תורה ולימוד תורה שיעור 13

קודם כל להשלים את מה שהתחלתי בפעם הקודמת ובזמן שיישאר אולי טיפה אני אגיד משהו על תשעה באב שקצת מתקשר לנושא שלנו אבל זה חצי תירוץ. אני אתחיל קודם כל עם מה שסיימנו בפעם הקודמת. דיברתי קצת על ההבדל או הבחנתי בין מצוות תלמוד תורה לתלמוד תורה. והטענה הייתה והגמרא בנדרים למשל אומרת שמי שנשבע שישנה פרק זה נדר גדול נדר לאלוקי ישראל, נדר שבועה שמה הלשונות מתחלפים בגמרא כידוע ופשוט מדובר על שבועה. ואז הגמרא שואלת הרי הוא מושבע ועומד מהר סיני יש מצוות תלמוד תורה. אומרת הגמרא שזה כרבי שמעון שאומר שפרק בבוקר ופרק בערב יוצאים ידי חובה. אז הר"ן שם אומר כן הרי ברור שיש חובה ללמוד כל הזמן לא רק פרק בבוקר ופרק בערב, אבל זו חובה שנלמדת מדרשה ושננתם לבניך שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך לא מעיקרא הדין לא מהדין תורה לא מהמצווה שהיא מן הדין תורה הרגיל ולכן שבועה חלה על זה, זה חידוש השבועה חלה על דברים שנלמדים מדרשה. אבל הראש והמפרש שם מי שמודפס שם כרש"י כן משתמע ששם הגמרא כפשוטה באמת מצוות תלמוד תורה זה פרק בבוקר ופרק בערב וכל מה שמעבר לזה זה וולונטרי ולכן אם אתה נשבע שתשנה פרק מסוים נוסף מעבר לפרק בבוקר ופרק בערב אז זה שבועה על דבר הרשות רשות על דבר מצווה ולכן השבועה חלה. ומכאן עולה בעצם תפיסה שככה הפשט של דברי רבי שמעון שם בגמרא כן משום דמאי קא משמע לן דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית משום הכי חייל שבועה עליה, זאת אומרת הוא יכול לפטור את עצמו ממצוות תלמוד תורה בקריאת שמע בוקר וערב ולכן אם הוא נשבע ללמוד פרק נוסף זה שבועה על דבר הרשות. ואז שאלתי אז איך זה מתיישב עם המושג ביטול תורה שבאים לבן אדם בטענה למה היה לך זמן שיכולת ללמוד ולא למדת תובעים אותך על ביטול תורה בבית דין של מעלה וכדומה, מה הבעיה הרי קריאת שמע בוקר וערב אתה פוטר את עצמך אתה לא חייב מעבר לזה שום דבר. אז אני אומר אפילו אם אני אקבל שהשאר זה מצווה קיומית ברור שהמושג ביטול תורה לא שייך במצווה קיומית ביטול תורה זה ביטול עשה מצווה קיומית אם לא עשית אותה אין לך ביטול עשה. אפשר לצאת ידי חובת קיום מצווה? מה? אפשר לצאת ידי חובת מצוות תלמוד תורה על ידי הברכות של קריאת שמע והטקסט של התפילה כאילו? הברכות בתפילה קריאת שמע זה פסוק. כן אבל למרות שהיא למרות שהיא נאמרת במסגרת מצווה אחרת? כן זה מצוות קריאת שמע זה אם להגיד כמו שזה עשיית מצוות חבילות חבילות בירושלמי הרי כתוב שמצוות קריאת שמע היא מדין תלמוד תורה ולא מצווה שלמה זה שאלה איך מבינים את מצוות קריאת שמע עצמה הפשוט זה קבלת עול מלכות שמיים אבל בירושלמי משתמע שזה מדין מצוות תלמוד תורה רגיל ואז לא מקרה אלא זה תלמוד תורה זה מצוות תלמוד תורה מדאורייתא. מה? שזה לא שתי מצוות שונות? שקריאת שמע ותלמוד תורה זה לא שתי מצוות שונות קריאת שמע זה פשוט הגדר המינימלי של תלמוד תורה. זו לא התפיסה המקובלת אבל יש בירושלמי דעה כזאת בכל מקרה כן אז אם אתה מתכוון לצאת בזה ידי חובה זאת אומרת מצוות תלמוד תורה אז אתה גם יוצא מצוות תלמוד תורה ואולי אם מצוות לא צריכות כוונה אז אפילו את זה לא צריך קראת קריאת שמע בבוקר ובערב ויצאת ידי חובה. כן אז מה זה המושג הזה ביטול תורה? מה השייכות תביעה על מישהו שלא למד אם הוא כבר קרא קריאת שמע בוקר וערב? אז אמרתי שאני חושב שהטענה הטענה של רבי שמעון בר יוחאי זה אבי השיטה שיוצאים ידי חובה בקריאת שמע בוקר וערב הטענה היא שזה גדר המצווה אבל מעבר למצווה הפורמלית במצוות תלמוד תורה נדרש ממך ללמוד תורה לא מצוות תלמוד תורה. אמרתי לחבר'ה בישיבה בירוחם שאחת הבעיות הגדולות של עולם התורה זה שאנשים מאוד מהדרים במצוות תלמוד תורה אתם באים בשביל המצווה מי שבא בשביל המצווה לא יצא ממנו כלום זאת אומרת אתה צריך ללמוד כי אתה מבין מה זה תורה ואתה רוצה לשמוח בתורה ולא בגלל מצוות תלמוד תורה לצאת ידי חובת מצוות תלמוד תורה אז תקרא תהילים או לא יודע מה תלמד דף יומי כזה או אחר אבל זה לא לא תצמח ככה. אנשים שהולכים ללמוד בגלל שזו מצווה. אתה צריך ללמוד כדי ללמוד, לא בשביל המצווה. אז גם העסק שבעניין הזה זה מעוגן אפילו בהלכה, שבאמת מצוות תלמוד תורה זה קריאת שמע בבוקר ובערב. מה שמעבר לזה זה תלמוד תורה, לא מצוות תלמוד תורה. ונדרש ממך גם ללמוד תורה, עוד מעט אני אדבר גם מה זה נדרש ממך, אבל זה לא במסגרת ההלכה הפורמלית של מצוות תלמוד תורה. והמושג ביטול תורה הוא משתעף מהמושג תלמוד תורה, זה לא ביטול עשה. ביטול תורה הוא לא ביטול עשה של מצוות תלמוד תורה. ביטול תורה זה ביטולה זוהי קיומה, כן, זה ביטול התורה, לא ביטול מצוות תלמוד תורה. זאת אומרת, מי שמבטל תורה זה בעצם אומר שהוא לא באמת מבין שיש איזשהו עניין ללמוד תורה ככל שאתה יכול, הוא חושב שזאת מצווה ככל מצווה אחרת, ולכן בעצם הוא מסתפק בקריאת שמע בבוקר ובערב. זה מה שהזכרתי אני חושב, איזה משהו שהרב ישראל סלנטר כותב שהגמרא הרי אומרת מפני מה מצוי שבניהם של תלמידי חכמים לא יוצאים תלמידי חכמים? אז יש שמה כמה הסברים, אחד מהם זה מפני שלא בירכו בתורה תחילה. לא בירכו ברכת התורה. אז הוא אומר היפלא הדבר? הרי אנשים שמשקיעים את כל זמנם ומרצם בתורה ודאי מעריכים את התורה, ומשום מה בברכת התורה הם מחפפים? לא מברכים ברכת התורה? מה פשר העניין הזה? למה שתלמידי חכמים לא יברכו ברכת התורה? מה? אולי הכוונה לפני שתיקנו את זה כחובה? מה? אמרתי, לפי הרמב"ן זה דאורייתא. לפי הרמב"ן ברכת התורה זה דאורייתא, זו לא תקנה. ולפי הרשב"א שמה, אתה אומר אז תלמידי חכמים האלה זה ראיה לרמב"ן או לאלה שלא דאורייתא. טוב, הם סברו, אותם תלמידי חכמים סברו, אז הוא אומר שלא כך. הוא טוען שהוא מביא שמה את הגמרא על בן סורר ומורה, שכתוב שבן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר. כפי שהזכרתי את זה, דרוש וקבל שכר. אז הוא שואל וכי היינו צריכים את השלושה פסוקים האלה? כל שאר התורה כבר סיימנו? מה פשר העניין הזה שמוסיפים לנו שלושה פסוקים בשביל דרוש וקבל שכר? אז הוא אומר שצריך להבין את הגמרא אחרת, השלושה פסוקים האלה נוספו כדי ללמד אותנו את הרעיון של דרוש וקבל שכר. זאת אומרת, נותנים לך פרשה שלא הייתה ולא עתידה להיות, אף פעם לא תיעשה, כדי ללמד אותך, וגם את זה אתה צריך במסגרת מצוות תלמוד תורה, כדי ללמד אותך, בדיוק, שהלימוד הוא מטרה לעצמו, הוא לא אמצעי כדי לדעת מה לעשות. הנה בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, אז לא בשביל לעשות, לא תצטרך את זה כדי לדעת מה לעשות. וזה כמובן בניין אב ללמד אותך על כל שאר הפרשיות שכן יכולות להתממש, שגם שם מצוות תלמוד תורה זה לא רק כדי לדעת מה לעשות, אלא מצוות תלמוד תורה זה ערך לעצמו. ועל זה הוא אומר ותלמידי חכמים, תלמידי חכמים שלא מברכים בתורה תחילה, שלא בירכו ברכת התורה, אז הוא טוען, הוא מביא גמרא במנחות שהגמרא אומרת שכל דבר שאינו סוף המצווה לא מברכים עליו. הכוונה מכשירי מצווה לא מברכים עליהם, כמו בניית סוכה או משהו כזה לא מברכים על זה. למה? כי זה רק מכשיר מצווה. אין מצווה לבנות את הסוכה, המצווה לשבת בסוכה. בשביל שתהיה לך סוכה אתה בונה סוכה. אז על זה לא מברכים. ואותם תלמידי חכמים לא בירכו בתורה תחילה, לא בירכו ברכת התורה כי הם תפסו שמצוות תלמוד תורה היא לא ערך לעצמו אלא תלמוד תורה הוא לא ערך לעצמו אלא הוא אמצעי. הוא אמצעי כדי לדעת מה לעשות, ועל מכשירי מצווה לא מברכים. אחד שתופס ככה את התורה בניו לא יצאו תלמידי חכמים. זאת אומרת, הוא לא מבין את המשמעות של מצוות תלמוד תורה ולכן בעצם הטענה שלו שזה בעצם ערך, ערך לעצמו. עכשיו פשוט אין הכוונה ערך לעצמו להגיד את הפסוק של קריאת שמע בבוקר ובערב, לא זאת הנקודה. ברור שהכוונה היא ללמוד את כל התורה כמה שאתה יכול. והערך הוא לדעת תורה, זה הערך, לא בשביל מצוות תלמוד תורה אלא זה המשמעות היא לדעת תורה, וללמוד תורה. מה? ללמוד ולדעת תורה. והזכרתי בהתחלת פרשת בחוקותי. רש"י בתחילת פרשת בחוקותיי, כתוב שם כך: אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותיי תשמרו ועשיתם אותם. כן, שתהיו עמלים בתורה, זה רש"י המפורסם. אז מה זה בחוקותיי תלכו, מצוותיי תשמרו ועשיתם אותם? מה זה שלושת הדברים האלה? אז רש"י אומר: אם בחוקותיי תלכו, יכול זה קיום המצוות? כשהוא אומר ואת מצוותיי תשמרו ועשיתם אותם, הרי קיום המצוות אמור, אז זה כבר נאמר. הא מה אני מקיים אם בחוקותיי תלכו? שתהיו עמלים בתורה. מה הכוונה שתהיו עמלים בתורה? הכוונה ללמוד תורה, זאת אומרת לא לקיים את המצוות. ואת מצוותיי תשמרו, היו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. זה את מצוותיי תשמרו. ומה זה ועשיתם אותם? זה הביצוע, נכון? ועשיתם אותם זה הקיום בפועל. יש פה בעצם שלושה דברים. ועשיתם אותם זה קיום המצוות. את מצוותיי תשמרו זה ללמוד כדי להיות יכולים לקיים, ללמוד כדי לדעת מה לעשות. אז מה זה אם בחוקותיי תלכו? עמלים בתורה. הלימוד לשם הלימוד, לא כדי לדעת מה לעשות. כדי לדעת מה לעשות זה את מצוותיי תשמרו. כן, בחוקותיי תלכו הכוונה לימוד לשם הלימוד, אני חושב שזה הפשט הפשוט פה, וזה חז"ל, רש"י מביא פה מדרש, ספרא. אז זה מצווה או לא מצווה? מה? הלימוד לשם הלימוד. ברש"י הזה לא כתוב כלום, לכאורה להפך, פה כתוב, לכאורה הוא לומד את זה מהפסוק, אבל הפסוק הזה הוא לא פסוק שמצווה. אם בחוקותיי תלכו, מצוותיי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם וכולי, זה הבטחות. דווקא מהפסוק הזה משתמע, אולי זה אפילו מחזק את מה שאמרתי קודם, לא חשבתי על זה, שבאמת לא מדובר פה במצווה. מדובר פה ב… זאת אומרת, כאילו אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותיי תשמרו ועשיתם אותם, אז אני אתן לכם שכר כזה וכזה. אבל לא כתוב שמרו את מצוותיי ותעשו אותם ובחוקותיי תלכו, מין מצוות עשה. זה לא מופיע כציווי, כמצוות עשה. אלא זה כדרך אגב, אם תעשו את זה אז ונתתי גשמיכם בעתם. למה? כי באים לשכנע אותם לעשות את זה, זה לא ציווי. אם זה היה ציווי הלכתי, אז לא מסבירים לי שתברך ברכת המזון כי אני אתן לך גשמים בעתם, אלא יש מצווה לברך ברכת המזון, זה הכל. בסיטואציה שבאים לשכנע אותך לא במקום הציווי מעלים שכנוע, אז יכול להיות שזה מחזק את מה שאמרתי קודם, שהדבר הזה הוא לא באמת נכלל בהגדרה ההלכתית של מצוות תלמוד תורה. ואז בעצם יוצא מכאן שמצוות תלמוד תורה במהותה זה לא כדי לדעת מה לעשות ולא כדי… אלא מטרה לעצמה. וזה מתקשר לכל מה שדיברנו קודם, גם בתניא וגם בנפש החיים, על המשמעות של הלימוד כאיזשהו הידבקות בקדוש ברוך הוא. זאת אומרת זה בעצם איזשהו ערך לעצמו, זאת הדרך להידבק בקדוש ברוך הוא, כשהשאלה הנשאלת כאן היא למה זה לא נכלל במניין המצוות? למה זה לא נכלל בהגדרה ההלכתית של הציווי? אז הטענה היא שבכוונה התורה לא… אני חושב שגם את זה הזכרתי, שבכוונה התורה לא מכניסה את זה לתוך החיוב ההלכתי כי היא לא רוצה שנעשה את זה מתוך רצון לצאת ידי חובת מצוות תלמוד תורה. להפך, היא רוצה שנעשה את זה מתוך הבנת החשיבות של מה זאת תורה, מה המשמעות של ללמוד תורה, לא מתוך היענות לציווי. אם אני לא טועה, אמרתי גם את העניין עם האמתלא ההיא של השידוכים. אז הבאתי גם את הדוגמה של תיקון המידות וכולי, שיש דברים שאותם התורה לא מצווה כי בגלל שהיא לא רוצה שאנחנו נעשה את זה כמי שמצווה ועושה. באותם דברים דווקא גדול מי שאינו מצווה ועושה, ולכן בדברים האלה התורה מקפידה לא לצוות. אז למה מברכים ברכת התורה? עוד מעט נגיע ללמה מברכים ברכת התורה, אולי אני כבר אגיע עכשיו. אז באמת למה מברכים ברכת התורה? זה תלוי. יש מהפוסקים שאפילו מניחים כדבר מובן מאליו שזה ברכת המצוות, ברכת התורה. למרות שזה קצת מוזר, כי… ברכת התורה בפשט הגמרא וכך גם הרמב"ן כותב היא דאורייתא. וברמב"ם עצמו יש מחלוקת איך הרמב"ם למד, יש כאלה שאומרים שגם לשיטתו זה דאורייתא, יש כאלה שאומרים שלא, הוא לא מונה אותה במניין המצוות שלו. והחינוך מביא את זה יחד עם ברכת המזון. אז בהמשך של ברכת המזון הוא דן בברכת התורה. ובברכות קושרת את שני הדברים ועושה קל וחומר, ומה מזון טעון ברכה לאחריה אז גם תורה צריכה לברך. אבל אם זה ברכת המצוות אז זה באמת שאלה טובה למה מברכים על משהו שהוא לא מצווה. עכשיו כמובן אם זה יוצא מדרשה או אם זה מצווה דרבנן או אם זה מצווה קיומית אז השאלה לא קיימת, מברכים גם על מצוות קיומיות, זה לא הנקודה. אני חוב שזה אפילו לא מצווה קיומית, כי גם בשביל שזה יהיה מצווה קיומית אתה צריך ציווי. והציווי אומר שהוא לא ציווי חיובי אלא הוא ציווי שמגדיר את הדבר כמצווה קיומית, שאם אתה עושה עשית מצווה ואם לא אז אין לך ביטול עשה. אבל עדיין אתה צריך איזה שהוא פסוק שיהיה מקור גם למצווה קיומית, לא רק למצווה חיובית. אני חושב שתלמוד תורה מעבר להגית בו יומם ולילה הוא לא מצווה בכלל, לא רק שלא מצווה חיובית הוא גם לא מצווה קיומית. אלא מה הוא עניין? הוא עניין כזה שנשאר מחוץ להגדרה ההלכתית, מחוץ להגדרת החיוב ההלכתי. אבל לא שהוא פחות חשוב. זה כמו מוסר? אתה יכול להגיד את זה ככה, אבל אני אומר זה יותר מזה, כי הסברתי את זה בפעם הקודמת שמה שלא ציוו על זה זה בגלל שזה כל כך יסודי שלא רצו להכניס את זה כסעיף מתוך תרי"ג מצוות, כי אז היית תופס את זה כאחת מתרי"ג מצוות. רצו להגיד לך שתלמוד תורה הוא כנגד כולם. אז זה משהו שהוא הרבה יותר יסודי מאשר מצווה כזו או אחרת מתוך התרי"ג. ויכול להיות שבגלל זה לא ציוו על כל מצווה לקיים. מה? איך אנחנו יודעים שצריך לקיים? הנה למשל מהפסוק הזה שאם בחוקותיי, אם בחוקותיי ומצוותיי תשמורו ועשיתם אותם. אז הנה למשל איך יודעים שצריך להיות ענוותן? כתוב והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה. בסדר, תיאור של משה רבנו, מה זה קשור אליי? אין פה ציווי להיות ענוותן. אבל כן התורה מראה לנו שזה דבר חיובי שראוי לעשות את זה. עכשיו ללמוד תורה גם כן, ושיננתם לבניך, אז יש פסוקים שמסבירים שזה דבר חשוב. השאלה היא מה נכלל בציווי ללמוד תורה, זה השאלה. אבל זה שזה חשוב על זה אפשר להביא מקור. אבל הנוסח של הברכה הוא אשר קדשנו במצוותיו. כן. בגלל זה אני שואל למה מברכים. אשר קדשנו במצוותיו וציוונו. בסדר, תלוי כן, תלוי איזה ברכה, יש שלוש. חלק כן וחלק לא. רגע, האפשרות האחרת שהועלתה יותר באחרונים ואפשר לדייק אותה גם בראשונים שזה לא ברכת המצוות, זה ברכת השבח. שאנחנו משבחים את הקדוש ברוך הוא על זה שהוא נתן לנו את התורה ואת האפשרות ללמוד תורה. ואז אין שאלה כמובן למה מברכים על הדבר הזה ברכת התורה למרות שהוא לא מצווה, כי זה לא ברכת המצוות זה ברכת השבח. להיפך, אם אתה מבין עד כמה תורה היא משמעותית שהיא לא סתם אחת מתרי"ג מצוות אז עוד הרבה יותר ברור למה נתקנה, אולי זה דאורייתא, למה יש על זה חיוב של לברך ברכת השבח. משבח את הקדוש ברוך הוא על זה שנתן לנו את הדבר הזה שנקרא תורה. אני אביא לזה אולי השלכה. השולחן ערוך מביא שנשים חייבות בברכת התורה. וכבר המגן אברהם המשנה ברורה שם שואלים למה, הרי לא חייבות במצוות תלמוד תורה. ההנחה שלהם עוד פעם שיש מצווה, לא רק שיש מצווה אלא שהברכה היא ברכת המצוות. אז הם אומרים טוב, אבל אישה הרי לא מחוייבת במצוות תלמוד תורה אז למה היא מברכת ברכת התורה? ואז הם אומרים שם, למה באמת האמינא שהיא לא מחוייבת במצוות תלמוד תורה? מה? מאיפה לוקחים בכלל את האמינא שהיא לא מחוייבת במצוות תלמוד תורה? הגמרא לומדת את זה, זה מפורש בגמרא. אז המגן אברהם המשנה ברורה מביא את זה שם, עוד אחרונים כותבים שהיא צריכה ללמוד את המצוות שהיא צריכה כדי לקיים, האישה. נראה איכשהו שהם נשארים בתפיסה שזאת ברכת המצוות והם מסבירים שבעצם גם אישה שייכת במצוות תלמוד תורה כי היא צריכה ללמוד את מה שהיא צריכה כדי לקיים, מה שהיא צריכה לדעת כדי לקיים. כבר מהתירוץ הבעייתי בעיניי הזה אפשר להבין משהו מעניין בענייננו. שברור, הרי אם אישה צריכה ללמוד את מה שהיא צריכה לדעת כדי לקיים ובו בזמן אומרים לי שאישה פטורה ממצוות תלמוד תורה, אז זה אומר שלימוד כזה הוא לא מצוות תלמוד תורה. ללמוד כדי לדעת מה לעשות זה לא מצוות תלמוד תורה. הגברים שחייבים במצוות תלמוד תורה הם כנראה חייבים בעוד משהו מעבר ללמוד כדי לדעת מה לעשות, כי ללמוד כדי לדעת מה לעשות גם אישה חייבת. אז למה כתוב שאישה פטורה וגבר חייב במצוות תלמוד תורה? אלא ברור שבתלמוד תורה יש בו משהו שהוא מעבר ללמוד כדי לדעת. עוד פעם אני חוזר לרש"י, שעמלת התורה זה ללמוד כדי לקיים והביצוע בפועל. הדבר הראשון הוא בעצם מצוות תלמוד תורה. אם בחוקותי תלכו, זו המצוות תלמוד תורה, הוא התלמוד תורה, שתהיו עמלים בתורה. וזה התלמוד תורה האמיתי. אז ללמוד כדי לקיים זה מכשירי מצווה, לזה באמת לא מברכים. ללמוד כדי לקיים זה מכשיר מצווה. באמת קושיה גם על המשנה ברורה ועל המגן אברהם, על זה שמכשירי מצווה לא מברכים. לשיטתם זה מכשיר מצווה. אז הם תופסים כנראה שיש בזה גם איזשהו ערך עצמי למרות שזה רק כדי לדעת מה לעשות, אבל אז השאלה עוד פעם מהצד השני עולה. אז למה אתה אומר לי שנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה? הרי הן חייבות בדיוק כמו גברים, פשוט צריכות לדעת מה לעשות. אולי מצוות עשה שהזמן גרמא נשים יכולות להיות פטורות כי זה לא מוטל עליהן, וגם אני לא צריך ללמוד את מה שמוטל על הכהנים כי אני לא כהן, אז אני לא צריך לדעת את זה. אם כל אחד צריך לדעת רק מה שמוטל עליו כדי שידע מה לעשות, אז מה הבעיה? אז כולנו מחויבים במצוות תלמוד תורה. באמת יש דעה שהחיוב גם לגברים הוא מוגבל רק למה שסביר שאותו אדם יצטרך, נכון? לא, אני חושב שלא. זאת הטענה שלי, שבאישה יש את החיוב ללמוד כדי לדעת מה לעשות. ואם כתוב למרות זאת שאישה פטורה מתלמוד תורה וגבר חייב, משמע שההגדרה של תלמוד תורה היא לא ללמוד כדי לדעת מה לעשות. ללמוד גם את הדברים שהם לא מעשיים. ללמוד כן, אפילו את הדברים המעשיים אבל לא כדי לדעת מה לעשות, אלא הלימוד הוא ערך לעצמו. ולמה אם הוא ערך לעצמו האישה צריכה להיות פטורה מזה אם זה ערך לעצמו? עכשיו הנקודה היא כזו. זה המגן אברהם והמשנה ברורה, ככה הם תופסים שזו ברכת המצוות. אני חושב שזו ברכת השבח. ברכת השבח אומרת שאתה משבח את הקדוש ברוך הוא על זה שהוא נתן לנו תורה ולכן זה לא חייב להיות ברכה על מצוות תלמוד תורה, זו ברכה אפילו לא על תלמוד תורה אלא זו ברכה על עצם האפשרות שלנו ללמוד תורה, זו לא ברכה של עובר לעשייתן. זו ברכה על עצם האפשרות ללמוד תורה. עכשיו אבל אם אני חוזר להבחנה הראשונית שעשיתי בין מצוות תלמוד תורה לבין תלמוד תורה, האם לפחות לפי הראש וסיעתו כמו שציטטתי קודם, אז בעצם מצוות תלמוד תורה במובן ההלכתי הפורמלי זה קריאת שמע בוקר וערב. וכל השאר זה תלמוד תורה, נכון? עכשיו כשכתוב שנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה, ממה הן פטורות? פטורות ממה שגברים חייבים, נכון? קריאת שמע בוקר וערב. התלמוד תורה שבקריאת שמע בוקר וערב. עצם קריאת שמע עצמה זו עוד פרשייה, זה זמן גרמא, אבל אני אומר מעבר לזה הן פטורות מזה. אבל מהתלמוד תורה, לא ממצוות תלמוד תורה, פשוט שנשים יהיו פטורות? הן חייבות לגמרי. לדעתי נשים חייבות לחלוטין ללמוד את כל התורה מהתחלה ועד הסוף עם הראשונים והאחרונים והכל. אלא חייבות, חייבות לא הלכתי, כי ממצוות תלמוד תורה הן פטורות, אבל תלמוד תורה זה עיקרון שמחייב את כל מי שמבין מה זאת תורה. עכשיו אם אישה מבינה מה זאת תורה אז מצופה גם ממנה לפעול בהתאם בדיוק כמו מגברים. ההבדל הוא הבדל בחיובים ההלכתיים אבל אם הדבר הזה הוא לא חלק מהחיוב ההלכתי אלא הוא תוצאה של סברה או של הבנה מה הדבר הזה אומר, אז מה ההבדל בין גברים ונשים? מי שמבין מבין. זה ברעננה דיברתי ככה לפני כמה זמן על קטנים. הטענה שרואים בכמה מקומות שמצוות שיסודן בסברה קטנים חייבים בהן. לא נענשים על זה אבל הם חייבים. לא נענשים בעונשי בית דין, אבל הם חייבים בזה. לא נענשים בדיני שמיים. וההסבר שנותנים כמה אחרונים, כל אחד בסגנונו, ויש כמה אחרונים שמדברים על זה, הם טוענים שהמצוות שיסודן בסברה, יש כאלה שהם כותבים את זה בצורה פורמלית. בבני נח אין שיעורים, שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני, אצל בני נח בהלכות של גוי. אין את הכלל של מגיל 13 ומשעה שהביא שתי שערות כי זה שיעור, שיעור חלק מההלכה שניתנה לישראל. אז בבני נח ממתי הם חייבים? ממתי שהם מבינים, כך כותב הראש והחתם סופר ועוד. ממתי שהם מבינים הם חייבים. עכשיו הגמרא אומרת שאין שום דבר שלבן נח אסור ולישראל מותר. ליכא מידי דלבן נח אסור ולישראל מותר, גמרא בסנהדרין. ולכן הדברים שבן נח חייב בהם אז גם ישראל קטן יהיה חייב בהם. כי אחרת יוצא שישראל בן שמונה ובן נח בן שמונה אז הבן נח יהיה חייב והישראל יהיה פטור וזה לא יכול להיות. לכן הם טוענים שבאותם דברים גם ישראל, גם כשהוא קטן, כל עוד הוא מבין הוא חייב בהם. ובעצם כל הדברים שיסודם בסברה זה ככה. ואני חושב שמאחורי הדברים האלה מעבר לפורמליסטיקה הזאת של ההשוואה בין ישראל לבין נח היא מחביאה מאחוריה משהו יותר יסודי. הטענה היא שדברים שיסודם בסברה הם לא מוגבלים, מי שמבין את הסברה חייב בו. כשיש ציווי אז הציווי מגביל למי הוא פונה, אתה מצווה אתה לא מצווה. מצוות עשה שהזמן גרמה יסודם בציווי של התורה. התורה ציוותה גברים ולא ציוותה נשים, אז הנשים פטורות. או ציוותה גדולים ולא ציוותה קטנים אז הקטנים פטורים. אבל דברים שיסודם בסברה אלא מי שמבין אותם צריך מצפים ממנו לקיים אותם, אז זה נאמר על כל מי שמבין אותם. מה זה משנה מי? לכן גם גויים אגב מעבר לשבע מצוות בני נח שלהם אם יש דברים שיסודם בסברה הגוי חייב בהם. שבת זה בסברה? לא, לא חושב. נח מיום אחד לשבוע, לא שיהיה נח אבל לא שבת. ל"ט אבות מלאכה, העולם לא עושה ל"ט אבות מלאכה, העולם לא הולך לעבודה בשבת זה לא קשור. זה בסברה שאסור להם? לא בסברה שאסור להם לשבות כזכור לי משהו כזה. אז הנקודה היא שדבר שיסודו בסברה אין מגבלות על מי שחייב בו. מי שמבין חייב בו. זה לא ציווי יכול להיות מוגבל, המצווה אומר אותך אני מצווה אותך אני לא מצווה. אבל דבר שהוא לא קשור לציווי הוא פשוט תוצאה של סברה מצפים מאדם שמבין משהו לנהוג לפי ההיגיון שהוא מבין. אז את זה מצפים מכל אחד, איפה יש פטור? מעיקרא אין חיוב אז איך מאיפה יצא הפטור? החיוב לא נולד מזה שיש פסוק שמחייב, החיוב נולד מזה שאני מבין שכך צריך לעשות. נו, אז למה שמישהו שמבין שכך צריך לעשות יהיה בכל זאת פטור? הוא גם חייב וכל אחד שמבין חייב. נכון? זה היגיון פשוט. אז אם ככה הטענה שלי שגם תורה אם באמת זה לא רק סתם מצוות תלמוד תורה אלא אני מדבר על תלמוד תורה ממש אז גם בזה אין פטורים, כולם חייבים. לכן למשל ושיננתם לבניך המצווה ללמוד שהאבא ילמד את בנו לעניות דעתי מוטלת גם על הבן, יש מחלוקת רש"י ותוספות בעניין הזה דרך אגב על דיני חינוך בכלל לא על מצוות תלמוד תורה דווקא, על חינוך הכללי. אבל אני אומר במצוות תלמוד תורה לדעתי זה חיוב גם על הבן, ואם לא אז החיוב על האבא לדאוג לזה שהבן יבין מה זאת תורה. ברגע שהבן מבין אז כבר גם ממנו מצופה לעשות את זה, זאת הנקודה. אז אם זה באמת כך אז אם אני חוזר לנשים אין סיבה להניח שמהדבר הזה נשים תהיינה פטורות. נשים פטורות מהציווי, הציווי של תלמוד תורה לא נאמר עליהן. עכשיו אבל דבר שאין יסודו בציווי אלא בהבנה שכך צריך לעשות אז מה בין אישה לגבר? לכן אז יוצא דבר הפוך לגמרי למה שהיינו אומרים במושכל ראשון. שדווקא העניין הקטן הפורמלי הזה ממנו נשים פטורות, קריאת שמע בוקר וערב, אבל כל המושג של תלמוד תורה עם ראשונים ואחרונים ועיון וקודשים וטהרות והכל כל זה נשים חייבות כמו גברים. אין שום הבדל. בצהר האחרון או לפני האחרון כתבתי על זה מאמר, אז גויים למה לא? כן כן בסדר מסכימים אפילו. למה גוי לא חייב? מה? למה גוי לא חייב בתלמוד תורה? אסור לו בגלל המורשה, פרשיה אחרת. אתה יכול להגיד עכשיו יש ציווי שאומר הוא אסור לו. זה בסדר, אם יש ציווי שפוטר אותך או שאוסר עליך זה בסדר. אבל מעצם הסברה שמחייבת, הסברה שמחייבת פונה לכולם. ואגב למרות שאסור לו הרי גויים למדו תורה בכל מיני הקשרים גם אחרי הזמן ההוא. הטענה בעצם אומרת שהמושג תלמוד תורה הוא הרבה יותר רחב מאשר מצווה פורמלית אחת מתוך תריג. בגלל היסודיות של העניין הזה אז התורה דווקא לא רוצה להכניס את זה לתוך המסגרת. תלמוד תורה כנגד כולם כנראה. כן, בדיוק. נגיד. אבל זה לא כתוב בתורה. אה? תלמוד תורה כנגד… לא, זה בחזל. מה חזל אמרו? לא, חזל בעצם אמרו בדיוק את זה, זאת הטענה. עכשיו אני רוצה להראות את זה דרך סוגיה של נוסח הברכה, כאילו יש בו אשר קדשנו במצוותיו וציוונו ללמוד תורה, זה נכון. אבל הברכה היא לא ברכת המצוות אלא היא ברכה שמשבחת את הקדוש ברוך הוא על התורה שאנחנו גם יש עלינו איזשהו חלק של ציווי בתוכה. אז הנוסח בעצם הוא לא, לפי השיטות שזה לא ברכת המצוות זה בכל מקרה קשה בלי קשר למה שאני אומר הברכה. אני חושב שכך צריך להבין את זה. יש מרכיב מסוים שהוא חובה ללמוד, שהוא מצווה ללמוד, אז יש אשר קדשנו במצוותיו וציוונו. ואגב לכן יש גם בכמה המצוות. אגב נקודה מאוד מעניינת בגמרא עצמה כבר רואים, הפוסקים עושים מזה צימעס על אהבה רבה בבוקר שגם זה נחשב ברכת התורה. הברכות קריאת שמע שלפניה, נכון? יש ברכת התורה שמברכים בבוקר ובערב, אשר נתן לנו תורתו, ואהבה רבה זה הברכות קריאת שמע שלפניה שזה גם ברכת התורה. עכשיו זה מעניין כי כשאני דיברתי על ברכות התורה של הבוקר ושם אמרתי שהדבר הזה הוא על תלמוד תורה, לא על מצוות תלמוד תורה. יכול להיות אולי שזה ההבדל, למה צריך את הכפילות הזאת. כי ברכת קריאת שמע שלפניה היא ברכת התורה על המצווה. וזה נראה קצת הפוך. צמוד לקריאת שמע? כן. צמוד לקריאת שמע שהיא המצוות תלמוד תורה הפורמלי ולכן אהבה רבה זה דווקא ברכת, זה אולי ממש ברכת המצוות, למרות ששוב פעם זה לא מנוסח ככה. הפוסקים אומרים שכדי לצאת ידי חובת ברכת התורה צריך ללמוד אחרי התפילה. למה לא יוצאים ידי חובה בקריאת שמע עצמה? בקריאת שמע יוצאים ידי חובה, זה צמוד לאהבה רבה. אבל בפוסקים כתוב שצריך ללמוד אחרי התפילה. הפוסקים לא בראש שאני אומר פה. אז זה קשה לגמרא בנדרים שהגמרא אומרת שיוצאים ידי חובה בקריאת שמע של שחרית וערבית. כתוב שיוצאים ידי חובה בקריאת שמע ב… כן. שיוצאים ידי חובה מהרבה מקומות אבל זאת תפיסה של הפוסקים, אני לא יודע מה להגיד עליהם. אני חושב שלא צריך. יכול להיות שיש עניין לא מצד, מי שאומר שזה לא ברכת התורה, לא ברכת המצוות סליחה אלא ברכת השבח, אז למה צריך ללמוד אחרי זה? בכל מקרה אתה מניח פה רק שיטות מסוימות בפוסקים שאתה דורש את הדרישה הזאת. אולי המגמה החינוכית של הרבנים בישיבות ובכלל שהם עושים דבר ממש לא תקין, הם מעודדים מעודדים בחורים ללמוד תורה ומפקירים את הנשים ולא עושים שום דבר מהעניין הזה. מה עם נשים? שנשים לא לומדות? אז זה צריך להיות המילים בתורה. אני אומר פה את עמדתי שלי, אני ברור שהיא לא העמדה המקובלת, אבל אני חושב שיש פה ראיות טובות, אני חושב שצריך להיות היחס הרבה יותר מקובל. כן לא, יותר ויותר לומדים. לומדים. השאלה אם נשים חייבות במצוות תלמוד תורה, את זה אני לא מכיר מישהו שאומר. והם מלמדים אותן. כן בסדר, אין בעיה. אבל השאלה אם אני טוען שהן חייבות כמו גברים. חייבות עוד פעם לא בחיוב ההלכתי אלא בחיוב החוץ-הלכתי, אבל גם גברים זה חיוב חוץ-הלכתי, אז אין הבדל. זאת הטענה. טוב זה על פניו זה נראה ההסבר לפרשנות של לומר כאילו שיש מצווה כללית ללמוד תורה ואז לומר לגבי איזשהו שיעור שאומר שיוצאים בזה ידי חובה בקריאת שמע של שחרית וערבית. עכשיו תאמר שבעצם כל המצווה… זה גם הטענה נראית מאוד דחוקה, כלומר לומר שכל המצווה… שבקריאת שמע של שחרית וערבית בזה לא רק שזה השיעור המינימלי אלא שבזה סיימנו את הכל, וכל מה שמעבר לזה זה בכלל עניין אחר. זה לא קשור בכלל למצווה ללמוד תורה? זה תלמוד תורה, זה לא קשור, הוא רק לא הגדר המחויב במצווה. לא, אתה יכול אולי להגיד נגיד יש מצווה לתת צדקה ובזה יוצאים ידי חובה בשליש השקל בשנה נגיד כמו באחד המקורות, שזה ידוע שזה מעשר לא משנה, ונניח… וחוץ מזה מצופה שתיתן מעשר אבל זה בכלל… אבל בזה אתה לא תקיים את המצווה לתת צדקה כי אתה כבר קיימת, פה זה עניין אחר שמסברא ראוי לתמוך בעניים. כן. מה הבעיה? כי אם זה היה עניין כזה היית מצפה שכאילו המצווה מראש תהיה אני יודע מה ברכת קריאת שמע או משהו כזה או שיאמרו… חוץ מזה יש את העניין של מצוות תלמוד תורה, חוץ מזה יש את העניין של תלמוד תורה. ואני אחדד את זה עכשיו יותר, מה שפעם דיברנו על זה, יש סוגיה מעניינת במנחות שאני חושב שהחוט השני ששוזר כל הסוגיה זה מה שאמרתי כאן. אז בואו נלמד אותה רגע. הגמרא אומרת ככה במנחות צ"ט, צ"ט עמוד ב'. אמר אמי: מדבריו של רבי יוסי נלמד אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצוות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. לא ימוש ספר התורה הזה מפיך? לא ימוש זה מיהושע, לא בתורה. נכון, זאת הבטחה, זה לא מצווה, נראה בסוף הגמרא. אבל ככה הוא אמר. פרק אחד שחרית פרק אחד ערבית, קיים את מצוות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי, אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, קיים לא ימוש. זאת אומרת קודם רבי אמי אומר פרק בבוקר פרק בערב. רבי שמעון בר יוחאי אומר עזוב, גם את זה לא צריך, קריאת שמע אתה קורא? מספיק, לא צריך שום דבר חוץ מזה. זה בא להקל, כן? זה בעצם תחרות מי מרוקן את מצוות תלמוד תורה מכל תוכן. אוקיי, אז רבי אמי אומר טוב, תקרא פרק בבוקר פרק בערב, מספיק טוב. רבי שמעון בר יוחאי אומר עזוב, גם את זה לא צריך, קריאת שמע אתה קורא? גם טוב, הכל בסדר, לא צריך גם את זה. והוא זה שרצה להחריב את העולם. טוב רגע נגיע, נגיע גם לזה, הוא יוצא ורואה שם אנשים, נגיע גם לזה. רשב"י חולק על רבי ישמעאל בברכות. כן כן, נגיע גם לזה, זה הסתירה בין ברכות למנחות, הרבה אחרונים כבר דיברו על הסתירה הזאת. בכל אופן אז ככה רשב"י אומר. עכשיו אומרת הגמרא, אולי לפני מה שאומרת הגמרא, למה באמת חשוב כל כך לתנאים ולאמוראים האלה לרוקן את מצוות תלמוד תורה מתוכן? אולי הם לא רוצים להחטיא את כלל ישראל? לזה נגיע עוד רגע, זה המשפט הבא, אולי אתה זוכר את זה מהגמרא. כדי להגדיר את הקטע של המצווה, למה דנה בציצית כמה חוטים צריך, צריך להגדיר את זה. לא, יש פה, אני חושב שיש פה איזושהי מגמה מאוד ברורה, ולכן גם מביאים את הלא ימוש, שהוא לא מצווה. מתכוונים להגיד, אני חושב לפחות, הם מתכוונים להגיד את מה שאמרתי קודם. מצוות תלמוד תורה לא מעניינת את אף אחד. מצוות תלמוד תורה, אתה רוצה את המצווה הפורמלית? אין בעיה, קריאת שמע אתה קורא? אשרייך, אתה מסודר. אבל תלמוד תורה זה משהו אחר לגמרי. רוצים להגיד לך שתלמוד תורה זה הרבה מעבר למצווה מתרי"ג המצוות. המצווה מתרי"ג המצוות זה כלום, את זה אתה יוצא ידי חובה בשום דבר, בדבר פורמלי. באים להאדיר את המשמעות של תלמוד תורה על ידי זה שמפקיעים אותו מתוך השם מצוות תלמוד תורה. כאילו להגיד לך זה לא מצווה, עזוב, יש תלמוד תורה. עכשיו תראו איך זה עובד הלאה בגמרא. עכשיו הגמרא אומרת ככה: ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. למה אסור לאומרו בפני עמי הארץ? שלא יחפף, שלא יגיד אני עושה בשתי דקות וזהו. למה? אבל זה מה הבעיה? הוא לא יאמין? לא צריך להאמין. קריאת שמע בוקר וערב זה מה שצריך לצאת? מצוין. תגיד לעם הארץ, הוא יקרא קריאת שמע בוקר וערב והוא יצא ידי חובה. מה החשש? שהוא לא ילמד את השאר? לא צריך. אז מה הבעיה? זאת אומרת יש ציפייה שתלמד. באים להגיד לך יש פה משהו גדול, המצוות תלמוד תורה זה עניין קטן שבנושא הזה, יש תלמוד תורה. עם הארץ לא יבין, אומרים לו תראה מצוות תלמוד תורה זה קריאת שמע בוקר וערב, אז הוא יחשוב שרק את זה צריך לעשות. אבל ברור בסאבטקסט שמצופה מבן אדם ללמוד תורה, לא לקיים את מצוות תלמוד תורה. ועל זה רבא אמר: מצווה לאומרו בפני עמי הארץ. אחד אומר אסור להגיד לפני עמי הארץ, ועכשיו תחשבו כמו מי אני פוסק, ורבא אמר מצווה לאומרו בפני עמי הארץ. מה ההבדל? למה רבא אומר מצווה לאומרו בפני עמי הארץ? כדי שלפחות את המצווה הם יעשו. קריאת שמע בוקר וערב הם יקראו. אם תאמר להם שהם צריכים ללמוד תורה כל היום וכל הלילה ובכל רגע פנוי, אין סיכוי שהם יעשו את זה. תאמר להם שאם הם לומדים פרק אחד בבוקר ובערב הם קיימו את המצווה, אולי בזה הם יעמדו. אז זה אפשרות אחת, אבל אני חושב שזה יותר מזה. אולי עושים לו ייסורי מצפון? לא. מי שאומר מצווה לאומרו בפני עמי הארץ, מה הכוונה? בכוונה שלא ילמדו? הראשון חושש שמא הם לא ילמדו, והשני דווקא אומר בכוונה נדאג לזה שהם לא ילמדו. למה? אולי הוא רוצה שהוא יעשה את המצווה, כשאתה לומד בשביל המצווה. אולי אני אמשיך את זה, יכול להיות שהמצווה לא לומר בפני עם הארץ היא בדיוק כדי להגיד להם, להסביר להם את המשמעות של תלמוד תורה. עם הארץ זה אחד שלא מתייחס נכון לתלמוד תורה. כמו שדיברנו על תלמידי חכמים שלא מצוי תלמידיהם תלמידי חכמים. אז אתה צריך להסביר לו מה זה תלמוד תורה. אמרנו מצוות תלמוד תורה זה לא אחת המצוות. מצוות אתה מחפף פה, מחפף שם. פה מדובר על השורש של הכל. וכדי להסביר את העניין הזה, תגיד לו בדיוק את הנקודה הזאת, עזוב, קראת שמע מצוות תלמוד תורה, קראת שמע בבוקר ובערב זה מספיק. למה? אז מה עם ביטול תורה? כי תלמוד תורה זה משהו הרבה יותר גדול מאשר מצווה כזו או אחרת. כך אולי תצליח להוציא אותו מלהיות עם הארץ אם אתה תלמד אותו את זה. עכשיו תראו איך זה ממשיך. שאל בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יוונית? אני גמרתי את כל התורה, אז אם מותר לי ללמוד חכמה יוונית? אין פה בעיה של ביטול תורה כי אני כבר יודע הכל. האם יש ללמוד חכמה יוונית? ועל זה שאלו אותי פעם בירוחם. מה? הייתי הגעתי למשמר של שבועות בירוחם, אז תפס אותי איזה בחור שם והוא אומר לי תגיד, מה שבן דמא זה שואל, אם הוא גמר את כל התורה אז איך את זה הוא לא יודע? הוא שואל את רבי ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד, אז לא גמרת את כל התורה כולה, הנה, את זה אתה לא יודע. שאלה בהנחה. כן, בדיוק. אז אמרתי לו עוד פעם, אני לא יודע אם זה וורט או לא, אבל אני חושב שבתפר של הגמרא זה נתפר היטב. עד כמה שזה הפשט הפשוט פה אני לא בטוח. אני חושב שהנקודה היא כזאת, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, זה לא חלק מהתורה. תורה הכוונה הלכה, מה שצריך לעשות. את זה אני יודע הכל. האם זה הכל? זה מה שבן דמא שואל את רבי ישמעאל. אני למדתי את כל התורה כולה, עכשיו הכל בסדר, אין מושג של ביטול תורה, הכל בסדר? הוא אומר מה פתאום, יש דברים שהם מעבר. לא רק החיובים שמעבר לחיוב ההלכתי הם לא חלק מהתורה, ועל זה הוא שאל אותו אם יש את זה או לא. אז מה הוא עונה לו רבי ישמעאל? אתם מבינים מה אני אומר? והוא שאל אותו, הוא למד את כל התורה, כל השולחן ערוך הוא יודע. בסדר? מה כתוב בשולחן ערוך? קראת שמע בבוקר ובערב, מצוות תלמוד תורה, את זה הוא יודע. עכשיו הוא שואל, אז אני הכל בסדר, אני מסודר, עכשיו אני יכול ללכת לעסוק בדברים אחרים? הוא אומר מה פתאום, יש עוד הרבה דברים שמעבר לחיוב ההלכתי הפורמלי שאת זה הוא לא למד. בדיוק בשביל זה רבי ישמעאל מלמד אותו שיש דברים שמעבר לתורה במובנה המצומצם, החיוב ההלכתי. קרא עליו המקרא הזה, אז זה מה שעונה לו רבי ישמעאל לאחיין שלו, קרא עליו המקרא הזה, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, זה הפסוק שהביאו למעלה לא ימוש, והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יוונית. מה הוא אומר לו? בדיוק הפסוק של לא ימוש ספר התורה הזה מפיך כדי להגיד לו זה לא מצווה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, אלא מה? לא ימוש ספר התורה הזה מפיך זה הבטחה ליהושע, כנראה גם בהמשך. אבל מזה אנחנו מבינים, כמו האיש משה עניו מאוד, מזה אנחנו מבינים את הערך של לימוד תורה, לא של מצוות תלמוד תורה, של לימוד תורה. מה שרבי ישמעאל עונה לבן דמא, עזוב את מצוות תלמוד תורה אתה צודק, אבל יש דברים שמעבר למצוות תלמוד תורה וזה הלימוד שמעבר. ולכן רק בשעה שאינה מן היום ולא מן הלילה תלמד חכמה יוונית, כי בעצם אתה צריך לעסוק בתורה כל הזמן. יש מושג של ביטול תורה. נכון שמבחינת מצוות תלמוד תורה זה קריאת שמע בבוקר ובערב, אבל חוץ מזה יש עניין ללמוד תורה, והמושג ביטול תורה הוא ביטול של העניין ללמוד תורה, לא ביטול עשה של מצוות תלמוד תורה. וזה מה שהוא עונה לו. למדתי כל התורה כולה בשביל השאלה הזאת? הוא למד בוקר וערב וזה מספיק? כגון אני שלמדתי כל התורה כולה איך הוא לא ידע, מה החיובים ההלכתיים איך הוא ידע? אז הוא היה צריך ללמוד תורה, תלמוד תורה. לא הבנתי, אם לא יודעים את החיובים ההלכתיים אם קוראים בוקר וערב. לא, אז אתה צריך לדעת את החיובים ההלכתיים כדי לדעת מה לעשות לפחות. ושמרתם את מצוותי, מעבר לבחוקותיי תלכו. ואם לא מבטלים מצוות תלמוד תורה בבוקר ובערב? כנראה שלא. כנראה שלא. אבל זה חלק מהתורה, כשהוא אומר אני יודע את כל התורה ברור שדיני בן סורר ומורה הם חלק מהתורה, על זה אין ויכוח. אז את זה הוא למד. עכשיו השאלה אם יש עוד משהו. בסדר? ובוודאי יש עוד משהו, עצם העמל בתורה, עצם העיסוק בתורה. לגבי השאלה איך הוא לא יודע את זה, אז הטענה שהחיוב הזה של לעסוק בתורה מעבר לקריאת שמע בוקר וערב ואפילו מעבר ללדעת מה לעשות את זה עצמו הוא לא חלק מההלכה. אז לכן את זה בן דמא לא ידע כי הוא ידע רק את מה שיש בהלכה. ואז הגמרא ממשיכה ואומרת ככה: ופליגא דרבי שמואל בר נחמני. מה זאת אומרת ופליגא דרבי שמואל בר נחמני? והאמירה הזאת שלא ימוש ספר התורה הזה מפיך חולק על האמורא רבי שמואל בר נחמני. עוד רגע נראה מה רבי שמואל בר נחמני אומר. זה מוזר, לא? למה חולק על שמואל בר נחמני? חולק על רבי אמי, חולק על רבי שמעון בר יוחאי, חולק על רבי יוחנן. מה כולם אמרו? שקריאת שמע בוקר וערב יצאת ידי חובה. או פרק אחד בוקר וערב יצאת ידי חובה. עכשיו אתה אומר לי צא ולמד שעה שלא מן היום ולא מן הלילה, זאת אומרת אתה צריך ללמוד כל הזמן. אתה מחפש על מי הוא חולק? הוא חולק על כל הדעות שהובאו עד עכשיו. אבל לא. ביניהם גם תנאים, כולל רבי שמעון בר יוחאי. עכשיו אתה אומר "לא, לא, הוא חולק על רבי שמואל בר נחמני", מצאת איזה אמורא שאמר משהו שעל זה חולק רבי ישמעאל. רבי ישמעאל שהוא תנא, הוא חולק על רבי שמואל בר נחמני. אוקיי, אז מה? אז קושיה על רבי שמואל בר נחמני? מה, במיוחד שיש לך תנאים ואמוראים קודמים שכבר הבאת אותם שהם בניגוד חזיתי לדברי רבי ישמעאל שאומר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". אז מה זה ופליגא דרבי שמואל בר נחמני? הוא לא חולק עליהם. רבי ישמעאל בא להסביר אותם. כשהם אמרו שקריאת שמע בוקר וערב יוצאים ידי חובה, זה לא סותר את מה שאומר רבי ישמעאל "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". הוא אומר שמעבר למצוות תלמוד תורה יש את העניין של לימוד תורה וזה לא ימוש. לכן הוא לא חולק עליהם בכלל. על מי הוא כן חולק? יש איזה מישהו שמצאנו שהוא כן חולק עליו. מה אמר אותו מישהו? בוא נראה. שמואל בר נחמני. דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: פסוק זה לא ימוש, אינו לא חובה ולא מצווה אלא ברכה. ראה הקדוש ברוך הוא את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל, אמר לו הקדוש ברוך הוא: יהושע, כל כך חביבים עליך דברי תורה? לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. זה באמת חולק עליו. כי רבי שמואל בר נחמני טוען זה לא חובה ולא מצווה אלא ברכה. מה ההבדל בין חובה למצווה? חובה ולא מצווה. מה ההבדל? מצווה קיומית כמו צדקה. לכאורה זו הכוונה. אני טוען שלא. זה לא חובה הכוונה זה לא מצווה במובן ההלכתי הפורמלי, וזה גם לא מצווה זה גם לא עניין. לא ימוש הכוונה "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" זה ברכה שבירכו את יהושע. מה אתה לומד מכאן איזשהו עניין של תלמוד תורה? אז אם ככה אז רבי ישמעאל שאומר שיש עניין ללמוד תורה הוא באמת חולק על רבי שמואל בר נחמני. על רבי שמעון בר יוחאי הוא לא חולק וגם על רבי אמי הוא לא חולק וגם על רבי יוחנן הוא לא חולק. כולל שאומרים קריאת שמע בוקר וערב. למה? כי הוא לא בא להגיד נגדם בגדר מצוות תלמוד תורה. מצוות תלמוד תורה לשיטתו גם זה קריאת שמע בוקר וערב. הוא בא להגיד אבל שיש עניין ללמוד תורה בשאר היום לא בגלל מצוות תלמוד תורה אלא בגלל העניין. אז אי אפשר להגיד שהוא חולק על אלה שלפניו, הוא לא חולק עליהם. על מי הוא כן חולק? על מי שאומר שאפילו עניין כזה אין. שאין כלום, קריאת שמע בוקר וערב הכל בסדר. ומי שלא יסביר את זה כמו הרב אז איך הוא יסביר באמת את העניין? לא יודע. לא יודע, כן. אז עכשיו, וזה מה שאומר, "זה ברכה". עוד פעם, אני לא בטוח שרבי שמואל בר נחמני אין לו בכלל עניין כזה. אבל מהפסוק לא ימוש לא לומדים אותו. יכול להיות שגם לשיטתו יש עניין כזה. הוא אומר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" הוא לא חובה ולא מצווה אלא ברכה. בסדר, יכול להיות שממקום אחר כן לומדים את העניין הזה, את המצווה שבזה, הגם שלא חובה שבזה. לא בטוח שהוא חולק עליהם להלכה, יכול להיות שהוא חולק עליהם רק במשמעות דורשית. השאלה אם מהפסוק לא ימוש ספר התורה הזה מפיך לומדים את זה או לא לומדים את זה. ואז הגמרא מסיימת פה מאוד יפה. הגמרא מסיימת ואומרת ככה: תנא דבי רבי ישמעאל דברי תורה לא יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהם. כשאנחנו קוראים את זה בדרך כלל, הכוונה היא איזושהי אמירה מחשבתית כזאת, נכון? איך אנחנו צריכים להרגיש ביחס לתלמוד תורה? שלא יהיה לך חובה, מן סוג של עול כזה, אלא להיפך, תשמח שאתה לומד או משהו. אבל זה "אי אתה רשאי לפטור עצמך מהם". אז הפוך. לא יהיה לך חובה אלא תעשה את זה כמי שלא עתיד לקבל פרס, תעשה את זה מתוך מוטיבציה, מתוך שמחה ולא כעול. לא כתוב ככה. "לא יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהם". זה לא סותר? מצד אחד תשתדל ללמוד מתוך רצון, לא מתוך הרגשה, לא מתוך עול, אבל מצד שני תדע שאתה כן חייב. אז למה אני חייב? גם אם הרצון קצת מגמגם בכל זאת תלמד. אני חייב אבל? כן. אם זה חובה אז מה אכפת לי שלא יהיו עליך כחובה? אז אני לא מבין. מה זה "לא יהיו עליך חובה"? זה ניסוח מוזר. ואני ממש רוצה לסיים את אותו מהלך שאני מדבר עליו. מה שרבי… וזה מיד עובר פה, שימו לב. מה שרבי ישמעאל. רבי ישמעאל, אותו אחד שאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, צא ולמד שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, ואז הוא בא והוא אומר עוד פעם, אחרי שמבואר פה שרב שמעון בר נחמני אומר שזה לא מצווה ולא חובה, אלא ברכה, ועל זה חולק הרי רבי ישמעאל ככה הגמרא אומרת, מסיימת הגמרא במימרא של רבי ישמעאל והוא אומר לא יהיו עליך חובה. וזה לא חובה. סתם, לא שלא יהיו עליך חובה הכוונה שלא יהיה עליך עול, זה לא חובה, זה באמת לא חובה. ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהם. למה? כי יש ציפייה שתלמד וגם מצוות תלמוד תורה, אתה לא יכול להיפטר מזה למרות שזה באמת לא חובה. זאת מצווה, לא חובה, מצווה לא במובן ההלכתי הפורמלי, כמו שאומרים ברחוב עשית מצווה, היית איש טוב, זאת הכוונה. זאת אומרת, זה לא חובה אלא מצווה, ולכן הגמרא מביאה פה את רבי ישמעאל עצמו כדי לחדד למה באמת מה שהוא חולק, הוא חולק על רב שמעון בר נחמני, לא על כל השאר. כי רב שמעון בר נחמני אומר זה לא חובה ולא מצווה אלא ברכה, אז על זה הרי הגמרא אומרת שרבי ישמעאל חולק עליו. ואז היא מביאה שרבי ישמעאל אומר זה לא חובה אומנם, אתה צודק רב שמעון בר נחמני שזה לא חובה, אבל מצווה זה כן. אי אתה רשאי לפטור עצמך מהם. זו הנקודה. לא רק ברכה ליהושע. בפשטות זה כן ברכה, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, אבל מתוך כמו שמשה רבנו, שהוא העניו מכל האדם אשר על פני האדמה, מתוך שמברכים את יהושע בזה אנחנו לומדים שיש איזשהו עניין לעסוק בתורה כל הזמן. אפשר ללמוד את העניין מתוך העובדה שיהושע התברך בזה. אני חושב שזה ממש מסביר עכשיו כל שלב בגמרא הזאת. מהלך שכל שורה בגמרא הזאת בעצם הולכת על המסלול הזה. אולי רק לסיים את העניין וזה באמת הקושיה מהגמרא בברכות, כמה וכמה אחרונים מעירים שבגמרא בברכות לכאורה מוצאים סתירה של מאה שמונים מעלות לגמרא במנחות. רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי עושים הצרחה. ממש מחליפים תפקידים. הגמרא אומרת כך, תנו רבנן, ואספת דגנך, מה תלמוד לומר? לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? זאת אומרת שתלמד כל הזמן, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך? תלמוד לומר, ואספת דגנך הנהג בהם מנהג דרך ארץ. דברי רבי ישמעאל. רבי ישמעאל אומר לא, זה לא דברים ככתבם לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הנהג בהם מנהג דרך ארץ. תעסוק בכל היום בענייניך, אלא מה, אולי פרק בבוקר פרק בערב, בברכות לא נכנסים למה כן, אבל לא ימוש ספר התורה הזה, זה לא כפשוטו. לא צריך באמת ללמוד תורה כל הזמן. אתה יכול גם לעשות בדרך ארץ. וזה רבי ישמעאל שאמר לא ימוש כפשוטו, זאת אומרת אי אתה רשאי לפטור עצמך מהם, רק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה. פה הוא אומר לא, הנהג בהם מנהג דרך ארץ, לא, זה לא חובה. רבי שמעון בר יוחאי אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? מה אתה נותן לבן אדם ללכת לעבוד לפרנסתו ומתי הוא ילמד? מה פתאום? לכן כביכול, אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם. בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי עצמן שנאמר ואספת דגנך. ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידם שנאמר ועבדת את אויביך וכולי. אז בעצם רבי שמעון בר יוחאי הוא דווקא אימפריאליסט יותר. הוא זה שאומר שצריך ללמוד כל הזמן. עושים רצונו של מקום, לא עושים רצונו של מקום, ברמה, במודל האוטופי, כן, במודל האידיאלי. אז ממש מחליפים תפקידים. רבי שמעון בר יוחאי שבמנחות אומר קריאת שמע בבוקר ובערב מספיק, פה הוא אומר כל היום אפילו לא ללכת לעבוד, כל היום ללמוד. רבי ישמעאל שאומר צא ולמד שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, כל הזמן ללמוד, בסוגיית ברכות הוא אומר לא, מנהג דרך ארץ, הכל בסדר, זה לא כפשוטו לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. הם ממש עושים הצרחה. אז האחרונים מסבירים בסגנונות קצת שונים, בסך הכל בכיוונים דומים, עד מתי כן ועד מתי לא. יש מינונים, אז ללכת לעבוד מותר, אבל בשאר הזמן אתה כן צריך ללמוד, או כל מיני מנסים לראות איזה עיסוקים הם לגיטימיים ולא מהווים ביטול תורה ואיזה לא. יש ניסוחים קצת שונים באחרונים אבל הכל באותו סגנון. ולפי מה שאני אמרתי פה, הקושיה בכלל לא מתחילה. אין מחלוקת לא במנחות ולא בברכות. לא חולקים בכלל. רבי שמעון בר יוחאי אומר את הדין של מצוות תלמוד תורה, שזה קריאת שמע בבוקר ובערב. רבי ישמעאל אומר את העניין של תלמוד תורה, המצווה ולא החובה, שזה ללמוד כל הזמן. צא ולמד שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה. זה העניין. עכשיו השאלה היא ביחס לעניין וזו הסוגיה בברכות, ביחס לעניין עד כמה באמת צריך ללכת עם זה? מה פוטר אותנו מהעניין? אי אתה רשאי לפטור עצמך מהם במה? בלא ללכת לעבוד? רבי ישמעאל אומר לא, תלך לעבוד, אין בעיה. רבי שמעון בר יוחאי אומר מה פתאום? אל תלך לעבוד גם, כל הזמן תלמד. אבל קרא קריאת שמע בבוקר ובערב אמרת במנחות זה מצוות תלמוד תורה. אבל לגבי העניין בלימוד תורה אני לא חולק על רבי ישמעאל. ראינו בגמרא שם ששיטת רבי ישמעאל מובאת, ואומר: ופליגא אל מי? לא על רבי שמעון בר יוחאי, שהוא מובא שורה קודם. ופליגא על שלמה בר נחמני, כי הוא לא חולק על רשב"י. והנה הגמרא במנחות גם רואים שהוא לא חולק. מה שהוא כן חולק זה בעניין של תלמוד תורה, עד כמה ללכת עם זה. איזה עיסוקים יכולים לפטור אותך מהעניין. אבל מצוות תלמוד תורה זה קריאת שמע בוקר וערב, וזה מספיק. לכן אין שום סתירה בין הסוגיות האלו. אוקיי. אז זה בעצם סוף העניין הזה שדיברנו עליו לגבי מצוות תלמוד תורה מול תלמוד תורה. נשאר לי עוד כמה דקות לדבר על תשעה באב בקצרה. תשעה באב. הגמרא אומרת שיש… הגמרא עצמה משווה בין תשעה באב ליום כיפור בכמה מקומות. הגמרא אומרת, כן, בפסחים, דף נ"ד, אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא שזה ספקו אסור וזה ספקו מותר. מאי ספקו מותר? לאו בין השמשות, לכל השאר. בקיצור, אין שום הבדל ביניהם. יכול להיות שיש פה ושם הבדלים ביניהם. בכל זאת, יש תירוצים למה ההבדלים האלו לא מובאים. אבל באופן בסיסי יש איזושהי השוואה בין תשעה באב ליום כיפור. יש עוד מקומות שיש את ההשוואה הזאת. יש עוד מקומות שיש את ההשוואה הזאת, טוב לא משנה כרגע. בכל אופן זו ההשוואה. על פניו זה נראה השוואה הלכתית, בשורה התחתונה. אין באמת השוואה אמיתית בין תשעה באב ליום כיפור. גם החינוך כותב שעניינם של שני הימים האלו לא דומה, רק הדינים דומים. זה מצד הדינים וזה מצד אולי התנתקות מהחומריות או משהו כזה ביום כיפור. ובתשעה באב זה צער או אבל על העינוי, על החורבן. אבל אפשר לראות בכמה מקומות שההשוואה אולי יותר עמוקה. ביום כיפור יש כבר אינדיקציות ממש מהניסוחים של התורה עצמה. כתוב בפרשת אמור, וידבר ה' אל משה לאמור, אך בעשור לחודש השביעי הזה יום כיפורים הוא, מקרא קודש יהיה לכם, ועניתם את נפשותיכם והקרבתם אישה לה'. וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלוקיכם. כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה. וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. כל מלאכה לא תעשו חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם. שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם. התורה קושרת פה את השביתה ממלאכה עם העינוי. זה תמיד בא ביחד, שיש שביתה ממלאכה ויש עינוי, לא לאכול ולא לשתות. גם בפרשת פינחס, ובעשור לחודש השביעי הזה מקרא קודש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם, כל מלאכה לא תעשו. שוב פעם, עינוי ומלאכה. ושבת שבתון גם מובא בהקשר הזה. כתוב בפרשת אחרי מות, והייתה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו. שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם חוקת עולם. שבת שבתון זה שביתה ממלאכה בתוך ועניתם את נפשותיכם. הגמרא כבר אומרת שבת שבתון זה מובא גם על העינוי, לא רק על המלאכה. השביתה ביום כיפור היא לא רק שביתה ממלאכה, היא גם שביתה מהנאות, מאכילה ושתייה. ולכן באמת אצל רש"י, ובגמרא עצמה לומדים את חמשת העינויים מהריבוי של שבת שבתון. אז רואים שהשביתה לא מדברת כמו בשאר המועדים רק על השביתה ממלאכה, אלא ביום כיפור זה גם שביתה מההנאות, חובת העינוי. ובאמת ברמב"ם, בהלכות יום כיפור, איך הוא קורא לזה? הוא קורא לזה הלכות שביתת עשור. ההלכות של השביתה ביום כיפור כשהשביתה היא גם שביתה ממלאכה וגם עינויים. קורבנות זה בפרשייה אחרת, זה בהלכות מעשה הקורבנות. אבל גם העינויים וגם איסורי המלאכה מופיעים תחת הכותרת הלכות שביתת עשור. ובאמת בהלכות עצמן, אז הרמב"ם כותב ככה: מצוות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחודש השביעי, ממש תחילת הלכות שביתת עשור. שנאמר שבת שבתון הוא לכם וכל העושה בו מלאכה ביטל מצוות עשה ועבר על לא תעשה וכולי. הלכה ב: כל מלאכה שחייבים על זדונה בשבת סקילה, חייבים על זדונה בעשור כרת. אין סקילה ביום כיפור אבל יש כרת. וכל שחייבים וכולי, ומותר לקנב את הירק ביום הכיפורים. מצוות עשה אחרת יש ביום הכיפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתייה. וגם השביתה מאכילה ושתייה היא חלק מהשביתה ביום כיפור, כמו השביתה ממלאכה כך גם השביתה מאכילה ושתייה, שנאמר: תענו את נפשותיכם, מפי השמועה למדו עינוי נפש שהוא עינוי שהוא לנפש זה הצום. והוא גם קורא לה שביתה, שזה כמובן לקוח מלשון התורה שדיברתי עליה קודם, ואז הוא אומר: לכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ או לסוך או לנעול את הסנדל או לבעול ומצווה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה, שנאמר שבת שבתון, שבת לעניין אכילה ושבתון לעניין אלו. אז השביתה ביום כיפור היא לא רק שביתה ממלאכה, היא גם חובה להתענות בין ביום בין בלילה וכולי. מה פשר העניין הזה? אני אנסה לקצר, אני רק אעשה את זה בתמצית. הנקודה היא שכנראה שבתשעה באב יש גמרא מעניינת, הגמרא מביאה בתענית, הגמרא מביאה בתענית כ"ט: בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ. מנא לן? דכתיב: ויהי בחודש הראשון בשנה השנייה באחד לחודש הוקם המשכן, ואמר מר שנה שנה מאותו שנה, עושים שמה חשבון של הזמנים. שמסופר שם בגמרא שהקדוש ברוך הוא אמר למשה רבנו לעבר את החודש כדי שהבכייה של המרגלים תיפול על תשעה באב. אתם עשיתם בכייה של חינם ואני עושה לכם בכייה לדורות. ולכן הגמרא אומרת שם בהמשך ובשנייה מנא לן? דתניא: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב, ולכן גלגלו גם את החורבן של הבית השני לאותו יום כי זה יום חייב. השאלה היא למה את הבכייה של המרגלים גלגלו ליום הזה כי הוא יום חייב? הוא יום חייב בגלל שהמרגלים, בגלל שהעם בכה באותו יום. נראה איכשהו שהיום הזה היה יום חייב עוד לפני שקרו בו האירועים האלה, להיפך, הקדוש ברוך הוא אמר למשה רבנו לעבר את החודש כדי שבכיית המרגלים תיפול על תשעה באב. למה? כי יש איזשהו משהו בתשעה באב שהוא עוד קודם לכל האירועים שקרו בו. ולכן באמת הגמרא אומרת, באיכה כבר כתוב: קרא עלי מועד לשבור בחוריי. וכבר לומדת שהמועד זה ראש חודש בגלל העניין הזה של עיבור החודש שאמרו למשה רבנו, אבל בפשטות קרא עלי מועד הכוונה תשעה באב, ולכן גם בפוסקים מופיע כמה מנהגי מועד בתשעה באב. יש כמה מנהגי מועד בתשעה באב, חליצת צדקת וכל מיני דינים שנובעים מזה שהוא נקרא מועד. מה הרעיון של המועד? הרעיון של המועד, מועד פירושו זה מלשון להיוועד, שזה איזשהו מפגש עם הקדוש ברוך הוא. והמפגש הזה כנראה שבתשעה באב זה איזשהו יום שהיה מיועד או בנוי להיפגש עם הקדוש ברוך הוא. השאלה איזה מפגש יקרה פה כבר תלויה בנו. כיוון שעם ישראל בכה, אז המפגש יצא לרעה וממילא זה נהיה יום של חוב ומגלגלים לאותו יום את הכל. אבל באופן עקרוני זה יום שמיועד למפגש, ולכן תשעה באב נקרא מועד, סתם מועד במקרא זה תשעה באב, קרא עלי מועד לשבור בחוריי. ולכן השביתה שנאמרה ביום כיפור נאמרה גם בתשעה באב. יש את השביתה שאנחנו עושים במועדים, שבת וגם במועדים וגם ביום כיפור וגם בתשעה באב, היא בעצם שביתה שיסודה במפגש עם הקדוש ברוך הוא. כשנפגשים עם הקדוש ברוך הוא צריך לשבות מדברים. ככל שהמפגש הוא יותר בסיסי או יותר, איך אפשר לקרוא לזה, יותר מוטבע ביום הזה, אז אתה נדרש לשבות מיותר דברים. במועד רגיל אתה שובת ממלאכה, ביום כיפור אתה שובת גם ממלאכה וגם מהנאה, ובתשעה באב אתה שובת גם מלימוד תורה. שביתה מוחלטת, השבתה מוחלטת של החיים, כי בעצם היום הזה זה המפגש הכי יסודי שיש לנו עם הקדוש ברוך הוא. ואחד הדברים המעניינים פה, ובזה אני אולי אסיים, יש כמה מקורות שמהם עולה שיש איסור מלאכה. אבל יש כמה מקומות שבהם רואים שזה לא בדיוק זה. המשנה הרי אומרת בפסחים, מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושים, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושים. אז על זה שואל התוספות, כן, בין תשעה באב ליום הכיפורים, מה שאמרנו בין השמשות, אז אומר התוספות שמה, אדלא חשיב מלאכה שמותר בתשעה באב במקום שנהגו, למה לא הביאו עוד הבדל בין תשעה באב ליום כיפור? שביום כיפור יש איסור מלאכה גמור, בתשעה באב מקום שנהגו לא עושים מלאכה מקום שנהגו כן עושים. אז רואים שיש הבדל בין יום כיפור לתשעה באב, זה תמוה מאוד. ובמקום שנהגו לא לעשות מלאכה, אז זה כן דומה ליום כיפור? מה פתאום? מלאכה שנהגו לא לעשות בתשעה באב, זאת אומרת מלאכה שמסיחה את הדעת מהאבל, זה לא ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהן. אז מה זה קשור לאם כן נהגו לא נהגו לעשות מלאכה? יש הבדל בין תשעה באב ליום כיפור בעניין איסור מלאכה. התוספות אומר לא, אלא מקום שנהגו. למה? לפי תוספות יוצא שהמקום שנהגו לא לעשות מלאכה זה הכוונה לא לעשות את כל המלאכות, ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהן בתשעה באב. וגם רואים את זה בעוד מקומות, יש בראבי"ה שמופיע גם בתרומת הדשן, במרדכי. יש כמה מקורות בראשוני אשכנז ששמה רואים באופן מאוד ברור שמלאכה שאותה נהגו לא לעשות בתשעה באב, זה ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהן. שזה בעצם מועד, זאת הנקודה של מועד. שיש איזשהו סוג של שביתה, זה איזושהי דה דמיון שהגמרא עושה בין יום כיפור לתשעה באב, ובגלל ששניהם זה באמת מועדים, אפילו יותר מאשר המועדים הרגילים. זאת אומרת ששמה אתה צריך לשבות, וזה מה שהרמב"ם אומר, שביתת עשור, אתה צריך לשבות גם ממלאכה וגם מהנאות. ובתשעה באב זאת שביתה מוחלטת, זאת אומרת יום שבו פשוט אין מה לעשות. אתה לא יכול לעשות שום דבר, לא הנאות, לא מלאכות, ולא תלמוד תורה. כלום. שביתה. יפה מאוד.