תורה ולימוד תורה שיעור 9
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- תורה שבכתב ותורה שבעל פה: קדושת נוסח, ספר ותוכן
- ביטול תורה באיכות ומעמד קריאת המגילה
- בעל התניא: לבושי הנפש, תרי״ג מצוות ומשל המים והמלך
- אגדת משה והמלאכים בשבת פ״ח והרעיון שהתורה אינה זהה ללבושיה
- משל הזן: “זן ואמנות הקשת” כלימוד רעיון אחד דרך תווכים שונים
- שלבי ההלבשה: דבר מופשט, מחשבה, דיבור ומעשה, ושאלת הנוסח והנצחיות
- משה בבית מדרשו של רבי עקיבא, פרשנות, והרמב״ם ורבי חיים
- קאנט, הדבר כשהוא לעצמו, בורחס ולייבניץ: עצם מול מאפיינים
- תפיסה, צבע וקול: ראסל, העץ הנופל, ושאלת “המגבלה”
- ריבוי תיאורי פיזיקה ושפה נשית: גדי טאוב, אופטיקה, קוונטים ודופלר
- תורה בחפצא מול תורה בגברא: רלוונטיות, שוורים ופרות, ומורה נבוכים
- מחשבה, שפה והעברת רעיונות: הרשב״א, שאגת אריה, רש״ש, רבנו תם
- ביאליק ונס התקשורת: גילוי וכיסוי בלשון
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מחדד הבחנה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה דרך המתח בין קדושת הנוסח והספר לבין קדושת התוכן, וממשיך לעסוק בתורה כמציאות “בחפצא” שמתלבשת בלבושים שונים עד שהיא מופיעה בעולם המושגים האנושי. הוא מציג את בעל התניא כמקור לתיאור ההשתלשלות מלמעלה למטה ואת אגדת משה והמלאכים בשבת פ״ח כהסבר לכך שההלכות והדימויים הגשמיים הם לבושים לרעיון מופשט אחד שנלמד גם בעולמות אחרים. לאורך הדברים נטענת טענה פילוסופית רחבה על כך שתפיסה תמיד מתרחשת דרך מערכת מושגים ושפה, ושמה שנראה כמגבלה הוא למעשה ההגדרה של תפיסה ותקשורת, עד כדי נס בכך שבכלל מצליחים להעביר מחשבה באמצעות מילים.
תורה שבכתב ותורה שבעל פה: קדושת נוסח, ספר ותוכן
הדובר מגדיר את תורה שבכתב כבעלת קדושת הנוסח וקדושת הספר לצד קדושת התוכן, וטוען שתרגום או ניסוח מחדש מאבדים את קדושת הנוסח ונעשים דומים במעמדם לפירוש כמו רש״י או הרשב״ם. הוא מגדיר את תורה שבעל פה כבעלת קדושה של רעיונות ותוכן בלבד, בלי חשיבות לנוסח או לספר, כך שכל תרגום או ניסוח חלופי שומר קדושה כל עוד התוכן נשמר. הוא מסתפק כיצד להגדיר “תוכן מקודש” בחלקים הלא־הלכתיים של תורה שבכתב ובמעמד “עובדות קדושות”, ומעלה אפשרות בעייתית שלפיה ממצאים היסטוריים וארכיאולוגיים היו הופכים ללימוד תורה וברכת התורה. הוא קובע שקדושת הנוסח וקדושת הספר חלות על כל הפסוקים בלי יוצא מן הכלל, גם על “אחות לוטן תמנע”, גם אם קדושת התוכן בחלקים מסוימים נשארת אצלו כשאלה פתוחה.
ביטול תורה באיכות ומעמד קריאת המגילה
הדובר מביא את הבדיחה הישיבתית המיוחסת לחזון איש על “ביטול תורה באיכות” כדי לבטא פער בין עיסוק בתוכן שמניב תועלת רוחנית לבין עיסוק בתוכן שנתפס כבלתי משמעותי. הוא מסביר שהפירוש הפשוט בגמרא “ביטול תלמוד תורה למקרא מגילה” הוא יציאה ללכת לקרוא מגילה ולא עצם הקריאה, אך טוען שהרעיון שבבדיחה מבטא נקודה רצינית על חוויית התועלת מן התוכן. הוא מציג תחושה שלפיה פרטי העלילה במגילה אינם נותנים בהכרח “מה זה נתן לי בחיים”, גם אם ניתן לדבר על “ערכים סגוליים”, ומכאן הוא מבקש להתקדם לעיסוק בתורה בעיקר כתורה “בחפצא”.
בעל התניא: לבושי הנפש, תרי״ג מצוות ומשל המים והמלך
הדובר מצטט את בעל התניא בפרק ד׳ המתאר שלושה לבושים לנפש האלוהית—מחשבה, דיבור ומעשה—כתרי״ג מצוות התורה, לימוד הלכותיהן והשגת התורה בפרד״ס. הוא מדגיש את המשפט “צמצם הקדוש ברוך הוא רצונו וחכמתו בתרי״ג מצוות התורה ובהלכותיהן ובצירופי אותיות התנ״ך ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חכמינו ז״ל” כדי לתאר ירידה והלבשה שמאפשרת לנשמה להשיג ולקיים. הוא מביא את הדימוי “נמשלה התורה למים” כירידה ממקום גבוה למקום נמוך ואת הקביעה “אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ולית מחשבה תפיסא ביה כלל”, כך שהתפיסה האפשרית היא דרך תורה ומצוות. הוא מפרש את משל “מחבק את המלך” כטענה שאין הבדל בדבקות בין לבוש אחד לריבוי לבושים כי גוף המלך בתוכם, ולכן העיסוק בהלכות גשמיות כמו “שורי שברים פרות שקרנים” הוא חיבוק המלך דרך לבושיו.
אגדת משה והמלאכים בשבת פ״ח והרעיון שהתורה אינה זהה ללבושיה
הדובר מביא את אגדת רבי יהושע בן לוי על טענת המלאכים “חמודה גנוזה” ועל תשובת משה באמצעות פסוקי עשרת הדיברות, כשהטיעון חוזר שוב ושוב לכך שהמצוות אינן רלוונטיות למלאכים: מצרים, פרעה, עבודה זרה, מלאכה ושבת, משא ומתן, הורים, רצח וניאוף וגניבה. הוא מצביע על כך שהתשובה בנויה כמעט כולה על הלכה, ומציע שהנקודה אינה יכולת קיום המצווה אלא “האווירה של המצווה” והרלוונטיות של עולם החוויה האנושי. הוא שואל מה המלאכים חשבו כאשר עסקו בתורה “לפני שניתנה לארץ” ומסיק שהאגדה נועדה ללמד שהתורה היא משהו מופשט שאינו זהה לכיבוד הורים או לשמירת שבת, אלא רעיון שמופיע כלבוש שונה בכל עולם. הוא טוען שהמלאכים עוסקים בתורה דרך לבוש המתאים לעולם המושגים שלהם, ואילו בני אדם עוסקים בה דרך לבוש המתאים לעולם העשייה, ולכן “הלבוש שלנו לא רלוונטי אליכם” ואינו נלקח מהם, בעוד שהתורה המופשטת “נשארת למעלה”.
משל הזן: “זן ואמנות הקשת” כלימוד רעיון אחד דרך תווכים שונים
הדובר מביא את דוגמת אויגן הריגל וספרו “זן ואמנות הקשת” שבו מאסטר זן מציע ללמוד זן דרך שזירת פרחים, ירייה בחץ וקשת או סיוף. הוא מדגיש שהבחירה בערוץ אינה משנה את מה שלומדים, משום שהתווך הוא רק כלי שמעביר “איזשהו משהו מופשט”, והלימוד אינו עוסק באמת בטכניקה עצמה. הוא משתמש במשל כדי להסביר ש“שור שנוגח פרה” אינו מעניין מצד השור והפרה עצמם, אלא כרכיב בשפה של העולם שלנו שדרכה עוברים רעיונות מופשטים שאין לנו שפה אחרת לתארם. הוא קובע שהקדוש ברוך הוא “מלביש” את המופשט בלבושים של העולם האנושי כדי שנוכל לתפוס, בעוד שהמלאכים לומדים את אותה תורה בדיוק בלי הורים, מצרים או שבת במובנם האנושי.
שלבי ההלבשה: דבר מופשט, מחשבה, דיבור ומעשה, ושאלת הנוסח והנצחיות
הדובר מבחין בין שלב א׳ של התורה כדבר מופשט שאינו בעולם המושגים ואינו ניתן לחשיבה או ניסוח, לבין שלב ב׳ של “מחשבה” כרעיונות כמו כיבוד הורים, לבין שלב ג׳ של “דיבור” במילים, ולבסוף “מעשה” בפרטים הלכתיים. הוא טוען שגם “כיבוד הורים” הוא לבוש ולא הדבר עצמו, משום שהתורה יכולה להתקיים גם בעולם שאין בו יחסי הורים וילדים, וההנחה היא שלימוד הפרטים מכניס באדם משהו ששייך להפשטה הגבוהה יותר. הוא חוזר למתח בין נצחיות התורה לבין ההשתנות של פרשנויות ומדגיש שקדושת הנוסח בתורה שבכתב היא “קדושה פורמלית” המשמשת סלע, בעוד שכל פירוש לנוסח הוא פונקציה של האדם, התקופה והסברה. הוא מחיל זאת גם על דינמיקת מסירה מרב לתלמיד ומציג מצב שבו תלמיד מפיק מרבו לבוש רעיוני שהרב עצמו לא היה מסכים לו, ובכל זאת זו “תורת רבך כפי שהיא מופיעה אצלך”.
משה בבית מדרשו של רבי עקיבא, פרשנות, והרמב״ם ורבי חיים
הדובר מזכיר את דרשת הרב קוק על הסתירה בדברי רבי אליעזר—שאמר דבר שלא שמע מפי רבו ובכל זאת אמר דברים שלא שמעתם אוזן מעולם—ומציג זאת כפשט שבו תלמיד שומע מרבו דבר שמקבל אצלו צורה חדשה. הוא טוען שהעובדה שמגיד שיעור אינו מסכים עם תלמידו אינה מבטלת את השפעתו, כי הדברים “התלבשו בלבוש כשהם הגיעו אליי”. הוא משתמש בדימוי הרמב״ם ורבי חיים כדי לטעון שהרמב״ם לא חייב להסכים עם מה שמכניסים בדבריו, ושבמערכת מושגים מאוחרת ניתן להבין “יותר טוב” למה התכוון, בדומה למדרש משה בבית מדרשו של רבי עקיבא שנרגע כששמע “הלכה למשה מסיני”. הוא מתאר זאת כהבדל בין “תמונות” מושגיות שונות שמבטאות אותו דבר עצמו.
קאנט, הדבר כשהוא לעצמו, בורחס ולייבניץ: עצם מול מאפיינים
הדובר מציג את הבחנת קאנט בין הדבר כשלעצמו לבין הדבר כפי שהוא מופיע לעינינו ומדגיש שרוב האמירות מתייחסות למאפיינים ולא ל“חפצא” עצמו. הוא מביא את בורחס בסיפור “טלן אוקבר טרטיוס” על שפה בלי שמות עצם שבה קיימים רק מאפיינים, ומתאר מצב שבו כל אוסף מאפיינים שרירותי יכול לכונן “אובייקט” כי אין “בעל מאפיינים” מאחד. הוא דן בעקרון זהות הבלתי נבדלים של לייבניץ ובהוכחתו בדרך השלילה, ומציג את הביקורת שלפיה ההוכחה מניחה את המבוקש משום ש“להיות לא א׳” אינו תכונה אלא הצבעה על עצמות מעבר למאפיינים. הוא מוסיף דוגמה מפרקי אבות על “אהבה שהיא תלויה בדבר” מול “אהבה שאינה תלויה בדבר” כדי לטעון שאהבה שאינה בטלה עם שינוי התכונות מכוונת אל בעל התכונות ולא אל התכונות עצמן.
תפיסה, צבע וקול: ראסל, העץ הנופל, ושאלת “המגבלה”
הדובר טוען שהפרשנות הרואה בחוסר היכולת לתפוס את הדבר כשלעצמו “מגבלה” מחמיצה את העובדה שזהו עצם מושג התפיסה, משום שתפיסה פירושה להלביש את הדבר במערכת המושגים שלנו. הוא מביא את ברטרנד ראסל כדי לטעון ש“צבע צהוב” הוא תופעה הכרתית ולא גל אלקטרומגנטי, והגל הוא רק הגורם לתחושה. הוא דן בשאלת “העץ הנופל ביער” וקובע שהתשובה היא “כמובן לא” שאין קול בלי תופס, כי מה שיש הוא גל אקוסטי ורק בהופעת מערכת תפיסה נוצרת הכרה של קול. הוא מסיק שאין “צבע אמיתי” לדברים כשהם לעצמם, וכל תיאור—even גל אלקטרומגנטי ואורך גל—נאמר בתוך מערכת מושגים, בעוד יצורים בעלי חושים ותודעה אחרים היו מתארים את אותו דבר עצמו בשפה אחרת.
ריבוי תיאורי פיזיקה ושפה נשית: גדי טאוב, אופטיקה, קוונטים ודופלר
הדובר מביא את גדי טאוב ב“המרד השפוף” ואת טענות פמיניסטיות רדיקליות על “פיזיקה בשפה גברית”, ודוחה את תשובת טאוב שהוא לא היה רוצה לטוס במטוס שנבנה לפי “פיזיקה נשית”. הוא טוען שאפשר עקרונית לתאר את אותה פיזיקה במערכות מושגים שונות לגמרי ושאין צורה אחת מחייבת, ואף מדגים יצור שעיניו מחוברות למרכז השמע כך שגל אלקטרומגנטי ייתפס כקול. הוא מציין שקיימים כבר תיאורים שקולים באופטיקה כמו חוקי סנל מול מינימום הזמן של פרמה, ובתורת הקוונטים “תמונת המקום” מול “תמונת התנע”, ומדגים מדידת מהירות גם דרך אפקט דופלר ולא רק דרך מרחק חלקי זמן. הוא מחבר זאת למדרש משה בבית מדרשו של רבי עקיבא כמצב שבו מדובר באותו תוכן אך “תמונות” מושגיות שונות, ומתאר את התורה כלדבר מופשט אחד המתלבש במערכות שונות לאורך ההשתלשלות.
תורה בחפצא מול תורה בגברא: רלוונטיות, שוורים ופרות, ומורה נבוכים
הדובר קובע שמי שרואה בעיסוק בפרים, שוורים וכלים עתיקים אנכרוניזם “לא מבין מה זה תורה”, משום שהתורה אינה עוסקת בהם עצמם אלא במה שמתלבש דרכם. הוא מדגיש את ההבחנה בין תורה בחפצא, שבה עצם העיסוק בלבוש הוא “חיבוק המלך” גם בלי תלות בתועלת הסובייקטיבית, לבין תורה בגברא שבה הערך תלוי במה שהאדם מפיק ומבין. הוא מציב את “מורה נבוכים” ואגדות חז״ל לצד “ביקורת התבונה הטהורה” כדוגמאות שיכולות להיות שוות במעמדן כתורה בגברא אם הן תורמות לאדם, אך אינן תורה בחפצא מצד עצמן. הוא מסביר מחדש את “ביטול תורה באיכות” בכך שבתורה שבכתב קדושת הנוסח מעניקה ערובה פורמלית של עיסוק בחפצא, בעוד ביצירה אנושית בלי קדושת נוסח העיסוק ללא הפקה הוא “סתם ביטול תורה”.
מחשבה, שפה והעברת רעיונות: הרשב״א, שאגת אריה, רש״ש, רבנו תם
הדובר מביא את מחלוקת המשנה בברכות על “הקורא שמע ולא השמיע לאוזנו” ואת דיון הגמרא “שמע בכל לשון שאתה שומע”, ומצטט את הרשב״א שמסביר שדרשת “בכל לשון” מובילה “ממילא” לצורך השמעה לאוזן משום שבהרהור “לא שייך לשון”. הוא דן בקושיית השאגת אריה מתנא קמא ומציע שהרשב״א אינו שולל דיבור במחשבה אלא טוען שכאשר הדין הוא במחשבה ולא בדיבור אין משמעות להבחנת שפה, כי השפה היא רק היכי תימצי לרעיון. הוא מביא את הרש״ש על תוספות בשבת ואת האפשרות של “להרהר בלשון חול” כהקשר שבו לשון כן משמעותית הלכתית, ומציג זאת כחידוד לכך שיש הבדל בין המשפט שבמחשבה לבין הרעיון שהמשפט מבטא. הוא מוסיף את רבנו תם על נדרים ואת דיני צדקה כהוכחה למושג “דיבור במחשבה”, ומעמיד את השפה כלבוש נוסף שמחדד מחשבה אך גם מעצב אותה.
ביאליק ונס התקשורת: גילוי וכיסוי בלשון
הדובר מצטט את ביאליק מ“גילוי וכיסוי בלשון” על “רגש הביטחון” המדומה בדיבור כאילו המחשבה עוברת “בדרך גשר של ברזל”, אף שהגשר “מרופף” ותחתיו “תהום” ויש “ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום”. הוא מחבר זאת לקושי היסודי של תקשורת, שבה הסנכרון בין בני אדם מתרחש רק ברמת הדיבור ולא ברמת ההכרה הפנימית. הוא מזכיר את “הארמון של הפילוסופים” ואת שאלת האדום והצהוב כדי לטעון שאין דרך לדעת אם חוויות פנימיות זהות, גם כאשר השפה מתואמת. הוא מסיים בתחושה שהשאלה עד כמה הלבוש הראשון מסונכרן, ועל אחת כמה וכמה “הדבר המופשט”, נשארת פתוחה ומעמיקה את ההבנה של התורה כלמציאות שמתלבשת בלבושים רבים.
תמלול מלא
בפעם הקודמת סיימתי עם ניסיון להסביר את ההבדל בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה. דיברתי על תורה בגברא ותורה בחפצא, כשתורה שבכתב אמרתי שהתורה שבכתב יש לה את קדושת הנוסח וקדושת הספר, וזה לא בדיוק אותו דבר כמו שנראה היום. ותורה שבעל פה הקדושה היא קדושה של הרעיונות, של התוכן. הנוסח ממש לא חשוב, זאת אומרת אם תתרגמו את הגמרא לאנגלית או תנסחו אותה אחרת או לא משנה מה, אין שום הבדל בקדושתו של התוצר, זאת אומרת כל עוד התוכן נשמר. וכמובן גם לא הספר. ובתורה שבכתב אז מעבר לתוכן, שההנחה היא שגם זה שם קיים למרות שאני קצת העליתי הרהורים או פקפוקים מה איך בדיוק להגדיר את התוכן מה זה עובדות קדושות, הערכים שאנחנו לומדים מהתוכן, מה בדיוק נחשב תורה מבחינת התוכן המקודש שמה. אבל דבר אחד ברור שמעבר לקדושת התוכן בתורה שבכתב יש את קדושת הספר, ספר קודש יש לו קדושה, ויש לו את קדושת הנוסח. זאת אומרת שיש נוסח מסוים שהוא נוסח מקודש, אם תתרגם את התורה לאנגלית או תכתוב אותה בניסוח שונה גם בעברית אין לזה את קדושת הנוסח. יש לזה קדושת התוכן, זה ייחשב כמו תורה שבעל פה, כמו פירוש לתורה, כמו שאתם מתייחסים לפירוש רש"י או לא יודע מה או פירוש הרשב"ם או לא משנה פירושים לתורה, אז ככה יתייחסו גם לתרגומים של התורה. אם תנסחו את הפסוקים בצורה אחרת אז זה יקבל את המשמעות של בעצם של תורה שבעל פה במובנים שאני מדבר עליהם כאן. וזה ההבחנה בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה, כשבתוך תורה שבעל פה אז בעיקר בתוך תורה שבעל פה דיברתי על כל ההבחנות שדיברתי עליהם קודם בין הלכה לאגדה, מוסר, מחשבה וכדומה ושמה הבחנתי בין תורה בגברא לתורה בחפצא. התורה שבכתב אמנם ההבחנות התוכניות הן דומות, זאת אומרת החלקים הלא הלכתיים בתורה שבכתב קשה בדיוק להגדיר מה בדיוק מקודש בהם ברמה של התוכן. אבל אני לא חושב שמישהו יכול להתווכח על זה שהם חלק מהתורה, קדושת התורה וודאי קיימת על כל הפסוקים גם "אחות לוטן תמנע". אז קדושת הנוסח וקדושת הספר וודאי קיימים בכל הפסוקים, על זה אין ספק. מבחינת התוכן כמו שאמרתי אני לא בדיוק יודע איך להתייחס לזה. התכנים ההיסטוריים אפשר ללמוד גם ממקורות אחרים, אז אם אנחנו מתייחסים לעובדות האלה כעובדות קדושות אפשר להגיע למסקנות די מרחיקות לכת, זאת אומרת שללמוד כל מיני כתבי יד וממצאים ארכיאולוגיים יהפוך להיות פתאום לימוד תורה ונברך על זה ברכת התורה אם נגלה שם שיעקב לא יודע מה הלך לפדן ארם. מה שכתוב בתורה העובדה הזאת יכולה להתגלות לנו גם במקור אחר, אז נתייחס לזה גם כתורה? לא יודע. זה קשה לי, עוד פעם זה יותר סימני שאלה מסימני קריאה, אני לא יודע איך להגדיר את זה. אבל ברור שיש שמה את קדושת הנוסח ובמובן הזה ברור שללמוד נגיד את התורה שבכתב זה תורה בחפצא גם החלקים הלא הלכתיים, פשוט לקרוא אותה לצורך העניין. אבל דיברנו כבר על הבדיחה הישיבתית הזאת פעם שמעתי אותה בשם החזון איש שאני לא יודע אם זה נכון על הביטול תורה באיכות, כן דיברתי על זה. אם מבטלים תלמוד תורה למקרא מגילה כן, אז השאלה למה זה ביטול תורה? קריאת מגילה זה גם תורה, למה זה נקרא לבטל תורה בשביל לקרוא מגילה? אם כן זה ביטול תורה באיכות, אתה יכול ללמוד קצות במקום שמה אתה מבטל עם המגילה. כמובן שזה לא פשט הגמרא כן, ביטול תלמוד תורה למקרא מגילה הכוונה ללכת לקרוא מגילה, לא קריאת המגילה עצמה אז שאתה לא לומד בעיון. אבל בסדר אבל הבדיחה הזאת אומרת משהו שבעיני הוא רציני, הבדיחה בדיחה אבל היא אומרת משהו שהוא רציני יותר מצד עצמו, שבאמת מבחינת התוכן או התועלת שאני מפיק מהעניין הזה התועלת לא במובן של אינטרס אלא התועלת הרוחנית שאני מפיק מהעניין הזה, התועלת של תורה, התורה שאני לומד מזה זה באמת ביטול תורה באיכות, מה שלמדתי מזה שפלוני אמר ככה ואסתר הלכה כך ואחשוורוש אמר ככה, נו אז מה? מה זה נתן לי בחיים? אפשר לדבר על ערכים סגוליים בסדר יכול להיות אני לא יודע לא מבין בזה אבל. טוב, אני רוצה עכשיו להתקדם צעד אחד הלאה ולדבר קצת על התורה, בעיקר התורה שבחפצא. ואני רוצה קצת לדבר על ההשתלשלות של התורה מלמעלה למטה, כפי שאולי אני אתחיל עם איזשהו לשון של בעל התניא. בעל התניא כותב בפרק ד', רק אתמול שאלו אותי אם אני חבדניק בתל אביב. ובתל אביב איזה מישהו בא אליי, איזה מישהו, כנראה חבדניק כך נראה לי, הוא נראה חבדניק כזה, ושאל אותי אם אני חבדניק. אמרתי לו ממש לא. אמר: מה, לא יכול להיות. אמרתי לו: מרחק שמיים וארץ. הוא אמר: רחוק כרחוק מזרח ממערב. אמרתי לו: לא, לא. אמר: בטוח, בפנים אתה בטוח חבדניק, אתה כנראה לא יודע. אז הנה, עכשיו אנחנו לומדים תניא, הוא צדק כנראה. אז בעל התניא בפרק ד' כותב: ועוד יש לכל נפש אלוהית שלושה לבושים, שהם מחשבה, דיבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה, שכשהאדם מקיים במעשה, שימו לב שהוא מדבר על מצוות התורה, זה גם נקודה מעניינת, כי גם הוא מדבר על הלכה פה, דיברנו פעם על הדמיון שיש בין בעל התניא לנפש החיים, שכאשר אדם מקיים במעשה כל מצוות מעשיות ובדיבור הוא עוסק בפירוש כל תרי"ג מצוות והלכותיהן, זה הלימוד, ובמחשבה הוא משיג כל מה שאפשר לו להשיג בפרד"ס התורה, הרי כללות תרי"ג איברי נפשו מלובשים בתרי"ג מצוות התורה, שהם רמ"ח ושס"ה זה התרי"ג, ובפרטות בחינת חב"ד שבנפשו מלובשות בהשגת התורה שהוא משיג בפרד"ס כפי יכולת השגתו ושורש נפשו למעלה, והמידות שהן יראה ואהבה וענפיהן ותולדותיהן מלובשות בקיום המצוות במעשה ובדיבור שהוא תלמוד תורה שכנגד כולם, כי אהבה היא שורש כל רמ"ח מצוות עשה וממנה הן נמשכות ובלעדיה אין להן קיום אמיתי, כי המקיימם באמת הוא האוהב וכולי, ויראה, כן זה מצוות לא תעשה, וצמצם הקדוש ברוך הוא, זה הקטע העיקרי, וצמצם הקדוש ברוך הוא רצונו וחכמתו בתרי"ג מצוות התורה ובהלכותיהן ובצירופי אותיות התנ"ך ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חכמינו ז"ל, כאן הוא קצת מרחיב, בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגם בדעתה ולקיימם כל מה שאפשר לקיים מהם במעשה דיבור ומחשבה, ועל ידי זה תתלבש בכל עשר בחינותיה בשלושה לבושים אלו. ולכן נמשלה התורה למים, מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך התורה ירדה ממקום כבודה שהיא רצונו וחכמתו יתברך ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, ומשם נסעה וירדה בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים וענייני עולם הזה שהן רוב מצוות התורה ככולן והלכותיהן ובצירופי אותיות גשמיות בדיו על הספר, הפאן של קדושת הספר והמוסר, עשרים וארבעה ספרים שבתורה נביאים וכתובים, כדי שתהא כל מחשבה תפיסא בהן ואפילו בחינת דיבור ומעשה שלמטה ממדרגת מחשבה תפיסא בהן ומתלבשת בהן. אבל הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו לית מחשבה תפיסא ביה כלל, כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצוותיה, אזי היא תפיסא בהן ומתלבשת בהקדוש ברוך הוא ממש דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים, שורי שברים פרות שקרנים וכדומה, הרי זה כמחבק את המלך דרך משל, שאין הפרש במעלת התקרבותו ודבקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים, מאחר שגוף המלך בתוכם. כשמחבקים את המלך סביב הלבוש שלו זה גם נקרא לחבק את המלך. והתניא שמחשבה דיבור ומעשה זה לבושים של התורה, של המלך המופשט, וכן אם המלך מחבקו בזרועו גם אם היא מלובשת תוך מלבושיה כמו שנאמר וימינו תחבקני שהיא התורה שניתנה מימין שהיא בחינת חסד ומים. אז בעצם הוא מתאר כאן שהתורה יורדת בסתר המדרגה ממדרגותיה מלמעלה למטה ואיכשהו מתלבשת בסוף בכל מיני הלכות שאנחנו מכירים, שוורים שנוגחים פרות ושקרנים ומיגו וחזקות וכל מיני דברים ששאובים מהעולם שלנו, הם איזה שהם לבושים שהתורה לובשת. ואני רוצה טיפה לדבר על התהליך הזה. זה תהליך מעניין, אפשר רק לדבר עליו, לתפוס אותו עצמו אני לא חושב שאפשר, נדבר על זה עוד, אבל אני רוצה קצת לדבר עליו על המשמעות שלו. אני אתחיל אולי עם מדרש בגמרא בשבת בדף פ"ח. הגמרא אומרת ככה: ואמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם מה לילוד אישה בינינו? אמר להם לקבל תורה בא. אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ותשעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו? השם אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תנה הודך על השמים. תנה הודך למעלה. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, החזיר להם תשובה. אמר לפניו, ריבונו של עולם מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו, אחוז בכיסא כבודי וחזור להם תשובה, שנאמר מאחז פני כיסא פרשז עליו עננו. ואמר רבי נחום, מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר כאן הקדוש ברוך הוא הגן עליו. אמר לפניו, ריבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? כן, זו התשובה שהוא אמר למלאכים. אנוכי השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להם, למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? זה מה שכתוב בתורה, מה יש לכם עם התורה הזאת? תורה למה אתם? שוב מה כתיב בה? לא יהיה לך אלוהים אחרים. בין הגויים אתם שרויים שעובדים עבודה זרה? אומר למלאכים, כן, מה זה רלוונטי אליכם? שוב מה כתיב בה? זכור את יום השבת לקדשו. כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שבות? שוב מה כתיב בה? לא תישא, משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה? כבד את אביך ואת אמך, אבא ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה? לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב. קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? שימו לב הכל הלכות דרך אגב. אין פה חלקים לא הלכתיים. אמרנו הראשון, למשל אנוכי השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, יש מקום לדון אם אנוכי זה מצוות עשה, אבל עשרת הדיברות זה נכון. כן, אבל מה שהוא אומר להם שאין להם זה לא שהם לא יכולים לקיים את המצווה אלא שהאווירה של המצווה לא רלוונטית. נכון. אוקיי. אבל הרוב הוא הלכה, הרוב המוחלט הוא הלכה. מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, שנאמר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות, ואף מלאך המוות מסר לו דבר וכו'. בקיצור, השאלה המעניינת היא מה המלאכים חשבו? כמובן זו אגדה, לא באמת צריך להגיד שזה מה שהיה, אבל מה הסיפור הזה בא ללמד? מה המלאכים חשבו? שואל אותם שאלות פשוטות, נכון? עד עכשיו אתם למדתם את התורה לפני שהיא ניתנה לארץ. ומה הם למדו? כבד את אביך ואת אמך? לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי? שבת שתמיד תעשה מלאכה? אולי אפשר להבין שעד עכשיו המלאכים גם לא קיבלו את התורה, רק ראו שהיא גנוזה, ואז אמרו אם אלוקים פה נותן את זה למישהו שייתן את זה לנו. ואז מה רצו? ואז דנו בה וגילו, ואז משה רבנו סיפר, אה הבנו, עכשיו הכל בסדר. איך משה רבנו ידע אם הוא עוד לא קיבל את התורה? הוא כבר ידע. והם לא שאלו. אוקיי. מה המלאכים חשבו? נדמה לי שהסיפור פה, לא מה המלאכים חשבו, אלא מה האגדה הזאת באה ללמד. אפשר שהאגדה הזאת באה ללמד משהו שאני זה מה שהתחלתי קודם. התורה זה לא כבד את אביך ואת אמך, וגם לא שמור את יום השבת לקדשו. התורה היא איזשהו סוג של משהו מופשט, והמשהו המופשט הזה רלוונטי למלאכים כמו לבני אדם כמו לכל אחד, כמו לקדוש ברוך הוא. כאשר התורה יורדת למטה, התורה מתלבשת, זה בדיוק מה שבעל התניא תיאר קודם, התורה מתלבשת בתוך אוסף של הלכות ששאובות מהעולם שלנו, כיבוד הורים, שמירת שבת, עבודה זרה, כל מיני דברים מהסוג הזה. אבל זה לא התורה, תורה זה לא זה. התורה זה איזשהו סוג של רעיון מופשט שהלבוש שהוא לובש בעולם שלנו כמו שבעל התניא מתאר זה תרי"ג מצוות. אוקיי? כשהחכמים, כשהמלאכים מתווכחים עם משה רבנו הם לא מתווכחים איתו על כבד את אביך ואת אמך, לא זאת הנקודה בכלל, ברור שלא. כשהם עוסקים בתורה הם לא מדברים לא על אבא ואמא ולא על שבת ולא על שום דבר. הם מדברים על איזשהו רעיון מופשט, אין לי מושג מהו, ואני מניח שגם אצלם הם לא מדברים על הרעיון המופשט עצמו, אלא הם מדברים על איזשהו לבוש שהרעיון המופשט לובש בעולם המושגים שלהם. עולם היצירה, מלאכים בדרך כלל משויכים לעולם היצירה והבריאה כנגד כיסא הכבוד, אנחנו זה עולם העשייה. אז יש כנראה לבושים שהתורה לובשת שהם רלוונטיים לעולם היצירה והבריאה והמלאכים עוסקים בזה, ואנחנו עוסקים בתורה דרך הלבושים שלה שהיא מתלבשת בעולם העשייה, שזה העולם שלנו, העולם הגשמי שלנו. אז אם ככה אז מה הבעיה? אז מה הוויכוח? זאת אומרת, אתה תעסוק במה שאתה תעסוק ומלאכים, משה רבנו והמלאכים יעסקו במה שהם יעסקו. המלאכים לא הבינו את הנקודה הזאת עצמה, המלאכים באמת לא הבינו כנראה. עוד פעם, הגדה מתארת לנו את המסר הזה דרך זה שהמלאכים לא הבינו את הרעיון הזה שהתורה זה גם מה שהם עוסקים בו וגם לא מה שיורד למטה. התורה היא משהו מופשט שהיה אצל הקדוש ברוך הוא ונשאר אצל הקדוש ברוך הוא. זה לא, זה נשאר שם. הוא לובש כל מיני לבושים וככה כל לבוש כזה מוריד אותו עוד מדרגה. אז ועד המדרגת המלאכים זה לבוש אחד. אחרי זה הוא לובש עוד לבושים, הוא יורד לעולם שלנו, לעולם העשייה. וכל הלבושים האלה הם לבושים שבתוכם מתחבא המלך. ואפשר לחבק את המלך דרך הלבושים וזה כמו לחבק את המלך עצמו. עכשיו משה רבנו, מה שהוא אומר להם: מה אתם רוצים? התורה שאתם עסקתם בה נשארת אצלכם. אנחנו מקבלים איזשהו סוג של לבוש של התורה שלא רלוונטי אליכם. זה הכל. אתם תעסקו בשלכם ואנחנו נעסוק בשלנו. זה הכל. ולכן בעצם המדרש הזה בא, אני חושב שהוא בא ללמד שכל הדברים האלה שבהם אנחנו עוסקים זה באמת איזשהו סוג של לבושים, זה לא התורה עצמה. יש… מה? המלאכים לא ידעו את זה. כן, עוד פעם, זה הכל חז"ל. לא מלאכים ולא משה ולא שום דבר, אבל חז"ל באים דרך זה ללמד אותנו את הרעיון הזה. את הרעיון הזה שאנחנו מקבלים בעצם משהו מופשט שנמצא מעבר לתרי"ג מצוות שאותם אנחנו מכירים. התרי"ג מצוות האלה הם לבוש מסוים. הוא אומר להם: אנחנו מקבלים, אנחנו לא מקבלים את התורה. התורה הייתה למעלה ונשארת למעלה, המופשטת. גם אתם לא קיבלתם את התורה. אתם עוסקים בתורה דרך איזשהו לבוש שרלוונטי מבחינתכם, ואנחנו עוסקים בה דרך לבוש שרלוונטי מבחינתנו. הלבוש שלנו לא רלוונטי אליכם. מה יש לכם איתו? מה אתם עושים איתו? אני מקבל משהו שרלוונטי לעולם שלי. אתם עם מה שרלוונטי לעולם שלכם תישארו, זה לא נלקח מכם. אבל תדעו לכם שגם אתם לא באמת עוסקים בתורה עצמה. אתם עוסקים בתורה דרך לבושים שהם רלוונטיים לעולם שלכם. אתן לכם דוגמה שפעם הזכרתי אותה. יש איזה פרופסור גרמני לפילוסופיה בשם אויגן הריגל, שהוא כתב ספר שנקרא "זן ואמנות הקשת". זן בודהיזם, כן. והוא מספר שהוא חי בתחילת המאה ה-20. היה לו חבר פרופסור למשפטים בטוקיו, באוניברסיטת טוקיו. הוא הלך לבקר אותו בשנת שבתון, והוא ביקש ממנו, הוא רוצה ללמוד זן, שיתווך אותו לאיזה מאסטר של זן, למורה זן, למדריך זן. טוב, אז הוא חיבר אותו למישהו והוא הלך ללמוד אצלו, הלך אליו לשיעור ראשון. הספר מתאר את הלימוד שלו שם. הוא בא לתאר לאוזן מערבית את מה שהוא בעצם עבר שם, מאוד מעניין. אז הוא מתאר שמה את פגישת הפתיחה שלו עם המאסטר הזה, אז הוא אומר לו: מה אתה רוצה ללמוד? אתה רוצה ללמוד שזירת פרחים, ירייה בחץ וקשת, סיוף, אני לא זוכר, היה אולי עוד אופציה או שתיים. היו כמה אופציות. אז הוא אומר לו: לא, אני שום דבר מאלה לא, אני רוצה ללמוד זן. אוקיי, כן, אבל שזירת פרחים, סיוף או ירייה בחץ וקשת. אז לקח לו קצת זמן עד שהוא הבין שזה ממש לא משנה מה הוא יבחר. זאת אומרת, אפשר ללמוד את הזן, את הרעיון הזה שנקרא או את הרעיונות האלו שנקראים זן בכל אחד מהערוצים האלה. זה ממש לא משנה באיזה ערוץ תבחר, אתה לומד את אותו דבר. אתה יכול ללמוד את זה דרך קליעה בחץ וקשת, או דרך סיוף, או דרך שזירת פרחים. אבל אתה לומד את אותו דבר. אז מה זה הדבר שאותו לומדים? זה לא איך לקלוע נכון, כי זה לא קשור בכלל לקליעה בחץ וקשת מה שלומדים. החץ וקשת זה תווך שדרכו עובר עליך איזשהו משהו מופשט. המשהו המופשט הזה נקרא זן בודהיזם. והתווך ממש לא חשוב, תבחר אתה מה שאתה רוצה, מה שמדבר אליך, הנטיות שלך, לא יודע בדיוק מה, אבל התווך ממש לא משנה, אתה לומד את אותו דבר בכל האופנים האלה. אני חושב שזה משל מאוד יפה למה שאנחנו מדברים עליו כאן. כי בעצם הטענה שכשאנחנו לומדים שור שנוגח פרה לא מעניין אותנו לא השור ולא הפרה. זה לא רלוונטי. עוד פעם, אנחנו עוסקים בזה, כן מעניין אותנו, אנחנו רוצים לדעת מה הדין כששור נוגח פרה. אבל בסופו של דבר מה שאנחנו לומדים זה האוסף של רעיונות מופשטים שעוברים אלינו דרך העניין הזה, דרך השוורים והפרות. כי השוורים והפרות זה העולם שלנו. אז אנחנו צריכים, אנחנו לא יודעים איך ידברו איתנו שפה מופשטת. אין לנו שפה לדבר את הדבר המופשט הזה. אז מה עושים? הקדוש ברוך הוא מלביש את זה בלבושים ששאובים מהעולם שלנו, ובעולם שלנו אנחנו רואים שוורים ו… ופרות ושכנים ומיגוים וחזקות וטומאה וטהרה, כל מיני דברים מכל מיני סוגים. אבל הדברים האלה הם לבושים. הם לבושים שדרכם זה תווך מסוים, העולם שלנו בעצם הוא עולם המושגים שלנו, הוא משמש פה כתווך שדרכו מעבירים אלינו איזשהו אוסף של רעיונות. והמטרה כשאנחנו לומדים תורה זה הרעיונות האלה. כמו שהאפלטוני לוקח את זה? כן, במובן מסוים זה דומה. כן, זה דומה. אבל אני עוד נמצא עוד קודם, עוד מעט אני אולי אגיע גם לזה. בעצם יש כאן איזושהי הפשטה של אוסף של רעיונות שאין לנו שפה לדבר עליהם. כי כל המושגים בשפה שלנו הם מושגים ששאובים מהעולם שלנו. אז הקדוש ברוך הוא מלביש את הדברים המופשטים האלה בתוך השפה שלנו, בזה בעצם מה שאנחנו לומדים. הדבר המופשט ההוא שמולבש בתוך השפה שלנו, זה מה שנקרא תורה. אוקיי? כשאנחנו אומרים שאנחנו לומדים תורה, אנחנו כמובן מתכוונים ללימוד הדברים שאנחנו לומדים בדרך כלל, אבל אנחנו בעצם לומדים איזשהו משהו מופשט שמולבש בדברים האלה שאותם אנחנו לומדים, והוא נקרא תורה. והמלאכים לומדים את אותה תורה עצמה, בדיוק את אותה תורה שאנחנו לומדים. למרות שאין להם אב ואם, הם לא יצאו ממצרים, ועבודה זרה לא שייכת אצלם, והם לא עובדים שישה ימים ונחים ביום השביעי. שום דבר מזה לא קיים אצלם והם לומדים בדיוק את אותה תורה שאנחנו לומדים. בדיוק אותו דבר. רק אנחנו לומדים את זה דרך סיוף והם דרך שירת פרקים. לא משנה. הדבר המופשט הזה שחבוי בתוך המלבושים הוא אותו, או זה אותו, זה אותו דבר עצמו. אוקיי, זאת הנקודה שאני חושב שהמדרש הזה בא ללמד. עכשיו צריך להבין שגם הרעיון הזה, נגיד הרעיון של כיבוד הורים. אז הרעיון של כיבוד הורים הוא בעצמו איזשהו סוג של רעיון שעובר אחרי זה איזושהי המחשה, להבדיל מהפשטה, המחשה זה כאילו ההיפך מהפשטה. זאת אומרת לקחת משהו מופשט ולהפוך אותו למוחשי. אוקיי, דרך כל מיני פרטי הלכות. אבל פרטי ההלכות האלה הם מבטאים רעיונות. הרעיונות האלה זה איך לכבד את ההורים במקרה המסוים הזה, אוקיי? אבל זה כבר שלב, המעבר משלב שני לשלב שלישי. אני מדבר על המעבר משלב ראשון לשלב השני. גם כיבוד הורים בעצמו הוא לבוש. הוא לא הדבר עצמו. זאת אומרת התורה יכולה להתקיים בעולם שבו אין הורים ואין ילדים, אין יחסים של הורים וילדים, ועדיין ילמדו את אותה תורה. כמו המלאכים, ילמדו את אותה תורה. לכן אני מדבר פה על הפשטה יותר גבוהה מאשר ההפשטה של הרעיון לפרטים מעשיים. על הפשטה שמדברת על משהו שאני אפילו לא יודע איך לדבר עליו. ברמה הרעיונית אני יודע לדבר על כיבוד הורים. מה הרעיון? אנחנו ננסה להבין, דרך פרטי ההלכה אנחנו ננסה להבין מה הרעיון של כיבוד הורים, איך זה מה בדיוק זה אומר. אני צריך כיבוד ומורא, ודרך זה להגיע להגדרות ההלכתיות. ואפשר ללמוד בעיון את הפרטים ההלכתיים של כיבוד הורים ולהגיע לרעיונות המופשטים של כיבוד הורים. אבל זה כבר שלב ב'. זה להגיע משלב ג' לשלב ב'. אני מדבר על שלב א'. שלב א' אין לנו דרך לדבר עליו. לא יודע מה הוא אומר. זה לא… אבל ההנחה היא שאם אני לומד את הלכות כיבוד הורים, איכשהו נכנס לתוכי משהו ששייך להפשטה הגבוהה יותר, לרעיונות המופשטים האלה, שזה בעצם מה שנקרא באמת תורה. אוקיי? וזו הירידה הזאת בסדר המדרגה שמדבר עליה בעל התניא, שהתורה מתלבשת בלבושים שונים של מחשבה, דיבור ומעשה. מחשבה זה שלב ב'. זה לא שלב א'. התורה עצמה זה שלב א'. התורה עצמה היא משהו מופשט לגמרי. עליו אנחנו גם לא יכולים לחשוב, ולא לדבר, ולא לנסח. הוא פשוט לא בעולם המושגים שלנו. הוא מתלבש בתוך רעיונות. זה נקרא מחשבה. את המחשבה הזאת אנחנו מלבישים במילים. זה לבוש נוסף. מלבישים במילים. ועכשיו אנחנו מתחילים לראות אם זה פרטים, פרטים הלכתיים שניתן לבצע. זה כבר מעשה. מחשבה, דיבור ומעשה. אבל מחשבה, דיבור ומעשה הם שלושה לבושים, אומר בעל התניא. אז מה זה הדבר עצמו שמתלבש בלבושים האלה? זה מה שנקרא תורה. התורה היא גם לא מחשבה, כי המחשבה זה לבוש. בא ללמד. הצד של הנצחיות של התורה, של הדבר, המחשבה, הדיבור והמעשה. מה זאת אומרת? כאילו התורה היא נצחית, היא לא יכולה להשתנות. הרעיונות יכולים להשתנות, המעשים יכולים, הכל יכול להשתנות. תגיד, אבל הנוסח לא. הנוסח לא. אז כאילו, אז מה? מה עושים עם הנוסח הזה? הנוסח הזה הרי לא אומר כלום. תנסה להוציא משהו מהתורה אתה לא תצליח. שום דבר. מה שאתה מוציא מהתורה הוא פונקציה של הבן אדם, של התקופה, של הסברה, של מאה אלף דברים. לכן אמרתי, קדושת הנוסח היא קדושה פורמלית שבעצם לא אומרת כלום. ברגע שתתרגם את זה לעולם רעיוני, זה כבר פונקציה של העולם הרעיוני שלך. לכן אמרתי שאני גם לא רואה עד כמה באמת אפשר להתייחס למה שאני מפיק מהנוסח הזה באיזושהי צורה קונקרטית. מה זה שונה מאגדות חז"ל? כל מה שאמרתי על אגדות חז"ל נכון גם לחלקים ההלכתיים של התורה. רק שבחלקים ההלכתיים של התורה יש משהו שהוא כן הסלע, זה הנוסח. זה הכל. אבל כל פרט, כל פרשנות שתיתן לנוסח הזה, כבר פונקציה. דיברנו על כן, על מה שהרב קוק כתב למינים של הסוציאליזם במכתב תנחומים, שהוא אומר שיש סתירה, רבי אליעזר שאומר דבר שלא שמע מפי רבו, ובמקום אחר כתוב שאומר דברים שלא שמעתם אוזן מעולם. אז הוא אומר ששמע מפי רבו דברים שלא שמעתם אוזן מעולם. ואני חושב שזה פשט פשוט, לא דרוש. וזה אמיתי לגמרי. זאת אומרת, יש מצבים שדיברתי על זה, שאתה שומע מרבך משהו שהוא עצמו לא מבין מה הוא אומר. זאת אומרת, רק אצלך זה מקבל את הצורה שזה מקבל אצלך. אצלו זה קיבל צורה אחרת. יכול להיות שהוא לא יסכים עם מה שאתה אומר, ועדיין זה תורת רבך כפי שהיא מופיעה אצלך. יבוא איזשהו לבוש. אני אמרתי לכם, אני המגיד שיעור שלי בבבלי, הוא לא מסכים כמעט עם שום דבר שאני אומר. ועדיין את הדברים האלה קיבלתי ממנו. זה לא יעזור שום דבר, הוא יכול להתווכח עד מחר. מה, אמיתי, כי בסדר, זה הלבוש שהדברים מתלבשים כשהם עברו אליי. וזה נכון, הוא לא מכיר את הדברים בלבושם הזה. אבל זה דברים שבאו ממנו, שהם עברו אותו לבוש, התלבשו בלבוש כשהם הגיעו אליי. ואני חושב שזה נכון לכל מי שלמד אצל איזשהו רבה, מכיר את התופעה הזאת. מי יותר ומי פחות. זה ככה, זה ברור שזה ככה. לפעמים הוא עצמו לא מבין, בעיניי, את מה שהוא אמר. כי הבדיחות האלה על הרמב"ם, דיברנו על כל זה, כן, מה פרנק מבין ברמב"ם, הבדיחות האלה. אז זה אותו רעיון. הרמב"ם עצמו לא היה מסכים למה שרבי חיים מכניס בתוכו. אבל רבי חיים צודק. ברמה העקרונית. אפשר להתווכח עם רבי חיים על הרבה דברים, אפשר להתווכח איתו, אבל ברמה העקרונית, זה שהרמב"ם לא מסכים איתו זה לא אינדיקציה לכלום. זה לא מעניין. כיוון שבסופו של דבר במערכת המושגים של הזמן של רבי חיים, או של זמננו נגיד לצורך הדיון, אנחנו מבינים יותר טוב מהרמב"ם למה הוא התכוון. כי הוא באמת התכוון לזה, הוא פשוט לא חי בעולם המושגים הזה אז הוא לא, כמו שמשה רבנו הלך לבית מדרשו של רבי עקיבא. כן, זה הסיפור. הזכרתי את המדרש הזה. כן, משה רבנו בבית מדרשו של רבי עקיבא. זה בדיוק מה שהוא אומר. זה המדרש אומר. פשוטו של המדרש, זה לא דרושים, זה פשט פשוט. אני רוצה אולי להמחיש את זה יותר. כבר הזכרתי לא פעם את ההבחנה של קאנט בין הדבר כשלעצמו לבין הדבר כפי שהוא מופיע לעינינו. כמעט כל דבר שאנחנו נגיד על משהו הוא תיאור שלו, זאת אומרת הוא מתייחס למאפיינים שלו. כמעט שום דבר לא מתייחס לדבר עצמו. כן, אם אנחנו אומרים שהסטנדר הזה הוא משופע, או שהוא עשוי מעץ, או שהוא חום, גבוה, נמוך, עם רגלי מתכת, זה הכל מאפיינים של הסטנדר. מה עם הסטנדר החפצא, כן, הסטנדר בעצמותו? מה אני יודע להגיד עליו? בעל המאפיינים, כן, האובייקט שאלה המאפיינים שלו. כן, הסטנדר כשהוא לעצמו. מה? העץ והדבר, מה הפירוש? יש פה איזה עץ פה, שזה משהו מוחשי, שכל העץ פה זה מה שאנחנו קוראים סטנדר. לא, הסטנדר זה לא רק העץ, כל המכלול הזה הוא הסטנדר. עץ וברזל, בסדר, לא משנה. אבל כאילו מי זה בעל התכונות האלה? ומי זה הדבר שעשוי מעץ ומברזל? הזכרתם לי פה סיפור, לא יודע אם רענן, הכל פה מתערבב לי, יש סיפור של… בורחס, הסופר הארגנטינאי, אני תמיד כשאני מספר עליו אז אני מפליג בשבחו, האיש גאון, מת, סופר גאון. אז יש לו סיפור שנקרא טלן אוקבר טרטיוס, ובאיזושהי אסופה שנקראת בדיונות. וזה הסיפור הראשון או השני, אחד הסיפורים הראשונים שם. ושמה הוא מתאר כוכב בשם טלן, מופרע, סיפור מופרע לחלוטין, כוכב בשם טלן שמאוכלס על ידי אידיאליסטים, סוליפסיסטים. זאת אומרת אנשים שלא מאמינים בקיומו של עולם חיצוני אלא הכל קיים אצלנו בהכרה, ברקלי וכל הפילוסופים האידיאליסטים. ובסיפור הוא מתעלל בעמדה הזאת ומציג אותה בכל מיני צורות ממש גאוניות, זה פשוט חתיכת גאוניות פילוסופית הסיפור הזה. בין היתר הוא מדבר שם על השפה של הכוכב, החלק הצפוני של הכוכב, לא משנה, ומצאו שם איזשהו מילון של החלק הצפוני של הכוכב הזה. ובשפה של החלק הצפוני לא היו שמות עצם, כי אין אובייקטים, יש רק הכרות שלי, הכל נמצא אצלי בהכרה מבחינת האידיאליסטים, אז אין דברים בעולם עצמו. ואני עצמי גם לא בעולם? שאלה טובה, תשאל את האידיאליסטים, הם הרי עמדו פה ברמה הזאת על התזות המוזרות האלה. אבל מה שיפה, וזה התשובה לאריה, מה שיפה שם זה שבמילון הזה לא רק שאין שמות עצם אלא כל אוסף של מאפיינים יכול לתפקד כאובייקט. זאת אומרת צריחת הציפור במרחב עם צבעו של הקיר הזה ומזג האוויר ביחד קוראים לו יאנקדה לאוסף המאפיינים הזה. כי אם אתה לא מקבל את קיומם של אובייקטים אז מה קושר את השיפוע עם היותו עשוי מעץ עם זה שיש לו רגלי מתכת? אין אובייקט שכל אלה הם המאפיינים שלו, זה אוסף של מאפיינים. אבל אם ככה אז כל אוסף של מאפיינים יכול לכונן אובייקט, נכון? לא אמור להיות איזשהו קשר ביניהם. ואז הוא מתחיל להתפרע שם עם כל מיני אוסף של מאפיינים מכל מיני סוגים. נגיד בשפה שלהם למשל אי אפשר להגיד הירח זרח מעל הנהר, כי ירח ונהר זה שמות עצם. אז מה שאומרים היתה התיירחות לבנה מעל הזרימה השוטפת. אין נהר, יש רק מאפיינים של נהר שהוא זורם באופן שוטף, ואין ירח, יש רק התיירחות לבנה, יש רק מאפיינים, אין אובייקטים. אז בשפה שמה יש רק שפה של מאפיינים, אין אובייקטים. אבל בשפה של הכדור הצפוני יש אובייקטים, אבל זה נעשה באופן לגמרי שרירותי. זאת אומרת כל אוסף של מאפיינים אתה יכול לאגד אותו ביחד ולהגדיר אותו כאובייקט. אין שום בעיה. למה? וזה בעצם מה שיוצא מהתפיסה האידיאליסטית. כי בתפיסה האידיאליסטית אין באמת אובייקטים שהם העצמים שהמאפיינים מתארים אותם. אין, זה רק המאפיינים קיימים, אז מה הבעיה? מה קושר אוסף המאפיינים האלה להוות אובייקט? כל אוסף של מאפיינים אני יכול לייצר מהם אובייקט. אוקיי. ואם אני מניח שיש משהו שאוסף המאפיינים הזה מתאר אותו או שייך אליו ולכן דווקא אוסף המאפיינים הזה מכונן אובייקט ולא סתם אוסף של כל מה שאתם רוצים, אז זה אומר שיש שם משהו כזה, יש מישהו שהוא בעל המאפיינים, נכון? זאת בעצם הטענה. דיברתי על, אני לא זוכר מתי ואיפה, על לייבניץ ועקרון זהות הבלתי נבדלים. לייבניץ טוען ששני אובייקטים שיש להם את אותו סט של מאפיינים הם לא שניים, זה אותו אובייקט עצמו. ויש לו אפילו הוכחה. ההוכחה אומרת כך, בוא נגיד שזה שני עצמים, בדרך השלילה, נגיד שזה שני עצמים שונים, לא שונים במאפיינים אבל הם שניים, הם לא אחד. אוקיי? שניים שלא נבדלים במאפיינים שלהם אבל הם שניים. אז הוא אומר אז יש לאחד את התכונה, לאלף יש את התכונה שהוא לא בית, ואת התכונה הזאת אין לבית, אז זה אומר שהתכונות שלהם לא זהות, סימן שלא יכול להיות שהם. והוא מוביל אותנו לסתירה. ההנחה ההפוכה שמדובר בשני עצמים מובילה אותנו לסתירה, לכן סימן שההנחה הזאת לא נכונה. וזו הוכחה בדרך השלילה. הוא מניח את המבוקש כמובן, כמו שכל טיעון לוגי מניח את המבוקש. ומה, מה ההנחה שלו? הרי מה הדעה שכנגד? הדעה שכנגד אומרת שיכולים להיות שני אובייקטים שהם שניים למרות שאוסף המאפיינים שלהם הוא זהה. נכון? זה התזה שכנגדה הוא יוצא. מה בעצם התזה הזאת אומרת? התזה הזאת אומרת שיש בעצם משהו מעבר לאוסף המאפיינים. העצמות, העצם עצמו, זה אותו בעל המאפיינים, נכון? לעומת זאת לייבניץ מניח שעצם אינו אלא אוסף של מאפיינים, ולכן הוא אומר, טוב, אם יש שני אוספים זהים של מאפיינים, אז זה אותו עצם עצמו, כי אין שם שום דבר חוץ מאוסף המאפיינים. על זה הוויכוח, נכון? אבל אם זה באמת כך, אז כשהוא ההוכחה שלו בדרך השלילה נופלת. כי כשהוא אומר של-ב' יש את התכונה שהוא לא א', ברור שזו לא תכונה. להיות לא א' זה לא תכונה. להיות לא דומה ל-א' זה תכונה, אבל להיות לא א', כשאתה עצמך לא א' אלא משהו אחר או שאתה נראה אחרת, שיש לך תכונה אחרת, או שאתה פשוט אחר, אתה לא א', זו תכונה? כי זו בדיוק ההנחה שיש פה משהו שהוא לא אחת התכונות, הוא בעל התכונות, הוא זה שכל התכונות מתארות אותו, העצמות. וזה הוויכוח. בדיוק. אז על זה הוויכוח ולכן ההנחה שלו מניחה את המבוקש. בסדר. הטענה שלי בעצם זה שהתכונות הם תכונות של משהו. והמשהו הזה, נגיד לומר שהמשהו הזה קיים, זאת למשל אמירה עליו עצמו, זאת אמירה על החפצא, לא על התכונות שלו. נגיד שהוא קיים או נגיד שהוא אחד ולא שניים. ודיברתי פעם, נזכרתי פעם בתלמידה שלי ממדרשה בירוחם שדיברנו על העניין הזה, והיא אמרה שלדעתה גם אהבה מתייחסת לאובייקט ולא לתכונות. ובעצם זה מה שפרקי אבות, כן? כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה. אהבה שהיא אינה תלויה בדבר, בטל דבר לא בטלה אהבה. מה זאת אומרת אהבה שלא תלויה בדבר? אם אתה אוהב מישהו בגלל התכונות שלו, תכונות יכולות להשתנות, תקבל איזה לא יודע מה מכה במוח יכולות להשתנות כל התכונות, נכון? אתה מפסיק לאהוב אותו? אם כן, אז זאת אהבה שתלויה בדבר, זאת אהבה לתכונות. אבל אם האהבה שלו לא משתנה למרות שהתכונות משתנות, מה זה אומר? שהאהבה הזאת מכוונת לא אל התכונות אלא אל בעל התכונות. ולכן גם אם התכונות ישתנו, האהבה יכולה להישאר. אם היא נשארת, ואז זה אהבה שלא תלויה בדבר, כי בעל התכונות לא משתנה אף פעם. הוא זה הוא. אתה יכול לשנות את כל התכונות שלו חוץ מעצם העובדה שזה הוא. אוקיי. יש כאלה אהבות? לא יודע, בפרקי אבות כנראה הם מניחים שיש, אהבה שלא תלויה בדבר. אה? לא בטוח, בפרקי אבות כנראה הכוונה הייתה לדבר חיצוני, זאת אומרת להבדיל מהאדם כשלעצמו. אהבה שלא תלויה בדבר פירושו שגם אם הכל ישתנה האהבה נשארת. כן, אבל לא בטוח שהכל ישתנה הכוונה למצב פנימי, למשל מכה במוח שתאפס את כל האישיות. לא משנה. אבל מה, מה זה אותו דבר שכלפיו פונה האהבה שהכל מה שישתנה לא ישפיע? לאדם. האדם כמכלול, כולל התכונות. ומה זה כולל התכונות? כל התכונות שלו השתנו. עכשיו אתה ממשיך לאהוב אותו? אז פרקי אבות אומר במצב כזה זאת אהבה שלא תלויה בדבר, וזה כן תלוי בדבר. השאלה למה אתה מתכוון בדבר. אומרים כל דבר, כל אהבה שתלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה. אהבה שלא תלויה בדבר פירושו, פירושו שגם אם הכל ישתנה האהבה נשארת. זה הפשט הפשוט של המשנה. כן, אבל השאלה מה זה, כלומר אם זה בהקשר, זה כשאתה מניח את האדם בנפרד ומתייחס בנפרד לאדם עצמו ולתכונות? לא, כמו שהמשנה מתייחסת לזה נכון. אני לא מניח כלום. אני שואל מה המשנה אומרת. בטל דבר, יכול להיות שבטל דבר הכוונה דברים חיצוניים, כלומר אם הוא ירד במעמדו, יפסיד את הכסף, דברים כאלה. אבל אהבה שלא תלויה בדבר פירושו ששום דבר, כן, מים רבים לא יכבו את האהבה ונהרות לא ישטפוה. שום דבר שישתנה לא ישנה את זה. אז מה זה אומר? שיש שם משהו שנשאר אותו דבר למרות כל השינויים. הכל יכול להשתנות אבל יש שם משהו אחד שנשאר, והאהבה כשהיא פונה אליו, זה אהבה שלא תלויה בדבר. אז הנקודה הזאת היא כשאני מפלח את האהבה, ואז מה זה? אז האהבה היא לא פונה אל הדבר הזה. אני רק מביא את זה כדוגמה לזה שרוב הדברים שאנחנו אומרים על אובייקטים מסוימים או על אנשים מתייחסים לתכונות שלהם. מעט מאוד מהדברים שאנחנו אומרים מתייחסים לדבר עצמו או לאדם עצמו. זה שהוא קיים מתייחס לדבר עצמו. אהבה אולי, מה שדיברתי קודם, זה שהוא אחד ולא שניים יכול להיות, או שהוא לא משהו אחר, זאת אומרת שהוא יאנקל'ה ולא בערל'ה, לצורך העניין זה אמירה עליו, זה לא אמירה על תכונה שלו. אוקיי? אולי עוד משהו, לא יודע, מעט מאוד דברים. רוב הדברים שאנחנו אומרים אנחנו אומרים על התכונות של הדברים. עכשיו כאן, כשהוא עשה את ההבחנה הזאת בין הדבר כשהוא לעצמו לבין הדבר כפי שהוא מופיע לעינינו, יש פה הרבה פרשנים לקאנט. עכשיו הרבה, אני לא יודע, לא מספיק בקיא בשביל לדעת מי זה הרוב ומה אומר כל אחד, אבל הרבה מהפרשנים של קאנט מתייחסים לחוסר היכולת שלנו להיפגש עם הדבר עצמו אלא רק עם התכונות, עם הדבר כפי שהוא מופיע לעינינו כמגבלה. זה איזשהו סוג של מגבלה. אנחנו לא מצליחים להיפגש עם הדבר עצמו, אנחנו מוגבלים על ידי החושים שלנו, על ידי צורות התפיסה שלנו, ולכן בעצם יש לנו איזושהי מגבלה, אנחנו לא יכולים לתפוס את הדבר עצמו. ואני טוען שזה לא מגבלה. זאת פשוט הגדרה של המושג תפיסה. לתפוס את הדבר פירושו להכניס אותו למערכת המושגים שלי, כדי שאני אוכל לתפוס. לכן בהגדרה, תפיסה תמיד נעשית דרך מערכת המושגים שלי. זה לא מגבלה, זה מה שנקרא לתפוס. למשל, אתן דוגמה, דוגמה של ברטרנד ראסל. אנשים שואלים את עצמם מה זה צבע צהוב? אז התשובה שנותנים לזה זה גל אלקטרומגנטי באורך גל כזה וכזה. אלה שטויות. צבע צהוב זו התופעה ההכרתית, מה שאני מכיר כצבע צהוב. הגל האלקטרומגנטי באורך גל מסוים הוא הגורם לתחושה הזאת של הצבע הצהוב. זו התופעה בעולם, זו תופעה פיזיקלית, זה לא צבע. צבע קיים רק אצלי בהכרה. כמו הרעש ביער. כן, כמו העץ שנופל ביער, והשאלה המפורסמת אם אף אחד לא נמצא שמה האם העץ משמיע קול. והתשובה היא כמובן לא. ברור שלא משמיע קול אם אף אחד לא נמצא שמה. הוא מניע אוויר. ואנשים בטוחים שהתשובה היא כן. ברור שלא, התשובה היא לא. וזה לא שאלה פילוסופית, זו עובדה. זה לא משמיע קול. מה שהוא עושה הוא מניע אוויר, הוא יוצר שם גל אקוסטי. כאשר תהיה שם אוזן או עור התוף שהגל האקוסטי יפגע בו, אז תיווצר הכרה של קול. עור התוף לא מספיק, צריך גם הכרה. ברור, כל הפרוסס שלנו. אוקיי? אז תיווצר קול. קול זו תופעה הכרתית. בלי שיש בן אדם שקולט את מה שקורה שמה אין קול. מה שיש זה גל אקוסטי. בעלי חיים, מי שיוצר את הקולות, אני לא יודע, כל יצורים שמתרגמים גלים אקוסטיים לקולות, אז אצלהם יש קול. לא יודע למי יש את זה ולמי אין את זה, זה לא משנה. אבל כל עוד אין יצור כזה שם, מה שיש זה גל אקוסטי, לא קול. אוקיי? אז כשאני תופס נפילת עץ, אני תופס אותה בין היתר במונחים של הקול שהיא משמיעה. נכון? אז האם תפסתי את הנפילה עצמה? את התופעה של הנפילה בעצמה? אני טוען שכן. התפיסה של התופעה הזאת פירושה לתרגם אותה למערכת המושגים ההכרתיים שלי. למשל קולות, מראות, כל מיני דברים, טעם, ריח, מישוש, כן, כל הדברים האלה. זה האופן או השפה שהדבר הזה לובש כאשר הוא נכנס לתוך המערכת ההכרתית שלי. אבל זה לא מגבלה. כך תופסים את הדבר עצמו. אני תופס את הדבר עצמו, אני לא תופס משהו אחר. לתפוס את הדבר עצמו פירושו להלביש אותו. לתוך מערכת המושגים שלי. זה נקרא לתפוס את הדבר עצמו. כשאתה שואל אותי רגע, אבל מה הצבע האמיתי של הדברים כפי שהוא שם, לא הצבע כפי שאני רואה אותו. זו שאלה של מי שלא מבין על מה הוא מדבר. אין צבע של הדבר כשהוא לעצמו. צבע קיים רק אצלי בהכרה. צבע זו תופעה הכרתית. אין צבע של הדבר כשהוא לעצמו. יש בדבר כשהוא לעצמו משהו מופשט, שקוראים לו במקרה הזה גל אלקטרומגנטי. למרות שכל מה שתנסו להגיד על הגל האלקטרומגנטי הזה, תמיד יש עירוב מעולם המושגים שלכם. גם להגיד שיש שם גל אלקטרומגנטי זה בעצם להגיד איזושהי אמירה שהיא אמירה ששייכת לעולם המושגים שלי. אני יודע שיש שם משהו. למשהו הזה אני קורא גל אלקטרומגנטי. זה שם. כל מה שתגידו עליו יש עירוב מעולם המושגים שלכם. זה שיש לו אורך גל, זה שהוא נראה כך, שיש לו צבע כזה, הכל בעולם המושגים שלנו. אורך גל זה גם איזושהי צורת תיאור בעולם המושגים שלנו, למרות שהיא יותר מופשטת מאשר הצבע שאני חווה אותו באופן בלתי אמצעי. אבל זה עדיין מערכת המושגים שלי. אם יהיה יצור אחר שיתפוס את הדברים בצורה שונה, הוא לא ידבר על זה במונחים של אורכי גל ושל זה, הוא ידבר על זה אולי בשפה שונה לחלוטין. הוא ידבר על אותו דבר עצמו. אבל בגלל שעולם ההכרות שלו או החושים שלו נראים אחרת, אם בכלל יש חושים וגם מה זה, אז השפה שבה הוא ישתמש תהיה שפה שונה לחלוטין. הוא ידבר על אותו דבר עצמו. כמו שדיברנו על זה פעם, דיברנו על זה פעם כשדיברתי על הביקורת הפמיניסטית שיש בספר של גדי טאוב, המרד השפוף, אז הוא מביא שם כל מיני פמיניסטיות הזויות כאלה שטוענות שנשים לא מצליחות בפיזיקה כי את הפיזיקה גיבשו גברים, והם ניסחו את זה בשפה שלהם, וזה לא מאפשר לנשים להבין את זה, זה הכל, אבל אין שום יתרון לגברים על נשים בפיזיקה. לא בגלל זה גברים מצליחים יותר בפיזיקה, אלא פשוט בגלל שהם גיבשו את זה בשפה גברית. מה? אבל יש שוני בשפה? מה זה שפה? לא באנגלית, שפה בצורת החשיבה, השפה, המושגים. אז יש שוני בין גברים לנשים בצורת החשיבה? כן, זאת התפיסה שקיימת שם בקיצון. אני לא רוצה לשים להם מילים בפה. יש הרבה פמיניסטיות, תלוי. יש כאלה שאומרות שהכל זה הבניות, זה סוג אחד. ויש סוג אחר של להיפך, מכירות בעומק ההבדל, ולכן הן אומרות ששום דבר לא תלוי בהבדל הזה. אפשר היה לייצר את הפיזיקה בשפה הנשית, את אותה פיזיקה, ואז הנשים היו כוכבות והגברים לא היו מצליחים בפיזיקה. אז גדי טאוב כותב בספר שלו שהוא לא היה רוצה לנסוע במטוס שנבנה על פי פיזיקה נשית. כי פיזיקה יש פיזיקה, פיזיקה נכונה או פיזיקה לא נכונה, אין הרבה פיזיקות. ואני חושב שהוא טועה. אני חושב שהוא טועה במקרה הזה. אתם יודעים, גם שעון עומד מראה את השעה הנכונה פעמיים ביממה. רודיארד קיפלינג אומר. רק שעון עומד. נכון? או ששעון שרץ, שעון שרץ אף פעם לא מראה את השעה הנכונה. יש לו איזה פיגור, אז הוא אף פעם… הוא יראה את זה אולי פעם, תלוי מה הקצב הסטרובוסקופי, תלוי באיזה קצב הוא צובר את הפיגור לעומת או שמראה את זה תמיד נכון אבל זה אי אפשר לצמצם. או שזה אף פעם לא קורה, או שאם הוא שעון מדויק לחלוטין אז הוא אף פעם לא מראה את השעה הנכונה, ואם הוא שעון שעובד בקצב קצת שונה אז הוא מראה את השעה הנכונה אחת לכמה זמן, תלוי בקצב הפיגור שלו או המהירות שלו. אז כן, גם הפמיניסטיות הרדיקליות עם כל הטיפשות והתסכול גם אמרו משהו נכון, כמו ששעון עומד מראה את השעה הנכונה. אני חושב שהוא טועה במקרה הזה. אני חושב שאפשר לתאר את העולם העקרוני, עוד פעם אני לא יודע איך עושים את זה, אבל עקרונית אפשר לתאר את עולם הפיזיקה במערכת מושגים שונה לחלוטין. החוקים ייראו אחרת לגמיי, והכל יהיה אותו דבר. יתארו את אותה מערכת, את אותו סט של תופעות. תחשבו על בן אדם, תחשבו על בן אדם, כן, שבדיוק העיניים שלו מחוברות למרכז השמע. בסדר? העיניים מעבירות אינפורמציה למרכז השמע במוח, לא למרכז הראייה. אז מה שאנחנו רואים הוא ישמע. נכון? מבחינתו גל אלקטרומגנטי יהיה קול. נכון? לא יהיה אור. עכשיו מי צודק? אין פה צודק וטועה. אנחנו לא יותר צודקים ממנו. אנחנו בנויים ככה והוא בנוי ככה. אין פה צודק ואין פה טועה. אבל אם הוא יעבוד נכון. אז המטוס שהוא יבנה יטוס טוב. למרות שכשהוא ייתן את התוכניות איך לבנות את המטוס, הוא ייתן אותם בצורה של קונצרטים. לא בצורה של תמונות שאנחנו צריכים לעקוב אחריהם ולראות איך בונים מטוס. וזה נוסחאות יותר… כן, זה קונצרטים, יהיו תווים, לא יודע, יהיו דברים אחרים. לא יודע מה. אוקיי? ואין שום מניעה שבעולם, להפך, ברור לי שזה נכון, שיש אינסוף צורות לתאר את הפיזיקה הנכונה. בצורות לגמרי שונות. יכול להיות שיהיו תיאורים של הפיזיקה שבכלל לא ישתמשו במתמטיקה, או ישתמשו במתמטיקה אחרת, או לא יודע בדיוק מה. משהו אחר. בעולם שלנו, בעולם המושגים שלנו, אנחנו משתמשים במתמטיקה. מה? נתת פעם דוגמה של אופטיקה של לפי חוקי סנל או לפי מינימום זמן פרמה. כן, בדיוק. זה תיאור טלאולוגי ותיאור סיבתי. או אותו דבר מי שיבנה משקפת או לא יודע מה. זה אותו דבר, וזה פשוט, ובינתיים אלו אפילו שני תיאורים שאנחנו מכירים אותם ואנחנו יודעים שהם שקולים. ולכן זו דוגמה כל כך טובה, אבל היא דוגמה פשוטה. אני מדבר על דברים שבכלל אנחנו לא מבינים אותם. יש, כשדיברנו על החץ של זנון, נדמה לי שבהקשר זה דיברנו על זה, על החץ של זנון, על הפרדוקס של החץ במעופו. ודיברתי שם על צורות תיאור שונות בתורת הקוונטים. יש תמונת התנע ותמונת המקום. שאפשר לתאר את הכל במונחים של מהירויות, אפשר לתאר את הכל במונחים של מקומות. התכונות של הגוף כפונקציה של המהירות שלו וכפונקציה של המקום שלו. זה בכלל לא משנה, זה שתי צורות תיאור ששתיהן יכולות לתאר את כל הפיזיקה. אתה יכול לתאר את הפיזיקה בתמונת המקום, אתה יכול לתאר את הפיזיקה בתמונת התנע, תמונת המהירות, וזה שתי צורות תיאור ששתיהן נכונות. אין פה נכון ולא נכון. דיברתי על אפקט דופלר. אפקט דופלר מגדיר מהירות, אז אתה יכול להגדיר מהירות דרך הפרש במקום חלקי הפרש בזמן, כמה זמן לקח לך לעבור מרחק מסוים, ואתה יכול למדוד מהירות לא דרך למדוד מיקומים ולחלק בזמן, אלא דרך אפקט דופלר. לשלוח קרן, למדוד את השינוי בתדירות. השינוי בתדירות הזה הוא פרופורציונלי למהירות. וזה בכלל לא דרך הפרשים של מיקום חלקי הפרשים של זמן. וזה נותן את אותה תוצאה. עכשיו, אלה תופעות שאנחנו מכירים, לכן קל להדגים על זה. אבל אין דבר, יבואו יצורים אחרים שהראש שלהם בנוי אחרת, התפיסה שלהם בנויה אחרת, הפיזיקה שהם יתארו תהיה לגמרי אחרת. וזה מזכיר לכם את משה רבנו בבית המדרש של רבי עקיבא, זה בדיוק זה לדעתי. כי בסופו של דבר משה רבנו הגיע עם מערכת המושגים שלו. והוא שמע בבית המדרש של רבי עקיבא איך הם לומדים תורה והוא לא הבין כלום. ואז אמרו לו זה הלכה למשה מסיני והוא נרגע. למה? כי הוא הבין שהם מדברים בתמונת המקום והוא מדבר בתמונת התנע. פשוט תמונות שונות בעולם מושגים שונה. אנחנו מתארים את אותו דבר, זו בדיוק אותה תורה. וזו בדיוק ההפשטה שדיברתי עליה קודם, שאמרתי שהתורה יכולה לעבור דרך שזירת פרחים או קליעה בחץ וקשת. זה בכלל לא משנה. זה בסך הכל מערכות מושגיות שונות שהדבר המופשט הזה יכול להתלבש בכל אחת מהן, וזה יהיה אותו דבר עצמו. הוא מתלבש במערכת מושגית שונה ואתה לומד משהו שהוא לכאורה שונה לחלוטין אבל אתה לומד את אותו דבר עצמו. אז זו בעצם הטענה. ויש הבדל בין הלבוש של… התורה של הקדוש ברוך הוא שהיא באמת לבשה תורה ודברים, ולא ההלבשה הראשונה. כן, ההלבשה הראשונה. שור שנגח את השור, השלם ישלם המבעיר את הבערה. יש פסוקים שהקדוש ברוך הוא עשה את ההלבשה הראשונה. משם והלאה אנחנו עובדים עם הלבושים שהוא עשה, לא אנחנו בונים את הלבושים. הוא הלביש את זה בלבושים שלקוחים מהעולם שלנו. אין ספק שיש לנו טעויות בפרשנות. אני לא טוען שאנחנו לא טועים בפרשנות וכל הפרשנויות צודקות, ממש לא. מה שאני טוען זה שאנחנו עוסקים באותה תורה. יכולות להיות טעויות לגביה, ברור שיש לנו טעויות, אין לי ספק שיש לנו טעויות. אנחנו עוסקים באותה תורה למרות שאנחנו עוסקים בשוורים ופרות. ולכן האנשים שחושבים שלעסוק בתורה, שלעסוק ברעיונות מוזרים כאלה, זה מין אנכרוניזם כזה, אתה עוסק באיזה עולם מת, בפרים ובשוורים ופרות ודברים שכבר היום לא קיימים, או כל מיני כלים עתיקים או כל מיני דברים כאלה, כאילו התורה לא רלוונטית. הם לא מבינים מה זה תורה. התורה בכלל לא עוסקת לא בשוורים, לא בפרות ולא בנפה ובכברה וב… זורה בורר ומרקד. שלושת המלאכות. זורה בורר ומרקד זה בעצם שלוש מלאכות שהן מתוארות. במושגים של חוקי העולם שלנו, נכון? אבל הן בעצם עושות את אותו דבר. הן בוררות פסולת מאוכל. זה בעצם מה שהן עושות. אוקיי, אז זה סוג מסוים למשל של המחשה של רעיון מופשט שיוצר שלוש המחשות שונות. ואז הגמרא אומרת שאם לא שלושתן היו במשכן זאת הייתה מלאכה אחת ולא שלוש מלאכות או שלושה אבות. כן, אנחנו מכירים דברים כאלה גם מהעולם שלנו. שכל זה כמובן מהעולם שלנו ואני מנסה מזה ללמוד על מה קורה בהפשטות הקודמות. מה קרה עד שזה הגיע לעולם שלנו. אני חושב שזה מה שהמדרש הזה בא להגיד, שהתורה של המלאכים עברה הפשטה לעולם הבריאה והיצירה, התורה שלנו עברה עוד המחשה, לא הפשטה, המחשה, עברה עוד המחשה לעולם העשייה. עכשיו אנחנו עובדים על שוורים ופרות והורים ושמירת שבת וששת ימים תעשה מלאכה וכל הדברים האלו, זה הכול מהעולם שלנו. אבל זה הסוף, או שזירת הפרחים, זה ממש לא משנה. המטרה היא לא לדעת מה הדין של שור שנוגח פרה, זה כן המטרה של הלימוד המעשי, בסופו של דבר ככה אנחנו לומדים, אבל דרך הדרך הזאת של שוורים שלומדים פרות עוברים אלינו רעיונות מופשטים שאין לנו שום דרך אחרת לדבר עליהם אלא במערכת המושגים הזאת. זה ההבדל בין אם אתה קורא מגילת אסתר או לומד קצות, עולם המופשט. אז למה זה נקרא בייחוד וזה לא בייחוד? לא, אמרתי, זה בדיחה. אמרתי כי… לא, אבל למה זה בדיחה? זה בדיחה כי לתורה שבכתב יש קדושת נוסח, ומגילת אסתר היא חלק מהתורה שבכתב. וקדושת הנוסח בעצם אומרת שאם אתה עוסק בזה אתה עוסק בדבר המופשט ההוא שאנחנו מדברים עליו. אוקיי, אבל למשל כמו שדיברתי בשיעורים הקודמים, למשל כשאתה מתעסק במורה נבוכים או באגדות חז"ל, לזה אין קדושת נוסח. אם זה לא אומר לך משהו אז זה לא שווה כלום. פה אין את הערובה הזאת שמשהו יתלבש באיזשהו לבוש ואם אתה עוסק בלבוש אתה מחבק את המלך דרך הלבוש שלו. זה לא משנה, בסופו של דבר, בסופו של דבר אתה מחבק את המלך עצמו. זה בדיוק מה שקורה בתורה בחפצא ולא קורה בתורה בגברא, כמו אלו שדיברתי עליהם בשיעורים הקודמים. כי בתורה בגברא זה תוכן, ואם אתה עוסק בתוכן ואתה מבין ואתה מפיק מזה משהו אז הרווחת, אבל עצם העיסוק כשלעצמו אם לא הפקת מזה משהו זה סתם ביטול תורה. לכן אמרתי שבעיניי מורה נבוכים והחטא ועונשו או ביקורת התבונה הטהורה הם אותו דבר, הם לא באמת שונים אחד מהשני. אם זה תורם לך משהו אז זה תורה בגברא, תורה סובייקטיבית, תורה מבחינת מה שזה תרם לי. זה כשלעצמו החפצא של הדבר הוא לא תורה, הוא לא תורה. אז לכן אני אומר שכל מה שאמרתי עכשיו מבחינת ההתלבשות זה הכול נאמר על תורה בחפצא, אמרתי את זה בהתחלה. זה הכול נאמר על תורה בחפצא. תורה בחפצא יכולה להתלבש בהמון דברים וכשאתה עוסק בהם אתה כנראה עוסק במשהו מופשט שנקרא תורה שאני לא יודע להגדיר אותו. הוא נקרא תורה. הקדוש ברוך הוא שהלביש את זה בזה הוא קרא לזה תורה אז כנראה שזה מולבש בתוך זה משהו שהוא תורה. אבל דברים שהם יצירה של בני אדם, אז אם זה תורם לך משהו ומוסיף לך לתפיסת העולם, לערכים, לאספקטים הרוחניים, אז זה יכול להיות תורה בגברא, אבל אם לא אז לא עשית כלום, סתם ביטלת תורה. זו תורה של בני אדם. אתן דוגמה, או לפני שאתן את הדוגמה הזאת. תיארתי קודם את ההפשטה של דבר מופשט והתלבשותו במחשבה, דיבור ומעשה, שזה בעצם שלושה לבושים. הדבר המופשט הוא אף אחד משלושתם, הוא הדבר שמתלבש בשלושתם. כשאנחנו מנסחים את זה בשפה, המחשבה עוברת ל… המחשבה היא הלבוש הראשון, כיבוד הורים, הרעיון של כיבוד הורים. עכשיו כשאני אומר כיבוד הורים כבר הלבשתי את זה בשפה, אז המחשבה כבר הפכה להיות יותר קונקרטית. הזכרתי פעם את המאמר הזה בנייצ'ר שקראתי פעם על וואן טו מני סיסטם, אני חושב על השבט בברזיל שספרו אחת, שתיים וארבע. זה המספרים שהיו להם בשפה שלהם. אחת, שתיים וארבע. זהו, לא היו להם עוד מספרים. הם לא ידעו לענות על זה, כי זה הרבה וזה הרבה. ואת השפה, היא מצד אחד ניזונה מהמחשבה, אבל מצד שני גם עוזרת למחשבה. וכשאנחנו ממשיגים דברים בשפה, אז א' ברור שאיכשהו צריך להיות להם איזהו רעיון, אחרת לא היו מצליחים להמשיג את זה ולהכניס אותו בתוך מושגים, בתוך שפה. אבל מצד שני ההמסגה מחדדת את הרעיונות. זאת אומרת השפה גם עוזרת לנו לחשוב, היא לא רק מבטאת את המחשבה, היא גם עוזרת לנו לחשוב. יש גמרא מעניינת… למה לא? פה זה לא… כן. לא פשוט דברים אלה, יש את הגמרא בברכות, אני עוד רגע אחזור. גמרא בברכות הרי אומרת הקורא שמע ולא השמיע לאוזנו יצא. רבי יוסי אומר לא יצא. משנה, כן? קרא ולא דקדק באותיותיה, רבי יוסי אומר יצא, רבי יהודה אומר לא יצא, נכון? שואלת הגמרא מאי טעמא דרבי יוסי? משום דכתיב שמע, השמע לאוזנך מה שאתה מוציא מפיך. בסדר? ורבי יוסי אומר שאם הוא לא השמיע לאוזנו לא יצא, למה? כי כתוב שמע ישראל. צריך בדבר קריאת שמע, כן? להשמיע לאוזנך מה שאתה מוציא מפיך. ותנא קמא סבר שמע בכל לשון שאתה שומע. הוא לומד משהו אחר מהפסוק שמע ישראל. שאפשר להגיד את זה בכל לשון. והרשב"א, ורבי יוסי תרתי שמע מינה. רבי יוסי לומד משמע ישראל שני דברים. גם שאתה תשמיע לאוזנך וגם שבכל לשון. ועל זה מקשה הרשב"א, ורבי יוסי אמר לך ממילא שמעת מינה בכל לשון שאתה שומע, כדברי רש"י ז"ל תרתי שמע מינה. דדרש נמי שמע בכל לשון, שמע מינה נמי דצריך להשמיע לאוזנו. שני דברים אתה לומד. ואינו מחובר ביניהם לרשב"א. דמנא ליה דשמעת מינה תרתי? ועוד דלאו היינו ממילא, מה זה ממילא? אתה לומד מזה שני דברים, זה לא ממילא. אז אומר הרשב"א, ונראה לפרש דהכי קאמר: כיוון דדרש מיניה כל לשון שאתה שומע, ממילא שמעת מינה דצריך להשמיע לאוזנו. דאי לאו, למה לי דאיצטריך רחמנא למשרי כל לשון שהוא שומע? פשיטא. שהרי אם אינו צריך להשמיע לאוזנו, אפילו בהרהור הלב דעלמא שרי. כדאשכחן לקמן גבי בעל קרי, ובהרהור הלב לא שייך לשון. וממילא שמעינן דאין קפידא בין לשון הקודש לכל שאר הלשונות. אלא ודאי מדאיצטריך רחמנא למשרי כל לשון, ממילא שמעינן דצריך להשמיע לאוזנו. אז אומר ככה: אם היה צריך לימוד שאתה יכול להגיד את זה בכל לשון, אז ברור ממילא שאתה גם צריך להשמיע לאוזנו. זה הממילא של רש"י. למה? כי אם היה מספיק בהרהור, אז ברור שאפשר בכל לשון. לא צריך להשמיע לי שבכל לשון. וכי שייך שפה בהרהור? ככה אומר הרשב"א. עוד רגע נראה. ככה אומר הרשב"א נגד מה שאמרתי קודם. עוד רגע. אז ככה הרשב"א טוען. השאגת אריה מקשה על הרשב"א מתנא קמא, ובתנא קמא מוכח ההיפך. שתנא קמא אומר שיכול לא להשמיע לאוזנו. נכון? כך הוא חולק על רבי יוסי. אז מה הוא עושה עם שמע ישראל? על כורחך בכל לשון שאתה שומע. נכון? אבל אם לא צריך להשמיע לאוזנו, אז למה צריך להשמיע בכל לשון שאתה שומע? קושיה לרשב"א קשה לפי תנא קמא. הוא מסביר את רבי יוסי אבל לפי תנא קמא זה קשה. לכן ברור שהרשב"א לא צודק, כך טוען השאגת אריה. אני חושב שהוא לא צודק השאגת אריה. הרשב"א לא מתכוון להגיד, ככה יש חזון איש שרוצה להגיד את זה והרש"ש למד ככה, לא זה לא נכון. הרשב"א לא מתכוון להגיד שלא שייך דיבור במחשבה. הוא חושב שיש דיבור במחשבה, אנחנו חושבים בדיבור. הרשב"א טוען אבל שאם יש משהו שהוא דין במחשבה ולא בדיבור, אז לא אכפת לי באיזה שפה אתה עושה את זה. כי זה לא דין בשפה, זה דין ברעיון שהשפה מבטאת. שגם אם אתה חושב במילים, אם אתה רק חושב את זה ולא אומר את זה, אז המילים זה רק היכי תימצי. מה שחשוב זה המחשבה שאותה אתה חושב באמצעות המילים. רק אם אתה מדבר אז אפשר לדבר איתך באיזה שפה, שפת הקודש כן, שפה כזאת לא. אבל כשאתה חושב, הרשב"א לא התכוון להגיד שאתה לא חושב בשפה. יכול להיות אפילו שאתה תמיד חושב בשפה. אני לא בטוח שאתה צודק בזה. אבל אולי אפילו זה. מה שהרשב"א התכוון לומר שזה לא דין בשפה. זאת אומרת, אם זה דין במחשבה ולא בדיבור, אז ברור שלא מעניין אותי השפה, כי מה שחשוב זה מה אתה חושב. מה זה משנה באיזה שפה אתה משתמש? אז זה בעצם הטענה, טענה מעניינת אבל נשארת גם לפי הפירוש המרוקח הזה, ואולי אפילו מתחזקת. כי בעצם מה שהוא טוען זה שכשבן אדם חושב, מבטא משהו במילים, ברור שיש איזשהו רעיון שאותו המילים מבטאות. כשאני אומר כיבוד הורים, אמרתי משהו במילים. אבל יש איזשהו רעיון שאותו אני מבטא עם המילים האלו. זאת ההפשטה השנייה, ממחשבה לדיבור. ההפשטה הראשונה אמרתי מהדבר המופשט למחשבה. ההפשטה השנייה זה ממחשבה לדיבור. זה בעצם מה שהרשב"א מדבר כאן. ומדיבור כמובן זה עובר למעשה, אבל זה כבר פשוט, אנחנו יודעים. זאת ההפשטה השלישית. הכי מוחשית. מה? ההפשטה הכי מוחשית. כן, כולם לכיוון שלמעלה זה הפשטה. כן. יש רש"ש במסכת שבת בדף מ'. תוספות מדבר על בעל קרי אם הוא יכול להרהר בדברי תורה, ובמבואות המטונפים להרהר בדברי תורה. אז התוספות אומר, אף על גב דאסור להרהר, נפקא מינה דאסור להרהר בלשון הקודש, והוא הרהר בלשון חול. אז אומר על זה הרש"ש שזה נגד הרשב"א, זה ראיה לסיוע לסתירה כנגד הרשב"א, כי הוא רואה ששייך שפה בהרהור. אני לא חושב שזה ראיה נגד הרשב"א. ברור ששייך שפה בהרהור, אפשר להרהר בשפה כזאת או בשפה אחרת. אבל כשיש דין לעשות משהו במחשבה ולא בדיבור, לא אכפת לי באיזו שפה אתה עושה. איסור להרהר במבואות המטונפים, יכול להיות שאסור להרהר בלשון הקודש, ואת זה אני לא יודע. לכן אני לא חושב שהתוספות הזה בהכרח נגד הרשב"א. ברגע שאנחנו רואים שיש לזה, הטענה שם הייתה שאין צורך לומר את זה כי הוא חושב. הוא באיסור על הרהור, איסור על ההרהור, יכול להיות שיש איסור בהרהור על לשון הקודש דווקא. אתה צריך להגיד שמע ישראל בהרהור, שם לא אכפת לי באיזו שפה אתה אומר את זה, כי אתה צריך להגיד את התוכן. כן כן, אני מבין שזה דינים שונים. אבל אני אומר שההנחה שם הייתה לפי הרשב"א שלא היה צורך לומר את זה. זה ברור מאליו שאם התירו הרהור אז לא משנה. למרות שבאיסור במבואות המטונפים יש משמעות לשפה, בקריאת שמע זה ברור מאליו. כנראה שסוף סוף רואים שזה דבר משמעותי הלכתית, למה להניח שזה יהיה ברור מאליו בהקשר אחר? סברה פשוטה שבקריאת שמע אם לא צריך לדבר את זה, אז מה שצריך זה לחשוב את הרעיון. מה אכפת לי באיזו שפה אתה חושב את הרעיון? אם לא אכפת לך באיזו שפה אתה חושב את הרעיון, אז במבואות… לא, כי במבואות המטונפים יש דין לא לדבר בלשון הקודש, ולא אכפת לי אם אתה מדבר במחשבה גם, לא בגלל הרעיון. האיסור הוא שלא לדבר. כן, לכן לא אכפת לי אם אתה מדבר במחשבה גם, כי הבעיה היא שהלשון היא קדושה, זה לשון הקודש. זה הבעיה. מה אכפת לי שאתה מדבר, מדבר במחשבה? גם יש רבנו תם שאפילו נדר אפשר להגיד במחשבה, למרות שצריך הפלאה. הוא מבין שיש דיבור במחשבה, שאתה מדבר במחשבה, כמו גם שיטת תוספות שצריך הפלאה, זה חידוש מרתק. כי רבנו תם צריך הפלאה בנדר, אבל אתה לא צריך לדבר. אז מה זה הפלאה? לדבר במחשבה. אבל אם אתה תידור שאתה תחשוב רק את הרעיון בלי לדבר את זה, זה לא יהיה נדר בשביל רבנו תם. אתה צריך לדבר במחשבה בלי להוציא בפה את הנדר שלך, ואז הוא יחול. ודיבור של צדקה. ספיקא דצדקה. צדקה כן. טוב. אז הרש"ש אומר שהתוספות הוא נגד הרשב"א, אני חושב שהוא צודק. וזה בדיוק מחדד את הנקודה הזאת שיש עוד, כשאנחנו חושבים במילים, מה שיש לנו בראש זה שתי רמות. יש לנו את המילים, את המשפט שאותו אנחנו חושבים, ויש את הרעיון שאותו המשפט מבטא. כשאנחנו חושבים אנחנו חושבים את הרעיון, אנחנו משתמשים במילים כדי לחשוב את הרעיון. אבל אנחנו לא חושבים את המילים. אנחנו מדברים בראש. אבל כשאנחנו חושבים אנחנו חושבים את הרעיון, לא את המילים. ואולי אנחנו בעצמנו לא יודעים באיזו שפה אנחנו… לא יכולים להגדיר את זה אפילו. לפעמים כן, לפעמים לא, זה תלוי במה שהורה ניר קודם. יכול להיות שכן, יכול להיות שלא, אני לא יודע. אני נוטה לחשוב שאפשר לחשוב בלי שפה. יש לפעמים אנחנו חושבים על דברים בלי שפה. הם מתגבשים, בסוף הם נוצקים. הרי אני חושב שלוגית לא יכול להיות אחרת, כי איך אנחנו חושבים את השפה? הרי ברור שהרעיון יוצר את המשפט ולא המשפט את הרעיון. אנחנו יוצרים משפט בראש כשאנחנו חושבים רעיון כלשהו, נכון? אז בהגדרה חייב להיות שאנחנו חושבים את הרעיון, אבל אנחנו עושים את זה באמצעות שפה. זה לא יכול להיות אחרת. אחרת השפה הייתה יוצרת את הרעיון ולא ההפך. אוקיי? אז לכן מה שאני בעצם רק מסכם, יש פה קטע מעניין של ביאליק, שיש לו חיבור מאוד יפה שנקרא גילוי וכיסוי בלשון. ויש שם קטע שהוא כותב ככה: על מה יש לתמוה? על אותו רגש הביטחון ועל אותה קורת הרוח שמלווים את האדם בדיבורו כאילו הוא מעביר באמת את מחשבתו או את הרגשתו המובעת על מי מנוחות בדרך גשר של ברזל לשומע, כן? והוא אינו משער כלל עד כמה מרופף אותו הגשר של מילים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו, ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום. כן? יש איזה נס בזה שאנחנו בכלל מצליחים להעביר איזשהו רעיון למישהו דרך מילים. כי תקשורת עם מישהו אחר היא אף פעם לא במחשבה, היא תמיד דרך מילים. אבל התקשורת נעשית אחרי שני לבושים כבר, אחרי המחשבה והדיבור, ואנחנו מנסים להעביר את אותו דבר מופשט שעבר את שתי ההמחשות האלה למישהו השני. אז הוא אומר זה נס גלוי שאתה בכלל מצליח להעביר משהו. אנחנו כל כך בטוחים שאין ספק שמה שאנחנו התכוונו זה בדיוק מה שהשני קלט, אין לנו ספק שזה נכון. זה רבי אליעזר ששמע מפי רבותיו דברים שלא שמעתם אוזן מעולם. כן? טוב בקיצור ממשיך שם אחרי זה עוד, אבל זו הטענה שלו בעצם, שזה נס שבכלל אפשר לתקשר. דיברנו על הארמון של הפילוסופים פעם, כן? איך אתה בכלל יודע שמה שאתה רואה בתור צבע אדום זה גם מה שאני רואה בתור צבע אדום? ומה שאני קורא אדום זה מה שאתה קורא צהוב? רק אנחנו התרגלנו לסנכרן את הדיבור ותמיד כשאתה מדבר על אדום גם אני מדבר על אדום, אבל ההכרות שמתלוות לדיבור הזה הן שונות לחלוטין. ולפעמים זה יכול להיות בכלל קונצרט, וזה לא צבע, זה משהו אחר לחלוטין. ואין לך שום דרך לדעת שזה באמת אותו דבר אצל שניכם. הכרה סובייקטיבית. זה מסתנכרן רק בשפת הדיבור, ואפילו לא במחשבה, אפילו לא בלבוש הראשון, רק בלבוש השני אנחנו יכולים להתחיל להסתנכרן. שזה די מדהים. השאלה היא עד כמה באמת אנחנו יכולים להיות משוכנעים שהלבוש הראשון מסונכרן, שלא לדבר על הדבר המופשט שאותו אנחנו מרגישים במחשבה שלנו.