליה אם היא אילונית או לא אילונית נמצאת לפניי. השאלה היא האם הרוב והמיעוט שכלפיהם אני משייך אותה, או לרוב או למיעוט, האם הם נמצאים לפניי. לא השאלה אם האובייקט עליו אני דן נמצא לפניי, הוא תמיד נמצא לפניי. זה רוב דליתא קמן מהסוג הראשון. דליתא. זה רוב דליתא קמן מהסוג הראשון. אז אמרת שהרוב זה במציאות. כן, אבל יש סיבה שמה למה הרוב צודק, כי באמת יש חשבון סטטיסטי שהרוב צודק. זה מציאות. בסדר, אני לא יודע מה זה הסוג הראשון והשני. אבל כל מה שהגדרת. כן, אני פשוט לא זוכר מי זה הראשון ומי זה השני אבל אמרת שזה המציאות, ככה זה ולא התנהגות. אוקיי, כן, זה לא התנהגות, נכון. זה לא התנהגות, נכון. זו רק מציאות ואפילו מציאות שההיפוכה הוא מוזר. זאת אומרת, שלהגיד שהמיעוט דווקא צדק זה מוזר, זה טעון הסבר. זה קורה, אבל זה טעון הסבר. הבנתי. יש פה איזה מחסום שאתה שמת לנו, לזה שאם פה דיין כותב את הדעה שלו על נייר, חייב, חייב, פטור, צאת הניירות והדיינים יוצאים, אתה אומר, אוקיי, מה פסק הדין? זה כמו חנויות, יש פה ממש. למה? יש את הניירות. לא, זה שהניירות נמצאות לפניי זה לא מעניין. אני שואל לא את השאלה אם הייתה חתיכת נייר פה לפניי, ואני שואל האם היא שייכת לקבוצת שני הניירות או לקבוצה של הנייר הבודד. זה היה כמו חנויות. תקשיב, תקשיב, זה היה כמו חנויות. אבל אם אני שואל יש לי שלושה ניירות, עכשיו אני שואל מה תהיה ההלכה. אני לא שואל מה זה הנייר הזה או מה זה הנייר הזה, אני שואל מה תהיה ההלכה. יש לי שני ניירות כאלה, ומה אכפת לי מהניירות? אני שואל עכשיו שאלה מה תהיה ההלכה. אז מה אומר החינוך? בדרך כלל שני הניירות יותר צודקים מאחד. מה זה ה'בדרך כלל' הזה? מי זו הקבוצה הזאת שהקבוצה הגדולה מול הקבוצה הקטנה? זה קבוצת כל ההרכבים שנמצאו במחלוקת בעולם. זאת הקבוצה. והקבוצה הזאת לא נמצאת לפניי. זה רוב דליתא קמן. חד משמעית רוב דליתא קמן. חד משמעית. במקרה של תשע ואחד של חנויות, נכון? זה רוב דאיתא. אז הוא אומר בדרך כלל בעולם, אוקיי, אם יש לי אלף ועשרה… לא, לא קשור ל'בדרך כלל' בעולם. יש לי פה בעיר הזאת, יש לי תשע חנויות כשרות ואחת טרפה. אם אני שואל מי זאת החנות הזאת, היא שייכת לרוב. לא בגלל שיש רוב בעולם, אלא בגלל שפה בעיר הזאת יש תשע חנויות כשרות. לא צריך להיזקק לעולם בכלל, זה בדיוק הנקודה. זה רוב דאיתא קמן והמנחת חינוך צודק לגמרי. עכשיו הוא אומר בהמשך יותר מזה, הוא רוצה לטעון שהוא באמת כשנבוא לשפוט בתשע חנויות להכריע שהבשר הנפרש הוא מתשע חנויות שמוכרות בשר שחוטה מחמת שהרוב מצוי יותר שיקרה בהם מקרה זה, בירור זה אינו אמת. מה פתאום, זה לא רוב מברר. למה? דהרי על כל חנות מעשרה חנויות אלו נוכל להחליט דלא נפרש ממנה דאיכא ט' אחרות נגדה. את כל חנות שאתה תרצה להניח האם החתיכה הזאת פרשה מהחנות הזאת, הרי יש תשע חנויות אחרות שהן הרוב, אז סביר שהיא לא פרשה מהחנות הזאת. אז לכל חנות וחנות אתה יכול להחליט שזה לא פירש מהחנות ההיא. אז הרוב הזה בעצם לא מברר. אז איך הגמרא למדה רוב דאיתא קמן מ… זה מה שהוא שואל? זה מה שהוא שואל. כן, כן, זה גופא השאלה שלו. ואז הוא רוצה לטעון את הטענה הבאה. הוא אומר בעצם הדמיון בין גם חנויות וגם דיינים זה לא רוב מברר. הוא חולק על החינוך. זה לא רוב מברר. אלא מה, הוא אומר יש לנו להסתכל על מה הם הצדדים לקבוע כך או כך. הצדדים התיאורטיים האינטלקטואליים. אז אני אומר חנויות, יש לי חתיכת בשר שפרשה מהחנויות. אני שואל מה החתיכה הזאת, היא כשרה או טרפה? הרי לא מעניין אותי מאיזו חנות היא באה. מאיזו חנות היא באה זה רק אמצעי כדי לברר אם היא כשרה או טרפה. מה שמעניין אותי זה אם אני יכול לאכול אותה. אוקיי? אז אני אומר יש לי עשרה צדדים. יש צד שזה בא מחנות א', יש צד שזה בא מחנות ב', נכון? אפשרויות. מצדדים, יש עשר אפשרויות. יש רוב האפשרויות שזה בא מחנות כשרה. נכון? כל אפשרות כזאת מטילה כביכול על החתיכה, מנסה למשוך אותה אליה, היא מנסה לגרום לי להחליט שהחתיכה הזאת כשרה. יש לי תשעה צדדים שגורמים לי לחשוב שחתיכה כשרה וצד אחד שגורם לי לחשוב שלא. הולכים אחר רוב הצדדים. זה לא סטטיסטיקה, אומר זה דין. זה דין שאם יש עשרה צדדים לך אחרי הרוב. אומר זה קיים גם בדיינים. גם בדיינים למה כשאני שואל מה תהיה ההלכה, מה הצדדים שלי? אני כמישהו שלא מהדיינים אלא מישהו מהצד. דיין א' אמר שזאת ההלכה, אז יש לי צד לומר שזאת ההלכה, נכון? דיין ב' אומר שזאת ההלכה, אז יש לי עוד צד לומר שזאת ההלכה. אבל דיין ג' חולק עליה, הוא אומר שההלכה היא זאת. אז יש לי שני צדדים להגיד שזאת ההלכה וצד אחד להגיד שזאת ההלכה. אז זה דומה לחנויות. שניהם לא מבררים. שניהם, עוד פעם, זה לא החינוך. החינוך הסביר שאני הולך אחרי הרוב כי בדרך כלל הרוב צודק. הוא טוען זה לא יכול להיות כי דבר כזה הוא רוב דליתא קמן. לכן הוא אומר לא, הסבר בדיינים זה אחר, ואז אפשר גם ללמוד את חנויות מדיינים. שניהם בעצם זה דין ולא הסתברות. והדין הזה באמת דומה. הדין של התורה אומר לנו שאם יש לנו צדדים שונים כדי להכריע את השאלה, אנחנו הולכים אחרי רוב הצדדים. קצת דומה למה שכותב הרשב"א. הרשב"א מסביר שספק ספיקא הולכים לקולא גם בדאורייתא, כי יש רוב צדדים לקולא. יש פה ספק אחד אם זה מותר או אסור, וגם על הצד שזה אסור יש צד שזה מותר וצד שזה אסור. בסדר? אז יש בעצם שלושה צדדים לאסור, לא משנה, שלושה צדדים לאסור וצד אחד להתיר. אז הולכים אחרי רוב צדדים. הרשב"א תופס שספק ספיקא זה מדין רוב. אז זה גם כן עוד פעם, זה פשוט אפשרויות שמובילות אותי, עושים איזה עץ בינארי ואומרים פה כתוב מותר, פה כתוב אסור, אסור, אסור, מותר. אני סופר בתחתית העץ בכמה מקומות כתוב אסור ובכמה מקומות כתוב מותר, הולך אחרי רוב הכתובות. וזה מתרץ את הקושיה של הגמרא שהגמרא למדה רוב דאיתא קמן מ… הוא הביא את החינוך שהסביר שזה רוב דליתא קמן, ומקשה שזה רוב שבגלל שהרוב בדרך כלל צודקים. ועל זה הוא מקשה, אומר זה לא מסתדר עם הגמרא, כי לפי החינוך איך הגמרא למדה מזה את רוב חנויות? הרי הגמרא אומרת שזה רוב דאיתא קמן. נכון. דיינים זה רוב דאיתא קמן. הגמרא אומרת שזה רוב דאיתא קמן. והחינוך מסביר את זה באופן שיוצא שזה רוב דליתא. הוא אומר, זה יכול להיות, החינוך לא הגיוני. הוא מציע הסבר אחר. זה לא הולך אחרי ההיגיון הזה שבדרך כלל הרוב צודק, אוקיי? טוב, אבל האמת היא שמה? איך הוא יסביר את הזה שכל הקבוע, אם אני נכנס לחנות… לא לא, עזוב, אל תכניס אותי לקבוע, אנחנו נגיע באיזשהו שלב אולי גם לקבוע. אפילו שמה יש איזה שהוא הצעת הסבר, אבל לזה נשאיר. אז אני רוצה עכשיו להסביר, יש לי ככה עוד לא כל כך הרבה זמן. תראו, קודם כל די ברור שהחינוך צודק. כי מה זאת אומרת? הולכים אחרי הרוב. תשאל כל אחד, בדרך כלל הרוב קולע אל האמת. עכשיו כמובן זה לא חייב להיות, ואפשר שלפעמים המיעוט צודק, וודאי אם יש הבדלים או פערים בחוכמה או במיומנות ההלכתית, אז זה לא יהיה ככה. אבל אם אני צריך לקבוע איזשהו כלל ואני הולך אחרי הרוב, אני קובע את הכלל הזה כי הרוב בדרך כלל צודק. ודיברתי על זה בשיעורים הראשונים כשפתחתי את הסדרה הזאת, אמרתי שרוב בבית דין זה רוב שמטרתו לחשוף את האמת, להבדיל מרוב דמוקרטי שמטרתו לחולל את האמת, ליצור את האמת. אוקיי, אז נדמה שזה הפשט הפשוט, קשה מאוד להתכחש לזה. ולכן גם הרב שמעון שקופ כשהוא מתחיל הוא מתחיל עם זה. הוא אומר אבל זה קשה בגמרא, לא יכול להיות, אז צריך להציע את ההסבר הפורמלי שלו עם לספור צדדים וכל מיני דברים כאלה. אני רוצה לטעון שהחינוך צודק, ובאמת שגם הרב שמעון שקופ צודק. כולם צודקים, גם השב שמעתתא צודק. ואני רוצה להסביר. תראו, עכשיו אני מגיע לסטטיסטיקה. כשאנחנו שואלים את השאלה מה היחס בין רוב לסטטיסטיקה? הנטייה הראשונה היא לומר שרוב דאיתא קמן זה סטטיסטיקה. למה? כי רוב דאיתא קמן יש לי אוכלוסייה מוגדרת היטב, עשרה אנשים, עשיתי סטטיסטיקה, ראיתי שתשעה מהם זה ככה ואחד הוא כזה. עכשיו יבוא לפני מישהו מהם ואני אשאל מי הוא? אז ההסתברות היא תשע עשיריות שהוא שייך לרוב, נכון? אז זה סטטיסטיקה. רוב דליתא קמן, אין לי איזושהי קבוצה מוגדרת שעשיתי עליה סטטיסטיקה. איך בנוי רוב דליתא קמן? רוב דליתא קמן בדרך כלל בנוי על הכללה ממדגם. אתה לוקח מדגם, נגיד אתה רוצה לדעת שרוב הנשים הם לא אילוניות. אומר, תיקח את ה-50 נשים שאתה מכיר, תסתכל מתוכן נגיד יש 40 ומשהו שהם לא אילוניות ואיזה 7 שהן כן אילוניות. אומר, בהנחה שהמדגם הזה הוא מדגם מייצג לכלל הנשים בעולם, אז אני מסיק מכאן את הכלל הזה שנקרא רוב נשים לא אילוניות. והכלל הזה עכשיו אני מיישם אותו על כל נשות העולם. בהנחה שבדקתי מדגם ושהמדגם הזה מייצג ומותר לי לעשות הכללה מהמדגם הזה לקבוצה הכללית, נכון? אבל עכשיו תשימו לב מה יוצא. רוב דליתא קמן אם כך, הוא בעצם בתשתיתו רוב אמפירי. רוב דליתא קמן דווקא, הוא אמפירי. מה זאת אומרת אמפירי? אתה עושה בדיקה על קבוצה מדגמית, אתה מניח שהיא מדגם מייצג, זאת אומרת שאין פה איזה הטיה או משהו כזה, ואז אתה מסיק מסקנה על כלל הקבוצה, זאת ההכללה. ברוב דאיתא קמן אין אפשרות לעשות הכללה ממדגם. בוא אני אראה לכם, תסתכלו למשל על הרוב חנויות. מצאתי חתיכת בשר בשוק זרוקה, ויש תשע חנויות כשרות ואחת חנות טרפה. עכשיו רוצים להגיד לי שרוב הסיכויים שהחתיכת בשר הזאת היא טרפה, היא כשרה. אומר הרב שמעון שקופ זה לא מברר כלום, לא נכון. אני אומר לא מטעמו אבל הוא צודק. לא בגלל שהוא אמר שכנגד כל חנות יש תשע חנויות, זה טעות סטטיסטית. אבל הוא צודק באמירה. לא תצליחו לייצר ניסוי שיבדוק את התזה הזאת. מאיפה הוצאתם את התזה הזאת? התזה הזאת היא לא הכללה על בסיס ניסיון. זה לא. תנסו לתכנן ניסוי שבו אתם לוקחים מדגם של חתיכות שנאבדו, ואתם בודקים האם הם באמת באו מקבוצת חנויות הרוב, הרי זה בעצם מה שאני צריך לבדוק, נכון? איך עושים את זה? הרי חתיכה שנאבדת היא נאבדת מעצמה, זאת אומרת אף אחד לא עושה איבוד באופן יזום. אם תעשה באופן יזום אז זה כבר לא מתפלג אקראית, זה לא יהיה שווה כלום, כי מי שתחליט לאבד זה מה שיאבד. אין לכם דרך לעשות פה ניסוי. אתה לא יכול לעשות מדגם של מקרים ולראות, בוא נראה בחמישה או עשרה או עשרים מקרים האלו איך האם החתיכות בדרך כלל באות מחנויות הרוב או מחנויות המיעוט ואז נחליט מה הכלל הגורף במקרים כאלה. אין דבר כזה, אין פה דרך לעשות הכללה ממדגם. ואז מה? אז באמת אבסורד, הטענה שהחתיכה הזאת שמצאתי שייכת לקבוצת הרוב. הסברא א-פריורי. זה לא תוצאה אמפירית, זה לא תוצאה של תצפית, אלא ברור לי בהיגיון שלי שאם רוב החנויות פה הן כשרות ואין לי שום מידע אחר, אני הייתי מהמר שהחתיכה הזאת היא כשרה. אבל להגיד לכם שזה תוצאה של ניסוי, של בדיקה אמפירית, של מדגם והכללה, ממש לא. זה לא חוק טבע. עכשיו אנחנו מבינים בצורה יותר טובה למה רוב דליתא קמן זה חוק טבע ורוב דאיתא קמן לא שייך לחוקי טבע בכלל, זה פשוט אוסף של מקרים מזדמנים, זה מציאות מזדמנת, מקרית. רוב דאיתא קמן לא יוצא מסטטיסטיקה, הוא דווקא לא סטטיסטי, בניגוד למה שאמרתי קודם. רוב דליתא קמן הוא סטטיסטי, רק הסטטיסטיקה לא על הקבוצה כולה אלא על מדגם מתוכה, ואחרי שאני עושה סטטיסטיקה על המדגם אני עושה הכללה לקבוצה כולה. עכשיו, אם באמת זה ההבדל, למה שייך רוב דיינים לפי החינוך? ממש רוב דאיתא קמן, בדיוק כמו החנויות. למה? בואו תציעו לי ניסוי שיבסס את מה שאתם אומרים שבדרך כלל רוב הדיינים צודקים. מישהו יכול להציע לי ניסוי שיבדוק את זה? לקחת מדגם של מקרים ולראות. אין דרך, אף אחד לא עשה ניסוי כזה, אין דרך לעשות את זה. פעם אחת עשו את זה בעצם, עוד רגע אני אומר. אין דרך לעשות את זה, כי הרי איך אני יודע אם הדיינים צודקים? אם היו ערעורים? זה לא זה, מי אמר שבית המשפט העליון צדק אחרי הערעור? זה לא אומר. היה ערעורים, אבל מי אמר לך מי צודק, האם האינסטנציה הנמוכה או האינסטנציה הגבוהה? אין לך דרך אובייקטיבית לדעת מה הייתה המציאות אלא לפי הראיות שגם הדיינים השתמשו בהן. אין לי דרך לבדוק את הדיינים באופן בלתי תלוי. הדיינים אמרו שהחתיכה הזאת טרפה, בוא נראה אם הם צדקו או לא. איך אני אבדוק? יש לי את הראיות שהיו בפניהם, אני יכול להחליט אם הם צדקו או לא צדקו הגיונית. אני לא יכול לבדוק דרך מדגם ולראות. איפה עשו את הניסוי הזה? בארצות הברית, כשנכנסה הראיה של הדי-אן-איי, המשפט המפורסם, הדיון המפורסם. אחרי שנכנס הדי-אן-איי כראיה קבילה התחילו לבדוק כל מיני אנשים שכבר ישבו בכלא. יצאו שמה הרבה רוצחים לחופשי, הרבה לא רוצחים, זאת אומרת התברר שהרבה אנשים שלא רצחו ישבו על הרשעה ברצח. למה? כי התברר שבתי הדין לא צדקו. איך זה התברר? כי היה לנו אמצעי בלתי תלוי לבדוק האם הדיינים צדקו או לא. אבל בדרך כלל זה לא המצב. מאיפה אנחנו יודעים שבדרך כלל הרוב קולע אל האמת? תחשבו אתם באמת, מאיפה אתם מוציאים את העיקרון הזה, את ההנחה הזאת? זו הנחה א-פריורית, הנחה א-פריורית. אין לנו שום דרך לבדוק את זה בניסיון. אנחנו יכולים אולי לנסות ליזום מקרים יזומים שאנחנו יודעים מה תהיה האמת, לבשל איזה כאילו רצח, להביא את זה לפני הרכב של דיינים ולראות אם הם יחליטו האם היה פה רצח או לא היה פה רצח, ואז לנסות, אבל לא עשו את זה אף פעם. אגב כשיעשו את זה, זה יהפוך לרוב דליתא קמן. זאת אומרת אני לא טוען שאי אפשר לעשות את זה. אם היו עושים את זה יכול להיות שאפשר. אם היו עושים את זה זה הופך לרוב דליתא קמן. אבל כל עוד לא עשו את זה, אז האמון שלי בדעת הרוב הוא תוצאה של סברא א-פריורית. הוא לא תוצאה של הכללה ממדגם. זה רוב דאיתא קמן, זה בדיוק כמו חנויות, בדיוק. ולכן החינוך צודק שכשהולכים אחרי הרוב זה בגלל שרוב הסיכויים שהרוב צודק ולא המיעוט. וגם רבי שמעון שקופ צודק שהתשע חנויות והרוב דיינים לא מברר את האמת, לא מברר את האמת במובן שזה לא סטטיסטי. זה כן מברר את האמת לדעתי, אבל זה לא סטטיסטי, זה לא טענה מדעית. זו סברא א-פריורית, זה פילוסופיה, זה לא מדע. זו הטענה בעצם. רוב דאיתא קמן זה פילוסופיה, רוב דליתא קמן זה מדע. זה ההבדל. ובחלוקה הזאת אין ספק שדיינים זה בדיוק כמו חנויות, אין בכלל שאלה, זה ברור. וזה בדיוק ואז הכל בסדר, לא צריך להמציא את כל הפטנטים של רבי שמעון שקופ ולא שום דבר, אבל אז באמת יוצא שההבדל בין וזה מאיר מחדש את כל הגמרא בחולין שהגמרא מדברת על רוב דאיתא קמן ורוב דליתא קמן. והיא אומרת שאת רוב דאיתא קמן לומדים מהפסוק. ומה הפסוק אומר? שהולכים אחרי הרוב כי בדרך כלל הרוב זאת האמת. איך אנחנו יודעים את זה? סברא א-פריורית. מאיפה יוצא רוב דליתא קמן? אין לנו מקור. מה זה רוב דליתא קמן? הכללה מדעית. מאיפה אנחנו יודעים שחוק הגרביטציה נכון? יש פסוק על זה? הגמרא מחפשת פסוק על זה, היא לא מוצאת. נכון? כי זאת הכללה מדעית, בדקנו במקרים ועשינו הכללה, מצאנו חוק כללי. זה רוב דליתא קמן שהגמרא מחפשת. הגמרא מחפשת מדע מן התורה מניין והיא לא מוצאת. אז היא אומרת בסדר, רש"י אומר שם בסוף, אומר לא מוצאים. בסדר, אבל ברור שזה נכון, אבל לא מוצאים מקור וברור שזה נכון. אז בעצם השאלה היא זה בדיוק ההבדל בין רציונליזם לאמפיריציזם או בין פילוסופיה למדע. הגמרא לומדת שיש מקור לפילוסופיה, מותר להשתמש בפילוסופיה בעולם המשפטי, בסברות א-פריוריות. אבל זה שמותר להשתמש במדע בעולם המשפטי אני לא צריך פסוק, זה ברור, זה כמו בכל תחום בחיים. אנחנו משתמשים בזה, למה שלא נשתמש בזה גם? זאת אומרת מה שעומד מאחורי המהלך של הגמרא בחולין הוא בעצם אותו ויכוח פילוסופי עתיק וגדול בין רציונליסטים לאמפיריציסטים. זה בעצם הנקודה. הרציונליסטים מוכנים לקבל רוב דאיתא קמן, האמפיריציסטים, אלה שרוצים ניסוי כדי לאמת את התזה, לא יקבלו את רוב דאיתא קמן. רוב דאיתא קמן זה הזיה. אגב היה לי ויכוח עם אנשים, אנשים שלא הסכימו לקבל את זה. באמת אחרי שהם הבינו את מה שאמרתי, היה לי פעם נתתי שיעור לשופטים במחוזי, במחוזי במחוז מרכז של פינקלשטיין, במחוזי במחוז מרכז. בסדר? אז היו שמה כמה, גרוסקופף למשל היו שמה באותו יום, והוא התווכח מה פתאום, אחרי שהסברתי שבאמת זה לא יוצא מתוך דגם, אז מי אמר שזה נכון? מה פתאום? אז זה אמפיריציזם. זאת אומרת אם אין לי, אה? מה הוא אמר? לא יודע, לא בטוח, לא היה לנו מספיק זמן להתווכח, אבל הנקודה בעצם זה, וזה הסתכלות מאוד מעניינת על הגמרא. זאת הגמרא בסך הכל פה דנה, הרי דיברנו כבר לא פעם אני חושב על הוויכוח בין אמפיריציזם לרציונליזם. זאת אומרת השאלה היא אם באמת אני מוכן לסמוך אך ורק על תצפיות או שאני מוכן גם לסמוך על דברים שנראים לי הגיוניים. בסדר? זה ויכוח פילוסופי מאוד גדול. ובעת החדשה המטוטלת נוטה מהרציונליזם ששלט בימי הביניים אל האמפיריציזם, כן, שמתחילה המדע המודרני והתצפית והכל. ואז מגיעים כל מיני אמפיריציסטים, דיברנו על זה כמו יום למשל, שפתאום רואים שגם האמפיריציזם שלנו סו-קולד גם כן בעצם יש בתוכו כל מיני הנחות שהן עצמן לא מבוססות על תצפית. ואז העסק מתחיל להסתבך. וזה בדיוק נדמה לי המהלך של הגמרא בחולין. והגמרא בחולין אומרת מצד אחד יש לי את הרציונליזם, יש לי פסוק. מאיפה אני לומד את האמפיריציזם? אי אפשר ללמוד אותו מרציונליזם כי זה משהו אחר. ורבי מאיר אגב חייש למיעוטא. רבי מאיר שחייש למיעוטא, אז זה ברוב דליתא קמן, לא ברוב דאיתא קמן. כי שמה אין פסוק. כשיש כללים שזה סברות אפריוריות רבי מאיר לא חייש למיעוטא. אבל כשאני מדבר סטטיסטיקה, אז הוא אומר אוקיי בסדר, יש גם שלושים אחוז שלא. ולכן הוא מצרף את זה גם לחזקה ועוד כל מיני דברים כאלה. אז זה ברוב דליתא קמן, לא ברוב דאיתא קמן. למה? כי שמה זה שאלה של תצפית ועל התצפית עם כל הכבוד זה נשמע לנו נורא משכנע, אבל בתוך התצפית יש הכללות ויש כל מיני הנחות ומי אמר שאפשר לסמוך עליהם? וזה רבי מאיר אומר, אני חייש למיעוטא, כי זה תצפית. דבר שהוא סברה אפריורית, אז לפחות אחרי שהתורה אמרה, מקובל עלי, אני לא מתווכח איתה. אבל תצפיות והכללות וכל מיני דברים כאלה, מי אמר, אולי זה נכון אולי זה לא נכון? בסופו של דבר הגמרא לא מוצאת מקור. ואחרי שהיא לא מוצאת מקור היא אומרת בסדר, אבל ברור שהולכים אחרי זה כי ברור שזה נכון. כן. ויש בזה רוב דליתא קמן יותר חזק שהוא? אז אמרתי, הוא שונה, זה לא עניין של יותר חזק. הוא שונה. בהקשרים מסוימים השונות הזאת תהיה יתרון, בהקשרים אחרים השונות הזאת תהיה חיסרון. אז לכן אין פה חזק יותר או חלש יותר. זה שונה. פשוט שונה. זה סטטיסטיקה וזה פילוסופיה, זה מדע וזה פילוסופיה. יש אולי דרך בצורה מאוד לא יעילה מבחינה פרקטית אבל דחיפה מבחינה לוגית להפוך סטטיסטיקה במקרה של איתא קמן, וזה לקחת את המקרה לתת אותו למאה קבוצות של עשרה דיינים, ואם בכל מאה הקבוצות תתקבל אותה פסיקה להגיד שזה מוכרח, מבחינה סטטיסטית זה בדיוק כמו ש… אתה מניח שהדיינים אבל צודקים במה שהם אומרים. אני זוכר אגדה שמספרת שהתרגום של תרגום השבעים היה תקף ומדויק בגלל הסטטיסטיקה, לא סביר ששבעים איש… כן, אבל זה רוב דליתא, זה לא רוב דאיתא. אבל שבעים איש לא יכולים לטעות באותה דרך. אבל ההנחה ששבעים איש לא יכולים לטעות היא בעצמה הנחה אפריורית. מאיפה אתה יודע את זה? אין לך דרך לדעת אם הם טעו או לא גם על השבעים. מאיפה אתה יודע שהם טעו? כולם הסכימו לאותו פסק. אז מה? אולי כולם טעו? אתה מניח שלא, זאת הנחה אפריורית. אתה מתחיל תמיד מהנחה אפריורית, אתה לא תגמור עם זה. זה כמו גרוסקופף אגב באותו ויכוח, שהוא אומר לי אבל יש נגיד ברוב דיינים, שניים נגד אחד, אז יש חשבון הסתברותי שאומר שהרוב צודק. נגיד שאיכות של דיין זה פי, פי גדול מחצי, כי חצי זה ירייה באפלה, כן, אתה עושה הגרלה. דיין שלא שווה כלום זה הסתברות חצי שהוא צודק, לא הסתברות אפס. דיין שהסתברות אפס שהוא צודק זה דיין נהדר אגב, שיפסוק ונעשה הפוך. דיין שצודק בהסתברות חצי זה הדיין הכי גרוע. אז לכן נגיד שלדיין יש לו הסתברות פי להיות צודק, תעשו את החשבון מה הסיכוי ששני דיינים צודקים מול אחד, ותקבלו שזה יותר גדול, הסיכוי שלהם יותר גדול. נו, אז למה זה לא רוב הסתברותי? אז זה לא סברה אפריורית? אמרתי לו כן, אבל מאיפה אתה יודע שהאיכות של הדיין היא פי? מאיפה אתה יודע את פי? אחרי שאתה יודע את פי אתה יכול לעשות חשבונות. אבל איך אתה יודע שזה גדול מחצי? לא איך אתה יודע שזה…