שאלת הצידוק האפיסטמי של ה"מאמין התמים" אל מול האמת האובייקטיבית

שלום לרב,
ברצוני להקשות על המתח שבין חובת הבירור הרציונלית לבין הלגיטימציה שהרב מעניק לאמונה המבוססת על אינטואיציה לא-מבוררת:
 נקודות המוצא: להבנתי הרב אוחז בתפיסה אובייקטיביסטית יש אמת דתית אחת, וההכרעה בינה לבין אלטרנטיבות היא סוגיה רציונלית שניתן להכריע בה. מאידך, הרב פוטר את ה"אדם הפשוט" מבירור פילוסופי מודע ומאשר לו להסתמך על אינטואיציה דתית ככלי הכרה לגיטימי.
 אם נשים מאמין יהודי פשוט מול מאמין נוצרי פשוט או כל אמת (שקר..) אחרת, לשניהם יש "אינטואיציה" חזקה שהם צודקים. אם לאף אחד מהם אין את הכלים לפרק את המבנה המטא-פיזי של אמונתו ולבצע בירור משווה, הרי שההכרעה שלהם בפועל היא תלוית הקשר ותרבות.
כאן עולה השאלה אם כלי ה"אינטואיציה" מניב תוצאות סותרות וקוטביות אצל מיליארדי בני אדם ישרים (כאשר לשיטת הרב להבנתי רובם המכריע טועים אובייקטיבית), כיצד ניתן לומר שזהו כלי הכרה תקף להסתמך עליו ללא בירור? האם עצם הידיעה שמיליארדי אנשים ישרים מחזיקים באינטואיציה הפוכה משלי, אינה מהווה "מפריך" אוטומטי שמחייב כל אדם ביושר אינטלקטואלי לצאת מגדר "המאמין הפשוט" ולהפוך ל"פילוסוף"?
גם אם נקבל שהנוצרי הוא "אנוס" וצודק סובייקטיבית בעוד היהודי צודק אובייקטיבית (או ששניהם בסך הכל בסדר מוסרית מכיוון שזוהי האינטואיציה שלהם) הרי שהתהליך ההכרתי של שניהם זהה. ההבדל היחיד ביניהם הוא שהיהודי זכה ב"רולטה הגיאוגרפית" ונולד לסביבה שבה האינטואיציה חופפת לאמת.
האם במצב כזה האמת האובייקטיבית אינה הופכת למושג תיאורטי בלבד עבור יחידי סגולה? האם בפועל, עבור 99% מהאנושות, הרב אינו מציע רלטיביזם דתי שבו כל אדם פועל באופן שרירותי לפי הכלים שלתוכם נולד?
בקיצור: איך מתיישבת השלילה של "פלורליזם רלטיביסטי" (כי יש אמת אחת), עם העובדה שהכלי שהרב מעניק למאמין (אינטואיציה לא מבוררת) אינו מסוגל להבחין בין אמת לטעות במובן האובייקטיבי, ומוביל את רוב האנושות לשגיאה?
אשמח מאוד להתייחסות הרב.