על התשובה 3
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- תשובה קטנה ותשובה גדולה
- הלכות תשובה פורמליות והראיות לתשובה מהותית
- נצרות, אינדולגנציה ופורמליזם מול מהות
- אנלוגיות ביהדות: חז״ל, צדוקים ואורתודוקסיה חדשה
- חסד התשובה במסילת ישרים ומשמעות עקירת הרצון
- קידושין, תוהה על הראשונות, רבי אלחנן וחילוק החפץ חיים
- שני אספקטים במצווה ובעבירה: ציות/מרד ותיקון/קלקול
- חסד בתשובה קטנה לעומת תשובה גדולה והקשר לרמב״ם ולדין
- עומק החרטה כרצף בין שני סוגי התשובה
- י״ג מידות, רבי יצחק הוטנר והייחוד של השם השם
- רבנו יונה ומשל המחתרת מן הכלא
- פרדוקס הבחירה ושינוי מערכת ערכים בתשובה הגדולה
- אבינו מלכנו החזירנו, נשמה, והטשטוש בין חוץ לפנים
- רבי אלעזר בן דורדיא כמודל לתשובה הגדולה
- בחירה אם לבחור וחולשת הרצון כעוצמת אוטונומיה
- אין חבוש מציל עצמו מבית האסורים
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג הבחנה בין תשובה קטנה וטכנית שמוחקת חטאים באמצעות ארבעה שלבים פורמליים לבין תשובה גדולה ומהותית שהיא היפוך נפשי גלובלי שאינו מחייב וידוי בפה ואינו דורש טיפול בכל חטא בנפרד. הוא מייחס למהר״ל את שיוך *ונקה* לתשובה הקטנה ואת *השם השם* לתשובה הגדולה, ומסביר שתשובה קטנה מנקה רק על מה שנעשתה עליו פעולה בעוד תשובה גדולה חלה על הכול. בהמשך נידונים פורמליזם מול מהות דרך אנלוגיות לנצרות ולאסלאם ולמאבקי מוסד מול פונדמנטליזם, ואחר כך נבחן החסד המיוחד שבתשובה על פי מסילת ישרים ורבי אלחנן עם תשובת החפץ חיים. לבסוף מוצגת טענה שהאפשרות לתשובה גדולה מעוררת פרדוקס לוגי של שינוי עצמי ובחירה, ונבחנים ניסיונות לפתור זאת דרך מעורבות הקדוש ברוך הוא, דרך תפילות כמו “אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך”, דרך סיפור רבי אלעזר בן דורדיא, ודרך רעיון של “בחירה אם לבחור” ו”אין חבוש מציל עצמו מבית האסורים”.
תשובה קטנה ותשובה גדולה
הטקסט מגדיר תשובה קטנה כתהליך שמטרתו למחוק חטאים בפרוצדורה של ארבעה שלבים: עזיבת החטא, חרטה, קבלה לעתיד ווידוי, ובתוך כך עוברים על כל חטא וחטא והוא נמחק. הוא מגדיר תשובה גדולה כתשובה מהותית שהיא היפוך נפשי או שינוי יסודי בנפש שפועל על כל החטאים בבת אחת. הוא מייחס למהר״ל את הקישור בין שתיים מי״ג מידות לבין שני המנגנונים, כאשר *השם השם* אחראי על התשובה הגדולה ו*ונקה* אחראי על התשובה הקטנה החשבונאית. הוא מסביר את “ונקה לא ינקה” על פי הגמרא כ”מנקה לשבים ולא מנקה לשאינם שבים”, ומחדש שבתשובה הקטנה הניקוי חל רק על החטאים שעליהם נעשתה פעולה בפועל, בניגוד לתשובה הגדולה שמנקה “על הכל” מפני שהיא נעשית בהגדרה באופן גלובלי.
הלכות תשובה פורמליות והראיות לתשובה מהותית
הטקסט טוען שהתשובה המהותית אינה מחויבת לכל הלכות התשובה הפורמלית ולכן אינה דורשת את ארבעת השלבים באופן טכני ואינה דורשת וידוי בפה. הוא קובע שחרטה וקבלה לעתיד קיימות בתוכה כחלק טבעי ממהותה ולא כשלבים פורמליים, ושאין צורך לעסוק בכל חטא וחטא בנפרד גם בשלבי החרטה והקבלה לעתיד מפני שהתהליך נעשה על כלל החטאים יחד. הוא מביא ראיה מן הגמרא בקידושין על “רשע שקידש אישה” שחוששים לקידושיו “שמא הרהר תשובה בלבו” אף שנאמר “על מנת שאני צדיק גמור”, ומסיק מכאן שניתן להפוך ל”צדיק גמור” בלי ביצוע מלא של כל השלבים על כל חטא. הוא מביא ראיה שנייה מרבי אלעזר בן דורדיא שלפיה “לא סביר שתוך שעה אחת הוא יקנה את עולמו” ולכן קניית עולמו בזמן קצר מצביעה על היפוך יסודי ולא על מעבר טכני חטא-חטא בארבעת השלבים.
נצרות, אינדולגנציה ופורמליזם מול מהות
הטקסט מספר אנקדוטה על התשובה בנצרות דרך מנגנון הווידויים לכומר, ועל תופעת *אינדולגנציה* בימי הביניים שבה “היו מוכרים כפרה מראש”, ומציג את ביקורת הפרוטסטנטים שלפיה מכירת כפרה מראש סותרת חרטה ולכן אינה יכולה להיות תשובה. הוא מצייר את המרד הפרוטסטנטי כמרד נגד הפורמליזם והטכניות של הדת הקתולית וכחתירה לחזרה למקורות וללב הדברים, בדומה למאבקים מקבילים באסלאם בין סונים לשיעים. הוא טוען שהפרוטסטנטים הם “יותר פונדמנטליסטים מהקתולים” ומדמה זאת ל”נוער הגבעות” כמרד נגד ממסד כדי “לחזור אחורה” ולא כדי להתקדם, ול”נשות הטליבאן” כמרד “בשם מה שהיה”. הוא מתאר את הממסד הקתולי כממסד “מפוכח” שמפתח פתרונות טכניים כדי להישאר הגיוני ולהסתדר עם מקורות, במחיר של רושם של עקיפה טכנית וחסר מהות, והוא מקביל זאת לביקורת על הממסד הרבני.
אנלוגיות ביהדות: חז״ל, צדוקים ואורתודוקסיה חדשה
הטקסט טוען שחז״ל היו “במובן מסוים קתולים” בכך שפירשו “עין תחת עין” כ”ממון” כדי לשמור על היגיון לצד נאמנות למקורות, בעוד הצדוקים מתוארים כמי שחותרים “לחזור למקרא” בדפוס “פרוטסטנטי”. הוא מצטט את יעקב כץ ש”האורתודוקסיה זו תופעה חדשה” וטוען שמרידות נגד האורתודוקסיה הן לעיתים מרידות כדי לחזור למה שהיה. הוא אומר שהיהדות הקונסרבטיבית “הרבה יותר קרובה לתנ״ך” מהאורתודוקסיה ומביא דוגמה שתפילה בשפת הארץ “בסדר גמור לפי השולחן ערוך”, ומזכיר שברפורמה “התפלל בגרמנית” למרות שהדבר נתפס כשיא הכפירה. הוא מביא דוגמאות נוספות כגון “דברים נאמרים בכל לשון, פרק שביעי של סוטה”, ועליית נשים לתורה, וטוען שיש נושאים שהפכו לעיקרי אמונה “כשזה נגד גמרא”.
חסד התשובה במסילת ישרים ומשמעות עקירת הרצון
הטקסט מצטט את המסילת ישרים סוף פרק ד׳ שמציג את מידת הרחמים כקיומו של עולם בלי ביטול מידת הדין, ומגדיר שלפי שורת הדין היה ראוי שהחוטא ייענש מיד, בעונש של חרון אף, ושלא יהיה תיקון לחטא כי “החטא כבר נעשה”. הוא מסביר שהרחמים נותנים שלושה היפוכים: זמן לחוטא, עונש שאינו “עד לכלה”, ומתן תשובה בחסד גמור כך ש”תחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה”. הוא מתאר את פעולת התשובה כזיהוי החטא, הודאה, התבוננות ברעתו, חרטה גמורה “דמיקרא כחרטת הנדר ממש”, צער חזק, עזיבה לעתיד ובריחה ממנו, עד ש”העוון סר ממש מן המציאות” ו”זה חסד וודאי שאיננה משורת הדין”.
קידושין, תוהה על הראשונות, רבי אלחנן וחילוק החפץ חיים
הטקסט מביא את שאלת רבי אלחנן מן הגמרא בקידושין על “צדיק גמור שמרד באחרונה” שמאבד זכויותיו, ושואל מדוע לא יהיה “כמחצה על מחצה” כך שהזכויות יישארו והעוונות החדשים יצטרפו לחובה. הוא מצטט את תשובת הגמרא “בתוהה על הראשונות” ומעלה קושיה שאם עקירת הרצון כעקירת המעשה היא חסד לפנים משורת הדין, היה ראוי שתפעל רק לטובה ולא לרעה. הוא מספר שרבי אלחנן שאל על כך את החפץ חיים, והחפץ חיים ענה שזה תלוי בין “תשובה מאהבה” ל”תשובה מיראה”, כאשר בתשובה מאהבה עקירת הרצון פועלת “מעיקר הדין” ובתשובה מיראה זה “חסד מיוחד”. הוא מסביר ש”צדיק שמרד באחרונה ותוהה על הראשונות” הוא “האנטי-תזה” המקבילה לתשובה מאהבה ולכן שם נעקרים גם זכויות מן הדין, בעוד שבתשובה מיראה העקירה פועלת רק בצד התשובה ולפנים משורת הדין.
שני אספקטים במצווה ובעבירה: ציות/מרד ותיקון/קלקול
הטקסט מציג מהלך של רבי אלחנן שלפיו בכל עבירה ובכל מצווה יש שני אספקטים: ציות או מרד נגד הציווי, ותיקון או קלקול מהותי שיש במעשה עצמו. הוא טוען שעקירת הרצון מנקה מן הדין את מרד הרצון נגד רצון השם מפני שכעת הרצון השתנה, אך מחיקת הקלקול שנוצר במעשה עצמו היא חסד ולכן “עקירת הרצון שתיחשב כעקירת המעשה” היא לפנים משורת הדין. הוא מביא מקור לרעיון זה מן רמח״ל ב”דרך השם” ומוסיף שדברים דומים מופיעים בראשונים בתוספות הרא״ש ובריטב״א על “גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה”, שמסבירים שלמצווה עם ציווי יש גם תיקון המעשה וגם מעלת הציות, בעוד מי שאינו מצווה ועושה מקבל רק את תיקון המעשה.
חסד בתשובה קטנה לעומת תשובה גדולה והקשר לרמב״ם ולדין
הטקסט מציע כיוון שלפיו בתשובה הגדולה המהותית “שורת הדין שהכל יימחה לך” מפני שהאדם השתנה ונעשה “מישהו אחר” ולכן אין טעם להענישו על מה שעשה קודם. הוא טוען שבתשובה הקטנה הטכנית האדם “לא באמת השתנית” ולכן מחיקת העבר היא “חסד מיוחד”. הוא קושר זאת לרמב״ם בכך שבתשובה קטנה המטרה היא “להוריד עוונות שמונחים על הכף” בראש השנה, ולכן היא ניסיון “לתקן את העבר” שהוא לפנים משורת הדין, בעוד תשובה מהותית “מדבר על ההווה” ומשנה את האדם עכשיו ולכן אינה דורשת חסד מיוחד כדי שיידון לחיים ביום כיפור. הוא מדגים זאת גם במשל אנושי של סליחה טבעית כאשר רואים חרטה אמיתית ושינוי, וטוען שהיעדר סליחה כאשר אין חרטה אמיתית הוא המקום שבו סליחה תהיה לפנים משורת הדין.
עומק החרטה כרצף בין שני סוגי התשובה
הטקסט מסייג שהציור הדיכוטומי של שתי תשובות הוא כלי פדגוגי ושבפועל יש “רצף” בין תשובה קטנה לתשובה גדולה. הוא קובע שהפרמטר שמסיע על הרצף הוא “עומק החרטה”, וככל שהחרטה מלאה יותר היא מתרחבת מעבר לחטא אחד וממילא חלה על כל החטאים. הוא טוען שחרטה מלאה מציבה את האדם כבר בצד של התשובה הגדולה, והחלוקה לשניים נועדה להקל על הטיפול המושגי.
י״ג מידות, רבי יצחק הוטנר והייחוד של השם השם
הטקסט מציין שמקורות רבים מציירים את התשובה כחריגה מכללים רגילים ולא רק כתופעה בתשובה קטנה, והוא מזכיר שרבי יצחק הוטנר מביא שהשם השם הוא מידת הרחמים האחראית על התשובה הגדולה. הוא מסביר שהייחוד של *השם השם* הוא שאינו תכונה שמיוחסת גם לבני אדם בניגוד למידות כמו רחום וחנון וארך אפיים, ולכן הוא מבטא משהו שקיים רק אצל הקדוש ברוך הוא. הוא מצרף מדרשים כגון “תשובה קדמה לעולם” כדי להראות שהתשובה היא חריגה מן החוקים הרגילים של העולם, וממילא יש “חסד מיוחד” כנראה בכל תהליכי התשובה.
רבנו יונה ומשל המחתרת מן הכלא
הטקסט מביא את רבנו יונה בתחילת “שערי תשובה” כמי שמדבר על חסד מיוחד בדמות מחתרת שנחפרה כדי שהאסיר יוכל לברוח מן הכלא ולעשות תשובה. הוא מפרש שהחסד בתשובה הקטנה הוא בכך שפעולה טכנית מתקבלת למרות שאין שינוי מהותי, אך החסד בתשובה הגדולה הוא בכך ש”בכלל אפשר לעשות את זה”. הוא מדגיש שהחסד הוא “קיומה של המחתרת” ולא עצם הבריחה, כי אם יש מחתרת ברור שאפשר לברוח, והכלא הוא תוצאה של בחירה חופשית שהכניסה את האדם למצב החטא. הוא מציב את התשובה הגדולה כפרדוקסלית בכך שהאדם צריך לשנות את עצמו, והיכולת לצאת ממערכת שהאדם הכניס את עצמו אליה היא עצמה החסד.
פרדוקס הבחירה ושינוי מערכת ערכים בתשובה הגדולה
הטקסט טוען שהתשובה הגדולה מציבה “פרדוקס לוגי” משום ששינוי מערכת ערכים מתוך המערכת עצמה אינו אפשרי בניסוח פשוט: אם האדם כבר רואה שהערכים הישנים אינם בסדר הוא כבר בעל תשובה, ואם הוא עדיין לא רואה זאת אז כיצד ייזום את השינוי. הוא מציג את הדילמה כך שאם התשובה “קרה לי” אין קרדיט ואחריות, ואם אני עשיתי אותה באופן יזום אני כבר מצויד במערכת הערכים החדשה ולכן לא ברור מהו התהליך. הוא קושר זאת לבעיית “חולשת הרצון” ולממה נפשך בין אנוס לבין רצון, ומרחיב שהבעיה אינה רק פסיכולוגית אלא קשורה להגדרת התהליך. הוא משתמש בדימויים כמו הברון מינכהאוזן שמושך את עצמו בציצת ראשו, ומביא את רון אהרוני (“החתול שאיננו שם”) על בלבול סובייקט-אובייקט כאשר “אני פועל על עצמי” מציב את אותו אני גם כנושא וגם כאובייקט.
אבינו מלכנו החזירנו, נשמה, והטשטוש בין חוץ לפנים
הטקסט מציע שהדיכוטומיה בין “אני עושה” לבין “גורם חיצוני עושה” אינה חדה, ומקשר זאת לתפיסה שיש באדם “הנקודה האלוקית” ושהנשמה היא “חלק אלוה ממעל”. הוא מפרש את “אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך” כבקשה שהקדוש ברוך הוא יהיה שותף בפעולת התשובה מפני שאחרת התהליך אינו מוגדר. הוא משתמש בדימוי מן הגמרא בברכות דף י׳ שהקדוש ברוך הוא “מלא את העולם כמו שהנשמה מלאה את הגוף” כדי להסביר כיצד אורגניזם אחד נוצר מתוך ריבוי חלקים, ומכאן שהגבול בין האדם לבין הקדוש ברוך הוא אינו חד. הוא טוען שבלעדיו לא ניתן להבין כיצד שינוי עצמי ובחירה קורים מבלי להפוך לתכנות חיצוני או לבלתי אפשריות לוגית.
רבי אלעזר בן דורדיא כמודל לתשובה הגדולה
הטקסט חוזר לסיפור רבי אלעזר בן דורדיא ומצטט את פנייתו להרים וגבעות, שמים וארץ, חמה ולבנה, כוכבים ומזלות שיבקשו עליו רחמים, ואת תשובת כולם שיבקשו תחילה על עצמם מפסוקים שונים. הוא מפרש את הפנייה לגורמים החיצוניים כביטוי לחוסר אונים של האדם לשנות את עצמו לבדו במסגרת הפרדוקס של תשובה גדולה, ואז מדגיש את ההכרעה “אין הדבר תלוי אלא בי” והבכייה “עד שיצאה נשמתו”, שעליה נאמר “יש קונה עולמו בשעה אחת”. הוא קובע שזהו תיאור של האופן שבו תשובה גדולה כרוכה במתח בין הצורך בעזרה חיצונית לבין הדרישה שהדבר ייחשב למעשה של האדם, והוא מצייר את החסד בתשובה הגדולה כחסד בכך שהתהליך בכלל אפשרי.
בחירה אם לבחור וחולשת הרצון כעוצמת אוטונומיה
הטקסט מציע כיוון נוסף לפתרון בעיית חולשת הרצון באמצעות הבחנה בין מערכת הערכים לבין “בחירה מסדר שני” שהיא הבחירה “אם לבחור”. הוא טוען שאפשר שמערכת הערכים של האדם גם ברגע החטא היא נכונה, אך האדם “בחר לא לבחור” או לא השקיע משאבים נפשיים מספיקים כדי להיות אוטונומי ולממש את ערכיו, ולכן היצר “לקח אותו” למקום שהוא עצמו לא רצה בו. הוא משתמש בדוגמאות כמו דיאטה, אימון ספורטיבי ונהיגה אוטומטית כדי להמחיש שאדם יכול לא לרצות את התוצאה הרעה ועדיין להיכשל מפני שלא היה במצב של שליטה מלאה. הוא מגדיר את הרצף בין תשובה קטנה לגדולה כקשור לעוצמה שבה האדם “לוקח את המושכות לידיים” ומגייס אנרגיה להיות בוחר, ולא כשינוי של מערכת ערכים עצמה. הוא קושר זאת לנוסח “השיבנו השם אליך ונשובה” כבקשה לעזרה במימוש האוטונומיה והיכולת לבחור, לא כבקשה לגלות אמונות חדשות.
אין חבוש מציל עצמו מבית האסורים
הטקסט מסיים ברעיון ש”אין חבוש מציל עצמו מבית האסורים” כמודל לכך שכוחות הפועלים מתוך מערכת מוגבלים על ידי המערכת, ושכדי לפרוץ אותה דרוש כוח חיצוני לה. הוא מוסיף שרבותינו אומרים שזה נאמר כביכול גם על הקדוש ברוך הוא ב”עמו אנכי בצרה”, שהשכינה בגלות יחד עם ישראל וכביכול נגאלת עם גאולתם. הוא משתמש בעיקרון זה כדי לחזק את הטענה שתשובה גדולה זקוקה לממד של עזרה שמעבר ליכולת של האדם בתוך “המערכת” שהוא נמצא בה.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב, דיברנו על שני ערוצים או שני מנגנונים של תשובה, התשובה הקטנה ותשובה גדולה. ועשיתי איזה אבחנה דיכוטומית ביניהם. אמרתי שיש את התשובה שמטרתה בעצם למחוק חטאים, פרוצדורה של ארבעה שלבים: עזיבת החטא, חרטה, קבלה לעתיד ווידוי. לעבור על כל חטא וחטא והוא נמחק. ויש את התשובה המהותית, שזה בעצם איזשהו היפוך נפשי או שינוי יסודי בנפש שעובד על כל החטאים. המהר"ל תולה את זה בשתיים מתוך י"ג מידות: השם השם זה האחראי על התשובה הגדולה המהותית, ונקה זה אחראי על התשובה הקטנה, החשבונאית, הטכנית. ולכן ונקה לא ינקה, אז הגמרא אומרת שמה שמנקה לשבים ולא מנקה לשאינם שבים. ואמרתי מה החידוש בזה? שבניגוד לתשובה הגדולה, התשובה הזאת מנקה רק את אותם חטאים שעליהם פעלתי, בגלל שזה עניין טכני. מה שעשיתי זה מה שקרה. התשובה הגדולה מנקה על הכל כי זה בכלל לא מחולק פה בין חטאים שעליהם שבתי וחטאים שלא שבתי, כי תשובה כזאת נעשית בהגדרה על הכל. אמרתי שהתשובה המהותית היא לא מחויבת לכל הלכות תשובה הפורמלית. זאת אומרת, לא צריך את ארבעת השלבים, לא צריך וידוי בפה. חרטה, קבלה לעתיד זה חלק טבעי מתוכה כמובן, לא כאיזה שלבים פורמליים אלא זה ברור שזאת מהותה של התשובה הזאת, אבל למשל וידוי בפה לא צריך. ולא צריך לעסוק בכל חטא וחטא בנפרד גם בשלבים של החרטה והקבלה לעתיד, אלא זה משהו שנעשה באופן גלובלי, זאת אומרת על כל החטאים ביחד. הבאתי לזה שתי ראיות. ראיה אחת זה הגמרא בקידושין על מי שקידש אישה, רשע שקידש אישה חוששים לקידושיו שמא הרהר תשובה בלבו. ואמרתי שאם הוא הרהר תשובה בלבו מה בכך, הרי יש את כל השלבים ועל כל חטא וחטא לעבור.
[Speaker B] על מנת שאני צדיק גמור. מה? שקידש אישה על מנת שאני צדיק גמור. צדיק גמור.
[הרב מיכאל אברהם] כן, על מנת שאני צדיק גמור. אז רואים שכן, חוששים לזה שהוא נהיה צדיק גמור בלי שהוא באמת עשה את כל השלבים הנדרשים. והראיה השנייה הייתה רבי אלעזר בן דורדיא שלאורך הקריירה הארוכה שלו בתחום העברייני לא סביר שתוך שעה אחת הוא יקנה את עולמו. אז אם תוך שעה אחת הוא קנה את עולמו, עוד פעם פירוש הדבר שהוא כנראה עשה איזשהו היפוך ולא עבר חטא חטא ויישם את כל ארבעת השלבים על כל אחד מן החטאים. זה שתי אינדיקציות לזה שכנראה יש איזושהי תשובה יסודית, תשובה מהותית שהיא לא כפופה לכללים האלה של הלכות תשובה.
[Speaker C] זאת בעצם שמעתי איזה אנקדוטה קשורה לזה שבנצרות התחום הזה של התשובה הוא מאוד מפותח, אתה יודע הווידויים, אתה הולך לכומר. ואז בימי הביניים היה איזה משהו שנקרא אינדולגנציה שזה משהו שאתה, הם היו כנראה צריכים כסף ואז הם היו מוכרים כפרה מראש. והפרוטסטנטים יצאו חוצץ נגד זה. הם אומרים לא יכול להיות שאתה מוכר כפרה מראש כי אם אתה עושה את החטא זה כבר משהו פגום, לא יכול להיות שזאת תשובה.
[הרב מיכאל אברהם] אז החרטה שלך כבר לא קיימת.
[Speaker C] כן, זה בעיה אינהרנטית במעשה הזה.
[הרב מיכאל אברהם] כן באמת ששמעתי על העניין הזה. חלק מכל המרד אגב של הפרוטסטנטים במובנים רבים יש אנלוגיה מאוד מעניינת בין האסלאם, הנצרות והיהדות אגב. אנחנו תמיד בטוחים שאנחנו נורא מיוחדים, אבל האמת שאני שמעתי כבר מכל מיני, יש פה את אפרים, איך קוראים לו? אפרים ברק, שהוא מומחה לאסלאם. אז ישבתי איתו באיזה, דיברנו על זה פעם אני חושב, ישבתי איתו באיזה חתונה. קצת סיפר לי על השיעים והסונים. מאוד מאוד דומה. זה מדהים כמה זה דומה. וגם הפרוטסטנטים והקתולים, זאת אומרת הפרוטסטנטים הם מורדים נגד הפורמליזם, הטכניות של הדת הקתולית, במובן מסוים רוצים לחזור אחורה למקורות, להיות יותר מחוברים כאילו ללב, למשמעות של הדברים ופחות עם טכניקות של וידוי ומין איזשהו סימני וי כאלה. וגם הסונה נגד השיע אותו דבר, השיע זה מקביל לקתולים נגיד והסונים זה מקביל לפרוטסטנטים. אגב מקובל אנשים חושבים שהקתולים, הסונים קדמו לשיעים. מה? הסונים קדמו לשיעים. אבל המאבק ביניהם הוא בעצם הוא מקביל לקתולים והפרוטסטנטים במובנים האלה. זאת אומרת השיעים הם יותר נגיד, בשפה שלנו השיעים הם האורתודוקסיה.
[Speaker B] האורתודוקסיה המבחינתם נגיד, כן
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, הסונים הם פונדמנטליסטים כמו שהפרוטסטנטים למשל אצל הנוצרים זה הרבה יותר בולט. אצל הנוצרים בדרך כלל אנשים חושבים שהקתולים זה הפונדמנטליסטים יותר. הפרוטסטנטים הם יותר פתוחים, יותר ליברלים, וזו טעות. זאת אומרת הפרוטסטנטים יותר פונדמנטליסטים מהקתולים. זאת אומרת זה כמו אצלנו נגיד קצת כמו נוער הגבעות. זאת אומרת נוער הגבעות זה חזרה למקורות. זה מרד נגד הממסד הדתי במובן מסוים, אבל זה מרד כדי לחזור אחורה, לא כדי ללכת קדימה. זה מרד נגד הזיוף שיש בממסד הדתי, נגד זה שהם מרגישים שבעצם אנשים לא באמת עושים את מה שצריך ויותר מדי מחויבים לכללים ולא מוכנים להעיז ולפרוץ ולמרוד וכל מיני דברים מן הסוג הזה. נשות הטליבאן כן בדיוק, נשות הטליבאן זה גם איזשהו סוג של מרד אבל זה מרד שהוא בשם מה שהיה, לא בשם מה שיהיה. יש מרד שרוצה לזרוק הכל ולהתקדם, יש מרד שאומר אתם סטיתם מהדרך בואו נחזור אחורה לתקופת התנ"ך נרעה עיזים ונחלל בחליל. זאת אומרת יש כל מיני מרידות מן הסוג הזה. זה קצת דומה למרד הפרוטסטנטי, זה מרד שמטרתו פונדמנטליזם. זה לא מרד שמטרתו, זה לא מרד נגד הפונדמנטליזם, להיפך, הממסד הוא ממסד יותר מפוכח. הממסד הקתולי הוא ממסד מפוכח והרבה פעמים משמיצים אותו ומבקרים אותו בגלל שזה נראה כאילו הכל טכניקה ומצאו דרכי עקיפין ואיכשהו מסתדרים וחסרה המהות. במובן מסוים מאוד דומה לממסד הדתי אצלנו, הממסד הרבני אצלנו. כי אני חושב שלפעמים זה באמת כרוך בזיוף וגם אצלנו זה ככה, יש מקום לביקורת שבאמת אנחנו קצת מאבדים את ליבם של הדברים ונתפסים לטכניקה של העניין. אבל מצד אחר של המטבע זאת הדרך להתמודד עם מקורות ולהישאר הגיוני. זאת אומרת אתה צריך למצוא פתרונות טכניים כדי להשאיר עדיין את ההיגיון ולא לדבוק בעקרונות האלה בלי לראות ימינה ושמאלה וללכת איתם עד הסוף וזה לכאורה יותר נאמן, יותר משמעותי, יותר מרשים. אבל זה הרבה פעמים מביא לדברים שהם בעליל לא הגיוניים. עכשיו אני לא יודע להסביר לך את זה במקורות, במקורות אתה צודק, אבל זה לא יכול להיות שזה נכון. אז אני אעשה עין תחת עין ממון. זהו. מה זה עין תחת עין ממון? אתה עובד עלי. מה זה עין תחת עין? כתוב עין תחת עין, מה אתה מספר לי סיפורים. גם חז"ל היו במובן מסוים קתולים בהסתכלות הזאת, והצדוקים היו פרוטסטנטים, זאת אומרת לחזור למקרא. הרבה פעמים הרבה מאוד מהעימותים האלה הם עימותים מאוד מקבילים, זה מאוד מעניין אני ככה זה היה ממש מאיר עיניים השיחה הזאת. אחרי זה הבנתי גם בתחום הנוצרי, אז דיברנו על האסלאם. באסלאם לשיעה למשל יש סמכות לחכמים באותו דור לפעמים לעשות מה שהם רוצים, זאת אומרת מה שהם מחליטים זה מה שקובע, שההלכה שם מתפתחת. הסונה אין אפשרות לשנות את…
[Speaker B] לכן השיעים הצליחו להקים מדינה שהיא מחזיקה מעמד בצורה סבירה, לא במובן של ידידותית כלפינו, איראן. איראן זה בעצם המדינה המוסלמית המודרנית היחידה שניסתה לעבור
[Speaker D] לפי
[Speaker B] ההלכה המוסלמית והם מצליחים במידה מסוימת, הם מצליחים להתקיים בכלל בגלל שהם מוכנים לשנות.
[Speaker D] אלף שלוש מאות שנה הם קיימים. מה? השיעה קיימת כבר אלף מאתיים שנה אני יודע כמה זמן. הם הצליחו לפני שלושים שנה להקים מדינה, זהו יש לך הוכחה. מה זה הוכיח? הם לא הצליחו, עובדה שהם לא הצליחו עד לפני שלושים שנה להקים מדינה.
[Speaker B] המדינה המודרנית, הסונה לא מצליחה להתמודד פחות טוב מאשר השיעה.
[Speaker D] יש את סעודיה, לא? הם סונים. סעודיה כן,
[Speaker B] הם סונים.
[Speaker D] אבל לא יודע, יש את סעודיה, יש את טורקיה, חסר סונים?
[הרב מיכאל אברהם] לא משנה, בכל אופן יש הרבה אנלוגיה. איך הגענו לכל זה? אני כבר לא זוכר. אה הטכניקה מול… כן בדיוק. האינדלג'מנט הזה למשל יכול להיות שהכנסייה הייתה צריכה כסף. עכשיו כולם יבקרו אותה מה הציניות הזאת? צריך כסף אז מוכרים. מצד שני אבל יכול להיות שאת הכסף הזה הם באמת היו צריכים למטרות נכונות ובלי זה לא היו מצליחים לגייס אותו. אז הם מצאו איזשהו פתרון פורמלי וזה נכון זה עקום וזה מעצבן וזה נראה רע, אבל לא יודע, אין לי מושג לא יודע איך זה התפתח, יכול להיות שזה גם התפתח מרדיפת בצע. לא חשוב אבל ברמה העקרונית פתרונות פורמליים הרבה פעמים כלי שרת מאוד חשוב כדי להישאר הגיוני מצד אחד ולא לסטות מהמקורות באיזשהי צורה בוטה מדי, זאת אומרת איך שהוא להיות יכול להסתדר כשהמחיר הוא תמיד שאתה מסתדר איתם באיזשהו אופן פורמלי אבל אתה לא באמת… מקיימת רוח, את הרוח שנושבת מתוך המקורות. זאת אומרת אתה בעצם עושה את מה שאתה חושב לנכון. במובן הזה גם השיעים הם כאלה, והסונים יוצאים נגדם, לכן הסונים הרבה יותר קיצוניים בעולם שלנו היום מאשר השיעים. כי הסונים הם אלה שנצמדים לעבר, פונדמנטליסטים יותר. והשיעים יש להם הלכה, הם יודעים, הם פרגמטיים, הם יכולים להסתדר. זאת אומרת אם החכמים של עכשיו יחליטו שהאסלאם אומר אחרת, אז עכשיו אומר אחרת מבחינתם. הסונים לא יקבלו את זה, הם יפוצצו אותם. זאת אומרת אין דבר כזה, יש את האמת והולכים עם האמת עד הסוף. לכן הרבה פעמים, אנחנו לא רגילים לזה, הרבה פעמים המרידות האלה הן מרידות בשביל העבר, בשביל לחזור לעבר, לא בשביל… הממסד הוא דווקא, זה מה שיעקב כץ כותב על האורתודוקסיה. כן, שהאורתודוקסיה זו תופעה חדשה. אנחנו תמיד חושבים שהאורתודוקסיה זה משה רבנו מהר סיני והאחרים מורדים נגד האורתודוקסיה. האורתודוקסיה היא תופעה חדשה. זאת אומרת דווקא זה הדבר החדש והמרידות הרבה פעמים, לא כולן אבל חלק מהמרידות נגד האורתודוקסיה זה מרידות כדי לחזור למה שהיה. אני חושב שהיהדות הקונסרבטיבית נגיד או אולי אפילו הרפורמית, אבל הקונסרבטיבית וודאי הרבה יותר קרובה לתנ"ך מאשר האורתודוקסיה. אין ספק. הרבה יותר קרובה לתנ"ך. אף פעם לא לגמרא, אבל לתנ"ך. מה שרואים, אני לא יודע, תפילה בשפה…
[Speaker B] בשפת הארץ שבה אני גר,
[הרב מיכאל אברהם] היא
[Speaker B] בסדר גמור לפי השולחן ערוך. כן, נכון. וכעת האורתודוקסיה החליטה שלא, שמתפללים רק בעברית. אבל הם… הם מבחינה זאת הם…
[הרב מיכאל אברהם] הרפורמי התפלל בגרמנית, הרפורמי התפלל בגרמנית וזה הרי שיא הכפירה כמובן ושיא היציאה נגד מנהג אבותינו. זה גמרא, דברים נאמרים בכל לשון, פרק שביעי של סוטה. כן, זה מה שזה. כן. עליית נשים לתורה, לא משנה, כל מיני דברים כאלה שהפכו לעיקרי אמונה כאלה כשזה נגד גמרא. אני כבר לא מדבר על "אפשר לפרש כך או לפרש כך", פשוט נגד הגמרא. ומי שעושה… מי שיעשה את זה עכשיו הוא רפורמי, הוא כופר, הוא אפיקורס, הוא אני לא יודע מה. זאת אומרת יש תהליכים מרתקים. לא משנה. בכל אופן, נחזור אלינו. אז התשובה המהותית היא בעצם תשובה שפטורה מהדרישות, מהקריטריונים ההלכתיים. וזאת הטענה. עכשיו, אני רוצה להמשיך, נדמה לי שעד פה הגעתי, אני לא בטוח אם אני זוכר נכון. אני רוצה קצת לדבר על השאלה של החסד המיוחד שיש בתשובה. לא זוכר אם דיברתי על זה כבר, אם התחלנו לדבר על זה כבר, איפה הגענו, אני כבר לא זוכר. המסילת ישרים בסוף פרק ד' אומר ש"ואם תאמר: אם כן, מידת הרחמים למה היא עובדת? כיוון שעל כל פנים צריך לדקדק בדין על כל דבר? התשובה: ודאי מידת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולתה כלל וכלל. ואף על פי כן, אין מידת הדין לוקה. וזה כי לפי שורת הדין ממש היה ראוי שהחוטא ייענש מיד תכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף, כראוי למי שממרה את פי הבורא יתברך שמו, ושלא יהיה תיקון לחטא כלל. כי הנה באמת, איך יתקן האדם את אשר עיוות והחטא כבר נעשה? הרי שרצח האדם את חברו, הרי שניאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות? זאת לא יכולה להיות בשורת הדין. אמנם, מידת הרחמים היא הנותנת היפך השלושה דברים שזכרנו. דהיינו שייתן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה, לא עד הסוף, ושהתשובה תינתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה". זאת אומרת, זה שאתה עוקר את הרצון, אתה מתחרט, זה כאילו שלא עשית את המעשה. זה משכתב את ההיסטוריה. "דהיינו שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו, ומתבונן על רעתו, ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה, דמיקרא כחרטת הנדר ממש, שהוא מתנחם לגמרי, והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא, ומצטער בליבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו ייחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב: 'וסר עוונך וחטאתך תכופר', שהעוון סר ממש מן המציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע, וזה חסד וודאי שאיננה משורת הדין". שורת הדין לא הייתה אמורה לאפשר דבר כזה. אבל יש חסד מיוחד שהדבר הזה קורה. ועל זה שואל רבי אלחנן, אני לא זוכר אם דיברנו על זה, רבי אלחנן שואל על זה מהגמרא בקידושין שצדיק גמור שמרד באחרונה איבד את זכויותיו. שאלה הגמרא: ליהוי כמחצה על מחצה? תן לו את הזכויות שיהיו לו ואת העוונות שיעשה מעכשיו יצטברו לחובתו. אמרה הגמרא: בתוהה על הראשונות. וכשהוא תוהה על הראשונות אז הוא מאבד. שואל רבי אלחנן, שאם ככה, אז כנראה שזה שעקירת הרצון היא כעקירת המעשה זה לא חסד שהוא לפנים משורת הדין, כי אחרת זה היה צריך לפעול רק לטובה, לא לרעה. הקדוש ברוך הוא מטה כלפי… כי פה לא עושים דברים שלפנים משורת הדין. כך שואל רב אלחנן. ואז הוא שאל את החפץ חיים את העניין הזה, והחפץ חיים אמר לו שזה בתשובה מאהבה וזה בתשובה מיראה. תשובה מאהבה, אז זה מעיקר הדין נעקר, ובתשובה מיראה, זה חסד מיוחד שזה נעקר. כאשר הרשע, הצדיק סליחה, שמרד באחרונה ותוהה על הראשונות, זה כמובן האנטי-תזה או האנטי-מקבילה של תשובה מאהבה. כי זה בעצם מישהו שלא עושה את זה כי הוא מפחד, הוא עושה את זה כי הוא לא מאמין, הוא לא רוצה בזה, הוא מתחרט על מה שהוא עשה, מתחרט באמת על מה שהוא עשה. אוקיי? אז זה מקביל לתשובה מאהבה, לכן שמה זה באמת נעקר מן הדין ולכן גם עוקרים זכויות ולא רק חובות. בתשובה מיראה, שזה קיים רק בצד של התשובה, לא בצד של היציאה בשאלה, כן? רק בצד של התשובה, אז שמה זה רק לפנים משורת הדין, ועל זה מדבר המסילת ישרים. רב אלחנן אומר שבמסילת ישרים ובכלל בעוד מקומות שרואים שזה חסד מיוחד, לא משתמע שזה רק על התשובה מאהבה ולא על התשובה מיראה. ואז הוא נכנס לאיזשהו מהלך אחר שמדבר על ה… הוא אומר שבכל, אני אגיד רק במשפט אחד, שהוא אומר שבכל עבירה ובכל מצווה יש שני אספקטים. יש את האספקט של הציות או המרד נגד הציווי. דיברתי על זה. הציות או המרד לציווי, ויש את האספקט המהותי, התיקון או הקלקול שיש במעשה עצמו. אם בעבירה יש קלקול, לכן התורה אוסרת אותה, ואם אני עברתי על העבירה, חוץ מהקלקול אני גם מרדתי נגד הציווי. שתי בעיות יש בעבירה שבן אדם עושה. במצווה שבן אדם עושה יש שתי מעלות. א', התיקון שהמצווה מביאה, וב', זה שהוא מציית לציווי. אז רב אלחנן טוען שהחסד הוא שעקירת הרצון נחשבת כעקירת המעשה. עקירת הרצון ודאי מנקה את המעבר על רצון השם, את המרד נגד הציווי. שעכשיו שיניתי את הרצון שלי, אז מה תדון אותי על הרצון שהיה לי? עכשיו יש לי רצון אחר. אז זה מן הדין. בסדר? אבל זה שהמעשה שאותו עשית, לא הרצון הרע שהיה לי, לא המרד נגד הציווי אלא הקלקול. איך הקלקול משתנה אם אני עכשיו מתחרט? זה חסד. עקירת הרצון שתיחשב כעקירת המעשה, זה לא מעיקר הדין, זה לפנים משורת הדין. כך טוען רב אלחנן. ולכן הגמרא בקידושין מדברת על זה שעקירת הרצון משנה את הרצון. אז זה שורת הדין. אבל כשעקירת הרצון תהיה כעקירת המעשה, זה מה שהרמח"ל אומר שזה חסד לפנים משורת הדין. אוקיי? המקור לזה שבכל מצווה ובכל עבירה יש את שני האספקטים האלה זה גם רמח"ל. זה הרמח"ל בדרך השם הוא מביא. אבל האמת שזה דברים שכבר מופיעים בראשונים. יש בתוספות הרא"ש ובריטב"א מדברים על גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, אז הם מסבירים שגדול המצווה ועושה בגלל שיש לו שני דברים. גם את התיקון של המצווה שהוא עשה, וגם את זה שהוא מציית לציווי. מי שאינו מצווה ועושה יש לו רק את התיקון שהמעשה מביא, אבל אין פה את הציות לציווי. ולכן גדול המצווה ועושה. זאת אומרת שרואים את זה כבר בעוד מקומות. אני רציתי לומר באופן דומה קצת דווקא לכיוון של החפץ חיים, והטענה בעצם, הטענה היא שכשאתה עושה את התשובה הגדולה המהותית, ההיפוך הנפשי, אז שורת הדין שהכל יימחה לך. זה עיקר הדין. למה? כי באמת השתנית, נהיית משהו אחר, מישהו אחר. אם נהיית מישהו אחר, אין סיבה להעניש אותך, אין סיבה להתייחס למה שעשית קודם. מי שעשה את הקודם הזה הוא מישהו אחר, הוא לא אני. עוד פעם, כמובן זה אני, אבל השתניתי כבר, אין טעם לבוא אליי בטענות על מה שעשיתי. אז לכן שמה זה מעיקר הדין שמתקבלת התשובה. במי שעושה את התשובה הקטנה, הטכנית, לא באמת השתנית, אז איך מחקת את העבר? זה חסד מיוחד. וראינו שזה שני המהלכים שראינו גם ברמב"ם שבתשובה קטנה המטרה היא להוריד עוונות שמונחים על הכף, כן, בראש השנה. כיוון שכך, בעצם המטרה היא לתקן את העבר וזה חסד לפנים משורת הדין, כי זה תיקון של העבר, איך אתה מתקן את העבר. התשובה המהותית היא לא משנה את העבר, התשובה המהותית משנה אותי עכשיו. אם עכשיו אני מישהו אחר, אז מה אכפת לך שבראש השנה הייתי בינוני? עכשיו אני מישהו אחר. מה, ביום כיפור תהרוג אותי בגלל שהייתי בינוני בראש השנה? עכשיו אני מישהו אחר. זה מדבר על ההווה, לא מדבר על העבר. אז פה לא צריך חסד מיוחד, כי באמת אני כפי שאני היום, אז באמת מגיע לי שידונו אותי לחיים. זה לא לפנים משורת הדין. בניקוי של העוונות אני יצאתי בינוני. עכשיו אני גם בינוני, לא שיניתי את זה, אבל עשיתי תשובה וניקיתי עבירה שהייתה אז. עצם זה שאני יכול לנקות את העבר זה חסד מיוחד, וזה שגם מקבלים את זה וביום כיפור בסופו של דבר אני נידון לחיים, זה. חסד מיוחד. בסדר, אבל אם דנים אותי לפי מה שאני עכשיו, אני עכשיו באמת בסדר, זה לא לפנים משורת הדין. מה, ידונו אותי למיתה כשאני בעצם זכאי, כשאני צדיק? למה? הלא נקי גם צדיק תהרוג? זאת אומרת, למה להרוג מישהו שהוא צדיק? אין בזה שום היגיון. גם אדם סתם, אדם מן השורה, אם יבוא אליו מישהו שחטא לו, ונגיד שהוא יודע באיזושהי צורה הוא הצליח להבין מה בליבו של האדם, הוא רואה שבאמת חרטה אמיתית, הבנאדם מאוד מתחרט על מה שהוא עשה, הוא במקום אחר לגמרי, ברור שהוא יסלח לו. לא לפנים משורת הדין, זה בסדר, זה מישהו אחר. מה עכשיו אני אתחשבן איתו על מה שהוא עשה לפני שבוע כשבכלל היה במצב רוח אחר, בכיוון אחר, הוא היה מישהו אחר מבחינתי. אני אומר עוד פעם מטאפורית, היה מישהו אחר, היום הוא משהו אחר. בכלל מה יש לי להתייחס למה שהיה לפני שבוע? יכול להיות יותר זה יהיה איזה יצר הרע אם אני אמשיך או עקשנות כזו אם אני אמשיך בכל זאת לנטור לו על מה שהוא עשה. לכן פה זה שורת הדין, זה לא לפנים משורת הדין. גם בני אדם הייתי מצפה שיעשו את זה, לא רק את הקדוש ברוך הוא בשביל זה. אוקיי? הרי אם מישהו לא התחרט באמת, אז השאלה היא למה לסלוח לו על מה שהוא עשה, זה לפנים משורת הדין. זה באמת לא שורת הדין.
[Speaker B] והחרטה שמנויה בארבעת השלבים לא מספיקה בשביל זה? בשביל מה? בשביל תשובה גדולה.
[הרב מיכאל אברהם] אז לא דיברתי על זה ואני עוד אדבר על זה, אם עושים אותה עד הסוף אז כן. אמרתי שיש רצף, זה לא באמת, דיברתי על זה, אמרתי עוד פעם שהצגתי תמונה דיכוטומית, או תשובה קטנה או תשובה גדולה, אבל האמת שזה רצף. והרצף נקבע, הפרמטר שמריץ אותך מצד זה לצד זה של הרצף, זה עומק החרטה. ככל שהחרטה שלך יותר מלאה היא לא על חטא אחד, אז ברור שהיא על כל החטאים, על מה אתה מתחרט. לכן ברור שבעצם עומק החרטה קובע האם אתה נמצא בצד הזה. יותר עמוק אתה כבר מתקרב לתשובה הגדולה, חרטה מלאה אתה כבר בתשובה הגדולה, שזה למעשה זה רצף. אני מציג את זה כשניים כי יותר קל לטפל בזה באופן הזה. אז הטענה היא אם כך, שכאשר אני מדבר על חסד מיוחד שיש בתשובה, אז זה מדבר על התשובה הגדולה, לא על התשובה הקטנה, סליחה הפוך, על התשובה הקטנה ולא על התשובה הגדולה. והתשובה הגדולה זה מעיקר הדין שהיא מתקבלת. אבל כמו שרבי אלחנן כותב, וכמו שנראה מעוד כל מיני מקורות, מההתייחסות גם של חז"ל וגם של עוד מפרשים, ועוד נראה שגם התשובה הגדולה יש בה איזשהו חסד מיוחד, פחות עושים שם אבחנה בין התשובה הקטנה והתשובה הגדולה. אפילו על השם השם, שרבי יצחק הוטנר מביא שהשם השם, שזאת מידת הרחמים שאחראית על התשובה הגדולה. למה זה השם השם? כי השם השם הוא לא, הרי כל המידות האחרות בי"ג מידות זה מידות שמייחסים אותן גם לבני אדם. רחום, חנון, ארך אפיים, אלו מושגים שאנחנו מבינים ויש את זה גם אצל בני אדם ברמה כזו או אחרת. אוקיי? השם השם זה משהו שקיים רק אצל הקדוש ברוך הוא, זה לא שם משותף לקדוש ברוך הוא ולתכונות של בני אדם, בניגוד לכל שאר המידות. ואומרים שם שבאמת זה לא קיים בעולם, זה לא לפי החוקים שבעולם, תשובה קדמה לעולם, כל מיני מדרשים כאלו ואחרים שברור לגמרי שהתשובה היא איזושהי חריגה מהכללים הרגילים. יש איזשהו חסד מיוחד בכנראה בכל תהליכי התשובה, לא רק בתשובה הקטנה לעומת התשובה הגדולה. אז פה אני רוצה קצת להרחיב את היריעה ולהסביר למה יש חסד גם בתשובה הגדולה. והרבנו יונה מביא בתחילת הספר בשערי תשובה, אומר ודע כי החוטא כאשר יתאחר, דיברנו על זה?
[Speaker B] נראה לי שכן.
[הרב מיכאל אברהם] עם המחתרת שסיפרתי על הרב יוקל משהו שהוא אמר לנו למה לא הלכנו להפגנות, כן, נראה לי שכן. אוקיי, אז נראה לי שאני חוזר על עצמי. טוב, אז הרבנו יונה בעצם אומר שיש חסד מיוחד שחתרו לנו מחתרת כדי שאנחנו נוכל לברוח מהכלא, כדי שנוכל לעשות תשובה. מה שעומד מאחורי זה זו תפיסה לא טריוויאלית של החסד בתשובה. המשל נראה פשוט, אוקיי, אבל כשחושבים על זה קצת אז תראו, החסד שיש בתשובה הקטנה זה חסד שהתשובה מתקבלת. אתה לא באמת עשית היפוך של ממש, אתה עשית פעולה טכנית, ויש חסד מיוחד שבכל זאת מקבלים את זה ממך. בתשובה הגדולה החסד הוא שבכלל יש מנגנון כזה, לא שזה מתקבל, שבכלל אפשר לעשות את זה. קיומה של המחתרת, המחילה הזאת שיוצאת מהכלא, הוא החסד. לא זה שהצלחת לברוח, זה שיש מחתרת ברור שאתה יכול לברוח. אבל זה שיש מחתרת זה בעצמו החסד.
[Speaker C] וזה שיש כלא זה לא חסד? וזה שיש כלא זה גם…
[הרב מיכאל אברהם] הכלא זה החטא שלי.
[Speaker C] כן, אבל עצם העובדה שאתה יכול להיכנס לכלא זה גם…
[הרב מיכאל אברהם] בחרתי, נתנו לי בחירה חופשית, בחרתי ברע ונכנסתי כביכול לכלא, שזה המשל של הכלא. עכשיו השאלה היא איך אני יכול לצאת מזה, הכנסתי את עצמי במו ידיי לכלא. אז אני אומר, אם אני יוצא, אז מן הסתם אני בחוץ. אבל עצם זה שאני יכול לצאת זה החסד. לעומת זאת החסד של התשובה הקטנה זה לא יצאת מהכלא ואנחנו נוציא אותך.
[Speaker D] רגע, ובתוהה על הראשונות אתה גם קורא לזה מחתרת? מה? בתוהה על הראשונות ובצדיק… זה גם מחתרת?
[הרב מיכאל אברהם] כן, כן, אני עוד רגע אסביר. הטענה למעשה היא שבעצם בתשובה הגדולה יש משהו מאוד פרדוקסלי. על זה עוד לא דיברנו, נכון? שכן, חולשת הרצון ועם עבודה לשמה וכל…
[Speaker C] כן, כן, כן, דיברנו שצריך לשים…
[הרב מיכאל אברהם] כן? אוקיי, אז אני ממש אם ככה אני פספסתי בגדול. אז על הכל דיברנו? זה לא זכור לי שעל הכל זה דיברנו.
[Speaker C] שהיה לכם ויכוח פה עם זה…
[הרב מיכאל אברהם] עם הבעיה של הבחירה, איך אתה יכול לצאת מתוך ה… מתוך ה… כן? אוקיי, אז אם ככה אני בכלל לא נמצא במקום שחשבתי. טוב, אז בעצם אני אגיד את זה בקצרה, הנקודה היא שבתשובה הגדולה למעשה אני אמור לשנות את עצמי. וכשבן אדם משנה את עצמו, זה מן משהו שהוא לכאורה לא אפשרי לוגית. זה פרדוקס לוגי. זה לא בעיה טכנית שלא מקבלים את התשובה או כן ראוי לקבל את התשובה או לא ראוי לקבל את התשובה. יש פה איזשהו פרדוקס לוגי. הפרדוקס הלוגי הזה נובע מכך שאם נגיד שאני יוצא מתוך סט נתון של ערכים, שזה הערכים שלי כרגע, וזה הוביל אותי לעשות את החטא. אוקיי? עכשיו אני עושה תשובה, מה פירוש אני עושה תשובה? זאת אומרת אני חושב שהערכים האלה לא בסדר, צריך לשנות אותם. אז אני כבר בעל תשובה. כי אני כבר חושב שהערכים האלה לא בסדר, אני כבר אוחז בערכים ה… אז איזה תשובה אני צריך לעשות? כבר עשיתי. אבל איך הגעתי למצב שבו אני חושב שהערכים האלה לא בסדר? זה פשוט קרה לי. אז אם זה קרה לי, אז לא אני עשיתי את התשובה אלא משהו, לא יודע, זה קרה מאליו.
[Speaker C] למה למה זה חייב לקרות? למה אתה לא יכול לבחור לעשות?
[הרב מיכאל אברהם] כי אם אתה בוחר אז אתה כבר שם. אין לך מה לעשות את התהליך… אני עכשיו רוצה להגיע למצב שבו עבודת השם תהיה הערך העליון שלי, שאני לא אהיה מוכן בשום אופן לסטות מציוויו של הקדוש ברוך הוא. אז אני כבר שם. זה מה שאני מאמין בו. אני יכול לנסות להפנים את זה יותר, בסדר, אבל עצם המערכת הערכית היסודית שלי, אם אני רוצה לעשות תשובה אז כבר עשיתי אותה. אבל אם כבר עשיתי אותה, אז מי עשה אותה? כי הרי אם את זה עשיתי באופן יזום, אז אני אחזיר את השאלה עוד צעד אחד אחורה, מה גרם לי ליוזמה הזאת? כבר משהו שקרה אצלי. אז שוב פעם, אז כבר עשיתי את זה. זאת אומרת, בסופו של דבר זה קורה לבד. זה לא יכול לקרות באופן יזום. בן אדם לא יכול לעשות תשובה באופן יזום. כי אם הוא עושה את זה באופן יזום, פירוש הדבר שהוא מחליט לצאת לדרך ולעשות תשובה. ברגע שהוא החליט הוא כבר שם. הוא לא צריך לצאת לדרך. עכשיו צריך לעבוד על עצמו יותר טוב, להטמיע בתוך עצמו את זה יותר, אבל הכיוון שהוא מאמין בו, הערכים שלו הם כבר הערכים הנכונים. הוא לא צריך לעשות שום דבר. אבל אז יוצא שבעצם התשובה קורת לנו. התשובה לא נעשית על ידינו באופן יזום, אלא היא איכשהו מתרחשת. אבל אם זה ככה, אז מה הערך בתשובה כזאת? זה לא אני עשיתי אותה, זה פשוט קורה לי.
[Speaker E] חשבתי שזה מה שאתה רוצה. שזה חסד שזה עובד עם זה. לא שומע? שזה חסד שזה עובד עם זה.
[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, אם אחרי… יכול להיות שאני צריך להטמיע את זה יותר, להפנים את זה יותר… וזה עבודה. בסדר, וזה אחר כך. אבל קודם כל אני צריך להחליט מה הם הערכים היסודיים שלי. ואת זה אני לא מחליט, אני פשוט זה פשוט קורה לי.
[Speaker E] או מהקדוש ברוך הוא, הכל מהקדוש ברוך הוא.
[הרב מיכאל אברהם] אם הקדוש ברוך הוא עושה את זה אז הוא עשה תשובה, לא אני.
[Speaker E] בסדר, אבל יש לי ערך בזה כי אני עבדתי, אני גם עשיתי עבודה.
[הרב מיכאל אברהם] אחרי התשובה עשיתי עבודה, אז אמרתי, הטמעה והפנמה. אני מדבר על התשובה עצמה, הנקודה הבסיסית. השאלה של חולשת הרצון שהבאתי פעם קודמת, בעצם אומרת, ההנחה היסודית שם אומרת שאם עשית משהו, זה בעצם מה שמערכת הערכית שלך אומרת לעשות. אל תספר לי סיפורים שאתה לא מאמין בזה אבל בכל זאת עשית. אם אתה עשית את זה, אז זה מה שרצית לעשות. עכשיו אם אתה רוצה, אתה חושב שאתה רוצה לעבוד את השם ובכל זאת עשית חטא. מה זאת אומרת? פשוט ההנאה שבחטא או לא משנה, האינטרס שגם לך לחטוא, מבחינתך היה יותר חשוב מאשר לעבוד את השם. זה מערכת הערכית שלך. אין שום חטא שלא מתחיל מהמערכת הערכית שלך, ממה נפשך. אם זה לא התחיל מהמערכת הערכית שלך, אז משהו כפה את עצמו עליך, אז זה אנוס. אתה לא חושב שכך נכון, רק היית אנוס לעשות את זה. אז זה מה שבאמת רצית לעשות. אבל אם זה באמת מה שרצית, אז ממה נפשך? אם משהו אחר גרם לך לעשות את זה, אז אתה סתם אנוס, לא צריך לעשות תשובה. אם אתה בעצמך החלטת ובאופן מפוכח מממש את הערכים שלך עצמך, אז אתה בעצמך חושב שזה נכון, אז מה פירוש לעשות תשובה? איך תחליט לעשות תשובה? הרי אתה מאמין בזה, אתה לא מאמין בדרך האחרת שאליה אתה רוצה לשוב. כי אם אליה אתה רוצה לשוב, אז אתה כבר עכשיו אתה מאמין בה, אז למה עשית את החטא?
[Speaker C] אז אתה אומר שהערכים של בנאדם הם כפויים עליו ואתה לא בוחר את הערכים?
[הרב מיכאל אברהם] לכאורה, יש פה משהו שהוא נורא בעייתי, זאת אומרת התהליך הזה של לעשות תשובה או בעצם לבחור, מחזיר אותנו לשאלה של הבחירה, כן, היכולת שלנו בכלל לבחור מערכת ערכית ובטח לשנות מערכת ערכית זה משהו שהוא לכאורה לא אפשרי לוגית. או שזה קורה לנו מעצמו או שזה לא יכול לקרות. זה לא יכול להיעשות באופן יזום, באופן שאני מחליט עליו ומבצע אותו. כי המבצע וזה שעליו הדבר מתבצע הם שניהם אני. אז אם אני משנה את מערכת הערכים שלי עצמי, אז מה זאת אומרת? אני המשנה, אני כבר מצויד במערכת הערכים החדשה הזאת. אז למה צריך לעשות תשובה? אני כבר שם. ואת מי אני משנה? יש פה משהו נורא בעייתי, הזכרתי בטח את רון אהרוני עם הספר שלו "החתול שאיננו שם". הוא אומר שמה שכל הפילוסופיה כולה, ספר מרתק אגב, מומלץ לקרוא אותו. שכל הפילוסופיה בעצם מה שמגדיר אותה זה הערבוב בין סובייקט לאובייקט. הוא מראה את כל הסוגיות החשובות של הפילוסופיה איך הם כולם מתמפות על כשל אחד. הוא טוען שאין תחום כזה פילוסופיה, זה פשוט אוסף של טעויות והם כולם טעות אחת יסודית והיא מופיעה בכל ההקשרים של הסוגיות המרכזיות בפילוסופיה, ככה הוא מראה שם. כשהטענה למעשה שכאשר אני פועל על עצמי, חושב על עצמי, וכל הדברים מהסוג הזה, אז האני והעצמי זה אותו אחד. אנחנו הרבה פעמים מתארים את זה כאילו איקס פועל על וואי. עכשיו אנחנו מציבים וואי שווה לאיקס. זאת אומרת אני פועל על עצמי. ככה אנחנו תמיד חושבים, ככה אנחנו תמיד מתייחסים. אבל זה לא נכון, זה לא יכול להיות נכון. זאת אומרת אתה לא יכול להציב שוואי שווה לאיקס. אז אם אתה פועל על עצמך אז אתה כבר שם, אתה לא צריך לעשות שום דבר. אני עכשיו מיישם את זה לפה, למערכת הערכים במקומות אחרים. אז לכן, האני משמש פה בשני תפקידים, אני גם הנושא של הפעולה, אני גם הסובייקט שעושה את הפעולה ואני גם האובייקט שעליו נעשית הפעולה, אוקיי? אבל אם אני אותו אחד, אז לא צריך לעשות את הפעולה, אני כבר נמצא במקום שאליו אני רוצה לקחת את עצמי. זה כמו הברון מינכהאוזן שמספר שנפל לבור ורץ הביתה להביא סולם או משך את עצמו בציצת ראשו וככה הוא עלה מן הבור. כן, זה אותו כל מיני סיפורים שלו. אין דבר כזה. זאת אומרת אם אתה מושך את עצמך בציצת ראשך זה אומר שאתה כבר בחוץ, אין את מי למשוך, כי אתה כבר בחוץ. ואם אתה לא בחוץ, אז אתה בפנים, מי ימשוך אותך החוצה? זאת אומרת אי אפשר לעשות דבר כזה. עכשיו, אצל הברון מינכהאוזן כולם מתים מצחוק, אבל כשאנחנו מדברים על בחירה ועל תשובה ועל שינוי מערכת ערכית, אנחנו כולנו עושים, מדברים באותה צורה. זה אותו סיפור בדיוק. אנחנו לוקחים את עצמנו ומושכים את עצמנו מן הבור. ממה נפשך? אם אנחנו מושכים את עצמנו מן הבור אז אנחנו כבר בחוץ, אין את מי למשוך, אין בשביל מה למשוך. ואם אנחנו בתוך הבור, אז מי זה המושך? מי לוקח אותנו החוצה? מה זה נקרא אני לוקח את עצמי? אין דבר כזה. יש פה משהו מאוד בעייתי. אוקיי, אז הטענה היא שלמעשה האפשרות שלנו לשנות מערכת ערכית…
[Speaker D] רגע, לשיטתך, מה לגבי שיקום אסירים? שעשו עבירה, מי משקם אותם? את המחשבה שלהם, אונס שלא יאנוס עוד פעם, כל
[הרב מיכאל אברהם] שינוי של מערכת ערכית.
[Speaker D] הרי הם משתנים… רגע, בסדר, אז מי משקם?
[הרב מיכאל אברהם] או שמישהו מבחוץ משנה אותם, המשקם משנה אותם, או שהם אף פעם לא היו חולים, כמו עם האינדיק. הזכרתי את האינדיק? כן, זהו. אז הם אף פעם לא היו חולים, הם תמיד היו, היה זה היה משהו חיצוני, אונס בעצם זה היה בשפה שלנו. הם באמת לא היו צריכים לשבת בכלא בתור עונש, הם היו אנוסים ואנחנו עוזרים להם לטפל באונס שקרה להם, ואז הם נפטרים מהאונס שקרה להם וחוזרים להיות הם עצמם. בסדר? אבל ממה נפשך זה לא באמת יכול להיות, אני אומר עוד פעם, זאת קושיה, זה לא תירוץ. אני לא אומר את זה כקביעה. כל פרדוקס הוא כזה. דיברנו על הפרדוקס של אכילס והצב. מה זאת אומרת, אבל אכילס בטוח ישיג את הצב, אז איזה מין פרדוקס? זה ברור שהוא משיג את הצב. נכון, זה הפרדוקס. שמצד אחד ברור לך שהוא משיג את הצב, אבל מצד שני אני יכול להראות לך בטיעון סדור שהוא אף פעם לא ישיג את הצב. זה בדיוק הפרדוקס. עכשיו, גם פה, חולשת הרצון זה פרדוקס, זאת לא קביעה. פרדוקס שמצד אחד אנחנו כן חשים בכל נימי נפשנו שאנחנו כן יכולים לשנות את עצמנו, אבל מצד שני כשחושבים על זה באופן שיטתי, אז רואים שיש פה משהו. משהו פה בלתי נתפס לוגית. זה לא, משהו פה לא עובד. זה לא יכול להיות.
[Speaker D] זה לא רק בתשובה. מה?
[הרב מיכאל אברהם] כן, לא רק בתשובה.
[Speaker D] הכל, כל בחירה. כשהתורה מצווה ואהבת את השם אלוקיך.
[הרב מיכאל אברהם] ואהבת את השם אלוקיך אתה יכול להגיד שבאמת המצווה היא רק להפנים בתוכי את הערך, אני רוצה לאהוב אותו, מאז ומעולם רציתי לאהוב אותו. והמצווה היא להפנים את זה בליבי וגם להרגיש את זה או לחוות את זה או להזדהות עם זה, אבל לא, זה לא ציווי. לא תשנא את אחיך בלבבך. אותו דבר. זה רק לא, זה רק, זה לא ציווי על שינוי מערכת ערכית, אלא זה ציווי ליישם מערכת ערכית שאני כבר מאמין בה עוד לפני הציווי. אם אני מבין שנכון לא לשנוא את חברי, אתה לא מצליח לעמוד בזה, אבל אני מבין שנכון לא לשנוא את חברי, אז אין בעיה. עכשיו מה שאני צריך זה לעבוד על עצמי כדי לממש את מה שאני מאמין בו. אבל לשנות את מה שאני מאמין בו, אז מה זה נקרא אני אשנה את מה שאני מאמין בו? איך אני, אז מי זה המשנה ומי זה המשתנה? אם אני כבר משנה, אז אני לא צריך לשנות כי אני כבר שם. אם עוד פעם, ברור שזה פרדוקס, ברור שהעובדה שאנחנו, מה זה עובדה? תחושה לפחות, שאנחנו כן משתנים. ואנחנו משתנים באופן שהוא לא קורה לנו, כי אחרת באמת לא מגיע לנו שום קרדיט על זה מצד אחד או עונש אם אנחנו עושים את זה לכיוון השלילי. אז ברור שאנחנו כן תופסים שהאדם אחראי לבחירות שלו, לערכים שלו.
[Speaker E] הקדוש ברוך הוא מזכה אותי לעשות את זה.
[הרב מיכאל אברהם] זה הוא מזכה אותי, זה לא משנה, זה מילים. בסופו של דבר השאלה היא מה אני עושה.
[Speaker D] המושג פה קרא לזה בדרך של יצר הטוב ויצר הרע. יצר הטוב ויצר הרע זה דיברנו כשדיברנו על הרגשות.
[הרב מיכאל אברהם] אבל יצר הטוב ויצר הרע זה לא אומר כלום. יצר הטוב ויצר הרע הם שני יצרים שמנסים למשוך אותי לכל מיני מקומות. אבל מה אני עושה עם זה? אני זה לא היצרים, אני זה מי שהיצרים מנסים לפעול עליו. וכשאני מחליט למי להיענות או לא להיענות זאת החלטה שלי, לא של היצרים. היצרים לא מחליטים. היצרים מנסים לדחוף ולמשוך, לקחת אותי לכל מיני מקומות. התפקיד שלי לקבל החלטות מה אני עושה. האם להיענות להם, לא להיענות להם, עם מה ללכת, איך לעשות את זה. אז אני מדבר רק על הנטו שלי, אני לא מדבר על הסביבה שלי שמפעילה עליי כל מיני כוחות, דחפים ולחצים. יצרים הם מחוץ למשחק פה. היצרים זה הסביבה מבחינתי. אני מדבר על האדם שפועל בתוך הסביבה הזאת. יש פה משהו, זאת אומרת הטיעון של חולשת הרצון הוא מאוד חזק במובן הזה שהוא מעמיד אותנו מול מראה שלכאורה אין לנו אפשרות לברוח. זאת אומרת, אם אנחנו עשינו חטא, זה אומר שזה מה שחשבנו שנכון לעשות. כי אם לא, אז היינו אנוסים, אז אין מה לעשות תשובה על זה. כי לא חשבנו לעשות את זה ונאנסנו, משהו גרם לנו לעשות את זה.
[Speaker E] כי זה לא היה אונס חיצוני, זה אונס פנימי שצריך לתקן את הפנימיות הזאת.
[הרב מיכאל אברהם] אבל מה זה נקרא לתקן? למה לא תיקנת אותה בזמן שחטאת?
[Speaker E] כי היא הייתה חזקה ממני.
[הרב מיכאל אברהם] אם היא הייתה חזקה ממך היית אנוס. אז למה צריך לתקן? ולמה? לא, אני מדבר לפני התיקון, למה אתה צריך לעשות תשובה? היית אנוס.
[Speaker E] כי זה כן היה עם רצון חלקי, כי זה משהו בתוכי.
[הרב מיכאל אברהם] אז זה אומר שכן היה לך רצון לעשות את זה. אין חלקי ולא חלקי. אתה רצית לעשות את זה, נכון? אחרת לא היית עושה. אז אם רצית לעשות אז זה אתה, אז כן רצית. מה נפשך? זאת אומרת, אם אתה לא רצית ובכל זאת עשית אז אתה אנוס, אין לך מה לעשות תשובה. בסדר, לתקן לא לתקן זה עניין אחר, אז נלך לפסיכולוג שיזמל ופטיש יתקן אותי, אבל זה לא תשובה. תשובה פירושו שהייתי לא בסדר. זאת אומרת, זה לא נכון להגיד על מישהו אנוס שהוא צריך לעשות תשובה. תשובה זה לא רק תיקון, תיקון במובן הטכני. תשובה זה ניקוי, זה ניקוי של משהו שהיה לא בסדר, לא רק תוצאתי. הייתי לא בסדר, זאת אומרת יכולתי להימנע, לא הייתי אנוס, כי אם הייתי אנוס אין מה לעשות תשובה על אונס, אונס זה אונס.
[Speaker E] מה אני אעשה? הקדוש ברוך הוא מקיים את הכל צפוי והרשות נתונה. מה זה פה?
[הרב מיכאל אברהם] שאם הכל, בסופו של
[Speaker E] דבר הקדוש ברוך הוא הוא זה שמזכה אותנו.
[הרב מיכאל אברהם] הקדוש ברוך הוא לא עוזר פה בכלום. מה עוזר הקדוש ברוך הוא פה? אני שואל עכשיו מה אני עושה. משהו מזכה אותי או לא מזכה אותי אחרי שהוא זיכה אותי ואחרי הכל. מה אני עושה עכשיו? איך זה עובד אצלי? לא אכפת לי מי נותן לי את הכוח לעשות את זה, מי בנה אותי, הכל הקדוש ברוך הוא. אני שואל עכשיו מה קורה אצלי בתהליך שלי שאני עובר. את התהליך שלי שאני עובר אי אפשר לנסח את זה. יש פה משהו בעייתי. זאת עבודה של הפנמה. אז הפנמה זה אומר שאני בנוי נכון כבר מראש. אז למה חטאתי?
[Speaker E] כי יש מבנה לא נכון שמורכב מכל מיני חלקים.
[הרב מיכאל אברהם] אבל מי גובר? כל עוד שיש לי סט של ערכים אז יש סולם גם ביניהם.
[Speaker E] בשלב מסוים באמת היית חזק, צדדים שליליים.
[הרב מיכאל אברהם] הקדוש ברוך הוא זיכה אותך לעשות תשובה. מה זה אומר שזיכה אותך? זה הוא עשה תשובה. עוד פעם, זה לא מעניין אותי מה שהקדוש ברוך הוא עושה. זה יכול להיות ביחד איתי עם הרבה עבודה. לא, אתה עושה הרבה עבודה אבל הוא החליט לעשות תשובה? אבל בן אדם צריך לעשות תשובה, לא הקדוש ברוך הוא. אי אפשר להיות.
[Speaker E] אבל השורש בסופו של דבר זה כן הקדוש ברוך הוא. אנחנו צריכים להיות עם עבודה. לא, לא הכל הקדוש ברוך הוא, לא.
[הרב מיכאל אברהם] ממש לא מסכים עם זה. בשום אופן לא הכל הקדוש ברוך הוא. הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים. ממש לא.
[Speaker E] גם יראת שמיים, וזה לא בידי אדם, זה בידי שמיים. צריך, הכל דורש, אבל גם שהקדוש ברוך הוא יזכה אותי.
[הרב מיכאל אברהם] אני לא אמרתי, הקדוש ברוך הוא מזכה זה לא עוזר לי כלום. עוד פעם אני אומר, הוא זיכה, הכל בסדר. עכשיו אני זכאי, ומזכה ומזוכך. עכשיו אני שואל תסביר לי מה קורה, בסדר, אחרי זה מה קורה אצלי בתהליך שלי. שותף עבודה.
[Speaker E] מה? ששותף לעבודה של הזיכוך. מה זה שותף לעבודה?
[הרב מיכאל אברהם] במה אתה מאמין? אתה, לא הקדוש ברוך הוא. במה אתה מאמין? אתה מאמין שלא צריך לחלל שבת? כן. אז למה חיללת?
[Speaker E] כי היה רגע,
[הרב מיכאל אברהם] שבברגע מה קרה ברגע ההוא?
[Speaker E] שהתגבר הצד השני.
[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת שיותר רצית את ההנאה מאשר את הצייתות לקדוש ברוך הוא, נכון? אז זה באמת מה שרצית. נכון? עכשיו אתה עושה תשובה. מה פירוש עושה תשובה? אתה רוצה להגביר את הצד של עבודת השם על הצד של ההנאות. זאת אומרת אתה כבר שם. אז אין לך מה לעשות תשובה. אז זה כבר קרה לך. אני שואל איך אתה מחליט את זה שהערך של עבודת השם גובר על הערך של ההנאה? ההחלטה, אני מדבר לפני ההפנמה, אני מדבר על ההחלטה על שינוי הערכים, לא על ההפנמה. ההחלטה הזאת על שינוי הערכים היא החלטה, אתה מקבל אותה באופן יזום? כי אם זה היה ככה, אני לא מבין איך זה קורה. הרי היית בשלב מסוים כשאתה אומר עבודת השם מבחינתי פחות חשובה מההנאה הרגעית. זה היה ברגע אחד. רגע אחרי זה מה קרה עכשיו? הרי אני נמצא באותו מצב. אלא מה, קרה לי משהו שפתאום עכשיו נהיה יותר חשוב לעבוד את השם. אז זה קרה לי, לא אני עשיתי את זה. זה קרה מעצמו. אלא מה, לא, אני עושה את זה באופן יזום. אז מה זאת אומרת לעשות באופן יזום? אני עצמי מחליט עכשיו בוא נביא את עצמי למצב שעבודת השם היא יותר מאשר ההנאה הרגעית. נו, אז אני כבר מאמין בזה שעבודת השם היא יותר, אז אני כבר שם. אני לא צריך להביא את עצמי לשם. אי אפשר לברוח מזה.
[Speaker D] אפשר לברוח, אפשר, שכל מה שאתה אומר בתפילה זכה, אוי לי שנכנעתי ליצר הרע, אוי לי שעשיתי ככה, שהלכתי בעצת עיניי, בעצת יצרי, בעצת יצרי.
[הרב מיכאל אברהם] מה אתה אומר לי תפילה זכה? מה זה עוזר לי? תסביר לי את המנגנון. מה זה מה אכפת לי מה אומרים בתפילה זכה? המנגנון? כן. תסביר לי איך זה עובד. אני שאלתי שאלה. מה זה עוזר לי מה שאומרים בתפילה זכה?
[Speaker D] הבחור שבוע שעבר אמר את זה. כי אתה נמצא בדרך כלל במקום שלא הפעלת את השכל שלך, ונכנעת ליצרים, ופעלת כאוטומט.
[הרב מיכאל אברהם] נו, אז פעלת כאוטומט היית אנוס. נו, אז פעלת כאוטומט, היית אנוס. אז מה זה קשור לתשובה?
[Speaker D] בוא נדייק קצת, הרב, אתה קצת מרחיב את המושג של אנוס.
[הרב מיכאל אברהם] למה? אם לא הייתה לך ברירה אז אתה אנוס. זה מה שנקרא אנוס, לא? אלא מה, החלטת על זה? אז אם החלטת על זה, אז זה מערכת הערכים שהייתה לך. אז איך זה השתנה? מה נפשך, יש פה משהו שהוא בעייתי. אני אומר עוד פעם, אתה צריך להיזהר מפתרון הפרדוקסים של להגיד טוב, ברור שזה לא נכון. גם אני יודע שברור שזה לא נכון. זה בדיוק הפרדוקס. הפרדוקס הוא שבחשבון הלוגי אתה מגיע למסקנה אחת, אבל השורה התחתונה ברור לך שהיא לא נכונה. לכן זה פרדוקס. אתה לא יכול לנפנף בזה שברור שזה לא נכון, גם אני מסכים שזה לא נכון. אני רק שואל איפה זה לא נכון. מה לא נכון פה? זה השאלה. תראה לי בחשבון מה לא נכון פה. אל תגיד לי זה לא נכון בסוף, זה גם אני יודע. אתה מבין? זאת אומרת לא פותרים ככה פרדוקסים. פרדוקס יש לו שני צדדים, וכדי לפתור לא מספיק להצביע על הצד השני. צריך להסביר למה הצד הראשון לא סותר אותו, ואיפה הבעיה בשיקול של הצד הראשון. אני חושב שהנקודה היא… אני אגיד שני דברים, זאת אומרת, אולי לפני שאני אומר שני דברים. בעצם מה שאני רוצה להראות דרך השיקול הזה זה שגם בתשובה הגדולה יש חסד. והחסד הוא שבאמת לפי הכללים, הלוגיקה הרגילה, התהליך לא מוגדר. זאת אומרת הוא לא אפשרי. יש פה משהו ממש בעייתי. ולכן בעצם צריכה להיות פה איזושהי חריגה מהכללים הרגילים, ההתנהלות הרגילה. פה זה כמעט חריגה מהלוגיקה, אני לא יודע אפילו אם אפשר לדבר על דבר כזה, בשביל שבכלל יוגדר דבר כזה. לא בשביל שזה יתקבל. כי אם אני השתניתי, עשיתי תשובה גדולה והשתניתי, מעיקר הדין זה מתקבל. פה אין חסד. החסד הוא בתשובה הקטנה שזה מתקבל. בתשובה הגדולה החסד הוא שבכלל אפשר לעשות אותה. אם עשית אותה, אז מעיקר הדין זה מתקבל. בסדר, בתשובה קטנה החסד הוא שהיא מתקבלת. יש אפשרות לעשות אותה, אין בעיה, זה תהליך טכני, תעשה את זה. בסדר? זה לא הנקודה. אז זה שזה מתקבל זה חסד, בגלל שאתה לא באמת השתנית, אתה אותו אדם. בתשובה הגדולה, זה אמרתי קודם, זה עיקר הדין. נכון, אם עשית. אם עשית, אז זה שזה מתקבל זה עיקר הדין. אתה אדם אחר. מה יש להתחשבן איתך על דברים שעשית בפאזה הקודמת. אבל גם פה יש חסד. החסד הוא לא שזה מתקבל, אלא שזה בכלל אפשר לעשות דבר כזה. עכשיו מה הווארט פה? אני אגיד. שני דברים שאני לא עד הסוף סגור איך הם פותרים את הבעיה. ולכן אני, אני פה אומר לכם כבר מראש, אני מנסה לא לרמות, כי יש פה משהו מאוד חמקמק שאני כל פעם מתלבט אם זה כן פותר את הבעיה או לא פותר את הבעיה. קודם כל אני אתחיל דווקא מהניסוח שלך, אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך. כן, יש הרי שורש הבעיה בעצם, אם ננסח את זה באופן מסוים, זה בשאלה מי עושה את השינוי. נכון? אגב כל שינוי, לא רק בתשובה, אלא גם בשאלה, גם הגמרא בקידושין. גמרא בקידושין זה מקביל לתשובה הגדולה, זה השאלה הגדולה, במקביל לתשובה הגדולה, כן? עכשיו זה עיקר הדין. אמרתי, זה עיקר הדין שאם עשית את זה, זה מתקבל. אז זה שאפשר לעשות את זה זה חסד. וגם זה שאתה יכול להפוך מצדיק לרשע זה חסד. למה? כי זה שנותנים לך את האפשרות לבחור לשנות מערכת ערכים זה חסד גמור. מה אתה עושה עם הדבר הזה, אם אתה לוקח את זה לכיוון החיובי או לכיוון השלילי, זה כבר החלטה שלך. אבל האפשרות שלך להשתנות זה חסד נטו מהקדוש ברוך הוא. אתה לפעמים עושה בזה שימוש לרעה, אין מה לעשות, או חסד, זה ככה העולם נברא. בסדר, אז זה חסד שאנחנו קיבלנו את האפשרות להיות בוחרים. להבדיל מכל יצור או כל דבר אחר שהוא דטרמיניסטי, מתנהג דטרמיניסטית. עכשיו הנקודה היא, אז הקושי שיש בתהליך הזה של השינוי העצמי זה בשאלה, בשאלת הממה נפשך. אם השינוי הזה קורה על ידי גורם חיצוני כלשהו, לא אכפת לי אם זה היצרים שלי, מבחינתי היצרים שלי זה גם גורם חיצוני, או על ידי הקדוש ברוך הוא, או מי שאתם רק רוצים, לא שווה כלום. זאת אומרת, מישהו עשה תשובה, לא אני, לא קשור אליי. אם זה קורה על ידי, זה בלתי אפשרי, איך אני יכול לשנות את עצמי? כן, או שאני כבר שונה או שזה בלתי אפשרי. אוקיי, אז זה הכיוון.
[Speaker B] אתה מציג פה מצב בינארי, אבל כמו שהרב אמר מקודם שיש רצף וזה בעצם, זה לא שאני או ככה או ככה, אלא שני הרצפים האלה נמצאים ביחד, גם לפני וגם אחרי, בכל תהליך.
[הרב מיכאל אברהם] טוב, בוא ניקח את הקוטב של התשובה הגדולה, נתמקד רגע בקוטב ההוא, עזוב את כל הרצף. התשובה הגדולה. אני עכשיו רוצה להבין איך היא עובדת. נדבר על התשובה הזאת, נגיד שאף בן אדם לא באמת נמצא שם חוץ מזה רבי אלעזר בן דורדיא, שאני לא יודע אם אי פעם היה, אבל נניח שכן, זה איזה שהוא סיפור שמלמד אותנו את הרעיון הזה, אוקיי? אבל הרעיון הזה אמור להיות איזשהו מכניזם שהוא עקרונית אפשרי. לא כל אחד מגיע לזה, ואולי במינונים שונים, אבל בוא נדון בו. איך הוא קורה. עכשיו, הוא כבר טהור, אין פה רצף, הוא כבר לגמרי טהור. ואני שואל איך הדבר הזה עובד. מה קורה שם? נדמה לי שפה גם באמת צריך לטשטש קצת את הדיכוטומיה כדי אולי, זה יכול אולי לפתור את הבעיה. הטענה היא מה שאמרת קודם שהקדוש ברוך הוא מזכה אותנו או מן ניסוחים מהסוג הזה. בהסתכלות הבינארית זה לא יעזור. זאת אומרת בסופו של דבר השאלה היא אם אני עושה את זה אז זה בלתי אפשרי. אם מישהו אחר עושה את זה אז זה חסר ערך. זה אפשרי אבל זה חסר ערך, זאת אומרת מישהו תכנת אותי, אז מה זה משנה אני, השאלה איזה קרדיט מגיע לי על עשיית תשובה. הטענה שיכול להיות ששתי האפשרויות האלה לא כל כך מובחנות זו מזו. וזה מביא אותנו כבר לאזורים מטפיזיים בעייתיים קצת, כשאני עומד מול הקדוש ברוך הוא, השאלה איך אני תופס את היחס ביני לבינו. האם אני עומד מולו, אני פה והוא שם, עכשיו כל השאלה זה אם אני עושה בעצמי את העבודה או שהוא עושה את זה עליי. אבל אם באמת אני מבין שמשהו, זאת אומרת יש איזשהו רצף בינינו, לא הרצף של התשובה, אלא היחס בינינו הוא לא איזשהו יחס דיכוטומי, אני פה והוא מולי, אלא משהו ממנו, מה שקוראים תמיד הנקודה האלוקית ועוד כל מיני דברים מהסוג הזה, אלא משהו ממנו גם מעורב בי. ולכן הפעולה הזאת, אני לא יודע אם להגדיר אותה אם היא נעשית מבחוץ או נעשית מבפנים. זה שניהם ביחד. ברגע שאתה לא יכול לעשות את ההבחנה הַחֲדָה או מבחוץ או מבפנים, יכול להיות שזה איכשהו מכה את האוקץ או פותר את הבעיה, כי כל הבעיה היא הממה נפשך הזה. אם זה קורה מבחוץ אז זה חסר ערך, אם זה קורה מבפנים זה לא יכול לקרות. אבל לא, ההבחנה בין חוץ לפנים שהיא הבסיס לבעיה היא הבחנה שאולי אנחנו לא זהירים כשאנחנו עושים אותה. כי באמת יכול להיות שהגבול בינינו לבין הקדוש ברוך הוא לא כזה חד, זאת אומרת שאנחנו פה והוא שם, אלא יש בתוכנו משהו שהוא ממנו. וכשאני מדבר על זה שאני עושה משהו זה תמיד ביחד איתו, מן ניסוחים שאתה הצעת קודם. אבל זה מצריך בשביל זה לאמץ באמת אמונה לא דיכוטומית, או שאני עושה לבד או שהוא עושה את זה עליי, אלא ההבחנה ביני לבינו היא לא חדה. זאת אומרת יש, דיברנו על זה שהרי הנשמה
[Speaker B] זה חלק אלוה ממעל, נכון?
[הרב מיכאל אברהם] לכן יש פה איזשהו תהליך.
[Speaker B] פה, זה התהליך. בדיוק. רצף. נכון.
[הרב מיכאל אברהם] אני אגיע לזה עוד רגע בסיפור הזה, נחזור לסיפור הזה עוד רגע. אז הטענה היא שיכול להיות שהאבחנה הדיכוטומית הזאת ביני לבין הקדוש ברוך הוא שיוצרת את הבעיה, היא שורש הבעיה. אבל אז באמת, אני לא יודע איך להגדיר את זה, אפילו אני לא יודע אם זה עד הסוף מוגדר, משהו אני זה בכל זאת משהו ממנו. זה קצת פנתיאיזם. דיברנו פעם על קולקטיב ופרטים, אחד הנושאים בשנה שעברה, ואמרתי שבשביל שישות אורגנית לא תהיה רק אוסף של תאים אלא זה יהיה אדם שאני אתייחס אליו כישות חדשה, צריך להיות משהו נוסף ששוזר את כל התאים האלה אחד עם השני והופך, הנשמה, כן. בעולם מטריאליסטי אי אפשר להבין למה האדם הוא יצור אחד. אוסף של מולקולות, של תאים, של אטומים, תלוי באיזו רזולוציה אתם יורדים. אין לזה שום משמעות, זה פיקציה. הישויות הקולקטיביות הן פיקציה. מה מגדיר את אוסף התאים הזה כמשהו אחד? זו סתם הגדרה, זו קונבנציה. רק אם אתה מבין שזה אורגניזם, אורגניזם במובן הזה שיש משהו, שהנשמה מלאה את כל הגוף, כמו הגמרא בברכות בדף י', שהקדוש ברוך הוא מלא את העולם כמו שהנשמה מלאה את הגוף. מה זה אומר? שלמה העולם נתפס כיש אורגני, כקולקטיבי, כמשהו אחד? נכון שיש בתוכו הרבה חלקים, אבל הם מתפקדים כאיזשהו מכלול אורגני אחד כי הקדוש ברוך הוא זו הנשמה של העולם הזה. וכמו שיש בתוכנו נשמה וזה הופך את הגוף להיות ישות אחת, אחרת זה אוסף של תאים. אז במובן הזה גם כאן אני אומר שההבחנה, אני לא יודע אם זה חלק מהקדוש ברוך הוא, אבל יש משהו מהקדוש ברוך הוא שנמצא בתוך כל אחד מאיתנו שהופך אותנו בעצם לאיזשהו אורגניזם אחד, וזה בעצם אומר שההבחנה ביני לבינו והשאלה אם זה נעשה מבפנים או נעשה מבחוץ היא הבחנה לא חדה. וכאן באמת כל ה"אבינו מלכנו" שאנחנו אומרים, זה בדרך כלל אבינו מלכנו תצילנו, תעשה כך, תעשה אחרת, תן לנו את זה, תן לנו את ההוא, ותסלח לנו ותמחל לנו, וכל מיני דברים, זה הכול אפשר להבין. אבל מה זה "אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך"? זה אבינו מלכנו מאוד חריג. עכשיו, בדרך כלל ה"החזירנו בתשובה שלמה לפניך" אנשים יגידו לך "תקבל את התשובה שלנו", אבל זה אנחנו כבר מבקשים ב"סלח ומחל לכל עוונותינו", נכון? ב"השיבנו" הכוונה היא תקבל את מה שאנחנו משיבים. "החזירנו בתשובה שלמה לפניך" פירושו תעשה את פעולת התשובה עלינו. למה? כי אם אני עושה את זה על עצמי, אי אפשר לעשות את זה על עצמי. אני שואל את עצמי, אני הרי נמצא כבר במצב הזה, מה פירוש שאני אעשה את זה על עצמי? או שאני כבר שם או שאני לא שם, אבל מה זה נקרא לעשות באופן יזום שינוי? זה משהו שאתה חייב בשביל שהדבר הזה יהיה מוגדר, אתה חייב שהקדוש ברוך הוא יהיה מעורב בעניין הזה יחד איתך, זאת אומרת שהוא יעשה. ועכשיו שאלתי, אז אם זה ככה, אם הוא עושה את זה אז אין לזה ערך. הוא עשה תשובה, לא אני. הנקודה היא שמה שנקרא "אני" זה כולל משהו ממנו כנראה.
[Speaker C] זאת אומרת, האבחנה היא לא חדה. בלי זה אי אפשר להבין את… אתה לא מתפלל "החזירני", אתה מתפלל "החזירנו". זה אומר שאני כיחיד מתפלל על כל הציבור שיחזיר. כלומר, זה כמו שאני מתפלל על חבר שלי.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל אם הקדוש ברוך הוא יעשה את זה עלינו זה חסר ערך, גם על הציבור, מה זה משנה? אז זה חסר ערך, אז הוא עשה.
[Speaker C] כן, אבל חזון איש אומר את זה באיזו תשובה, שהוא אומר שברגע שאדם בעל בחירה התפלל על מישהו אחר שהוא בעל בחירה, אז זה התחיל מבחירה. אז למרות שהוא כופה את זה עליו, זה עדיין תוצאה, תולדה של…
[הרב מיכאל אברהם] אבל התשובה היא שלי, לא שלו. אני לא מבין את הדבר הזה. התשובה היא שלי, למה מגיע לו קרדיט? אז זה מישהו חיצוני, זה הקדוש ברוך הוא או אני, או לא משנה מי שלא יהיה, אבל זה לא הוא. אתה חייב להגיד שיש פה איזשהו ערבוב ברמה המטאפיזית ממש. זה לא רק שאלה של למי זה נחשב ולטובת מי הקרדיט, אלא משהו בתהליך הזה כנראה קורה באופן שהגבולות שלי הם לא חדים. החוץ והפנים הם לא מובחנים בצורה חדה. אני יודע שאני אומר פה דברים ככה שאני לא יודע להגדיר אותם אפילו עד הסוף, אבל בלי זה באמת אנחנו נשארים עם איזושהי בעיה שאני לא רואה לה כל כך פתרון.
[Speaker C] הרי פעם דיברנו על איזשהו מודל, שיש איזה גרדיאנט כזה, איזה מישור כזה דו-ממדי, שאתה הכדור כזה, שאתה צריך להתגבר על ה…
[הרב מיכאל אברהם] הרי המודל הזה יוצר את כל הבעיה. כי אם אני מחליט להתגבר, אז אוקיי, אז אני החלטתי להתגבר כי אני מאמין שצריך לעלות על ההר למרות שזה הר. ואם החלטתי לא לעלות על ההר, היצר נגיד עשה את זה הר גבוה והחלטתי לא לעלות על ההר, אז מה זה אומר? שבאמת לא מספיק חשוב לי לעלות על ההר. אז איך עשיתי תשובה עכשיו ופתאום החלטתי כן לעלות על ההר? להפך, מתוך המודל הזה התהליך של השינוי נהיה הרבה יותר בעייתי. המודל הזה הוא הוא מה שמחדד את העניין, כי אתה לא יכול להגיד לי בגלל שעכשיו ההר הפך לעמק, תודה רבה, זה הקדוש ברוך הוא עשה תשובה, לא אני. פשוט אין לי את הניסיון, אז אני מצליח. זה לא חוכמה. חוכמה היא שקודם לא עליתי על ההר ועכשיו אני החלטתי כן לעלות על ההר. אז זה אומר ש… אם זה לא השינוי של הסביבה, אז זה כנראה שינוי בתוכי, אבל שינוי בתוכי זה לא יכול להיות, בשביל זה יצרתי את הסביבה כדי לנסות להגדיר את השינוי בצורה חדה. אבל כאן בדיוק זה מבחין למה בתשובה זה לא יעזור, כי תשובה זה שינוי שקורה בתוך הכדורון הזה שנוסע על המתווה הטופוגרפי הזה, לא במתווה עצמו. עכשיו זה לא מוגדר, בשביל זה יצרנו את המתווה, כי אי אפשר לדבר על מבנה של הכדורון. אוקיי. וזה באמת, זה ה'אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך', הכוונה בוא יחד איתנו, זאת אומרת אחרת אני לא יכול לעשות את זה, אני לא מבין איך עושים את זה. וזה הסיפור של רבי אלעזר בן דורדיא, עכשיו הוא מקבל הרבה יותר משמעות, כי בעצם הוא כותב ככה: הלך וישב בין שני הרים וגבעות, קראת החלק השני, כבר ראינו את זה. אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר 'כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה'. אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר 'כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה'. אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, 'וחפרה הלבנה ובושה החמה'. אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר 'ונמקו כל צבא השמים'. אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו. אוקיי, מה פשר הפנייה הזאת לשמים ולגבעות ולעננים ואני לא יודע לכל הדברים האלה שמסביב? מה זה הדבר הזה?
[Speaker B] אולי הוא מאשים אותם? חס וחלילה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא חושב שהוא מאשים אותם, הוא אומר בקשו רחמים עלי, הוא לא אומר אתם אשמים. תעזרו לי לעשות תשובה, תבקשו רחמים עלי, נכון? כי אני לא יכול. רבי אלעזר בן דורדיא לימד אותנו את התשובה הגדולה, את ההיפוך הנפשי, 'ואינני אותו אדם' כמו שהרמב"ם כותב. עכשיו את התשובה הזאת אי אפשר לעשות מתוך עצמך, זה פשוט לא מוגדר. מה זה נקרא שאני אקח את עצמי בציצית ראשי ואני אצא החוצה? הביטוי הספרותי לזה הוא מה שכתוב פה. מישהו צריך לעשות את זה עלי מבחוץ, אני חסר אונים. אני רוצה, אבל מה זה נקרא שאני אשנה את עצמי? באיזה מובן? אם אני כן שונה, אז אני כבר שונה, אז למה אני חוטא? איך כל החיים חטאתי אם אני כזה? אלא מה, אני לא כזה אבל אני כן רוצה להשתנות. יש פה משהו שנורא מבלבל. עכשיו אתה מנסה לקחת את עצמך, מה שכל אחד מאיתנו חווה את זה במידה מסוימת, אנחנו רוצים להשתנות אבל זה לא ממש הולך. אנחנו כן רוצים להשתנות, זאת אומרת התחושה הזאת של רצון להשתנות היא בעצמה סוג של פרדוקס. אבל אני רוצה להשתנות, אבל זה לא כל כך הולך. אני צריך מישהו שייקח אותי. הנה הפסיכולוג, דיברתם קודם על טיפול, לא משנה, זה גם סוג של דבר, כי פסיכולוג בעצם לוקח אותי, הוא לא משנה אותי עם פטיש ואזמל, הוא עוזר לי, אמור לעזור לי, לעשות איזשהו תהליך. אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך, זה הקדוש ברוך הוא עוזר לנו לעשות איזשהו תהליך. עכשיו רבי אלעזר בן דורדיא מרגיש, הוא רוצה להשתנות, אבל הוא עושה את התשובה הגדולה, שבגללה הוא נקרא רבי אלעזר בן דורדיא, כי הוא לימד אותנו שיש את התשובה הגדולה, על זה דיברתי פעם קודמת. אז עכשיו איך זה עובד? הוא אמר אוקיי, הבנתי שהמצב הוא קשה, מה עושים? הוא יושב שם ובוכה, הוא חסר אונים, הוא לא יודע מה לעשות. מה זה נקרא שאני אקח את עצמי ועכשיו אשתנה? אני זה מה שהייתי אתמול ושלשום וכמו שהייתי תמיד. מה קורה פה? עכשיו אני מרגיש שאני לא בסדר, אבל יכול להיות שגם כל חטאיי הקודמים הוא הרגיש שהוא לא היה בסדר, אוקיי? עכשיו הוא רוצה להשתנות. מה זה נקרא להשתנות? אז אני כבר שונה, אז מה הבעיה? אבל הרי גם אז הייתי שונה אם אני כבר שונה, אז למה עשיתי את החטאים? זה יחזור גם הלאה. יש פה משהו שהוא לא, זה לא בלבול פילוסופי, זה קושי אמיתי. מי שרוצה לעשות תשובה לא באמת יודע איך עושים את זה. זה לא, אנחנו הרבה פעמים מרגישים שיש לנו קושי פסיכולוגי, קשה לנו לעשות תשובה. אני חושב שזה לא רק זה, זה הרבה יותר חזק מזה. זה משהו שהוא לא אפשרי לוגית, זה מתחיל משם. הקושי הפסיכולוגי זה ביטוי, אבל אני חושב שחלק גדול מהפספוס שלנו זה בגלל שאנחנו לא מבינים שיש פה בעיה בעצם הגדרת התהליך. זה לא שאלה שאנחנו לא מספיק חזקים, לא רק שאלה שאנחנו לא מספיק חזקים, יש פה משהו שלא ברור מאיפה להתחיל. מה זה נקרא לשנות את… אוקיי, אני נורא רוצה ולכן מה? מה אני אמור לעשות עכשיו? אם אני רוצה אז אני כבר שם, גמרנו. אני כבר בעל תשובה גמור, מה הבעיה? מה עוד נשאר לי לעשות? אבל הרי אני יודע שלא השתניתי, כי בסך הכל אני רוצה עכשיו את מה שרציתי לפני שנה ולפני חודשיים, אבל אז כן עשיתי חטאים. אז מה קורה פה? אני כן שונה כבר, אני לא שונה, מה זה נקרא שאני אשנה את עצמי? אוסף הדברים האלה זה מכל הכיוונים, תראו, זה בעצם התסבוכת שעומדת בבסיס התשובה, תסבוכת היא לוגית, לא פסיכולוגית. ורבי אלעזר בן דורדיא מבטא את זה בצורה הכי חזקה. הוא אומר, הוא פונה לכל הגורמים החיצוניים שסביבו כי הוא מבין שהוא לבד לא יכול לעשות את זה, מההרים, גבעות, שמיים, לא יודע, כוכבים, בקשו רחמים עלי, הכוונה תעשו אתם, אני נורא רוצה אבל מה זה נקרא, אני לא יכול למשוך את עצמי בציצית ראשי ולצאת מהבור. משהו לא מוגדר. ואז בסוף אומר אין הדבר תלוי אלא בי. הוא לא שום דבר לא קורה, הם לא עושים לו שום דבר, הם לא יכולים לעשות שום דבר. זה לא זה לא זה לא יקרה, אתה צריך לעשות את זה. אחרת זה חסר ערך. מה זה נקרא אתה? הרי זה לא מוגדר. אתה כמובן יחד עם הקדוש ברוך הוא, מה שדיברנו קודם. ואז יצאה נשמתו, הוא אמר אין הדבר תלוי אלא בי, בכה, יצאה נשמתו, ורבי אומר יש קונה עולמו בשעה אחת. זאת אומרת, ככה עושים בעצם תשובה גדולה. תהליך התשובה הגדולה כרוך באופן עמוק בפרדוקס הזה שדיברתי עליו כאן. כי תהליך התשובה הקטן לא כרוך בשינוי של עצמי, השינוי של הערכים היסודיים שלי. לכן באמת החסד שהוא מתקבל, אבל זה שאפשר לעשות אותו, בסדר, אפשר לעשות אותו. זה לא הנקודה. התשובה הגדולה שזה שינוי שלי עצמי, יש פה משהו נורא בעייתי ברמה הלוגית. החסד הוא שבכלל דבר כזה קיים, לא שהוא מתקבל. אם השתניתי, אז אמרתי, זה עיקר הדין שמקבלים את התשובה שלי. אבל זה שבכלל אפשר לעשות את זה, זה חסד. והחסד הזה הוא בגלל החיבור הזה שיש לי עם הקדוש ברוך הוא, שאנחנו לא מובחנים בצורה חדה אחד מהשני.
[Speaker E] מצד העליונות שלו, מצד ההמשכיות שלו. מה זה אומר?
[הרב מיכאל אברהם] מה סובב וממלא? אוקיי. משהו ממנו בכל מקרה נמצא אצלי. לא נכנס כרגע להגדרות מה ממנו ומה… משהו שלו איך שהוא פועל יחד איתי. אז זה אחרת זה לא היה יכול לעבוד. כל מושג הבחירה ושינוי המערכת הערכית, גם האימוץ של מערכת הערכים הראשונית, זה גם סוג של שינוי, כנראה חייב להתבצע איכשהו ביחד עם איזה שהוא גורם שהוא חיצוני פנימי. אם הוא חיצוני, אז עוד פעם, זה לא אני. אז הוא עשה שינוי עלי, זו תשובה ש… זה לא בחירה. זה אילוף או תכנות. בחירה זה כשאני עושה את זה. ואני עושה על עצמי, זה תמיד בעייתי, אז זה חייב להיות שאני פשוט לא עומד לעצמי. במובן מסוים בחירה כן זוקקת איזה שהוא גורם חיצוני שהוא גם נמצא קצת בתוכי, משהו ממנו גם נמצא בתוכי והוא גם חיצוני. זאת אומרת שאני לא אהיה לבד בעולם. אדם שהוא לבד בעולם, אז איז כאילו, וכל העולם עומד מולו, אני לא חושב שאפשר באמת לדבר על בחירה במצב כזה, או שינוי של מערכת הערכים.
[Speaker C] אבל כל הקושי מתחיל רק בתשובה הקיצונית, לצד של התשובה מאהבה, אבל אפילו אם אתה הולך… תשובה גדולה. כן, הרגילה. אם אתה הולך קצת לכיוון התשובה… אני לא יודע מה זה קצת,
[הרב מיכאל אברהם] אני לא יודע אם יש
[Speaker C] שם פרדוקס.
[הרב מיכאל אברהם] למה? יש, יש פרדוקס.
[Speaker C] כי זה רק אתה מול עצמך.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אז אני אומר, לכן אני אומר הרצף הזה הוא רצף שקשה מאוד להגדיר אותו. מה זה נקרא להיות שמונים אחוז בתשובה הגדולה ועשרים אחוז בתשובה הקטנה? יש פה איזה שהיא חרטה אמיתית, שיניתי את המערכת הערכית, רק לא… מה זה נקרא באיזה מובן זה לא עד הסוף? או שזאת המערכת הערכית שלי או שהיא לא. לא עד הסוף זה תמיד העוצמה, שבאיזה עוצמה זה ככה. וכאן אני מגיע להערה השנייה. אמרתי שאני אעיר שתי הערות, ששתיהן ביחד אולי עוזרות לפתור את העניין. כי כשאני מדבר על השאלה של הרצף בין התשובה הקטנה לתשובה הגדולה, אז זה באמת מביא אותי לעוד משהו. כי בסופו של דבר כל תשובה בכל מקום שאני נמצא על הרצף כרוכה באיזה שהוא שינוי עצמי. בעצם הפרדוקס קיים בכל המקומות חוץ מאשר בקוטב השמאלי. בקוטב שבו זה רק טכני, שום דבר מהותי. אחרת כל דבר מהותי הוא איזה שהוא שינוי. לא משנה בעוצמה כזו או עוצמה אחרת, הם הרי מגדירים את העוצמה. אז אני רוצה להגדיר עכשיו את העוצמה. וזה הפתרון בעצם לבעיית חולשת הרצון גם במישור הפילוסופי, אבל זה גם יחזור אלינו לשני סוגי התשובה. בן אדם שחוטא הרבה פעמים הוא מרגיש שהוא לא רוצה לעשות את זה, גם בריל טיים. הוא לא רוצה לעשות את זה, הוא מוכר לעצמו כל מיני לוקשים, אבל מאחורה הוא יודע שהוא לא רוצה לעשות את זה והוא נופל. מה זאת אומרת נופל? אם הוא עשה את זה אז כנראה שזה מה שהוא רצה, פשוט ההנאה הייתה יותר חשובה ממה שעבודת השם או המוסר או מה שזה לא יהיה. כל חטא, תבוא אליו אפילו דיאטה, זה המודל לדיאטה, זה לא משנה כלום. יש לך מערכת ערכית שאתה רוצה בה ובכל זאת לא מתנהל על פיה. זה המושג של חולשת הרצון. זה יכול להיות בהקשר הדתי, בהקשר המוסרי, בהקשר של דיאטה, בכל הקשר של החלטה של אותי שרוצה להיות ספורטאי. נורא חשוב לו להתאמן אבל אין לו כוח אז הוא לא מתאמן. אז מה, זה גם חולשת הרצון. זה לא קשור למוסר ולא לכלום. בן אדם רוצה משהו אבל הוא לא מבצע את מה שהוא רוצה. אז מה אומרים? אם אתה לא מבצע את מה שאתה רוצה, סימן שלא רצית. אל תספר לי סיפורים. היה יותר חשוב לך לנוח מאשר להיות ספורטאי, ובסוף לא הלכת להתאמן, וזה הכל. מה אתה מספר לי נורא רוצה להיות ספורטאי אבל הייתי חלש. היית חלש הכוונה היה משהו אחר שיותר חשוב לך מאשר להיות ספורטאי. אין דבר כזה חלש. זו הבעיה של חולשת הרצון. מה שאני רוצה לטעון זה שלא נכון, יש דבר כזה חלש. והשאלה כמה רצית להיות ספורטאי. זאת השאלה, אבל יותר מזה, לא כמה רצית להיות ספורטאי כי זה עדיין בשאלה מה אתה רוצה, אלא באיזו עוצמה החלטת להפעיל את הבחירה שלך. זאת אומרת, הטענה שלי היא הבאה. בן אדם יש לו סט ערכים מסוים והוא החליט עליו כבר. הוא מאמין בזה ויש לו סולם והוא יכול לדרג אותם. הכל בסדר, יש לו סט ערכים מוגדר. זה לא אומר שהוא יפעל על פיו. למה? לכאורה כשהוא נגיד יחטא לדיאטה הוא יאכל משהו משמין אז זה אומר שהוא בעצם מעדיף את ההנאה על ה… אבל אנחנו מרגישים לא ככה. בן אדם לא באמת מעדיף את ההנאה, הוא נופל. כל בן אדם מרגיש נפלתי. לא הייתי מספיק חזק. בדיאטה, במוסר, לא משנה בכל התחומים. איך להסביר את זה? הנקודה היא כזאת, שהרבה פעמים לא רציתי מספיק להיות בוחר. וזאת עבודת השם, זה חולשת הרצון. וחולשת הרצון אין פירושו שאני לא רוצה לעבוד את השם, אני רוצה לעבוד את השם. ואם הייתי במצב שאני לגמרי בוחר, הייתי עובד את השם ולא הייתי נופל בשום מקום. אלא מה, לפעמים יש עוד בחירה, בחירה מסדר שני, בחירה אם לבחור. אם רק העברתי את זה חוב אחד, לא, זהו, אז דיברנו באתר, אני דיברתי על זה פעם, תכף אני אשאיר את זה רגע, אני רק רוצה להבהיר את הנקודה. בחירה אם לבחור. אוקיי. בחירה אם לבחור פירוש הדבר שהשאלה כמה אנרגיה אני משקיע כדי לממש את הערכים שבהם אני מאמין. עכשיו מה קורה במצב כזה? נגיד שיש הר גבוה שאני אמור לטפס עליו. בסדר? ההר הוא מטאפורי, זה לא משנה, איזה שהוא רצון להתגבר על היצר, מאוד קשה לי, יש לי יצר חזק. מאוד קשה לי, אז אני קורא לזה הר גבוה. אוקיי. עכשיו, זה אם נכשלתי ולא טיפסתי, אכלתי חזיר. היה לי תאווה נורא גדולה לאכול חזיר, ולא לאכול חזיר זה כמו לטפס על הר גבוה. היה לי קשה לעשות את זה ולכן נכשלתי. אז אומרים לי אה אם נכשלת סימן שזה מה שרצית, לא היה שום ערך אחר שבו רצית יותר מאשר לא לאכול חזיר, מאשר לעבוד את השם. אלא מה, אני החלטתי לישון, זאת אומרת החלטתי לא להיות בוחר. אם הייתי בוחר, סט הערכים היה מגדיר, לא הייתי אוכל חזיר. שוב, סט הערכים שלי הוא הנכון. מה שלא היה בסדר שמה זה ההחלטה שלי עד כמה להיות אוטונומי, עד כמה להיות בוחר, איזה אנרגיה להשקיע בבחירה. עכשיו תשימו לב למה אני מרוויח פה, ולכן אני חושב שזה לא לגמרי משיג את הבעיה צעד אחד אחורה, מסיג בסמ"ך. כי פה כשאני אכלתי את החזיר אי אפשר להגיד אתה יותר רצית לאכול חזיר מאשר לעבוד את השם. לא. סט הערכים שלי גם ברגע החטא היה הסט הנכון. יותר רציתי לעבוד את השם מאשר לאכול חזיר. אלא מה? לא הייתי במצב שבו לקחתי את המושכות לגמרי לידיים. זאת אומרת, לא הייתי במצב של בוחר שלם. אבל על זה גופא החלטתי, לכן אני אחראי לגמרי למעשה, אי אפשר להגיד שאני אנוס. למה? כי יכולתי להחליט להיות בוחר. מה אני מרוויח פה? אני מרוויח פה שזה שאכלתי חזיר לא אומר שבאמת יותר רציתי לאכול חזיר, ואז אתה אומר לי מה זה התשובה, כל הפרדוקסים שאמרתי קודם, סימן שרצית יותר לאכול חזיר מאשר לעבוד את השם. לא. אני רציתי יותר לעבוד את השם, רק אני ישנתי ונתתי ליצרים שלי לקחת אותי לכל מיני… בדיוק, לקחת אותי לאיזה שהם מקומות שבהם באמת לא רציתי להיות. רק אם הייתי פועל במוד כזה שאני עושה באמת את מה שאני רוצה, אז הייתי עושה את הדבר הנכון. רק אני לא בחרתי לבחור. וגם פה יש את הרצף, דיברתי קודם על מה זה הרצף, איך עוברים מאחד לשני. הרצף הוא מה העוצמה שבה אתה מחליט להיות אוטונומי. זאת אומרת עד כמה אתה באמת אוטונומי, וכאן יש רצף של רמות. אתה יכול להיות אוטונומי בצורה הכי גדולה שיכולה להיות, אף פעם זה לא אינסופי, אבל הכי גדולה שיכולה להיות, ואז אתה תמיד תעשה את מה שאתה מאמין בו. זה האנשים החזקים. תמיד עושים את מה שמאמינים בו בדבר, אוקיי? האנשים החלשים זה לא שהם מאמינים במשהו אחר. הם יכולים להאמין באותו דבר, רק יש להם חולשת הרצון. זה הביטוי חולשת הרצון. מה זאת אומרת? הרצון שלי הוא הרצון הנכון, רק הוא חלש. עכשיו מה זה חלש? אז במה נפשך, אם הוא חלש אז אני אנוס? זאת אומרת ההר כפה עליי, אני לא יכול לטפס עליו? לא. אני יכול לטפס עליו כי אחרת לא הייתי אנוס, אין לי מה לעשות תשובה על אונס. אלא מה, אני בחרתי לא לבחור. לא בחרתי לאכול חזיר. ברגע שבחרתי לא לבחור, היצר כבר לקח אותי לאכול חזיר. אז לכן לא נכון שבחרתי לאכול חזיר, אני בחרתי לא לבחור, או לא מספיק חזק לבחור. אוקיי, ולכן היצר לקח אותי לאכול חזיר. זה חולשת הרצון. למה בחרת לא לבחור? בגלל ההנאות שכנגד. מה… לא לא, זה בדיוק הנקודה. אם זה היה בגלל ההנאות שכנגד אז לא היה טעם להכניס את כל המישור השני. פשוט בחרתי בהנאה על חשבון עבודת השם. לא. אני רוצה לעבוד את השם, אבל לא הייתי מספיק חזק. מה עמד כנגד זה שלא היית מספיק חזק? מה ההר הגבוה? כוח. אין לי כוח להיות בוחר. להיות בוחר זה דורש משאבים נפשיים. אדם כל הזמן להיות שולט במעשיו, אני חושב שכל אחד מרגיש שזה מאוד קשה להיות בכל רגע ורגע בשליטה, לחשוב על כל דבר שאתה עושה, להחליט על הדבר, אפילו בנהיגה. הרבה פעמים אנחנו משאירים את זה לנהג אוטומטי. בסדר? אנחנו הרבה נעשה את הדבר הנכון הרבה פעמים ולפעמים אפילו יותר טוב ממה ש… כי לנהג אוטומטי יש גם יתרונות. בסדר, אנחנו מחליטים להשאיר את זה… עכשיו מה אנחנו… ונגיד שנכשלנו ועשינו תאונה, אז מה זה אומר? שיותר חשוב היה לי לעשות תאונה מאשר… או מה שלנהוג נכון? שטות. ברור שאני לא רציתי לעשות תאונה, אבל לא היה לי את הכוח להשקיע ולהיות כל הזמן ממוקד ובשליטה כדי שלא תהיה תאונה. אז לא נכון להגיד שמערכת הערכים שלי הייתה פגומה, אלא האנרגיה שהשקעתי כדי לממש את מערכת הערכים שלי היא לא הייתה מספיק חזקה. אז מצד אחד אם שואלים אם אני אחראי לזה, חד משמעית כן. יכולתי להחליט לבחור, להיות בוחר, ואז הייתי ממש את הדבר הנכון. אבל מצד שני אומרים לי, אבל אם באמת עשית את זה מבחירתך, כי אתה אחראי לזה, אז אתה עשית את זה, לא מישהו אחר. אז אם זה ככה, אז מה שעשית זה מה שרצית, אז מה זה נקרא לשנות את עצמך וכל הפרדוקסים שאמרתי קודם? זה בדיוק מה שאני אומר. אתה צריך, השינוי פירושו לא לשנות את מערכת הערכים, מערכת הערכים היא נכונה. השינוי פירושו להיות יותר אוטונומי, להשקיע יותר אנרגיה במימוש הערכים שבהם אתה כבר במובן מסוים מאמין. לא לשנות את מערכת הערכים, לשנות מערכת ערכים זה משהו שלא פועל. וזה הרצף אני חושב בין התשובה הגדולה לתשובה הקטנה. התשובה הקטנה הרי, גם בתשובה הקטנה אתה צריך לרצות בדבר הנכון, אחרת למה אתה עושה את הטכניקה? זה לא… לכן ברור שאתה צריך לרצות את הדבר הנכון. אלא מה? אתה לא מצליח לגייס את המשאבים הנפשיים כדי להיות בוחר במאה אחוז. טוב, אני לפחות מצהיר על זה שאני רוצה את הדבר הנכון, אני עושה את הפרוצדורה, הקדוש ברוך הוא יש לו חסד מיוחד הוא מקבל את זה. התשובה הגדולה אני לוקח את זה עכשיו עד הסוף, פירושו שהחרטה שלי היא מלאה. מה זאת אומרת החרטה היא מלאה? אני לוקח לגמרי את המושכות לידיי. אני הופך להיות מישהו שעושה לגמרי את מה שהוא מאמין בו. באמצע זה כאשר האנרגיות שבהן אני משקיע, זה הפרמטר שעכשיו רץ, לא עומק החרטה כמו שאמרתי קודם, אלא העוצמה האנרגטית שאני משקיע במימוש המטרות שלי. אם זה מאה אחוז אז התשובה הגדולה, אם זה אפס אחוז אז התשובה הקטנה, וכל הרמות באמצע זה בעצם הרצף. ולכן אני לפעמים נכשל כשאני לא עושה את התשובה המלאה, כי כי אני לא משקיע את מלוא האנרגיה. אבל יש יותר אנרגיה ממה שהיה. זה לא לשנות מערכת ערכית, אלא זה להשקיע יותר אנרגיה. רגע, ואז אם אני משקיע יותר אנרגיה, זה צריך להיות בהשקעה כאלוהים מכל הכוחות? זאת אומרת, התודעה הזאת צריכה להיות מכל הכוחות, אוטונומי ולהשקיע כאלוהים מכל הכוחות? במה שאתה מאמין? מי ש… מי שעושה תשובה בשביל עבודה זרה, אז זה נשאר אותה שאלה, הוא עושה תשובה לעבודה זרה, אני מתאר כרגע מכניזם. מה שבן אדם צריך לעשות כעובד השם כמובן, הוא צריך לחזור בתשובה לעבוד את השם. ואני מדבר כרגע על עצם השינוי של מערכת ערכית בלי קשר לשאלה של עבודת השם. כן, עבודת השם שלמה זה אומנם בכל הכוחות הוא עושה, אבל השם מוביל אותו. אז זה מה שאמרתי קודם, שאחרת, אחרת אנחנו חוזרים לשאלה של של אורן. כי ההחלטה הזאת כמה אנרגיה להשקיע, גם עליה אפשר בעצם לשאול את השאלות הקודמות. אם קודם לא החלטתי, אז זה אומר שכנראה לא מספיק חשוב לי להיות בוחר. אז מה קרה עכשיו? איך החלטתי פתאום להיות בוחר? אז פה אני כן צריך להגיע למעורבות של הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת, אני רוצה להיות בוחר אבל אני חלש, הקדוש ברוך הוא מעורב פה ולוקח אותי להיות בוחר. אבל נדמה לי שהנקודה היא שחייב להיות שהמערכת הערכית היא כן מערכת נכונה. אני לא משנה מערכת ערכית, את זה אני לא מצליח להבין, אחרת זה הקדוש ברוך הוא עשה את זה. אלא השינוי הזה של עוצמת ההשקעה בלהיות אוטונומי, בלממש את מה שאני מאמין בו. ואז אולי אני כל פעם לא מצליח להחליט עד הסוף אם זה באמת פותר את הבעיה או לא, אבל נדמה לי שזה הכי קרוב שאני מצליח להגיע אליו כדי לפתור את הפרדוקס הזה של חופש הרצון. וזה בדיוק העניין של השיבנו השם אליך ונשובה, אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא לחזור להיות אוטונומיים, לעשות באמת את מה שאנחנו מאמינים בו. לא להאמין נכון. לבקש מהקדוש ברוך הוא להאמין נכון זה שטויות. אתה לא מאמין בזה, מה אתה מבקש ממנו להאמין נכון? אז אתה כבר מאמין בזה אם אתה חושב שזה הדבר הנכון. שיוביל אותו לאמונות הנכונות? אבל אם זה האמונות הנכונות אז אתה כבר יודע את האמונות הנכונות. מה אתה צריך אותו? אם אתה… אם זה לא האמונות הנכונות אז למה אתה מבקש ממנו שייקח אותך אליהן? להבין? כן, להבין. לא, לא לדעת. לדעת ברור, אבל מדובר על לחזור לאמונות כשאני מסמן אותן, לא לגלות לי אמונות שאני לא יודע. אני רוצה להיות עכשיו אחד כזה ששומר שבת מקפיד קלה כבחמורה, נגיד, ששבת היא נורא חשובה. אז אני יודע כבר ששבת היא נורא חשובה, לא צריך את הקדוש ברוך הוא בשביל שיגלה לי את זה. אני רוצה שהוא יעזור לי לממש את זה. בסדר? לא לקחת אותי לשם, כי אם אני לא חושב ששבת היא חשובה, למה שאני אבקש מהקדוש ברוך הוא שיגרום לי לחשוב שהיא כן חשובה? אין לזה שום משמעות, הרי אני לא חושב שהיא חשובה. ואם אני מבקש ממנו לגרום לי לחשוב שהיא חשובה, אז אני כבר חושב שהיא חשובה. אז לא צריך שיגרום לי. את כל הבעיות שאמרתי קודם. לכן אני חושב שצריך לא לדבר על שינוי של מערכת הערכים, אלא לדבר על האנרגיה שאני משקיע כדי לממש את מערכת הערכים. והאמונות שלפעמים מטושטשות… המטושטשים האלו פירושו כמה אנרגיה אני משקיע כדי לממש אותם. לא שהערכים עצמם מטושטשים, אלא השאלה כמה אנרגיה אני משקיע, לא יודע מה זה ערכים מטושטשים על כוכב אחר. השאלה אם אלו ערכים שאני מאמין בהם או לא. זה פשוט מאוד. אני לא רואה את ה… יש איזה אגדתא קרובה. יש איזה אגדתא קרובה שאין חבוש מציל עצמו מבית האסורים, וזה הזכיר לי את הנושא על דוד או אחד מהנביאים. אותו רעיון שסיסרא את הראש של מי הוא חתך? יעל. לא יעל. סיסרא? לא, יעל חתכה לסיסרא, סיסרא חתך את הראש של מישהו והיה רעיון שכשהוא הרים את הראש אז הוא בעצם העלה את אותו אדם. לא מכיר את זה. בסיסרא אנחנו מכירים רק את יעל והחמת חלב והיתד והשמיכה. שמיכה, שמי כה, והשאר זה דברים שאנחנו לא נדבר עליהם פה. יש דברים שאתה יכול לעשות בשביל עצמך, יש דברים שאתה לא יכול לעשות בשביל עצמך. המערכת שבה אדם נמצא, כשהוא נמצא בתוכה, הוא לא יכול לחלץ את עצמו ממנה. זה המושג של אין חבוש מציל עצמו מבית האסורים. הוא צריך מישהו מבחוץ שיבוא ויוציא אותו. אגב, רבותינו אומרים שזה נאמר גם על הקדוש ברוך הוא, כביכול. עמו אנכי בצרה, השכינה נמצאת בגלות יחד איתנו, וכביכול השכינה לא יכולה להוציא את עצמה מהגלות אלא על ידי שאנחנו נגאל, אז כביכול היא נגאלת איתנו. אבל זה המושג, אין חבוש מציל עצמו. הכוחות שאדם מפעיל כשהוא נמצא בתוך המערכת הם כוחות שמוגבלים על ידי המערכת. כדי לפרוץ את המערכת אתה צריך כוח שהוא חיצוני למערכת. זה המשמעות של אין חבוש מציל עצמו מבית האסורים.