רוב בהלכה ובכלל 2 שיעור 6
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- רוב בבית דין, רוב מיוחס, וזכות וטו למיעוט
- קושיית רב שמעון שקופ על החינוך: רוב דאיתא קמן ורוב דליתא קמן
- הסתברות, מדגם, וטבע העולם: איך רוב דליתא קמן יכול להפוך לרוב דאיתא קמן
- טענת רב שמעון שקופ: רוב דאיתא קמן כרוב “צדדים” ולא כבירור סטטיסטי
- עמדה מסכמת: רוב דאיתא קמן כסברא א-פריורית שדורשת רשות מהתורה
- מודל הסתברותי של דיין בודד והשלכתו על רוב דיינים
- ראיות הסתברותיות במשפט: אסירים, אוטובוסים, ואצטדיון
- הלכה: דיני נפשות, עדות ראייה, ועדות נסיבתית ברמב״ם
- קבילות מול אמינות: פירות העץ המורעל, עדים קרובים, והפללה עצמית
- ניסיונות הבחנה: ודאות טעות, איקבע איסורא, ושאלת האינטואיציה ללא הסבר
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג את ההצדקה להליכה אחרי רוב בבית דין לפי החינוך כנטייה כללית של הרוב לקלוע יותר לאמת, ומעמיד מולה קושיה של רב שמעון שקופ מתוך סוגיית רוב דאיתא קמן ורוב דליתא קמן במסכת חולין. בהמשך נבנית הבחנה בין רוב המבוסס על מדגם אמפירי והכללה סטטיסטית לבין רוב המבוסס על סברא א-פריורית שאין לה בדיקה ישירה, ומוצע ליישב כך גם את דברי החינוך וגם את סיווג הגמרא. לבסוף מובאת בעיית “ראיות הסתברותיות” במשפט: אינטואיציה חזקה לא להרשיע או לחייב על בסיס הסתברות “טהורה” אף כשהאחוז גבוה מאוד, מול קבילות ראיות מסוגים אחרים (כמו שני עדים), והדיון נקשר לשאלות קבילות מול אמינות ולפערים בין דיני ממונות לדיני נפשות.
רוב בבית דין, רוב מיוחס, וזכות וטו למיעוט
ההליכה אחרי הרוב בבית דין מוצגת ככלל אצבע שנבחר משום שברוב הסיכויים הרוב צודק, בתנאי שהדיינים פחות או יותר באותה רמה תורנית, אף שאין בכך ערובה לאמת. הדרישה לרוב מוחלט נתפסת כהבטחה שיש רוב ממשי, אך דרישה לרוב מיוחס מתוארת כבעייתית עקרונית משום שהיא נותנת זכות וטו למיעוט. הטענה היא שכשיש צורך להכריע אי אפשר “לא לעשות כלום” בלי ללכת למעשה עם המיעוט, ולכן עדיף ללכת עם הרוב כסיכוי סביר יותר.
קושיית רב שמעון שקופ על החינוך: רוב דאיתא קמן ורוב דליתא קמן
החינוך מנמק הליכה אחרי רוב הדיינים בכך ש“בדרך כלל” הרוב קרוב יותר לאמת, ורב שמעון שקופ מקשה שנימוק כזה הופך את רוב בית דין לרוב דליתא קמן. הגמרא במסכת חולין מציגה את רוב בית דין כדוגמה לרוב דאיתא קמן שממנו לומדים “אחרי רבים להטות”, ומכאן נוצרת סתירה לכאורה בין הסבר החינוך לבין סיווג הגמרא. ההבחנה בין רוב דאיתא קמן לרוב דליתא קמן מוסברת כהבדל בין קבוצה קונקרטית שלפנינו לבין תכונה כללית של העולם.
הסתברות, מדגם, וטבע העולם: איך רוב דליתא קמן יכול להפוך לרוב דאיתא קמן
רוב דליתא קמן מתואר כמידע כללי על העולם כגון “רוב נשים יולדות לתשע” או “אין אדם פורע חובו תוך זמנו”, שאינו מבוסס על קבוצה קונקרטית מלאה העומדת לפנינו. נטען שאם הייתה אפשרות למדוד את כל האוכלוסייה ולדעת את התפלגותה המלאה, אז גם טענה על “כל העולם” הייתה נעשית רוב דאיתא קמן משום שהיא נשענת על מידע קונקרטי מלא. כאשר המידע על העולם מגיע ממדגם שממנו מסיקים לכלל האוכלוסייה, זה מתואר כמנגנון הסטטיסטי הרגיל של סקרים וניסויים, ובהלכה גודל המדגם אינו משנה את עצם דין הרוב אף שהוא משנה את תחושת הסיכון לטעות.
טענת רב שמעון שקופ: רוב דאיתא קמן כרוב “צדדים” ולא כבירור סטטיסטי
רב שמעון שקופ מוצג כטוען שרוב דאיתא קמן אינו “מברר” ואינו הסתברות, אלא כלל פורמלי של “רוב צדדים”. במודל הזה כל חנות מטילה “צד” על חתיכת הבשר וכל דיין מטיל “צד” על הדין, וההכרעה נעשית על פי רוב הצדדים. ההשוואה לספק ספיקא מובאת דרך הרשב״א שמסביר הקלה כספירת אפשרויות בקצה עץ ההכרעה כרוב צדדים.
עמדה מסכמת: רוב דאיתא קמן כסברא א-פריורית שדורשת רשות מהתורה
הטקסט דוחה את ההצגה של רוב דאיתא קמן כגזירת הכתוב שרירותית, וטוען שאדם סביר אכן יניח אינטואיטיבית שחתיכה שנמצאה בעיר רוב חנויותיה כשרות “כנראה” באה מהרוב, ושבבית דין רוב של חכמים שווי-רמה “כנראה” צודק. עם זאת נטען שאין דרך אמפירית ישירה לבדוק את ההנחות הללו לא בחנויות של אבידה ולא בפסיקות בית דין, כי אין פידבק של “האמת” מול ההכרעות, ולכן זה נשאר סברא א-פריורית ולא עובדה סטטיסטית. מכאן מוצע יישוב שלפיו החינוך צודק שהולכים אחרי הרוב משום שסביר שהוא קרוב לאמת, ובכל זאת זה נשאר רוב דאיתא קמן כפי הגמרא, משום שהוא נשען על אינטואיציה רציונלית ולא על מדגם אמפירי; התורה נותנת לכך רשות מפורשת ב“אחרי רבים להטות”.
מודל הסתברותי של דיין בודד והשלכתו על רוב דיינים
מוצגת הצעה לחשב סטטיסטית את יתרון הרוב מתוך הנחה שלכל דיין בודד יש הסתברות \(P>0.5\) לצדוק, ואז רוב דיינים יהיה אמין יותר מאשר דיין יחיד. נאמר שהחישוב הזה מתקבל, אך ההנחה הראשונית על \(P\) עצמה אינה ניתנת לאימות אמפירי ישיר משום שאין דרך לדעת מתי הדיין צדק מול “האמת”, ולכן גם כך לא הופכים את העניין לרוב דליתא קמן. ההקשר נקשר לרעיון של “מערכת 1” של כהנמן ולכך שאינטואיציות יכולות להיות מוטות ועדיין זה מה שיש בהיעדר מידע אחר.
ראיות הסתברותיות במשפט: אסירים, אוטובוסים, ואצטדיון
מובאים תרחישים שבהם יש הסתברות גבוהה מאוד לאשמה אך המשפט מסרב להרשיע על בסיס הסתברות בלבד, כגון מאה אסירים שמתוכם תשעים ותשעה השתתפו בתקיפה ואחד לא ידוע, או שתי חברות אוטובוסים שבה אחת מחזיקה 95% מהאוטובוסים בעיר ותאונה מיוחסת סטטיסטית אליה. מול זאת מוצב מקרה שבו שני עדים מזהים מעשה, אף שגם עדות אינה ודאות של מאה אחוז, ובכל זאת מתקבלת והרשעה או חיוב נעשים על בסיסה. נטען שיש כאן בעיה של “ראיות הסתברותיות” שבה שתי ראיות בעלות הסתברות דומה נתפסות באופן שונה מבחינת קבילות.
הלכה: דיני נפשות, עדות ראייה, ועדות נסיבתית ברמב״ם
מובא הבדל שמיוחס לרמב״ם בין דיני ממונות שבהם אפשר להסתמך על ראיות נסיבתיות משכנעות לבין דיני נפשות שבהם נדרשת עדות ראייה של שני עדים. מובאת הברייתא בשבועות דף ל״ד בשם רבי שמעון בן שטח על רודף לחורבה, אדם עם סייף ודם מטפטף והרוג מפרפר, והקביעה “מה אעשה שאין דמך מסור בידי” משום “על פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת”, עם הסיום “לא זזו משם עד שנשכו נחש ומת” כדי להראות שהוודאות העובדתית גבוהה ואף על פי כן אין הרשעה. הטקסט מציג שהרמב״ם מבין את הבעיה כנסיבתיות ולא רק כמספר העדים, ומדגיש שההלכה מכירה מצבים שבהם קבילות הראיה נפרדת מרמת אמינותה.
קבילות מול אמינות: פירות העץ המורעל, עדים קרובים, והפללה עצמית
מובא עיקרון “פירות העץ המורעל” כדוגמה לפסילת ראיות מסיבה שאינה אמינותן אלא דרך השגתן, וכן דוגמת פסילת עדים קרובים אף בהנחה שהם נאמנים. מובאים “אין אדם משים עצמו רשע” ו“אדם קרוב אצל עצמו” כפסול קבילות ולא כחשש אמינות, ונאמר שבמירנדה מצטטים את הרמב״ם באופן שמערבב את ההצדקה. נטען שגם אם יש לעיתים הצדקות משפטיות לפסילת ראיות, זה עדיין לא מסביר למה ראיה סטטיסטית טהורה נדחית כאשר מטרת ההליך היא להגיע לוודאות מספקת.
ניסיונות הבחנה: ודאות טעות, איקבע איסורא, ושאלת האינטואיציה ללא הסבר
מוצעת הבחנה שלפיה במקרה שבו אם ירשיעו את כולם יהיה ברור שוודאי יורשע חף מפשע אחד, יש טעם משפטי לא להשתמש ברוב, אך נאמר שהבחנה זו אינה פותרת מקרים כמו האוטובוסים או מצב שבו רק אסיר אחד נתפס. מובא דימוי להבחנה ההלכתית בין ספק של “חתיכה משתי חתיכות” שמחייב אשם תלוי לבין ספק בחתיכה אחת שאינו מחייב אשם תלוי, מתוך רעיון שבראשון היתר מוביל בפועל לוודאות של איסור אם יאכל את שתיהן. הטקסט חותם בשאלה מתודולוגית כללית: כשיש אינטואיציה חזקה להבחין בין סוגי ראיות בלי יכולת למצוא הצדקה פורמלית, האם להסיק שהאינטואיציה שגויה או לסמוך עליה מתוך אמון שיש טעות חבויה בנימוק המתמטי, ונאמר שהמשך ההסבר ייקשר לרוב דאיתא קמן ורוב דליתא קמן בפעם הבאה.
תמלול מלא
בפעם הקודמת, בפעם הקודמת דיברנו על הרוב בבית דין. ואמרתי שהחינוך במצווה ע"ח כותב שללכת אחרי הרוב בבית דין זה בגלל שבדרך כלל הרוב צודק. זאת אומרת ברוב הסיכויים. ושוב פעם, מדובר כשהדיינים הם פחות או יותר באותה רמה תורנית, ובמצב כזה סיכוי סביר שהרוב צודק. ושוב, אין שום ערובה לכלום. לא בטוח שהם צודקים. אבל אם אני צריך לקבוע איזשהו כלל אצבע האם ללכת אחרי הרוב או אחרי המיעוט, אלך אחרי הרוב. כן, זה תמיד הדילמה הזאת, שנגיד בחוקי יסוד, יש מקומות שבחוקי יסוד צריך רוב מוחלט, שישים ואחד חברי כנסת. יש מקומות שדורשים רוב מיוחס, שבעים חברי כנסת. עכשיו זה דבר מאוד בעייתי. זה דבר מאוד בעייתי בגלל שזה אומר שנותנים זכות וטו למיעוט. כי בעצם אם אתה לא הולך אחרי הרוב אז אתה הולך אחרי המיעוט. למה ללכת אחרי המיעוט? אתה יכול לדרוש רוב מוחלט בסדר כי אתה רוצה לוודא שבאמת יש רוב. אבל אבל רוב מיוחס זה דבר שהוא בעייתי עקרונית. אתה בעצם נותן זכות וטו למיעוט. זאת אומרת תמיד כשאתה לא הולך אחרי הרוב, יש צד שני, אז אתה הולך אחרי המיעוט. אז אם אני אומר אם אנחנו הולכים או אחרי הרוב או אחרי המיעוט, אני בוחר את הרע במיעוטו. אין לי אופציה להגיד אוקיי אני אשאר באוב, אני לא אעשה שום דבר. אם אני לא עושה שום דבר, הלכתי עם המיעוט. וללכת עם המיעוט זה פחות סביר מאשר ללכת עם הרוב. אז תלך עם הרוב. זה קשור למה שדיברנו בפעם הקודמת. אז החינוך אומר שהולכים אחרי רוב הדיינים בגלל שהרוב הסיכויים שהרוב קרוב יותר לאמת, קולע לאמת. ועל זה שאל רב שמעון שקופ, ראינו את זה בפעם הקודמת, על זה שאל רב שמעון שקופ, רוב כזה הוא רוב דליתא קמן. הגמרא במסכת חולין הרי אומרת שרוב בבית דין זאת הדוגמה של רוב דאיתא קמן, ומשם לומדים אחרי רבים להטות, כיוון שזה נאמר על רוב דיינים בבית דין, וזה אומרת הגמרא זה רוב דאיתא קמן. אבל רוב דליתא קמן מאיפה אנחנו יודעים אותו? ואז מתחיל כל הדיון. זאת אומרת שרוב בבית דין נחשב כרוב דאיתא קמן. אומר רב שמעון שקופ, לפי החינוך יוצא שרוב בבית דין זה רוב דליתא קמן. זה נגד הגמרא. למה? כי רוב דאיתא קמן הסברתי שם מה ההבדל בין רוב דאיתא ורוב דליתא קמן. רוב דליתא קמן זה איזושהי תכונה של העולם. סתם בעולם יש איזשהו אופי מסוים של התנהלות, רוב נשים יולדות בתשע ולא בשבע, רוב נשים לא אילוניות, לא משנה כל מיני, אין אדם פורע חובו תוך זמנו, אפילו החזקה אמרתי שיש הבדל בין חזקה לרוב ובאופן עקרוני גם זה איזשהו סוג של טבע עולם. רוב של חנויות, שזה הדוגמה של רוב דאיתא קמן, שום דבר בטבע העולם לא אומר שצריכות להיות פה רוב החנויות כשרות. במקרה במקום הזה כנראה גרים הרבה יהודים ששומרים מצוות, אז רוב החנויות הן חנויות כשרות. במקום אחר זה לא יהיה ככה. אין פה שום דבר שהוא נובע מהטבע של העולם. זה הצטברות של קבוצה מקרית. אוקיי? אז רוב דאיתא קמן זה בעצם מתייחס לקבוצה קונקרטית שלפנינו, כמו עשר החנויות. אני שואל את עצמי על משהו מסוים שבבירור ידוע לי שהוא שייך לחנויות האלה, והשאלה לאיזו מהחנויות הוא שייך, לחנויות הכשרות או לחנות הטרפה. ברוב נשים לא אילוניות, רוב נשים יולדות לתשע, אין לפניי קבוצה קונקרטית של נשים שיש לי מידע עליהן שאחת מהן אני שואל שאלה מה היא תהא. לא, אני יודע איזשהו מידע כללי על העולם ואני יודע באה לפניי אישה אני אומר טוב אם העולם מתנהל כך כנראה גם אצל האישה הזאת זה כך. אבל זה לא משהו על איזושהי קבוצה קונקרטית. ואמרתי שיש פה צדדים לכאן ולכאן בשאלה את מה יותר נכון לדמות להסתברות. לכאורה דווקא רוב דאיתא קמן הוא הסתברות כי יש לי עשר חנויות, יש לי מרחב מדגם ברור, יש פה עשר חנויות, תשע מתוכן כשרות אחת מתוכן טרפה. אני יודע שיש תשע אפשרויות לעומת אחת. אז יש לי תשעים אחוז סיכוי שהחתיכה הזאת היא חתיכה כשרה. זאת הסתברות של קבוצה מלאה שעומדת לפניי. יש לי את כל המידע על הקבוצה. הפרט עצמו אני לא יודע מה איתו אבל על הקבוצה יש לי את כל המידע ואני גם יודע שהפרט שייך לקבוצה. אני גם יודע את זה. אז אני אומר אז ההנחה היא שבפרט הזה יש את אותה התפלגות כמו בקבוצה. לעומת זאת ברוב דליתא קמן זאת איזושהי היפותזה על התנהלות של כל העולם. הקבוצה הזאת לא עומדת לפניי, אני לא יכול למדוד מה קורה בקבוצה הזאת. היא קיימת. מה? היא קיימת. קיימת אבל לא מדדתי. בסדר. אם הייתי אם היא הייתה קיימת והייתי יודע את כל המידע זה היה הופך לרוב דאיתא קמן. זאת אומרת ננסח כך, נגיד שהייתי מודד הייתי בודק את כל הנשים שבעולם והייתי סופר כל אחת אם ילדה לתשע או ילדה לשבע. ונגיד שיש אני לא יודע מה חמש מיליארד נשים, בסדר? ומתוכן הייתי מגלה שארבע מיליארד יולדות לתשע ומיליארד אחת יולדות לשבע. עכשיו תבוא לפניי אישה שילדה כבר, לא משהו לידה שלא הייתה. אם זו לידה ש- אם זאת לידה שלא הייתה עדיין, זה רוב דליתא קמן. אבל אם זאת לידה, אחת הלידות שכבר הייתה, ואני שואל רק האם היא הייתה לתשע או לשבע, זה הופך להיות רוב דאיתא קמן, למרות שזה על כל העולם. למה? כי אני לא בונה את זה על אופי של העולם שאני יודע מחוקי הטבע או משהו כזה, אני בונה את זה על מידע קונקרטי על קבוצה שעומדת לפניי, ואני שואל את עצמי על איבר בתוך הקבוצה הזאת לאיזה חלק של הקבוצה הוא שייך. זה רוב דאיתא קמן, זה רוב דליתא קמן. כשאנחנו מדברים על זה שהתנהלות של העולם זה רוב דליתא קמן, זה רק בגלל שאין לנו מידע מלא על העולם. אנחנו מבינים פחות או יותר מתוך מדגם או משהו כזה, אנחנו משערים מה קורה בכל העולם, ואישה שמגיעה לפניי אני גם משער לפניה באותה צורה, אבל אין לי מידע קונקרטי על כלל הקבוצה, זה רוב דליתא קמן. אז מצד אחד לכאורה רוב דאיתא קמן הוא ההסתברות ורוב דליתא קמן לא. אבל כל הסטטיסטיקה עובדת ככה. יש לי מדגם, אני רוצה לייצר איזו תרופה, אני עושה מה קרה כזה, וזה עבד בתשעים אחוז. זה הצד השני של המטבע. הצד השני של המטבע אומר בדיוק הפוך. דווקא רוב דליתא קמן זה הסתברות. למה? כי מה אנחנו עושים, איך אנחנו מגיעים לרוב דליתא קמן? כל חוקי הטבע זה רוב דליתא קמן. איך אנחנו יודעים את הרוב דליתא קמן, נגיד שרוב נשים יולדות לתשע או שרוב נשים איילוניות? אני בודק את זה על איזה שהוא מדגם, נגיד מדגם אנשים שאני מכיר, לא יודע, אני מכיר מאה נשים ילדו, אני מסתכל כמה מהן ילדו לתשע כמה מהן ילדו לשבע. אני מגלה שמונים ילדו לתשע ועשרים ילדו לשבע. ההנחה שלי היא שהמדגם הזה הוא מדגם מייצג. הנחה, זה לא תמיד מוצדק וצריך להיות זהיר עם זה, אבל באופן עקרוני אם אין לי סיבה להניח שזאת קבוצה מיוחדת אז אני מניח שזאת קבוצה מייצגת, מדגם מייצג. ואם זה ככה אז אני מניח שזאת ההתפלגות גם בכלל האוכלוסייה, נכון? ככה בסך הכל מגלים, כמו סקרים לפני בחירות. בודקים את זה על חמש מאות אנשים ואומרים לך מה יהיה התוצאות בבחירות, כולם אגב זה מדויק לגמרי, בניגוד לתדמית זה מדויק בהחלט. ההישגים שלהם מאוד מרשימים של הסוקרים. כולם נוהגים ללגלג עליהם שמפספסים, מפספסים כי המצב שקול. מצב שקול אז הם אומרים הנטייה היא לפה ויוצא הפוך, כי שני קולות עברו מפה לפה. אבל התחזיות הן מאוד מרשימות בעיניי של סוקרים. סטטיסטיקה זה תלוי בגודל של המדגם. נכון. אבל בהלכה אם זה חמישה או חמישה מיליארד זה לא משנה. נכון, וגם בסטטיסטיקה זה לא משנה במובן הזה שאם אין לך אפשרות לעשות על מדגם של חמש מאות ויש לך מדגם של חמישה אז היית מסתמך עליו, נכון? רמת המובהקות נכון, רמת המובהקות, רמת המובהקות כמובן היא יותר בעייתית אבל אם זה המידע שיש לי עדיין הייתי הולך על זה. אם אני מכיר רק חמש נשים, כלום, זה מדגם קטן מאוד ואני יודע ששלוש מתוכן ילדו לתשע ושתיים לשבע, אין לי מדגם אחר. בהיעדר מידע אני סומך גם על זה, אין מה לעשות. אני כמובן יודע שהסיכוי שלי לטעות יותר גדול. אז גם בהלכה כך. אבל אם אתה יכול קח מדגם גדול, לך עם מדגם גדול, אבל אם אין לך גם זה מספיק. זאת אומרת זה הכי טוב שיש לך, למרות שרוב נשים זה בגלל שבאמת היה להם מדגם שהוא יותר גדול, מדגם סימבולי אולי, זה היה באמת מובהק שזה לא היה של חמישים ואחד אחוז מול ארבעים ותשע אחוז. זה כמו שחז"ל לא היו אומרים רוב נשים יולדות, האמת שאומרים את זה על בנים, אם זה בן או בת, לגבי כאילו אם היה איזה מובהקות לגבי בן או בת של חמישים ואחד אחוז אז היו אומרים. ברור, רוב חמישים ואחד אחוז זה רוב, זה מפורש. אבל שזה לא דאיתא קמן. לא משנה דאיתא או דליתא קמן, חמישים ואחד אחוז זה כן. אם אתה עושה מדגם מייצג ויצא לך חמישים ואחד מול ארבעים ותשע ואתה מניח שהוא מייצג, אז כן, יש לך רוב עולם. אפילו בסטייה טכנית של שני אחוז, ככה זה יכול להיות המצביעים. כן. טוב, מובהקות זה מושג שחז"ל אני לא חושב שהכירו. אולי אתה מתכוון לומר שחז"ל עשו איזה סוג של אינדוקציה אבל בסוף אתה מסביר את זה מבחינת חוקי הטבע, אז זה לא, אתה לא סומך על מדגם, אתה מבין את הקטגוריה ואת החוק. מאיפה אתה יודע שזה החוק? מה? מאיפה אתה יודע שזה החוק? אתה יודע את זה מתוך הסטטיסטיקה שעשית, מתוך הניסויים. לא אבל אתה עושה אינדוקציה, אני מסביר את זה מבחינת, אתה מסביר, אבל אתה מסביר רק אחרי שיש לך את הנתונים, אז אתה מסתמך על הנתונים. כן אבל אחרי שיש לי את ההסבר יש לי את ההסבר ואני מבין את זה מול המדגם, אבל ההסבר הזה גם יכול להיות הסבר לא נכון, יכול להיות שאתה טועה בהסבר הזה. נכון. התימוכין להסבר הזה זה המדגם. היית ניוטון והיו נכונים מאתיים שנה. ההסבר למדגם הזה הוא מדגם בסופו של דבר, אתה נשאר על המדגם, הסברים באים אחר כך. נכון, זה מתבסס על המדגם. אז בכל אופן הנקודה היא שבהסתכלות כזאת דווקא רוב דליתא קמן זה רוב שמסתמך על הסתברות. אני עושה סקר על מדגם מייצג ואני מסיק איזושהי. מסקנה על העולם. לעומת זאת, וזו הנקודה היפה, מה קורה ברוב דאיתא קמן? ברוב דאיתא קמן, רב שמעון שקופ הרי אמר, רוב דאיתא קמן זה לא מברר. זה לא הסתברות בכלל. למה? כי כל חנות שתניח שהחתיכת בשר יצאה ממנה, יש הרי תשע חנויות אחרות שאולי יצאה מהן. גם החנויות הכשרות, עדיין יכול להיות שיצא מהתשע חנויות האחרות. לכן בעצם אתה לא יכול להסיק שום דבר על אף חנות וזה מבחינה סטטיסטית זה אותו דבר, ככה הוא טוען. אוקיי. ועכשיו אני אומר ברמה הסטטיסטית זה טעות. זה לא נכון. כי אם התשע אחרות כוללות חנויות כשרות מה אכפת לי זה מחנות אחרת. זה קצת קשור לטבלה שדיברנו עליה עם הפרדוקס של שיפוט, אתם זוכרים? שבעצם זה בעצם קשור לדיון שמה. אבל זה מה שהוא טוען ולכן מה שהוא מציע הוא אומר החינוך לא צודק. זה לא לפי החינוך יוצא שרוב בבית דין זה רוב דליתא קמן אבל הגמרא אומרת שזה רוב דאיתא קמן. ולכן כן כי הרי החינוך אומר שבעצם הרוב בבית דין זה בגלל שבדרך כלל הרוב צודק. מה זה הקבוצה שמתוכה שאליה אתה משייך את המקרה שלך? כל ההרכבים בכל התקופות בכל המקומות. בכל מקום שהיה ויכוח בין הרוב לבין המיעוט, ברוב המקומות שהיה ויכוח בין הרוב לבין המיעוט הרוב צדק. אז ממילא גם המקרה הזה. זה רוב דליתא קמן באופן ברור. וזו לא קבוצה שעומדת לפניך שיש לך מידע מלא עליה. אתה מניח הנחה על כלל העולם. זה רוב דליתא קמן ובזה הוא לכאורה צודק לחלוטין. זו קושיה עצומה על החינוך. ולכן הוא אומר זה לא יכול להיות נכון והוא מציע הסבר אחר. הוא רוצה לטעון שחנויות ובבית דין הולכים אחרי הרוב ככלל פורמלי, זה לא סטטיסטיקה. למה? בגלל שאנחנו זאת אומרת מה המשמעות של העניין? זה לא שזה לא סטטיסטיקה, זה מה שהוא הסביר קודם, אבל מה אז כן? מה זה הליכה אחרי הרוב אחרי רבים להטות? אז הוא אומר זה רוב של צדדים. דיברנו על זה בסוף הפעם הקודמת. זה רוב של צדדים. כשיש לך חנויות יש לך חתיכת בשר פה. יש לך עשר חנויות תשע כשרות ואחת טרפה. כל חנות מטילה צד על חתיכת הבשר. מצד החנות הזאת היא נראית כשרה. מצד החנות הזאת היא כשרה. מצד זה היא טרפה. אז יש לי תשעה צדדים להניח שהחתיכה הזאת כשרה וצד אחד להניח שהיא טרפה. אז הולכים אחרי רוב הצדדים. הוא אומר אותו דבר בדיינים. אני שואל מה הדין. הדיין ההוא אומר כשר. הדיין ההוא אומר כשר. הדיין הזה אומר טרף. כשר וטרף זה לא דיינים זה רבנים אבל פטור וחייב. הדיין הזה אומר חייב. הדיין הזה אומר חייב. והדיין הזה אומר פטור. אז אני אומר הדיין הזה מטיל צד על המקרה לחייב. הדיין הזה מטיל צד על המקרה לחייב והדיין הזה מטיל צד על המקרה לפטור. שוב פעם אני הולך אחרי רוב הצדדים. זאת הטענה. כי אחרי רבים להטות. כך כתוב בתורה. זה מה שהוא אומר. זה לא בגלל שזה מברר משהו. עכשיו אתה צוחק גם אני צוחק כי זה נשמע מוזר. מה זה רוב צדדים בממונות אז אתה יכול להגיד שני שליש? ולמה מהטיעון הזה תגיד על שני שליש תשלם שני שליש במקרה של מחלוקת. לא אבל זה כשר לא כשר אתה לא יכול. לא לא הקטע שאתה יכול זה לא אומר שתעשה. זה אתה רק יכול. עדיין יכול להיות שהדין אומר לא אני לא עושה מיצוע אלא אני הולך אחרי הרוב והרוב קובע את האמת. כי אם זאת האמת אז הוא חייב מאה הוא לא חייב שישים ושש. אם זאת האמת ורוב הסיכויים שזאת האמת. אם זה צד אז כאילו וזה ממונות שזה אפשרי אז תחלק. לא אני לא חושב שזה הכרחי. הטענה היא שברגע שהגעת למסקנה שזאת האמת אז תלך עם האמת הזאת. טוב אגב בממונות לא הולכים אחרי הרוב להלכה זה בכלל לא הולכים אחרי הרוב לא רק שלא ממצעים. זה מחלוקת רב ושמואל אבל על זה נדבר בהמשך. אז הטענה אז זאת הטענה של רב שמעון לכן רוב דאיתא קמן זה איזשהו סוג של גזירת הכתוב כזאת שאתה סופר צדדים. הזכרתי אני חושב שהרשב"א מסביר ככה גם את ספק ספיקא. שבספק ספיקא גם כן בעצם יש לי ספק אם א' או ב' ועל צד ש-א' יש לי סיכויים x או y. אז יש לי בעצם ארבע אפשרויות בקצה העץ אחת מהן היא כזאת ושלוש הן אחרות אז אומר הרשב"א בעצם ההקלה בספק ספיקא נובעת מזה שזה רוב צדדים. יש כמה אפשרויות. עכשיו אני את זה אני חושב שעוד לא אמרתי אז אני רוצה להסביר. אני חושב שהוא לא צודק רב שמעון שקופ אולי כן הסברתי אני כבר לא זוכר. אני חושב שהוא לא צודק רב שמעון שקופ. ברור שזה נורא הגיוני. אי אפשר להגיד זה גזירת הכתוב וזהו. כל בן אדם בלי גזירות הכתוב בחיים מה היית מניח? זאת אומרת כשאתה מוצא חתיכת בשר כזאת ונגיד זה נפקא מינה מבחינתך אם זה בא מהחנויות האלה או מחנות הזאת. כל בן אדם היה מניח שזה בא מחנויות הרוב. לא חייב. לא חייב כלום. אבל השאלה מה אדם הסביר היה מניח? נגיד שאני צריך להכריע שאני צריך למצוא צד להתיר. לא לא צריך למצוא פה אני שואל אותך מה אתה חושב? אני חושב שצריך לזרוק את זה. אוקיי אז רוב האנשים לא ככה. רוב האנשים אומרים שזה כנראה שייך לחנויות הרוב. גם אם זה כנראה אבל השאלה אם אני אוכל מספק או לא. עוד פעם אני לא מדבר על ספק. זה שאלה אחרת. אני מדבר על שאלה עכשיו אחת משתי האפשרויות ההגיונית מותר לי לפעול על פיה. לא צריך להיעזר בפחות הגיונית. עכשיו אני שואל מי זאת היותר הגיונית? אני חושב שרוב. חנויות הרוב זה האפשרות היותר הגיונית. אז לכן אני לא חושב שאפשר לדבר על זהות הכתוב במובן הזה. אני כן טוען שיש משהו בדבריו. לא זוכר אם אמרתי את זה פשוט, אז אני יש יש משהו בדבריו. אם תחשבו על מצב של חנויות ועל מצב של דיינים, אז אתם תראו שגם אם נקבל את הדין של החינוך עדיין זו רוב דאיתא קמן. זה מפתיע אבל זה ככה. כי בחנויות כשאני הרי הסברתי למה רוב דליתא קמן הוא בעצם ההסתברות. כי אני עושה מדגם, אני עושה כן סקר על מדגם מייצג ומחקר, ואז אני מסיק ממנו מסקנה לכלל הקבוצה. אוקיי? איך עושים דבר כזה על חנויות ברוב דאיתא קמן? יש חתיכת בשר שמצאתי ברחוב. אני רוצה לדעת האם היא שייכת לקבוצת הרוב. יש פה תשע חנויות כשרות ואחת טרפה, או שש וארבע. שש חנויות כשרות וארבע טרפות. עכשיו אני רוצה לדעת האם זה מבוסס, אולי לא אולי כן, בוא נבדוק. איך בודקים? סופרים? אין דרך לבדוק. סופרים את החנויות? הרי איך אתה יודע שמספר החנויות הוא גם קובע את מספר הסיכויים לחתיכת הבשר? אז זה ברור. תעשה ניסוי. אתה יכול לעשות ניסוי נכון? בנשים לא איילוניות אין בעיה, תיקח את האישה ותראה אם היא יולדת או לא. או אם ילדה לתשע ילדה לשבע. אתה עושה ניסוי על מדגם ומהמדגם אתה מסיק לכלל האוכלוסייה. בוא ננסה לחשוב על ניסוי על מדגם שיקבע רוב דאיתא קמן. אין חיה כזאת. אין חיה כזאת, אי אפשר לעשות את זה. זאת אומרת, מה שאני טוען זה שרוב דליתא קמן הוא הסתברות, לא רק שרוב דליתא קמן הוא ההסתברות אלא שרוב דאיתא קמן הוא באמת לא הסתברות. ובזה צודק רב שמעון שקופ. למה? אין לך שום דרך לעגן את הקביעה שחתיכת הבשר הזאת היא תשעים אחוז כשרה. שום דרך לעשות את זה, ספקולציה. תנסו לעשות ניסוי מבוקר ולבדוק את זה לא תצליחו, אין ניסוי כזה. בוודאי שאתה יכול. כן מה? שלח בן אדם שלא יודע לקרוא שיקנה אקראית ב-10 חנויות 1000 פעם. אוקיי. ותגיד לבעלי החנויות לסמן כשר לא כשר. אז אתה תעשה ואתה תראה שיצא לך בדיוק ההסתברות הזאת. זה לא אומר כלום, שם אגב זה קבוע כשהוא קונה. אבל זה לא אומר כלום בגלל שאני מדבר על שאלה של אדם שמאבד. עכשיו אני לא יודע אולי המאבדים יש להם איזושהי הטיה. המאבדים של החתיכות הכשרות הם אנשים יותר מפוזרים הם עוסקים בסוגיות בגמרא הם לא חושבים על זה, אז הם מאבדים את הבשר. שמה זה על איתא קמן וליתא קמן אתה לא שואל, שמה זה פלא פלאים עוד יותר. לא, שמה הטענה היא שאישה זאתי אולי יש לה נטייה לסוכרת שמשלחת, לא אתה מדבר על קבוצה גדולה אני בודק את זה. אתה לא יכול לבדוק את הכל מספר הפרמטרים הוא כל כך גדול. אי אפשר לבדוק הכל ופה אי אפשר לבדוק כלום. אי אפשר לאבד באופן יזום חתיכות בשר. אין דבר כזה. מי שמאבד חתיכת בשר הוא איבד אותה אתה לא יודע מאיפה זה בא. אם היית שולח אנשים לאבד חתיכות בשר זה היה, אבל אין דרך לעשות את זה. בוא נראה רגע תראו את זה על דיינים עכשיו תראו את זה בצורה יותר פשוטה. על דיינים אפשר לראות את זה בצורה יותר פשוטה. איך אני בודק את ההנחה של החינוך שאומר שבדרך כלל הרוב קולע יותר לאמת? אין דרך לבדוק את זה. אין דרך לבדוק את זה. כי בשביל לבדוק את זה אני צריך לבדוק את כל פסקי הדין של ההרכבים שהיו בוויכוח מול האמת עצמה ולראות בכמה מהמקרים הרוב צדק ובכמה מהמקרים המיעוט צדק. אבל מי זה קובע את האמת? אבל איך אני יודע מה האמת לגבי המקרה הזה? כל מה שאני יודע זה את הראיות שהיו לפני הדיינים. אז לכן אין לי שום דרך לעשות את הפידבק. אין לי שום דרך לבדוק את הטענה שבדרך כלל הרוב צודק כיוון שאין לי דרך לבדוק מתי הם צדקו ומתי לא. אבל אתה טוען שהעניין של הבשר זה דווקא באבדה ואם זה לא הייתה אבדה? אז יכול להיות שבאמת לא היה רוב דאיתא קמן. נניח פה משלוחים של בשר לכתובת. אני יודע לשלוח משלוחים. אמרתי זה יהיה קבוע. נגיע עוד לדין קבוע. בדין קבוע יכול להיות שזה ההסבר. נגיע עוד מעט. לא עוד מעט עוד כמה זמן. רב שמעון שקופ צודק בעצם שזה סוג של גזירת הכתוב. לא, זהו שניהם צודקים. גם החינוך צודק וגם רב שמעון שקופ צודק בחלקיים. חלקיים. מה זאת אומרת? מה שאני רוצה לומר זה דבר כזה: אין שום דרך לדעת שחתיכת בשר שהייתה מוטלת ברחוב זה באמת תשעים אחוז כשרה. אגב אפילו אם היה אפשרות לעשות ניסוי כזה אף אחד לא עשה אותו קודם כל. אז שיעשו. אחרי שיעשו זה יהיה רוב דליתא קמן. אבל קודם כל לא עשו. מאיפה אני מניח שזה תשעים אחוז? הנחה א-פריורית, סברה א-פריורית. אם יש תשעים אחוז מהחנויות כשרות אני מניח שתשעים אחוז מהחתיכות שאני אמצא גם הן כשרות נכון? אני מניח את זה סתם לא מתוך ניסיון החיים שלי. לא עשיתי ניסוי כזה. אם היו עושים ניסוי כזה הייתי מוכן לקבל. אבל אתה יודע עובדה שרוב האנשים או כמעט כל האנשים ככה חושבים. רגע רגע לזה יש משמעות כבר מגיע לזה. כשאתה מניח שמה שאתה לא יודע הוא אותו דבר ביניהם אין סיבה להניח רגע רגע אני אגיע לזה אני אגיע לזה. אז הנקודה היא כזאת בעצם. הדבר הזה בעצם לא מבוסס על מחקר סטטיסטי על סקר על מדגם אלא על מה כן? על סברה א-פריורית. לא סברה, הרי אם יש אנשים חכמים באותה רמה ושניים אומרים כך. הדבר הזה בעצם לא מבוסס על מחקר סטטיסטי, על סקר על מדגם, אלא על מה כן? סברא א-פריורי. למה סברא? כי אם יש אנשים חכמים באותה רמה ושניים אומרים שהוא חייב ואחד אומר שהוא פטור, ההיגיון שלי אומר שרוב הסיכויים שהרוב צודק. זה לא, זה לא תוצאה של, שנייה אחת, זה לא תוצאה של מדע. זאת פילוסופיה. דיברנו בפעם הקודמת על מדע ופילוסופיה. הדבר הזה זה פילוסופיה. זה טענה א-פריורי. זה לא מדע. וכיוון שכך, פילוסופיה זה דבר טוב, אני מאוד מכבד פילוסופיה, אבל לקרוא לזה איזושהי עובדה מוצקה שעליה אני יכול להתבסס, בשביל זה צריך פסוק. זה לא אומר שזה לא מברר. זו הנקודה שבה אני לא מסכים עם רב שמעון שקופ. כיוון שאני נותן אמון בסברות הא-פריוריות שלי. אם זאת הסברא הא-פריורית שלי אני חושב באמת שזה נכון. זה לא שאני אומר זה גזירת הכתוב כי זה שטויות אבל התורה אמרה לנו לעשות את זה. לא. אין לזה בסיס אמפירי. בסדר, יש דברים גם בלי בסיס אמפירי שאני מאמין שהם נכונים. גם לעיקרון הסיבתיות אין בסיס אמפירי, כמו שדייוויד יום אמר. אז מה? אני עדיין חושב שהוא נכון, שלכל דבר יש סיבה. אז לכן פה אני אומר אני לא מסכים עם רב שמעון שקופ, אני מסכים איתו חלקי. מה אתה צודק? שזה לא תוצאה של מדגם סטטיסטי. במובן הזה זה לא תוצאה מדעית. זאת לא עובדה שאתה יכול להתייחס אליה באופן מוצק. אבל הוא לא צודק בזה שאם זה ככה אז זה שרירותי לגמרי וזה גזירת הכתוב שהתורה אמרה. לא. זאת תובנה א-פריורית שלנו, אבל אדם הגיוני מבין שזה נכון. גם אני חושב שזה נכון. אין לי עוגן סטטיסטי ישיר. ולכן אני מסכים חלקי. אני אומר האדם הסביר באמת יחשוב שזה נכון. הוא כן יחשוב, ובצדק לדעתי, בצדק הוא יחשוב שזה נכון. להגיד שזאת עובדה? זאת לא עובדה. עובדה זה רוב דליתא קמן. רוב דליתא קמן בדקנו לפחות על מדגם. אוקיי? רוב דאיתא קמן לא בדקנו בכלל. אלא מה, כך נראה לנו. אנחנו מניחים את זה. הנחה זה דבר יפה. התורה עצמה אומרת מוטב ללכת אחרי ההנחות שלך. למרות שאין לך עוגן אמפירי, מותר לך ללכת אחרי הנחה. זה מה שכתוב אחרי רבים להטות. ולכן אומרת התורה שאפשר לקבל את הטענה של החינוך, שהליכה אחר הרוב בבית דין זה בגלל שבדרך כלל הרוב צודק. ולא קשה למה הגמרא בחולין אומרת שזה רוב דאיתא קמן, כי זה באמת רוב דאיתא קמן. כי רוב דליתא קמן זה דבר שהוא תוצאה של סטטיסטיקה. ופה זה רוב שמבוסס על סברא א-פריורית, לא על אמפירי, לא על בדיקות, אלא על מה שאני חושב, מה שנראה לי הגיוני. לכן זה רוב דאיתא קמן. זה לא סותר את הגמרא בחולין. ממילא גם ברור שזה דומה לחנויות, כי גם בחנויות זה לא תוצאה של מחקר סטטיסטי אלא זו תוצאה של הנחה א-פריורית. ובמובן הזה דיינים וחנויות זה באמת אותו דבר, להבדיל מרוב נשים לא אילוניות שזה תוצאה של מחקר סטטיסטי. אני מכיר נשים, אני יודע אם הן אילוניות או לא, אני עושה הכללה לכלל הנשים שבעולם. גם שם כמובן שום דבר לא מוכרח, יש איזה שהן הנחות שהמדגם מייצג ושאין פה הטיה, נכון. אבל יש לי עדיין איזשהו בסיס אמפירי למה שאני עושה. עליו אני צריך להניח עוד הנחה. בהקשר הראשון אין שום בסיס אמפירי, כלום. אני פשוט חושב שזה נכון, זה נראה לי הגיוני. ועוד פעם אני אומר אני לא אמפיריציסט, דיברנו בפעם הקודמת, אני בהחלט רציונליסט במובן הזה, זאת אומרת אני כן מאמין לאינטואיציות שלי גם אם אין להן עוגן אמפירי ישיר. אגב יש כאלה שטוענים שיש להם עוגן אמפירי עקיף, מתישהו זה כן יוצא מניסיון החיים שלנו, מהקשרים אחרים, אבל לא באופן ישיר בכל אופן. אוקיי? ולכן אני אומר, אני לא טוען שזה שרירותי, אני כן טוען שצריך אישור של התורה כדי לסמוך על זה כי זה לא עובדה. ועכשיו השאלה למה ברוב דליתא קמן אפשר לסמוך עליו ואין לנו בסיס? סוגיית הגמרא בחולין, מסקנת הסוגיה. התשובה היא שבני אדם הגיוניים הם סומכים על מדע. לא צריך מקור בשביל זה. מה קורה אם החנות והחתיכה יש פה הרבה יותר? אז זה ויכוח בין הפוסקים, הש"ך וכולם מתווכחים על העניין הזה. אם יש תשע חנויות, נכון, אבל שם אתה יכול להגיד אם זה פי מאה, מאה חנויות, נכון זה הדיון, זה בדיוק מה שהוא אמר. זה הדיון. זה הדיון בין הפוסקים, אבל גם אלה שאומרים שלא משגיחים בגודל החנות בהחלט יכול להיות שזה פשוט עניין משפטי, לא הסתברותי. ברגע שיש תשע חנויות אני לא יכול להתחיל לספור עכשיו חתיכות בשר בכל חנות. יש תשע כאלה ואחת כזאת, זהו. יש אפשרות אפילו להסביר שאולי למרות שיש בהן הרבה חתיכות אבל זה בא מאותו כיוון ולכן בעצם זה לא פרופורציוני למספר החתיכות שיש שם. יש גם איזה שהם הסברים הגיוניים, אבל גם אפשר להגיד שזה איזשהו סוג של אופלוג, לא שמסתכלים על כמות בשר כשרה, על כמות בשר… זה מה שהוא אמר. כן. ברוב דליתא קמן, אתה אומר למעשה שבדיינים זה רוב דליתא קמן? איתא. איתא קמן. זה לא רוב שיוצא כתוצאה מסקר סטטיסטי על מדגם. וזה לא יוצא בשלילה אבל הוא גם לא איתא קמן? אה, זה מה שאני… אני רוצה לטעון שרוב דאיתא קמן זה זה. זו ההגדרה של רוב דאיתא קמן. איך אנחנו מכירים את זה בשלילה? רוב דאיתא קמן זה עיקרון הסתברותי שלא יוצא ממדגם. זו הטענה שלי. ועכשיו אני משלים את מה שאמרתי בפעם הקודמת וגם קודם, אמרתי בהתחלה חושבים שרוב דאיתא קמן זה הסתברות ורוב דליתא קמן זה רק הכללה ממדגם. עכשיו אני אומר בדיוק הפוך. רוב דליתא… לא עשיתי כלום. אני מניח אפריורי שזה ככה. זה בכלל לא קשור להסתברות. אבל כביכול עקבתי אחרי כל מי שנכנס לתוך החנות והסתכלתי כמה מהם נותנים קבלה. לא עשיתי את זה. אולי לא עשיתי את זה, אבל… אז מה אני אומר, זה מה שעניתי גם לו. אם תעשה את זה ותגיע למסקנות, זה יהפוך לרוב דליתא קמן. אבל פשוט לא, חז"ל חזו חז"ל קבעו את הקביעה הזאת בלי שהם עשו מעקבים כאלה, אז לכן זה רוב דאיתא קמן. אבל זה מגיע ממדגמים אחרים, זה… מאיפה זה מגיע? זה מה שהערתי קודם. הסברות האפריוריות שלנו, מה שנקרא אינטואיציה, בדרך כלל מקובל לחשוב שזה לא סוף של מראה עיניים. זה תוצאה של ניסיון מצטבר אבל עקיף, לא בדקנו את זה באופן ישיר. מבחינתי לא חשוב, אני לא נכנס לוויכוח הזה. עדיין אין פה בדיקה ישירה של העיקרון הזה, זה רוב דאיתא קמן. את רוב דאיתא קמן זה רוב שאין לי בדיקה אמפירית ישירה לגביו. מה הניסיון המצטבר שלי אומר? אין לי שליטה, אולי פספסתי, אולי זה. צריך משהו מודע כדי להגיד, אוקיי, אני מבין את השיקול שלי, אני יודע איפה הבעיות פה, והחלטתי שזה נכון. פה זה מערכת 1 של כהנמן, כן? זה לא מערכת… משהו שעובד בלי בקרה. כן. להציע אולי תהיה פה לקבל וריאציה קטנה על מה שעכשיו הסברת? קשה לראות איך לבן אדם יש אינטואיציה שהרוב צודק. אבל קל לי לקבל דבר… מגיע לאותה מסקנה עם הבדל קטן. קל לי לקבל באינטואיציה שהאדם הבודד ברוב הפעמים צודק, כי הוא לא טיפש. אם אני מניח שהדיין הבודד ברוב הפעמים צודק, אז נובע מזה סטטיסטית שרוב הדיינים צודקים. אז זה הזכרתי בפעם הקודמת, משהו כזה, כתבתי על זה טור באתר, על ההצעה הזאת. אני לגמרי מקבל. הזכרתי אפילו בעצם הפעם הקודמת גם, שגרוסקופ בשיעור שנתתי אז, גרוסקופ העיר את ההערה הזאת. שבעצם כשאתם עושים את החישוב ההסתברותי, נגיד שכל דיין בודד הסיכוי שלו לצדוק הוא P. ו-P גדול מחצי, כן? חצי זה דיין שהוא עיוור, הוא לא יודע כלום. חצי הוא צודק, חצי הוא טועה. אפס, דיין שצודק באפס מהמקרים זה דיין מצוין, צריך לקחת את מה שהוא אומר ולעשות הפוך. ולכן הדיין הבעייתי זה דיין שצודק בחצי מהמקרים. דיין שצודק בחצי מהמקרים זה לימון. זה אחד שאתה לא יכול לדעת מה הוא אומר, חצי-חצי. או שהוא צודק או שהוא לא צודק. אוקיי, אז ה-P גדול מ-0.5 של דיין מיומן. כמה שיותר גדול זה דיין יותר טוב, אם זה 0.9 זה דיין טוב, 0.95 עוד יותר טוב, וכן הלאה. אוקיי? עכשיו מה הסיכוי, בהנחה שיש לי שלושה דיינים שהסיכוי שכל אחד יצדוק הוא P, כי החינוך אומר, ההנחה שהם שווים ברמת המיומנות התורנית שלהם, אז אפשר לעשות שיקולי רוב. אז השאלה מה הסיכוי שכשיש שניים נגד אחד, השניים צודקים. אז הזכרתי פעם שמישהו שאל אותי למה זה לא P בריבוע. P בריבוע הרי רק מוריד את P, זאת אומרת אם הסיכוי של דיין אחד הוא 0.7, אז P בריבוע זה 0.49, זה פחות מ-50%. אז הסיכוי ששניים יצדקו זה 1 פחות… 1 פחות 1 פחות P בריבוע… כן, בדיוק. אז פרופורציוני לזה למעשה, זה לא בדיוק זה, כי זה נוסחת בייס. אבל בכל אופן, החישוב באמת נותן, נגיד בהנחות מאוד פשוטות, החישוב נותן שההתייחסות, הסיכוי ששניים צודקים מול הסיכוי שהשניים טועים, הוא כמו P ל-1 פחות P. זאת אומרת, ככה זה יוצא בחישוב עם ההנחות הבינמיות. אז ואז מה שיוצא בעצם, זה שאם אתה מניח שהדיין שלך הוא דיין מיומן, אפשר לעשות חשבון סטטיסטי ולהראות שהרוב בדרך כלל צודק. זו תוצאה ש… זה בעצם מה שאמרת. רק אני אומר נכון, אבל ההנחה שהדיין הבודד צודק ברמת P, היא עצמה רוב דאיתא קמן. זאת אומרת כי היא לא יוצאת מניסיון, כי אין לך דרך לדעת אם הוא צודק או לא. אז גם אם אני מקבל, אני מקבל לגמרי את החישוב הזה, אבל זה לא פותר את הבעיה. זאת אומרת, עדיין אתה לא יכול להגיע בדרך אמפירית לתוצאה הזאת, ולכן זה רוב דאיתא קמן ולא רוב דליתא קמן. עוד שאלה. מה קורה עם מספר החנויות הכשרות? הרי פה גם כן באים ממדגם. אני באמצע תל אביב, משהו נפל… כמה יש? אני לוקח מדגם. זה הופך להיות… ודאי? ודאי! רוב דליתא קמן. כל פעם שהמידע שלך לא שלם, אלא הוא בנוי על מדגם, זה רוב דליתא קמן. ברור, כן. כמו שאמרתי הפוך, אם יש לך את כל האנשים בעולם ועברת על כולם ובדקת הכל, ועכשיו אתה שואל מה דינה של אחת? זה רוב דאיתא קמן למרות שזה כל העולם. כי ברגע שהמידע שלך על הקבוצה השלמה הוא מלא, אז זה רוב דאיתא קמן. אם המידע שלך על הקבוצה השלמה הוא תוצאה של דגם, של סקר מדגם, אז זה רוב דליתא קמן. גם באבידה זה ליתא קמן כי אני לא יודע כמה אנשים נכנסו, ואני לא יודע אם השקיות יותר ניכרות פה ושם, הרבה חסר לי גם כאן. אז זה ליתא קמן או דאיתא קמן? מה שאמרת קודם, אני מניח בהיעדר מידע שכל התנאים האחרים שווים. אז זה ליתא קמן או דאיתא קמן? לא, איתא קמן. למה? הרבה דברים חסרים לי, אמרת שכשחסר… לא, זה שחסר זה לא אומר כלום. מה זה אומר חסר? אבל המדגם, העיקרון בנוי על מדגם מייצג. המדגם המייצג יש הנחה שהוא מייצג. זה בדיוק ההנחה שאתה מדבר עליו. אמרתי, זה ברור, זה תמיד נכון. אבל עדיין זה בנוי על מדגם מייצג ובהנחה זה מייצג, יש בסיס אמפירי. ברוב דאיתא קמן אין שום בסיס אמפירי. זה לא איזושהי הנחה שהמדגם הוא מייצג, אין מדגם. לא עשית שום מדגם. אם תעשה מדגם, זה באמת אולי יהפוך לרוב דליתא קמן. אז זה אני חושב שזה ההסבר למה רוב בבית דין הוא רוב דאיתא קמן, וזה גם ההיגיון שעומד מאחורי מה שאומר החינוך, שבדרך כלל הרוב צודק. זה נכון, וזה לא סותר את העובדה שזה עדיין רוב דאיתא קמן. במאמר מוסגר, אולי גם הזכרתי את זה אני לא זוכר, בארצות הברית אחרי שהתחילו להשתמש בגנטיקה כראיה משפטית, אז היה דרך לבדוק את העניין הזה ויצאו תוצאות די עגומות. אני לא זוכר את המספרים, אבל יצאו תוצאות… לא יודע אם הרוב לא צודק, אבל בוא נגיד יצא הרבה יותר מרובות ממה שהיינו חושבים. לא יודע אם זה היה רוב, כן? אני לא בטוח, צריך להסתכל שמה, אני לא חושב. אבל אבל היו הרבה מאוד טעויות. ואם אם זוכרים שב… אם זוכרים שמה? היו אנשים שנדונו נגיד על רצח, ולא השתמשו בדי אן איי. נכנסה פתאום היכולת של די אן איי, בדקו מחדש את כל המקרים. התברר שהרבה מאוד מהאנשים שהורשעו לא היו אשמים, והוציאו אותם לחופשי. לא, אז אמרתי אני לא חושב שזה היה רוב, אני לא זוכר את המספרים, אבל זה היה הרבה מאוד, הרבה מעבר למה שחשבו. תבינו שבמשפט פלילי גם אם אין רוב, ברור, צריכה להיות סבירות גבוהה, והסבירות יצאה כנראה לא מספיק גבוהה. זאת אומרת וזה איום מאוד קשה על ההרשעות בכלל, אפילו אם יש רוב שצדקו. זאת אומרת זה… אפשר לטעון שבבאופן כללי אדם טיפש נוטה להרשיע יותר? ואז בכלל יש בעיה בצד, זאת אומרת הרוב הזה מול חכמים, זאת אומרת הבעיה… לא ככל שאתה… ככל שאתה חכם אתה מבין את כל צדדי… אבל חכמים זה לא מעלה… אוקיי, אז יוצא שגם ברוב הגאט פילינג שאמרת, גם הוא קצת… אין ספק שהאינטואיציות האלה יכולות להיות מוטות ויכולות להיות בעייתיות. זה מה שיש לנו. בהעדר מידע אחר אנחנו עובדים עם זה, ולכן לזה צריך רשות מהתורה. והתורה אמרה: אחרי רבים להטות. התורה נותנת את הרשות לעשות את הדבר הזה. בנוי רוב כזה לרוב כזה, אולי זה בא לסתור את מה שאני אומר. למה? שלא אותו רוב הוא הזה שמרשיע לזה ש… צריך רוב יותר גדול כמו שאמרת מקודם. אולי בגלל שאנחנו לא מסתפקים רק בחצי פלוס… כן, אבל זה לא נכון. על פי ההלכה מספיק כל רוב. בפלילי? כן. ברצח? לא. דיני נפשות צריך רוב של שניים. זה משהו אחר. שם צריך רוב של שניים, אני לא חושב שזה… לא, בכל אופן, שם גם כן כולם פוסקים, זה לא… לא כולם שווים אלה… לא כולם שווים. בכל אופן, בכל אופן אני רוצה עכשיו להמשיך רגע. תראו, יש סוגיה מאוד מעניינת בין פילוסופים של המשפט שעוסקים בשאלה של ראיות הסתברותיות. ראיות הסתברותיות במשפט. אני אתן לכם דוגמה נפוצה שהרבה מאמרים מביאים אותה. יש מאה אנשים, מאה אסירים בכלא, מאה אסירים בכלא התנפלו על איזה סוהר וזה, לא יודע, הרגו אותו, פצעו אותו, לא יודע, עשו לו משהו. עכשיו רוצים לשפוט אותם. עכשיו התברר שתשעים ותשעה מתוכם השתתפו במעשה ואחד לא. אנחנו לא יודעים מי זה האחד הזה, אבל ידוע שאחד היה בצד. המצלמה רואה אחד מהצד אבל רק מהגב. לא יודעים מי זה. אוקיי? אז יש תשעים ותשעה שהשתתפו ואחד לא. מגיע לפנינו אסיר לבית המשפט, אז אנחנו רוצים לדון. מה הבעיה? תשעים ותשעה אחוז שהוא השתתף, כי תשעים ותשעה מתוך מאה מהאנשים השתתפו באירוע. אז אפשר להרשיע אותו, נכון? לפי אפקט דייויד לוי מה שדיברתי באחת הפעמים הקודמות, בעצם אומר שאנחנו נרשיע את כל המאה באופן כזה. אוקיי? זאת אומרת שכל אחד מהמאה כשיבוא לפנינו יש תשעים ותשעה אחוז שהשתתף במעשה. אז שמה יש הסכמה כללית בין משפטנים אי אפשר להרשיע במצב כזה. אוקיי? אבל שואלים הפילוסופים, את זה לא מעניין את המשפטנים מה ששואלים הפילוסופים כמו שלא מעניין את הפיזיקאים מה ששואלים הפילוסופים של המדע. אבל הם שואלים לפעמים שאלות טובות, צריך לחשוב עליהן. לא להתייחס אליהן, זאת אומרת לעשות את מה שאתה חושב, אבל השאלה היא שאלה מעניינת, צריך לתת עליה את הדעת. אז הטענה היא הבאה: נגיד שיש לנו שני עדים שיענקל'ה שעומד פה לדין עכשיו השתתף במעשה. באים שני עדים. אוקיי? אבל שני עדים יכולים לטעות. לפעמים הם לא רואים טוב עם כל המהומה שם והבלאגן, איך תדע אולי הם לא זיהו אותו נכון. אוקיי? אז נגיד שהסיכוי שלהם להיות צודקים הוא תשעים וחמישה אחוז. בסדר? ואז מרשיעים. זה ברור, כולם מסכימים שמרשיעים אותו. אתה לא חושש לזה שהעדים לא ראו טוב. אתה בודק כמה שאתה יכול, אבל זה מה שיש. ובתשעים ותשעה אחוז אתה לא מרשיע במקרה הקודם. במקרה הראשון וב-95 אחוז במקרה השני אתה כן מרשיע. ודא לקמן, ודא לקמן, עוד מעט נראה, עוד מעט נראה. אז איך זה יכול להיות דבר כזה? זה מה ששואלים, בסדר? וזה הבעיה שנקראת בעיה של ראיות הסתברותיות. אני אתן דוגמה אחרת, נגיד שיש שתי חברות אוטובוסים בעיר, וגם זה מופיע במאמרים. שתי חברות אוטובוסים בעיר, חברה כחולה וחברה אדומה. לחברה הכחולה יש 95 אחוז מהאוטובוסים, זאת החברה הגדולה. ולחברה האדומה זה 5 אחוז מהאוטובוסים. עכשיו אוטובוס פגע באיזה מכונית חונה, אוקיי? עכשיו לא יודעים איזה אוטובוס עשה את זה, והוא רוצה פיצוי בעל המכונית. אז הוא תובע את החברה הגדולה, הכחולה. אתה אומר 95 אחוז מהאוטובוסים הם שלכם, אז זה די ברור שהאוטובוס שלכם, תשלמו לי. אף אחד לא מרשיע אותם על סמך זה, לא מחייב אותם על סמך זה. זה ברור. אבל אם יהיו שני עדים שראו אוטובוס כחול, וראו אותו מרחוק אבל הם אומרים זה כחול, בסדר, ויש 2-3 אחוז שאולי זה לא כחול, נכון? אז יחייבו אותם. עוד פעם, אותו עניין, כן? אז יחייבו אותם. ואז מתחילים לדון בזה. גם אם זה אותו מספר אוטובוסים? מה? תשעים וחמש. גם אם זה חצי כחולים חצי? נכון, ברור. אבל אני אומר בהנחה שזה הסיכוי, הסיכויים לכאורה שווים, פה אנחנו לוקחים בחשבון את הסיכוי הגבוה ופה אנחנו לא לוקחים בחשבון את הסיכוי הגבוה. חיישינן למיעוטא ולא חיישינן למיעוטא. למה, מה ההבדל בין שני המקרים? ובסופו של דבר ההסתברות שזהו המצב היא אותה הסתברות. אז למה פה אנחנו משתמשים בראיה הזאת ושם אנחנו לא משתמשים בראיה הזאת? אז יש איזה כל מיני, כל מיני הסברים. אז לפני שאני מגיע להסברים, אולי עוד הערה. בהלכה יש הבדל, נדמה לי שהזכרתי אותו פעם, יש הבדל בין דיני ממונות לדיני נפשות. אני חושב שזה לא רק נפשות, זה גם כל… זה גם כל, לא איסורים, אלא כל דבר משפטי, חושן משפט, לא יורה דעה. אבל גם מלקות, לא רק נפשות. נדמה לי שצריך לדון בזה קצת. שבדיני ממונות הרמב"ם כותב שמעיקר הדין אפשר ללכת אחרי ראיות נסיבתיות. כל עוד זה משכנע אותך. בדיני נפשות אתה חייב ראיה, עדות ראייה. אתה צריך שני עדים שראו את הרצח או חילול שבת או את הניאוף או מה שלא יהיה. ראיות נסיבתיות לא מתקבלות. הדוגמה שמובאת בגמרא שממנה הרמבם לומד את זה, זה גמרא שמדברת בשבועות בדף ל"ד, דתניא אמר רבי שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חברו לחורבה, ורצתי אחריו ומצאתי סייף בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר. בסדר? זאת אומרת הוא נכנס לתוך החורבה עם סייף, רץ אחרי מישהו אחר, הוא יוצא מלא דם הסייף, והבחור השני נדקר שם למוות, שוכב מת על הרצפה. אמרתי לו: רשע, מי הרגו לזה? מי הרג את ה… קין הבל אחיך, מזכיר קצת את הסיפור של קין והבל. אני או אתה? כן, מי יכול להיות? רק שנינו פה. זה או אני או אתה, ושנינו יודעים שזה לא אני, אז זה אתה. אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי? שהרי אמרה תורה: על פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת. אלא המקום יפרע ממך. אמרו: לא זזו משם עד שנשכו נחש ומת. זה הסיום הוא חשוב, כי הסיום בא להראות שברור שהוא באמת רצח. זאת אומרת הוודאות שהוא רצח היא מלאה, ועדיין אי אפשר להרשיע אותו. למה? בגלל מספר העדים או בגלל שהוא לא ראה את המעשה? זהו, פה יש מקום להתלבט. הרמב"ם לוקח את זה כבסיס לקביעה שלו והוא טוען שבגלל שאין פה עדות ראייה, בגלל שאין פה עדות ראייה אלא רק עדות נסיבתית, וצריך להבין עדות נסיבתית יכולה להיות בעוצמה גבוהה מאוד כמו עדות ראייה ואולי אפילו יותר, אבל היא נסיבתית. לא ראינו את המקרה אלא הנסיבות מראות שככה היה. אז אומר הרמב"ם זאת הייתה הבעיה פה, זאת בעיה, ראיה נסיבתית וראיה נסיבתית לא מספיקה כדי להרשיע אדם ברצח. אפשר היה בהחלט להגיד שזה בגלל שזה עד אחד ולא שניים ולכן אי אפשר היה להרשיע. שהרי אמרה תורה על פי שניים עדים, אתה שמת את הדגש על השניים, אני שם את הדגש על העדים. על פי שניים עדים, עדי ראייה, לא… אחרת הגמרא הייתה מביאה מקרה שהוא ראה אותו דוקר והוא רק עד אחד. נכון. הפוך. למה… למה אם היא ראתה אותו… אם הגמרא הייתה מביאה מקרה שהוא ראה אותו דוקר, היה עד אחד, היו שניים ולא… הרמב"ם היה צודק. הגמרא הייתה מביאה שני עדים נסיבתיים, אותה שאלה בדיוק. אותה שאלה בדיוק. אם זה הסיפור, אם זה הסיפור שהיה, לא השאלה הזאת טובה ולא השאלה הזאת טובה. ברור שזאת ה… וכך היה הסיפור. הגמרא לא הביאה סיפור כדי להראות משהו, הגמרא הביאה את הסיפור כי כך היה. לכן זה לא קושיה למה הגמרא לא הביאה סיפור אחר. היא לא הביאה סיפור אחר כי לא היה סיפור אחר. אבל השאלה מי הרגו, אני או אתה, אומרת שהספק הוא… זה רמז לזה שהבעיה היא הנסיבתיות ולא זה שזה עד אחד. אני לא חושב שזה… אבל עזוב ככה הרמב"ם למד, בסדר? עכשיו מה זה אומר? זה אומר שגם כאן בעצם אנחנו נמצאים בדילמה מאוד דומה למה שתיארתי קודם. יש לנו בשתי צורות רמת ודאות מאוד גבוהה, 98% שהבן אדם רצח. שני עדים ראו אותו, עדים יכולים לטעות, לשקר, לא יודע מה, יכול להיות כל מיני דברים. אז לכן גם בעדים זה לא 100%, 98%, אוקיי? אבל זה קביל. אבל עדות נסיבתית שהיא באותה רמת מובהקות, זה לא קביל. יושבים כל ה-23 דיינים מחוץ לחורבה, לא אחד, 23 דיינים יושבים מחוץ לחורבה, רואים את הבן אדם נכנס עם סכין, יוצא עם דם מטפטף, והבן אדם נדקר שם בפנים ומת, ואין אף אחד מסביב, אף אחד אחר בסביבה. אוקיי, עדיין הם לא יכולים להרשיע לפי הרמב"ם. למה? רמת הוודאות היא לא פחות ואולי יותר גבוהה מאשר רמת ודאות של שני עדים. זה בדיוק אותו עיקרון. זאת אומרת רואים שיש פה, יש לפעמים מצב שלא רמת הוודאות קובעת את קבילות הראיה. אנחנו מכירים את זה בכל מיני דוגמאות. נגיד פירות העץ המורעל. בישראל זה מעמד לא כל כך ברור של העניין הזה, אבל בארצות הברית ככה הבנתי לפחות שפירות העץ המורעל זה באופן קטגורי לא מתקבל. זאת אומרת נגיד ראיה שהושגה בהקלטה לא חוקית. עכשיו ההקלטה מראה שפלוני הולך לרצוח את אלמוני, קושר קשר לרצוח. מפורש, זה ברור שזה הקול שלו, הכל בסדר, רק זה הושג בהקלטה לא חוקית. אז הראיה לא קבילה. עכשיו האמינות של הראיה היא מלאה, כמו הקלטה כן חוקית. ההבדל הוא רק החוקיות, לא האמינות. אנחנו לא מקבלים את הראיה הזאת לא בגלל שהיא לא אמינה אלא בגלל שהיא לא קבילה. זה בעיה של קבילות לא של אמינות. אז אנחנו מכירים דברים כאלה. יש לפעמים מצבים שלא מקבלים ראיות בגלל איזה שהם שיקולים שהם לא נוגעים לאמינותן של הראיות. עדים קרובים. למה אנחנו לא מקבלים עדות של עדים קרובים? ההנחה של הגמרא ושל הראשונים שהקרובים נאמנים לעדות. אנחנו אין בעיה איתם. משה ואהרון דוגמה מפורסמת. למה אנחנו לא מקבלים? זה לא קביל. לא שזה לא אמין, זה לא קביל. שני דברים שונים. הזכרתי כבר פעם שאין אדם משים עצמו רשע למשל זה גם אותו דבר. אין אדם משים עצמו רשע, לא מקבלים את ההפללה העצמית של בן אדם לא בגלל שהוא לא אמין אלא בגלל שזה לא קביל. אדם קרוב אצל עצמו זה פה קרוב. אדם קרוב אצל עצמו, כן אני קרוב של עצמי כי יש לנו הרי את אותם הורים כידוע. אנחנו אחים. אז אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. אז לכן בעצם זאת עדות לא קבילה וזה ממירנדה, כן, הידוע שפסק הדין מירנדה בארצות הברית התיקון החמישי שמייסד את זכות השתיקה שבן אדם לא צריך להפליל את עצמו. אלא ששמה החשש הוא כל מיני חששות, אולי הוא יעבור עינויים במשטרה או כל מיני דברים מן הסוג הזה ולכן לא מקבלים הפללה עצמית של בן אדם. השופטים בארץ ומירנדה מצטט את הרמב"ם על העניין הזה של אין אדם משים עצמו רשע, והשופטים בארץ כמובן לא מכירים את הרמב"ם ומכירים את מירנדה, אז הם מצטטים גם כן את מירנדה עם הטעות של השופט האמריקאי על הפירוש של הסוגיה הזאת. והפירוש של הסוגיה הזאת הוא לא בגלל בעיה של חשש מעינויים אלא בגלל שזה לא קביל. שאין אדם משים עצמו רשע זה פסול של קרוב, זה לא בעיה של אמינות. ברמב"ם יש במקום אחד כתוב שאולי הוא מהמשתגעים או משהו, יש סתירה ברמב"ם בעניין הזה. כן, אבל זאת סתירה. גם ברמב"ם עצמו כתוב גם את הדבר השני. זה איך… בכל מקרה אנחנו רואים שהעובדה שהראיה רמת האמינות שלה היא מאוד גבוהה, 98%, זה עוד לא אומר, תלוי איזה שיקולים אחרים. אבל זה לא פותר את הבעיות שלנו. זה לא פותר את הבעיות שלנו כי פה אין לא נראה שיש סיבה משפטית להבדיל בין הראיה של עדים שרואים ברמת ודאות 98% לבין ה-98% שיוצא מהסטטיסטיקה. כל מה שאתה רוצה זה להיות מספיק בטוח שהבן אדם אשם. אז מה זה משנה אם אתה מספיק בטוח ב-98% באופן כזה או באופן כזה? בהפללה עצמית אני יכול להבין חשש לעינויים לא יודע מה כל מיני דברים אחרים. יש סיבות שלא נוגעות לאמינות הראיה. אבל יש סיבות… מה? על העשירי למשל. אבל על העשירי אם אני מרשיע את כולם אני יודע בוודאות שאחד מהם הרגתי ועל הדבר הזה אסור לי לשפוט. עוד רגע אני אגיד, עוד רגע אני אגיד. אז מחוץ לתנאי נאמנות עדים שניים כנגד מאה. אז כבר יש לך את העניין… לא אבל זה אפשר להגיד זאת קאט אוף. זאת אומרת אין לדבר סוף. אבל אם שני עדים ומעלה זה רמת ודאות מספיק גבוהה. אין אפוטרופוס לטענת נאמנות בעדים. אחרי שיש נאמנות אז אנחנו אני לא מסתכל אני לא חושב על העדים עצמם אולי הם משקרים יש נאמנות. מה זה אתה לא חושב? אבל העובדה היא שכן יכול להיות שהם טועים או משקרים. עושים בדיקות, אחרי זה עושים חקירה ודרישה, אנחנו עושים הזמה, אנחנו עושים הכחשה, אנחנו עושים את זה, בממונות לא עושים. אז אחרי שהם עוברים את השלב הזה אנחנו אומרים עכשיו… אנחנו אומרים, אבל זה עדיין לא נכון, זה לא 100%. והשאלה היא. למה אנחנו אומרים? אז בוא נגיד, גם שם אנחנו אומרים. נגיד, גם שם נגיד, ואם לא יגיד ונשא עוונו. אתה אומר, השאלה מה הבסיס. אז ההבדל הזה בעצם אומר שיש פה, זאת אומרת אם יש איזושהי סיבה כמו פירות העץ המורעל, אז אין בעיה, אני יכול להבין את זה. האמינות של הראיה היא אותו דבר אבל ההשלכות המשפטיות הן כאלה שאני בכל זאת לא רוצה שיקבלו את הראיה הזאת כדי לנעול דלת בפני מעשים לא חוקיים בהמשך. אבל במקום שאין סיבה נראית לעין מהסוג הזה, ברמת האמינות של הראיה היא אותו דבר, אז למה פה מקבלים ופה לא מקבלים? פה אני אקדים עוד משהו. באמת טוב, זה קשור למה שזה אמר שיש פה במקרה אחד יש ודאות של תשעים ותשעה אחוזים ופה עדיין יש ספק למרות ש… אבל זה לא פותר את האוטובוס, זה לא פותר את האוטובוס. לא, גם במקרה הזה, בוא נניח שהמאה אסירים האלה, תשעים ותשעה הייתה פריצה מהכלא, תשעים ותשעה ברחו, נתפס אחד. עכשיו, מרשיעים אותו או לא? זה הקושי שדייויד לויס דיבר עליו. אם אתם כבר אומרים, אז אני כבר אגיד את זה פה. זאת אומרת, הנקודה היא, יש באמת איזושהי אינטואיציה שאומרת שבנגיד במקרה של האסירים, יש סיבה משפטית, משפטית, לא הסתברותית, לא להרשיע בשיקול כזה. למה? כי אתה בוודאות מרשיע בן אדם חף מפשע. כי אם אתה, הרי כל אחד מהאסירים שיבוא, זה דייויד לויס, כל אחד מהאסירים שיבוא, אנחנו נרשיע אותו מתוך אותו שיקול. וכיוון שכך, אז בעצם אתה בוודאות מרשיע חף מפשע אחד. עכשיו נכון, רק אחד מתוך המאה, ואתה לא מוכן לקחת את הסיכון כמו שהרמב"ם כותב, עדיף שיצאו כמה רשעים, יצאו זכאים בדין מאשר כמה זכאים יורשעו, ולכן אנחנו הולכים על בטוח. אוקיי? אז גם פה בעצם אותו דבר. במקום שבו יש מיעוט שאתה ודאי תטעה לגביו, אז אתה לא משתמש בדין הרוב. אבל זה כמובן לא יסביר את המצב של האוטובוסים למשל. המקרה של האוטובוסים אין שום בעיה, לא כל האוטובוסים עומדים פה למשפט. היה מקרה אחד והוא צריך לחייב את החברה הכחולה. מה הבעיה? פה אין מצב שבוודאות תהיה לך טעות במקרה. הערעור השני, מה ששמואל אמר קודם, הערעור השני זה מה קורה אם תשעים ותשעה אסירים ברחו. נשאר לי רק אחד, אותו אני שופט, את המאה אני אשפוט כשאני אתפוס אותם במשפט. אז במצב כזה עוד פעם, לא בטוח שאני אטעה, האחד הזה תשעים ותשעה אחוזים שהוא השתתף, את האחרים כבר אני לא אשפוט בין כה וכה. אז כן, אין מצב שבו בטוח יהיה אחד חף מפשע שיורשע. לכן האינטואיציה זה כמו ההבדל בין איקבע איסורא ולא איקבע איסורא. יש, אתם יודעים יש בהלכה שני סוגי ספקות. יש ספק של חתיכה משתי חתיכות, חתיכה כשרה וחתיכה לא כשרה שמונחות לפניי, אני לא יודע מי היא מי. אני לוקח אחד מהם, אז זה אסור לי, ספק דאורייתא לחומרא. אז אם לקחתי, אני חייב אשם תלוי, אוקיי? עד שיתברר לי מה קרה שם. על הספק אני מביא אשם תלוי. מה קורה אם יש חתיכה אחת שאני לא יודע איזה היא? אם היא כשרה או טרפה? שוב פעם זה עדיין חמישים אחוזים. אבל זה חתיכה אחת, לא חתיכה משתי חתיכות. אם לקחתי את זה אסור היה לי, ספק דאורייתא לחומרא, אבל לא מביאים על זה אשם תלוי. אבל למה זה חמישים אחוז? חמישים אחוז, אני לא יודע, או כשר או לא כשר. יכול להיות שזה חנויות בעיר, חמישים אחוז כשרות חמישים אחוז טרפות. בסדר. אז אני אומר אני לא יודע, אבל זה חמישים-חמישים, וכיוון שכך לכאורה, זאת אומרת האיסור הוא אותו איסור, אבל אשם תלוי אני לא מביא. זאת אומרת יש פה משהו אחר בספק הזה וזה מעין הסברה הזאת אני חתושב. כי בחתיכה משתי חתיכות ברגע שאני אתיר לך אין סיבה לאסור עליך גם את החתיכה השנייה. אתה יכול לאכול את הראשונה ואחר כך לאכול גם את השנייה, ואז בטוח אכלת איסור. כשאתה מתיר חתיכה אחת אתה אוכל אותה, או שאכלת איסור או שלא, אבל זה לא שאתה נותן לו בידיים היתר לעשות איסור. אז זה כעין הסברה הזאת. אוקיי, אז אפשר להגיד, אבל כמו שאמרתי קודם, יש בזה בעיות. עם האסירים שברחו או באוטובוסים זה לא עובד, כל מיני דברים מהסוג הזה. עכשיו כן, עוד מביאים עוד דוגמה, מישהו התגנב לאצטדיון. וגם דוגמה שמופיעה בספרות הרבה. מישהו התגנב לאצטדיון, מתברר שהרוב פרצו שם את הגדרות, רוב הצופים התגנבו ולא שילמו. נכנסו לאצטדיון ולא שילמו. עכשיו לוקחים אחד ושופטים אותו. אפשר לשפוט אותו על בסיס זה שתשעים ותשעה אחוז מהאנשים שם פרצו? יש אחוז אחד ששילם למרות שהיה אפשר להיכנס. אותה שאלה כמובן. אז גם שם אי אפשר להרשיע אותו, אבל כששני עדים רואים אותו מתגנב, אז תדע אולי הם לא ראו טוב, אולי לא הבינו את הסיטואציה, אז כן מרשיעים. יש הרבה דוגמאות לזה. אז לכן אני אומר שגם הדוגמה הזאת של ההבדל בין איקבע איסורא ולא איקבע איסורא היא בעייתית. אולי עוד הערה אחת, אני כבר רואה שצריך לסיים, אז עוד הערה אחת שתחבר אותנו לפעם הבאה כבר לעניין הזה. יש פה הערה מתודולוגית מעניינת וזו שאלה שעולה בהרבה מאוד הקשרים. יש תחושה מאוד חזקה שלא רק למשפטנים, לכל אחד שמסתכל על זה, שבאמת קשה להרשיע על הבסיס הזה. אבל כשיש שני עדים שראו אותך, למרות שגם שני עדים זה לא ודאות של מאה אחוז. כן אפשר להרשיע אותך. עכשיו נניח שאני לא מוצא הסבר. לא יודע, לא מצליח למצוא הסבר. זה תשעים ותשעה אחוז וזה תשעים ותשעה אחוז. לא מצליח למצוא הסבר. מה צריך לעשות במצב כזה? לא מצאתי הסבר. אז יש כאלה שיגידו, טוב לא מצאת הסבר, זה כן הרציונליסטים, לא מצאת הסבר אז טעית, יש לך תחושות, קח כדור. אמרת טעית, יש פה תשעים ותשעה אחוז, אתה צריך להתייחס באותה צורה לשני סוגי הראיה. אחרים יגידו לא, יש לי אינטואיציה מאוד חזקה, נכון שאין לי הסבר עבורה, אבל יש לי אמון באינטואיציה שלי. אם הייתי יותר חכם אולי גם הייתי מוצא את ההסבר. וכיוון שכך אז אני הולך עם מה שאני חושב, למרות שלא מצאתי את ההצדקה לדבר הזה. זאת שאלה מאוד מעניינת איך לעשות את זה, זה טמפרמנט פילוסופי של אנשים, השאלה איך אתה מתייחס לסיטואציה כזאת. הרבה פעמים אנחנו שומעים איזשהו טיעון, ברור לנו שהוא לא נכון, אנחנו לא מוצאים בו את הטעות. אבל ברור לנו שהוא לא נכון. האם נקבל את המסקנה של הטיעון? לא. אם יש אדם מספיק חכם שיודע להציג טיעונים בצורה טובה, הוא יכול להתעלל בהרבה מאוד אנשים, להציג לפניהם טיעונים מוחצים לגמרי, והם לא ידעו לשים את האצבע מה פה בעייתי, אבל איכשהו התחושה היא שזה לא יכול להיות. כל הפרדוקסים, הפרדוקס של זנון עם אכילס והצב, החץ וכל הפרדוקסים שיעלו בדעתכם, הם בעצם כאלה, שאני מעלה לך טיעון שהוא נראה מצוין, אין שום דרך לשים את האצבע איפה הטעות שם, אבל המסקנה שלו ברור לי שהיא לא נכונה. אם לא מצאת טעות ויש פה טיעון לוגי, אז המסקנה כן נכונה, מה זה ברור לך? ברור לך אז כנראה טעית. לא, אני חושב שיש שם איזושהי טעות ואני לא מספיק חכם כדי למצוא אותה. אז גם פה אותו דבר. המשפטנים במובן הזה בדרך כלל שייכים לאגף ה, לא יודע אם זה הראשון או השני, לאגף שמתייחס לאינטואיציות שלו. אוקיי? וברגע שהם אומרים לא, אי אפשר להרשיע על דבר כזה, אז אי אפשר להרשיע על דבר כזה, וזה כלל ידוע, אי אפשר להרשיע על בסיס ראיות סטטיסטיות. אי אפשר להרשיע. הסברים כשתשאלו אותם לא תקבלו. פילוסופים של המשפט כן מנסים להציע הסברים, בעיניי בדרך כלל לא מוצלחים. אני אביא אחד או שניים מהם. אני חושב שההסבר לפחות מבחינתי היותר משכנע זה קשור כמובן לרוב דאיתא ואיתא קמן מה שאמרת קודם, אבל לזה אנחנו נגיע בפעם הבאה.