תורה ולימוד תורה שיעור 1
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- פתיחה לל״ג בעומר ופרד״ס
- הרמב״ם, הרמב״ן, דרש, ופירוש אחד מול ריבוי פירושים
- סוד כמסורת מסיני מול אינטואיציה רוחנית
- ערך השפה המושגית: קבלה, טולקין ופרויד
- התאמה בין נסתר לנגלה, גזירת הכתוב, ודפקטים טופולוגיים
- חסד ודין בקבלה, אברהם ורבקה, ועבירה לשמה
- חסד ודין כמודלים פוליטיים־כלכליים, צדקה ומסים, ותורת ישראל
- סיום ודחיית העיסוק בל״ג בעומר
סיכום
סקירה כללית
הוא פותח את נושא תורה ולימוד תורה דרך תת־הסעיף של היחס בין נסתר לנגלה לכבוד ל״ג בעומר, ומניח שיש מישורי קריאה מקבילים לתורה כמו פרד״ס אף שהמקור למסגור הזה לא ברור לו. הוא מעמת בין תפיסת הרמב״ם שלפיה לפסוק יש פירוש אחד והדרש אינו פירוש אלא הרחבה, לבין הגישה המקובלת יותר בסגנון הרמב״ן שלפיה פשט, דרש וסוד הם פרשנויות מקבילות. הוא מטיל ספק בכך שהנסתר נמסר במסורת אזוטרית מסיני ומציע לראות בו אינטואיציות רוחניות של אנשים בעלי תפיסה עמוקה שיש להן ערך אך לא סמכות מוחלטת, ובהמשך מפתח מודל שבו ההתאמה בין נסתר לנגלה אינה התאמה אחד־לאחד אלא התאמה תוצאתית שנשברת בגזירות הכתוב. לבסוף הוא מדגים כיצד מושגי יסוד קבליים כמו חסד ודין אינם זהים למשמעות היומיומית שלהם, ומשתמש בכך כדי לפרש דמויות מקראיות ומודלים פוליטיים־כלכליים כמתח בין כלל לחריגה מהכלל.
פתיחה לל״ג בעומר ופרד״ס
הוא קושר את השיעור לל״ג בעומר ומגדיר את העיסוק כבירור היחס בין נסתר לנגלה וכיצד ל״ג בעומר מבטא אותו. הוא מציג את המסגרת המקובלת של פרד״ס וטוען שלא ברור לו המקור שלה, ובפרט הרמז נראה לו לא ברור ואף ייתכן שאינו באמת מישור פרשני. הוא ממקד את הדיון בשני מישורים עיקריים, פשט מול סוד, וטוען שאפשר לקרוא פסוק או פרשה בשני מישורים במקביל כך שבמישור הנסתר מתרחשים “דברים אחרים לגמרי” הקשורים ל“מקומות גבוהים”.
הרמב״ם, הרמב״ן, דרש, ופירוש אחד מול ריבוי פירושים
הוא מביא את הרמב״ם בשורש השני וטוען שלשיטת הרמב״ם “אין מקרא יוצא מידי פשוטו” פירושו שרק הפשט הוא פירוש המקרא והדרש אינו פירוש. הוא מציג את הרמב״ן כמנוגד לכך, כשיטתו של “שבעים פנים לתורה” שבה גם הפשט וגם הדרש הם פרשנויות לאותו פסוק. הוא מביא דוגמה מהמנחת חינוך ב“לפני עיוור לא תיתן מכשול” וטוען שהמנחת חינוך מסיק שאין איסור להכשיל עיוור בדרך, מפני שהוא מבין שהדרש מחליף את הפשט, והוא דוחה זאת כ“תפיסה לא אפשרית” וקובע שפשט הפסוק נשאר אמת והדרש הוא הרחבה שמוסיפה ממד נוסף. הוא מחזק זאת מהיד רמה בבבא בתרא שמביא “לפני עיוור” כמקור לאיסור להזיק משום שהפסוק כפשוטו עוסק בהיזק ממשי.
סוד כמסורת מסיני מול אינטואיציה רוחנית
הוא מעלה את השאלה מה המקור לכך שיש לקרוא את התורה במישור מטאפורי־נסתר ומנסח זאת כשאלה האם הדבר “מסיני”. הוא מתאר את עמדת המקובלים כתפיסה עקרונית שהנסתר נמסר מסיני כחלק מתורה שבעל פה במובן של צורת התייחסות לתורה שבכתב, ומזכיר גם ייחוסי גילוי לאר״י ואת הקושי של “לא בשמים היא”. הוא מביע עמדה אישית ספקנית כלפי מסורות אזוטריות שעוברות ב“זרם דקיק” וטוען שהן מועדות לשיבושים בהשוואה למסורת רחבה. הוא מציע חלופה שלפיה הנסתר הוא אינטואיציות רוחניות שנתפסות כבעלות ערך כאשר הן “נקלטות” ומעוררות הכרה אצל אחרים, ומביא את גרשם שלום המצטט מעגנון על מיסטיקן שמילותיו “נשמעות מוכרות” כמדד למיסטיקה בעלת ערך. הוא מוסיף שהקבלות בין תורות מיסטיות בעולם כמו דואליות זכר־נקבה, יין ויאנג, חסד ודין, מעידות שיש כאן תפיסת ממדים מסוימים של המציאות.
ערך השפה המושגית: קבלה, טולקין ופרויד
הוא מתאר חוויה של לימוד קבלה כשפה שנראית בתחילה כ“מתמטיקה” של מושגים כמו ספירות, פרצופים ועולמות שאינה אומרת דבר, אך בהמשך מפתחת תחושה של משמעות ושל “נכון ולא נכון” ומעצבת מבט על העולם. הוא טוען שהעובדה שהשפה הזו מתחילה “להגיד משהו” היא אינדיקציה שמייסדיה “עלו על משהו שיש בו ממש” ולא המציאו עולם משחקי בסגנון טולקין. הוא משווה זאת לפסיכואנליזה של פרויד כ“הזיה גאונית” שאין לה תוקף מדעי אך יש לה ערך אינטלקטואלי בכך שהיא יוצרת שפה ומערכת מושגים שמאפשרות בכלל לנסח טענות, לבחון ולשלול. הוא קובע שאין צורך לבסס סמכות באמצעות טענות ש“הכול ניתן מסיני” או “רוח הקודש”, ורואה בכך “תפיסה ילדותית”, בעוד שמספיק לייחס משקל וכבוד ליצירה של חכמים או בעלי תפיסה בלי להפוך אותה למקור סמכות מחייב.
התאמה בין נסתר לנגלה, גזירת הכתוב, ודפקטים טופולוגיים
הוא מציג שתי אפשרויות למתאם בין נגלה לנסתר: תרגום ישיר שבו לכל מושג בנגלה יש מקבילה בנסתר, או סנכרון על ידי “גורם שלישי” בסגנון משל השעונים של לייבניץ שבו אין סיבתיות ישירה אך התוצאות מתואמות. הוא משתמש בדוגמה מהופשטטר (גדל, אשר, באך) על מערכות אקסיומטיות שמייצרות אותו סט “מילים חוקיות” דרך כללים שונים, כדי להבחין בין שקילות לוקאלית של כללים לבין שקילות גלובלית של תוצרים. הוא טוען שהמציאות ההלכתית מגלה שההתאמה אינה מושלמת, והביטוי לכך הוא “גזירת הכתוב” כהלכה שאין לה הסבר בנגלה אך יש לה סיבה, ושכך ניכר שאין תרגום אחד־לאחד בין המערכות. הוא מדמה זאת לשבירה של מיפויים מתמטיים בין מערכות צירים ול“דפקטים טופולוגיים”, ומוסיף שנס הוא “דפקט טופולוגי” בין מערכת השיקולים התיאולוגית לבין המערכת הפיזיקלית, כי אילו הייתה התאמה מלאה לא היה צורך בנסים.
חסד ודין בקבלה, אברהם ורבקה, ועבירה לשמה
הוא מגדיר חסד ודין בשפת הנסתר כהבדל בין פעולה על פי כללים לבין פעולה החורגת מכללים, וטוען שהמשמעות היומיומית של גמילות חסדים מול דין היא מקרה פרטי של המבנה הזה. הוא מביא את “שוכב עם אחותו חסד הוא” ואת “עולם חסד יבנה” כדי להסביר שחסד יכול לציין חריגה מהסדרים הרגילים, ומקשר זאת ל“עבירה לשמה” כמו בנות לוט שחז״ל משבחים אותן מפני שפעלו מתוך תפיסה ש“אדם אין בארץ”. הוא מסביר שחסיד נקרא חסיד כי הוא עושה מעבר לדין גם בין אדם למקום. הוא מצטט את הרב פינקוס על אברהם ששוחט שלושה עגלים ללשון בחרדל ועל רבקה שאומרת “שאב וגם לגמליך אשאב” כדוגמאות להתנהגות “חוץ לפרופורציה” שמבטאת “חפצא של חסד” ולא מודל חיקוי לבני אדם, וממקם זאת בתוך התמהיל שבו העולם אינו יכול לעמוד בדין טהור ולכן “שיתף” הקב״ה מידת הרחמים.
חסד ודין כמודלים פוליטיים־כלכליים, צדקה ומסים, ותורת ישראל
הוא טוען שחסד במובן החברתי מתקיים בעולם קפיטליסטי שבו נתינה נתפסת כחריגה מרכוש פרטי, בעוד שסוציאליזם מדבר על צדק ולא על צדקה ולכן מבקש להפוך נתינה לכלל מחייב. הוא מפרש את הקומוניזם כניסיון להעמיד עולם על “מידת הדין בלבד” ולכן ככשל מערכתי בדומה לרש״י על בריאת העולם במידת הדין שלא יכולה לעמוד. הוא מנסח את הקפיטליזם כדרישה לנתינה מעבר לחיוב ואת הקומוניזם כהפיכת הנתינה לחוק, וטוען ששני הקצוות אינם עובדים בלי תמהיל. הוא מתייחס לשאלת מיסים, מעשר וצדקה וטוען שבתפיסה הקפיטליסטית גם גביית מסים לרווחה היא “צדקה בכפייה” ולא הכרה בכך שהכסף “מגיע” לעני, ומוסיף ש“כופים על צדקה” בהלכה ולכן יש לכך מבנה מקביל. הוא קובע ש“התורה היא קפיטליסטית מובהקת” במובן שאין בה תפיסה שלזולת יש זכות קניינית ברכושו של אדם, אלא שיש חובה על האדם לדאוג, והוא מבקר שיח של “מגיע לי” כגון בהפגנות הנכים כטענה שאינה נכונה לשיטתו אף שהוא תומך בדאגה לצרכים. הוא טוען שחוקים שמנסים לפתור בעיות באופן פורמלי מייצרים תוצאות הפוכות וש“לא פותרים בעיות על ידי חוקים”, ומציג זאת כביטוי נוסף לכך שעולם של דין בלבד אינו עובד בלי חינוך לערכים וחריגות של חסד.
סיום ודחיית העיסוק בל״ג בעומר
הוא מסיים בכך שלא הגיע בפועל לל״ג בעומר עצמו ומציע להמשיך ולדבר עליו בשיעור הבא ביום חמישי שהוא ל״ג בעומר.
תמלול מלא
היום אנחנו נתחיל את הנושא של תורה ולימוד תורה, אבל אני אדבר היום קצת על נסתר ונגלה שזה תת סעיף, אבל לכבוד ל"ג בעומר אז אני אעסוק קצת בעניין הזה ובמטפל ביחס בין נסתר לנגלה ביחס לל"ג בעומר, זאת אומרת מה איך ל"ג בעומר עצמו מבטא את היחס בין שני הדברים האלה. יכול להיות שבאחת השנים אי פעם דיברתי על זה כבר לא זוכר אבל טוב, אני מקווה שגם אתם לא זוכרים אני לא זוכר אני כבר לא יודע אולי כן אולי לא. טוב, אני אתן קצת הקדמה. במקובל ככה לחשוב, למרות שלא לגמרי ברור מה המקור של העניין, שיש ארבעה מישורי התייחסות לתורה פרד"ס כן, פשט רמז דרש וסוד. המקור לזה לא ברור, זאת אומרת יש זה אני קצת פעם ניסיתי לחפש, יש איזה חבר שכתב על זה משהו והביא שם כמה דברים אבל לא לא לגמרי ברור מה המקור לעניין הזה, אבל די ברור שיש איזה שהם מישורים מישורי התייחסות מקבילים לתורה בנסתר ובנגלה. נעזוב כרגע את הדרש ואת הרמז, הרמז בכלל לא ברור מה הוא עושה שם, זאת אומרת יכול להיות שהרמז זה סתם נכנס ולא באמת משהו שמתיימר להיות פרשנות, זה קצת פחות משחקים. אבל אני מדבר כרגע על נסתר נסתר ונגלה. אז שני המישורים האלה להתייחס בעצם מניחים שכשאנחנו קוראים פסוק או פרשה בתורה אז אפשר להתייחס אליו בשני מישורים במקביל, כל אחד מהם עומד לעצמו, אפשר לקרוא אותו ברמת הפשט ואפשר לקרוא אותו ברמת הנסתר. ואז קורים כאן דברים אחרים לגמרי, זאת אומרת עניינים שקשורים למקומות גבוהים. זה כשלעצמו, קיומם של המישורים המקבילים האלה גם מעורר כמה בעיות שגם עליהן אני חושב שדיברתי גם בלי קשר לנסתר ונגלה, כי בעצם כמו שהרמב"ם נגיד בשורש השני כותב לגבי היחס בין פשט לדרש, אז הרמב"ם טוען שהדרש הוא לא פירוש לתורה, זאת אומרת בניגוד להרמב"ן. הרמב"ן אומר שבעים פנים לתורה, יש פשט ויש דרש וזה הכל פרשנויות לאותו פסוק, מישורי פרשנות שונים. אבל הרמב"ם טוען שאין מקרא יוצא מדי פשוטו, פשטא דקרא במאי קאי מה שהגמרא שואלת. הגמרא שואלת הרבה פעמים הוא אומר, פשטא דקרא במאי קאי מופיע פעם אחת לדעתי אולי פעמיים, אבל אבל אין מקרא יוצא מדי פשוטו. הרמב"ם טוען אין מקרא יוצא מדי פשוטו הפירוש הוא שרק הפשט הוא הפירוש של המקרא, זאת אומרת שהדרש הוא לא פירוש למקרא. בדרך כלל מבינים אין מקרא יוצא מדי פשוטו הכוונה היא זאת אומרת הפירוש על דרך הדרש זה לא אומר שאין פירוש על דרך הפשט, הפשט גם הוא נשאר, זאת אומרת זה שפירשת באופן מדרשי לא אומר שהפשט נעקר המדרש נוסף לפשט. הרמב"ם קורא את זה אחרת, הרמב"ם אומר אין מקרא יוצא מדי פשוטו הכוונה רק הפשט הוא פירוש, הדרש הוא לא פירוש. אני אתן לכם דוגמה משעשעת במיוחד, אולי הזכרתי את זה אני לא זוכר, המנחת חינוך כשהוא מדבר על לפני עיוור לא תיתן מכשול, אז הוא אומר הרי חז"ל מרחיבים או מרחיבים מוסיפים איסור להכשיל בעבירה ולתת עצה רעה, עצה שאינה הוגנת, זה גם לפני עיוור לא תיתן מכשול. המנחת חינוך דן ובמסקנתו עד כמה שאני זוכר אותה שאין איסור להכשיל עיוור בדרך. טוב, לפני עיוור לא תיתן מכשול, מה אין איסור? האיסור הוא רק לתת עצה רעה ולהכשיל בעבירה. זאת אומרת המנחת חינוך מבין שכשאנחנו דורשים פסוק, עוד פעם לא יודע עד כמה זה דרש אבל נגיד לצורך הדיון, כשאנחנו דורשים פסוק אז בעצם מה שאנחנו אומרים זה שהדרש זה פירוש הפסוק, אנחנו עקרנו את הפשט החלפנו את הפשט. זאת אומרת המנחת חינוך מניח כמו הרמב"ם אבל הפוך, גם הוא מסכים שיש רק פירוש אחד לפסוק רק הוא טוען שברגע שאמרנו את הדרש אז עכשיו התחדש שהדרש הוא הפירוש, הדרש הוציא מהפשט אז עכשיו הפשט הוא כבר לא פירוש. אז מה מה עושים עם אין מקרא יוצא מדי פשוטו? מה אין לי מושג, אולי אין מקרא יוצא מדי פשוטו זה ברמת הרעיון כי כמו שאומרים עין תחת עין ממון. אז עין תחת עין ממון יש כאלה שרוצים לטעון אנחנו לומדים הרי תחת תחת גזירה שווה שזה ממון ולא מוציאים את העין, אז המפרשים שואלים שמה אז למה התורה כותבת עין תחת עין? שתכתוב ממון תחת העין. אז אומרים שהתורה כותבת עין תחת עין כדי ללמד את הרעיון שבעצם היה הרעיון היה שהיה ראוי להוציא ממנו את העין אבל למעשה מבחינה הלכתית זה מורה כסף. בסדר, אז אתה יכול להגיד אין מקרא יוצא מדי פשוטו הכוונה אתה לא מתעלם מהפשט אבל במישור ההלכתי אומר… הנה אתה כן מתעלם ממנו. ברעיונות תעשה מה שאתה רוצה, אבל בהלכה רק הדרש עובד. אגב צריך לבדוק, אני לא בדקתי, צריך לראות את המופעים השונים בגמרא ב"אין מקרא יוצא מידי פשוטו", האם באמת הם יכולים להתפרש באופן כזה, אני לא זוכר כרגע. אז זה, זו תפיסה לא אפשרית. פשוט לא נכון. אין דבר כזה. ברור שכשכתוב "לפני עיוור לא תתן מכשול", אז אסור לתת מכשול לפני עיוור, חוץ מזה שמרחיבים את זה. מה? שבא להציל אדם מעצה שאינה הוגנת, וזה באמת לפני עיוור לא תתן מכשול. כן, זו הרחבה של הרעיון שאתה מכשיל עיוור, אז זה עיוורון מסוג שונה, לכן זה ברור, זה לא בא להחליף את הפשט, זה בא להוסיף על הפשט. יש דברים מפורשים, יש ביד רמה למשל בפרק שני של בבא בתרא, הוא מביא מלפני עיוור מקור לאיסור להזיק, השיעור פתיחה של בבא קמא בישיבות. מאיפה האיסור להזיק? זה תמיד השיעור פתיחה. היד רמה אומר, המקור מלפני עיוור לא תתן מכשול. למה אסור לתת מכשול לפני עיוור? כי אתה מזיק לו. הוא נופל, הוא נפגע, הוא נחבל, אז ממילא רואים שאסור להזיק. ברור שהוא תפס את הפסוק כפשוטו, לא רק במובן של עצה שאינה הוגנת וכולי. לא צריך אותו בשביל זה, זה ברור. בכל אופן, המשמעות של העניין היא שלפי הרמב"ם, נכנסנו לכיוון ההפוך אבל אולי כדאי קצת לסטות מלהתייחס לזה, ההנחה היא שיש רק פירוש אחד. אם אני הולך למישור של היחס בין הפשט לבין הסוד, אז גם שם אתה צריך להחליט מי הוא הפירוש הנכון. אתה לא יכול לקבל שני פירושים. הרמב"ם טוען שלכל פסוק יש רק פירוש אחד. הרמב"ם זה לא כל כך קושיה, כי הוא עם סוד כנראה לא היה בידידות רבה, לא הכיר לפחות. למרות שיש את כל האגדות האלה, אתם מכירים את זה? האברבנאל נדמה לי, בכף החיים מביא, שיש איזה שהרמב"ם פגש בסוף ימיו זקן אחד שגילה לו את כל הסודות, ואז הוא התחרט על כל מה שהוא אמר והוא חזר בתשובה וכל מיני סיפורי מעשיות. יש כאלה שאומרים שהוא התאסלם, יש כל מיני סיפורים על הרמב"ם. על זה אפילו יש כל מיני דיונים, חוקרים שעסקו בזה קצת. בכל אופן, אז הרמב"ם לשיטתו אולי גם במישור הסוד הוא יגיד אותו דבר. הוא יגיד יש רק פירוש אחד, סוד אין בכלל ודרש זה לא פירוש, דרש זה הרחבה. דיברנו על זה שדרש זה רק הרחבה של מה שכתוב בפסוק, וזה לא חשיפה, זה לא פרשנות במובן שזה חושף את המשמעות של הפסוק. הגישה המקובלת, כמו הגישה של הרמב"ן, זה ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" הפירוש הוא שגם הפשט הוא פירוש וגם הדרש הוא פירוש וגם הסוד הוא פירוש. יש שבעים פנים לתורה כמו שהוא כותב, וכולם הם פרשנויות. אלו פרשנויות שעובדות במישורים מקבילים. בכל פסוק יש את זה? מה? שיש את זה בכל פסוק? לא בידינו, אבל אני מניח שבתפיסה קבלית אני משער שאם תשאלו מקובל ודאי שהוא יגיד לך שכל פסוק צריך להיקרא גם במישור הזה. לא יודע אם הוא יודע לקרוא אותו במישור הזה, אבל זה כמו שאין לנו דרש על כל פסוק. בדרש אני לא בטוח שצריך להיות על כל פסוק, אבל אני חושב שבסוד ההיגיון אומר שכן. שצריך לראות את כל התורה במישור הסוד כי הכל שם אמור להתנהל. זה לא פתאום שאתה לוקח פסוק ועושה ממנו סוד, אלא כל הטקסט אמור להיקרא במישור הזה ואמור להיקרא במישור הזה. או שאברהם ושרה היו אברהם ושרה או שהם חכמה ובינה. אם הם חכמה ובינה, אז כל מה שכתוב על אברהם ושרה בעצם כתוב על חכמה ובינה. זה לא דרשה מקומית. דרשה מקומית היא לא מתעסקת בפרשה, היא מתעסקת בפסוק, באות מיותרת, במילה. אתה יכול להגיד לא חייבים שתהיה דרשה על כל אות ועל כל מילה בתורה, אולי היה ונאבד לנו, אבל לא חייב להיות. אבל בסוד באופן הפשוט זו אמורה להיות קריאה רציפה במקביל ממש של כל העניין. יש את הגאון מווילנה שאומר "הלכה עוקרת מקרא", ואם תסתכל בספר "אבן שלמה", ר' מנשה מאילא תלמיד שלו אומר משהו כזה. במשניות גם. אז משמע מהם שהדרש עוקר את הפשט, לא שהם חיים ביחד. אני לא חושב שזה נכון. אני חושב שמה שהוא מתכוון לומר, לא שמה שהוא אומר לא נכון, אלא זה לא מה שהוא אומר. אלא מה שהוא רוצה לומר אני חושב שהלכה עוקרת מקרא, הכוונה שאתה יכול לפרש את המקרא נגד פשוטו, אבל זה לא אומר שפשוטו הוא לא פירוש, אלא אל תקשה על הדרש שהוא נסתר ממה שכתוב בפסוק, זה לא קושיה, הלכה עוקרת מקרא. מבין? זה משהו אחר. הרבה פעמים אנחנו "רגע, עין תחת עין אתה אומר לי ממון? אבל כתוב עין תחת עין! איך אתה יכול לפרש ממון? התורה לא כותבת כך!" אומר, הלכה עוקרת מקרא. אבל זה לא אומר שעין תחת עין בפשט לא נשאר גם הוא פירוש, רק אל תקשה על הדרש. אני חושב שזו הכוונה. היה לי על זה פעם ויכוח עם הנשקה עוד לפני הרבה שנים על הגר"א הזה בין היתר. כי הוא טען הרי הגר"א אומר אותו דבר על משניות, שעושים אוקימתא למשנה, אז הוא אומר גם המשנה מתהפכת כחומר חותם. וגם שמה בעצם אתה הופך את המשנה ועושה אוקימתות והיא מתפרשת גם במישור הפשט וגם במישור הדרש. ואגב שם נדמה לי הוא כותב במפורש שזה גם וגם. שזה בחיסור המחסר דא? אוקימתא או דברים כאלה. וגם קוראים את זה כאילו בצורה הרגילה? כן. גם בצורה הרגילה וגם בצורה המופרכת. זאת הטענה שלו. והנה פה הוא אוחז איזה מאמר או משהו כזה שבעצם כשעושים אוקימתא הגר"א טוען שחולקים על המשנה. האמוראים חולקים על המשנה בעצם. עושים אוקימתא בשביל רק בשביל להסתדר עם הנוסח, למראית עין כזאת של להסתדר עם הנוסח. אבל הם בעצם מתכוונים לחלוק על המשנה. הם לא טוענים שזה מה שהמשנה באמת אומרת. ואני חושב שמה שכתוב בגר"א זה בדיוק הפוך. כחומר חותם, שזה בחכמת תורתנו שבעל פה, ככה הוא כותב. זה מגדולת, סליחה, מגדולת תורתנו שבעל פה. מה הגדולה בתורתנו שבעל פה אם אתה מתעלל בה אתה עושה מה שאתה רוצה ואתה משחק משחקים? מגדולת תורתנו שבעל פה הכוונה שהכל נכנס בה. זאת אומרת גם זה נכנס בה וגם זה נכנס בה. איך היא מצליחה לכתוב בניסוח אחד כמה מישורי התייחסות שכולם יהיו נכונים? אז פה אני יכול להבין את ההתפעלות, איך מצליחים לעשות את זה. זה מה שאני חושב שהגר"א לא התכוון לזה. יש פה בפרקי ישראל שכותב שהחיסור המחסר דא זה כאילו בשביל המנגינות. מנגינות, כן. כן, ידוע. לא, יש שם כל מיני המצאות כי זה באמת לכאורה עסק… אני כתבתי פעם על האוקימתות, דיברתי פה גם. אני חושב שיש לזה הסבר פשוט, לא צריך להגיע לכל הסיפורים האלה. לאוקימתות לפחות. בחיסור המחסר דא זה כבר יותר עדין. בכל אופן אז הטענה היא שיש מישורי התייחסות מקבילים. עכשיו אני מדבר רק על פשט וסוד, נעזוב רגע את הדרש. יש מישורי התייחסות מקבילים ואפשר לקרוא את הדברים בשני המישורים. רק במאמר מוסגר יש כמובן מבוכה, מחלוקת, לא יודע איך לקרוא לזה, בעיה עם המקור לדברים האלה. מאיפה זה יוצא? הרי כשאתה קורא את הפסוקים כפשוטם אתה לא צריך מקור. זה הטקסט, אתה קורא אותו כמו שאתה קורא טקסטים. זאת אומרת אתה יודע את השפה, אתה קורא אותה, אתה מפרש. אתה מתווכח מה הפירוש הנכון ומה לא, אבל זה מתנהל בכלים שאתה מפרש כל טקסט. אבל הסוד מניח שיש פה איזה שהם משלים, מטאפורות או התייחסויות מושאלות כאלה או אחרות. ולזה צריך מקור. זאת אומרת מי אמר לך שזה באמת בא להגיד את כל הדברים המטאפוריים האלה? אז השאלה היא אם זה מסיני, במילים אחרות. מה המקור לכל ההתייחסות הזאת? כמובן שאם תשאלו מקובלים הם יגידו לכם שכן, באופן עקרוני. זה לא אומר שזה לא התפתח. ברור שזה התפתח דורות על דורות, אבל גם התורה שבעל פה התפתחה. רק שיש איזה שהוא גרעין שניתן מסיני וסביבו יש פרשנויות. אצל האר"י הטענה היא שהיה לו איזה שהם גילויים מלמעלה, לא יודע בדיוק דברים כאלה, שאולי הוסיפו לו עוד כל מיני עניינים. ואז כמובן עולה השאלה ש"לא בשמים היא" וכל מיני עניינים כאלה. אבל הטענה היא שזה נמסר בסיני ובעצם זה חלק מהתורה שבעל פה שנמסרה בסיני. שכמובן במישור הזה תורה שבעל פה הכוונה צורת התייחסות אחרת לתורה שבכתב. כי תורה שבעל פה יש חלק שהוא הלכה למשה מסיני בכלל, שזה סתם תורה שעוברת בעל פה לא קשור לתורה שבכתב. ויש תורה שבעל פה שאומרת לנו פירושי מילים בתורה שבכתב או איך מתייחסים לתורה שבכתב. זאת אומרת תורה שבעל פה שאומרת משהו על התורה שבכתב, רק שהיא אומרת אותו בעל פה. זה לא כתוב בנוסח עצמו. אז הנסתר באופן עקרוני זה תורה שבעל פה במובן השני. זאת אומרת זה צורת התייחסות לטקסט של התורה שבכתב וזה ניתן מסיני ויש לזה מסורת. אני אישית די מפקפק בעניין הזה. לא יודע, אין לי אמון גדול במסורות שעוברות באופן מאוד אזוטרי. דברים שעוברים באופן מאוד אזוטרי ואף אחד לא יודע אותם חוץ מזרם דקיק של אנשים, המון שיבושים יכולים ליפול שמה. זה לא נראה כמו משהו… כל הזמן אומרים לנו שהחיזוק הכי גדול של המסורת שלנו זה שהיא עברה בחזית רחבה, מרב לתלמידו, שכולם למדו את זה. אז אני יכול להבין שיכול להיות לי איזה שהוא אמון בתהליך מסורתי כזה. אבל שמה שזה איזשהו בסוד סודות, מרב לתלמיד, לא יודע. אני נוטה יותר לחשוב, זה עוד פעם באמת הבעת עמדה אישית, אין לי שום טענות מוחצות לא לפה ולא לשם. אני נוטה לחשוב שזה איזשהו סוג של אינטואיציות רוחניות. זאת אומרת יש אנשים שיש להם אינטואיציות רוחניות טובות ואם באמת הם מצליחים ללכוד משהו שנראה נכון, אז זה נתפס. אז זה בעצם הסוד. השאלה כמובן איך להתייחס לדבר כזה, כי אם אני מתייחס לזה כך, אז ברור שההתייחסות יכולה להיות סלקטיבית. זאת אומרת, אם יש אינטואיציות רוחניות טובות או מועילות, אז אני אאמץ אותן, אבל אם לא, אז לא. זה לא תורה שניתנה מסיני שאני מחויב לה, אלא מה? זה יכול לעזור לי. זאת אומרת, יש אנשים שיש להם איזושהי ראייה יותר עמוקה ממני בתחומים האלה לפחות, של עולמות רוחניים, של ממדים רוחניים של המציאות, משהו כזה, ואפשר להיעזר במה שהם אמרו. יש גרשם שלום מביא בדברים בגו, הוא מביא שמה איזה קטע מעגנון, שהגנון כותב בספר המעשים, אני לא זוכר כבר איך זה הולך שמה, איזה מישהו, איזה מיסטיקן כלשהו, לא יודע בדיוק מה, פגש איזה בן אדם שכל מה שהוא אמר היה נשמע לו מוכר למספר. זאת אומרת, כל מה שההוא אמר היה נשמע לו מוכר. וגרשם שלום טוען שההגדרה של מיסטיקן בעל ערך, מיסטיקן ברמה, הרי מיסטיקן חוצב את התובנות שלו מהעולם הסובייקטיבי שלו. זאת אומרת, מעולם החווייתי, מעולם המושגים שהוא מפתח או משהו כזה. אבל אם אתה מדבר ואף אחד בכלל לא מוצא שם שום נגיעה אליו, הוא לא מבין מה אתה רוצה, זה שפה משלך, בשביל עצמך, זה לא אומר לי כלום, לא נראה לי, לא מדבר אליי, אני לא מוצא את זה בתוכי, אז אין לך ערך. אז אתה מיסטיקן חסר ערך, או לכל הפחות זה לא אומר שום דבר. המיסטיקנים המשמעותיים זה אותם אלה שאחרי שהם חוצבים את הדברים מהאישיות הסובייקטיבית שלהם, אנשים מסביב מבינים שיש פה משהו. מבינים שהם לכדו משהו אמיתי. אז אולי אני לא רואה את זה, אבל אחרי שזה נאמר לי, אני מבין שיש פה משהו. אני חושב שזה המשמעות של אינטואיציה רוחנית. את המקובלים שתפסו איזה עולם מושגי מסוים והציגו את הכל במונחי העולם המושגי הזה, העובדה שזה נקלט, העובדה שיש לא מעט אנשים שרואים בזה משהו שחושף עוד תובנות או עוד מבטים מעניינים או עמוקים על המציאות, על התורה, או מה שלא יהיה, זה אינדיקציה שהם כנראה תפסו משהו אמיתי. אגב, יש פה באמת עוד פעם חוקרים עובדים על השפעות, אבל אני לא יודע עד כמה באמת יודעים את ההשפעות, לא בדקתי את זה לעומק, אבל יש הקבלות מאוד מעניינות בין תורות מיסטיות בכל רחבי העולם מכל מיני סוגים. זה תמיד כמובן, כמעט תמיד דואליות כאלה של זכר ונקבה, יין ויאנג, וכל החסד ודין וכל הדואליזם הזה מופיע כמעט בכל משנה מיסטית. זאת אומרת, יש כמה דברים שהם כנראה באמת אנשים שיש להם איזושהי תפיסה מיסטית חזקה הם תופסים איזה שהם ממדים של המציאות ואפשר להשתכנע שזה באמת נכון. אגב, זה אחד הדברים שבאמת נפל לי איזשהו אסימון כשעסקתי ככה כמה שנים בעניינים האלה, עם חבר שעוסק בזה כבר הרבה שנים, אז למדתי איתו כמה שנים, ובאיזשהו שלב אתה מתחיל לקבל תחושה, כי הרי זה מדבר על אוסף של מושגים שאתה לא מבין מה עושים פה, סתם זה אמור להיות איזה מתמטיקה כזאת. זאת אומרת אוקיי, זה פה, וההוא הולך לשם, ואם הוא מתחבר מפה אז יוצא שם, אתה יכול לבנות איזושהי גיאומטריה או מתמטיקה כזאת שלא אומרת לך כלום. זאת אומרת אתה משחק עם מושגים, אתה לא… אבל מתברר שבסופו של דבר זה מתחיל להגיד לך משהו. זה מתחיל להגיד לך משהו ואתה פתאום גם מקבל איזושהי תחושה מה נכון ומה לא נכון. למרות שזה נורא מוזר, זה מדבר איתך על פרצופים ועולמות ואצילויות ו… מה מה… איך אמורה להיות לי תחושה מה נכון ומה לא נכון? איך בכלל זה אמור להגיד לי משהו? העובדה שזה אומר לי משהו, שזה הרי זה כמובן מתקשר באיזושהי צורה גם לעולם שלנו. זה גם לחיים המעשיים כאילו? זה גם לחיים המעשיים, אבל לצורת ההסתכלות על העולם. כל התחומים האלה הם נראים לי כמו מה שאתה אומר סינית סינית. זאת אומרת, מדברים על מושגים שבעצם מוסברים על ידי מושגים של יומיומיות. זה מה שאני אומר. אבל הדבר המפתיע, וזה ספירות, הדבר המפתיע בתהליך הזה, זה מה שאני אומר, לכאורה זה מה שהיה צריך להיות. אבל הדבר המפתיע בתהליך הזה, שאחרי שאתה נכנס לתוך המתמטיקה הזאת אתה פתאום מתחיל לקבל תחושות מה זה אומר והאם זה נכון ואיך עושים את זה נכון ואיך עושים את זה לא נכון, ומתברר שבעצם, וזה מה שאני ממשיך את מה שאמרתי קודם, מתברר שמי שבנה את השפה הזאת ואת מערכת המושגים הזאת כנראה באמת עלה על משהו שיש בו ממש, משהו אמיתי. הוא לא סתם המציא שפה ומעכשיו מתחילים לשחק משחקים שלא קשורים לאף אחד ולשום צורה. כן, יכול לבנות איזה שפה של טולקין כזאת, שפה שהוא המציא ללא שום קשר ואתה יכול לחיות בתוך העולם שלו מכאן ועד ג' עשרים. יש לו אפילו יש לו הכל שם, מושגים ושפה וסוגי אנשים וארצות. ועולמות ותיאוריות בריאה ותיאולוגיה. הנה, כל מה שיש אצלנו יש גם אצלו. זה יצירה מאוד מרשימה במובן הזה. אבל זה לא, לכאורה זה, זה כמובן אומר לנו כי זה כן קשור לעולם של בני אדם, יצר את זה בן אדם. אבל אני רק מביא את זה כדוגמה, בעולם של הקבלה לא היה אמור בכלל להיות דבר כזה. זאת אומרת, אתה יכול ללמוד את הכללים ולשחק את המשחק, זאת אומרת, לדעת מה הולך עם מה ואיך בדיוק דברים בנויים ומבנים כאלה מנותקים וכולי. אבל באיזשהו מקום פתאום אתה, אתה מקבל איזושהי תחושה של נכון ולא נכון. אתה פתאום מבין שזה תורם לך משהו באיך אתה מסתכל על דברים. אני לא אומר שכל פרט, לפחות אצלי, זה ממש לא כל פרט, אבל כן הצורות החשיבה הכלליות, הצורות ההתייחסות בהחלט אני חושב שהם לוכדות משהו אמיתי. זה לא סתם הזיות של איזה משוגע אחד שהחליט לדבר באיזושהי שפה שהוא המציא. אגב, אותו דבר אפשר גם, דיברתי כבר אני חושב יותר מפעם אחת על הפסיכואנליזה של פרויד. כן, שזה כמובן הכל שטויות. אבל אין שום קשר למציאות, זה אוסף הזיות פרוידיאניות. זה בעצמו הזיה פרוידיאנית כל הפסיכואנליזה. אבל זה הזיה גאונית. זאת אומרת, זה הזיה גאונית כי לפני מה שהוא עשה, כשאתה היית רוצה לעסוק בפסיכולוגיה, לא היתה לך שפה לעסוק בזה. לא הייתה מערכת מושגית. ואיך אתה מתחיל לטפל באופן שיטתי בהתנהגויות של בני אדם, בתכונות של בני אדם, או בתגובות של בני אדם? מה אתה עושה? מה אתה אומר? איך מתחילים לפתח פסיכולוגיה? אתה חייב שפה בשביל זה. אתה חייב איזושהי מערכת מושגית. עכשיו, יכול להיות שהמערכת המושגית הזאת מונפצת אני לא יודע מאיפה, שום קשר בינה לבין המציאות. אבל בתוך המערכת המושגית הזאת אתה יכול להתחיל לנסח טענות, להעמיד אותם למבחן עובדתי, לבדוק, זה כן נכון, זה לא נכון, אפשר לשלול גם את הטענות. אבל עדיין יש פה את מה לשלול. זאת אומרת, אתה חייב שפה גם כדי לשלול דברים. ואז אתה יכול להתחיל לשפר קצת את הדברים ולשנות. לכן אני חושב שלמרות שזה אין לזה שום ערך מדעי, יש לזה ערך, איך נקרא לזה, אינטלקטואלי. יש לזה איזושהי תרומה עקיפה, גם אם פעם הפסיכולוגיה תהיה מדע. אז אני חושב שלפרויד יש תרומה לעניין הזה, למרות שמה שהוא עשה אין לו קשר גדול למדע. הוא המציא איזושהי מערכת מושגית שהיא כנראה לא לגמרי מנותקת. זאת אומרת, משהו כנראה יש במערכת המושגית שהוא המציא, למרות שהיא באמת מומצאת. זאת אומרת, אין אינדיקציות אמפיריות לכל המושגים שהוא משתמש בהם. הוא מתאר מקרים בודדים, זה מה שקוראים לו מחקר איכותני. הוא לא עשה מחקרים סטטיסטיים. לקח איזה מקרה שהוא טיפל בו, בן אדם עשה ככה, ואז הוא שאל אותו, תגיד, היה לך ככה? ומתברר שהחלום באמת סימל אולי משהו שבאמת הוא עבר, ואז הוא הסיק שהדבר הזה בחלום מסמל את זה. אבל לא יודע בדיוק, יכול להיות שכן, יכול להיות שלא, יכול להיות שסתם קלעת. אתה לא עושה סטטיסטיקה, אתה לא באמת יכול לקבוע דבר כזה. היום חוזרים למחקר האיכותני אחרי שהתייאשו מלנסות לעשות מזה מדע. אז אבל עדיין אני אומר שלמרות שזה לא תקף מדעית, כן המצאת השפה היא דבר מאוד משמעותי. ובמובן הזה אני חושב שזה דומה קצת לעניין הזה של שפת הנסתר. בלי להתחייב לזה שבאמת כל הפרצופים וכל הפרטים שיש שמה הם באמת קיימים באיזשהו מובן, אני לא יודע אפילו איך מה זה קיים בהקשר הזה, אבל קיימים באיזשהו מובן. אני ממש לא מחויב לזה. זה לא הכרחי בכלל. אבל זה כן תופס איזשהם מבנים כלליים שאני חושב שהם נותנים הסתכלות מענינת על המציאות. ואז אם אני חוזר אלינו, בעצם הטענה שלי זה שלא חייב להיות שיש איזושהי מסורת שעוברת בעל פה שמעבירה אלינו את הנסתר. לא, זה ככה מנסים להגיד את זה כדי, הרי למה אומרים את זה? כי אחרת איך ישכנעו אותך להתייחס לזה? כי זה הרי מנותק לגמרי. מערכת מושגית שבכלל למה שאתייחס לזה? לא, זה ניתן מסיני, אז זה ברור שזה נכון ואתה חייב ללמוד את זה ולהבין את זה ולהתחבר לזה ולנהוג על פי זה וכולי וכולי. ואני טוען שלא צריך את התזה שזה ניתן מסיני כדי שאני אתייחס לזה ברצינות. זאת אומרת, גם אינטואיציות רוחניות של אנשים עם ראייה עמוקה, גם לזה אני מתייחס ברצינות. נכון שאני לא רואה בזה מקור סמכות. יש לזה משקל. אם בן אדם אמר, ואני מאמין שיש לו איזושהי יכולת תפיסה מיסטית או רוחנית, אז אני אתן משקל כלשהו למה שהוא אמר. וזה לא עניין של סמכות. זאת אומרת, אם אני אחליט שלא נראה לי, אז לא. זה לא קורה שום דבר. אבל עדיין חושב שזה מספיק טוב בשביל שיהיה לזה ערך לדברים האלה. לא צריך, זה כמו בגמרא שבשביל לתת לגמרא סמכות, אז ממציאים שלכולם שמה היה רוח הקודש והכל בעצם ניתן למשה מסיני וזה מסורת תורה שבעל פה ו… ולא מיניה ולא מקצתיה. ברור שהגמרא ברובה זה יצירה של חכמי הגמרא, בואו, תנאים ואמוראים, וזה לא אומר שאין איזה ערך ושאין איזה תוקף. יש לזה ערך ויש לזה תוקף כי ההנחה היא שהם כנראה לא היו מנותקים ממה שהם פירשו. עוד פעם, למרות שאני לא חושב שהם בהכרח צדקו בהכול, אבל זה לא אומר שזה חסר ערך. את התוקף הפורמלי זה מקבל מזה שקיבלנו על עצמנו או אם זה סנהדרין אז "לא תסור". אבל לא צריך בשביל זה להניח שהם תמיד צודקים ושזה בא מסיני, זאת אומרת שזה הכול עבר מסיני. גם פה אני חושב שהניסיון לעגן את הדברים מביא ליצירת תיאוריה שזה בא מסיני, כי התחושה הייתה שבלי זה אנשים לא יתייחסו ברצינות. ואז גם מסבירים לך שלא, זה הכול ניתן מסיני וזה רוח הקודש והם לא טעו והם היו שרפי מעלה וכל מיני דברים מהסוג הזה. ובעיניי זו תפיסה ילדותית, בגלל ש… אלף בגלל שזה לא נכון, ואם תמציא לי המצאות זה לא יעזור לי שום דבר. ובית אני גם לא צריך את ההמצאות האלה, ילדים צריכים את ההמצאות האלה. ילד בשביל לעשות את הדבר הנכון הוא צריך לקבל מכות אם הוא עושה את הדבר הלא נכון, ואדם מבוגר צריך להסביר לו שכך ראוי לעשות. אז גם פה, אתה לא חייב להסביר לי שזה בטוח נכון, אתה יכול גם להגיד לי, תשמע, זה אנשים חכמים, יש לזה משקל, תתייחס בכבוד. אבל זה לא ניתן מסיני, הם יצרו את זה בעצמם. לא צריך את הביסוס הילדותי, ביסוס ילדותי צריך לילדים. זאת הנקודה. לכן עוד פעם, לטעמי האישי, אני חושב שזה תחום שיש לו בהחלט ערך, לא חושב שהוא בא מסיני, לא חושב שיש לו תוקף מוחלט כמו הלכה נגיד או דברים מהסוג הזה, ממש לא. אבל כן, אני חושב שיש לזה ערך מעניין ללמוד את זה, זה מאיר כל מיני זוויות מעניינות. טוב, זה נקודה ראשונה. נקודה שנייה זה איך להתייחס לשני המישורים האלה, המישור של הנסתר והמישור של הנגלה. וכאן יש כמה אפשרויות. בכמה מקומות נראה שאנשים התייחסו לזה כאילו שכל מילה שנאמרת במישור של הנגלה יש לה תואם במישור של הנסתר. כל מושג, כל עיקרון, כל דבר. זה בסך הכול אתה יכול לדבר את אותו דבר בשתי שפות שהולכות לגמרי במקביל. ההקבלה הזאת יכולה לנבוע משני מנגנונים לפחות. אם היא קיימת, כן? מנגנון אחד שזה בעצם איזשהו תרגום. כל דבר שאתה מדבר בשפה של הנגלה אפשר לתרגם אותו לשפה של הנסתר. מה שנקרא פה כוכב, שם נקרא מלאך. בסדר? אז כל מה שתגיד פה על כוכבים אתה תגיד שם על מלאכים כי בעצם זה כמו לתרגם משהו מעברית לאנגלית. אתה אומר האותיות שלך הן שונות לגמרי, אבל הוא אומר אותו דבר, זה רק תרגום. זה מנגנון אחד שיכול להסביר את המתאם שיש בין הנגלה לבין הנסתר. המנגנון השני הוא כמובן אומר לא, זה אין תרגום, אבל יש איזשהו גורם שלישי של סנכרון. הכול יהיה נכון במישור של הנגלה ובמישור של הנסתר. כמו משל השעונים של לייבניץ, כבר הזכרתי אותו גם כן, שהוא אומר שכשיש שני שעונים שמראים כל הזמן את אותה שעה, אחד תלוי פה ואחד תלוי פה והם מראים כל הזמן את אותה שעה. אתה שואל את עצמך איך נוצר המתאם ביניהם? אפשרות אחת זה ששעון אחד משפיע על השני. אפשרות שנייה זה שהשני משפיע על הראשון. אפשרות שלישית זה שיש איזשהו גורם שלישי שדואג לסנכרן את שני השעונים זה לזה. לא חייב להיות שיש איזשהו יחס סיבתי בין שני השעונים. קורלציה אין פירושה בהכרח סיבתיות. אז הטענה גם פה, שיכול להיות שאין איזשהו מתאם שכל מונח פה הוא בסך הכול תרגום של המונח שם ולהפך, או כל עיקרון פה. אבל יש איזושהי יד מכוונת שדואגת לזה שמה שנכון בשיקולי הנגלה יהיה נכון גם בשיקולי הנסתר. למרות שאין מתאם אחד לאחד. אני עוד רגע אסביר למה זה חשוב הדיון הזה, אבל אני רוצה לחדד את זה קצת יותר. יש אני אביא דוגמה מהספר של גדל, אשר, באך של הופשטטר. הוא, יש לו שמה משחק שהוא אומר, נגיד שאתה, הוא מנסה להסביר מה זה מערכת אקסיומטית. אז הוא אומר אתה מתחיל עם האלף בית של שלוש אותיות – אם, איי ויו. אוקיי? עכשיו אתה יוצר שפה שיש בה שרשראות שמורכבות משלושת האותיות האלה: אם, אם, אם, איי, איי, יו, זו מילה אחת, או אם, איי, אם, איי, יו, מילה שנייה, לא משנה. יש מילים חוקיות ויש מילים לא חוקיות. איך אתה מגדיר את המילים החוקיות? אז אתה נותן אקסיומות וכללי גזירה. נגיד אתה אומר שהמילה אם איי. איי היא מילה חוקית, ועכשיו אתה נותן, יש לו ארבעה כללים שם נדמה לי, שאומרים מה אתה יכול לעשות, איך אתה גוזר מילים אחרות מהמילה החוקית הזאת. נגיד אם יש לך מילה שמסתיימת באיי, אז אתה יכול להוסיף את מה שיש לפני האיי עוד פעם, לדוגמה. או אם יש לך מילה שיש בה שני יוים, אתה יכול למחוק אותה. או יש, לא משנה, כללים מהסוג הזה, ואז אתה לוקח את המילה הראשונה שאתה יודע שהיא מילה חוקית בשפה ומשתמש בכללים כדי לייצר את המילים הנוספות. כל המילים שתייצר באופן כזה, כל המילים המוסמכות מה שנקרא, אז הן מילים חוקיות. אוקיי, מילים שלא יכולות להיווצר באופן כזה הן לא מילים, הן לא מילים חוקיות. זה ההגדרה שנותן לשפה. עכשיו אני לא אכנס למשחקים שהוא עושה שמה, זה משחק מעניין דווקא, אבל אני רוצה עכשיו לשאול, נגיד שיש איזשהו סט כזה של מילים, סופי או אינסופי, לא משנה לצורך הדיון, אבל סט מסוים של מילים חוקיות מתוך כלל השרשראות של אם, איי ויו בצורות שונות. אוקיי? האם אפשר לייצר את אותו סט עם את אותו סט של מילים עם אוסף אחר של עקרונות? נגיד מילה ראשונית אני אבחר מילה ראשונית אחרת וכללי גזירה בכלל אחרים שלא קשורים לכללי גזירה האלה, אבל מתברר שאם תעשה את המניפולציות, אם תיקח את המילה הראשונית, תפעיל עליה את הכללים, כל המילים שיצאו יהיו שייכות לקבוצה שיוצאת מהכללים שם, ולהפך. זאת אומרת, יהיו השפות שנוצרות הן אותן שפות. כל מילה שהיא חוקית פה היא חוקית שם, מילה שלא חוקית פה היא לא חוקית שם. באופן עקרוני אין מניעה שזה יקרה. קשה מאוד לעשות את זה, אבל באופן עקרוני אין מניעה שזה יקרה. איך קל לעשות את זה? אם הייתי רוצה לעשות את זה באופן קל, אז הייתי עושה פשוט, הייתי בונה, הייתי בונה מערכת כללים שאני יכול להוכיח שהיא שקולה למערכת הכללים הזאת. אם יש לי איזושהי הוכחה שמראה לי שמערכת הכללים הזאת שקולה למערכת הכללים הזאת, אז כמובן הוכחתי הכול, אז אין שום בעיה. נכון? אבל אם אני לא מצליח להראות שקילות בין מערכות הכללים, עדיין יכול להיות שאוסף המילים שמערכת הכללים הזאת יוצרת הוא אותו אוסף שמערכת הזאת יוצרת. אין הכרח שזה לא יהיה. זאת אומרת, זה יכול לקרות. מה ההבדל בין שני הדברים האלה? המטעם מהסוג הראשון, שהכללים האלה בעצם שקולים לכללים האלה, זה מה שאני קורא מטעם לוקלי, ומטעם של אחד לאחד, כמו שאמרתי בין הנגלה והנסתר. כל מילה או מושג פה, יש לה מקבילה שמה, ולהפך. זה פשוט מיפוי, זה שפה אחרת. אז גם פה, הסט ההוא של הכללים זה אותו סט של כללים כאן, רק בשפה אחרת, אז זה ברור שזה יוצר את אותה שפה. אני יכול להוכיח שזה יוצר את אותה שפה. אוקיי. במערכת כללים אחרת לגמרי, גם אם זה יוצר את אותה שפה, אני לא יודע, צריך לשאול מתמטיקאים, אבל נדמה לי שאי אפשר יהיה להוכיח את זה אם זה אינסופי. בסופי, אז תייצר אותם ותוכיח. אבל אם זה אינסופי, לא תצליח לייצר, להוכיח. אתה יכול להוכיח רק דרך השקילות בין המערכות הכללים, אתה לא יכול עד שלא יצרת את כל אוסף המילים, לא תצליח להוכיח שיש שקילות בין שני הדברים. אבל עדיין יכול להיות שיש שקילות. אתה לא תצליח להוכיח, אבל זה אותו סט של מילים. כל מילה שאתה מייצר פה, גם אתה מייצר שם. אז ההתאמה מהסוג השני היא לא התאמה לוקלית, שכל כלל מקביל לכלל אחר, אבל תכלס יוצא שאוסף התוצאות הוא אותו אוסף. בוא נחזור רגע עכשיו לנגלה ולנסתר. יש אוסף של עקרונות שהם של החשיבה ההלכתית הנגלה, נדבר רגע על פרשנות הלכתית לצורך הדיון, אוקיי? יש אוסף עקרונות אחר, שהוא אוסף העקרונות של הנסתר. מושגים, עקרונות, שפה אחרת לגמרי. נגיד שאין מיפוי בין השפות. העיקרון מפה אין לו קאונטר-פארט שמה ולהפך. אי אפשר להוכיח שקילות בין שתי מערכות העקרונות. אבל התוצרים, נגיד כל מה שחייבים או אסור לעשות הלכתית כתוצאה משיקולים של נסתר, זה אותו דבר כמו מה שיקולים של נגלה. כמו עם המילים, כן? זאת אומרת, יש שקילות למרות שאין, מערכת החוקים שמחוללת את התוצרים האלה לא שקולה למערכת החוקים ההיא, או אי אפשר להוכיח שקילות. זה יכול לקרות, זאת אומרת, אין בעיה. נגיד אם הקדוש ברוך הוא יצר את התורה או את העולם שלו באופן כזה, אז הוא יכול לייצר שתי שפות שהן לא שקולות זו לזו, ועדיין כל הלכה שתצא משיקולים של נסתר, תצא גם משיקולים של נגלה ולהפך, למרות שאתה לא תצליח למצוא מיפוי בין העיקרון בנגלה לעיקרון בנסתר. זה יכול לקרות, זאת אומרת, אין שום בעיה. יש בעיה, זה קשה, אבל אבל זה יכול לקרות. אין מניעה, שום בעיה, אין מניעה שזה יקרה. קשה לייצר דבר כזה. למה אני אומר את זה? כי כי ביחס בין הנגלה לבין הנסתר, מתברר שההתאמה היא לא מושלמת. נכון? איפה אנחנו רואים שההתאמה היא לא מושלמת? באותם הלכות שנקראות גזירת הכתוב. הלכות שנקראות גזירת הכתוב זה בעצם הלכות שאין להם הסבר בנגלה. נכון? וההנחה שלי והרמב"ם וכן כל מי שמניח את ההנחות האלה שיש סיבה למה ההלכה הזאת קיימת. זה לא סתם הלכה שרירותית. אבל אנחנו לא מצליחים להסביר אותה במישור של הנגלה. אפילו שלמה המלך על שלושה או ארבעה דברים לא הצליח להסביר, חכם מכל אדם. אוקיי? מה זה אומר? אז בתרגום לכאן אני אגיד יש לזה הסבר בנסתר ואין לזה הסבר בנגלה. אז בעצם יוצא שהמתאם בין הנסתר לבין הנגלה הוא לא מושלם. אם היית עושה את החשבון בנגלה זאת לא הייתה יוצאת לך ההלכה הזאת. אבל בנסתר היא כן יוצאת וזה מה שהקדוש ברוך הוא מצפה מאיתנו לעשות את זה. אז בנגלה קוראים לזה גזירת הכתוב. פשוט הכתוב יגיד לי, אני לא אצליח לגזור את ההלכה הזאת, הכתוב צריך להגיד לי את זה. אוקיי? יש פה גם מחלוקות בין מקובלים לבין פשטנים. נכון, המגן אברהם בהלכות תפילין יש שהוא אומר שמה שצריך ללכת אחרי הנגלה ולא אחרי הנסתר, אבל המקובלים אומרים שצריך ללכת אחרי הנסתר. וזה ויכוח מסדר שני כמו בית שמאי ובית הלל שנחלקים האם הולכים אחרי רוב החוכמה או רוב המניין. בהכל. כן. אז בקיצור ההתאמה הזאת היא לא מושלמת. מה זה אומר שההתאמה לא מושלמת? זאת הוכחה לזה שהמתאם בין הנגלה לבין הנסתר הוא לא לוקאלי. נחזור רגע לשפות, לשתי השפות שהגדרתי קודם. אם יש מתאם בין מערכת הכללים הזאת למערכת הכללים הזאת לא תהיה אף מילה שתהיה חוקית פה ולא תהיה חוקית פה ולהפך. כי הרי הוכחתי שקילות בין מערכות הכללים, זאת אומרת כל מה שזה מייצר גם זה מייצר ולהפך. אז אם השקילות היא לוקאלית לא ייתכן שיש אי התאמה. ברגע שמופיעה אי התאמה אז ברור שלא רק שהשקילות היא גלובלית אלא היא כנראה גם לא מלאה. השקילות, מה שיוצא דומה זה פשוט יוצא לא בגלל שמערכת הכללים שקולה, אבל באמת זה מתפספס מדי פעם. כן, הדוגמה המתמטית לדבר הזה זה כשאנחנו עושים נגיד כשאנחנו עושים מיפוי בין מערכות צירים. נגיד יש מערכת צירים קרטזית X ו-Y, אוקיי? עכשיו אני מזיז אותה. בסדר? אז אם אני מזיז אותה אז נגיד X הופך להיות X פלוס A, ו-Y הופך להיות Y פלוס B. אוקיי, משהו כזה. זה מיפוי חד-חד-ערכי ועל. כן, כל נקודה פה אני יכול להגיד לך מה יהיו הקואורדינטות שלה במערכת השנייה. נכון? יש מיפוי בין שני התיאורים חד-חד-ערכי ועל. מה קורה במערכת פולרית? במעבר מערכת קרטזית למערכת פולרית. למי שלא מכיר יש נגיד שם יש לך איזה סט נוסחאות יותר מסובך. אבל זה לא התאמה חד-חד-ערכית. לא בכל מקום אפשר לעבור. ממש לא. ממש לא. כשיש נקודה על מערכת דו-ממדית בסדר? בראשית, בראשית זה נשבר. בראשית זה נשבר. בראשית R שווה לאפס וכל תטא. הראשית מתמפה לקו שלם במערכת הפולרית ל-R שווה אפס וכל התטאות. כל הקו הזה מתמפה לראשית במערכת הקרטזית. אז זה לא חד-חד-ערכי ועל. כי R שווה אפס ותטא שווה שלושים ו-R שווה אפס ותטא שווה שישים וכו' זאת אותה נקודה. אז המיפוי, וזה מה שגורם אגב דפקטים טופולוגיים, זה פה השתעשעתי עם זה לא מעט בפוסט, התעסקתי עם זה קצת. זה מאוד מעניין כל מיני תופעות. יש שם דפקטים טופולוגיים, זה מרתק המיפויים האלה שנשברים. המקומות האלה, הדפקטים הטופולוגיים האלה נוצרים באותם מקומות שההתאמה נשברת. וגזירת הכתוב, גזירת הכתוב זה דפקט טופולוגי בהתאמה בין הנגלה לבין הנסתר. אגב, נס למשל זה גם דפקט טופולוגי ברמה הלוגית שלו. כי מה זה נס? הקדוש ברוך הוא מתערב בטבע ועושה נס. למה הוא עושה את זה? למה הוא לא עושה את זה תמיד לחילופין? כי בדרך כלל הטבע עושה את מה שהקדוש ברוך הוא רוצה שהוא יעשה. ויש מקומות שבהם זה לא עובד. הטבע לא עושה את מה שהקדוש ברוך הוא רוצה אז הקדוש ברוך הוא מקפיא אותו, הוא עובד במקומו. הוא נכנס לתוך העניין. מה זה אומר? שהשיקולים התיאולוגיים שהקדוש ברוך הוא מה שאמור לקרות פה, והשיקולים הפיזיקליים שקובעים את מה שאמור לקרות פה, אין ביניהם התאמה ברורה. כי אם הייתה התאמה בין כל שיקול תיאולוגי לשיקול פיזיקלי או בין המערכת הפיזיקלית למערכת התיאולוגית לא היה צורך בניסים אף פעם. כשיש צורך בניסים זה אומר שיש דפקט טופולוגי בהתאמה בין שתי המערכות האלה. אוקיי? תמיד כשמשהו נשבר, כשיש משהו שלא מוסבר במערכת אחת וכן מוסבר באחרת זה אומר שיש אי-התאמה ביניהם. זאת תופעה מתמטית שיש לה המון השלכות מעניינות בהקשרים טופולוגיים. בכל אופן אז בעצם. הטענה היא שהמושג גזרת הכתוב הוא ביטוי לעובדה שהמתאם בין הנגלה לבין הנסתר הוא לא, לא קלי. זאת אומרת, אין, זה לא שכל עיקרון פה או כל מושג פה יש לו תרגום לעיקרון או למושג שם או אפילו לקומבינציה של עקרונות ומושגים שם. לא. אין מחויבות שתהיה התאמה כזאת. התוצר אמור להתאים. מה שיוצא להלכה שצריך או שאסור או שמותר לעשות צריך גם לצאת פה, וכמובן למעט אותם מקרים שבהם ההתאמה הזאת נשברת, גזרות הכתוב מה שנקרא. כן, אין, אני חושב שההפוך לא אמור להיות קיים. זאת אומרת, מה שיוצא על פי הנגלה ואין לו הסבר בנסתר אז אתה לא תעשה אותו. זאת אומרת זה יהיה גזרת הכתוב הפוכה. בכל אופן אז זה לגבי המתאמים. עכשיו, איך השפה הזאת בנויה? אז אני אתן רעיון אחד שאותו אני אנסה קצת לחדד. אחד הרעיונות הבסיסיים, אולי הבסיסי ביותר בחשיבה הקבלית, זה הניגוד הזה בין חסד לדין. בשפה היומיומית שלנו, בשפת הנגלה, אז יש משמעויות למה זה חסד ומה זה דין. חסד זה לעשות טוב עם בני אדם, לגמול חסד וכולי. ודין זה מערכת הכללים, זאת אומרת לנהוג על פי הדין. בעולם של הנסתר חסד ודין, צד ימין זה חסד וצד שמאל זה דין, דין זה פעולה על פי כללים וחסד זה פעולה מחוץ לכללים שחורגת מהכללים. זה בעצם נדמה לי ההגדרה של המושגים חסד ודין בעולם של הקבלה. כשההופעה של המושגים האלה בעולם של הנגלה זה מקרה פרטי. בסדר? כשאתה נותן, נגיד שאתה לווה ממישהו, אז הדין אומר שאתה צריך לפרוע את החוב. למה? כי יש כלל, חוק, שאומר שאם לווית אתה צריך להחזיר. אני נותן לו את זה, אני עושה פעולה שהיא על פי דין, זה לא חסד. אבל אם אני נותן צדקה לעני, לא חייב לו כלום, לא לוויתי ממנו, אז למה אני צריך לתת לו? לא חייב לו, אין דין שמחייב אותי. אני נותן לו את זה אז זה חסד. במקרה של ההלכה יש דין שמחייב אותי, אבל זה דין של יורה דעה, לא חושן משפט. אין לו זכות לקבל את זה ממני. בעולם ההלכתי זה קצת שונה מאשר בעולם כללי, מוסרי או כללי, אבל לא משנה, אבל זה עדיין ההיגיון הזה קיים גם שם. בסדר? אז פעולה על פי, פעולה של חסד זאת פעולה שנעשית לא מכוח איזשהו כלל. אתה חורג מהכלל. אבל בתורה משתמשים באמת במושגים האלה במובן רחב יותר. נגיד כשהשוכב עם אחותו קוראים לזה חסד, חסד הוא, שוכב עם אחותו חסד הוא, נדמה לי שיש איזה פסוק, אני לא זוכר כבר בדיוק את לשון הפסוק. עולם חסד יבנה. כן, אז מה זה חסד בהקשר הזה? איך הדור, הנכדים של אדם וחוה יכלו להיוולד בזכות חסד כזה. איזה חסד? מה, הם לא היו אחים אדם וחוה. הילדים והנכדים של אדם וחוה יכלו להיוולד אך ורק בזכות הכלל הזה של החסד של שוכב עם אחותו. למה? כי הילדים, הילדים, בגלל זה מופיע פסוק, איך אמרת את הפסוק, עולם חסד יבנה, ולכן עושה שוכב עם אחותו כחסד הוא, זה מופיע באחד הפסוקים. אוקיי, אבל אני חושב שהמושג חסד בהקשר ההוא, זה יכול להיות נכון כהמשך, אבל למה באמת זה נקרא חסד? זה נקרא חסד בגלל שזאת פעולה שהיא מחוץ לכללים. השוכב עם אחותו זה משהו שהוא מחוץ לכללים, לא שזה אסור, זה מה שאני אומר, הכול אסור, כל העריות בתורה הן אסורות. כשאתה עושה איסור זאת לא פעולה של חסד. אבל אני אומר כשאתה עושה משהו שהוא מופרך בכללים האנושיים, זה הכוונה, לא במובן שזה אסור. אשת חברו גם כן זה אסור מצד ערווה. לא, אבל זה מובן. זה מובן, זה יצר, אנחנו מבינים איך זה קורה. יש לזה הסברים, לא במובן שזה מותר אלא ממש שיש הסברים למה זה קורה, זה דבר שמתאים לחוקים שמתנהל העולם, לא חוקי ההלכה, לא חוקי המותר והאסור, אלא החוקים ההגיוניים איך מתנהל עולם. עכשיו, אדם שוכב עם אחותו התורה רואה את זה כמשהו שהוא מופרך, זאת אומרת זה משהו שהוא לא מובן במשמעות לפי החוקים הרגילים, האנושיים הרגילים, אז קוראים לזה חסד. זאת אומרת הביטוי של חסד בהקשר הזה זה לא שאתה עושה חסד עם מישהו. תרגום אצל אדם וחווה, שמה זה באמת אולי באמת אפילו מתרגם לחסד במובן הרגיל, כי אחרת לא הייתה אנושות. אבל המשמעות של הביטוי הזה זה פעולה שלא על פי הכללים. נגיד עבירה לשמה, במובן הזה גם שם הייתה עבירה לשמה, כי רק ככה נוצרה אנושות. כמו אגב אותו דבר היה עם בנות לוט כמובן. בנות לוט ששכבו עם אביהן, אז גם הם חשבו שהם בדיוק במצב הזה של הילדים של אדם וחווה, כי הם חשבו שהאנושות נכחדה. "אדם אין בארץ לעשות ממנו זרע", נכון? ככה כתוב מפורש בפסוק. הם חשבו שהעולם כולו נכחד. עכשיו אם הם לא ישכבו עם אביהן, אז האנושות לא תישאר, לא תהיה אנושות. ולכן הם עשו את זה, והגמרא רואה את זה כעבירה לשמה. הגמרא משבחת אותם מאוד על העניין הזה. וזה קצת סותר את האינטואיציה שיש מהפסוקים, זה כתוב בגמרא מפורש, חז"ל משבחים אותם. אז זה המושג של ללכת לא על פי הכללים ההגיוניים. לפעמים זה באמת נעשה לשם מטרה טובה, אבל זה לא בהכרח. אתה חורג מהכללים, לא משנה כרגע, זה המשמעות של חסד במובנו הרחב יותר. נגיד בהקשר של חסידים ומתנגדים למשל, חסידים זה חסד. למה חסיד נקרא חסיד? חסיד עושה משהו שהוא מעבר לדין, לכן הוא נקרא חסיד, כי הוא עושה דברים שהם חסד, הם מעבר לדין. עכשיו זה לא שאתה בהכרח עושה חסד למישהו בן אדם לחברו. חסיד זה גם בין אדם למקום. מי שעושה מעבר למה שהוא חייב הוא נקרא חסיד. למה? הוא לא גומל חסד עם מישהו? נכון, אבל הוא חורג מהכללים, הוא עושה דברים מעבר למה שההלכה או הדין מחייב אותו. יש שתי דוגמאות לזה ששמעתי פעם מהרב פינקוס ז"ל מאופקים. הוא מביא שתי דוגמאות. אברהם, באו אליו המלאכים, אני שמעתי את החלוקה הזאת בין חסד ודין פעם, הוא היה אצלנו בירוחם, הוא דיבר על זה. באו אליו הערבים, המלאכים שנראו לו כערבים, וכתוב בחז"ל שהוא שחט שלושה עגלים כדי להגיש להם לשון בחרדל. מה הוא מופרע? לא יכולים לאכול איזה פולקע? שלושה עגלים בשביל שיהיה להם מספיק לשונות? אין שם מקררים, צריך לזכור, כן? זה לא… הבחור עשה שם בל תשחית המוני ברגע שהוא עושה דבר כזה. זה מופרך, זאת אומרת אף אחד מאיתנו לא אמור לעשות את זה וגם לא נכון לעשות את זה. זה לא מודל שאני בכלל אמור לחקות אותו. אז למה הוא עשה את זה? אותו דבר עם רבקה. רבקה כשמגיע אליעזר עם הגמלים, שזה שתי הדוגמאות שהוא הביא. כשמגיע אליעזר עם הגמלים, אז "שאב וגם לגמליך אשאב", ילדה בת שלוש לפי חז"ל. ילדה בת שלוש. הבן אדם יהודי, בסדר, הוא יהודי מבוגר, בן ארבעים, לא זקן, הוא כנראה הלך דרך ארוכה, יש לו כוח, כוחו במותניו. הוא לוקח את כל הגמלים והכל, באה הילדה הקטנה הזאת "אני אשקה את כל הגמלים, אני אשאב", באותה באר שכל ה… לא מצליחים להזיז את האבן שמה, יש שמה… זה מאמץ, זה מאמץ גדול. עכשיו מה היהודי הזה בכל זאת גבר, באה ילדה בת שלוש "שב שם אני שואבת, אני אשקה, אני אעשה הכל". זה גם כן זה מטורף, זאת אומרת זה לא משהו שנכון לעשות אותו. זה הטבה שהיא חוץ לפרופורציה. אז הוא אמר שאלו הביטויים לאדם שהוא מיסוד החסד. הרי אברהם זה חסד, יצחק זה גבורה, אברהם זה חסד ויעקב זה תפארת. אז אברהם ורבקה במובן הזה הם לא מודלים לחיקוי. אנחנו לא אמורים להתנהג כך. גם מי שרוצה להיות צדיק לא צריך להתנהג כך. זה סתם, זה להיות מופרך. זאת אומרת יש כללים. אבל אברהם הוא לא היה אבי מידת החסד כמו שאנחנו בדרך כלל מבינים. הוא לימד אותנו לעשות חסד, הוא היה חפצא של חסד. זאת הטענה. זאת אומרת מידת החסד זה אברהם, זה לא שהוא התנהג בצורה של אדם שגומל חסד. זאת אומרת בשפה הקבלית האיש הדו-רגלי, היצור הדו-רגלי הזה שנקרא אברהם אבינו הוא בכלל לא בן אדם, הוא ספירה. הוא ספירה, ספירת החסד. בסדר? ספירת החסד לא עושה חשבון, היא עושה מה שהיא… עכשיו אנחנו כמובן אמורים, כמו שהקדוש ברוך הוא כותב שהוא חשב לברוא את העולם במידת הדין, ראה שהוא לא מסתדר אז שיתף איתו את מידת הרחמים. אנחנו בסופו של דבר לא יכולים לפעול על פי דין טהור וגם לא על פי חסד טהור. אנחנו אמורים לפעול על פי דין עם חריגות של חסד. צריך לתת איזשהו באלאנס בין שני הדברים האלה. זה היין והיאנג או החסד ודין והמתח הזה שיש תמיד בכל התורות המיסטיות בין הדין לבין החסד, או בין הכללים לבין החריגה מהכללים. הצד הימני והשמאלי של המוח בדרך כלל קושרים את הדברים גם לשם. אז אברהם ו… אברהם ורבקה במובן הזה לא משמשים כדמויות מופת שאנחנו אמורים לחקות אותם, אלא הם משמשים כאיזשהו קוטב תיאורטי שמידת החסד, אברהם בתרגום לקבלית זה מידת החסד, זאת הכוונה. ומידת החסד מתפרעת, זה נכון. מה אני צריך לעשות? אני לא אמור להיות מידת החסד, אני בן אדם, אני אמור להתנהג על פי הדין עם נגיעות של חסד. זאת אומרת, לדעת קצת לא לקחת את הדין קשה מדי. אבל מי שהעולם לא יכול להתנהג על פי הדין לכן הקדוש ברוך הוא שיתף איתו מידת הרחמים. דין לבד לא יכול להיות, גם חסד לבד לא יכול להיות. חייב להיות כללים, חייב להיות דין, רק אתה צריך לזכור שהכללים הם לא הדבר עצמו, הכללים הם קירוב ובתוכם אתה צריך להתנהל גם מדי פעם לחרוג מהם. דיברנו כבר לא מעט על כללים בהרבה הקשרים. אני חושב שבמישור הפוליטי למשל, פעם דיברתי על זה, במישור הפוליטי למשל אני חושב שהביטוי מאוד מעניין למתח הזה זה הקומוניזם. הרי כשאנחנו נותנים צדקה למישהו, חסד קיים בעולם קפיטליסטי בלבד, להבדיל ממה שאנשים חושבים שזה לא כך אבל זה כך. חסד זה מושג קפיטליסטי, כי קפיטליסטים מדברים על צדקה. סוציאליסטים מדברים על צדק. הרי כל ההפגנות זה צדק ולא צדקה, נכון? מה זה ההפגנות שלהם? למה? כי צדק מבחינתם זה לחלק בשווה לפי הצרכים, לא בשווה אבל לחלק על פי הצרכים ולא לפי הטוב לב. אז לא צריך את החסד. וכל אחד מגיע לו את מה שהוא צריך. רק בעולם קפיטליסטי שזה שלי, תשמע הבחור מסכן, תיתן לו צדקה. זאת אומרת, צדקה או חסד קיים בעולם קפיטליסטי. עכשיו מה עשתה ברית המועצות או הקומוניזם? הם ניסו להעלים את הצדקה מהעולם. להעמיד את העולם על מידת הדין בלבד, בלי חסד. בכוונות חיוביות, זאת אומרת הם רצו בעצם שלא נזדקק לחסד. אל תזקיקני למתנת בשר ודם, כן? זאת אומרת אלא מה? המדינה תקבע, לא שהמדינה תקבע אלא בעיניהם זה באמת נכון, זאת החלוקה הצודקת, זה לא שהמדינה לוקחת בכוח צדקה. אנשי קומוניסטים לא רואים את זה ככה. קומוניסטים רואים את זה כאילו שהמדינה פשוט מבצעת את מה שנכון, לא שהיא לוקחת בכוח צדקה כי אנשים לא נותנים צדקה ואז העניים מתים. זאת עדיין יכולה להיות תפיסה קפיטליסטית. תפיסה קפיטליסטית זמנית, אם אתה לא קפיטליסט חזירי, אז לפעמים המדינה תיקח מסים ותיתן לעניים שלא ימותו פה. אבל לא מתוך תפיסה שזה מגיע להם, אלא מתוך תפיסה שאם בן אדם לא נותן צדקה אנחנו לא מוכנים לתת לאנשים למות. אבל אצל הקומוניסטים זה לא התפיסה. אצל הקומוניסטים אתה נותן לעניים כי זה שלהם. לא כי הם ימותו אחרי זה, התפיסה היא שזה מגיע להם. אז זאת תפיסה שהיא כולה דין. וזה מה שרש"י שם בהתחלה, רש"י בתחילת פרשת בראשית. רש"י אומר שהקדוש ברוך הוא רצה לברוא את העולם במידת הדין וראה שאין העולם יכול לעמוד במידת הדין, אז שיתף איתו מידת הרחמים. עכשיו בהסתכלות הקבלית, וזה רק בהסתכלות הקבלית, זה בעצם לכאורה בהסתכלות הנגלית קומוניזם זה פסגת החסד, אבל בהסתכלות הקבלית זה לא נכון. כי הם רצו להפוך את הנתינה לחוק. לא שאני אתן את זה בתור צדקה בתור חסד, הם רצו להעמיד את העולם על מידת הדין. עולם לא יכול לעמוד על מידת הדין. עולם לא מתפקד. בעולם קומוניסטי הכלכלה קורסת, וגם המדינה בסוף קרסה בברית המועצות. זה לא עובד, זה לא יכול לעבוד. אתה חייב איזשהו שילוב, איזשהו תמהיל. עוד פעם, קפיטליזם חזירי זה הקוטב השני וקפיטליזם חזירי זה אומר שהתפיסה היא קפיטליסטית אבל אתה גם לא גורם לאנשים שבמקום שצריך אתה לא גורם להם לתת, אתה לא לוקח מסים בכלל נגיד באופן לגמרי היפותטי. אתה לא לוקח מסים בכלל, כלום. פשוט היד הנעלמת תסדר הכל. זה אבוד. זה חסד צרוף וגם זה לא יעבוד כי אנשים לא תמיד נותנים חסד לפעמים צריך להכריח אותם לתת חסד, בשביל זה יש מסים. והבלנס הזה, מה שנקרא סוציאל דמוקרטיה זה משהו באמצע. וזה מה שהקדוש ברוך הוא שיתף את מידת הדין עם מידת הרחמים כי רק ככה עסק יכול לעבוד. דין טהור, נגיד ארצות הברית מול ברית המועצות באידיאות, אז ארצות הברית זה חסד טהור להבדיל מהתפיסה הנגלית, פשוט הפוך. וברית המועצות זה דין טהור. ושני המודלים האלה לא יכולים לעבוד. אז ברית המועצות קרסה וארצות הברית היא לא קפיטליזם מוחלט כי אחרת זה לא היה עובד. יש שם איזשהו אתוס כזה אבל הם לא באמת שם, יש שם איזושהי מערכת סוציאלית, יש שם משהו. כמובן הם מנסים למזער את זה ככל האפשר ואפשר להתווכח על המינונים אבל נגיד האתוס האמריקאי לא יכול לעבוד. האתוס האמריקאי, לכן בפרקטיקה זה באמת לא קורה, הם לא יכולים לנהל קפיטליזם מוחלט, אוקיי? כי אתה רואה פתאום שמי שרוצה להיטיב זה דווקא איש הדין לא איש החסד. והקפיטליסט שרק דואג לעצמו והוא לא מוכן שאף אחד ייקח ממנו שום דבר הוא איש ה. והדין זה לקחת. בדיוק. ובתפיסה הקבלית זה בדיוק הפוך. כי אם אתה עובד עם כללים בלבד, אז אתה איש הדין, לא משנה אם הכללים באים להיטיב, זה לא רלוונטי. אתה שואל אם זה על פי כללים או שאתה מבקש מבן אדם לחרוג מהכללים, לתת מעבר למה שהוא חייב. אז הקפיטליזם דורש מבן אדם לתת מעבר למה שהוא חייב, והקומוניזם רוצה לחייב אותו לתת. חייב, הכל יהיה בכללים, הכל לפי החוקים. בכלל, לפתור את כל הבעיות שיש לנו על ידי חוקים, זו תפיסה של דין. וזה אף פעם לא יכול לעבוד. ולכן בכנסת, כל פעם שמחוקקים חוק שבא לפתור בעיה, הוא יוצר שלוש אחרות. זאת אומרת, אי אפשר לפתור בעיות עם חוקים כמעט. זה די נדיר. יש איזושהי מסגרת חוקית שצריך, זה ברור, אבל אני אומר תמיד, כל בעיה ספציפית שניסו לפתור לא הצליחו באמצעות, כמעט, באמצעות חוק. חוק הסופרים, דיברנו, חוק עמלות הבנקים, מה שאתם רוצים. הם היו שמחים וששים, הושענו את העולם. הבחירה הישירה לראשות הממשלה, אני כבר בכלל לא מדבר. המאתיים אחוזי שכר לעבודה בשבתות גרם לכך שבמפעל בגיר עובדים יהודים הלכו לכומר להשיג אישור של נוצרים, כי רק ליהודים היה, כי רק לגויים היה מותר להפעיל מפעל. בקיצור זה… יש איזה טור באתר שלי ששם אני מדבר על התופעות האלה עם המנורה. המנורה, זה כן, זה נהדר. יש שם כמה סיפורים משגעים בדיוק מהסוג הזה. זה חוק הפסיכולוג לא היה פעם? לא, זה אני אומר, מה שאתה מנסה להשיג אתה משיג את ההיפך תמיד. כל חוק. חוק המואזין השיג את ההיפך, נכון? השיג את ההיפך. זאת אומרת עכשיו אף אחד לא מעז לגעת במואזינים אחרי כל הרעש עם החוק הזה. החוק של, לא משנה, פסקת ההתגברות לא יעשו בה בחיים שימוש אחרי שהיא תעבור. זה לא… כל חוק יורה לעצמו ברגל, זה כלל. זה פשוט לא יכול לעבוד. לא פותרים בעיות על ידי חוקים, זה פשוט לא עובד. אם הציבור לא איתך, או המערכת השלטונית, לא משנה תלוי במי מדובר, לא הצלחת להביא אותו להזדהות עם העניין הזה, הוא לא יעבוד. וזה אומר שאם אתה מנסה לנהל דברים על פי דין, זה לא עובד. חסד פירושו לחנך את האנשים שכך נכון, לא כי אתם חייבים, אלא כי כך נכון. זאת אומרת אני מצפה מכם להתנהג כמו בני אדם. אז דברים יכולים להשתנות. אבל חוק לא ישנה שום דבר. לפעמים חוק יכול לעזור להטמיע את הרעיון ואת הערך, אבל החוק כשלעצמו לא יפתור אף פעם שום בעיה. דיברנו על חלוקת עוגה, כן, יש לי כמה דוגמאות קאנוניות לרעיון הזה. חלוקת העוגה שהורסת כמובן את מה שהיא מנסה לבנות. הכל, בקיצור, כל פעם שמנסים איזשהו פתרון פורמלי הוא לא פותר את הבעיה, אלא אם כן זו בעיה באמת טריוויאלית. רק בעיות טריוויאליות. בכלל תורת המשחקים לא מועילה בשום דבר, רק בבעיות טריוויאליות שאנחנו יודעים את הפתרון גם בלי תורת המשחקים. תמיד כשצריך מתמטיקה בשביל הפתרון זה לא עובד. החיים הם סרבניים. לפי זה העניין של מיסים שהולכים לשירותים חברתיים זה יכול להיכלל בצדקה ומעשר כספים? או שאתה אומר שזה בגלל… הפוסקים פוסקים את זה. הרב עובדיה טוען שהכל יכול להינתן ממעשר. אבל אתה יכול להגיד שלפי מה שאמרת זה מידת הדין כאילו גובה ממך מיסים, ומה שאתה נותן מעבר לדין זה נכנס בצדקה? כלומר כחסד? לא, אז זה בדיוק ההבדל. אם אתה קומוניסט, אז נכון מה שאתה אומר. כי אז מה שלוקחים ממני בכלל שייך לו, זה לא אני נתתי לו, זה שייך לו, רק אני לא רציתי לתת לו, אני גזלן, אז המדינה לקחה לי. אבל בתפיסה הקפיטליסטית, גם כשהמדינה לוקחת ממני, היא לא לוקחת ממני כי זה שלו. היא לוקחת ממני כצדקה. היא זו שמכריחה אותי לתת צדקה. זה שלי, אבל היא דואגת לו, ולכן זו צדקה, רק שזו צדקה בכפייה. ואגב, מבחינת ההלכה כופים על צדקה. גבאי צדקה כופים על צדקה, לכן צריך שלושה. כי התורה היא קפיטליסטית מובהקת. צריך להבין. התורה היא קפיטליסטית צרופה. כולם מחפשים מה המודל וסוציאליזם, זה שטויות. התורה היא קפיטליסטית צרופה בתפיסה. כמובן, צדקה וחסד הכל בתוך העולם הקפיטליסטי. זה אותה תפיסה שזה שלהם. זו תפיסה שאתה צריך לדאוג להם. זה משהו אחר לגמרי. זו תפיסה קפיטליסטית. אבל לא קפיטליזם חזירי, אלא קפיטליזם חומל. קפיטליזם שאומר שאם מישהו לא מסתדר, עם כל הכבוד ליד הנעלמה, אז צריך לעזור קצת ליד הנעלמה מדי פעם. זאת אומרת, ולדאוג לזה שהבחור לא ימות. אוקיי? אבל לא כי זה מגיע לו. לא מגיע לו כלום. לכן דיברתי פעם על הפגנות הנכים וזה, גם כתבתי את זה בטור, שהם תובעים את מה שמגיע להם, שפוגעים בזכויות שלהם. אין להם שום זכויות, לא מגיע להם כלום. נכון שצריך לתת להם, כי אני חושב שצריך לאפשר לאנשים לחיות, לא לחיות ברמה סבירה נגיד, למי שצריך. כל חוקי עבודה בתורה, כלומר כל ההטבות והחופש וזה, זה לא צדקה. וואי וואי, מגיע לו קצבה ועדיין ההטבות… כסף זה לא הטבות, כסף זה משכורת. אני לא מדבר על זה, ברור משכורת זה דין גמור. בן אדם שעבד, יש לך חוזה אתה צריך לשלם לו, אין ספק, מה השאלה. אבל במקומות נגיד בחוקי עבודה במדינת ישראל יש נגיד סעיפים שהם סעיפים, איך זה נקרא, שאי אפשר, אובליגטוריים? לא, לא אובלי, איך איך קוראים לזה, שלא ניתן להתנות עליהם. כן, קונטינג'נט? לא, קוגנטיביים. לא לא, יש איזה ביטוי, יש איזה ביטוי נו, שכחתי את הביטוי. נגיד נגיד אני לא רוצה להפריש פנסיה לפועל והוא מסכים, עושים הסכם בינינו בלי פנסיה, אי אפשר, לא חל, לא חל. יש סעיפים שאתה לא יכול להתנות עליהם אפילו בהסכמת שני הצדדים. עכשיו יש איזה ביטוי ששכחתי את הביטוי המשפטי, יש ביטוי משפטי שאיך קוראים לסעיפים האלה. לא משנה. פה זה שאלה מעניינת באמת, כי לכאורה אם אנחנו הסכמנו בינינו, אז מה אתה נכנס לנו לקישקעס אתה מבין? מה, אז בעצם לפועל זה הרי לא מגיע באמת כי הוא ויתר. ואתם אומרים שהוויתור בא מחולשה. בסדר, בא מחולשה, בסדר, אבל אני לא רוצה לתת לו ואם הוא לא רוצה שלא יבוא לעבוד, מה זאת אומרת? זה בדיוק הנקודה. אלא מה, המערכת מתערבת והיא אומרת, היא דואגת לפועל, אבל לא כי זה מגיע לו. זה לא מגיע לו, זה לא קומוניזם, זה קפיטליזם. זה מה שאני אומר, זה הבדל מאוד גדול בתפיסה למרות שזה נראה דומה מבחינת המעשה, כי אני לא לוקח את זה כי זה מגיע לפועל. זה לא מגיע לפועל בשום צורה. אני לוקח את זה כי הוא ויתר מחולשה, כי מה שלא יהיה, ואז אני לוקח את הצדקה מהמעסיק במקום הפועל, אני כמדינה כן, לוקח את הצדקה, אבל זה צדקה. בסדר, כמו בתורה, כמו הענקה, עבד שיוצא. זה גם כן, זה לא דבר שהוא מחויב מבחינת משכורת. לכן אני אומר, התפיסה היא קפיטליסטית עם כל ההטבות שתמצא בתורה. זה לא פוגע בכהוא זה באופי הקפיטליסטי של ההלכה. איפה אתה רואה את הסממנים של הקפיטליזם? כי אין שום דבר, בשום מקום אתה לא רואה שמגיע למישהו משהו מהרכוש שלי. מה פתאום, מה שאני עשיתי הוא שלי, לגמרי שלי. אומרים דינא דמלכותא דינא, משתמשים במילה דין כדי לייצג את המיסים שלו ומה שאני חייב לציית למלכות. אבל למה היא עושה את זה? היא עושה את זה כי היא לוקחת ממני צדקה. אחרי שהיא לוקחת יש לה סמכות לעשות את זה, אבל היא לא לוקחת ממני כי זה מגיע לו. היא לוקחת ממני כי היא החליטה שאני פה אתן צדקה, כמו גבאי צדקה. כן, אבל זה קצת שונה, זה לא בדיוק, כי קוראים לזה דין של יורה דעה, לא דין חושן משפט. אין לו זכות לקבל את זה, יש עליי חובה לתת לו את זה. לא, אבל לא כופים עליך לתת לו, אומרים אתה נותן לנו, עכשיו אנחנו נעשה עם זה מה שאנחנו רוצים, אבל כעיקרון אנחנו נותנים להם כנציגים שלך. זה לא משנה. אני לא מדבר על דבש או שירותים שכולם נהנים, אבל אפילו צדקה… אפילו צדקה שהם לוקחים ואחר כך מחלקים את זה, זה לא שהם כופים עליך לתת למישהו אחר. לא משנה, זה הצורה של מדינה לנהל מערכת צדקה. ברור שהיא לא מנהלת אחד לאחד, מדינה לא יכולה להתנהל כך. אז איך מנהלים את זה? אגב, גם גבאי צדקה בקהילה, הם לא לוקחים מזה ונותנים להוא, יש להם קופת צדקה עם עניים, יותר קטן ממדינה אבל זה עדיין לא מתנהל בצורה של אחד מול אחד. אבל לא משנה, זו נתינת צדקה, זו קופת צדקה. למה אי אפשר לראות בזה כאילו שהציבור הוא בעל הבית על המדינה והיא גובה ממך? זה הסיבה למה יש להם זכות, אבל לא שלוקח זכות. יש להם זכות לקחת אבל לא שהכסף שייך להוא. עוד פעם, אין בעיה, מותר למדינה לקחת ממני כסף. לא, זה לא שזה לא שייך לך. לא, זה שייך לי, אבל יש להם זכות לקחת. לא אותו דבר. אם הם לא יקחו, אז זה לא יהיה שלי גם בעיקרון? אם הם לא יקחו העני יכול לבוא ולקחת ממני את זה? מה פתאום? זה שלי. רק למדינה יש זכות לגבות את זה ממני אם היא מחליטה, אם היא מחליטה שכך ראוי. בעולם הקומוניסטי, באופן עקרוני המדינה מיותרת. בעצם העני היה יכול לבוא ולקחת ממני את זה, זה שלו. נכון שזה לא היה עובד בלי שהמדינה נותנת לזה גיבוי, אז לכן המדינה אוכפת את זה. אבל באופן עקרוני לא צריך את המדינה בשביל זה, העני יכול לקחת את זה כי הוא שותף שלי. פה זה לא נכון, זה שלי לגמרי, יש סמכות למדינה לקחת צדקה, בסדר גמור, נכון. זה מה שאמרתי. לכן אני אומר, ברעיון, בבסיס, זה נראה דומה בחלק מההיבטים, אבל בבסיס זה קפיטליזם צרוף. אין פה שום תפיסה קומוניסטית. עכשיו השאלה מה נקרא סוציאליזם, זה משהו באמצע, לא יודע. אתה יכול להגיד שזה קומוניזם מתון, אתה יכול להגיד שזה קפיטליזם מתון, אני לא יודע איך לקרוא לזה. אבל אני אומר אם אתה לוקח שני קצוות אחד מול השני קפיטליזם וסוציאליזם, תורת ישראל כמו מדינות הרווחה בסקנדינביה. שם זה יותר רחב, בסדר, אבל זה עדיין לא. אין פה עניין שלמדינה יש לה סוג של בעלות חלקית על הבנאדם כי היא השקיעה בו, היא נתנה לו את התנאים. זה אני אומר עוד פעם, יש, אבל יש חלק מהרווחים שלו ששייכים על פי דין, לא כמשהו ששייך לו, נגיד, כל ה-30 אחוז ממה שהוא עושה זה שייך לנו כי אנחנו בעלי מניות גם, כי אנחנו גידלנו אותו, שמנו עליו חינוך, בריאות, תשתיות וכל זה, זה משהו אחר. אני חושב שהתפיסה היא, אני חושב שהתפיסה היא שאם זה באמת היה ככה, אז למעשה היה צריך לקחת מהעני ומהעשיר אותו דבר. נכון, לוקחים 30 אחוז. לא, לא, לוקחים 50 אחוז מהעשירים. כן, כן. זאת אומרת, אני אומר, יכול להיות שיש מימד כזה אבל זה לא. יכול להיות שיש מימד כזה אבל זה לא העיקר, זאת אומרת העיקר הוא בסופו של דבר שלמדינה יש סמכות לקחת. המדינת רווחה זה מפני שהקפיטליזם כל כך מצליח ולכל אחד יש כל כך הרבה כסף ומסודר טוב, שהמדינה מרשה לעצמה לקחת המון כסף כדי לעשות רווחה לאחרים. כן, בדיוק. אם אתה לא עושה, אם לא עושים, אם היו עושים מספיק צדקה בהתנדבות לא היה צריך את זה, ואז הכל היה בסדר, אבל זה בדרך כלל לא קורה, אז המדינה עושה תיקון. טוב, אני לא הגעתי אפילו לל"ג בעומר, פעם הבאה, אז אולי נדבר על ל"ג בעומר ביום חמישי שזה ל"ג בעומר.