שיעור מתאריך י＂ט בתמוז תשע＂ז

[הרב מיכאל אברהם] יום

[Speaker B] חמישי י"ט

[הרב מיכאל אברהם] בתמוז תש"ע שיעורו של הרב מיכאל אברהם.

[Speaker B] למינו, אז

[הרב מיכאל אברהם] זה הלמינו מרבה ציפורת הכרמים, ארבה וציפורת הכרמים, אלו שני הדברים שמתרבים. אחרי זה מחרגול אז זה תיסופיא, מסלעם יוכנא, וכן הלאה, כל אחד מהם הלמינו שלו מרבה עוד פרטים. זה בעצם תנא דבי רב. אולי נחזור עוד פעם על המבנה, תנא דבי רב רואים את המבנה שיש כאן כאילו של כלל ופרט, לא כלל ופרט וכלל, אלא כלל ופרט. ואז הם בעצם אומרים, תסתכלו הפסוקים הרי מופיעים אצלכם למעלה בדף המקורות, כשכתוב שם את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו ואת החרגול למינהו ואת החגב למינהו, אלו ארבעה פרטים שהלמינו של כל אחד מהם גם הוא פרט. הוא פשוט בא לרבות עוד פרט, אז יש פה שמונה פרטים. יש פה שמונה פרטים שלפניהם יש כלל, כן? ההולך על ארבע אשר לו כרעיים ממעל לרגליו לנתר בהם על הארץ זה הכלל, ואחריו רשימה של שמונה פרטים, כי כל למינו גם הוא סוג של פרט.

[Speaker C] למינו זה מה שנקרא שם של כללי כזה, זה לא אינדיבידואל.

[הרב מיכאל אברהם] לפי רב, לפי רב זה בא לרבות עוד אחד, זה לא כלל. זה פרט שבא לרבות עוד משהו כמו מינו של הארבה. יש את הארבה והלמינו מרבה עוד אחד מאותו סוג, שזה הציפורת הכרמים. בסדר וכן הלאה. אבל בעצם זה מבואר בהמשך הסוגיה, אבל רק כדי שנחזיק את המבנה בראש, אז לפי תנא דבי רב בעצם המבנה פה הוא מבנה של כלל ופרט, שהפרטים הם רשימה של שמונה פרטים, שם הפרט והלמינו שלו. ומה זה תנא דבי רבי ישמעאל? לומדים כאן בדרשה של כלל ופרט וכלל, כי הם מבינים שהלמינו ולמינהו זה ביטויים כלליים. זה לא בא לרבות עוד פרט בודד. וכיוון שהם ביטויים כלליים, אז למעשה יש לנו פה מבנה משולש סביב כל פרט. יש את הכלל בהתחלה, הכלל הכללי. ארבה למינו זה כלל פרט כלל. אחרי זה חגב למינו, לא, החגב בסוף, לא משנה, סלעם למינהו וחרגול למינהו. כל פרט כזה בעצם נמצא בסנדוויץ' בין שני כללים, הכלל הראשי בהתחלה והלמינו שלו בצד השני. אז יש פה בעצם מבנה של כלל ופרט וכלל. ותנא דבי רבי ישמעאל באמת דורשים את זה ככה, ולא בכלל ופרט כמו תנא דבי רב. בפעם הקודמת התחלנו את הדרשה של תנא דבי רבי ישמעאל, אני רוצה להמשיך מאותה נקודה, אז רק נזכיר איפה עמדנו. בעצם היינו בהתחלה, תראו אצלכם בגמרא, אצלכם בגמרא סעיף שלוש. סעיף שתיים זה הדרשה של תנא דבי רב, סעיף שלוש זה הדרשה של דבי רבי ישמעאל. אז דבי רבי ישמעאל תנא אלו כללי כללות ואלו פרטי פרטות. ארבה, זאת אומרת הם טוענים שהלמינו למינהו זה כללים, וארבה, חגב, סלעם וכולי זה פרטים. אז זה מה שהם אומרים אלו פרטי פרטות ואלו כללי כללות. להבדיל מתנא דבי רב שגם את הלמינו תופסים בתור פרטים, אז דבי רבי ישמעאל אומרים לא, אלו פרטי פרטות, ארבה חרגול סלעם וכולי, ואלו כללי כללות, הלמינו למינהו וכולי. ולכן יש פה בעצם מבנה של כלל ופרט וכלל. אז הדרשה מתחילה בזה ארבה זה גובאי, למינו, אני בסעיף שלוש, כן? ארבה זה גובאי, למינו להביא ציפורת כרמים. זאת אומרת כל מה שדומה לארבה, התכונות של הארבה אפשר לראות בטבלה, אין לו גבחת, אין לו זנב ויש לו ראש קצר. בסדר אלו התכונות של הארבה, והלמינו אומר כל מה שדומה לו בכלל ופרט וכלל, כל מה שיש לו את שלושת התכונות הללו. עכשיו בסעיף ארבע הגמרא ממשיכה, אין לי אלא הבא ואין לו גבחת. הבא ויש לו גבחת מניין? תלמוד לומר סלעם. אז מה למדנו בעצם מהרבה? תראו את הרישא, אין לי אלא הבא ואין לו גבחת. את זה כבר למדנו. כל שרץ עוף שאין לו גבחת אפשר לאכול. מאיפה למדנו את זה? מהלימוד בסעיף הקודם, נכון מהרבה. זאת אומרת תוצאת הכלל ופרט וכלל שסביב ארבה זה כל אלה שאין להם גבחת. עכשיו אם מסתכלים בטבלה, להרבה יש עוד תכונות, אין גבחת, אין זנב ויש ראש קצר. למה הגמרא בחרה דווקא את התכונה הראשונה של הארבה שאין לו גבחת? אז על זה דיברתי בפעם הקודמת ובעצם הטענה הייתה הטענה הבאה. אפשר לראות את זה בהסתכלות בטבלה שיש פה מבנה מדרגי מסוים של הקדקודים. אז יש פה רביעייה, רביעיית הסימנים שבמשנה עם החרצולים, כפכפיים והראש קצר, אין זנב ואין גבחת. זה המבנה. איך אני יודע? פשוט תסתכלו בטבלה ותראו. ראש קצר זאת הקבוצה שמכילה את כל הפריטים. נכון? והרביעייה זה כמובן התחום הכולל. אנחנו עוסקים רק בכאלה שיש להם את ארבעת הסימנים שמופיעים במשנה. בסדר?

[Speaker B] בתוך התחום הזה אנחנו לוקחים את בעלי הראש הקצר.

[הרב מיכאל אברהם] זה תת קבוצה הבאה, וזה בעצם מכיל את כל הפריטים. עכשיו בתוך זה נמצאים חסרי הזנב. נכון? למה? כי חסרי הזנב זה ארבה וסלעם. שניהם כלולים בקבוצת הראש הקצר, נכון? מה? מה עם החגב? חגב זה שם כללי. אמרתי, זה בכלל לא סוג פרטי של בעל חיים.

[Speaker C] אז הרביעייה היא שלישייה?

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, רביעייה זה רביעיית הסימנים. יש לו רגליים, כנפיים, חופות וסולות וכו'. רביעיית הסימנים שמאפיינים את כל הפריטים האלה.

[Speaker B] כרעיים וכו'. כן.

[הרב מיכאל אברהם] אז ברור שאין זנב זה השלב הבא, ואין גבחת זה תכונה רק של הארבה, שזה נכלל בתוך חסרי הזנב, נכון? כי הארבה הוא אחד מחסרי הזנב. מצד שני אם מסתכלים בטבלה, אם אנחנו מניחים שהיחסים בטבלה מכסים פחות או יותר את כל מה שיש לנו במציאות, אז המבנה הוא כזה. ברגע שהמבנה הוא כזה, אם התוצאה היא כל אלה שאין להם גבחת, מה הוא אומר? נכון? "אין לי אלא אלו שאין להם גבחת", תחילת סעיף ד'. "אין לי אלא אלו שאין להם גבחת". שאלתי למה הדרשה מארבה מביאה דווקא את התכונה הזאת של אין גבחת? יש לו עוד תכונות לארבה. והתשובה היא שאין גבחת הוא התכונה הפנימית. הוא תכונה פנימית, ואז מה? ואז אם אנחנו דורשים, בדקנו שתי אפשרויות. קמא דווקא או בתרא דווקא. זוכרים?

[Speaker B] יש לנו כלל ופרט וכלל. אז אם אנחנו אומרים בתרא דווקא, אז זה אומר שיש לנו

[הרב מיכאל אברהם] פרט וכלל זה מרבה בצד אחד, הכלל הראשון מסייג את זה לשני צדדים.

[Speaker B] ואם אנחנו אומרים קמא דווקא, אז זה הפוך.

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו מתחילים בכלל ופרט, ואז יש לנו נגיד חמישה צדדים במקרה הזה. חמישה צדדים פירושו אין בכלל

[Speaker C] ריבוי, זה רק הפריטים שכתובים בפסוק. בסדר? אפילו לא הריבוי המינימלי.

[הרב מיכאל אברהם] והכלל השני עושה לנו את הריבוי המינימלי, שזה אומר ארבעה צדדים. בדיוק מספר הצדדים, זאת אומרת שכנראה פה דרשו, אם זאת התוצאה, אז כנראה שדרשו פה בקמא דווקא. בסדר? זה פשוט נתן לנו את האפשרות לראות איך הגמרא עובדת. אמרתי כבר, זה היה בסוף השיעור. כן.

[Speaker D] אז מה עם חמשת הדרגות? אם היית אומרת בעלי זנב, אז גם אפשר היה את הדיאגרמה.

[הרב מיכאל אברהם] בעלי זנב יש לך את החרצול, תראי בטבלה.

[Speaker D] גם יש לו את כל הסימנים, והוא בתוך בעלי הגבחת והוא בתוך בעלי הראש הקצר. נכון. אז שאלתי למה לא, למה הם בחרו דווקא גבחת, בגלל שארבה כתוב ראשון?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא בגלל שכתוב ראשון. אז למה עשו את זה עם גבחת? בגלל שאני דורש כרגע את הארבה ולכן התכונות הקובעות הן התכונות של הארבה.

[Speaker D] אז למה לא את ארבה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, כרגע אנחנו עושים כלל ופרט וכלל סביב ארבה. רק ארבה. לא משנה הסדר. בסדר? אבל אני לא זאת הערה נכונה, אבל צריך לשים לב. אני החלטתי שהתכונות הרלוונטיות הן אין זנב וראש קצר. למה לא יש זנב וראש ארוך ועם המינוסים? כיוון שאני לוקח את הארבה שסביבו אני עושה את הדרשה, והתכונות של הארבה הן התכונות שאותן אני מצייר בדיאגרמה. והתכונות של הארבה זה אין זנב, אין גבחת, ראש קצר ורביעייה. באמת אתם תראו בשלב הבא כשאנחנו נדרוש את הסלעם לדוגמה, אז התכונה תהיה יש גבחת. או כשאנחנו נדרוש את החרגול, אז התכונות תהיינה יש גבחת ויש זנב. זאת אומרת זה תלוי הכל לפי הפריט שנמצא באמצע הסנדוויץ' של הכלל ופרט וכלל. הפריט הזה קובע את הצדדים הרלוונטיים.

[Speaker B] הגמרא דורשת בסדר הזה כי זה מה שכתוב בפסוק. זאת אומרת זה לא מקרי שהגמרא לקחה את זה, פשוט מסתדר לה.

[הרב מיכאל אברהם] לא נכון, אבל אנחנו זה ישנה. הסדר לא ישנה פה את התוצאה. אנחנו נראה בהמשך איך זה עובד הלאה ואז אתה תראה, אני חושב שהסדר לא ישנה פה את התוצאה. בסדר, עכשיו אמרתי שזה אם באמת אנחנו הולכים בשיטת כלל דקמא דווקא, אז פשוט מאוד מה כתוב בגמרא? "אין לי אלא גבחת", הכוונה זה. אבל תשימו לב שכתוב גבחת, מה הכוונה? נגיד אם היינו עוצרים כאן, זה מה שהיה כתוב בפסוק, רק ארבה. בסדר? לא היו כתובים הפריטים הבאים. מה הייתם כותבים בשולחן ערוך שלכם? זוכרים אמרנו שיש פה שאלה אם אנחנו מסתכלים מהצד של כתיבת השולחן ערוך או מהצד של… לכל פריט שבא בפנינו אנחנו צריכים להחליט האם הוא כשר או לא? או איך כותבים את רשימת הפריטים, השולחן ערוך של כשרות שרץ העוף. אז איך כותבים את זה? מה הייתם כותבים? אפשר היה לכתוב אין גבחת, אבל זה לא לגמרי מדויק. כי יכול להיות שיש מישהו פה שגם כן אין לו גבחת. הוא לא בתוך תחום הדיון בכלל, אין לו את הרביעייה, הוא לא ראש קצר, אז אני לא מכניס אותו. אני לא יודע, אני לא מכיר את הזואולוגיה הזאת, אבל יכול להיות שיש איזה שהוא שרץ העוף שאין לו גבחת רק הוא לא בדיון כי הוא לא מקיים את הרביעייה ולא שום דבר. לכן מי שרוצה לכתוב את זה יותר במדויק את השולחן ערוך, היה צריך לכתוב כל מי שיש לו את הרביעייה, ראש קצר, אין זנב ואין גבחת. בסדר? ברמה העקרונית זאת הכתיבה היותר מדויקת. נכון שאם המבנה הוא מבנה כזה, אני לא יודע פשוט איזה בעלי חיים מסתובבים, אבל אם המבנה הוא מבנה כזה אז זה לא משנה, היה מספיק לכתוב אין גבחת זה כבר ממילא אומר, כי כל מי שאין לו גבחת זה בתוך…

[Speaker C] כמו סימני הכשרות בבהמות. מה? פה סימני הכשרות בבהמות שיש מעלת גירה שאינם כשרות ויש בעלת פרסה שסועה שאינם כשרות וכל מיני שילובים אחרים.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, יש פה משהו מהקבוצה הזאת שנמצא פה. אני מצייר את זה ככה כי מבחינתי זה תוחם את הדיון, הרביעייה. אז בתוך הרביעייה כנראה שהסדר הוא אולי הסדר הוא כזה, זאת ההצעה הראשונה. הבעיה שרש"י למשל בסוגיה הזאת באופן עקבי מפרש אותה לפי השיטה של בתר דאפקא. זה לא כלל קמא דאפקא, זה בתר דאפקא. ובתר דאפקא יוצא פה בעייתי, כי בתר דאפקא מה היה צריך לצאת לפי בתר דאפקא? פרט וכלל ודמיון בצד אחד, מה זה מבחינת הדיאגרמה? כל הרביעייה, נכון? העיגול הגדול. כל מי שנמצא בתוך העיגול הגדול דומה בצד אחד לארבה. אוקיי? לא משנה אם יש לו ראש ארוך, ראש קצר, אין זנב, יש זנב, זה לא חשוב, כל עוד הוא ברביעייה יש לו צד אחד של דמיון לארבה ולכן התוצאה הייתה צריכה להיות רביעייה, שזאת גם התוצאה של המשנה הזאת. אבל זה עוד לפני הפריטים שאנחנו צריכים עוד לעבור. כן. אבל יש לנו עוד כלל ראשוני. כלל ראשוני מסייג את זה, אומר לא צד אחד אלא שני צדדים, נכון?

[Speaker B] ובבתר דאפקא אנחנו מתחילים מפה, זה צד

[הרב מיכאל אברהם] אחד, והכלל הראשוני מסייג את זה יותר, לא, אני רוצה דמיון של שני צדדים ולא של אחד, ואז התוצאה הייתה צריכה להיות כל מי שיש לו ראש קצר, מהעיגול אחד פנימה יותר. אוקיי? זה מה שהיה צריך להיות, אבל זה לא כתוב אצלנו, אצלנו כתוב כל מי שאין לו גבחת, זאת התוצאה של הדרשה סביב ארבה. אז איך רש"י יכול להסביר פה שזה בתר דאפקא? אז זה מה שאמרתי מהר בסוף ואני רוצה קצת להרחיב עכשיו כי זאת נקודה מאוד חשובה. נדמה לי שזאת אחת התעלומות של הסוגיה שאני חושב שאנחנו יכולים להסביר אותה אם נבין את זה טוב מההתחלה. בעצם ההנחה שהנחתי כאן היא הנחה שיצאה מהטבלה. הסתכלתי בסך הכל על שלושה בעלי חיים שמופיעים בטבלה, סלעם, ארבה וחרגול, וניסיתי מתוך זה לצייר את הדיאגרמה. זאת ספקולציה ואיפכא, מדהים לחשוב מה קורה במציאות, איך מתייחסות התכונות האלה ביחד לבעלי חיים במציאות. נדמה לי שהמבנה הכללי ביותר המבנה הכללי ביותר הוא זה. אם שלושת התכונות האלה, כן, זה…

[Speaker C] רגע, לא הצלחתי לצערי. ראש קצר, אין זנב ואין גבחת. בסדר?

[הרב מיכאל אברהם] שלושת הבעלי חיים הספציפיים שכתובים בפסוק הם לא בהכרח מייצגים את כל מה שקורה. ושימו לב שאנחנו מציירים את הדיאגרמה, לצייר את הדיאגרמה הזאת לפי המציאות, לא לפי הפסוק. אני סתם כי אני לא יודע זואולוגיה אז עשיתי ניסיון ראשון דרך הטבלה, אבל בעצם מה שחז"ל היו אמורים לעשות היו צריכים ללכת לזואולוג, או לא יודע מה, לעשות מחקר ולשאול את עצמם מה היחס בין התכונות האלה. מתוך המילה ארבה הם אומרים שהתכונות הרלוונטיות הן ארבע אלה: הרביעייה, ראש קצר, אין גבחת ואין זנב. זה יוצא מהפריט שכתוב בפסוק. בסדר? מה היחס בין התכונות זה שאלה עובדתית, שאלה מדעית וצריך לבדוק. אני לא יודע, אם יש בעלי חיים שאין להם זנב אבל יש להם גבחת אז זה אומר שזה לא כלול בתוך הגבחת ולהיפך. צריך לבדוק את היחס בזוגות בין כל שני מאפיינים כאלה.

[Speaker B] למה הכנסת את הכל בתוך הרביעייה? למה זה לא…?

[הרב מיכאל אברהם] כי הדיון הוא כנראה כולו מתנהל בתוך הרביעייה. באופן עקרוני היה אפשר לעשות את זה אפילו יותר יותר כללי, תלת מימדי. כן, בדיוק. אבל הדיון, אני עושה פה קיצורים כי קשה להציג את זה באופן גרפי. גם הגמרא מניחה שהדיון כולו מתנהל בתוך הרביעייה, כי כמו שהסברתי פעם קודמת, כי הרביעייה זאת תכונה שיש לכל הפריטים בפסוק, אז זה כנראה תחום הדיון, על זה אין דיון, כל השאלה אם יש עוד מגבלה נוספת או שאין עוד מגבלה נוספת. עכשיו כשאנחנו מסתכלים על זה ואנחנו הולכים נלך עם רש"י עכשיו. מה התוצאה פה לפי שיטת בתרא דוקא? בתרא דוקא אמרנו שני צדדים, נכון? קמא דוקא זה צד אחד, בתרא דוקא זה שני צדדים. שני צדדים זה אומר שזו התוצאה: כל שלושת העיגולים האלו. כל מה שבתוך אחד משלושת העיגולים האלה הוא דומה לפחות בשני צדדים. אם הוא נמצא פה, אז הוא בשלושה צדדים. אם הוא פה, אז אפילו ארבעה צדדים. אבל שני צדדים יש בכל מה שיש בשלושת העיגולים האלה. שני צדדים למה? למה שיש באמצע, להרבה. הרי הרבה הוא מוקד הדיאגרמה, פה יושב הרבה. הוא יש לו את כל התכונות. עכשיו סביבו יש מעגלי הכללה שונים. רדיוס ההכללה פה הוא זה. זה בעצם רדיוס ההכללה אם אנחנו מדברים על שני צדדים.

[Speaker C] למה זה דווקא שני צדדים אם הוא נמצא באחד המעגלים בחוץ?

[הרב מיכאל אברהם] פה? כן. לא לא, פה? כן פה. כן, אז זה דומה, זה גם רביעייה וגם אין גבחת. אז זה שני צדדים. הרי רביעייה הוא תמיד נותן צד אחד ואתה רוצה עוד אחד.

[Speaker D] ומה לגבי השטח הלבן שם?

[הרב מיכאל אברהם] פה זה דומה רק בצד אחד. בואו נראה, אנחנו צריכים לעבור

[Speaker B] קצת, נגד האור.

[Speaker C] קצת, מה שנמצא מחוץ לשלושת האלה ובתוך הרביעייה זה צד אחד.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. ולכן כיוון שיש את הכלל הראשון, אנחנו דורשים שני צדדים. הכלל הראשון ממעט את כל השטח הלבן שמסביב. אוקיי, עכשיו מה התוצאה של הדבר הזה? איך אני כותב את זה באופן, בואו נראה, דרך האינטנציה והאקסטנסיה, דרך ההיקף ודרך התוכן. אז אני יכול לכתוב את זה באופן של רביעייה וגם ראש קצר. זה יציין את העיגול הזה, נכון? העיגול הזה זה רביעייה וגם אין גבחת. והעיגול הזה זה רביעייה וגם

[Speaker B] אין זנב.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי? איחוד בין שלושת אלה, נכון? איחוד בין שלושת החיתוכים האלה נותן בעצם את התוצאה. אוקיי, אז זו הצורה של תורת הקבוצות לכתוב את התוצאה הזו. עכשיו השאלה שלנו זה למה רש"י כותב, או למה הגמרא, לא למה רש"י, לפי רש"י למה הגמרא מסכמת את הדרשה של הרבה באין גבחת פה? היא בוחרת דווקא את החיתוך הזה, למה לא את החיתוך הזה או את החיתוך הזה? באופן עקרוני שלושתם באים בחשבון, כל מי שדומה בשני צדדים. כל מי שדומה בשני צדדים זה כל אחד משלושת הקבוצות הללו. למה בוחרים דווקא את אין גבחת? אז בואו נראה, אני חושב שהסיבה לזה היא שבאמת הרי גם קודם ראינו שכשכתוב פה אין גבחת כחלק פנימי אנחנו דורשים אין גבחת וגם ראש קצר וגם אין זנב והכל. קוראים לזה אין גבחת כי זו הקבוצה הפנימית. עכשיו גם פה קורה דבר דומה, אנחנו נראה, זה פשוט בנייה מתודולוגית של הדרשה. בעצם מה שהגמרא התכוונה לומר זה את כל אלה. הגמרא התכוונה לומר אין לי אלא כל אלה. ועכשיו בואו נראה מה עושה מזה השני, סלעם נדמה לי, לא, חרגול, נכון? השני זה לא, סלעם. בסדר? השני זה מסלעם. עכשיו איך אנחנו עושים את הדרשה מסלעם? אז בגמרא תסתכלו בסעיף ארבע, אין לי אלא הבא ואין לו גבחת, הבא ויש לו גבחת מניין? תלמוד לומר סלעם זה ניפול למינהו להביא את האושכף. בסדר? אז הסלעם מרבה לי את היש גבחת. או במילים אחרות מנטרל את הפרמטר של הגבחת. נכון? בואו נראה בטבלה, תסתכלו אצלכם בטבלה. סלעם, ההבדל שלו לעומת הרבה זה רק בגבחת, נכון? מה זה בעצם אומר? זה בעצם אומר שאם נחזור עכשיו על התהליך שעשינו על הרבה, אנחנו עושים עכשיו עוד דרשה על סלעם. מה ישתנה? שום דבר לא ישתנה חוץ מאשר שאין גבחת יהפוך ליש גבחת. זה הכל, נכון? כל אותו דבר. ושלושת התכונות של הסלעם זה יש גבחת, ראש קצר, אין זנב, והכל בתוך הרביעייה. אז זו תהיה אותה דיאגרמה בדיוק, נכון? אין טעם אפילו לעשות את זה שוב אם אנחנו ממשיכים בתרא דוקא כמו רש"י. אז אנחנו ממשיכים את הכל כרגיל. אגב, אם זה היה בדיאגרמות הקונצנטריות כן היה יכול להיות שינוי. כי אם היינו לוקחים את התמונה הזאת, זה היה מה שיהודית מקודם, מזה שהאין זנב יכול להיות ממוקם פה אבל היש זנב יכול להיות שהוא פה. היש זנב זו הקבוצה הדואלית, יכול להיות שהיא מכילה תכונות אחרות ולא מוכלת בהן. אז לכן אבל פה כיוון שלא הנחנו. אין שום דבר על היחס בין הקבוצות, זה משהו אוניברסלי לגמרי, אז לא משנה אם כתוב פה אין גבחת או יש גבחת.

[Speaker B] למה שלא נכניס את הסלעם על המדרש הזה? מה? למה שלא ניקח… ננסה לשים את הסלעם על הגרף הזה ולבנות אותו? מה זאת אומרת?

[הרב מיכאל אברהם] למה שכן נעשה את זה? כי אם הסלעם פה…

[Speaker B] אוקיי, לסלעם

[הרב מיכאל אברהם] אין לו גבחת, ראש קצר ואין זנב. עכשיו בתוך הדג הזה… בזה, רק בזה, לא פה.

[Speaker B] בסדר, רק אם לוקחים שתי תכונות שדומות לזה, אז מה מקבלים?

[הרב מיכאל אברהם] אתה אומר שתי תכונות ש… לא, אתה לא יכול, כי אתה עושה דרשה חדשה על סלעם עכשיו.

[Speaker B] אבל אני שואל, בוא נעשה דרשה חדשה רק על הגרף הזה.

[הרב מיכאל אברהם] אבל כשאתה עושה על הגרף הזה אתה צריך לקחת את התכונות של הסלעם. נו, בסדר.

[Speaker B] אלה לא התכונות של הסלעם, הגרף הזה לא מתאר את התכונות של הסלעם. התכונות של הסלעם זה יש גבחת. אבל מה זאת אומרת הגרף הזה לא מתאר? הגרף הזה מתאר את כל העולם. לא, לא. כל העולם ממופה בשפה מאוד מסוימת, השפה של הארבה. זה בדיוק ההבדל.

[הרב מיכאל אברהם] הפרט מאוד חשוב פה. הפרט קובע באיזו שפה אתה ממפה את העולם.

[Speaker B] רגע, אבל הגרף הזה מתאר את כל היחסים בין יש ואין גבחת, בין כל… עכשיו אני טוען, יש פה שמונה תאים, נכון? שזה מציג את כל ה… כן.

[הרב מיכאל אברהם] זה מציג את כל העולם בחלוקה שנעשית בפרספקטיבה של הארבה.

[Speaker B] בסדר, אני רוצה לחשוב שאני ארבה. ואם אני אעשה על הגרף הזה את הסלעם, אני אצייר ואני אקח שתי תכונות מהסלעם, אז אני אקבל בעצם… זה אמור להגיע לאותה תוצאה?

[הרב מיכאל אברהם] מה שדומה לסלעם בשתי תכונות? זה קצת קשה לראות את זה מפה, זה יצא משהו מפותל. צריך לבדוק באיזה תכונות זה דומה ובאיזה לא. עזוב, אז אני אעשה את זה יותר פשוט. אתה לוקח את הסלעם, מצייר את אותה תמונה בדיוק. הרי זאת אותה תמונה. אז במקום אין זנב אני כותב יש גבחת, זה כל ההבדל. זה אותו דבר, נכון? ברגע שאני כותב אותו דבר, אני עובר ישר לפה, לפי בתרא דווקא, וכל ההבדל שיש שפה יהיה כתוב יש גבחת. נכון? זה הכל. אוקיי. בסדר? אז עכשיו שימו לב. אני מוחק את זה רגע.

[Speaker C] זה לא פוטר את זה שגבחת זה לא רלוונטי?

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, זה מה שזה אומר. בדיוק זה מה שזה אומר. אז עכשיו קיבלנו, זה מארבה. בסדר? וזה מסלעם. אז יש לנו רביעייה וראש קצר, זה אותו דבר.

[Speaker B] פה יש לנו רביעייה יש

[הרב מיכאל אברהם] גבחת, ופה רביעייה ואין זנב. בסדר? אלה התוצאות שקיבלנו מסלעם. ועכשיו מה אנחנו אמורים לעשות עם שתי דרשות כלל ופרט וכלל? יש לנו עכשיו שתי תוצאות. מה אנחנו אמורים לעשות עם זה? בפשטות לאחד אותן, נכון? זאת אומרת, אם התורה אומרת לי את זה אתה יכול לאכול וגם את זה אתה יכול לאכול. זאת אומרת, כל מה שאני יכול לאכול זה האיחוד של שתי התוצאות. מה יוצא באיחוד של שתי התוצאות? אז זה כמובן זאת אותה קבוצה וגם זאת אותה קבוצה. שני אלה מתאחדים ומה יוצא? רק רביעייה, נכון? אז בעצם יוצא רביעייה, רביעייה, רביעייה וראש קצר, ורביעייה ואין זנב. נכון? זה בעצם מה שיוצא מהאיחודים בין שלושת הקבוצות האלה. אוקיי? זה בעצם מה שיוצא.

[Speaker B] איחודים?

[Speaker C] כן, שלוש קבוצות.

[הרב מיכאל אברהם] יוצא איחוד בין כל התוצאות האלה. אני עושה איחוד בין שלושת אלה זה התוצאה של ארבה, איחוד בין שלושת אלה זה התוצאה של סלעם.

[Speaker B] מה פתאום? עשית איחוד עם הרביעייה וזה נשאר כל הרביעייה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אז כתבתי רביעייה.

[Speaker B] נו, אז בין שני

[הרב מיכאל אברהם] אלה זה רביעייה בלבד.

[Speaker B] מה פתאום? עשית איחוד של רביעייה עם שני האחרים, זה יצא רביעייה.

[הרב מיכאל אברהם] או, עכשיו אבל מה שקורה באמת אם ממשיכים את זה הלאה, הרי האיחוד של שלושת אלה נותן סתם את הרביעייה, שני אלה הופכים להיות לא רלוונטיים. נכון? לכן בעצם לא מדובר פה באיחוד פשוט. וזאת עוד פעם סוגיה. אז מה עושים פה? הגמרא לא אומרת כלום. הגמרא מתנסחת באופן נורא כללי. היא אומרת אין לי אלא ארבה שאין לו גבחת. מסלעם לומדים שגם יש לו גבחת, ולכן סילקנו את הגבחת. איך סילקנו את הגבחת? סילקנו הכל. נשארה רק רביעייה וזהו. הגענו כבר לתוצאה מהמשנה. הגענו כבר למשנה. המשנה אומרת באמת רק רביעייה. אבל זה לא נכון, זה לא ממשיך ככה. אנחנו צריכים עוד הלאה, את הסלעם ואת החרגול ואת החגב. אז איך זה ממשיך? לכן כבר כאן אנחנו רואים שקורה פה דבר שלא רואים אותו במבט ראשון, והוא קשור למה שדיברנו בפעם הקודמת. אמרתי בפעם הקודמת שהסוגיה הזאת זאת הדוגמה היחידה בספרות חז"ל, לפחות עד כמה שאנחנו בדקנו, לחיבור בין דרשות מהמשפחה של כלל ופרט לדרשות מהמשפחה ההגיונית בענייני אב וקל וחומר. בסדר? אמרנו ש… באופן תיאורטי אפילו לא ייתכן חיבור כזה למעט סוג אחד בלבד של חיבור: רק אם אנחנו מתחילים מכלל ופרט וממשיכים בצד השווה, ולא להיפך. כי מצד השווה אם הוא מתחיל אי אפשר להמשיך אחרי זה עם כלל ופרט. כלל ופרט זה מידה שעובדת על טקסט, לא על תוצאות הלכתיות. לכן האפשרות היחידה בכלל שאפשר להעלות על הדעת זה משהו שמתחיל מכלל ופרט ואחרי זה בא צד שווה. הראשונים, לפחות חלק מהם, נראה שהם לומדים את הסוגיה שלנו כך. בהמשך הסוגיה תסתכלו בסעיף שש אצלכם: אין לי אלא חגב ואין לו גבחת, חגב ויש לו גבחת, חגב ואין לו זנב, חגב ויש לו זנב, חגב ואין ראשו ארוך, חגב וראשו ארוך מנין? זה פשוט המשך של הדרשה. אמרת, הרי אתה דן בניין אב משלושתן. בניין אב משלושתן הכוונה הצד השווה כמובן. לא ראי ארבה כראי חרגול, לא ראי חרגול כראי ארבה, לא ראי שניהם כראי סלעם, לא ראי סלעם כראי שניהם, הצד השווה שבהן שיש לו ד' רגליים וכולי. אז פה לכאורה לומדים צד שווה מתוצאות של דרשה שהיא כלל ופרט וכלל. המקום היחידי בספרות חז"ל שיש דבר כזה. ועכשיו אני אוכיח לכם שגם פה אין. זה לא נכון. בסדר? אז קודם כל תראו כבר פה, מה עשו בעצם בחיבור הזה? החיבור הזה בסך הכל זה צד שווה, בניין אב משניהם, נכון? אנחנו לוקחים כלל ופרט וכלל שיצא מסלעם, כלל ופרט וכלל שיצא מארבה. עכשיו אלה התוצאות, מה אנחנו עושים? אנחנו בסך הכל עושים צד שווה. זוכרים איך עובד צד שווה? צד שווה בסך הכל אומר אם יש לי בשני המלמדים, בואו ננסה לצייר. אם יש לי שני מלמדים, אני רוצה ללמוד למלמד השלישי. במלמד הזה יש נגיד את התכונה איקס ואין לו את התכונה וואי. במלמד הזה יש את וואי ואין את איקס. בסדר? ויש להם גם את זד. ולשניהם יש זד, וגם לזה יש את זה. וגם לזה אין איקס ואין את וואי. בסדר? אז אנחנו עכשיו לא יכולים ללמוד מזה לזה, למה? כי לזה יש איקס ולזה אין איקס, אז יש פירכא. אנחנו לא יכולים ללמוד מזה לזה כי לזה יש וואי ולזה אין וואי. אבל חז"ל אומרים כן, אבל הצד השווה לשניהם הוא שלשניהם יש זד וגם פה יש את זד, אנחנו לומדים משניהם. הסברנו איך עובד הצד השווה הזה לא בדרך הטבלאות עם האלגוריתמים אלא בהיגיון הפשוט. ההיגיון הפשוט בעצם אומר שמתוך העובדה שהדין שאותו אנחנו לומדים קיים גם פה וגם פה, ברור שהדין הזה לא נגרם מהתכונה איקס כי גם בתכונה לא איקס שיש פה עדיין הדין קיים. כנל ברור שהוא לא נגרם מהתכונה וואי כי פה אין את התכונה וואי ובכל זאת הדין קיים. אז ביטלנו את הרלוונטיות של התכונות איקס ו-וואי והטענה היא שבעצם התכונה זד היא הגורמת לדין, ותכונה זד קיימת גם פה. לכן גם פה יש את הדין. ככה עובד צד שווה. מה קורה אם יש לנו רק אחד מהם? אין וואי. ויש גבחת ואין גבחת. בסדר? אותו דבר, נכון? זה בסך הכל איחוד. אני רק אומר שהגבחת היא לא פרמטר רלוונטי, רק שאר המאפיינים שהם משותפים הם הפרמטרים הרלוונטיים. הגבחת היא לא פרמטר רלוונטי. אז לכן למעשה אותו רעיון של צד שווה מופיע גם כאן. זה בסך הכל איחוד של קבוצות רלוונטיות, נכון? שאתה מאחד קבוצות זה הביטוי בתורת הקבוצות להוכחה שפרמטר מסוים הוא לא רלוונטי. להוכיח שלא רלוונטי פירושו של דבר שכל העולם בלי תלות בשאלה אם יש לו או אין לו גבחת יש לו את התכונה הזאת. אז זה אותו דבר. להגיד שתכונה היא לא רלוונטית זה בעצם אומר לאחד את הקבוצה שיש לה את התכונה עם הקבוצה שאין לה את התכונה. בסדר? אז לכן בעצם לכאורה מה שעושים כאן זה איזשהו סוג של צד שווה. אבל אם באמת זה היה צד שווה אז התוצאה הייתה רק זה. וזה האיחוד האמיתי של הקבוצות פה. האיחוד של שני אלה עם זה נותן את זה. זה מכיל את שניהם. צד שווה זה איחוד? כן, צד שווה זה סוג

[Speaker C] של איחוד.

[Speaker B] אתם רואים, אם ננסח

[הרב מיכאל אברהם] את זה בשפה של

[Speaker C] צד שווה:

[Speaker B] אין זנב הוא גם לא תכונה

[הרב מיכאל אברהם] רלוונטית, נכון? כי לזה אין את התכונה של אין זנב ובכל זאת יש לו את הדין, מותר באכילה זה הדין שלנו, נכון? אז אין זנב הוא לא תכונה רלוונטית, ראש קצר גם לא תכונה רלוונטית, נכון? אז לכן אנחנו מוחקים את הכל. פה לא צריך את זה. יש קצת איחוד של אם וקרי. עוד מעט אנחנו נראה, אתה צודק בהערה של ראש קצר, עוד רגע אנחנו נראה.

[Speaker C] בינתיים לפי הדרשה של רב אחאי בסעיף שבע.

[הרב מיכאל אברהם] מה? כן כן, תכף אנחנו נגיע לראש קצר עוד מעט, הגמרא שונה בהמשך. אבל כרגע לפחות אני מנסה להראות. מתוך המהלך של הסוגיה, שלמרות שהמבנה נראה מאוד כמו צד שווה, הוא כנראה לא צד שווה. הוא משהו אחר. וכדי אני אוכיח לכם את זה בצורה יותר חדה.

[Speaker C] שנייה, רגע, לפני הדיאגרמות וכל, אני מנסה לקרוא את הגמרא כמו שלימדו אותי בבית ספר. לא מצליח. לא, מה כתוב שם בסעיף ו? בעצם המטרה של סעיף ו זה לבדוק אם הנושא של ראש קצר זה קריטריון רלוונטי, נכון? ויש כאן איזה דילוג ומגיעים למסקנה שהקריטריון הרלוונטי זה ארבעת הפרמטרים ולכן ראש קצר זה… אז בוא נקרא. לא ראי ארבה כראי חרגול. כלומר יש איזשהו הבדל בפרמטרים שביניהם. לא ראי חרגול שאמור לשלול רלוונטיות של משהו. אני רץ לטבלה. ראש קצר זה הנידון כרגע. לא, לא, אז גבחתו וזנבו זה

[הרב מיכאל אברהם] מה שהגמרא עצמה שואלת את זה. רב אחאי שואל את השאלה שאתה שואל.

[Speaker C] אבל לפני רב אחאי, את ההוא אמינא של סעיף שש. איך זה…

[הרב מיכאל אברהם] זאת ההוכחה שלי שלא מדובר פה בצד שווה. עוד רגע אני מגיע לזה. אני מגיע לזה. אתה צודק.

[Speaker C] הארבה והחרגול שמופיעים פה בתחילה בלא ראי הם זהים מבחינת… אתה צודק. כולם זהים.

[הרב מיכאל אברהם] יש חפיפה מוחלטת על הצד השווה הזה. מה לכל השלושה שכן יש להם ראש קצר? זה מה שאתה בעצם שואל בשורה התחתונה.

[Speaker C] לפני כן, לפני כן, מה אנחנו לומדים מהמשפט לא ראי ארבה כראי חרגול,

[הרב מיכאל אברהם] לא ראי חרגול כראי…?

[Speaker C] שגבחתו וזנבו הם לא רלוונטיים.

[הרב מיכאל אברהם] שמה? שגבחתו וזנבו הם

[Speaker C] לא רלוונטיים. לא נכון. למה? כי לארבה ולחרגול אין גבחת. נכון. ולשניהם…

[הרב מיכאל אברהם] לא, לארבה אין גבחת, לחרגול יש גבחת. אז אומר שגבחת לא רלוונטי. כנ"ל זנב. לארבה אין זנב, לחרגול יש זנב. אז גם זנב הוא לא רלוונטי.

[Speaker C] הם בבת אחת מפילים את קריטריון הגבחת ואת קריטריון הזנב, ששניהם לא רלוונטיים.

[הרב מיכאל אברהם] ועדיין נשאר שלכולם יש ראש קצר, וזה בדיוק מה ששואל רב אחאי.

[Speaker C] אז רגע, אז מה באה הגמרא במשפט הבא ללמד אותנו? ולא ראי שניהם כראי סלעם.

[הרב מיכאל אברהם] אז תחשוב, אולי צריך

[Speaker C] את שניהם, הוא הכלאה, הוא עם גבחת.

[הרב מיכאל אברהם] למה? כי אולי… אולי רק מי ששני הדברים אצלו אינם או ישנם. ואז סלעם מראה לך שזה לא נכון.

[Speaker C] שאפילו אם אחד קיים… הנה דוגמה לאחד כזה ועדיין…

[הרב מיכאל אברהם] אז לזה אנחנו עוד מעט ניכנס ברזולוציה יותר גבוהה. אבל… אבל בעצם בגמרא עכשיו בדיוק בואו תראו

[Speaker B] את הטבלה הזאת, שאם שניהם כן, שניהם לא, זה דבר ש… שמתגבר ב… בכלל בסוגיה הזאת ובמקומות אחרים. לא הבנתי. מה שהצעתי עכשיו לדוגמה. ש… שיש פה שני דברים. לאו דווקא ייחודי, דבר שלמדנו אותו ושימש במקומות אחרים. למה לא? מה? שיש פה שני דברים.

[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות, אני לא פוסל, זה יכול להיות. סנפיר וקשקשת. אולי רק ש… או שאין לו תכונה… התכונה שלו זה שהזנב והגבחת המצב זהה. או שיש או שאין. זאת התכונה הרלוונטית.

[Speaker C] הטבלה מוכיחה שהקצר לא צריך להיות אחד. בדיוק. עם זה בוא נראה.

[הרב מיכאל אברהם] זה יכול להיות. אי אפשר לשלול את זה. אז תראו, בואו נמשיך רגע לקרוא את הגמרא הזאת ותראו… תראו למה אני מתכוון. אז הגמרא בסעיף… אני אעשה את זה עכשיו בקצרה ואחר כך אני אפרט עוד רק כדי שתראו את התמונה באופן כללי, כי התמונה קצת מסובכת. אז אמרנו בסעיף ד' ריבינו את מי שיש לו גבחת, נכון? הגבחת נוטרלה. ובינתיים במי השתמשנו? בארבה ובסלעם. נכון? וניטרלנו רק את הגבחת. עכשיו אומרת הגמרא, אבל שימו לב מה עוד משותף לארבה ולסלעם, שאין זנב, נכון? בשניהם אין זנב. רואים בטבלה, תסתכלו בטבלה. ארבה וסלעם ניטרלנו את הגבחת, כי גבחת באחד יש ובשני אין, אבל לשניהם אין זנב. אז עכשיו נקרא את סעיף ו'. ואין לי אלא הבא ואין לו גבחת, הבא ויש לו גבחת… רגע… הבא ואין לו זנב… רגע, סעיף ה'. סעיף ה'. הבא ואין לו זנב, הבא ויש לו זנב מנין? לא… כן. ה'. חמש. מה אתה קורא? חמש. אה, כן. אין לי אלא הבא ואין לו גבחת, הבא ויש לו גבחת זה מה שלמדנו עד עכשיו. מאיפה יוצא הבא ואין לו זנב? כי זה משותף לשניהם, גם הארבה וגם הסלעם, לא אמרנו את זה עד עכשיו, היינו ללא זנב.

[Speaker C] לא אמרנו את

[הרב מיכאל אברהם] זה, אבל

[Speaker C] אנחנו כל הזמן פעלנו בתוך הקבוצה של חסרי הזנב, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] אז לכן זה מובן מאליו. ועכשיו אנחנו נראה שגם זה לא רלוונטי, האין זנב. אז תשימו לב מה אמרתי לכם קודם על רש"י. רש"י כשהוא אומר אין גבחת, שאלתי למה רק התכונה אין גבחת. אז זאת התוצאה של הרבה. למה הוא בחר דווקא את האין גבחת? אז אמרתי כבר שזה רק ניסוח מתודולוגי, בעצם… עם מה נשארנו? עם כלום? עם כל הרביעייה? לא, נשארנו עם ראש קצר. רש"י לא אמר את זה בכלל, הגמרא לא אמרה את זה כי זה היה מובן מאליו, לא בגלל שלא התייחסו לקבוצה הזאת, התייחסו. הקבוצה הזאת נמצאת שם. כשאמרו רק את התכונה של אין גבחת לא התכוונו רק לאין גבחת, התכוונו לשלושת הקבוצות האלה. הצורה המתודית של הגמרא לשלול את כל הרלוונטיות של הפרמטרים היא להגיד בהתחלה אין גבחת, להוכיח מסלעם שגבחת זה לא רלוונטי ולמחוק את זה, נשארנו עם ראש קצר, עם ארבעה, אין זנב. עכשיו בסעיף חמש, יש לו זנב מניין? תלמוד לומר חרגול. חרגול יעיף את הזנב, גם הוא לא רלוונטי, נשארנו עם הרביעייה וראש קצר. זאת הוכחה לזה שלא קשה לרש"י כלום. שאלתי קודם, השאלה שממנה התחלנו הייתה למה הגמרא בוחרת דווקא את התכונה של אין גבחת להרבה, ויש לה שלוש תכונות. וראינו שבאמת התוצאה היא שלוש קבוצות, למה בחרו רק את הקבוצה הזאת? אז לפי קמא דווקא זה ברור כי באמת הרבה יוצא, זה הפנימי, נכון? רק זה יוצא, לא יוצא שלוש קבוצות, יוצאת אחת. אז זה לכאורה היה הוכחה לשיטת הקמא דווקא, אבל רש"י מפרש את הגמרא שלנו לפי שיטת בתרא דווקא וטענתי שלא קשה לו כלום. למה? כי בעצם הגמרא מתכוונת להגיד אין לי אלא רביעייה וראש קצר או אין גבחת או אין זנב. היא אומרת את זה בקצרה כי היא עושה את זה בשלבים מתודיים, אז היא אומרת אין לי אלא שלושת אלה. הבא ויש לו גבחת ושני האחרים הם אותו דבר אז אני לא חוזר על זה, מניין? זה הסלעם למינהו. אז מחקנו את גבחת. מה נשארנו? נשארנו עדיין עם שני אלה. הנה ההוכחה. כי הגמרא עכשיו אומרת אין לי אלא אין זנב, מה עם יש זנב? דיברו על הזנב עכשיו. לא דיברו עליו סתם כאילו הוא לא היה, לא שיחק בשדה, אבל הוא היה שם. הגמרא סוחבת איתה את התכונה של אין זנב כבר בשלב הראשון.

[Speaker B] אולי אם זה ככה אז זה גם, אני מסתכל פה על הטבלה, היה לי מספיק ארבה וחרגול, אז התוצאה הייתה בדיוק אותו דבר.

[הרב מיכאל אברהם] רגע, הגמרא עצמה שואלת, גם את זה הגמרא שואלת עוד מעט. עוד רגע תראה, הגמרא עצמה שואלת את זה. אני עושה בכוונה שלב שלב כי אני רוצה להראות לכם שאני צודק פה, שזה לא צד שווה.

[Speaker D] זו הוכחה. אז זה בעצם אותו דבר וזה לא היה בין ארבה וחרגול כי יכול להיות שבין ארבה וחרגול רק מה שדומה, אז גבחת וזנב כן, אבל מה שלא דומה לא.

[הרב מיכאל אברהם] לא, ברור, אבל מה עם ארבה וסלעם?

[Speaker D] אמרת מה? לא, ארבה וחרגול.

[הרב מיכאל אברהם] לא, ארבה וחרגול, יכול להיות שהדמיון בין שניהם, צריך דמיון בין זנב וגבחת.

[Speaker D] אם יש לך אחד כזה ואחד כזה, אחד פלוס ואחד מינוס, זה לא כזה.

[הרב מיכאל אברהם] זה מה ששאלו קודם.

[Speaker B] למה? ברור, אם אני לוקח את ארבה וחרגול אז ברור שגבחת זה לא התכונה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל אולי צריך שתהיה אותה תכונה של גבחת וזנב, צריך שיהיה או מינוס-מינוס או פלוס-פלוס, אסור שיהיה מינוס-פלוס או פלוס-מינוס. אולי, כן, אולי. הצד השלישי, הצד ששאלו קודם.

[Speaker B] לא, לא, כן, כן,

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, לכן זה צד שלישי, הצד השלישי הוא חצוי. בסדר? אז עכשיו בואו נמשיך. עכשיו מה? אז קודם כל הראיתי לכם שלא קשה לרש"י כלום, הגמרא עצמה עובדת ככה. הגמרא עצמה כשהיא אומרת אין לי אלא מי שאין לו גבחת, מי שיש לו גבחת, היא לא מתכוונת רק לאין גבחת, היא מתכוונת לשלושת אלה. את האין גבחת אנחנו מנטרלים עם הסלעם ואז באמת חוזרים לאין זנב והוא איתנו. זה שלא אמרו אותו זה כי בינתיים הוא עוד לא היה רלוונטי, אבל הוא איתנו כל הזמן בתרמיל מאחורה. זה לא שבינתיים לא עסקו בזה, לכן רש"י צודק והגמרא פה הולכת עם הבתרא דווקא ולא עם הקמא דווקא, למרות שבמבט ראשון נראה שזה קמא דווקא. לא נכון, זה בתרא דווקא. בסדר? ומכאן הוא מוציא את זה בדיוק אני חושב, רש"י, מזה הוא למד שהסוגיה פה הולכת עם הבתרא דווקא.

[Speaker B] איפה כתוב שהתכונות זה קמא דווקא לעומת בתרא דווקא? זה כתוב במפורש באיזשהו מקום בגמרא? שמה? שהולכים לפי מספר התכונות, שתיים, ארבע, חמש, שש?

[הרב מיכאל אברהם] הגמרא בעירובין, לכן התחלנו מהסוגיה בעירובין.

[Speaker B] אבל הגמרא אומרת את זה במפורש? שש תכונות?

[הרב מיכאל אברהם] כן, כן, כן. הוא אומר את זה במפורש. ראינו את זה בסוגיה בעירובין, לכן זאת אני חושב הסוגיה היסודית בכל העניין הזה של צד השווה.

[Speaker C] אז עכשיו הגמרא ממשיכה,

[הרב מיכאל אברהם] אז עכשיו מה רוצים, עביו וראשו ארוך מנין? וזה ממש פלאי פלאות, כיוון ששלושת הפריטים שמופיעים בטבלה כולם עם ראש קצר. ומה הגמרא עושה?

[Speaker C] רוצה להוכיח שראש קצר זה לא רלוונטי,

[הרב מיכאל אברהם] רוצה להוכיח שראש קצר גם הוא לא רלוונטי, מאיפה? משלושת אלה, ובצד שווה. אין דבר כזה צד שווה, זה ברור

[Speaker C] שזה לא צד שווה,

[הרב מיכאל אברהם] אבל מתי אני אראה לכם מה זה כן, אבל זה ברור שזה לא צד שווה. עכשיו, נכון שרב אחא מיד אחרי זה שואל את זה, בסדר, אבל מה ההוה אמינא, לדוגמה ששאלת כבר, איזה מין דבר זה? מה, הגמרא לא יודעת לעשות צד שווה? זה אבסורד מוחלט, ונגד כל ההיגיון של צד שווה. זה שפרכת אותם באיזה נקודה שולית, זה ברור שזה לא עובד כך. זה בדיוק הפוך, כן, בדיוק. אז עכשיו הגמרא עושה צד שווה משלושתן,

[Speaker C] כלומר, באופן פורמלי זה ברור שהיה צריך להוכיח פה מישהו חדש שלא הופיע עד עכשיו. נכון, צריך משוואה חדשה.

[הרב מיכאל אברהם] מישהו עם ראש ארוך.

[Speaker C] אי אפשר שעם שלושת האלמנטים שהשתתפו עד עכשיו במשחק, אפשר יהיה פתאום להוכיח

[הרב מיכאל אברהם] על ראש ארוך משהו שונה. צריך מישהו עם ראש ארוך. עכשיו הגמרא, ואז הגמרא מסיקה, בסעיף שש, אמצע סעיף שש, הצד השווה שבהם שיש לו ד' רגלים, ארבע כנפיים, קרצוליים וכנפיו חופים את רובו, זה מה שקאמר הרביעייה, וראש קצר? זהו. לא, הגמרא אומרת לא, גילה גמרא ראש קצר, אל כל שיש לו ארבע רגליים וכולי. ואז שואלת הגמרא, שימו לב, בינתיים לגמרא אין שום בעיה עם זה, השאלה של רב אחא בכלל עוד לא מתעוררת, הגמרא ממשיכה לדון בשלווה, כן, הבנו, הוכחת ראש ארוך גם כן.

[Speaker C] נראה שהניחו שכל התלמידים נרדמו על השלב הזה, יכול להיות.

[הרב מיכאל אברהם] והלא צרצור זה יש לו ארבע רגליים? מה שואלים רגע, מה עם הצרצור? ואז אומרים לו, לא לא, צריך שמו חגב. כן, תלמוד לומר חגב ששמו חגב. שימו לב, החגב ממלא תפקיד לוגי הפוך משלושת הראשונים, הוא ממעט, הוא לא מרבה. הוא ממעט את הצרצור כי אין שמו חגב, האחרים מרבים הוא ממעט.

[Speaker C] הדיון עזב את הראש קצר ארוך ואנחנו מטפל בצריכותא של ארבעה סימנים.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, הוכחנו כבר את הראש הארוך, יש לנו איזה בעיה עם צרצור, אז החגב פותר את זה והכל בסדר. ועכשיו פתאום בא רב אחא בסעיף שבע, פריך רב אחא: מה לאלו שכן אין ראשם ארוך? הופ, הופכת גלגל. איך אתם עושים פה צד שווה משלושה דברים שיש להם תכונה משותפת ואתם רוצים למחוק את התכונה הזאת עצמה? זה לא יכול להיות דבר כזה. המחיקה, אמרנו כבר, זה להראות שהתכונה הזאת היא תכונה לא רלוונטית, אבל זה בדיוק ההוכחה ההפוכה, זאת התכונה הרלוונטית. אם הייתי צריך להוכיח משהו מהטבלה הזאת, הייתי אומר חייבים ראש קצר. לא רק שאני לא יודע, לא, חייבים ראש

[Speaker C] קצר, זה מה שרואים בצד השווה ובכל ארבעה דברים גם ראש קצר.

[הרב מיכאל אברהם] אז פתאום עכשיו רב אחא, נזכרים בקושיא של רב אחא, ואז הגמרא אומרת, שימו לב רק לניסוח של רב אחא, פריך רב אחא: מה לאלו שכן אין ראשם ארוך? וכי תימא מה לאלו שכן אין ראשם ארוך, וזה מין צד שווה זה? ואז תראו איזה המשך מוזר ביותר של רב אחא, זה המשך הקושיא. וכי תימא כיוון דשוו בד' סימנים מייתינן ולא פרכינן? אם תגיד לי שאי אפשר לפרוך על צד שווה מזה שלשלושת המלמדים יש את אותה תכונה, בוא אני אוכיח לך שאפשר. עכשיו תראו את ההוכחה. יאחי חרגול נמי דשוו להו לא לכתוב, שימו לב בטבלה, ותיתי מארבה וסלעם. תראו את הטבלה עוד פעם. נניח שיש לנו ארבה וסלעם, בסדר? ואין לנו את חרגול. בסדר, ואין לנו את חרגול. אז מה אנחנו עושים?

[Speaker C] מה, אתה בבעיה עם הזנב?

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אנחנו בבעיה עם הזנב. נכון, יש לנו צד שווה שמנטרל את הגבחת, הגבחת היא לא רלוונטית. יש לנו בעיה עם הזנב, אז מה היינו אומרים? אז פורכים, מה לשני אלה שכן יש להם זנב? מזה מוכיח רב אחא שאפשר לפרוך על צד שווה. כי אם אי אפשר היה לפרוך על צד שווה, אז היה יוצא שהחרגול הוא מיותר, כי הייתי לומד מארבה ומסלעם. מה תגידי לפרוך, מזה שזנבם שכן אין להם זנב? אבל הרי לא פורכים על צד שווה. אלא מה? כתבו חרגול, זאת אומרת שאי אפשר ללמוד אותו מארבה וסלעם, זאת אומרת שהצד השווה הזה אפשר לפרוך. יפה מאוד, זאת אומרת הוא מוכיח שאפשר לפרוך על צד שווה מתכונה משותפת. פריך, הוכחה לזה, הש"ס מלא מזה. זה לא צריך שום הוכחה לדבר הזה. כל הרעיון של צד שווה זה שאפשר לעשות פירכה כזאת. זה כל הרעיון של צד שווה. אני צריך הוכחה לזה שאפשר לפרוך על צד שווה אם יש תכונה משותפת של המלמדים שלא קיימת בלמד?

[Speaker B] זה אבסורד מוחלט. נכונים לשנים אחרונים לא עונים על השאלה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא מתחיל כל העסק הזה. עכשיו, או שזה המובן להם מאליו, מה שאני עוד מעט אגיד, אולי, אני לא יודע, אבל זה נראה לי. לא ממש מובן מאליו, הייתי מצפה שמישהו יעיר. לא מצאתי מישהו שדן בכל העסק הזה

[Speaker C] מין צד שווה שהוא לא צד שווה.

[הרב מיכאל אברהם] מבחינה חיצונית אולי לראשונים זה המובן מאליו מה שאני עוד מעט אסביר. אולי. אני לא יודע. לא מצאתי, חיפשתי ולא מצאתי התייחסות.

[Speaker C] מבחינה חיצונית מבחינת המילות המפתח, הניגוד, המה לאנך, הכל נראה ככה פשוט. עד שאתה קורא את הדברים לעומק.

[הרב מיכאל אברהם] וזו ההוכחה שלי, עכשיו תראו. יש פה, מה ההוכחה? א', הצד שווה הזה לא מתחיל. הצד שווה הוא שראש קצר,

[Speaker C] צריך פה למחוק את ראש קצר.

[הרב מיכאל אברהם] ב', למה מחכים עם הקושייה עד אחרי חגב? איך זה, מה ההווא אמינא? וגם אם יש הווא אמינא, למה לא מיד תוקפים את זה ומעיפים את זה לכל הרוחות? מה צריך את הדין הזה עד אחרי חגב באמצע?

[Speaker B] למה התקיפה עצמה היא לא מובנת?

[הרב מיכאל אברהם] וזו התקיפה. ודבר שלישי, התקיפה עצמה, אביי מוצא את עצמו נאלץ להתגונן, כאילו להוכיח לנו שאפשר לפרוך על צד שווה בצורה כזאת. מה, אנחנו לא יודעים את זה? הש"ס מלא פירכות על צד שווה. מה צריך להוכיח פה? אם יש לך דבר כזה זה לא צד שווה, זה אפילו לא פירכה, זה סתם לא צד שווה. זה לא פירכה בכלל. מה הולך פה בכלל? אי אפשר לקרוא את זה. לכן לדעתי אני חוזר עכשיו לשלב ארבע שבואו, את כל הגמרא הזאת צריך לקרוא אחרת לדעתי. ומה שהגמרא הזאת בעצם עושה, הגמרא הזאת עכשיו אומרת כך, אין דבר כזה להרכיב צד שווה עם כלל ופרט וכלל. כמו שאמרתי בשיעור שעבר, אין, גם פה זה לא קורה. אין. מה שעושים פה זה לא צד שווה, זה לא בנין אב. זו טעות. זה ניסוח של בנין אב, אבל לא עושים פה בנין אב. אלא מה כן?

[Speaker C] אבל משתמשים במונח בנין אב.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הנה, בנין אב הוא במונח היומיומי שלו, בנין אב הכוונה בוא נלמד משני אלה. לא במידה, מידת הדרש בנין אב. ומה כן עושים? הנקודה היא כזאת. תראו, יש לנו הרי ארבעה פריטים. סביב כל אחד מהם אנחנו דורשים כלל ופרט וכלל. מה עושים עם התוצאות? יש לנו ארבע תוצאות. מה עושים עם התוצאות?

[Speaker C] למה ארבע? שלושה.

[הרב מיכאל אברהם] מה? שלוש, סליחה. שלוש תוצאות. מה עושים עם התוצאות? היה אפשר להגיד, עושים איחוד. מה שעשינו עד עכשיו. אבל ראינו כבר, הגמרא לא עושה איחוד. וגם ההמשך זה לא צד, איחוד זה צד שווה, כן? וגם ההמשך זה לא צד שווה. הגמרא לא עושה איחוד בין תוצאות. זה נקודה מאוד חשובה. אין איחוד בין תוצאות של כלל ופרט וכלל. למה? כי אין דבר כזה הרכבה של צד שווה על תוצאות של כלל ופרט וכלל. איחוד זה צד שווה. אין, לא מרכיבים. אפילו את האפשרות היחידה הזאת שבכלל הייתה באה בחשבון באופן עקרוני, לבוא עם צד שווה על גבי כלל ופרט וכלל, גם את זה הגמרא ממאנת לעשות. מה היא כן עושה? היא אומרת טוב, צריך איכשהו בכל זאת להחליט. אז מה כן עושים? אז מה כן עושים עם הדבר הזה? לדעתי מה שהגמרא עושה, אנחנו קראנו לפעולה הזאת רזוננס, תהודה. מה שאנחנו בעצם עושים, אנחנו בעצם חושבים הרי שיש פה מבנה אחד של כלל ופרט וכלל. זה מבנה אחד. זה כלל ופרט וכלל. בתוכו יש רשימה של פריטים. אנחנו בסופו של דבר צריכים לאתר מה הם הצדדים הרלוונטיים לדרשה הכללית. אנחנו לא עושים ארבע דרשות פרטיות. הדרשות הפרטיות הן שלבים בדרך שדרכם אנחנו מאתרים מי הם הצדדים הרלוונטיים. המבנה של כלל ופרט וכלל צריך שלושה צדדים באופן עקרוני, כמו שראינו גם בעירובין. זאת אומרת, אנחנו בעצם צריכים למצוא את שני הצדדים הרלוונטיים, עוד מעט נראה מי זה הצד השלישי. הצד השלישי זה כבר שמו חגב, אני כבר עכשיו אומר לכם. אבל חוץ ממנו יש עוד שני צדדים. ואנחנו בסך הכל מה שאנחנו עושים פה זה לא צד שווה. אנחנו מאתרים, מי הם הצדדים? יש לנו צדדים שונים, בכל אחד מהפריטים יש תכונות שונות. איך אנחנו עושים את הדרשה על כל המכלול הזה? איך עושים את זה? אנחנו עושים דרשות קטנות של כלל ופרט וכלל סביב כל פריט, אבל התוצאה היא לא תוצאה הלכתית. זה אמצעים שבאמצעותם אנחנו מנטרלים צדדים. אנחנו אומרים הצדדים האלה לא רלוונטיים, גם אלה לא רלוונטיים, מי נשאר בסוף? הוא יהיה הצדדים הרלוונטיים לדרשה. עכשיו אני חוזר לשלב ארבע. תראו שלב ארבע. למה התוצאה של האיחוד של שני אלה היא לא פשוט זה? כי אנחנו לא עושים איחוד. מה אנחנו כן עושים? אנחנו חייבים להישאר עם מצב שבו יש לנו שני צדדים. כי זו דרשת כלל ופרט וכלל, נכון? ובכלל ופרט וכלל כשבא דווקא, התוצאה היא שני צדדים, לכן דווקא שני אלה הם התוצאה ולא זה. כי אנחנו לא עושים איחוד בין קבוצות. אנחנו מאתרים מי הם שני הצדדים של הדרשה הכללית.

[Speaker B] הדרשה הכללית במקרה הזה זה בינתיים רק על שני הפריטים האלה.

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו הולכים הרי שלב אחרי שלב.

[Speaker F] אז עשינו דרשה על

[הרב מיכאל אברהם] זה, עשינו דרשה על זה, עכשיו אנחנו מסתכלים על שני אלה ביחד, נניח שרק שניהם כתובים. נניח שרק שניהם כתובים בפסוק. שנייה אחת. נניח שרק שניהם כתובים בפסוק. אנחנו צריכים עכשיו לאתר מי הם שני הצדדים שהם תוצאת הדרשה, כי התוצאה של כלל ופרט וכלל היא שני צדדים בבת אחת דווקא. ועוד פעם ראיה לרש"י שאנחנו הולכים פה עם בת אחת. איך מוצאים פה את שני הצדדים? מה? איך יוצאים מהם? אז יוצא שלרביה עם ראש קצר ושני צדדים, או רביה ובין זנבו של שני צדדים. זה שני צדדים. זה או או. נכון. הנה, כמו בטבלה כזאת, מה התוצאה של שני צדדים? או זה או זה. אתה חייב לכתוב את זה בצורה של או או, וזה שני צדדים. זה נקרא שני צדדים בדיאגרמה כזאת, ויש גם את השלוש שלושה כאלה אבל אחד מהם נטרלנו. בסדר? אז לכן בעצם זו תוצאת דרשה, זה לא תוצאה של צד שווה. זה תוצאת דרשת כלל ופרט על שני הפריטים האלה ביחד. זה משהו אחר. אתם עושים דרשת כלל ופרט וכלל על זה, דרשת כלל ופרט וכלל על זה, לוקחים את התוצאות ומייצרים מהן תוצאה של דרשה כאילו ששני הפריטים האלה כתובים ביחד ועכשיו בוא נראה מה הצדדים הרלוונטיים. זאת אומרת, זה לא צד שווה, זה ניסיון לאתר צדדים. ועכשיו רגע, זה בעצם כל המרחב שדומה בשני צדדים גם לזה וגם לזה? מה זאת אומרת? אם אני רוצה לנסות לנסח את מה שהרב אמר עכשיו בניסוח מדעי-טכני, אז האיחוד הזה, שני הדברים האלה זה המרחב שדומה בשני צדדים גם לארבה וגם לסלעם, או שאני טועה? או לארבה או לסלעם. כן, כן, אבל אתה צריך להכניס במפורש גם את הגבחת ואת האין גבחת שאני מתעלם מזה כי זה לא רלוונטי. לא, אני אומר שדומים בשני צדדים גם לזה וגם לזה. לא, גם וגם? לא, אין דבר כזה, כי לאחד יש גבחת ולשני אין. ואף אחד לא יהיה דומה בגבחות. אבל בשני צדדים זה לא אומר שדומה בכל הצדדים בעולם, בשני צדדים. שני צדדים זה רביה, זה… אז אתה יכול לקחת גם את האין גבחת ואין זנב, הוא גם דומה בשני צדדים. אז למה הגבחת הוא לא רלוונטי? אני אומר שדומה בשני צדדים לשניהם. בדיוק. זאת אומרת יש פה איזשהו תהליך יותר מורכב. אני לא יודע עוד פעם משפטים כלליים מהסוג שאתה שואל, צריך להוכיח. אני לא יודע האם אני יכול להגיד איזשהו משפט כללי, קח את התכונות של שני הפריטים האלה, איך נוציא ישירות את התוצאה. זה בדיוק מה שאני אומר, לא, שדומה בשני צדדים לשניהם, זה לא אותו… לשניהם ביחד? דומים בשני צדדים גם לזה, לא, למי? לארבה ולסלעם? גם לזה וגם לזה. אז זה ראש קצר וזנב, ואין זנב. אבל אז אתה צריך מישהו שיש לו… אה, רביה וראש קצר, אז זה דומה… רביה וראש קצר דומה לשניהם, ורביה וזנב דומה לשניהם? כן, באופן עקרוני כן. הרב במה זה שונה מהצד השווה? מה שרצינו ללמוד קודם. בסופו של דבר אנחנו עדיין הרב אמר את השני משפטים שכתובים למטה שעושים ביניהם או, איחוד, אותו דבר. לא, זה לא אותו דבר. האיחוד בין שני אלה הוא לא הרביה, ממש לא. ממש לא. אה, שעושים איחוד לשניהם על פעם בלי הרביה. מה שסימנתי פה? לא, זה רק בלי הרביה, זה ההבדל? בדיוק. בסדר? אז לכן אני אומר שיש לזה חזות של צד שווה, אבל בעצם לדעתי זה תהליך של אלימינציה של צדדים. אנחנו עושים איזשהו תהליך בין שני הדרשות של כלל ופרט וכלל כדי ליצור דרשת כלל ופרט וכלל סופית או כוללת. אבל התוצאה הסופית היא דרשת כלל ופרט וכלל, לא צד שווה. ולכן התוצאה פה היא לא רביה. לכן בא רב אחא ואומר, רב אחא פה, סליחה, לפני רב אחא, מה עושים החברה האלה עם ה… עם הצד השווה בסעיף שש? שאלנו איזה מן צד שווה זה? התשובה היא זה לא צד שווה בכלל. זה לא צד שווה, זה דרשת כלל ופרט וכלל. עכשיו תראו איך זה משתבץ. זה פשוט, זו דרשת כלל ופרט וכלל. איך אנחנו עושים כלל ופרט וכלל? הרי בדרשת כלל ופרט וכלל תמיד אנחנו מרחיבים מעבר לתכונות שיש במלמדים, נכון? הוא דומה רק בשני צדדים, לא בשלוש, לא בכל הצדדים, נכון? בלי ראש קצר… מרבים את הראש ארוך. מרבים את הראש ארוך לא בגלל שהוא צד שווה לכל המלמדים. זה שטויות, הצד השווה לכל המלמדים זה שהם ראש קצר. אלא אחרי שאנחנו עושים צד שווה בין כל המלמדים איתרנו מי הם הצדדים הרלוונטיים בסוגיה. ואיזה צדדים איתרנו בסוף? מה? אז בסוף מי הם הצדדים? אז יש פה… ראש קצר ורביה ואין זנב ורביה, זה יוצא מסלעם ומארבה. עכשיו החרגול אומר לך יש זנב. רביעייה וראש קצר. אז רביעייה וראש קצר זה בעצם מה שכתוב כאן, נכון? ראש קצר נכנס בתוך הרביעייה. רביעייה וראש קצר. אוקיי, עכשיו אבל זה לא הכל. שאלנו למה החגב נכנס באמצע? למה לא להפיל ישר את הצד השווה הזה? זה מסביר עכשיו את מה שהגמרא מסבירה, מגיעה לסעיף שש. "הבא בראש מניין מניין, זה בניין אב?" כן, משותף בשתי תכונות. מה? איך הוא מסביר? רגע, אני הרי נמצא כאן. כלל ופרט וכלל בהגדרה זה משהו שלא צריך להיות דומה לגמרי למלמד. אני תמיד מוותר על חלק מתכונותיו של המלמד. השאלה על כמה תכונות, אז זה תלוי אם קמא דוקא או בתרא דוקא, תלוי כמה צדי דמיון אני דורש. אבל אני תמיד מוותר על חלק מהתכונות, וזה בדיוק הטענה פה. שראש קצר משותף לשלושת המלמדים, אז איך זה יכול להיות שהתוצאה היא ראש ארוך? התשובה היא כי הראינו שראש קצר הוא לא פרמטר רלוונטי, כי התשובה היא שיש לנו שני צדדים. שני צדדים, זה כל העיגול הזה, ולכן זה גם ראש ארוך. כן, שני צדדים. רביעייה. עוד לא, סליחה, התקדמתי פה מהר. לפני השני צדדים, הראינו שראש קצר הוא לא פרמטר רלוונטי ולכן התוצאה היא הרביעייה. עכשיו אנחנו צריכים להכניס את זה לתוך הדפוס שלנו. הרי אם כללא בתרא דוקא, אנחנו הולכים עם שיטת רש"י שכללא בתרא דוקא. כללא בתרא דוקא זה אומר שכלל ופרט וכלל זה שני צדדים. אבל יש לנו פה בסך הכל שני צדדים, אז בעצם התוצאה הייתה צריכה להיות זה. רק רצו להרחיב לראש ארוך, לכן מכניסים את החגב באמצע. עכשיו תראו, זה שוב מסביר כל שורה בגמרא אם קוראים את זה נכון. תראו. עכשיו דקה, יש פה משהו שקצת מטריד אותי, אני חושב שאולי אפשר להסביר את זה אחרת. סעיף שש חוזר במובן מסוים על השלבים שהיו בשלוש, ארבע וחמש. נכון. אבל הוא לא עושה את זה באותו אופן בדיוק. מכיוון שאם אני אנסח את מה שקורה בשלוש וארבע ששמה אנחנו מדברים על הארבה והסלעם, בטרמינולוגיה, בסגנון של סעיף שש, אז הייתי אומר ככה: לא ראי ארבה שמה שאין לו גבחת כראי סלעם שיש לו גבחת, ולא ראי סלעם שיש לו גבחת כראי ארבה שאין לו, זה מוכיח שהגבחת היא לא רלוונטית. ניסוח הוא שונה. רגע, ואז אני מגיע לשלב הלוגי שעושים בשלב חמש, והייתי אומר ככה: ולא ראי שניהם הארבה והסלעם אחד ושלוש שאין להם זנב כראי חרגול שיש לו זנב ולא ראי חרגול שיש לו זנב, מכאן שהזנב לא תכונה רלוונטית. נכון. זה בעצם מה שעשתה הגמרא בשלבים שלוש ארבע וחמש. פתאום מגיעים לסעיף שש ובוחרים לפרוס את המרחב בצורה אחרת. לא, לא פורסים את המרחב בצורה אחרת. במקום לשחזר את התהליך הזה… לא, אבל לא משחזרים, מבחינים עם אחד ושתיים, הארבה והחגב, וזה בדיוק אותה טענה שאני אומר. כי שלושת הסעיפים הראשונים שלוש ארבע וחמש עושים סוג של כלל ופרט וכלל פרטיות סביב ארבה, סביב חרגול, סביב סלעם. סעיף שש עושה פעולה לוגית שונה לגמרי. הוא עושה רזוננס. הוא לא עושה את הכלל ופרט. הוא עכשיו לוקח את התוצאות של שלושת הדרשות הפרטיות ומחלץ מתוכן מה יהיו הצדדים הרלוונטיים לדרשה הכללית. את זה לא עשו בשלבים הקודמים. בשלבים הקודמים עשו שלוש דרשות פרטיות, ולכן זה מתנסח במפורשות בצורה של כלל ופרט וכלל. הרשה לי להציע הצעה אחרת? אוקיי. בוא, הצורה שבה הסברנו פה מקודם "לא ראי שניהם כראי סלעם" היה כדי להוכיח שזה לא שתי התכונות האלה ביחד נצרכות. בוא נניח שלא ככה הגמרא חושבת, בוא נניח שאין בכלל הווא אמינא כזאת. אוקיי. אז אם ככה, מה שהגמרא עושה בסעיף שש היא אומרת ככה: לא ראי ארבה כראי חרגול ולא ראי חרגול כראי ארבה ובזה אני מוכיח שלא הגבחת ולא הזנב רלוונטיים. כי באחד יש פלוס פלוס ובאחד יש… איי, אז מה אני צריך את הסלעם? לכאורה בשביל מה הביאו לי דוגמה שלישית אם אני יכול על ידי ארבה וחרגול לבד להוכיח את חוסר הרלוונטיות של הגבחת? אז אם התשובה היא לא האקסור הזה, האו-או, אז סימן שהסלעם מוכיח לי משהו חדש. והמשהו החדש הוא אולי חוסר הרלוונטיות של ראש קצר והתוצאה היא ראש ארוך. אולי ככה הגמרא? לא, אתה צודק, אבל זה סעיף שמונה. רב אחאי אומר בדיוק את זה בסעיף שמונה, אבל רב אחאי חולק על הצד השווה הזה. דוחה אותו. אתה צודק, זאת הקריאה של רב האי. בסדר? תכף אנחנו נגיע אליו. בסופו של דבר שאלנו, אני כבר מבין למה היתה פה הוה אמינא שעושים צד שווה ולומדים תכונה שאין בכל המלמדים, וזהו צד שווה. אבל אנחנו עדיין לא הסברנו איך בדיאגרמה כזאת התוצאה יוצאת כל זה. שני צדדים זה בעצם רק זה. מצד שני אני מזכיר לכם שהיו לנו עוד כמה קשיים במהלך הגמרא. הקושי האחד הוא מה הכניסו את החגב באמצע. למה לא תקפו ישירות את הצד השווה עם המתקפה של רב האי? הקושי השני היה למה רב האי צריך הוכחה לזה שאפשר לפרוך על צד שווה. התשובה, רב האי יודע על מה הוא מדבר, הוא יודע שמולו לא עומד צד שווה. מולו עומד תהליך של תהודה, רזוננס רזוננס. הוא יודע שאנחנו מחפשים פה, הוא טוען שגם את הדבר הזה אפשר לתקוף בכלים של צד שווה, אבל את זה הוא צריך להוכיח. מאיפה אתה יודע? הרי בכלל ופרט וכלל אמרנו אין פירכא. על כלל ופרט וכלל אין פירכא. אז אם אתה עושה פה כלל ופרט וכלל משני צדדים, כמו צד שווה, אבל זה כלל ופרט וכלל, מי אמר שאפשר לפרוך על זה? זה הרי לא נכון, הרי זה מה שאני טוען פה. הרי מה זה לפרוך? כל הרעיון של כלל ופרט וכלל זה להרחיב לדברים שלא לגמרי דומים למלמד. אז פירכא זה תמיד פירכא. כל הרעיון של כלל ופרט וכלל זה שהוא לא חשוף למתקפות של פירכא. אז רב האי צודק, הוא צריך להביא ראיה שאפשר לתקוף תהליך של צד שווה כזה על ידי פירכא. אם זה היה צד שווה רגיל לא צריך שום ראיה, גם רב האי לא היה מביא ראיה. אבל צד שווה כזה צריך ועוד איך צריך ראיה. יותר ממה שצריך ראיה, בעצם זה בכלל לא מובן אפילו אחרי הראיה. למה באמת? הרי אם יש כלל ופרט וכלל אז אנחנו מרחיבים בהגדרה יותר מאשר מה שיש במלמד, אז מה פתאום אפשר לפרוך על זה? גם אחרי הראיה אני לא מבין את מה שרב האי אומר. התחלנו עם זה שרב האי מה פתאום הוא צריך להביא ראיה, זה טריוויאלי מה שהוא אומר. המסקנה היא לא נכון, אפילו אחרי הראיה צריך עוד הסבר למה הוא מתכוון. עוד רגע אני אחזור אליו. אבל נמשיך עם הקושי הזה מה עם החגב בהתחלה, שמכניסים את החגב באמצע. אז מה זה הצרצור? הגמרא הרי שואלת בסוף סעיף שש, אמרנו שהרביעייה היא הטובה. שואלת הגמרא והלא צרצור הזה יש לו ארבע רגליים וארבע כנפיים וקרסוליים וכולי יהיה מותר. גמרא, צרצור? מי אמר שהוא לא מותר? כל אלה שיש להם את הרביעייה מותרים, לא? מי אמר שהצרצור לא מותר? מסורת אולי או משהו, אבל יש לו איזושהי תכונה, לא סתם מסורת, אחרת יגידו לך גזירת הכתוב, לא צריך להסביר את זה בכלים של הדרשה. אם נחזיר את זה לכלים של הדרשה, אז זה אומר שאני יכול גם בכלים של הדרשה להראות שצרצור הוא לא, זה לא איזה חידוש שבא ביחד עם הדרשה במקביל. מה התכונה? הצרצור כפי שאני לפחות מבין זה שיש לו את ארבעת המאפיינים המשותפים, אבל הוא לא חגב. הוא לא נקרא חגב. ובטבלה הזאת לא מופיע? בגמרא עצמה לא, בתורה לא מופיע צרצור. לא, אבל גב חגב ראש קצר אז מה? אין לי מושג. אין לי מושג מה התכונות הפנימיות אבל כבר ראינו שכל התכונות האלה הן לא רלוונטיות אז זה לא חשוב. בסדר? אם הצרצור היה כתוב בתורה הייתי צריך לדעת מה התכונות שלו. אבל הוכחנו שכל התכונות האלה לא רלוונטיות. אז כל מה שחשוב לי לדעת על צרצור זה רק הדבר הבא, שיש לו את ארבעת התכונות האלה ושהוא לא נקרא חגב. חגב כתוב בתורה. בגב חגב? צרצור זה מה שכתוב? חבל להיכנס לזה עכשיו. הכי יפה בלימוד גמרא שצריך לדעת מתי לפרוש מהדף. האמת שהיה עדיף לדעת, מה לעשות אני לא יודע. אז הגמרא דוחה את העניין של צרצור. מאיפה אנחנו יודעים שהצרצור אסור בכל זאת באכילה למרות שיש לו את ארבעת המאפיינים? כי הוא לא נקרא חגב. מה זה אומר בעצם? שימו לב. זה אומר שיש פה או שיש חמישייה ולא רביעייה. נכון, יש חמישייה ולא רביעייה ובעצם בשפת דיאגרמת ון זה אומר שיש פה עוד עיגול מסביב. כל הדיון הזה מתנהל בתוך העולם של אלה שקרויים חגב. ולכן גם מי שמקיים את התנאים של הרביעייה, הצרצור נמצא פה איפה שהוא בחוץ. כן, הצרצור נמצא פה. בסדר? הוא מקיים את התנאים של הרביעייה, לקוורטט מה שנקרא, אבל הוא לא נקרא חגב. בסדר? אנחנו אומרים אין, אז הוא נמחק. מה זה אומר שהוא נמחק? שכל הדיון מתנהל בתוך עולם החגבים. ולכן שימו לב עכשיו מה הדיאגרמה המתקבלת כבמטה קסם? שלושה עיגולים אחד בתוך השני. ומה התוצאה של כלל ופרט וכלל במצב כזה? כלל ופרט דווקא. שני צדדים, פשוט זה. כן, אפשר לעשות את זה אחרת, אפשר את החגב לא לעשות אותו עם ארבע תכונות, אלא במקום רביעייה לכתוב שיש שמה חמישייה, יש לנו חמש תכונות, והופ זה יצא. לא, אבל בתורה כתוב חגב. יש פה משהו מיוחד בחגב. התורה כותבת חגב. ההנחה של הגמרא היא שכשבתורה כותבת שם שהוא לא שם פרטי, אמרנו כבר מהתחלה שחגב לא דומה לערבה, חרגול וסלעם, כי הוא סוג. הוא לא בעל חיים מסוים. פה הגמרא מלמדת אותנו משהו חדש. השם הזה הפרט שהוא סוג ברשימה של הפרטים, הוא עובד בלוגיקה אחרת. הפריטים עובדים עם הצדדים כל מה שעשינו עד עכשיו, דיאגרמת ון. כשכתוב משהו שהוא סוג, זה אומר שהוא תוחם את הצדדים. זה אומר שכל הדיון מתנהל רק בתוך עולם החגבים. הוא לא עובד כפרט נוסף במבנה של כלל ופרט וכלל. שנייה, ההוכחה מתבססת על זה בעצם שיש לנו עמימות וחוסר ידיעה אם לחגבים יש ראש ארוך או קצר. וזה נשאר בלנק. לא יודע, אבל לא חשוב. לא יודעים. ולכן אתה אומר הדבר היחיד שלחגבים יש להם זה ארבעת התכונות האלה. לא, לחגבים יש להם ראש קצר, יש כאלה עם ראש ארוך, יש חגבים כאלה ויש חגבים כאלה. חגב כולל את הסלעם ואת החרגול. כלומר, היות ראש ארוך או קצר זה קריטריון לא רלוונטי לחגביות. נכון, רק ארבעת התכונות רלוונטיות לחגביות. וגם להם לא. וגם להם לא. הנה הצרצור, סליחה, הצרצור פה, יש חגבים שלא, יש חגבים שאין להם את התכונה של הרביעייה. יש, אני לומד את הגמרא שכן. לכאורה יש מקום לומר חגב וגמרנו, חגב זה ארבע תכונות. אתה רואה שלא. אתה צריך קודם כל, מזה שהגמרא, מזה שהתורה אומרת גם חגב תלמד שאתה לא צודק. וזאת בדיוק הנקודה. לכן אני אומר שבחגב זה מעגל כזה. ועכשיו תראו, שאלנו עוד שנייה אחת, שאלנו איך התוצאה של הדרשה של כלל ופרט וכלל אחרי הרזוננס, אחרי הכל, יש לנו שתי תכונות, רביעייה וראש קצר. בכלל הבתרא דדווקא אנחנו מרבים שני צדדים. שני צדדים היה צריך להיות רק זה. לא נכון, שני צדדים בתוך החגב באמצע. צריך להסביר על מה מדובר לפני שתוציא מזה רווח נקי. אז מכניסים את החגב פה ועכשיו אתם מבינים שהתוצאה היא באמת זה לא זה. ולכן תרבים שימו לב ראש ארוך. איך מרבים בצד השווה הזה ראש ארוך? שנייה אחת. איך מרבים בצד השווה הזה ראש ארוך? כי הצד השווה הזה הוא לא צד שווה הוא כלל ופרט וכלל. הוא כלל ופרט וכלל שזאת הדיאגרמה שלו. את ראש קצר ורביעייה אלה שני הצדדים שתהליך הרזוננס השאיר לנו מתוך שלושת המאפיינים הראשונים. חגב התורה עצמה הוסיפה אותו. כשמציירים את הדיאגרמה הזאת מפעילים את כלל הבתרא דדווקא כלל ופרט וכלל, התוצאה היא רביעייה וזה מה שכתוב במשנה. מה שכתוב במשנה זה רביעייה ורבי יוסי הוסיף ששמו חגב. שכל הרביעייה זה רק הרביעייה שנמצאת בתוך שדה הדיון של חגבים. יכול להיות, לא יכול להיות, אנחנו יודעים שיש, הצרצור יש לו גם רביעייה אבל לא שמו חגב. אז לכן הדיאגרמה הזאת היא לא דיאגרמה של זואולוגיה. אם היית שואל זואולוג זאת לא הדיאגרמה הנכונה. הדיאגרמה הזאת. דיאגרמה היא כזאת. בסדר? רגע שנייה אחת אני רוצה לגמור להסביר. אם היינו שואלים זואולוג הדיאגרמה היא כזאת. אבל כיוון שהתורה כתבה חגב אז התורה אומרת עזוב, תתעלם מזה. עכשיו תתעסק רק באלה שקרויים חגבים. בתוך העולם של החגבים יש כאלה שיש להם את הסימן של הרביעייה ויש כאלה שאין להם. זואולוגית אטימולוגית גם כן. אוקיי. אז זה עכשיו התיאור הזה, שימו לב, התיאור הזה הוא לא תוצאה של מחקר זואולוגי, הוא תוצאה של מה שכתוב בתורה. ובתורה כתוב חגב אז היא חותכת לנו את מה שהזואולוג היה מוסיף כאן. עכשיו יש לנו מבנה כזה, כלל ופרט וכלל במבנה כזה נותן את הסימנים של הרביעייה. אבל כמו שכבר הסברתי, שימו לב, כשהרביעייה מופיעה בתוך החגבים, איך כותבים באמת את התוצאה שיוצאת בשולחן ערוך? כל מי שיש לו רביעייה ושמו חגב. כי אחרת גם צרצור ייכנס. לכן כל מי שיש לו רביעייה אומר רבי יוסי במשנה תראו אצלכם בסעיף א', רבי יוסי במשנה אומר רבי יוסי אומר ושמו חגב וכך כולם פוסקים להלכה שולחן ערוך, רמב"ם, הטור, שגם שמו חגב. וזאת התוצאה ועכשיו מובן מה זה הצד השווה בסעיף ו'. הצד השווה הוא לא צד שווה. אחרי שהוצאנו את שני הצדדים האלה חילצנו את הצדדים הרלוונטיים. עכשיו אנחנו עושים דרשה כללית של כלל ופרט וכלל על הצדדים שאותם מצאנו. זה לא צד שווה. זה חילוץ של צדדים. ועכשיו אני לוקח את הפסוק כולו, יש פה רשימה של רביעיית פרטים. עכשיו מה תהיה הדיאגרמה של הצדדים שרלוונטיים לרביעיית הפרטים? זאת. זה השינוי בתהליך הרזוננס. ועכשיו מפעילים דרשה כללית של כלל ופרט וכלל על זה. וזה מה שנותן את המשנה וזה נותן בדיוק את המשנה. עוד שנייה אחת אני חייב רק לצייר את הציור שרב האי כתב באמצע. מה שרב האי חולק אני חושב לפחות, אז מה רב האי תוקף? רב האי טוען שלא ממשיכים את הצדדים. אנחנו עושים ארבע. דרשות של כלל ופרט וכלל, כל אחת שלוש בעצם, שכל אחת לחוד, וזה לא נכון שלקחת בסוף את שני הכללים שקיבלנו ולבצע עליהם איזה דרשה כוללת של כלל ופרט וכלל מחדש. הוא טוען שאנחנו נשארים עם הדרשות הפרטיות וצריכים איכשהו לחבר אותם, אבל כשמחברים אותם אז באמת מחברים אותם כמו צד שווה. זה אפשר אפילו לפרוך אם הצדדים לא רלוונטיים. זה מה שרב אחא טוען, הוא יודע שזה הדיון פה הוא כלל ופרט וכלל, לא צד שווה. הוא רק חולק על הצד הראשון בגמרא שעושה איזה שהוא צד שווה כללי אחרי שגמרנו את הצדדים השווים הפרטיים. הוא עוצר בשלב ראשון. אנחנו עושים ארבעה כלל ופרט וכללים קטנים סביב כל פריט וזהו, לא ממשיכים. זה מה שחולק רב אחא. מה יקרה אם היינו עוצרים בזה שהחגב בתוך ארבעת הצדדים, ואז הצרצור יוצא בין החגב לרביעייה, ושוב, העיגול הרלוונטי הוא העיגול של הרביעייה פלוס חגב? כן, זה לא משנה כלום, כי הגמרא, בסופו של יום זה לא זואולוגיה. מה שכתוב בתורה, נגיד שזה היה המצב: חגב, סרצור, רביעייה, סליחה, חגב וזה רביעייה, ואז הצרצור יוצא באמצע, אבל התורה אומרת רק מי ששמו חגב. זה אומר שכל זה לא רלוונטי עוד לפני שעשינו את הכלל ופרט. מחקנו את זה, זה לא מופיע בדיאגרמה, כי כל הדיון שלנו רק בתוך החגבים. כל מה שלכל היותר אתה אומר זה שהעיגול הזה נדבק לזה, ואז זה לא משנה. לא לא, אז לא טוב. חשבתי על זה לא טוב, כי אם זה נחשב סופרים שניים, אז למה את הרביעייה לא סופרים בתור ארבע? מה? אם סופרים שניים כשהחגב נדבק לרביעייה, כי הרביעייה הם באמת משותפים לכולם, החגב לא משותף לכולם. אם החגב והצרצור… בסדר. אנחנו אגב, אני חושב שבפעם הבאה אנחנו אמורים לגמור. בשיעור הבא נגמור.