תורה שבעל פה ופורים תשעד

[הרב מיכאל אברהם] רציתי היום לעשות איזה פסק זמן בעניינים השוטפים ולדבר טיפה סביב פורים ומגילת אסתר, אבל בכל זאת אני רוצה להסתכל על זה באיזשהו קונטקסט רחב יותר שאולי אפילו טיפה יתקשר לנושא הקודם שלנו. איכשהו התחושה שיש כל מיני אספקטים, אספקטים של שנוגעים ליחס בין כתב ודיבור, צורות שונות של התייחסות לתורה, תורה שבכתב, תורה שבעל פה, שמופיעים איך שהוא סביב המגילה והתייחסות אליה, הכוונה להתייחסות ההלכתית, לא לתכנים שלה דווקא. ונדמה לי שבאמת אפשר להכניס את זה אולי לאיזשהו קונטקסט רחב יותר. אני אתחיל עם איזשהו מבוא. לא צילמתי דפי מקורות, יש המון מקורות. אני לא יודע לאיזה אני אגיע, אני פשוט אז תרשו לי לקרוא את זה מהדף שלי. יש נתחיל אולי עם גמרא, גמרא בשבת בדף פ"ח: ואמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מה לילוד אישה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות שבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. כן, תשאיר את התורה בשמים, למה אתה יורד מוריד את זה לארץ? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזר להם תשובה. אמר לפניו: ריבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. מה?

[Speaker B] זה מדרש נדמה לי.

[הרב מיכאל אברהם] גמרא, גמרא בשבת. מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכיסא כבודי וחזור להם תשובה. נדמה לי זה מאיזשהו פסוק. ואז משה רבנו אומר כך: אמר לפניו: ריבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה, מה כתוב בה? אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להן למלאכים: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה? לא יהיה לך אלוהים אחרים. בין הגויים אתם שרויים שעובדים עבודה זרה? שוב מה כתיב בה? זכור את יום השבת לקדשו. כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שבות? שוב מה כתיב בה? לא תשא. משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה? כבד את אביך ואת אמך. אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה? לא תרצח, לא תגנוב, לא תנאף. קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? קיצור, התורה לא רלוונטית מבחינתכם. על מה אתם מדברים בכלל? אז זה מדרש אגדה כמובן, אבל עדיין גם במדרש אגדה צריך להבין א', מה המסר שלו, וב' מה כל צד טוען. מה בעצם הטענה. אז יש פה באמת דבר קצת מוזר במדרש הזה. משה עונה תשובה נורא פשוטה. כשאתה רואה את התורה, מה זה קשור למלאכים? אז מה הם רוצים בכלל? מה הטענה שלהם? מה הם לא ידעו שאין להם אבא ואמא? במה הם עסקו כשהם עסקו בתורה עד שהיא ניתנה למשה רבנו וירדה למטה לארץ? מה הרלוונטיות של התורה למלאכי השרת? ובכלל יש פה איזשהו תיאור כל כך דרמטי, כן? משה רבנו מפחד שישרפו אותו, אחוז בכיסא כבודי ותענה להם תשובה. אתה בטוח הולכת להיות פה איזה פצצה של מיליון דולר. בסדר, אומר: מה יש לכם אבא ואמא? נו, כל ילד רואה את זה. זאת אומרת, מה הביג דיל פה?

[Speaker B] אולי זה סוג של לימוד, זה מיד מפתיע ומיד נראה נוגד לתפיסה של לימוד תורה לשמה, שלשם התורה ושהכל…

[הרב מיכאל אברהם] לא משנה, מה מלאכים למדו? על כיבוד אב ואם? על לא תרצח? מה למה זה רלוונטי מבחינתם?

[Speaker B] דינים ששייכים בכוהנים? דינים ששייכים בפסח מצרים?

[הרב מיכאל אברהם] וזה שייך לעולם האנושי. מה זה קשור ליצורים בעולמות העליונים שילמדו פה מה דינו של גנב או על האיסור לרצוח או על כיבוד אב ואם? זה נשמע תלוש לחלוטין.

[Speaker B] אם העניין בלימוד הוא עצם הלימוד, גם אם זה דברים שלא יכולים לקיים…

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל עצם הלימוד הוא רלוונטי כאשר הנושא הוא נושא ששייך לעולמך. גם אם אתה לא לומד בשביל לקיים, אבל אין שום היגיון ללמוד על כיבוד אב ואם גם לא בשביל לקיים בעולם שבו אין אבא ואמא. זה פשוט לא רלוונטי.

[Speaker C] יכולנו ללמוד על מצב רצוי לעומת המציאות המצויה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל זה לא מצב רצוי למלאכים, אין מצב

[Speaker B] רצוי שהעולם אמור להגיע אליו…

[הרב מיכאל אברהם] העולם שלמטה, מה זה קשור למלאכים? למה התורה רלוונטית אליהם? שליחות, אבל לא כיבוד אב ואם, לא רציחה, גניבה, אבל דברים

[Speaker D] מתבררים למעלה כדי לרדת למטה.

[Speaker B] אז מה את אומרת?

[הרב מיכאל אברהם] מה צריך להתברר שם? זה בלתי בלתי רלוונטי לשם. נדמה לי שההסבר הפשוט לעניין הזה זה

[Speaker D] שזה נראה כמו הסיפור ההפוך עם אומות העולם ועם ישראל. כן, שמה?

[הרב מיכאל אברהם] זה פה לא, ושמה זה

[Speaker D] שמה זה רלוונטי לכולם.

[הרב מיכאל אברהם] במובן מסוים. אבל שמה זה עדיין היה רלוונטי לכולם. כולם בני אדם, כולם רלוונטי להם כיבוד אב ואם ולא תרצח וגניבה. כן, זה מה הבעיה? כמו שזאת…

[Speaker D] אבל הם

[Speaker B] היו בדיוק במצב

[Speaker D] ההפוך, לא רוצים לתת משהו שהוא לא רלוונטי.

[הרב מיכאל אברהם] לתת לנו, אבל לנו זה כן רלוונטי.

[Speaker D] נכון, נכון.

[הרב מיכאל אברהם] אז למה הם רוצים את זה? אליהם זה לא רלוונטי. מהאוצר… שהוא לא רלוונטי מבחינתם. זה מוזר קצת הדבר הזה.

[Speaker D] אבל זה הפוך במובן מסוים.

[הרב מיכאל אברהם] למה

[Speaker B] תשובת משה לא ידועה?

[הרב מיכאל אברהם] למה? ירדתם למצרים?

[Speaker B] כתוב בתורה שזה ניתן לעם ישראל, אז מה אתם שואלים בכלל? כתוב בתורה זה שכששניתנה התורה לעם ישראל.

[הרב מיכאל אברהם] אתה אומר מעמד הר סיני ומתן תורה בעצמו מופיע בתורה, ברור, ברור.

[Speaker B] אוקיי, אז זה

[הרב מיכאל אברהם] מחזק עוד יותר את הקושי. תראו, אני חושב שההסבר פה הוא פשוט. התפיסה של מה זאת תורה, זה מה שעומד פה בעצם לדיון. אנחנו בדרך כלל רגילים לחשוב שתורה זה אוסף הפסוקים, הדברים שאנחנו מכירים בתורה, תרי"ג מצוות וכל הסיפור שמסביב וכולי. אבל מתברר כנראה שזה לא תורה, אלא התורה, או לא זה לא עצמותה של התורה, אלא יש איזשהו רובד של רעיונות מופשטים שהוא בעצם מה שנקרא תורה, וכשזה יורד פה למטה, אז הם מתלבש בלבוש של מצווה לכבד אב ואם, איסור לרצוח, חובה לשמור שבת, כל מיני דברים כאלה. אבל זה איזשהו לבוש שהתורה לובשת כשהיא יורדת פה לעולם שלנו, למערכת המושגים האנושית. והמלאכים כנראה למדו את אותה תורה, אבל כשהיא הייתה מלובשת באיזושהי שפה שרלוונטית מבחינתם. כל פעם שאתה רואה את התפארת בזווית של עשרים מעלות, אתה חייב לעבור לתקן את הנצח שבהוד. בסדר, אני לא יודע מה כתוב שם בתורה של המלאכים, אבל היה שם משהו שמדבר בשפה שלהם. אבל זאת אותה תורה עצמה שמלובשת כל פעם במלבוש שרלוונטי לאותו מקום שבו היא נמצאת.

[Speaker B] וכשהמלאכים שואלים את…

[הרב מיכאל אברהם] לא, המלאכים שואלים את הקדוש ברוך הוא מה אתה מוריד את התורה לבני אדם? למה? כי גם להם הייתה איזושהי תורה והייתה מלובשת באיזשהו סגנון או במערכת מושגית שהייתה רלוונטית למלאכים. עוד פעם, הכל מדרש, אני מרגיש שאני מצייר את זה כאילו זה היה, אבל זה הרעיון.

[Speaker C] והתורה לא הייתה רלוונטית למלאכים? זה בעצם המשמעות.

[הרב מיכאל אברהם] לא, היא הייתה רלוונטית למלאכים, בזה הם עסקו עד אותו זמן ואולי גם מאותו זמן. אבל זה היה מערכת רעיונות שהתלבשה בתוך מערכת מושגים ומערכת הקרנות שרלוונטית לעולם של המלאכים, לעולמות של המלאכים.

[Speaker B] המלאכים עסקו בתורה לפני זה?

[הרב מיכאל אברהם] יש מתיבתא דרקיעא, עוסקים בתורה. זה משנה אם זה המלאכים או לא המלאכים? אני לא יודע מי בדיוק התלמידים והר"מים במתיבתא דרקיעא.

[Speaker B] מתיבתא דרקיעא זה לא הצדיקים שהיו בעולם הזה ונפטרו?

[הרב מיכאל אברהם] לא יודע, זה משהו שבשמיים. אני יודע מה? הקדוש ברוך הוא גם נמצא באותה קטגוריה, גם מבחינתו זה לא רלוונטי. הוא הראש ישיבה שמה.

[Speaker B] ואני האמנתי שהמלאכים כאילו אמרו עד היום לא קיבלו את התורה, הם חשבו שזה נשגב מהם, ואז הם אומרים תנה לנו, אם אתה מוריד את זה אז תתן לנו.

[הרב מיכאל אברהם] חזק, אבל זה אותו דבר. נו, ולמה לתת להם? זה רלוונטי להם? אותה שאלה, מה זה משנה?

[Speaker B] לא, אז מה שהרב אומר עכשיו פחות מתיישב.

[הרב מיכאל אברהם] למה? אז אני אומר, תנה לנו הכוונה לפחות באותו, לא משנה, אפילו אם אתה צודק, אני לא יודע, אבל יכול להיות, תלביש את זה בשפה הרלוונטית, או שהם ראו את זה לבוש בשפה הרלוונטית אליהם, ואז הם אמרו מה זה רלוונטי לבני אדם? בדיוק אותה שאלה שמשה רבנו שאל אותם. הם הבינו שהיא רלוונטית ביחס לבני אדם, ואז הם שואלים אז מה זה יעשה שם למטה? אז משה רבנו אמר להם חברים, אתם לא מדברים על התורה הנכונה. פה מה שכתוב בתורה הזאת לא נראה לי רלוונטי בכלל למלאכים. עכשיו יכול להיות ששני הצדדים טעו פה, והמסקנה אמורה להיות המסקנה של הקורא אחרי שהוא קורא את שני הצדדים. או שמשה רבנו כן הבין כבר את העניין וענה להם את זה את כולו, לא משנה, אבל בסופו של דבר מה שמתברר זה שיש את אותה תורה עצמה שמתלבשת בכמה לבושים. יש לבוש שבעולם של המלאכים, יש לבוש בעולם של בני אדם.

[Speaker B] כל לבוש כזה לא רלוונטי.

[הרב מיכאל אברהם] התשובה

[Speaker E] כאילו אני מנסה בכל הכוח להיזכר במדרש, אבל יש שני דברים. אחד זה להראות משהו בהבנתו של משה רבנו שיכל לענות להם בצורה אחרת וענה להם בצורה כזאת. ועוד המשך שהמדרש אומר שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם על תנאי שישראל יקבלו את התורה. זאת אומרת התורה היא קשורה לארץ. עכשיו הוא יחריב את העולם אם ישראל לא יקבלו את התורה. ואיפה המלאכים ואיפה הארץ בכלל? זאת אומרת עצם בריאת העולם היא כדי שיהיה פה בארץ למסור למישהו את התורה.

[Speaker C] טוב, אז

[Speaker E] יש לך עוד תשובה למלאכים. וזה תנאי שישראל יגידו נעשה ונשמע, ואז כל המדרש הזה עוסק באותו רגע.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אז אתה מציע למשה רבנו עוד תשובות למלאכים.

[Speaker E] בסדר. או שהקדוש ברוך הוא ישיב את התורה למעלה ולא יברא את העולם, אבל הוא ברא את העולם כדי שפה יהיו בני אדם שיקבלו את התורה.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אז אני אומר, אז אתה מציע עוד תשובה, עוד תשובה של משה רבנו. בסדר, אבל אני מדבר על התשובה שהוא נתן. אז מה התשובה שהוא נתן? זה מה שאני שואל. מה הם שאלו ומה התשובה שהוא נתן. יכול להיות שיש עוד תשובות. בסדר, זה דיון אחר. מה שהמדרש הזה בעצם אומר זה שתורה זה לא אוסף הדברים שאנחנו מכירים. תורה זה איזשהו משהו מופשט יותר שאוסף הדברים שאנחנו מכירים הוא איזשהו לבוש שזה לבש ביחס אלינו. אגב אני אולי כבר מגיע ישירות לסוף, כתוב שמצוות בטלות לעתיד לבוא, לפחות לדעה אחת.

[Speaker C] איפה זה כתוב?

[הרב מיכאל אברהם] בגמרא,

[Speaker B] לא זוכר איפה אני יכול לחפש.

[הרב מיכאל אברהם] מצוות בטלות לעתיד לבוא. ומצוות בטלות לעתיד לבוא אז זה אומר שבעצם באמת הלבושים האלה גם הם, המצוות בטלות לא התורה. זאת אומרת הלבוש הזה שהתורה מקבלת הוא יתבטל מתישהו כשהעולם כבר יהיה מתוקן. זאת אומרת זה לא עצם התורה מה שאנחנו מסתכלים. זה הזכיר לי, אני לא יודע אם כבר הזכרתי את הספר הזה כאן, יש איזה מלומד גרמני אחד בשם אויגן הריגל. זה איזה פילוסוף גרמני שהוא כתב ספר זן ואמנות הקשת. והוא מספר שם, תחילת המאה העשרים, הוא מספר שם שהיה לו חבר פרופסור למשפטים יפני, והוא הלך לבקר אותו בטוקיו לשבתון והוא ביקש ממנו שיחבר אותו לאיזה מורה זן, שהוא רצה ללמוד. אז הוא מגיע אל המורה זן ההוא, אמר לו טוב אז הוא בא ללמוד, אז המורה זן הזה שואל אותו תגיד מה אתה רוצה ללמוד? שזירת פרחים, סיוף, קליעה בחץ וקשת, או לא יודע היאבקות, לא זוכר כבר מה היו שם ארבע או חמש אופציות. אז הוא אומר לו לא, אני רוצה ללמוד זן. אז הוא אומר לו כן כן, אבל אתה רוצה ללמוד בשזירת פרחים, סיוף, ירייה בחץ וקשת? והוא מספר שם דברים דרך אגב די מדהימים, זאת אומרת שהמורה שלו לזן היה יורה בכלל בלי להסתכל והיה פוגע בול במרחק של לא יודע איזה מאה מטר או משהו כזה בלי להסתכל בכלל. היה פוגע פשוט בול. היה לו כנראה איזה יכולות בלתי רגילות. ואז הוא הסביר לו, כך הוא מתאר שם בספר, שהסילבוס שונה בכל המסלולים האלה, אבל לומדים אותו דבר. אז אתה לומד בדיוק אותו דבר כי אתה יכול ללמוד את זה דרך ירייה בחץ וקשת, אתה יכול ללמוד את זה דרך סיוף או דרך שזירת פרחים. אתה לומד בדיוק את אותו דבר, זה לא משנה. אתה רק התווך משתנה. זה פעם עובר בתווך הזה, אתה לומד את הכללים איך שוזרים פרחים. המטרה היא לא הכללים של איך שוזרים פרחים, יש פה איזשהו לא יודע משהו מופשט יותר שעובר דרך זה. אבל זה יכול לעבור דרך שזירת פרחים או דרך סיוף או דרך קליעה בחץ וקשת זה בכלל לא משנה. זאת אומרת פה זה עוד דוגמה למשהו מופשט שאי אפשר להעביר אותו בלי תווך. זאת אומרת זה חייב תווך כדי שזה יעבור. אבל התווך הוא לא כל כך חשוב. זאת אומרת התווך זה רק ההיכי תמצי כדי שדרכו אפשר יהיה להעביר את המימד המופשט הזה, את אוסף הרעיונות המופשטים האלה. ואני חושב שזה גם כן איזה שהם סוגי התלבשות כמו שאני מדבר עליהם כאן, שיש תווך מסוים שהתורה המופשטת הזאת עוברת וזה התווך שאנחנו מכירים, זה התווך של העולם המושגים האנושי, של העולם שלנו. ויש תווך שאולי אחר לגמרי של מלאכים או לא יודע של דברים אחרים. וזה לא משנה זאת אותה תורה עצמה אבל היא מתלבשת בתוך איזשהו תווך אחר. אולי אפשר להמשיך את ההסתכלות הזאת. אני חושב שגם על זה כבר דיברתי אני בטוח שדיברתי על זה, על ההבחנה הקאנטיאנית בין הדבר כשלעצמו לבין הדבר כפי שאני תופס אותו, אז ברטראנד ראסל שואל ב יש לו ספר בעיות הפילוסופיה, והוא שואל מה זה אור. אז בדרך כלל הרבה בני אדם שישאלו אותם את זה יגידו זה גל אלקטרומגנטי. אבל זה שטות גמורה כמובן. אור זה לא גל אלקטרומגנטי. כמו קול. כן בדיוק. אור זה החוויה או ההכרה. הגל האלקטרומגנטי זו תופעה פיזיקלית, תופעה שקיימת בעולם. האור זו תופעה שקיימת אך ורק אצלנו בהכרה, היא לא קיימת בעולם. אותו דבר כמו קול באמת, יש גל אקוסטי בעולם, איזה גל לחץ באוויר, כאשר זה פוגע, מה?

[Speaker B] ויהי גל

[הרב מיכאל אברהם] אלקטרומגנטי לפני שהיה אדם הראשון? יהי גל אלקטרומגנטי, זה מה שהיה. לא היה אור, נכון? נכון. ואותו דבר יש בעולם גל אקוסטי וכשהוא פוגע בעור התוף אז נוצר אצלנו בראש קול. אם היו עושים הצרכה שם בחיווט, היו מעבירים את עצב הראייה למרכז השמיעה, אז היינו שומעים גלים אלקטרומגנטיים, אגב זה קורה, דרך הרדיו אנחנו שומעים גלים אלקטרומגנטיים, ובאותה מידה אפשר היה גם לראות גלים אקוסטיים. נכון? זאת אומרת העובדה אם זה מראה או קול היא פונקציה של המערכת הקולטת, לא פונקציה של התופעה עצמה. אם יש יצור אחר שנהנה ממערכת חישה שונה, אז הוא יכול להיות עם איזושהי תמונה שונה לחלוטין על העולם. מערכת אחרת לגמרי שדרכה הוא קולט את העולם, וזה אותו עולם עצמו. רק שמערכת החישה שלו צובעת את העולם בצבעים אחרים משמערכת החישה שלנו. ולכן בעצם התמונה שאותה אנחנו רואים על העולם זה לא העולם עצמו. זה העולם שמולבש, עוד פעם אני מדבר על ההלבשה הזאת, מולבש במערכת מושגית או במערכת הכרתית אנושית. אוקיי? עכשיו קאנט בעצם דיבר בדיוק על זה שכשאנחנו מדברים נגיד המדע כשהוא עוסק בעולם, הוא לא עוסק בעולם כשלעצמו, אלא בעולם כפי שאנחנו תופסים אותו. זה בעצם ההבחנה הקאנטיאנית בין פנומנה ונואומנה. והרבה אנשים חושבים שקאנט מדבר על איזושהי מגבלה של בני אדם, שלא יכולים לתפוס את העולם כשלעצמו ולכן הם נאלצים לעסוק בו רק כפי שהוא מופיע לעיניהם. זאת טעות. זאת טעות בגלל שזאת לא מגבלה. תפיסה, זאת משמעותה. אין תפיסה בלי שאני צובע את הדבר בצבעים או מלביש אותו במערכת המושגים שלי. זה מה שנקרא לתפוס. זה כמו לשאול, רגע, אז מה הצבע האמיתי של השולחן? לא הצבע של השולחן כפי שהוא מופיע אצלי בעיניים. אין צבע אמיתי לשולחן, צבע מוגדר כתופעה שמופיעה אצלי בהכרה כשאני מסתכל על השולחן. אין צבע לשולחן עצמו, הצבע קיים רק אצלי.

[Speaker B] אין תפיסה בלי לתפוס.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. אז לכן אי אפשר להגיד שזה שאני רואה את השולחן הזה כלבן זו מגבלה שלי. זו לא מגבלה שלי, זה האופן שככה אני תופס שולחן. ומישהו אחר יתפוס שולחן עם הכלים שלו והוא לא פחות צודק ממני. אין שום בעיה, כולנו צודקים, אבל לתפוס תמיד נעשה דרך הלבשה. זה בעצם כל המשלים האלה בעצם מחזירים אותי לנקודה שבה התחלתי, זאת אומרת הלבשה נדרשת כדי שדבר מסוים ייתפס על ידי המערכת שבה הוא מולבש. אז אם בני אדם צריכים לתפוס את התורה המופשטת הזאת, אז צריך להלביש את זה בתוך מערכת מושגים אנושית. כן, בעל התניא מדבר על זה שהקדוש ברוך הוא לא מעניין אותו אם שור שנוגח את הפרה משלם חצי או משלם נזק שלם או לא יודע כמה הוא משלם. אלא הקדוש ברוך הוא משתמש בתווך הזה של רכוש ונזקים וכל מיני דברים כאלה כדי להעביר אלינו איזשהם עקרונות יותר מופשטים, כי את העקרונות המופשטים האלה אי אפשר להעביר בלי תווך. כי בלי תווך פירושו בלי לבוש. כי בלי לבוש זה כמו לשאול מה הצבע של השולחן עצמו, לא כשאני רואה אותו. אין דבר כזה. יש שם שולחן אי שם בחוץ, כנראה, כך לפחות אני חושב, יש שם איזשהו שולחן משהו כזה בחוץ. אבל כל מה שאני אגיד עליו זה תמיד יהיה אך ורק מנוסח במערכת המושגים או מלובש במערכת המושגים שלי. זה המשמעות שכשאני תופס משהו. אני לא יכול לתפוס דבר בלי להלביש אותו במערכת שנתפסת על ידי. ולכן כשהקדוש ברוך הוא מוריד תורה לארץ, אז זה בעצם פירוש הדבר הוא להלביש את התורה בלבוש של המערכת המושגית שלנו. ואצל המלאכים זה לבוש במערכת המושגית שלהם, כי לתפוס את התורה כשלעצמה, לא באמצעות לבוש, אין דבר כזה. זאת אומרת, אז המלאכים גם הם לא עוסקים בתורה עצמה, אלא הם עוסקים בתורה בלבוש שרלוונטי לעולם שלהם. בסדר? אני לא יודע אם הם עוסקים בתורה, אבל זה המשל, כן. יכול להיות שלמדתם בלי להכיר את ההתנהגויות. נכון, נכון. דיברנו על זה אני חושב אפילו אולי השנה דיברנו קצת על העניין הזה. כן, מה התשובה של משה על ה… קול נמצא אך ורק בהכרה אנושית, ולכן הקדוש ברוך הוא מלביש את התורה באיזשהם לבושים שמאפשרים לנו לתפוס אותה. אבל התורה עצמה זה מה שמלובש בלבושים האלה, זה לא הלבוש. הלבוש זה רק האופן, התווך שדרכו מועברים אליה המסרים האלה, אם אני חוזר לדוגמה הזאת של הגרמנייה עם הזן. זאת אומרת, בלי תווך אי אפשר להעביר את כללי ה… אני לא יודע למה הוא מתכוון בדיוק, אבל אי אפשר כנראה להעביר את כללי הזן כשלעצמם. זה תמיד צריך לעבור דרך משהו, זאת אומרת, אתה צריך לשתול את זה בתוך סיוף, שזירת פרחים או מה שלא יהיה.

[Speaker B] זאת אומרת, אין תורה בלי מצוות.

[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק. המצוות גם הן איזשהו סוג של לבוש, בדיוק. ולכן עוד מעט נראה, אז סוג של לבוש שבאמת לעתיד לבוא, אז כנראה כשהעולם יהיה מתוקן אז לא יצטרכו כבר את הלבוש הזה, יהיה כנראה לבוש אחר, כי בלי לבושים אי אפשר לתפוס את העניין. אבל המצוות במובן המעשי כבר לא יידרשו.

[Speaker B] יש פה, אבל אז באמת מה אכפת למלאכים שזה יירד, שיישארו להם את התורה שלהם וזהו?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אז הם לא הבינו את זה, הם חשבו שזאת התורה. עכשיו אני לא יודע, יכול להיות שגם משה רבנו לא הבין את זה, והוא ענה להם מה אתם רוצים? מה אתם רוצים מהתורה? הרי זה יש לכם אבא ואמא? זה לא רלוונטי לכם. אבל האמת היא שזה רלוונטי גם להם וגם לא, ומשמעות הורדת התורה למטה היא א' להלביש את התורה גם בלבוש הזה ולא רק בלבוש של המלאכים. היא מקבלת איזשהו תרגום חדש, לאו דווקא ירידה אגב. בטקסטים זה תמיד כירידה. לא ירידה, זה לבוש חדש שמתאים לעולם הזה. וב' אולי גם להעביר את המנדט להכריע פה למטה, שנגיד יש מחלוקת, יש כמה אפשרויות לפרש, אז בית דין של מטה, כן, כמו כל האגדות החז"ליות האלה, בית דין של מטה הוא זה שמחליט, הוא זה שקובע. ובית דין של מעלה כשהם מתלבטים על בהרת שקדמה לשיער לבן, אז יורדים למטה לשאול את רבה בר נחמני מה ההלכה. כי לא רק הלבוש ירד למטה או ההלבשה הזאת היא החידוש בזה שתורה ירדה למטה, אלא כנראה גם המנדט, זאת אומרת קיבלנו איזושהי בעלות על העניין או איזושהי יכולת להכריע. כל זה כמובן בעולם האגדה. טוב, בכל אופן, אז בעל התניא בפרק רביעי כותב ככה: ועוד יש לכל נפש אלוהית שלושה לבושים, שהם מחשבה דיבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה. שכשארם מקיים במעשה כל מצוות מעשיות, ובדיבור הוא עוסק בפירוש כל תרי"ג מצוות והלכותיהן, ובמחשבה הוא משיג כל מה שאפשר לו להשיג בפרדס התורה, הרי כללות תרי"ג איברי נפשו מלובשים בתרי"ג מצוות התורה, ובפרטות בחינת חב"ד שבנפשו מלובשות בהשגת התורה שהוא משיג בפרדס, כפי יכולת השגתו ושורש נפשו למעלה. זאת אומרת הטענה שלו שלתורה יש שלושה לבושים: יש את המחשבה, את הדיבור ואת המעשה. והמטרה של העניין הזה זה שהאדם בעצם יתפוס את התורה, הוא יתלבש כביכול. החלקים המקבילים שנמצאים אצל האדם, הכוח לפעול, הכוח לדבר והכוח לחשוב, בעצם יתפסו את התורה כל אחד בקומה שלו. והלבושים האלה מיועדים כדי שאנחנו נצליח ליצור את הקשר הזה בכל אחת מהרמות. וזה בדיוק אותו עניין שדיברנו עליו קודם, שבעצם אתה צריך את הלבוש כדי שזה יהיה תפוס בך. בשביל שתורה תתחבר באיזושהי צורה לגוף שלנו צריך אספקט מעשי, אז זה המצוות. בסדר? בשביל שזה יתחבר לדיבור שלנו, אז אנחנו צריכים תלמוד תורה. בשביל שזה יתחבר למחשבה, אז צריך כן, את הרעיונות של התורה. אבל כדאי לשים לב שהוא מדבר על שלושת אלה כלבושים. זה לא שהMחשבה זה הדבר עצמו והדיבור והמעשה זה לבושים, גם המחשבה היא לבוש. כי כשאני חושב על רעיונות, נגיד אני לומד עיון, אז אני מעלה איזשהו רעיון מופשט שמסביר כל מיני הלכות, לא משנה. הרעיון המופשט הזה גם הוא בעצם מנוסח בשפה או במערכת מושגים שלי. זה עדיין לא הדבר עצמו. רק הלבוש העליון ביותר מבין השלושה זה המחשבה, אבל גם היא מלבישה. התורה עצמה זה אפילו לא זה. אלא זה איזשהו משהו יותר מופשט שהמחשבה זה הלבוש הכי יסודי שלו. וזה מה שהוא אומר גם בהמשך: ולכן נמשלה התורה למים. צמצם הקדוש ברוך הוא רצונו וחכמתו בתרי"ג מצוות התורה ובהלכותיהן ודרשותיהן, בכדי שכל הנשמה רוח ונפש שבגוף האדם, נשמה רוח ונפש זה שלושת הלבושים האלה, תוכל להשיגם בדעתה ולקיימן כל מה שאפשר לקיים מהן במעשה דיבור ומחשבה, ועל ידי זה תתלבש בכל עשר בחינותיה בשלושה לבושים אלו. למה נמשלה התורה למים, מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, ככה תורה ירדה ממקום כבודה שהיא רצונו וחכמתו יתברך, ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, ומשם נסעה וירדה בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה ובהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים וענייני עולם הזה שהם רוב מצוות התורה ככולן והלכותיהן וכולי. אבל הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו לית מחשבה תפיסא ביה כלל, כי אם כאשר תפיסה ומתלבשת בתורה ומצוותיה. ודרך זה תופסים את הקדוש ברוך הוא, אז היא תפיסה בהם ומתלבשת בקדוש ברוך הוא ממש דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים, הרי זה כמחבקת המלך דרך משל, שאין הפרש במעלת התקרבותו ודבקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד, בין כשהוא לבוש כמה לבושים מאחר שגוף המלך בתוכם. מה זה המשפטים האחרונים האלה? זה בעצם בדיוק המקבילה למה שאמרתי קודם אצל קאנט, שאנשים חושבים שזה שאני עוסק בלבושים זה אומר שאני לא עוסק בדבר עצמו, או זה שאני חושב שהשולחן הזה הוא לבן זאת מגבלה, אני לא תופס באמת את השולחן האמיתי. זה לא נכון, זו לא מגבלה. ככה תופסים את השולחן האמיתי. זאת אומרת, כשאני מחבק את המלך בלבושיו זה נקרא לחבק את המלך, זה לא משנה שאני עושה את זה דרך הלבושים, בלי הלבושים לא יכולתי לעשות את זה, אז אין פה, זה לא מגבלה. זה נקרא לחבק את המלך, זה לא משנה שזה נעשה דרך לבושים. להיפך, בלי הלבושים אי אפשר היה לעשות את זה, משום שזה היה חמקמק, לא היה לנו שום יכולת ליצור קשר עם העניין הזה. אז בעצם מה שהדבר הזה אומר, שיש לנו איזושהי תורה מופשטת והיא מתלבשת לפחות בשלושה לבושים שהוא מתאר שם מחשבה, דיבור ומעשה. כל אחד מהם זה לבוש אחר. יש לנו מחשבה, שזה משהו מופשט, זה מתלבש במילים שעוברים לדיבור ואז זה גם מתלבש בעולם המעשי. בהקשר הזה יש מחלוקת ראשונים מאוד מעניינת שנוגעת קצת לשאלה מה זאת מחשבה. יש המשנה בברכות בדף ט"ו אומרת כך, הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא. רבי יוסי אומר לא יצא, צריך להשמיע לאזנו. קרא ולא דקדק באותיותיה, רבי יוסי אומר יצא, רבי יהודה אומר לא יצא וכולי. אומרת הגמרא, מאי טעמא דרבי יוסי? למה צריך להשמיע לאזנו? אז אומרת הגמרא משום דכתיב שמע, שמע ישראל, השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך. צריך לשמוע. ותנא קמא סבר שמע בכל לשון שאתה שומע. זאת אומרת משמע לא לומדים שצריך לשמוע באוזניים אלא לזה שאתה יכול להגיד את זה בכל לשון. ורבי יוסי? מאיפה רבי יוסי אומר שאפשר להגיד את זה בכל לשון? תרתי שמע מינה. מאותה מילה של שמע הוא לומד את שתי ההלכות, גם את ההלכה שצריך להשמיע לאזניו וגם את זה שאפשר בכל לשון. עכשיו זה בדרך כלל לא עובד בגמרא, בגמרא כל דין צריך מקור בפני עצמו. אם יש מילה שלימדה דין אחד, אז אם יש דין אחר צריך בשבילו מילה אחרת. זאת אומרת אין, בדרך כלל הגמרא ככה זה מה שהיא שואלת, אם עם המילה הזאת למדת את זה, אז מאיפה אתה לומד את הדין ההוא? אז מה זה תרתי שמע מינה, איך אתה לומד שני דברים מאותו דבר? אז הרשב"א שמה מקשה את זה והוא אומר ככה, ורבי יוסי אמר לך ממילא שמעת מינה בכל לשון שאתה שומע, כן, ממילא שמעת מינה בכל לשון שאתה שומע, ממילא זה זה פירוש מרש"י. פירש רש"י ז"ל תרתי שמע מינה, כי דרש נמי שמע בכל לשון, שמיעה נמי שמעת מינה דצריך להשמיע לאזנו. אם אתה אומר שזה בכל לשון, אז ברור שזה גם צריך להשמיע לאזנו. למה זה ברור? ואינו מחובר בעיניי דמנלן דשמעת מינה, כן, למה זה משתמע שני הדברים תרתי? ועוד דלאו היינו ממילא שמעת מינה את זה, כאילו למה האחד מלמד על השני? כן. וזה אומר ככה, ונראה לפרש דהכי קאמר, ככה הוא אומר, כיוון דדרשת מינה כל לשון שאתה שומע, ממילא שמעת מינה דהוא צריך להשמיע לאזנו. דאילו למה לי דאיצטריך רחמנא למשרי כל לשון שהוא שומע? פשיטא. שהרי אם אינו צריך להשמיע לאזנו, אפילו בהרהור הלב בעלמא שרי. וכדמשמע לקמן גבי בעל קרי, ובהרהור הלב לא שייך לשון. וממילא שמעינן שאין קפידא בין לשון הקודש לכל שאר לשונות.

[Speaker C] למה בהרהור הלב לא שייך לשון?

[הרב מיכאל אברהם] ככה הוא אומר, עוד רגע, עוד רגע. אלא וודאי דאיצטריך רחמנא למשרי כל לשון, ממילא שמעינן דצריך להשמיע לאזנו. מה הוא אומר בעצם? אומר ככה, אנחנו רואים שצריך פסוק שילמד אותנו שאפשר בכל לשון. מאיפה זה יוצא לפי רבי יוסי מאותו פסוק עצמו שגם צריך להשמיע לאזניו? מהרשב"א כך, אם לא היה צריך להשמיע לאזניו, אז לא היה צריך פסוק שילמד אותי שאפשר בכל לשון, כי אם אני לא צריך להשמיע לאזניי זה בעצם דין רק לחשוב את זה, לא צריך להגיד את זה. לחשוב, אנחנו לא חושבים במילים, אז מה זה משנה שפה כזאת, שפה, אין שפות, אתה לא צריך פסוק שילמד אותך שאתה יכול לעשות את זה בכל שפה. השפות רלוונטיות לדיבור, לא רלוונטיות למחשבה. זה בעצם מה שהרשב"א אומר. אני עוד רגע אחזור אליה, לרשב"א, זו הערה נכונה. אומנם השאגת אריה כבר שואל את השאלה הזאת, השאגת אריה בתשובה ז', ועוד שעיקר דברי הרשב"א תמוהים. למה? הן ודאי בהרהור נמי שייך לשון. אם צריך להרהר בלשון הקודש דווקא או במהרהר בכל לשון סגי, ואין סברא לחלק בין הרהור לדיבור לעניין זה כלל. ואז הוא מביא כל מיני ראיות, לא משנה. הוא אומר סתם, כולנו גם יודעים, בן אדם יכול לחשוב מילולית. מה, אין לנו מחשבות מילוליות? למה הרשב"א מניח שמחשבה לא נעשית בשפה? יש תוספות במסכת שבת בדף מ', תוספות אומר לגבי בעל קרי אם מותר לו להרהר בדברי תורה או אסור לו, אז התוספות אומר ככה: ואף על גב דאסור להרהר, נימא דאין אסור להרהר אלא בלשון קודש, והוא הרהר בלשון חול. סיפור בגמרא, לא משנה. מכל מקום מה שאסור להרהר זה רק בלשון קודש, וההוא ששם בגמרא הוא הרהר בלשון חול. אז מאיר על זה הרש"ש עכשיו: מכאן ראיה לשאגת אריה בתשובה ז' במה שתמה על הרשב"א שכתב דבהרהור לא שייך לשון. תוספות פה אומר במפורש שבהרהור שייך לשון, לשון קודש או לשון אחרת. זאת אומרת גם בהרהור שייך לשון, לא כמו שהרשב"א כתב בברכות. אז בעצם יש פה מחלוקת, כך אומרים חלק מהאחרונים, לפחות כך הבינו, שיש פה מחלוקת בין התוספות לבין הרשב"א, האם המחשבה נעשית באופן מילולי או שהמחשבה זה משהו מופשט. והתרגום או ההתלבשות בשפה, נקרא לזה עכשיו בשפה הקודמת שלי, ההתלבשות במילים נעשית בתהליך הדיבור והכתיבה, אבל לא במחשבה. עכשיו די ברור שהרשב"א לא מתווכח על העובדה הפשוטה שאפשר לחשוב מילולית. זה ברור, אני לא חושב שהוא מתווכח על זה. אלא יש גם ראיות מהגמרות וכולי, השאגת אריה מביא, לא על זה הוא מתווכח, לא זה מה שהוא אומר. מה שהוא רוצה רק לומר, זה שהמחשבה שלנו יש בה שתי קומות, לפחות שתי קומות. יש את התוכן של המחשבות עצמן ויש את הניסוח המילולי של התוכן הזה, ההתלבשות של התוכן הזה במילים, בניסוח מילולי. כן, זה הכל התלבשויות בעצם. אז מה שקראנו קודם מחשבה, דיבור ומעשה, כן, אצל בעל התניא, בעצם גם בתוך המחשבה עצמה יש את המחשבה המופשטת ויש את המחשבה המילולית. ואז זה עובר להיות דיבור ואז מעשה וכן הלאה. זאת אומרת זו רזולוציה יותר גבוהה של תהליך ההתלבשות הזה. עכשיו הרשב"א טוען שאם יש דינים בתורה שעוסקים במחשבה ולא בדיבור, אז ברור שזה לא ישנה מה היא השפה. כי אם התורה מתייחסת למחשבה, וודאי לא, כך הוא חושב, שזה מתייחס לחלק הגבוה יותר של המחשבה, ולא למחשבה, לביטוי המילולי במחשבה. זה מה שהוא רוצה לטעון, הוא לא שהוא רוצה לטעון שאין דבר כזה מחשבה מילולית, וודאי שיש. הוויכוח שלו עם תוספות זה בשאלה האם כאשר אני חושב יש לתורה איזשהו עניין האם אני אחשוב בשפה כזאת או בשפה אחרת. כל עוד עוסקים במחשבה ולא בדיבור, אז בין כה וכה הביטוי המילולי הוא לא רלוונטי. מה שחשוב במחשבה זה התוכן המופשט של המחשבה ולא הביטוי המילולי שלו. כשאני מדבר על תוכן מופשט של מחשבה, אני לא מתכוון לתוכן המופשט של הגמרא בשבת, אנחנו כבר קומה מתחת. התוכן המופשט אני מתכוון, למשל כבד את אביך ואת אמך, אז יש איזשהו תוכן לפסוק הזה, נכון? החובה לכבד הורים. החובה לכבד הורים היא כשלעצמה זו המחשבה המופשטת. היא מתבטאת במילים בפסוק כבד את אביך ואת אמך. בסדר? התורה המופשטת שדיברתי עליה בשבת פ"ח שם זה לא בכלל שייך לכיבוד הורים. כיבוד הורים הוא כבר לבוש. בסדר? לכן אני אומר, ירדנו פה קומה. אני עושה עכשיו חלוקה בקומה שנייה, או בקומה מינוס אחת, הרי הם יורדים, כן? אז זאת חלוקה בתוך הקומה הזאת של המחשבה. אז בעצם מה שאנחנו לומדים מכאן מכל מקום, לפחות לשיטת הרשב"א, שהמחשבה שלנו באמת בנויה, נכון שיש בה גם ביטויים מילוליים, אבל זה לא השורש. זאת אומרת, במחשבה יש איזושהי קומה גבוהה יותר שבה נמצאות מחשבות שעדיין לא מלובשות במילים, כאשר הניסוח המילולי הוא שוב איזושהי התלבשות של המחשבות המופשטות במילים. אם אני רוצה להמשיך את תהליך ההתלבשות הזה בשלב הבא, הביטוי המילולי של המחשבות עכשיו יוצא דרך הפה וזה נהיה דיבור. בסדר? עכשיו הדיבור הוא נורא בעייתי בגלל שהדיבור כמובן בדרך כלל פונה למישהו אחר. ברגע שהדיבור פונה למישהו אחר יש פה איזושהי בעיה בגלל שאף פעם הוא לא מבין בדיוק את מה שאני רציתי לומר. כמעט אף פעם. זה לא, אי אפשר, אני חושב, לייצג בצורה מלאה מחשבות במילים. אז אולי כשהייצוג המילולי נעשה אצלי בראש, כיוון שאצלי נמצאת גם המחשבה המופשטת, ההיולית, אז אני מצויד בשני צידי המשוואה, יכול להיות ששמה אני לא מפספס כלום, כי אני עושה את ההשלמות הנדרשות גם אם אני חושב באופן מילולי. אולי. אבל כשאני מדבר, זה כבר העברת המילים למישהו אחר.

[Speaker B] לתווך את המחשבה. בדיוק. המחשבה היא בעצם רחבה. בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא אצליח לרוקן את המחשבה לכלים של הדיבור באופן מלא. לכן זה לא רק מגבלה של המילים, אני אומר אותם כי גם אצלי בראש יש מילים, ושמה אני לא יודע אם זה מגביל או לפחות אני מבין גם את מה שמעבר, כי סך הכל יש בתוכי את הכל. אבל כשאני מעביר למישהו אחר ואין לו את הדבר של המעבר, יש לו רק את המילים, אז שם פתאום רואים שהמילים לא מצליחות לתפוס את הדבר עצמו.

[Speaker F] עכשיו כשאני מדבר, בגלל זה שאנשים לפעמים לא מצליחים להסביר משהו,

[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק, בגלל המגבלה הזאת. שקשה להם. נכון.

[Speaker B] רבי חיים אומר שמי שלא מצליח להסביר טוב משהו, אז לא מבינים

[הרב מיכאל אברהם] טוב, זה רב חיים.

[Speaker B] רב חיים אומר שמי שחסר לו בהסברה חסר לו בהבנה, ובשיעורים אני ממש רואה שזה נכון.

[הרב מיכאל אברהם] זה נכון, אבל גם מי שיש לו יכולת הסברה טובה בדרך כלל לא יצליח להכניס את כל מה שהוא רוצה לומר. אתם יודעים, יש איזה מאמר נורא יפה של הרב קוק שמספיד את הסוכטשובער, והוא שולח לנכדים שלו נדמה לי, והוא מספר שם, הוא מביא שם את הסתירה, רבי אליעזר זה דבר ידוע. רבי אליעזר לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, ככה הגמרא אומרת, וגם בור סוד שאינו מאבד טיפה, הוא היה כזה ככה כלי שמחזיק את תורת רבותיו.

[Speaker B] יש איזה סיפור באבות דרבי נתן, מה?

[הרב מיכאל אברהם] יש שמה קטע

[Speaker B] שאבא שלו בא והוא בא ואמר שהוא דיבר והשמיע דברים שלא שמעתם אוזן מעולם, כן?

[הרב מיכאל אברהם] נדמה לי שזה כשהוא נפטר, אני חושב זה הסיפור, למה לא זוכר איפה. מכל מקום יש שמה איזשהו מקום שבו כתוב שהוא אמר דברים שלא שמעתם אוזן מעולם. אז הרב קוק שואל מה, אבל הוא תמיד אף פעם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, אז איך הוא אמר דברים שלא שמעתם אוזן מעולם? אז הרב קוק אומר שהוא שמע מפי רבו דברים ששום אוזן אחרת לא שמעה. וזה לא דרש, זה פשוט, זה פשוט ככה. זאת אומרת, כל מי שיצא לו ללמוד, זה ברור שזה ככה. זאת אומרת, אתה אף פעם לא יוצא אותו דבר, אין שני תלמידים שיוצאים אותו דבר עם מה שהם שמעו מהרב. זאת אומרת זה כל אחד איכשהו הבין את זה בצורה טיפה שונה.

[Speaker B] ככל שאתה לומד אצל בן אדם יותר זמן ואתה יותר מכיר אותו,

[הרב מיכאל אברהם] אז יותר, אבל זה אף פעם לא מתרוקן לגמרי. זה אף פעם לא מתרוקן לגמרי. זאת אומרת, אם מגיע למאה אחוז, זה אומר שיש איזושהי מגבלה, זה צמצום או ההתלבשות הזאת תמיד איכשהו מצמצמת את העניין ולא מאפשרת לי להכיל אותו במלואו. עכשיו הדיבור הוא עוד יותר עשיר אפילו מאשר הכתיבה. אבל כשאנחנו עכשיו נכתוב את זה, כי בדיבור יש אינטונציה, יש שפת גוף, יש אתה יכול, יש קונטקסט. בכתיבה זה המילים נטו. זאת אומרת יש לך את המילים וזהו. זאת אומרת זאת התלבשות עוד יותר מצומצמת, עוד יותר מגבילה. זאת אומרת יש איזשהו תהליך שהדברים עוברים מהרובד המופשט עוברים התלבשות אחרי התלבשות. פעם קראתי איזשהו מאמר, נדמה לי שזה היה בנייצ'ר או בסיינס, אני כבר לא זוכר, על שבט בברזיל שנקרא שבט הפיראה. והשבט הזה, המערכת הספירה שלו מכילה אחד, שתיים והרבה. זהו. זה מה שהם יודעים. אז יש שם, זה נקרא וואן טו מני סיסטם. יש עוד שבטים כאלה, אחרי זה ראיתי גם באינדונזיה משהו נדמה לי.

[Speaker D] היה משהו עם החבר'ה טבחו בהם בגלל שרצו לפתח את האזור בברזיל, כן, ממש הרגו אותם ושלחו משלחת מהבירה לשאול כמה הרגו? אוקיי, הרבה! הם השיבו, הם לא ידעו, הרבה. אז אנשי הוועדה הלכו וספרו את ערימות העפר בגלל שהמנהג שלהם הם שורפים את הבן אדם באותו מקום איפה שהוא מת. אבל הם לא ידעו כמה.

[הרב מיכאל אברהם] אז יש שם בקיצור הגיעו שם חוקרים וזה היה מאוד מעניין כי יש משימות פשוטות שהם לא הצליחו לבצע. זאת אומרת הם לא הצליחו לדעת למשל הם שמו לפניהם חמש בטריות ושמונה בטריות, לא יודע משהו כזה, הם לא ידעו להגיד מי יותר. זה אומר שהמערכת המושגית שבה אתה משתמש מצד אחד אולי מגבילה את המחשבה, אבל מצד שני יש דברים שלא תצליח לעשות בלי מערכת מושגית. זאת אומרת בלי שאתה ממשיג את הדברים אתה לא תצליח לבצע את זה. זאת אומרת גם הרעיונות לא נגישים לך לפחות, אני לא יודע אולי אפילו לא קיימים אצלך, אבל לפחות לא נגישים לך עד שאתה לא טבעת איזשהו מונח עבורם, עד שאתה לא יודע להשתמש בהם במסגרת של שפה. אז יש פה משחק מאוד מעניין בין הלבושים לבין הדבר המתלבש. זאת אומרת שלפעמים הלבושים גם מעצבים את הדבר המתלבש, לא רק מגבילים אותו או מצמצמים אותו. אולי לאחרים זה לא יצליח להכיל את הכל, אבל לעצמו הרבה פעמים זה עוזר לחדד ולהבין יותר טוב את מה שהוא חשב קודם. יש על העניין הזה, ביאליק יש לו מאמר על גילוי וכיסוי בשפה, גילוי וכיסוי בלשון, ושמה הוא אומר: על מה יש לתמוה? על אותו רגש הביטחון ועל אותה קורת הרוח שמלווים את האדם בדיבורו, כאילו הוא מעביר באמת את מחשבתו או את הרגשתו המובעת על מי מנוחות ודרך גשר של ברזל, והוא אינו משער כלל עד כמה מרפרף אותו הגשר של מילים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו, ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום. הרי הדבר ברור שהלשון לכל צירופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם. הן מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, הוא חושש האדם המעורטלת מקליפתה הדיבורית, לבושה, הן הדיבורית אינה אלא תוהה ובוהה תמיד, אין אומר ואין דברים אלא תהייה עולמית, מה נצחי כפוי על השפתיים, וכן הלאה. זאת אומרת, כל המאמר בעצם עוסק בעניין הזה. יש איזשהו פער נורא גדול בין המחשבה לבין הביטוי המילולי שלה, לבין הלבוש המילולי שהיא לובשת. עכשיו אני מתחיל להתקרב קצת יותר לעניין. יש הטענה, הרב הנזיר בקול הנבואה אומר שיש ויכוח בין הראשונים לגבי השאלה מה ייחודה של לשון הקודש, במה לשון הקודש שונה משפות אחרות. והרמב"ם במורה נבוכים אומר שלשון הקודש מיוחדת בזה שאין בה מילים גסות בשפה שלנו, אין בה שמות לאיברי המשגל וההולדה. בסדר, זה בעצם התיאור של הרמב"ם. אז זה בעצם רק לשון נקייה, אין פה שוני מהותי בין השפה הזאת לבין שפות אחרות. אבל הוא מביא שם שמקובלים, והרמב"ן מדבר על זה קצת אבל לא לגמרי, והכוזרי והראב"ד בפירוש ספר יצירה ועוד, והרמ"ק עושה את זה בצורה הכי מפורשת נדמה לי. הרמ"ק רוצה לטעון שיש הבדל עקרוני בין לשון הקודש לבין שאר השפות. שאר השפות הן הסכמיות, ולשון הקודש יש בה משהו שהוא מהותי. זאת אומרת המילה שמתארת מושג יש לה איזשהו קשר אל המושג, היא לא הוצמדה אליו על ידי קונבנציה בלבד, אלא יש איזשהו קשר בין שני הדברים. או במילים אחרות, בשפה שאני תיארתי קודם, אז נגיד כשהקדוש ברוך הוא כותב את התורה בלשון הקודש אין פער בין הכתוב לבין מה שהוא רצה להביע, כי יש איזשהו קשר, הפער הזה שעליו דיברנו כל הזמן לא קיים. לעומת זאת בשפות אחרות אתה יכול לתאר את התוכן בצורה כזו או אחרת, אבל תהיה פה איזושהי מגבלה של הניסוח, הניסוח הוא לא מהותי, הוא מקרי, ולכן הוא תמיד יפספס, תמיד יהיה פה איזשהו פער בין התוכן שאותו אתה רוצה לבטא לבין הכתוב שמבטא אותו. יש לזה שתי השלכות הלכתיות, מביא, הרב הנזיר עצמו מביא. במקום אחד הוא מביא רמב"ם בהלכות קריאת שמע, שהרמב"ם כותב שם: קורא אדם את שמע בכל לשון שיהיה מבינה, והקורא בכל לשון צריך להיזהר מדברי שיבוש שבאותו הלשון ומדקדק באותו הלשון כמו שמדקדק בלשון הקודש. אז משיג על זה הראב"ד אומר: אמר אברהם, אין זה מקובל על הדעת, לפי שכל הלשונות פירוש הן, ומי ידקדק אחר פירושו. להגיד שמע ישראל נגיד בשפה אחרת, זה כמו להגיד איזשהו פירוש בשפה שלי על שמע ישראל. אז מה לדקדק במילים? תגיד את התוכן הנכון, זה מה שצריך לבטא את ה-A לא בצורה של U אלא בצורה של A, מה זה מעניין?

[Speaker B] תרגום זה

[Speaker E] פרשנות, זה בדיוק

[הרב מיכאל אברהם] הראב"ד אומר אותו דבר, תרגום זה פרשנות, אין או-או. איך באולד טסטמנט איך באנגלית מסבירים למה קראו לו יצחק כי שרה צחקה?

[Speaker E] לא קוראים לו לאף, לא קוראים לו ת'רופ באנגלית. יצחק זה שם, זה לא רעיון.

[הרב מיכאל אברהם] שם אתה מתרגם?

[Speaker E] אבל כתוב בתורה אחד לאחד

[הרב מיכאל אברהם] ויקרא שמו יצחק כי שרה צחקה.

[Speaker E] לא, זה

[הרב מיכאל אברהם] לא בעיה, אתה יכול להסביר שלאפינג בעברית נקרא יצחק.

[Speaker E] לא קוראים לו לאף-לאף.

[הרב מיכאל אברהם] אם אתה רוצה לשמר את התרגום של השם אז תקרא לו לאף-לאף באנגלית. ככה צריך לקרוא לו בעצם אם אתה רוצה

[Speaker E] לשמר, דיברנו פעם

[הרב מיכאל אברהם] על ההבדל בין שמות לבין תיאורים. לא כל השמות. נכון, לא, כי שמות זה לא זה. שמות לא צריך לתרגם אותם. יצחק זה יצחק. לא צריך לתרגם, כי זה שם. כן, אבל הסיבה למה קראו לו? הסיבה זה משהו אחר לגמרי. את הסיבה אני אסביר, אני אסביר שיצחק זה צחוק. יש לי שאלה בשבילך. משה.

[Speaker E] נו. ידע עברית?

[הרב מיכאל אברהם] כי מן המים משיתיהו? כן. מן המים משיתיהו.

[Speaker B] היא אמרה 'כי מן המים משיתיהו'. עברית? והיא דיברה מצרית עתיקה. לא ידעה, ככה רש"י אומר. כן, היא ידעה עברית, נו, זה ידוע. טוב, בכל אופן בואו נתקדם. אני, הזמן שלנו, השעון רץ.

[הרב מיכאל אברהם] אז הרב הנזיר בעצם אומר שהרמב"ם פה והראב"ד הולכים לשיטתם. הרמב"ם תופס שלשון הקודש היא גם הסכמית בדיוק כמו כל שפה אחרת, אין בה משהו מהותי. אז מה פירוש לדקדק באותיותיה? זה סתם לתת כבוד למשהו מקודש. אם אתה נותן כבוד למשהו מקודש, תעשה את זה גם באנגלית. אבל הראב"ד אומר 'לדקדק באותיותיה' פירושו שיש לנוסח איזושהי חשיבות לא רק במובן של איזה תוכן הוא מביע, אלא הנוסח בעצמו יש לו משמעות. אם אתה, ולכן ספר תורה פסול אם אתה משנה אותיות או דברים כאלה. ולנוסח עצמו יש משמעות. עכשיו זה רק בלשון הקודש, אתה לא יכול להתייחס לקדושה של נוסח בשפה אחרת. בשפה אחרת אתה יכול להעביר את התכנים, אבל הניסוח כשלעצמו לא יהיה דווקני. הוא לא, זה לא משנה, תתרגם כך, תתרגם אחרת, העיקר שתשמור על הרעיון. אותו דבר יש בהלכות מגילה גם, וזה כבר מביא אותנו ממש למגילה. גם במגילה יש הבדל בין מגילה בלשון הקודש ובלעז. מגילה נקראת בכל לשון, אבל המגיד משנה למשל טוען שאם שמעת בלשון הקודש אפילו אם אתה לא מבין יצאת, אבל בלעז אם אתה לא מבין אתה לא יוצא, זה רק בשפה שאתה מבין. אתם רואים שבלשון הקודש יש איזושהי משמעות מעבר לתוכן שהיא מביעה, אלא לניסוח עצמו. וזה מביא אותי לתורה שבכתב ותורה שבעל פה. עוד מעט נגיע אפילו למגילת אסתר. תורה שבכתב ותורה שבעל פה בעצם מובחנות זו מזו בדיוק בנקודה הזאת. תורה שבכתב עברה עוד התלבשות. מעבר, תורה שבעל פה זה אוסף של רעיונות, הניסוח לא רלוונטי. זאת אומרת, אני יכול לנסח את זה כך, לנסח אחרת, זה נשאר ברובד הרעיונות. תורה שבכתב עברה עוד התלבשות, זה עבר להיות ניסוח מקובע. זאת אומרת, עכשיו הנוסח הוא נוסח מחייב, קדושה של הנוסח, אתה לא יכול לזוז ימין ושמאל. זאת אומרת, היא עברה התלבשות נוספת מעבר לתורה שבעל פה. לכן בתורה שבכתב יש קדושה של הנוסח ושל הספר. תורה שבעל פה אין לו קדושה לא של הנוסח ולא של הספר. תתרגמו את הגמרא לאנגלית, זה יהיה קדוש באותו דבר כמו הגמרא בארמית, כל עוד התרגום הוא מוצלח, זאת אומרת הוא מעביר את התכנים נכון. אבל הקדושה שיש בתורה שבעל פה זו קדושה של התוכן ולא קדושה של הניסוח. ולכן במובן הזה, זה מה שאומרים, גם המקובלים אומרים, שתורה שבעל פה גבוהה יותר מתורה שבכתב. היא גבוהה יותר בדירוג הזה של ההתלבשות, כיוון שתורה שבכתב ירדה כבר עוד רובד אחד של התלבשות. ברמה הרעיונית יש גם לתורה שבכתב קומות יותר גבוהות, אבל תורה שבכתב כמו שאנחנו מכירים היא כבר מלובשת במילים מאוד מאוד מדויקות ואי אפשר לזוז מזה ימין ושמאל. זה כבר לגמרי הרמטי, כן? מצומצם מאוד. ותורה שבעל פה עדיין נשארת יותר פתוחה, זה בעצם קדושה של הרעיונות. זה מה שהגמרא בגיטין הרי אומרת שתורה שבכתב אי אתה רשאי לאומרה על פה, ותורה שבעל פה אי אתה רשאי לכותבה. למה? אז תורה שבכתב אי אתה רשאי לאומרה על פה זה רואים בטור. הטור יש לו דיון על קורבנות בסימן מ"ד באורח חיים, הוא שואל שמה איך אנחנו אומרים קורבנות בבוקר כשזה פסוקים? אסור להגיד בעל פה. והרבה אנשים אומרים בעל פה, או קריאת שמע שזה פסוקים והרבה אנשים אומרים בעל פה. אז הוא אומר כי זה דברים שאנשים יודעים אותם בעל פה בגלל ההרגל, אז הם לא יתבלבלו. אתם רואים שהבעיה באמירה בעל פה של תורה שבכתב זה החשש שמא תתבלבל. כן, שלא, למה? כי בתורה שבכתב חשוב מאוד הנוסח. בתורה שבעל פה אין שום בעיה, תגיד באיזו שפה שאתה רוצה, העיקר שאתה אומר את הרעיון הנכון כי הקדושה היא קדושה של התוכן או של הרעיון ולא של הניסוח. ויותר מזה, תורה שבעל פה אתה לא רשאי לכתוב, עד שבא רבי ו'עת לעשות לה' וכולי, אבל אתה לא רשאי לכתוב. למה אתה לא רשאי לכתוב? כדי שזה לא יתקבע בקדושת נוסח, כי זה צריך להישאר קדושה של הרעיונות ולא קדושה של הנוסח. עכשיו פורים נמצא גם היסטורית, ועוד מעט נראה גם מהותית, בתפר בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. תורה שבכתב זה כל התנ"ך כמובן, אם נדבר עכשיו, בין כל הספרים שהם תורה שבכתב לבין התורה שבעל פה שמתחילה בבית שני. פורים זה תחילת בית שני ולכן בעצם היא אפילו היסטורית נמצאת בתפר, או במעבר בין נבואה לחוכמה, בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, בין קדושת הנוסח לקדושת התוכן. כן? עכשיו יותר מזה, תורה שבעל פה זה בכלל מושג חדש שהוא נולד אחרי הסיפור של מגילת אסתר. המושג הזה לא היה קיים קודם, זה ברור. אז מה שהיה קיים קודם, אמרנו על המידע הזה, כבר זה דיברנו לא פעם, שרוב המידע לא ניתן למשה בסיני, מעט מאוד. השאר זה נוצר לאורך השנים. אבל ההתייחסות לתורה אני לא חושב שהיא הייתה כשתי תורות. הייתה תורה ועם פירושי המילים וכמה הערות, ביאורים, זאת אומרת צריך להסביר את הטקסט שאתה נותן, אבל ניתנה תורה בהר סיני. מי דיבר על שתי תורות? מה פתאום שתי תורות? כשמתחילה תורה שבעל פה בבית שני, פתאום מתחילה להיווצר תורה שמקורה בבני אדם, לא בקדוש ברוך הוא. עכשיו פתאום פה אנשים רגע עוצרים, אומרים שנייה אחת, זה תורה הדבר הזה? זה בני אדם, זה תוצר של בני אדם. ואז מתחילה כל ה, אפשר לקרוא לזה אפולוגטיקה אפילו, שאומרת יש שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. עכשיו פתאום זה נתפס כשתי תורות, ואז כמובן אומרים לנו שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש קיבל משה בסיני כבר וכולי, זה הכל כדי להטמיע בציבור את החידוש המדהים הזה שיכולה להיות תורה שהיסודה בבני אדם. פעם דיברנו על פרקי אבות, משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה, הוא היה אומר. לא בני אדם בתורה שבכתב. לא, רגע. שמעון הצדיק, עוד שנייה אחת אני חוזר. שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה, הוא היה אומר. אז פעם שמעתי איזה יהודי, הוא שאל, וכל האחרים שלפניו לא אמרו? רק הוא היה אומר? מה, הם שתקו עד אליו? מה זאת אומרת הוא היה אומר? הוא הראשון שאמר. אז עד אליו התודעה הייתה עוד פעם, זה האתוס. ברור שהם אמרו, אבל ההסתכלות, ההתייחסות הייתה יש תורה שקיבלנו בסיני ואנחנו מעבירים אותה הלאה. קיבלתי מזה, העברתי לזה, ההוא קיבל ממני, העביר לשני. אני צינור חלול. אני מעביר את התורה מהר סיני והלאה. שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה, ובכנסת הגדולה היו נביאים אחרונים, הוא התחיל את תורה שבעל פה, שמעון הצדיק. לכן כל הסיפור עם אלכסנדר מוקדון שפגש אותו וכולי, זה עניין לחנוכה יותר. הוא התחיל את תורה שבעל פה, ולכן הוא בעצם האדם הראשון שיש דברי תורה שקרויים על שמו. זאת אומרת שהוא אמר אותם, הוא מקור הדברים. הדבר הזה הוא חידוש מפחיד בעיניים של אותה תקופה. זה עבודה זרה ממש. מה זאת אומרת דבר שיוצר בן אדם ואני מתייחס לזה כתורה באותה רמת קדושה כמו תורה שבכתב? ובשביל זה היה צריך את כל ההצדקות האלה וההתנצלויות, לא התנצלויות אלא מין מדרשים שמהדרים את תורה שבעל פה ושתי תורות ניתנו וכולי. וכל הוויכוח על התנור של עכנאי ועל ובסוף ביבנה שמה זה הגיע הוויכוחים האלה עם ההדחה של רבן גמליאל שמה, הכל סביב העניין הזה. זאת אומרת השאלה האם תפקידנו להעביר הלאה את מה שקיבלנו או שאנחנו יכולים גם ליצור דברים שמקורם בנו. עכשיו היצירה הזאת, למשל מדרשים, אני חוזר עכשיו להערה שלך. במדרשים, אפשר היה לתפוס אותם וכך רוב הראשונים אגב תופסים אותם עד היום, תופסים את זה ככה רובם, שהמדרשים בעצם חושפים עוד מימדים שיש בפסוק מעבר לפשט שלו. אבל הרמב"ם למשל בשורש השני אומר שהמדרש לא חושף שום דבר שהיה בפסוק, הוא מרחיב את מה שהיה בפסוק. זאת אומרת שהמדרש הוא בעצם יצירה משותפת של הפסוק והדרשן. זאת אומרת תורה שבעל פה כולל הלכות שבדרך כלל מתייחסים אליהם כהלכות דאורייתא, ברמב"ם זה יותר מסובך, אבל בדרך כלל מתייחסים אליהם כהלכות דאורייתא, אלה הלכות שנוצרו מבני אדם. וכשנוצרו מחלוקות זה היה הביטוי הכי חזק. כי ברגע שיש מחלוקת מה זה אומר? אם הלל אומר כך ושמאי אומר כך, אז זה אומר שזה לא הקדוש ברוך הוא, זה הלל וזה שמאי. איפה הקדוש ברוך הוא בכל העניין הזה? זה בדיוק הביטוי של העובדה שתורה נוצרת על ידי בני אדם כשמתחילות מחלוקות. התורה שהקדוש ברוך הוא בסדר, יש תורה, מה שהוא אמר הוא אמר. אבל ברגע שמתחילות ויש בתים עכשיו, בית שמאי ובית הלל, אז נוצרות שתי תורות ופתאום זה נהיה תופעה אנושית התורה. ואז מתחיל איזשהו עימות לא פשוט בין החכמים, החכמים חלקם לא היו מוכנים לקבל את הדבר הזה. מסופר בירושלמי שהרגו זה בזה בית שמאי ובית הלל כי לא היו מוכנים לקבל דבר כזה. ולכן היה צריך את המאמץ הגדול הזה כדי להבין שיש דבר כזה שנקרא תורה שבעל פה. זאת עוד תורה. ויסודה בבני אדם בשילוב אולי עם הפסוקים של התורה, לפעמים זה סברה של בני אדם וזהו, למה לי קרא סברה היא, גם זה כתוב בגמרא. אבל עדיין זאת תורה שהיא לא נמסרה כמו שהיא מהר סיני למשה ורק עוברת במסורת, אלא יש לבני אדם חלק ביצירתה. את הדבר הזה מאפיין את תקופת תורה שבעל פה של בית שני. מגילת אסתר פותחת את התקופה הזאת. היא מהווה איזושהי הכנה לקראת התקופה. כן, הקימו וקיבלו למשל, אז יש מדרש בתנחומא שאומר שזה על תורה שבעל פה. זו התחלת ה… בעצם אז נוצרה תורה שבעל פה, שאז הקימו וקיבלו את תורה שבעל פה. זה ביטוי אגדי. בעצם נוצרה תורה שבעל פה החל מאותה תקופה, המושג תורה שבעל פה אני אומר, הוא מושג החל מאותה תקופה. עכשיו תראו דבר מעניין, הגמרא במגילה בדף ז' היא מביאה, אמר רב שמואל בר יהודה שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות. מה זה קבעוני לדורות? אמרתי קבעו את פורים ואת הלכות פורים כאחד המועדים בלוח השנה היהודי, שזו בקשה מהפכנית. עד אותה תקופה היה מה שכתוב בתורה, יש מועדים שכתובים בתורה, זה הכול. מה אסתר רוצה גם את הדבר הזה להוסיף לתורה? זה ממש בל תוסיף. חכמים לא היו מוכנים לקבל דבר כזה. מה זאת אומרת? תורה של בני אדם? כי אתם רואים את הפתיח של תורה שבעל פה. ועל זה אומר המהר"ל שמה קימו וקיבלו היהודים עליהם, איפה הם קיבלו את תורה שבעל פה? כשהם קיבלו את פורים ואת הלכות פורים, כי זה המהות של תורה שבעל פה כי זה דבר שנוצר על ידי בני אדם. כך קיבלו את תורה שבעל פה. זה הפירוש קימו וקיבלו היהודים עליהם שדורשים על זה בין היתר, יש הרבה דרשות על זה, אבל דורשים על זה גם את תורה שבעל פה שהם קיבלו. השלב הבא אחרי שהיא אומרת קבעוני לדורות, זאת אומרת תכניסו אותי למערכת המועדים של התורה, מה השלב הבא? שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות. שמגילת אסתר תיכנס לקורפוס של תורה שבכתב, כי אני רוצה שזה יהיה תורה. תורה זה אף תורה שבכתב, אין תורה אחרת. אז כתבוני, תכניסו אותי לתוך התנ"ך. מה זה כתבוני? היא כתבה את זה כבר. הגמרא אומרת תכירו בזה כספר, כאחד מהספרים, תכניסו אותו לתנ"ך. חכמים לא מסכימים. אומרים לא. ואז הם עושים על זה איזושהי דרשה מפולפלת, קצת לא משנה, מוצאים איזושהי דרשה ואיכשהו מסכימים בשפה רפה. עכשיו מה זה אומר שמסכימים בשפה רפה? אז לפני שאני מגיע למשמעות של השפה הרפה, מיד אחרי זה הגמרא ממשיכה, אתם יודעים שחכמים קבעו שכתבי הקודש מטמאים את הידיים, כדי שלא ישימו אותם במקום של עכברים, לא משנה, אז יחד עם התרומה כן, שאז יבואו העכברים וכולי. אז בלשון חז"ל כשדנים בשאלה אם משהו מטמא את הידיים מתכוונים לשאול האם הדבר הזה הוא ספר קודש. מטמא את הידיים זה רק הביטוי, זה הלבוש ההלכתי של השאלה אם זה ספר קודש. אמר רב יהודה אמר שמואל ממש המשך של אותה גמרא אחרי הכתבוני לדורות, אמר רב יהודה אמר שמואל אסתר אינה מטמאה את הידיים. זה לא ספר. כתבו אותה אבל זה לא ספר קודש. אבל כל הנביאים שהיו לפני זה גם היו ספרים ש… אבל זה נבואה, זה ניתן מהקדוש ברוך הוא. ואז אומרת הגמרא למימרא דסבר שמואל אסתר לאו ברוח הקודש נאמרה? מי אמר שהיא לא? נאמרה ברוח הקודש, היא רק לא ספר קודש. אין דבר כזה. מה שנאמר ברוח הקודש זה ספר קודש, זה הקריטריון. הקריטריון אם הקדוש ברוך הוא אמר את זה זה ספר קודש. אבל אם זה התוצאה של בני אדם, אז לא. אחרי זה בהמשך הגמרא, תניא רבי שמעון בן מנסיא אומר קהלת אינו מטמא את הידיים מפני שחכמתו של שלמה היא. זה לא ניתן מהקדוש ברוך הוא, זה ספר חכמה. אם זה ספר חכמה זה לא מטמא את הידיים, זה לא ספר קודש. זו גמרא במגילה דף ז'. אז הקריטריון הוא השאלה אם זה ברוח הקודש נאמר או זו חכמה של בני אדם. פה רואים בפירוש את הקריטריון. מה הרמב"ם פוסק? הרמב"ם אומר ודברי תורה מטמאים את הידיים, ולא דברי תורה בלבד אלא כל כתבי הקודש אפילו שיר השירים וקהלת שהם דברי חכמה מטמאים את הידיים. קודם כל מגילת אסתר הוא לא מביא. ולגבי שיר השירים וקהלת הוא רוקד על שתי החתונות. מצד אחד הוא אומר זה דברי חכמה, זה לא נאמר ברוח הקודש, אבל זה מטמא את הידיים. הגמרא אומרת אם זה חכמה זו הסיבה למה זה לא מטמא את הידיים. אם אתה אומר זה כן מטמא את הידיים זה כנראה בגלל שזה נאמר ברוח הקודש. הוא אומר לא, זה דברי חכמה וזה מטמא את הידיים. תורה שבעל פה! מה הכוונה בדיוק? עכשיו קהלת זה שלמה המלך, הרבה לפני אסתר. אלא שעד אסתר דברי חכמה לא היו… הם לא דברי תורה, זה דברי חכמה. עכשיו אסתר ייסדה את הרעיון הזה שיש דבר כזה תורה שנוצרה על ידי בני אדם. ולכן משם והלאה גם קהלת ושיר השירים מטמאים את הידיים. אבל רק משם, לא משעה שהם נכתבו. כי שם התחדש העניין הזה שיש דבר כזה תורה שנוצרת על ידי בני אדם. עכשיו תראו את ההמשך, או אולי עוד דוגמה אחת לגבי הצלה מדליקה, כן. וגם שמה מתעורר דיון את מה מצילים, לגבי מגילת אסתר גם כן יש דיון לא לגמרי ברור אם כן מצילים או לא מצילים, אבל בסופו של דבר המגן אברהם גם כותב, מופיע במשנה ברורה, שהאידנא בכלל אין מה לדבר, מצילים את הכל כולל גמרות, כולל כל הספרים שיש לנו. למה? כי התירו לכתוב. אז מה אם התירו לכתוב? מה זה קשור שהתירו לכתוב? אבל יש לזה קדושת ספר, זה לא ספר קודש, את הדבר הזה בני אדם כתבו, אין בו שום קדושה, אז למה, למה מתירים את זה? מצילים את זה? עכשיו יש רמות שונות כמובן, אבל כן, ברגע שהתוכן נכתב, שזה כבר קורה הרבה אחרי זה, כבר רבי יהודה הנשיא, זה המשך התהליך. זאת אומרת אצל אסתר רק התחדש העניין הזה שתורה שהיא יצודה בבני אדם יכולה להיות קדושה. אצל רבי יהודה הנשיא זה כבר הופך להיות ספר קודש. זאת אומרת כבר אפשר לכתוב, ועכשיו כבר גם מצילים את זה מפני הדליקה. זה לא ספר קודש במלוא מובן המילה כמו ספר תורה, אבל זה כן מקבל איזשהו מימד של ספרי קודש ואפשר לראות לכל אורך הסוגיה שהקריטריון אם מצילים או לא הוא קריטריון אם יש על זה קדושה. זאת אומרת זה לא קריטריון של כי לומדים בזה או משהו כזה. אז יש פה גם כן איזשהו תהליך מקביל. אני עושה את זה במהירות כי כבר צריך לסיים, אז יש ההלכה שהכי משקפת את הקבלה החלקית הזאת של בקשתה של אסתר, השולחן ערוך מביא את זה כך, המקור זה בגמרא במגילה בדף י"ח, אבל השולחן ערוך כותב כך: צריך לקרותה כולה, מגילת אסתר, ומתוך הכתב. ואם קראה על פה לא יצא. רוב הפוסקים אפילו מילה, זאת אומרת אם פספסת לא יצאת ידי חובה. וצריך שתהיה כתובה כולה לפניו, צריך לקרוא את זה מתוך הספר לכתחילה. אבל בדיעבד אם השמיט הסופר באמצעיתה תיבות, אפילו עד חציה, וקראה הקורא על פה, יצא. זאת אומרת אני לוקח ספר, מגילת אסתר, חצי מהמילים חסרות, אין, יש רק חצי מהמילים, חצי פלוס אפסילון, בסדר מהמילים, זה מה שיש בספר. אני קורא מתוך הספר, חייבים לקרוא מתוך הספר ואסור לפספס אף מילה, בסדר? אבל אין בעיה, אני יכול לקרוא בעל פה מתוך הספר שבו לא כתובות המילים. מה אתה עושה צחוק? בראשונים יש כאלה שמנסים להסביר שכל מגילה יכולה להיות חסרה אבל כל פסוק שאני קורא אני קורא ממגילה אחרת, אבל תמיד צריך לקרוא מתוך מגילה, ובשולחן ערוך כתוב לא כך, יכול לקרוא בעל פה אפילו את החלק שחסר. לא חסר, זה יותר מחצי?

[Speaker B] חצי פה, או פסוקים שלמים או דברים,

[הרב מיכאל אברהם] עניין שלם, אז זה עוד מחלוקת, לא משנה, אבל חצי מהתיבות השולחן ערוך לא מחלק, חצי מהתיבות, מילה כנגד מילה? כן, כן, הכל בסדר. אז מה זה אומר? אסור לפספס אף מילה, הנוסח הוא נוסח מקודש, מדויק. אבל הספר הוא לא ספר. לא צריך לסוב את זה. זאת אומרת הספר צריך, זה חצי ספר. עכשיו הגמרא עצמה אומרת, מגילת אסתר נקראת ספר ונקראת איגרת. למאי נפקא מינה? צריך קלף ודיו וכולי כמו ספר, אבל אם תפרה בשלושה גידים כשרה. זה למשל צורת תפירה שבספר תורה לא כשרה. מה הרעיון בזה? אם אתה כבר אומר שזה כמו ספר לגמרי אז גם עם הגידים כבר תעשה אותו דבר, מה זה משנה? כי חכמים רוצים להדגיש בכוונה, בהלכה אחת לפחות נשאיר את זה לא כמו ספר, זה כמו איגרת. מה זה איגרת? איגרת זה נייר שנושא על גביו תוכן, קראתי את התוכן אז הוא הולך לפח. איגרת נכתבת, הנוסח לא חשוב, מה שחשוב זה התוכן שעובר דרכה. ספר יש לו איזושהי משמעות יותר קבועה, הוא נמצא על המדף, יש לו איזושהי חשיבות, יש איזושהי משמעות. זה מה שנקרא ספר. מגילת אסתר נקראת איגרת ונקראת ספר, יש בה צד כזה ויש בה צד כזה, היא לא ספר לגמרי. כשאסתר מבקשת כתבוני לדורות חכמים מקבלים את זה חלקי, אבל הם לא רוצים לקבל את זה לגמרי כי כאן מתחילה תורה שבעל פה. כאילו אי אפשר לעשות דרש נגיד על מגילת אסתר? או, עכשיו יש ירושלמי שמביא מחלוקת בשאלה אם אפשר לדרוש במגילת אסתר. למסקנה אפשר לדרוש במגילת אסתר, והסיבה לזה היא כי הנוסח של מגילת אסתר מרוח הקודש נאמר, הגמרא אומרת. הנוסח, אבל הגמרא עצמה, לא קראתי את זה קודם, הגמרא עצמה אומרת: זה נאמר ברוח הקודש אבל זה נאמר להיאמר ולא להיכתב. כך הגמרא אומרת שם בדף ז' שם, כן, אז מה זה אומר? שהנוסח נאמר מלמעלה, הוא מדויק לכן אפשר לעשות דרשות. אבל לכתוב את זה, להפוך את זה לספר, זה לא. זאת אומרת זה נחשב ספר, חצי ספר כזה, קצת אותיות פורחות באוויר, זאת אומרת זה עדיין לא לגמרי ספר. אסתר מנסה עוד להיאחז בקרנות המזבח להיחשב תורה שבכתב, חכמים לא מסכימים כי כאן מתחיל כבר ההתחלה של העידן של תורה שבעל פה. אומרים לא צריך לכתוב את זה, יש תורה גם מחוץ לתורה שבכתב שניתנה למשה בסיני, זה תורה שבעל פה. זאת אומרת במובן מסוים אנחנו חושבים שהמעבר לתורה שבעל פה זאת ירידה, אבל המעבר לתורה שבעל פה יש בו מימד של עלייה. אנחנו.

[Speaker B] אנחנו לא רוצים להצמיד את הדברים לנוסח כתוב

[הרב מיכאל אברהם] קבוע מצומצם, להלביש את זה יותר מדי. השאירו את זה יותר חופשי, את קדושת הרעיונות. ובאיזשהו מקום נדמה לי שהתהליך הזה מסתיים, אני כבר לא יכול, יש עוד ביטויים גם הלכתיים וגם אחרים, אבל בסופו של דבר זה מסתיים בזה שלעתיד לבוא כל כתבי הקודש בטלים חוץ מחמישה חומשי תורה ומגילת אסתר. והלכות שבעל פה של תורה שבעל פה,

[Speaker B] כך כתוב.

[הרב מיכאל אברהם] הרמב"ם מביא את זה גם בהלכות מגילה. למה? כי התורה שבכתב זה נוסח מדויק, הוא בסדר גמור, אין בזה צמצום בזה שזה כתוב. אבל מגילת אסתר זה תוכן כתוב, זה לא הכתב עצמו. לכן זה יישאר, אין בעיה, מבטלים רק את הצמצומים לעתיד לבוא. ותורה שבעל פה ודאי תישאר כי הרעיונות נשארים, רק הלבוש נעלם. לכן אמרתי גם קודם שהמצוות בטלות לעתיד לבוא, אם גם המצוות זה הלבוש כמו שבעל התניא אומר, הלבוש המעשי. כל הלבושים לאט לאט נעלמים, העולם מתקן ועולה. דיברנו על המגילת אסתר לא מופיע שם השם, כי זה תורה של בני אדם, זה לא תורה של הקדוש ברוך הוא. ההופעה של הקדוש ברוך הוא גם מבחינת ההנהגה שלו במגילה, כן, אסתר. למה זה אסתר? הקדוש ברוך הוא מתחבא מאחורי העניין, בני אדם מנהלים את העניין הזה, לא הקדוש ברוך הוא. וזה תורה, וזה לא מפריע לדבר הזה להיות תורה, זה שבני אדם עושים את זה. אז יש פה כל ה… דיברנו פעם על זה, האם היעלמותם של הניסים, דיברנו על הניסים. היעלמותם של הניסים זה עלייה או ירידה. ואני רציתי לומר שזה עלייה, זה לא ירידה. אני לא צריך את הניסים בשביל לראות את הקדוש ברוך הוא. הפרוזה היומיומית הפשוטה היא מראה את הקדוש ברוך הוא יותר טוב.

[Speaker B] ובמובן הזה גם, אני לא

[הרב מיכאל אברהם] צריך הופעה של הקדוש ברוך הוא בשביל שהדבר הזה ייקרא תורה.

[Speaker B] גם פעולות של בני אדם עכשיו נקראות תורה.

[הרב מיכאל אברהם] וככל שאנחנו מכירים בזה יותר, אפשר להשיל עוד ועוד מהלבושים האלה ולחזור חזרה למעלה. לחזור חזרה למצב שבו הרעיונות הם תורה ולא הלבוש הספציפי, אפילו לא מצוות, אפילו לא ניסוח כזה או ניסוח אחר, אלא הרעיונות נשארים. הזן נשאר בעצמו ולא צריך את שזירת הפרחים. אחרי שהבנתי את הזן אני כבר לא צריך את שזירת הפרחים. זה סולם שאני משתמש בו ואחרי זה אני יכול לזרוק אותו. בסדר? אז במובן הזה זה תהליך של תיקון, זה לא תהליך של קלקול. נכון עכשיו שאנחנו כל הזמן כותבים עוד, גם רבי, כותבים, עת לעשות לה' הפרו תורתך וכולי, אבל למה אנחנו כותבים? כי אנחנו רוצים אחיזה בדבר יותר גבוה. ככל שהדבר הוא יותר גבוה יותר קשה לאחוז בו. אז אנחנו חייבים לכתוב אותו, שבמובן הזה זה ויתור, אנחנו מלבישים אותו, אנחנו מצמצמים אותו, כי בלי להלביש את הדבר המופשט אנחנו לא נתפוס אותו. אבל למה צריך לכתוב יותר? כי אנחנו מנסים לתפוס יותר. אנחנו תופסים יותר גבוה, לכן יותר דברים צריכים לבוש. זה תהליך של עלייה, זה לא תהליך של ירידה. והעובדה שאנחנו כותבים, וכמובן הכתיבה הזאת היא לא נוסח מחייב, אז זה באמת לא משנה, זה לא צמצום אמיתי, זה רק כתיבה שלא נשכח, שייתן לנו אמצעי עזר לזיכרון וכולי, להחזיק את העסק הזה. אבל בסופו של דבר המטרה היא לתפוס כמה שיותר, כמה שיותר גבוה. יש פעם נדמה לי שדיברתי על זה שהמהר"ל, נדמה לי שזה גם באחת ההקדמות לגבורות השם, יש שם שלוש הקדמות, נדמה לי שזה אחת מהן. המהר"ל מדבר על חכם עדיף מנביא. אז הוא אומר שם שנביא יש לו איזושהי יכולת לפגוש איזה מציאויות רוחניות, לראות באיזשהו מובן מציאויות רוחניות. אז התפיסה שלו מגיעה עד איפה שה… זה לא עיניים כמובן אלא עד איפה שהיכולת שלו לפגוש את המציאות הרוחנית הזאת מגיעה. כל נביא, אפילו האר"י ז"ל מדבר על כל נביא עד איזה ספירה או איזה עולם הוא יכול היה להגיע, יש הבדל ביניהם. אבל חכם אין לו גבול, הוא תופס עד למעלה. שתיים ועוד שתיים שווה ארבע זה נכון תמיד. זה לא מולבש, זה דבר מופשט. אין לו… כשאתה מתרגם את זה לתפוזים זה כבר בעולם הזה, אין תפוזים שם למעלה. אבל העיקרון שתיים ועוד שתיים שווה ארבע הוא מקביל קצת לעקרונות הזן האלה שלא… לא דרך שזירת הפרחים אלא העקרונות עצמם. העקרונות עצמם נכונים בכל מקום. גם במקום שאין פרחים ואין סיעוף ואין חץ וקשת, זה לא משנה. העקרונות עצמם נכונים עד הסוף. זאת אומרת, לכן חכם עדיף מנביא, כי חכם כשהוא מבין מה המשמעות המופשטת של הדברים, לא מישהו שרואה את זה, מישהו שרואה את זה רואה משהו מלובש. אבל החכם תופס את הדבר המופשט, מפשיט את הלבושים ונשאר עם הדבר, הדבר המופשט הזה הוא נכון תמיד. התורה, אחרי שתפסת את התורה דרך הלבוש של משה רבנו, אתה יודע גם את התורה של המלאכים, זאת אותה תורה. זה לא משנה אם אתה נכנס מפה או נכנס משם. ואז אתה גם יכול להשיל את הלבושים, ואז לעתיד לבוא מצוות בטלות והכל בטל. פורים נשאר כי פורים מלמד אותנו את זה. לכן כל התחפושות בפורים והתחפשויות והוצאה, נכנס יין יצא סוד, הפנים יוצא החוצה, זה הכל משחקים סביב הלבוש, להלביש על הלבוש והסוס, כן, גם במגילה זה ככה, הרבה דברים הם סביב לבוש. הם סביב לבוש בגלל שפורים בעצם זה התחלת או מצד אחד ההלבשה, מצד שני זה הפשטה. זאת אומרת אנחנו מלבישים את תורה שבעל פה ומכניסים אותו לתוך איזשהו נוסח, רבי. רבי כבר בכלל מתיר לכתוב את תורה שבעל פה, אבל כל זה זה כמובן במטרה להישאר עם אותם דברים מופשטים שהם יותר גבוהים ממה שתפסו לפני שהתחילו לכתוב את תורה שבעל פה. לכן תורה שבעל פה התחילה להתפתח בשלבים שבאמת כתבו אותה. עד שלא כתבו אותה, אז לא הייתה באמת תורה שבעל פה מפותחת כמו שיש היום. לא כמו המיתוסים המקובלים. טוב, שיהיה פורים שמח.