אמונה תמימה – שיעור 2
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:00] סיפור הצפת והאמונה התמימה
- [1:56] הקונפליקט המוסרי באמונת תמימה
- [3:28] ליל הסדר ושאלת השאלות
- [4:39] אמון ברופא ללא הבנת הרפואה
- [7:09] קריאת רבי ירוחם ליבוביץ על האמונה
- [11:11] חיים ללא ראיות – תכלית האמונה
- [15:38] סיפור אברהם – סתירה בתורה
- [19:54] הדוגמה הלוגית של שני אנשים
- [27:50] הבנה של טהרה וטומאה בבת קול
- [29:33] אמונה חולה – צורך בראיות ומופתים
- [32:20] האם לחקור יש ערך אמיתי?
- [38:09] תיאולוגיה מול פילוסופיה – שוני במסקנות
- [40:05] אמונה כנאמנות – טענה מרכזית
- [47:59] הבדל בין אמונה פנימית לחיצונית
- [52:00] הגדרת האמונה לפי האדם עצמו
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציב את אידיאל ה״אמונת תמימה״ דרך סיפור בצפת על יהודי מגולי ספרד שהכין *leḥem haPanim* לכבוד הקדוש ברוך הוא, והאר״י ז״ל שקבע שיש כאן תמימות אידיאלית למרות טעות בתוכן האמונה. הדובר מחדד שהדרישה לאמונה שאוסרת בדיקה מעוררת בעיה מוסרית ובעיה לוגית, כי אי אפשר לצוות אדם לא לבדוק מערכת לפני שהוא מקבל על עצמו את סמכותה. הוא עובר לדברי רבי ירוחם ליבוביץ ממיר שמעמידים את תכלית התורה כחיים של אמונה ונאמנות שאינם תלויים בראיות, אך הדובר מבקר את האנלוגיות ומנסה להבחין בין שלב יצירת האמון לבין שלב החיים שבתוך אמון קיים. בהמשך הוא מנסח תפיסה שלפיה חקירה לוגית אינה אלטרנטיבה לתמימות אלא קומה שנייה הנשענת על הנחות יסוד אמוניות, ומזה נובעת ביקורת על פחד מחקירה ועל ההנחה שמי שנמנע ממידע שיערער אותו עדיין נקרא מאמין.
סיפור צפת והאידיאל של אמונת תמימה
הטקסט מספר על יהודי מגולי ספרד בצפת שהכין לחם והניח אותו לפני ארון הקודש לכבוד הקדוש ברוך הוא, והשמש או הגבאי לקח את הלחם לביתו. האר״י ז״ל אומר שהשמש ייענש על הדבר, והרב גילה זאת. הטקסט קובע שהסיפור מציג תמימות שמתקבלת גם במחיר טעות בתוכן האמונה, מפני שהאדם מתאר את הקדוש ברוך הוא כמי שאוכל לחם, ועדיין מיוחס בסיפור אידיאל מסוים לאמונת תמימה.
הבעיה המוסרית והלוגית בדרישה לא לחקור
הטקסט טוען שדרישה לקבל אמונות ופעולות בלי בדיקה מאפשרת לכל אחד לטעון שחייבים לקבל את התזה שלו ואסור לבדוק אותה, ובכך נשללת היכולת להחליט אם לקבל או לדחות. הטקסט מנסח בעיה מוסרית בכך שאסור לאדם להכריע אם הוא בעד או נגד, ובעיה לוגית בכך שמערכת מצוות אינה יכולה לאסור על בדיקתה כל עוד האדם לא קיבל את סמכותה. הטקסט מוסיף שגם אם אמונה בסיסית אינה שכלית ושחקירה אינה יכולה לייצר אותה, עדיין אין מקום לדרוש מאדם לא לבדוק, ומעלה מתח בין שאלת שאלות בליל הסדר לבין טענה שאין בשאלות פקפוק.
הבדל בין קבלת סמכות הציווי לבין הבנת תוכן הציוויים
הטקסט מבחין בין שלב בירור האמונה והמחויבות לציווי לבין שלב שלאחר הקבלה, שבו אפשר לצפות לקיום גם בלי הבנה. הטקסט מביא דוגמה של רופא ותרופה כדי להצדיק ציות לציווי שאינו מובן כאשר יש אמון בנותן הציווי. הטקסט קובע שהקושי העקרוני הוא בשלב שלפני קבלת המערכת, בעוד שאחרי קבלתה אפשר לשמוע צדדים לכאן ולכאן לגבי בדיקה והבנה של פרטי הציוויים.
הבחנה בין מודל אמונת תמימה לבין איסור חקירה
הטקסט מציע הבחנה בין הצבת אמונת תמימה כמודל לגיטימי לבין גישות שרואות פגם בחקירה ואף שואפות לאסור אותה, ומזכיר את ההקדמה ללב טוב לחובות הלבבות כדוגמה לגישה כזו. הטקסט מבהיר שהשאלה המרכזית אינה אם אפשר להאמין בתמימות אלא האם מותר או ראוי לומר למי שכן רוצה לחקור שהחקירה אסורה או פחות טובה. הטקסט מציג את הדיון הזה כשתי רמות: איסור חקירה מול טענה שהחקירה פגומה או פחות מוצלחת.
רבי ירוחם ממיר: אמונה כנאמנות בלי ראיות
הטקסט מצטט את רבי ירוחם כאומר שהפסוקים, המסורת וחז״ל הם תחליף נכון לחקירות, וש״אחד כן שווה יותר״ מטיעונים הגיוניים, ומסתייג מהבנתו של רבי ירוחם את המקור. הטקסט מביא את משל האמון בין בני זוג כדי לתאר אמונה בין אדם לקדוש ברוך הוא, שבה בני זוג אינם בודקים נאמנות בראיות ואף מסבירים בדוחק התנהגות בעייתית. הטקסט מדגיש שהמשל מתאים לשלב שלאחר יצירת הזוגיות, שבו מצפים לאמון שוטף, ולא לשלב שלפני יצירת הקשר שבו בדיקות ושאלות הן לגיטימיות.
תכלית הראיות כסולם שנזרק
הטקסט מביא את ניסוחו של רבי ירוחם שתכלית כל התורה היא להגיע מראיות, אותות ומופתים לחיים של אמונה בלי ראיות, ושכאשר מגיעים לכך הראיות נעשות צדדיות ומיותרות. הטקסט מפרש זאת כעמדה שמכוונת לשלב שאחרי שנוצר קשר האמון, ולא כהוראה למי שנמצא בשלב הראשון להימנע מכלים של חקירה. הטקסט שואל מדוע צריך הטפה לזריקת הסולם אם ממילא לאחר ההגעה לאמון אין צורך בראיות, ומנסח את הבעיה כמצבים של ספקות חדשים שמחזירים כביכול לשלב הראשוני.
דור המדבר, האבות, והעקדה כדגמי אמונה
הטקסט מצטט את רבי ירוחם על התביעה כלפי דור המדבר: ״עד אנה לא יאמינו בי בכל האותות״, ועל כך שחוסר מים של ג׳ ימים לא היה צריך להזיז אותם, כי היה להם לחשוב ש״מנסה השם אותם״. הטקסט מביא את נוסטלגיית ״חבל על דאבדין ולא משתכחין״ ואת העקדה כסתירה לוגית בין ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ לבין ״והעלהו לעולה״, ומציג את זה אצל רבי ירוחם כעדות לחיים שאינם בנויים על ראיות. הטקסט מערער על התאמת הדוגמה משום שהתגלות ישירה של הקדוש ברוך הוא עשויה ליצור ודאות שאינה ניתנת לשיפוט מבחוץ, ומשווה זאת לעיוור שאינו יכול להבין את ודאות הראייה.
משל החדר והריהוט: ודאות חווייתית מול הוכחה לוגית
הטקסט מביא משל ששמע מרבי יצחק יואל כהן על שני אנשים בפתח חדר ואדם בפנים שמסיק מסקנה שאין רהיטים מתוך הוכחה לוגית, בעוד האחר ״רואה״ את הרהיטים. הטקסט משתמש בזה כמשל לכך שהסקה לוגית יכולה לעמוד מול ודאות בלתי אמצעית, ושקשה להסביר אותה למי שנשען על הוכחות. הטקסט מיישם זאת לאמונה וטוען שיש ממד שבו אדם ״רואה״ באמונה, לא בעיניים אלא בתחושה וב״עיני השכל״ כפי שהרמב״ם קורא במורה נבוכים, ושממד זה אינו מגושר בהוכחות.
תנורו של עכנאי וניסיון מול אותות ומופתים
הטקסט מצטט את רבי ירוחם שמביא אותות ומופתים של ״חרוב יוכיח, אמת המים יוכיחו, מן השמיים יוכיחו״ כסימן לכך שהחכמים אינם חיים על אותות, ומציין את המתח בכך שהאותות שם כביכול באים מן הקדוש ברוך הוא עצמו. הטקסט מפרש את הסיפור כעמידה על עיקרון מול ראיות המאיימות גם על התפיסה של ״לא בשמיים היא״, ומעלה אפשרות לפרש את ההתערבות השמימית כניסיון: ״מנסה השם אתכם לדעת אם יניחו הקבלה והגמרא שבפיהם״. הטקסט מציין שהנקודה היא היכולת לא להיניע את הלב גם כאשר מופיעים אותות ומופתים.
חולים, חובות הלבבות, האבן עזרא, ו״ואנו אין לנו אלא דברי הקבלה״
הטקסט מצטט את רבי ירוחם ש״אנשים חולים צריכים ראיות ומופתים על אמונה״, אבל ״לחיות על ראיות ומופתים״ הוא ״חלילה וחלילה״, ואף ״בראיותיו של החובות הלבבות גם כן אי אפשר לחיות בהם״. הטקסט מזכיר את שער הייחוד של חובות הלבבות ואת ההקדמה ללב טוב שמזהירה ממנו, ומביא את הסיפור על האבן עזרא וש״שבת קודש תשלח לו איגרת״ לצד ההערכה לשורות ״ואנו אין לנו אלא דברי הקבלה״. הטקסט טוען שמתוך תיאור זה עולה שהעיסוק הפילוסופי אינו אמור להיות הבסיס לאמונה אלא משהו משני, אך מחדד שמקורות כמו חובות הלבבות, האבן עזרא והרמב״ם יכולים לטעון שיש ערך בחקירה גם לאדם שכבר מאמין.
אמונה כקשר של ״אבי תקראו לי״ ו״וארשתיך לי באמונה״
הטקסט מביא מדרש על דור המדבר: הקדוש ברוך הוא אומר שהניסים לא נועדו לשכר אלא כדי שיקראו לו ״אביכם״, והבגידה מתוארת כ״אכן בגדה אישה מרעה״ עם הבחנה בין יחס של רעות התלוי בדבר לבין יחס של אישות שאינו תלוי בדבר. הטקסט מסכם את יסודו של רבי ירוחם כתביעה לחיים של נאמנות בלי ראיות ובלי מופתים, ומצטט ״וארשתיך לי באמונה״ ו״ולא יהרהר אחר מידותיי״ כיעד של אמונה.
היעדר טיעון סכנה והצגת התמימות כטענה מהותית
הטקסט קובע במפורש שמפתיע שרבי ירוחם אינו מדבר על סכנות החקירה או על מדרון חלקלק, אלא מצביע על חיסרון מהותי בלבד. הטקסט מדגיש שהוא אינו מציג את בעיית הראיות כחולשה אינסטרומנטלית שעלולה להוביל לכפירה, אלא משתמש בכך שראיות מזיזות את האדם כאינדיקציה לכך שהאמונה אינה מסוג ה״נאמנות״. הטקסט שואל מה הנימוק לכך שאמונה ללא ראיות טובה יותר אם לא תולים זאת בסכנה, ומציע להבין זאת כהגדרה של מהי אמונה ולא כטיעון תועלתני.
מצוות האמונה, ניסיון השם, והפנמה של ״וידעת היום והשבות אל לבבך״
הטקסט קושר את הדיון לשאלת מצוות עשה א׳ ברמב״ם ולבעיה כיצד אפשר לצוות על אמונה, ומביא מסלול שמפרש את המצווה כדרישה לחקור מתוך הנחה שהחקירה תוביל לאמונה. הטקסט מציע מסלול אחר שלפיו גם אם האמונה נבנתה באמצעות ראיות, יש ציפייה להפנים אותה כך שלא תישאר תלויה בראיות, ומקשר זאת ל״וידעת היום והשבות אל לבבך״. הטקסט מציע שהאיסור לנסות את הקדוש ברוך הוא אינו בהכרח מחשש כישלון אלא משום שמצב של ניסוי מתמיד מעיד שהאמונה עוד אינה אמונה.
פחד מחקירה, אמונה סמויה, והגדרה מושגית של ״מאמין״
הטקסט בוחן את טענת הפחד מחקירה באמצעות מקרה שבו חקירה עלולה להוביל למסקנה שאין אלוקים, ושואל האם מי שנמנע מהחקירה באמת מאמין או רק חי בתודעת אמונה שמסתירה חוסר אמונה פנימי. הטקסט מציב גם את ההיפך דרך טענות הרב קוק על חלוצים: אפשרות של אמונה פנימית בלתי מודעת מול חיים חיצוניים אתאיסטיים, ושואל האם זה נקרא אמונה. הטקסט מציע הגדרה שלפיה כדי להיחשב מאמין צריך גם פנים וגם חוץ, ורק אחד מהם אינו מספיק, ודוחה את ההנחה שמדדים חברתיים של ״יותר כופרים״ משקפים בהכרח מצב פנימי.
חקירה לוגית כמגלה ולא כמוסיפה מידע
הטקסט משתמש בעקרון שטיעון לוגי אינו מוסיף מידע אלא מוציא מן הכוח אל הפועל את מה שכבר כלול בהנחות, ומביא את הדוגמה ״כל בני אדם בני תמותה… סוקרטס…״ כדי להמחיש. הטקסט טוען שאם חקירה תוביל למסקנה שאין אלוקים, פירוש הדבר שהמסקנה כבר טמונה בהנחות היסוד של האדם, ולכן החשש מחקירה משמעו פחד מחשיפת מה שכבר נמצא בפנים. הטקסט מדמה זאת לידיעה שהילד טרם למד שסכום זוויות במשולש הוא 180 מעלות אף שהדבר נובע מן האקסיומות, ומסיק שהחקירה מגלה השתייכות מוקדמת ולא ״ממירה דת״.
אמונה וחקירה כשני שלבים ולא כאלטרנטיבות
הטקסט קובע שחקירה אינה אלטרנטיבה לאמונת תמימות מפני שכל חקירה נשענת על הנחות יסוד שמתקבלות באמונה בסיסית, ולכן מדובר בקומה א׳ ואז קומה ב׳. הטקסט אומר שהמחלוקת האמיתית היא האם לאחר קומה א׳ יש ערך בקומה ב׳, בעוד שהתחרות בין ״אמונה״ ל״חקירה״ היא הצגה בעייתית. הטקסט מוסיף שגם אם חקירה יכולה להוביל לויתור על הנחות מסוימות לטובת אחרות, עצם הסתירה והדילמה כבר היו קיימות מראש, והחקירה רק מבהירה אותן.
בלבול, זלזול באינטואיציה, ודוגמת הבחירה החופשית
הטקסט מודה שיש טענה רצינית על סכנת בלבול: מי שכבר ״רואה״ באמונה יכול להיכשל בגלל טיעונים פילוסופיים שהוא אינו יודע לנתח, כמו במשל החדר והריהוט. הטקסט טוען שיש זלזול לא מוצדק באינטואיציות, ומביא דוגמה של אמונה בבחירה חופשית מול דטרמיניזם פילוסופי, שבה אנשים זורקים אינטואיציה בסיסית בגלל שאלות והגדרות שהן עצמן נשענות על אינטואיציות אחרות. הטקסט מסיק שהתגובה הראויה אינה איסור חקירה למי שצריך אותה, אלא הצטיידות בכלים והבנה של הנחות היסוד לפני שימוש בכלים לוגיים שעלולים לגרום לוויתור מוטעה על אינטואיציה חזקה.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] בפעם קודמת דיברנו על אמונת תמימה והתחלתי עם איזה סיפור על הסיפור הזה שהיה בצפת, על אותו יהודי מגולי ספרד שהכין את לחם הפנים לכבוד הקדוש ברוך הוא והביא לו את זה לפני ארון הקודש כל פעם והשמש בבית הכנסת או הגבאי לקח את זה אליו הביתה, ובסופו של דבר האר"י ז"ל אמר שיקבל על זה עונש על הדבר הזה. הרב שם גילה את זה וכולי. העניין של האמונת תמימה נתפס שם אפילו כמו שאמרתי במחיר של טעות בתוכן האמונה. זאת אומרת מדובר באדם שבעצם הפך את הקדוש ברוך הוא למשהו שאוכל לחם, ועדיין כיוון שזה היה איזשהו סוג של תמימות אז האר"י ז"ל, או הסיפור הזה על האר"י ז"ל אומר שיש כאן בכל זאת אידיאל כלשהו של אמונת תמימה. התחלנו בפעם הקודמת לקרוא קצת את רבי ירוחם ליבוביץ ממיר, לפני שאני חוזר אליו דיברתי קצת על הבעייתיות שיש בתזה הזאת של אמונת תמימה. הבעייתיות הזאת שדורשת מבן אדם לקבל על עצמו אמונות וכמובן גם פעולות שמתחייבות מהן, תוך כדי שדורשים ממנו גם לא לבדוק את זה. כל אחד יכול לבוא ולהגיד אתה חייב לקבל את התזה שלי וגם אסור לך לבדוק את זה. אם אני לא בודק את זה אז אני לא יכול להחליט האם אני מקבל את מה שאתה אומר או לא. זאת אומרת איך אפשר לאסור על בן אדם לבדוק מערכת? איך אפשר לאסור על בן אדם לבדוק האם הוא מוכן לקבל את המערכת הזאת או לא? איך אפשר זה בשני מישורים לפחות אם לא יותר. מישור אחד זה המישור המוסרי, זאת אומרת מה זאת אומרת? בן אדם צריך להחליט האם הוא בעד או נגד, איך אתה יכול לאסור לו דבר כזה? אבל יש מישור הרבה יותר יסודי, זה המישור הלוגי כמובן. זאת אומרת כל עוד אני לא מקבל על עצמי את המערכת המצווה, אז למה שאני אציית לציוויים שלה? זאת אומרת המערכת לא יכולה לאסור עליי לבדוק אותה, כיוון שהבדיקה הזאת היא תנאי לכך שאני בכלל אהיה מוכן לקבל את הציוויים ממנה. אז פה יש בעיה שהיא מעבר למוסר.
[Speaker B] וילד קטן אתה לא מצפה שיאמין להורים שלו? מה?
[הרב מיכאל אברהם] אני יכול לצפות אבל אם הוא לא מאמין, אם העובדה היא שהוא לא מאמין, אז אני יכול לצפות עד מחר אבל
[Speaker B] הוא לא מאמין.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, זהו. אז אם העובדה היא שהוא מאמין אז הוא מאמין ואם לא אז לא.
[Speaker C] אבל חקירה שכלית פה לא תעזור אם האמונה הזאת, המקום הבסיסי ביותר באמונה, הוא מקום שהוא לא שכלי.
[הרב מיכאל אברהם] נו בסדר, אבל אם אין לו את זה מה הוא יעשה? אין לו את זה.
[Speaker C] אז הרבה מאוד התנהלות של לחזק את האמון שלו היא זאת שתגרום שבסוף… בסדר, אם בסופו של דבר
[הרב מיכאל אברהם] תתחזק האמונה שלו אין בעיה, אבל אם לא?
[Speaker C] לא בכל מצב אפשר בשכל להשיג…
[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות שאי אפשר, אני שואל את עצמי את השאלה אם אפשר או אי אפשר, אני שואל האם בכלל יש מקום לדרישה כזאת? האם אפשר להטיל על בן אדם דרישה כזאת? יכול להיות שאי אפשר להגיע לאמונה באלוקים לצורך העניין בשום צורה, אפילו לא אכפת לי, עדיין אני לא חושב שמישהו יוכל לדרוש ממני לא לבדוק את זה. זאת אומרת מה זה יעזור? אתה לא יכול לעשות את זה כי כל עוד אני לא…
[Speaker C] והעניין של ליל הסדר הוא שאלת שאלות. בסדר, זה שהעניין של שאלת…
[הרב מיכאל אברהם] אל"ף גם אם זה היה עניין של ליל הסדר אז אני שואל גם על ליל הסדר, זה אל"ף. ובי"ת העובדה שאם בליל הסדר מצפים מאיתנו לשאול שאלות, בסדר שואלים שאלות אז מצוין אז מה הבעיה?
[Speaker C] לא אין עניין של פקפוק בשאלות. אוקיי.
[Speaker D] ניסיון עם אברהם דווקא מלמד שכן רוצים אמונת תמימה בלי לשאול שאלות. למה? העקדה היה חסר היגיון לחלוטין מה שהוצטווה.
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, זה משהו אחר, כאן אנחנו לא מדברים במישור של האמונה באלוקים, אחרי שאתה מקבל את קיומו של אלוקים ואת המחויבות לציוויו…
[Speaker B] וזה השלב, וזו השאלה, זה הבנתי, והשאלה הבאה היא נניח שאתה מקבל את הציווי האלוקי, האם גם אז אתה לא צריך לבדוק?
[הרב מיכאל אברהם] לא, כאן אני כבר מוכן, כאן כבר בהחלט אפשר לשמוע מצדדים לכאן ולכאן. כן, אז אני אומר יכול להיות שאני אהיה בדילמה, שאני אהיה בקונפליקט, אבל אני לא רואה פה פגם מהותי, בטח לא לוגי, בטענה שמצפים ממני לקיים את זה גם בלי להבין את זה או בלי להאמין בזה. כי אם יש לי אמון במי שנותן את הציווי, אז גם אם תוכן הציווי לא ברור לי אני מניח שזה כנראה מה שצריך לעשות. הבאתי את הדוגמה של הרופא שאני לוקח את התרופה למרות שאני לא מבין כלום ברפואה, כי יש לי איזשהו אמון שאם הוא נתן לי כנראה שהוא יודע מה שהוא אומר, ולכן אני שומע בקולו. אז פה אני לא רואה בעיה עקרונית.
[Speaker B] אז אנחנו קיבלנו את מערכת הציווי?
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, לכן אני אומר, במישור של לפני מה
[Speaker B] יש לנו לחקור?
[הרב מיכאל אברהם] לא, מאיפה קיבלת? איך קיבלת? מי אמר שקיבלת? מי אמר שבדיוק קיבלת? רגע רגע חברה, אחד אחד, צביקה כבר מחכה פה די הרבה זמן.
[Speaker D] מי אמר שבמערכת של אמונת תמימה יש איסור לחקור? זה כאילו שאתה מטיל מבחנים לוגיים על דעה שלא מחפשת בכלל את המחקר. מי שמאמין באמונת תמימה הוא לא רוצה לחקור.
[הרב מיכאל אברהם] אין בעיה, אני אין, צריך להבחין בין שני דברים.
[Speaker D] ברגע שאתה אומר שאסור לך לחקור, אז אתה אומר את זה כלפי מי שהאמונה שלו היא לא אמונת תמימה.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אני בדיוק אגיע לנקודה הזאת, זאת אומרת צריך להבחין פה בין שתי טענות. יש טענה אחת איך אמורה להיות בנויה אמונה, טענה אחת.
[Speaker D] יכול להיות שיש אנשים, אז אתה יכול להגיד כשאתה עוסק באיך צריכה להיות בנויה אמונה, אתה לא יכול לאסור על בן אדם לשאול שאלות מכיוון שאחרת אובדת לו האמונה. אבל כל השאלה הזו אין לה מקום ביחס למי שהאמונה שלו היא אמונת תמימה.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אני מקבל את זה, אני אגיע לזה עוד מעט, אני רק אומר שצריך להבחין פה בין שני דברים. אתה יכול לשים כמודל את המאמין התמים, בטח לתת לגיטימציה לאמונת תמימה. אבל יש גישה מאוד רווחת, הבאתי את ההקדמה ללב טוב, חובות הלבבות ויש עוד, שרואה פגם בחקירה, זה כבר הולכת צעד אחד הלאה. ואם יש מישהו עם אמונת תמימה שלב לבריאות, ומי אמר שצריך לחקור כל דבר או לא צריך לחקור? אני לא מדבר עליו. השאלה היא אם אני גם אומר משהו כלפי מישהו שכן רוצה לעשות את החקירה הזאת. זה לא בסדר? אני יכול לאסור את זה עליו או לא יודע או להגיד שזה פחות טוב או יותר טוב, אלה השאלות, לא השאלה הראשונה אם אפשר להאמין באמונת תמימה. אבל אני עוד אדבר על זה, אני עוד אגיע לנקודה הזאת. מה? אמרתי, יש שתי רמות, אפשר להגיד שזה אסור, אפשר להגיד שזה פגום,
[Speaker C] שזה פחות, שזה פחות מוצלח.
[הרב מיכאל אברהם] נראה, עוד מעט נדבר על זה. אני רק מזכיר את מה שדיברתי בפעם הקודמת כדי שנוכל להמשיך עכשיו. טוב, אז התחלתי, התחלנו בפעם הקודמת לקרוא את הדברים של רבי ירוחם. אני לא אחזור על החלק הראשון, קראנו פחות או יותר חצי או משהו כזה. בעצם מה שהוא טוען זה שהפסוקים או המסורת הם בעצם התחליף הנכון לחקירות וגם חז"ל, שנאמר אחד כן שווה יותר מכל מיני טיעונים הגיוניים ולחינם חנתו חנתיא וסרדו סרדניא. דיברנו על זה קצת שאני לא בטוח שזה באמת אומר מה שהוא רוצה להוציא מכאן. אחרי זה הוא מתחיל כן, בחז"ל הקדושים. הפסקה הרביעית, רואים שלא העמידו שום כלל על ראיות ומופתים. קראנו את זה כבר, אני מזכיר, שאת הפסקה הזאת הוא בעצם מדבר על האמון שיש בין בני זוג. הוא מביא את זה כמשל לאמונה שאמורה להיות בין אדם לבין הקדוש ברוך הוא, שהאישה או בעלה לא אמורים לבדוק בראיות את נאמנותו של בן הזוג או את התנהגותו של בן הזוג ולהפך. אפילו במקום שההתנהגות היא על פניה נראית בעייתית, הם ימצאו תירוצים דחוקים כדי להסביר שבעצם אין פה בעיה. זה כבר מעתיק את המישור של הדיון באמת למישור של ההתנהלות בין בני זוג כאשר כבר הזוגיות קיימת. וזה עוד פעם מחזיר אותי לנקודה הזאת שצריך להבחין פה בין אדם שרוצה, זאת אומרת לפני שהוא נגיד נחליט להתחתן עם האישה, אז הוא כן יעשה בדיקות. לא משנה כל אחד מה שהוא רוצה לבדוק, אבל לגיטימי לחלוטין לחשוב, לבדוק, לחפש ראיות כביכול, כן, לשאול חברים, חברות, לא משנה. בסדר, לגיטימי וסביר, פה אין שום בעיה. אחרי שאתם כבר בני זוג, עכשיו באמת מצפים לאיזושהי התנהלות שיותר של אמון. אוקיי? אז אם אני עושה את האנלוגיה לכאן, עוד פעם זה לא מתקפה עליו, נדמה לי שזה מה שמתכוון לומר. אני אגיע בהמשך גם לעניין הזה. הוא מתכוון לומר שכשאנחנו מדברים על אמונת תמימה אנחנו מדברים על צורת ההתנהלות השוטפת אחרי שכבר נקשרה הזוגיות. אבל הוא לא, אני חושב לפחות, לא מעלה בדעתו לפנות למישהו שעוד לא החליט את ההחלטה הזאת להגיד לו תשמע אסור לך לחשוב, תקבל את זה כי ככה אמרו וכולי. נראה לי שבאמונה הוא כן אומר את זה. מה? אמרתי, יש שתי רמות. מה?
[Speaker C] אמרתי, ההשוואה לבני זוג כן אומרת את זה, שתהיה איזה מקום בסיסי של אמונה.
[הרב מיכאל אברהם] זה מה שהיה, המקום הבסיסי של האמונה הזו אחרי שכבר. וליצור את הזוגיות ולשכנע. אולי אפשר אולי אי אפשר אבל השאלה באיזה שלב אנחנו נמצאים. אם זה אחרי שיצרתי את הקשר הזוגי הזה אז ודאי נכון אבל זה גם נכון ביחס לקדוש ברוך הוא. אבל כשאנחנו מדברים על שאלות של חקירה וכל מיני דברים כאלה במישור של האם בכלל להיכנס למחויבות הזאת או ליצור את הזוגיות כן בנמשל במשל הזה אז שמה זה משהו אחר גם בבני זוג זה לא עובד ככה. אז לכן אני אומר עוד פעם זה לא קושיה עליו אני אומר זה מה שהוא אומר זאת אומרת אני חושב שמה שמתכוון לומר זה באמת לא על המישור על השלב שבו אנחנו מקבלים החלטות אלא על השלב של אחרי שקיבלנו החלטות ואז כמובן או
[Speaker C] שהאמון בכלל נותן את האפשרות להתחיל. מה? או שהאמון בכלל נותן את האפשרות…
[הרב מיכאל אברהם] נכון יכול להיות אבל את האמון
[Speaker C] הזה עדיין יוצרים
[הרב מיכאל אברהם] וזה מקום בסיסי אבל לפני החקירה. אבל בין בני זוג את האמון גם יוצרים בעקבות חקירות בין היתר זאת אומרת זה לא נכון שהאמון הזה הוא פשוט שם זה לא יודע אוטופיה הוליוודית כזאת זאת אומרת בסופו של דבר אמון זה דבר שנוצר. נכון שאחרי שהוא נוצר אז כבר אני לא מתחיל לבדוק את הכל הזמן אבל בהחלט יש מקום להבחין בין השלב שבו יוצרים את האמון לבין השלב שאחרי שהוא נוצר. וזה סוד הדבר תכלית הכל התכלית מכל התורה כולה הוא לבוא ולהגיע לאמונה מכל הראיות האותות והמופתים צריכים להגיע ולבוא לידי מצב של חיים של בלי ראיות ובלי מופתים חיים של אמונה האמנה וכשמגיעים לידי חיים של אמונה אז מתבטלים כל הראיות והמופתים אצלו והם אז כדבר צדדי ודבר מיותר לגמרי ושוב פעם נדמה לי שצריך לשים לב כאן זה שהוא מדבר על השלב שאחרי שנוצר כבר הקשר הוא אומר במפורש
[Speaker D] כשמגיעים לידי חיים
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק זאת אומרת הוא פה אומר באופן מאוד ברור שכל הראיות והאותות והמופתים צריכים להגיע ולבוא לידי מצב של חיים בלי ראיות ומופתים זאת אומרת הוא לא אומר למי שנמצא בשלב הראשון לא להשתמש בכלים האלה אם זה מה שאתה צריך אז תעשה בזה שימוש. השאלה היא אבל מה קורה אחר כך כמובן צריך לבדוק ברור אחרי שכבר עשיתי את זה אז מה ההוא אמינא זאת אומרת למה שאני בכלל אצטרך את ההטפה הזאת שהוא מטיף לי הרי אחרי שכבר עברתי את השלב הזה אז מה הבעיה.
[Speaker D] אם מתעוררים כל
[Speaker B] מיני ספקות
[הרב מיכאל אברהם] חדשות אוקיי אבל אז השאלה היא עוד פעם מה השלב איך אתה מתייחס אליהם האם זה ספקות שמעמידים בסימן שאלה את עצם ההחלטה
[Speaker B] כמו בבני זוג יש כבר דברים שקודם לפני שנוצר הקשר בין בני זוג אז דברים שהיו דברים היית בודק עכשיו אחרי שנוצר זה אתה כבר לא בודק.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי בסדר כנראה בערך אבל אם יש למשל ספקות אמיתיים לגבי עצם האמון אז צריך לבדוק אם זה לא מחזיר אותנו לשלב הראשוני. כן זה כמו הסולם של שופנהאור הזה כן שלקח סולם כדי לעלות מן הבור ואז זורק את הסולם זאת אומרת הראיות והמופתים נתפסים אצלו כאילו סוג של סולם כדי להגיע למצב כלשהו ואחר כך צריך לזרוק את הסולם. מצינו שתבע הכתוב מדור המדבר עד אנה לא יאמינו בי בכל האותות היינו שהתכלית שהיה צריך לצאת מכל האותות והמופתים הוא להגיע לידי חיים של בלי אותות ומופתים וזהו אמונה. כשלא היה להם טיפת מים גימל ימים לא היה זה צריך להזיז אותם אף זיז כל דהו ממקומם והיה להם לחשוב כי מנסה השם אותם זה כמו בנמשל שבמשל שהוא הביא למעלה על בעל ואישה אז בסוף הוא כותב ואף שיבואו ויגידו לה שחור על גבי לבן איזה דבר על בעלה גם אז אם לא תמצא עצה אחרת איך ליישב תאמר שאין כוונתו אלא לנסות אותי זאת אומרת בשלב שזה כבר נוצר האמון אז אפילו אם יש משהו שהוא מוכח מתוכו כדבר בעייתי אנחנו נמצא לזה תירוצים כאלה או אחרים. נדמה לי שהזכרתי את הראשונים האלה על והוי דן את כל האדם לכף זכות אני חושב שהזכרתי את זה נכון שהחפץ חיים אמר למה ברור שכל עקום כדי ללמד זכות אז בראשונים כתוב לא כך בראשונים כתוב שלא מלמדים זכות עם שכל עקום צריך ללמד זכות עם שכל ישר אלא מאי שיש בן אדם שבאמת יש לו חזקת כשרות והוא לא חשוד על סוג המעשים שאותם ראיתי אותו עושה אז שם צריך להפעיל את היצירתיות שלי כדי לחשוב אולי באמת מה שראיתי זה לא הדבר שחשבתי שראיתי או הנסיבות צובעות את זה באיזה צבע יותר פחות מגונה אבל זה שכל ישר ולא שכל עקום פשוט בגלל שהאדם כזה לא סביר באמת שהוא עושה את המעשה הזה אבל אם יש מישהו שהוא פושע מדופלם אז אין שום סיבה לדון אותו לכף זכות עם שכל עקום זאת אומרת אם הוא פושע מדופלם וראית אותו עושה פשע אז הוא כנראה עשה פשע זאת אומרת זה אז גם פה אותו דבר. והנה במצבים היותר גדולים וגבוהים מצינו שהייתה התביעה רק על אמונה. כמו משה רבנו עליו השלום מצינו שתבע ממנו וארא אל אברהם באל שדי ושמי השם לא נודעתי להם, חבל על דאבדין ולא משתכחין. היה מצב פעם של נוסטלגיה כזאת, אנחנו עכשיו בימי נוסטלגיה. אז בתורה יש נוסטלגיה על מה שקרה עם האבות, שהשם התגלה אליהם באל שדי, בלי שם השם, ובכל זאת כמובן לא הטילו בו ספק, חבל על דאבדין ולא משתכחין. מתחילה אמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע ואחר כך אמרתי לו והעלהו לעולה ולא הזיז אותו זה כלל. אברהם אבינו שהקדוש ברוך הוא אומר לו כי ביצחק יקרא לך זרע ואחר כך אומר לו תעלה אותו, אז זה סתם סתירה לוגית, זה אפילו לא שאלה של איזה פקפוק לא סביר או משהו שזה א'-ב'. היה צריך לשאול את הקדוש ברוך הוא, תגיד, אמרת לי ביצחק יקרא לך זרע, מה אתה עכשיו אומר לי להרוג אותו? וזה לא פקפק בקדוש ברוך הוא כלל. זהו חיים של בלי אותות ומופתים. מתחילה כי ביצחק יקרא לך זרע ואחר כך העלהו לעולה, הרי זה מצב נורא של חושך ואפלה. וכשמצב זה אינו מזיז אף זיז כל דהוא, עדות היא שאינם חיים על ראיות אלא על אמונה. מצאת את לבבו נאמן לפניך. זאת אומרת, אם זה היה דבר שבנוי על ראיות, ברגע שיש סתירה פנימית לוגיקה צריכה לעבוד עם לוגיקה.
[Speaker B] הקדוש ברוך הוא מדבר אליו, שם
[הרב מיכאל אברהם] זה באמת נס וראיות וזה.
[Speaker B] נכון, אני
[הרב מיכאל אברהם] באמת חושב שהדוגמה הזאת גם כן היא דוגמה לא כל כך מוצלחת. נדמה לי לפחות עד כמה שאפשר לשפוט את זה מבחוץ, כי זה בעיה לשפוט את זה מבחוץ. כי כשהקדוש ברוך הוא מתגלה לאברהם אבינו ואומר לו קח את בנך את יחידך אשר אהבת וכולי, אני מניח שברגע שהקדוש ברוך הוא מדבר אליך באופן ישיר אין לך פה ספקות שאולי כן אולי לא.
[Speaker B] הנה, כששם אומר לשמואל לך למשוח את דוד, הוא מתחיל להתמקח.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אז השאלה היא עוד פעם מה אופן ההתגלות. גם שם כשאומר למשוח את דוד וגם אברהם הרי התווכח על סדום.
[Speaker B] על
[הרב מיכאל אברהם] סדום זה לא נגע אליו. ברגע שזה לא נגע אליו אז הוא מתווכח עם הקדוש ברוך הוא כמו סוחר סוסים. זאת אומרת, אבל במקום שבו מוטלת עליו משימה, ברור לו שהוא נוגע בדבר, הוא לא יכול להתחיל להתווכח על העניין הזה. אם הקדוש ברוך הוא אמר, אז הוא עושה.
[Speaker B] שם שמואל בפירוש התווכח, לא רצה ללכת.
[הרב מיכאל אברהם] אבל גם אצל שמואל זה כמו סדום, זה לא כמו עקידת יצחק, זה לא קשור אליו, משימה שהקדוש ברוך הוא הטיל עליו. משימות, האנשים מתווכחים עם הקדוש ברוך הוא הרבה. משה רבנו לא מתווכח עם הקדוש ברוך הוא?
[Speaker B] נגיד שאול היה הבייבי של שמואל, שמואל היה מתוסכל.
[הרב מיכאל אברהם] יש להקשות בדוחק, אנחנו לא נחמיר, לא ננקוט. יש ליישב בדוחק, מילא. אבל כפשוטו זה דומה לסדום, זה לא קשור אליו. אז במקום שבו יש סיטואציה מסוימת שאני חושב שכל היומרה לשפוט אותה בין לחיוב ובין לשלילה, הוא שופט אותה לחיוב, אבל יש כאלה ששופטים אותה לשלילה ואני חושב שזה טעות לשפוט אותה מכל כיוון. כל עוד אני לא חוויתי מצב שבו הקדוש ברוך הוא בא ומדבר אליי באופן ישיר, אני לא רואה איך אני יכול לשפוט מה צריכים או לא צריכים לעשות במצב כזה. זה כמו שהעיוור יגיד לי, רגע, מי אמר לך שמה שאתה רואה באמת נמצא שם? שאלה טובה, אין לי תשובה אליו. אולי באמת מה שאני רואה זאת טעות וזה לא נמצא שם. אבל העיוור לא יכול לשאול את השאלה הזאת וגם לא יכול להסביר לו. הוא לא מבין את הוודאות שמלווה את העובדה שאני רואה. הוא לא מכיר את התופעה הזאת, הוא לא חי אותה אף פעם. ברגע שהוא לא חי אותה אף פעם, זאת שאלה שהוא לא יכול לקבל עליה תשובה. ולכן גם פה נדמה לי שזה איזשהו סוג של חסך שיש אצלנו, אצלי, מי שהקדוש ברוך הוא לא דיבר אליו עדיין באופן ישיר, שאני חושב שבלי שעברת את הדבר הזה באופן בלתי אמצעי, באופן ישיר, אתה לא יכול לשפוט לא לחיוב ולא לשלילה. אני אומר שוב, שני סוגי השיפוט בעיניי הם לא רלוונטיים. אתה לא יודע מה קורה, יכול להיות שבמצב כזה יש רמת ודאות כזאת שבכלל ברור שאתה לא מטיל ספק, אף אחד לא היה מטיל ספק. מה זאת אומרת? דוגמה, מישהו ישבח אותי על זה שאם אני רואה פה קיר אז אני חושב שיש פה קיר? בסדר, ברור. ואם הייתה לזה איזושהי השלכה לא מוסרית או השלכה בעייתית? בסדר, אבל אני רואה, מה לעשות? אני רואה שזה ככה. אז אם מישהו אחר לא היה רואה, הוא היה מתחיל להיכנס לדילמות ולחשוב מה נכון יותר ומה פחות נכון, האם היה כן נכון לנהוג ככה או לא נכון. אבל אני רואה. שדיברתי בשנה שעברה או לפני שנתיים, אני לא זוכר את הסיפור הזה עם החוזר של חב"ד, שהוא היה פעם בירוחם בישיבה, רבי יצחק יואל כהן. כאן, כן, כאן. אז הוא היה פעם בירוחם והוא נתן שם איזה שיעור. היה מעניין מכמה בחינות. אבל בין היתר הוא סיפר שם איזה סיפור שמאוד נחרט לי כי אני חושב שזה משל יפה, זו דוגמה חזקה. עומדים שני אנשים, יושבים שני אנשים בפתח של חדר והם נכנסים. מסקנה אין ברהיטים, מה שהיה להוכיח. זאת אומרת יש הוכחה לוגית. מה עושה אותו אחד שבפנים? האמת שזה דוגמה נורא יפה, היא פשוטה אבל היא מאוד יפה, כי באמת יש לך הוכחה לוגית ברורה שזה לא יכול להיות אבל אתה רואה. אתה פשוט רואה. עכשיו איך תסביר להוא שיושב בחוץ עם הלוגיקה את מה שאתה רואה? הוא יש לו הוכחה לוגית, הוא בטוח שאתה אידיוט. יש לו הוכחה לוגית ברורה, זאת אומרת הכרחי, אי אפשר להתווכח. נו, אבל אני רואה, מה לעשות? זאת אומרת יש פה, אני חושב שהמשל נורא יפה, הוא אגב הביא את זה כמשל לאמונה. שהרבה פעמים החישובים או ההסקים הלוגיים האלה הם באים ממקום שבו בנאדם בעצם לא באמת רואה, אז הוא מחפש ראיות או אינדיקציות כאלה ואחרות אם יש אלוקים או אין אלוקים.
[Speaker B] אל תבלבל אותי עם עובדות. אה? אל תבלבל אותי עם עובדות.
[הרב מיכאל אברהם] את ההוא עם ההוכחות, לא, אבל במובן הזה זאת טענה נכונה. זאת אומרת, אם אתה לא באמת חווה את האמונה הזאת באופן ככה נורא בלתי אמצעי, אז אתה צודק, אתה צריך להתחיל לחפש ראיות לפה, ראיות לשם, לחשוב מה הגיוני, מה לא הגיוני. בא מישהו אומר לך תשמע אני מאמין באלוקים. אומר תשמע אין שום אינדיקציה, שום אמפרמטר לומר את זה, אין פה הוכחה לוגית שאין, אבל יש טיעונים שונים שאין. אבל בסדר, אבל אני רואה. זאת אומרת יש פה, עכשיו כמובן לא רואה בעיניים אלא רואה בתחושה, רואה בעיני השכל, מה שהרמב"ם קורא בתחילת מורה נבוכים. זאת אומרת יש איזה שהוא מימד מסוים של אמונה ששום הוכחות לא מצליחות, לא יצליחו לגשר עליו. במובן הזה אני חושב שזה לגמרי נכון. זאת אומרת ולכן מה שהוא אומר כאן, הוא אומר שאחרי שאתה עובר את השלב של ההוכחות והכל, בסופו של דבר אתה צריך להגיע למצב הזה, למצב שבו השיח שלך עם הקדוש ברוך הוא איזה שהוא דיאלוג ישיר, לא דרך אינדיקציות עקיפות לקיומו. במובן הזה זו תוצאה של ההליך של החקירה, זה לא אלטרנטיבה לחקירה, או לא בהכרח אלטרנטיבה לחקירה. עוד פעם, מי שיש לו את זה מובנה אז אולי הוא לא צריך את השלב של החקירה, הוא פטור ממנה. אבל גם מי שצריך את השלב של החקירה, וזה בסדר לעשות את זה, הוא לא אמר שלא, אבל התוצאה אמורה להיות משהו שהוא מעבר, זה סולם שאתה צריך אחרי זה לזרוק אותו.
[Speaker C] זה מוזר אם הגעת לזה דרך חקירה הופ משהו מפסיק.
[הרב מיכאל אברהם] אני חושב, פשוט בשביל להבין את זה אני צריך להסביר קצת יותר מה זו חקירה שכלית.
[Speaker B] אם הגעת בדרך לוגיקה אז גם השכל שלך יכול להפיל את זה, אין פה משהו מעל. אם הגעת בהוכחות צריכות להיות הוכחות יותר טובות.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל זה לא בגלל שיש לי חוסר אמון בשכל. יש לי אמון בשכל, זאת אומרת זו לא הנקודה.
[Speaker B] אבל למה שזה יביא אותי למדרגה מעבר? למה שזה יביא אותי למשהו, אתה מדבר פה אחרי שחקרת שכלית פתאום עכשיו קפצת למשהו שתבונה לא צריכה?
[הרב מיכאל אברהם] זו אותה שאלה, אני אגיע לזה עוד מעט. זאת אומרת צריך להבין טוב אני חושב מה זה בדיוק חקירה שכלית. אז לזה אני אגיע. טוב, בואו נמשיך רגע לקרוא.
[Speaker D] וזהו
[הרב מיכאל אברהם] שנאמר על האבות הקדושים ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה, שתכלית כל החוכמה הוא יקר מחוכמה מכבוד וסכלות מעט. מכל הערומים בדעת צריך להגיע לסכלות מעט, לחיים של בלי ראיות ובלי מופתים לאמונה. הראיה והסימן על מצב זה הוא שראיות אינם לוקחים את לבבו ואינם מזיזים אותו. זאת אומרת מתי אתה יודע שהגעת לשלב של החיים, האינטימיות הזאת הבלתי אמצעית? מתי שאפילו אם מביאים לך ראיות זה לא מזיז אותך משם. בסדר? זו האינדיקציה להגעה למצב כזה. זו ההוכחה הגדולה שאינו חי ועומד על יסוד של ראיות, כשרואים שאותות ומופתים כגון אלו של חרוב יוכיח, אמת המים. יוכיחו, מן השמיים יוכיחו, כן זה תנורו של עכנאי, לא הזיזו אותם ממקומם, הרי זו סימן שהחיים שלהם לא היה תלוי באותות ובמופתים, שחיו חיים של אמונה. אגב, זה מעניין המשחק הספרותי הזה, כי בתנור של עכנאי הרי הראיות האלה באו מהקדוש ברוך הוא. זאת אומרת, האמונה המוצקה שלנו שאנחנו לא נותנים לראיות להזיז אותנו ממנה, זאת האמונה בנו נגד כביכול הקדוש ברוך הוא. שמה שאנחנו אומרים זה הדבר הנכון ושום קדוש ברוך הוא לא יזיז אותנו מזה. זאת אומרת זה כביכול, אבל זה נכון שזה מתאר נכון את המצב הזה. זאת אומרת איזה שהוא מצב שבו אפילו אם מביאים לך ראיות, אותות ומופתים לא יעזור לך כלום כי אתה יודע. ברגע שאתה יודע אז זה משהו שהוא הרבה מעבר לדברים שנבנים על סמך ראיות כאלה או אחרות.
[Speaker B] אני חושב שזה שם היה הנושא, אתה יודע או לא יודע. שם הנושא היה שהקדוש ברוך הוא מסר את ההחלטות לבני אדם. זה היה הוויכוח. כן, אבל מצד שני, זה היה ויכוח על עקרונות, זה לא היה ויכוח על מציאות.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני מבין, אבל מצד שני, הרי הקדוש ברוך הוא מוציא בת קול שאומרת לנו, חברים, זה מה שצריך לפסוק פה.
[Speaker B] לא, אבל ההכרעה מידו היה העיקרון. העיקרון שבן אדם צריך להחליט בשכלו ולא, לא, אני מבין, אבל אני
[הרב מיכאל אברהם] אומר שגם
[Speaker B] אם אתה משוכנע שזה לא נכון עכשיו.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל פה יש משהו הרבה מעבר לזה. כי אם אני הייתי מביא פסוק מהתורה נגיד, אז "לא בשמיים היא" או משהו כזה, אנחנו צריכים להחליט בעצמנו נניח. אבל עכשיו יוצאת בת קול עכשיו ואומרת: מה לכם אצל רבי אליעזר בני שהלכה כמותו בכל מקום? מביאים ראיות לטובתו. מה זה אומר? אני חושב שזה אומר שכנראה הבנו לא נכון את העיקרון של "לא בשמיים היא". אנחנו חשבנו שהקדוש ברוך הוא עכשיו לא במשחק. אבל הוא עצמו אומר לך, חבר, אני במשחק. אני אומר לך עכשיו שאתה צריך לפסוק כמו רבי אליעזר. זה מעמיד בסימן שאלה גם את העיקרון, לא רק את השאלה של טומאת התנור.
[Speaker B] הם בשביל זה התעלמו מזה, לא רק בתנורו של עכנאי, התעלמו מזה לא רק בתנורו של עכנאי, יש עוד כמה נגעים שם. במחלוקת רבי יהושע ורבי אליעזר הלכה כרבי יהושע, לא כרבי אליעזר. נו, אז מה?
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני אמרתי שהשמיים אמרו כרבי אליעזר בכל מקום.
[Speaker B] אה, בסדר, אוקיי. קמו ממנו לגמרי.
[הרב מיכאל אברהם] ברור, בכל מיני מקומות. כן, יש את הנגעים והוא בר נחמני, בבהרת קדמה לשיער לבן, יש עוד גם עוד דוגמאות. אבל, אבל פה אני חושב שזה לא בדיוק, יש פה משהו שמאוים על התפיסה. חז"ל למדו שמה עוד פעם, אני לא יודע עוד פעם זה לא תיאור היסטורי, אבל לא משנה, העיקרון, הסיפור הזה מתאר כן איזושהי עמידה על תפיסה שלי שעומדת במבחן מול ראיות. יש פה ראיות שתוקפות את התפיסה, לא רק את האמירה שהתנור הזה טהור או טמא, אלא התפיסה הזו שאנחנו לא משגיחים בבת קול. גם הבת קול אמורה לדעת שלא משגיחים בה. גם הקדוש ברוך הוא אמור לדעת שהוא כתב בתורתו "לא בשמיים היא", והוא בכל זאת עומד פה ואומר, חברים, הלכה כרבי אליעזר. ואנחנו אומרים עד כאן.
[Speaker C] אם הוא לא היה אומר לי,
[הרב מיכאל אברהם] רצה לראות אם הוא מרוצה. טוב, זה כל הסיפור. אבל הסיפור בא ואומר שאתם הלכתם אחרי האמונה שלכם בניגוד לראיות ולמופתים, וזה בסדר, הוא בוחן אותי. צריך להגיד, הוא בוחן אותי. בדיוק, וזה בדיוק זה! זה כמו המשל שלו עם הבעל והאישה, אז באמת למה יצאה הבת קול? מה הקדוש ברוך הוא לא ידע ש"לא בשמיים היא"? הנקודה היא שהוא בחן אותנו. ואת הבחינה הזאת הם עמדו בה כי הם לא נתנו לראיות להזיז אותם מהדברים שהיו מובנים להם. למרות ששם עוד פעם המובן לי זה דווקא היה אני, לא הקדוש ברוך הוא.
[Speaker B] היו מובנים ממה שאותה בת
[הרב מיכאל אברהם] קול אמרה במעמד הר סיני.
[Speaker B] כן, זה
[הרב מיכאל אברהם] מעמד הר סיני. אליהו, היא "לא בשמיים היא". אלא מה היה האותות והמופתים? והרי זה מוקשה באמת. כן, אז מה זה האותות והמופתים האלה אם ככה? אם הקדוש ברוך הוא באמת בעצמו לא רצה שנפסוק כרבי אליעזר אלא כרבי יהושע, אז מה הוא עשה שם את האותות והמופתים האלה? בדיוק כמו הבעל והאישה. כן, כשיש לך אמון ואתה פתאום מגלה שזה לא עומד במבחן, אז אתה מוצא כל מיני תירוצים, אפילו דחוקים, כדי להעמיד את הדברים בכל זאת. אבל לא כלום, זה עניין אחר, כי מנסה השם אתכם לדעת אם יניחו הקבלה והגמרא שבפיהם. כן, אין ברירה אלא להגיד שזה סוג של ניסיון, כי אם אנחנו מחליטים בסופו של דבר ללכת נגד הקדוש ברוך הוא, זה כנראה אומר שגם הוא לא ציפה שאנחנו נלך אחרי מה שהוא אמר. אנשים חולים צריכים ראיות ומופתים על אמונה. כאן הוא כבר אומר את הדבר הבא, ממה שאתה אמרת קודם, שבאמת פה כבר יש איזושהי ציפייה גם לא להתחיל עם חקירות, לפחות אם אתה בריא בנפשך. כי ההנחה שלך אמורה להיות שאמונה זה דבר פשוט וברור, זה לא אמור להיבנות על סמך ראיות. ברגע שאתה בכלל צריך ראיות כדי להתחיל את התהליך, זה אומר שמשהו אצלך חולה. ככה הוא טוען. אני לא יודע אם זה נכון, אבל זה מה שהוא טוען. אבל לחיות על ראיות ומופתים, זהו חלילה וחלילה. זאת אומרת, מה הוא אומר עכשיו? בסדר, אבל אם אתה חולה אז בסדר, חולה צריך תרופה. אם אתה חולה אתה צריך ראיות ומופתים, אין מה לעשות, אם אין לך את האמונה אז אין לך את האמונה. אבל לא לחיות על זה, אחרי שגמרת עם זה, אז אתה לא יכול להמשיך ולחיות על העניין הזה של ראיות. מה?
[Speaker C] יכול להיות ששאלה אם זו תפיסה שכלית או תפיסה התנהגותית?
[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, יש אנשים חולים שהתרופה הרגילה לא עוזרת להם, הם צריכים תרופה, אנטיביוטיקה, הם צריכים משהו אחר. אפילו בראיותיו של החובות הלבבות גם כן אי אפשר לחיות בהם. כן, ה'אפילו' הזה הוא קצת בערבון מוגבל, אבל החיים הם רק מאמונה. מה שהחובות הלבבות נעשה כל כך עז ושמן, לא משער הייחוד שלו הוא זה. אמרתי, שער הייחוד זה החלק הפילוסופי של חובות הלבבות, שעל זה כל ההקדמה של הלב טוב למה אסור לקרוא את זה. מה שזכה האבן עזרא להיות קדוש עליון, וששבת קודש תשלח לו איגרת, כנראה יש איזה סיפור על האבן עזרא אני לא מכיר את זה, אין זאת ממאמריו הארוכים באבן עזרא, איפה שמדבר מחכמת התולדות, אלא דווקא מהשורות האחדות שמביא תמיד, ואנו אין לנו אלא דברי הקבלה. על זה הוא שעמדו גם הם בעצמם והחזיקו מעמדם, ומזה שאבו כל החיות והיניקה שלהם. גם אלה שעוסקים בהוכחות, חובות הלבבות, האבן עזרא, בעצם מתחילים, הבסיס שלהם הוא בסיס של אמונה תמימה. עכשיו פה צריך לשים לב, כי פה המצב קצת מסתבך. את החובות הלבבות והאבן עזרא, לפחות בתיאור שלו, לא יודע מה היה שם באמת, אבל בתיאור שלו, הם לא משתמשים בפילוסופיה כדי להגיע לאמונה. יש להם את האמונה. אז זה מעמדם, זה מה שהוא אמר. אז למה הפילוסופיה? אם הפילוסופיה היא אמצעי לחולים, לכאלה שלא יכולים להגיע בלי זה, הם לפחות תפסו, הם לפחות תפסו שגם אם יש לך את האמונה, וזה כבר שלב ב', גם אם יש לך את האמונה, עדיין יש ערך בחקירה. את זה אני חושב שהוא שולל. וזה מחזק? כן, הוא מחזק, או לפחות יותר שלם. זאת אומרת, עוד פעם, הערך, אולי נדבר על זה בהמשך, הערך שכאן זה כבר שלב הבא של הטיעון. אמרתי אוקיי, הגעתי לאמונה, אני כבר חי ככה, אני חווה את הקדוש ברוך הוא, הכל בסדר. יש ערך לחקור? סתם לחקור, לא בשביל לברר אם זה נכון או לא, אלא כדי להעמיק יותר, כדי לתפוס את זה בצורה יותר שלמה, אולי כדי לחזק את האמונה. זו שאלה אם זה דבר שמחזק או לא מחזק, אני לא יודע. אבל יכול להיות שגם אם זה לא מחזק יש לזה ערך. כי הערך שבזה הוא לא העובדה שאז התחושה שלי נטועה יותר חזק אצלי, אלא הערך הוא עצם העובדה שאני מבין יותר את מה שאני מאמין בו. בלי קשר, יכול להיות שהתפיסה שלי בדבר תהיה חלשה יותר עכשיו, בגלל שאני כבר פילוסוף כזה אז כבר הדברים…
[Speaker B] תפיסה של עובד, אל תיגע.
[הרב מיכאל אברהם] זהו, אז השאלה אם יש גישה כזאת. החובות הלבבות והאבן עזרא כנראה מבטאים פה עמדה לא כזו, וכמובן גם הרמב"ם. זאת אומרת, התפיסה שלהם היא שהחקירה היא לא רק אמצעי להגיע לאמונה, ואולי אפילו בכלל לא אמצעי להגיע לאמונה. זו שאלה, אולי זה רק לחולים, מורה הנבוכים מה שהרמב"ם כותב זה לנבוכים. אבל גם לאדם שהוא שלם באמונתו, פה מתחיל דיון שני, האם יש ערך בכל זאת לעשות את החקירה הזאת. הוא מבין שלא. זאת אומרת, הוא חושב שלא. אבל פה בהחלט יש כמה וכמה יהודים טובים שחשבו אחרת. בחז"ל רואים אנו הטרוניה על דור המדבר מה הייתה, ואמרו רבי יצחק פתח: ואנוכי אמרתי איך אשיתך בבנים, אכן בגדה אישה מרעה. ואנוכי אמרתי איך אשיתך בבנים, כל הניסים והגבורות שעשיתי לכם, לא שתתנו שכר, אלא שתהיו מכבדים אותי כבנים וקוראים אותי אביכם. ואומר אבי תקראו לי. ומה ניסים עשיתי לבריאה בעולם יותר מכם, שעשיתי לכם שהייתם מהלכים אחריי ואני מהלך לפניכם ומאיר לכם, שנאמר וה' הולך לפניהם יומם, ואומר אבי תקראו לי. ואתם מה עשיתם? אכן בגדה אישה מרעה. מאישה אין כתיב אלא מריעה. מאישה עם המפיק בה', כן? אלא מריעה. האישה בוגדת ברע שלה, לא באישה. למה זה ברע שלה? למה? אלא אדם שהוא נוטל אישה ועושה עימה ימים הרבה, אפילו העני, כן, אם הוא מפסיק לתת לאשתו את מה שהוא נתן לה עד עכשיו, אשתו אינה כופרת בו. אלא אומרת בשעה שהיה עשיר האכילני והשקני, ועכשיו שהעני אינה כופרת בו. ובשעה שהיא זונה, אם נתן לה הרי היא מודה לו, ואם לא נתן לה אינה מכרת אותו. לכך נאמר אכן בגדה אישה מרעה. יחס של רעות זה פחות מיחס של אישות. יחס של רעות זה משהו שכנראה תלוי בדבר. יחס של אישות לא אמור להיות תלוי בדבר, ולכן זה מתחיל עם אתם תראו אותי כבנים שרואים אבא, ואחרי זה כאישה לרעה. זה שני סוגי יחס, סליחה, כאישה לאישה, לא לרעה. ההאשמה היא שאתם לא התייחסתם כאישה. שלא על בסיס של תן וקח או של ראיות לעניינו שלו. וזהו היסוד של דברינו, התביעה הייתה, היה צריך להיות אישה, נאמנות, לחיות חיי אמונה בלי שום ראיות ובלי שום מופתים אלא אמונה. וארשתיך לי באמונה. האירוסין הם לא בשביל שום דבר, הכל לא כלום. והאירוסין באמונה. תכלית הכל הוא אמונה, היא מצב של אמונה, שמכל הראיות האותות והמופתים צריך לצאת חיים של בלי אותות ובלי מופתים אלא אמונה, נאמנות. תבי תקראו לי, אישי תקראו לי. תכלית הכל הוא, ולא יהרהר אחר מידותיי, וזהו אמונה. ואתה בסופו של דבר הטענה שלו זה שיש מקום לחקירה אצל מי שמסתפק, אצל החולים, מי שמסתפק. אבל באופן בסיסי אדם פשוט לא צריך חקירה אם יש לך את האמונה. וגם אם השתמשת בחקירה, אחרי שהגעת כבר לאמונה זה חסר ערך, זה סולם שאתה אמור לזרוק אותו אחרי השימוש. עכשיו פה באמת יש כמה וכמה נקודות שרציתי לדבר עליהם, אני חושב שאת העין איה הזאת הזכרתי כבר כמה פעמים, אני נזכרתי, נכון דיברתי על שני הסיפורים האלה בדף ל' בשבת שרב חייא בא מישהו לרבי ואומר לו אשתך אשתי ובנך בני, אומר לו עשוי ששתה שתי כסי יין שתה ופקה. הרב קוק שם מדבר באמת על הנקודה הזאת של האמונה הבסיסית שיש לך במקרה הזה בבני משפחה, אבל הוא מרחיב את זה יותר, שלא עומד למבחן של ראיות ועדויות, שמישהו אומר לך תשמע אולי הוא צודק, אולי הוא צודק, קרו דברים בעולם. לא, אני מאמין וזהו. אני לא מוכן להתייחס בכלל לעניין הזה. אז גם כן זאת אותה תופעה כמו שמתאר כאן. עכשיו אני רוצה להעיר כמה הערות. הערה ראשונה, לאורך כל הדרך, נדמה לי שהוא לא מדבר בכלל על סכנות שבדבר. מפתיע. בדרך כלל כשאנחנו מחפשים טקסט שעוסק בשאלה של חקירות, פילוסופיות, ראיות, חשיבה וכדומה, מיד היינו מצפים לזה שיגידו לך תראה זה מסוכן, כי עם ראיות אתה יכול להגיע לכל מיני מקומות. הוא לא מזכיר את זה, אין לו רמז לעניין הזה.
[Speaker B] הוא מצביע על בעיה אחרת, חיסרון וזהו. מה זה?
[הרב מיכאל אברהם] הוא לא אומר אסור, הוא לא אומר אסור, הוא אומר שהמטרה שלך צריכה להיות כזאת שאתה לא תזדקק לזה. הוא לא כותב שזה אסור. כן, לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם למשל.
[Speaker B] הוא אומר בשביל החולים, אחרי שאתה, אתה לא יכול לחיות בתור,
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אז הוא אומר מהו המצב האידיאלי של אמונה, אבל הוא לא מדבר על איסור, הוא לא מדבר על איסור ולא על חששות מטעות, הוא לא מזכיר את זה. אין כזה דבר. הדבר הכי בסיסי שהיינו מצפים לקרוא בכל טקסט בטח טקסט בימינו שעוסק בחקירות ודברים מהסוג הזה זה תמיד הסכנות. מה יקרה? לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. כן, לא אפילו לא מדרון חלקלק אלא סכנות ישירות, פה לא צריך מדרון, זה בקצה המדרון כבר מופיע. ברגע שאתה מחפש ראיות, ראיות יכולות לקחת אותך או לפה או לשם, אין לך ערובה מראש לאן אתה מגיע. איפה שתגיע תגיע. סיפרתי פעם על ההבדל בין תיאולוגיה לפילוסופיה, נכון? ששמעתי פעם ממישהו, שההבדל בין תיאולוגיה לפילוסופיה זה שפילוסופיה לוקחת הנחות וגוזרת מהם מסקנות ותיאולוגיה לוקחת מסקנות וגוזרת מהן הנחות. זאת אומרת תיאולוגיה תמיד מתחיל מאמונה באלוהים ואז גוזר את איזה הנחות יובילו אותו אל האמונה באלוהים, אבל הוא מתחיל מהמסקנה. ופילוסוף אמיתי, כן, אמור בעצם להתחיל מהנחות ואז לאיזה מסקנה שהוא יגיע הוא יגיע. זאת אומרת ברגע שאתה פילוסוף קח בחשבון שאתה לא יודע לאן אתה מגיע. בוא נראה. כן, עכשיו זאת תמונה נאיבית, אני אולי אדבר על זה בהמשך, אבל זאת תמונה נאיבית, גם הפילוסוף גוזר,
[Speaker B] כן, אין דבר כזה
[הרב מיכאל אברהם] פילוסוף אמיתי, אבל לא, גם פילוסוף אמיתי גוזר הנחות ממסקנות, זה לגיטימי לדעתי לגזור הנחות ממסקנות, על זה אני אדבר עוד רגע. בכל אופן אז מה?
[Speaker D] אם זה לא מוטה.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אני עוד אדבר על זה. בכל אופן ההערה הראשונה שכדאי לשים אליה לב זה באמת שהוא לא מדבר בכלל על שאלת הסכנה, מה יכול לקרות בחקירות. הוא מבחינתו הוא משווה פה שני מודלים של אמונה וטוען לטובת אחד מהם, הוא לא מדבר לא על סכנות ולא על שום דבר מהסוג הזה, לא על שיקולים אינסטרומנטליים. זאת אומרת הוא מדבר על המהות. גם הבעיה שהוא רואה בראיות נדמה לי זה לא הבעיה שזה חלש יותר, אני חושב שזה לא הנקודה. זה שזה חלש יותר זה מוצג אצלו כאינדיקציה לזה שאתה עדיין נמצא באמונה שהיא על בסיס ראיות. הוא לא מביא את זה כטיעון למה לא טוב לבסס אמונה על ראיות כי זה חלש. כי אם תבוא ראיה נגדית או סתירה פנימית אז אתה תזרוק את זה. אפילו במישור הזה הוא לא אומר את זה. כשהוא רוצה להביא לנו אינדיקציה מתי נדע שאנחנו באמת מאמינים במודל שלו של אמונה, זה מתי שראיות לא מזיזות אותנו או סתירות לא מזיזות אותנו. זאת אומרת מבחינתו הבעיה היא לא שחיים על סמך ראיות יכולות להזיז אותנו ואז אנחנו נגיע לדעה אחרת. שגויות או לוותר על אמונה וכדומה, אלא זה רק אינדיקציה לזה שהאמונה שלנו היא לא נכונה. הטענה הבסיסית שלו שהאמונה פירושו נאמנות. זהו. לא בגלל לא שום שיקול אינסטרומנטלי, לא בגלל תוצאות, לא בגלל שזה חלש או חזק.
[Speaker B] זאת אומרת, זו טענה מעשית, כאילו, מה הוא אומר מה תעשה, הוא לא יכול לא לעשות משהו אחר.
[הרב מיכאל אברהם] לשם אני מגיע, אני עוד רגע, לשם אני מגיע. אז זאת נקודה ראשונה. ובאמת פה עולה השאלה למה באמת זה כך? זאת אומרת, אם אם אנשים יביאו לי נימוקים שהאמונה מהסוג הזה נחלשת מהר יותר, ויש סיכון שהיא תתחלש, מבין, למרות שאני לא מקבל, אבל אני מבין, אני מבין את הטענה. אוקיי? אבל אם אתה לא תולה את זה בזה, אז למה? אז למה באמת אמונה כזאת יותר טובה מהאמונה ההיא? אין פה אין פה נימוק, זאת אומרת יש פה איזושהי הנחה, איזה פוסטולט כזה שאומר שאמונה צריכה להיות משהו כזה, ולא משהו כזה, לא בגלל שום דבר, לא בעיה שזה מוביל לאיזושהי תוצאה גרועה, זה כשלעצמו פחות טוב. וזאת טענה מעניינת, טענה שלא לא תמיד מתנסחת באופן הזה כשמטפלים בשאלות כאלה של חקירה. הוא בעצם מדבר על על מה זה בכלל מצב של אמונה. המטרה, נגיד, כשהרמב"ם במצוות עשה א' אומר שיש מצוות עשה ראשונה להאמין, אז יש אולי מקום להבין את זה אם אנחנו מאמצים את מה שהוא אומר. כי אם המצוות עשה הזאת היא היא מצווה שיש כאלה שמסבירים ש… אוקיי, הבעיה ידועה. איך איך אפשר לצוות עליי להאמין? מאותן שתי סיבות שהזכרתי קודם, גם המוסרית וגם הלוגית. לכן זה נשמע בעייתי. אחד ההסברים אומר לא, המצווה הראשונה היא לחקור, והנחה היא שכשתיחקר תגיע לאמונה. זה מסלול אחד. ההסבר השני…
[Speaker B] אבל גם למה אני צריך לקיים מצווה לחקור? למה אני צריך…
[הרב מיכאל אברהם] לא, אז הטענה היא שזה באמת לא
[Speaker B] לא מצווה
[הרב מיכאל אברהם] במובן הזה, אלא יש פה איזושהי תביעה, כמו שבן אדם נגיד שלא מאמין באלוקים יכול להיתבע על זה שהוא לא התנהג באופן מוסרי. עכשיו למה? בטח לא כתביעה דתית, הוא מה אתה רוצה ממנו? הוא לא האמין בכלום. הקדוש ברוך הוא יתבע את זה ממנו. שיש איזושהי ציפייה, זה כמו שבן אדם מאמין לעיניים שלו, הוא צריך להאמין לתחושה המוסרית שלו, אז הוא גם אמור להבין שבן אדם צריך לבדוק את דרכו.
[Speaker B] אבל אז זה לא מצווה.
[הרב מיכאל אברהם] מה? נכון.
[Speaker B] באמת לא מצווה.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. באמת לא מצווה, זה לא יכול להיות מצווה במובן במובן הרגיל אם מפרשים את זה כך. אבל כן יש פה מקום לומר שזה כן דבר שנתבע מכל אחד גם אם הוא לא מאמין.
[Speaker B] אמרתי שזה מצווה.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אמרתי כבר שברמב"ם הרי יש מצוות שלא מצוות כלום. זה לא זה לא חייב להיות בעייתי דווקא אצל הרמב"ם. ההסבר השני הוא אולי במידה מסוימת הפוך. זאת אומרת, יכול להיות שעם ראיות הגעת לאמונה, המצווה היא לנסות ולהפנים את זה באופן שזה לא יישאר לעמוד על הראיות. עכשיו זה, לדבר כזה יש מקום, בהחלט לגמרי. גם מוסרית וגם וגם לוגית ברמה העקרונית, ועל זה אני אדבר עוד מעט, שבעצם אומרים לי אל תישאר תלוי כל הזמן עם הראיות האלה, תנסה "וידעת היום והשבות אל לבבך", כן? להפנים את זה, להגיע למצב שבו כבר בנית את הזוגיות ואתה לא כל הזמן נמצא במצב שאתה בודק אותו, האם כן או לא. אגב, אחת ה אחת הסיבות למה אסור לנסות את הקדוש ברוך הוא, זה מחקר שארי קאסה פעם… למה אסור לנסות את הקדוש ברוך הוא? זה לא בהכרח בגלל שהדבר הזה יכול להיות שהוא ייכשל, אלא בגלל כשאתה נמצא בפוזיציה שמנסה אותו כל הזמן, אז זה אומר שהאמונה שלך היא עוד לא אמונה. זאת אומרת, זאת הבעיה. כשאומרים לך לא לנסות את הקדוש ברוך הוא, אם אתה באמת צריך את הניסיון כדי להאמין, אי אפשר לאסור את זה עליך. זה חלק מהדרכים שלך להגיע לאמונה. אם זה אם אתה צריך את זה, תעשה את זה. אבל אם אתה כבר נמצא שם, ואתה כבר מחויב לתורה ומצוות, אז אומרים לך הציפייה ממך היא לחיות אחרת, לא להישאר על הבסיס הזה שרוצה לנסות את הקדוש ברוך הוא כל הזמן. עכשיו פה באמת אני רוצה ללכת עוד עוד צעד אחד הלאה. אלה שחוששים מחקירות… לא הוא, הוא לא אומר מה דעתו על החקירות, החששות והכל. מבחינתו זה דבר שמצד עצמו הוא בעייתי, לא בגלל שהוא מוביל לחששות. אבל אני רוצה להשתמש בתפיסות האלה כדי לחזור אליו. זאת אומרת, למה אלה ש אלה שחוששים מחקירות למעשה מניחים פה במובלע איזושהי הנחה שהיא לא פשוטה, ושווה לחשוב עליה. נניח שבן אדם בודק, קורא או חושב על הראיות הפילוסופיות, הלוגיות, האלה והאחרות, ומגיע למסקנה שאין אלוקים. אז אז אני אגיד לו עכשיו תראה אל אל תעשה את החקירה הזאת כי אתה יכול להגיע למצב שבו אתה לא מאמין. האם כשהוא לא עשה את החקירה הזאת הוא כן מאמין? שאלה לא ברורה. כי בסופו של דבר, אם התוצאה של החקירה הייתה מובילה אותו למצב שבו הוא לא מאמין, בהחלט יש מקום לומר שהוא כבר עכשיו לא מאמין. יכול להיות שהוא לא יודע את זה. הרי ברגע שאתה אומר יש מידע בעולם שהיה לוקח אותי לחשוב אחרת, אז אני לא מסתכל עליו. מה זאת אומרת? זאת אומרת שבעצם אם היה מלוא המידע לפניי, אז אני הייתי חושב אחרת. זאת אומרת שאני שם.
[Speaker D] אבל זה אם היה, אבל עכשיו מה? מאמין או לא מאמין זה מצב תודעתי שלך עכשיו.
[הרב מיכאל אברהם] זה מה שאני אומר, פה זו הנחה.
[Speaker D] אתה
[Speaker B] היית מתבלבל, אתה היית מתבלבל.
[הרב מיכאל אברהם] אז אני לא רוצה להתבלבל. זה שתי טענות שונות, אני אתייחס לשתיהן. יש פה, יש פה הנחה, כמו שאמרתי קודם, הנחה, אפשר לקבל אותה. אבל צריך לשים לב שיש פה הנחה שהיא לא מובנת מאליה. ההנחה שאומרת שאמונה פוטנציאלית או חוסר אמונה פוטנציאלי לא מפריע או לא מועיל, זאת אומרת לשני הכיוונים. זה צריך לבוא לידי ביטוי בתודעה, לא בתת-מודעה, לא בחלק שאליו אני לא מודע. דברים שהם בפנים הם בפנים, זה לא מעניין אף אחד. השאלה איך אני חי. השאלה מה החוויה שמלווה אותי. זה לא לגמרי פשוט, זאת אומרת יש פה איזושהי הנחה שצריך לחשוב אם היא נכונה או לא. זאת אומרת, כי היה מקום לומר שמה זאת אומרת? ברגע שיש טיעונים שונים, ספרים, אנשים, לא משנה כל מיני כאלה. אני יודע נגיד לצורך הדיון שאם מישהו היה נחשף לכל הטיעונים והתשובות והשאלות והכול, הוא היה מגיע למסקנה שאין אלוקים. בסדר? עכשיו הוא אומר טוב, אז אני לא אקרא את הספרים. האם הוא מאמין? הוא לא באמת מאמין. הוא חי בתודעה של אמונה אולי, הוא משלה את עצמו שהוא מאמין. האם דבר כזה נקרא מאמין?
[Speaker C] השאלה אם זה מה שגורם לבן אדם להגיד אני לא אקרא. מה? כאילו יש פה נקודה ספציפית…
[הרב מיכאל אברהם] הבן אדם הרי הוא יצור מורכב. אולי, הבן אדם הרי הוא יצור מורכב. יש משהו…
[Speaker C] אולי יש משהו בתוכו שאומר שקט, אני לא רוצה…
[הרב מיכאל אברהם] אולי, עוד רגע, אולי, אבל גם יכול להיות שלא. ויכול להיות אני חלק מהחברה, יש נורמות בחברה, אני ליבא לפומא לא גליא. אני לא רוצה לחשוף את עצמי בפני משהו שבתוך הלב בעצם או בתת-מודעה אני יודע שהוא שם. ולכן עזוב, אני לא רוצה להסתבך, אני לא רוצה…
[Speaker C] טוב, אין לך מענה עם הדבר הזה, כי אתה לא יודע אם זה זה או זה.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אבל אז עכשיו אני שואל האם המשהו הזה שבפנים, נגיד שהוא חוסר אמונה, ואני לא רוצה, ליבא לפומא לא גליא, אני רוצה להמשיך לחיות בתודעה שחייתי עד עכשיו מכל מיני סיבות. האם אני נקרא אדם מאמין בכלל? האם הדבר הזה באמת נקרא אמונה? אני לא בטוח. ולהפך, אם מישהו שבפנים יש לו אמונה, כמו הטענות של הרב קוק על החלוצים. מישהו שבפנים באופן בלתי מודע יש לו אמונה, אבל בחוץ הוא חי כאדם אתאיסט לחלוטין. בסדר? זה נקרא אדם מאמין או לא? אני לא יודע. אני אגב נוטה לחשוב שאמונה צריכה את שני הדברים ביחד. וזאת לא אותה תשובה לשתי השאלות. בשביל שאתה תחשב מאמין זה צריך להיות גם בפנים וגם בחוץ. אם זה רק בפנים ולא בחוץ אתה לא מאמין, ואם זה רק בחוץ ולא בפנים אתה גם לא מאמין. לא החלוצים הם מאמינים ולא אלה שלא בודקים, שלא חוקרים כי הם יודעים שאם הם יחקרו הם יעזבו הכול, גם הם לא מאמינים.
[Speaker C] יש מישהו שהוא כן מאמין?
[הרב מיכאל אברהם] למה לא? למה לא? אנשים שגם בפנים וגם בחוץ מאמינים.
[Speaker B] אבל אולי הם מאמינים במשהו לא נכון ובעצם הם בכלל לא מאמינים?
[הרב מיכאל אברהם] אולי, לא אמרתי שבטוח שהוא צודק, אמרתי שהוא איש מאמין.
[Speaker B] בסדר.
[Speaker C] אז אף אחד שהוא באמת יודע…
[הרב מיכאל אברהם] השאלה אם אני יכול לדעת את זה? אין לי מושג. אני יכול לעשות את המיטב שאני יכול. אני לא יודע איך לוודא שאני באמת במצב כזה, אבל אני יכול לעשות את המיטב.
[Speaker B] אני לא כל כך מבין את הבעיה. אמונה בהגדרה… היה לנו כמה… איזה שיעור שלם שניסה להגדיר את ההבדל בין אמונה לידיעה, ובין אם זה אותו דבר. זה פשוט אוסף של שוקל שיקולים, ויותר נראה לי לכיוון הזה. אז מה זה פוטנציאלית יכול להיות שאחר כך אולי אני אגלה דברים אחרים? כרגע עם כל הנתונים שיש בידיי, אז מה? כרגע עם הנתונים שיש בידיי אני מאמין. מה זאת אומרת? אני מאמין בגלל ששקלתי את העובדות… לא נכון, ממש לא, ממש לא.
[הרב מיכאל אברהם] אם בתפיסה שלך אם היית לוקח בחשבון את כל הנתונים והשיקולים והכול היית מגיע למסקנה שאין אלוקים…
[Speaker B] לא, זה לא נכון.
[הרב מיכאל אברהם] בוא נניח שזה המצב. אולי? לא, נניח שזה המצב, לא אולי, בטוח. נניח שזה המצב.
[Speaker B] במודע גם זה המצב, אז גם במודע אתה לא מאמין.
[הרב מיכאל אברהם] לא נכון, לא נכון. אם אני יודע…
[Speaker B] ממש לא נכון.
[הרב מיכאל אברהם] אני מכיר אנשים כאלה, עד כמה שאפשר להכיר.
[Speaker B] אתה לא יודע, הם יכולים להגיד כל מיני דברים, אבל אם אתה יודע שאם תחשוב על הדברים אתה לא מאמין…
[הרב מיכאל אברהם] לא נכון, יש הרבה אנשים שיגידו לך: מה, אם אני אגיע לכל מיני טיעונים
[Speaker B] והכול, אז אני עלול להתבלבל, ויש טיעונים לכאן…
[הרב מיכאל אברהם] מה אתה אומר? הרי אם אני עלול להגיע למצב שאני לא אאמין, ממה נפשך? אם תגיע למצב שאתה כן מאמין אין מה לחשוש, ואם תגיע למצב שאתה לא מאמין אז יתגלה למפרע שכבר מראש לא היית מאמין, אז עוד פעם אין לי מה לחשוש. אז למה אתה חושש?
[Speaker B] לא, הלהתבלבל זה כבר טיעון שני, נגיע לזה בהמשך. לא התבלבלתי. עכשיו אני יושב חוקר משהו, הגעתי לאיזושהי מסקנה ברמת החקירה שיש לי. עכשיו אני יודע שאם אני אמשיך לחקור, יכול להיות ש… אבל עכשיו עם מה שיש לי בחקירה, יכול להיות שיצופו גם ראיות שיחזקו אותי. אבל כרגע עם מה שיש לי בחקירה, אני מאמין. אם אני אמשיך לחקור מי יודע מה אני אגלה עוד דברים.
[הרב מיכאל אברהם] אתה מגדיר בצורה מאוד מסוימת אמונה. אני למשל לא מסכים עם ההגדרה הזאת. אני לא חושב שמי שחי בתודעה של אמונה הוא בהכרח מאמין. כיוון שאם הוא עושה את זה מתוך שיקולים נקרא להם זרים, שיקולים שהם לא באמת תפיסה אמיתית שאני באמת מאמין, אלא כי לא יודע, כי טוב לי ככה, כי זה נוח לי.
[Speaker B] תחשוב עכשיו על איזה משפט רצח או משהו כזה. אוספים ראיות. הוא חף עד עכשיו אצלך, תבנה אצלך שהוא אדם, עכשיו מישהו
[הרב מיכאל אברהם] אומר לך יש לי עוד ראיה. לא לא לא, אני לא רוצה לראות, כי זה יהרוס לי את מה שחשבתי עכשיו.
[Speaker B] תמשיך ללכת ולחפש ראיות.
[הרב מיכאל אברהם] לא לא תמשיך ללכת ולחפש ראיות, אתה מציג את זה פשטני מדי. הרי יש הרבה אנשים שמעלים טיעונים בעד ונגד ויש מה לבדוק, אתה לא צריך לחפש בנרות ראיה. אוקיי, יש הרבה אנשים שאומרים שיש להם ראיות. אז אתה צריך לחפש. אז אתה בהחלט צריך לחפש. ומי שלא עושה את זה הוא פושע. שופט שלא עושה את זה הוא פושע. לאו דווקא.
[Speaker B] אני אומר, אני כבר בטוח במה שראיתי.
[הרב מיכאל אברהם] מה זה בטוח? אתה לא בטוח בכלום. אם אתה בטוח, אז בסדר, אבל אני מדבר
[Speaker B] על זה שלעולם אתה יכול
[הרב מיכאל אברהם] להמשיך לנסות למצוא מתחת לסלע. לא יכול. אם אתה לא מתחת לסלע, עוד פעם, אתה חוזר למתחת לרצפה, זה לא מתחת לרצפה. אם אתה יודע שיש עוד אנשים בעולם שיש להם עוד מידע רלוונטי ואתה לא הולך לבדוק כי זה יבלבל אותך, זה נראה לך שיפוט רציני?
[Speaker E] יש דברים על גבי דברים, ואנחנו חיים ככה, לא באמת. איזה סמכות יש לך כדי לקבוע שזה כן מאמין וזה לא? זה מאמין לפי השלט שאני בניתי.
[הרב מיכאל אברהם] אני לא אמרתי שאני קובע, אין לי יכולת לעשות דיאגנוזה כזאת
[Speaker E] לאף אחד מאיתנו לקבוע אם הוא מאמין או לא.
[הרב מיכאל אברהם] אבל בן אדם יכול לקבוע על עצמו. אני לא חושב למשל. אני לא חושב שכל אחד קובע אם הוא מאמין או לא. אני חושב שאני יכול כן לקבוע, לא בוודאות, ואני לא מוכן לקבל, אני כן פטרנליסט. זאת אומרת אני לא מוכן לקבל שכל אחד אומר לא, אני אגדיר את עצמי, אל תגדיר אותי. לא נכון, אני אגדיר אותך. מה זאת אומרת? בן אדם יכול להגדיר את עצמו כמאמין גם אם הוא מתמטיקאי, הוא יקרא לזה אמונה באלוהים, מי אתה שתגיד לו שזה לא אמונה באלוהים? אז בסדר, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, אבל אני לא מסכים. זה לא נכון, לא מקבל שזה רשות היחיד. אני כן מקבל שאני כמובן לא חודר נבכי לב, אני לא יודע מה בלב של האדם ולכן את זה לא הייתי אומר בכלל לעשות. מה שרציתי לטעון זה טענה מושגית. אני לא אמרתי שיש לי את הכלים לבדוק כל אחד האם הוא שם או לא שם, אני לא יודע כלום. אני שואל שאלה מושגית. נניח שיש יצור, בא אליהו ואומר לי שהוא בפנים, אם הוא היה רואה את כל מה, את כל הראיות והכל, הוא לא היה מאמין, בסדר? מגיע אליהו הנביא ומספר לי את זה. בהנחה שזה המצב, האם אני מגדיר אדם כזה כמאמין? זאת שאלה מושגית. אני לא מדבר על השאלה עכשיו איך אני אדע את זה. אני לא יודע לנתח בני אדם בצורה כזאת, מי יכול לראות מה יש בלב של אדם? אבל כן חשוב לדעתי לחשוב ברמה המושגית. למה? כי יש לזה השלכה מעשית. ההשלכה המעשית היא בשאלה האם באמת יש מקום לחשש הזה מפני חקירה שכולם חוששים. כי תבינו, אם אנחנו מגדירים את זה באופן הזה, אז בעצם מה שה… אני עוד לא מגיע לבלבולים, אני אגיע לזה השלב הבא, אבל נניח כרגע שאין לנו חששות מבלבולים. אז בעצם כל החששות האלה מחקירה הם אבסורדיים. וזה ממה נפשך. אם התוצאה של החקירה תביא אותי לאמונה אז אין בעיה, אז אין חשש, נכון? ואם היא תביא אותי לכפירה, זה אומר שכבר עכשיו אני כופר, אז מה זה יעזור לא לחקור? אז ממה נפשך אין סיבה לא להמשיך לחקור. זאת אומרת או שאני נשאר מאמין, או שבכל מקרה הייתי כופר, אז מה בשביל מה? למה לאסור את החקירה? מה החשש? מה הבעיה?
[Speaker B] וזה בגלל שאם אני לא חוקר אני לא כופר. אה? אני נשאר אני לא כופר כי לא הלכתי לחקירה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה אמרתי שאתה מניח הנחה שאם בפנים אתה לא מאמין, רק אתה לא מרשה לעצמך להתוודע על הדבר הזה, זאת אומרת אתה לא מוכן לקרוא כל מיני דברים או לשמוע כל מיני דברים שיביאו אותך לשם ואתה לכן נשאר כאילו בחוויה של אמונה, אתה מגדיר את זה כמאמין. אני לא חושב, אני לא הייתי מגדיר את זה כמאמין. אז פה זה שאלה של הגדרה. אני עוד פעם, זה בהחלט יש מקום לדון בזה, זה גם לא חד, הרי אנחנו לא יודעים לנתח את זה. אבל זאת שאלה מושגית לא פשוטה. אני הרבה זמן חושב שהבעיה הזאת של חששות מחקירה היא בעיה שיסודה בהגדרה מוטעית של המושג אמונה. בעיניי מוטעית, עוד פעם אפשר להתווכח, אבל בעיניי היא מוטעית. כי אני חושב שבן אדם שיגיע בעקבות החקירה למצב שהוא לא מאמין, הוא אדם לא מאמין כבר עכשיו.
[Speaker B] מה זה משנה אם הוא יחקור או לא יחקור?
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל זה לא בדיד, זה רציף. הוא קצת מאמין, יכול להיות יותר מאמין, יכול
[Speaker B] להיות לא מאמין.
[הרב מיכאל אברהם] בהנחה שבסופו של דבר הוא יצטרך לקבל איזושהי החלטה. הוא יראה הכל, מה ההחלטה שהוא יקבל? שהוא קצת יותר מאמין, קצת פחות מאמין. בסדר, אם הוא יגיע למסקנה שזה מבחינתו נקרא
[Speaker B] לא מאמין, זה כמו עם הערימה, כשהוא יגיע למסקנה שזה מבחינתו נקרא לא מאמין, נגיד
[הרב מיכאל אברהם] לענייננו הוא לא יקיים מצוות במצב כזה, אז הוא אומר שהוא לא מאמין גם עכשיו. מוראב, זה גם יכול להיות הפוך. מה? אלה שלא מאמינים פוחדים לחקור בגלל שפוחדים מהתוצאה. נכון, נכון, אבל גם שם אני אומר, שניהם זה לא סימטרי, כי שני התנאים נדרשים בשביל להיקרא מאמין. ורק אחד מהם מספיק כדי להיקרא לא מאמין. זאת אומרת אז אין פה סימטריה, כך אני חושב. זאת אומרת אני נדמה לי שבשביל באמת להיות מאמין אתה צריך להיות לא לדקלם את האמונה ולא לאיזה שהם תודעות חיצוניות, אלא אתה צריך לבטא משהו שבתוכך. ומצד שני ברור שצריך להיות גם מודעות, וזה שזה בתוכך אז שמה זה חסר ערך. אתה צריך להיות מאמין במובן הפילוסופי ומאמין במובן הדתי, מישהו שמצטרף למניין, מישהו שאני מתייחס אליו כאחד מהקהילה. במובן הזה אני חושב שזה לא.
[Speaker E] רגע, עד תקופת המשכילים, בסדר, אף אחד לא היה מאמין? כאילו נגיד ב-90 ומשהו? אני יודע מה להגיד לך.
[הרב מיכאל אברהם] סיכמנו כבר קודם שאנחנו לא יכולים לדעת, נכון? אז מה, עד המאה ה-17 כן יכולנו לדעת? את אמרת שאי אפשר לדעת.
[Speaker E] אבל התקופה של משכילים הוא מדבר, הוא מדבר גם נגד, הוא מתכוון למשכילים. אוקיי. עכשיו אנחנו יודעים שסטטיסטית באיזו חברה יהיו יותר, יהיה ייצוי יותר כופרים? מחברה שתחקור.
[הרב מיכאל אברהם] למה זה נקרא כופרים? זה בדיוק השאלה. יש חברה שלמה שיושבת בבני ברק שלא עוסקים בחקירה, אין בה פחות כופרים מאשר בחוץ. הם אף לא יודעים את זה שהם כופרים, ושלא מרשים לעצמם להיפגש עם העובדה הזאת שמבפנים הם כופרים. ואלה שמרשים לעצמם להיפגש מתמרדים מיד בגלל הפחד הזה. חלק גדול מהבעיה הוא בדיוק הפחד להיפגש עם מה שנמצא בפנים. והמדדים החיצוניים האלה כאילו איפה יש יותר כופרים, גם הם מניחים את אותה הנחה שמי שחי בתודעה של אמונה למרות שמבפנים אין לזה כיסוי הוא לא כופר. ואני כופר בזה.
[Speaker B] ובגלל זה לא נתנו, החרימו את הספרים של הרמב"ם.
[הרב מיכאל אברהם] כן נכון, זה ויכוח עתיק, זה לא ויכוח שהתחיל עכשיו.
[Speaker C] אבל אם נוסיף לזה את ה… הם לא עושים מתוך נקודת הנחה שהאמונה היא מאוד מאוד חזקה? לכל הטיעונים האלה…
[הרב מיכאל אברהם] אז לזה עוד לא הגעתי, אני מגיע בעזרת השם. אני רוצה רק להדגים את העניין הזה אולי דרך, דיברנו אני חושב כבר יותר מפעם אחת על זה שטיעון לוגי לעולם לא מוסיף לנו מידע. נכון? שאנחנו אומרים כל בני אדם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, אז סוקרטס הוא בן תמותה. המסקנה היא נובעת בהכרח מההנחות והיא נמצאת בתוכן. כשאני אומר שכל בני אדם הם בני תמותה וסוקרטס הוא אחד מהם, אז בזה אמרתי שסוקרטס הוא בן תמותה, המסקנה הזאת
[Speaker B] נובעת בהכרח והיא נמצאת בתוכן, זה אותו דבר.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, הנביעה הלוגית משמעותה שהמסקנה הזאת בעצם נמצאת בתוך ההנחות. זאת אומרת אם אני אקח את הלוגיקה כמשל לחקירה, היא
[Speaker B] לא אומרת כלום,
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, אז בעצם תחשבו שאני מגלה טיעון לוגי שמסקנתו היא אין אלוקים. מה אתה בעצם אומר? זה בעצם אומר שבהנחות שמהן יצאתי לדרך כבר טמונה המסקנה הזאת שאין אלוקים. כל עוד לא עשיתי את הגיאומטריה, לא עשיתי את החישוב המפורט, לא חשפתי את העובדה, הוכחתי את זה שאני כבר בין כה וכה לא מאמין, רק עוד לא הוכחתי את זה. זאת אומרת זה בדיוק אותו דבר כמו שמי שיודע את אקסיומות הגיאומטריה הוא יודע שסכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות, אבל שום ילד לפני כיתה ח', מתי לומדים את זה, לא יודע את זה, נכון? למה? הוא לא יודע את זה במובן המודע, אבל זה מידע שנכלל אצלו בתוך מה שהוא כן יודע. אז אני מביא את זה רק כמשל, אם נתייחס לחקירה כסוג של עסק לוגי, כסוג של טיעון לוגי, אז בעצם החקירה בסך הכל מוציאה מבפנים את מה שכבר נמצא שם. ולכן החשש מחקירה נדמה לי שהוא אולי אפילו יותר חזק בגלל שאנשים יודעים שהם עלולים לגלות דברים שהם לא יודעים שנמצאים שם בפנים. אם מישהו היה משוכנע במה שנמצא אצלו בפנים לא הייתי מצפה שהוא יהיה עם כל כך הרבה פחד מחקירות, כי בסופו של דבר מה הבעיה? זאת אומרת אתה איש מאמין הרי, נכון? אז אין בעיה, תחשוף את זה יותר, תגלה עוד יותר את האמונה שלך, זה הרמב"ם אומר שיש ערך בחקירה גם לאדם שהוא כבר מאמין. אז יש פה משהו ש… עוד פעם לא כל חקירה היא לוגיקה, אבל הלוגיקה זה משל טוב לעניין הזה כי שמה רואים את זה בצורה מאוד חדה שאין במסקנה שום דבר שלא היה בתוך ההנחות. ואם החקירה הזאת מובילה אותי למצב של חוסר אמונה זה אומר שכבר לא הייתי מאמין בהתחלה, ואז עכשיו אם לא הייתי חוקר אז הייתי נשאר לא מאמין סמוי אבל עדיין לא מאמין. ואז השאלה היא האם בכלל יש מה להפסיד מחקירה? זאת אומרת השאלה של החששות מה שאמרתי קודם, התפיסה הזאת שבגלל החשש אסור לעשות את זה היא תפיסה שנראית לי טיפה בעייתית. עכשיו מכאן כמובן יש את השלב השני שאומר בסדר גם אם זה יכול… לחשוף את העובדה שאני כן מאמין, השאלה אם יש לזה ערך. אפשר להתווכח, אפשר להגיד אני בלאו הכי לא מאמין, אז אולי אין לזה ערך, לכן אין טעם למי שכבר מאמין לעסוק בחקירה. זה מה שדיברתי שם עם החובות הלבבות והאבן עזרא, הרמב"ם כמובן ברור שלא מסכים עם זה, בגלל שהוא תופס את החקירה כמשהו, בדיוק כמו נמשיך עם המשל של הגיאומטריה, כמשהו שחושף יותר ויותר מתוך הדברים שבהם אני מאמין. ולכן להיפך, שככל שאני אחקור יותר, אז האמונה הזאת תהיה שווה יותר, ואז אני יודע בדיוק במה אני מאמין, אני מבין את המשמעויות, אני יודע להסיק מזה מסקנות, זה לא סתם אמונה היולית פשוטה כזאת שבעצם ערכה פחות. עכשיו פה בסוף אני רוצה באמת להגיע למה שאת אמרת קודם, ואני ממשיך עם המשל הזה של הדומינו. כל טיעון, עוד פעם אני לוקח את הלוגיקה כמשל לחקירה פילוסופית בכלל, כל טיעון מתחיל בהנחות יסוד. ולכן יש פה עוד איזה טעות נפוצה בוויכוחים האלה בין חקירה לבין אמונת תמימות, כי ברור שחקירה היא לא אלטרנטיבה לאמונת תמימות. פשוט לא. אין דבר כזה. מי שלא מאמין באמונת תמימות גם עם חקירה לא יגיע להיות מאמין. ולמה לא? בדיוק מאותו שיקול שאמרתי קודם, בגלל שטיעון לוגי בסך הכל חושף את מה שכבר נמצא אצלי. אז לכן כשאני אשאל את עצמי איזה הנחות יסוד אני אניח כשאני יוצא לחקירה, הנחות כאלה אפשר לאמץ בכל מיני צורות, מכל מיני סוגים, וזה לא יהיה תוצאה של חקירה, הנחות היסוד. הנחות היסוד הם התשתית שממנה אני יוצא אל החקירה הזאת. הנחות היסוד האלה בהחלט יכולות להיות, בדרך כלל לדעתי זה מה שקורה, הן נשאבות מאמונות שיש לנו. ועכשיו אם אני מבין את זה באופן הזה, אז זה אומר שחקירה ואמונת תמימות זה בכלל לא שתי אלטרנטיבות, זה פשוט שני שלבים עוקבים. השאלה אם לשני יש ערך או לא, אפשר להתווכח עליו, אבל זה שני שלבים עוקבים, זה בכלל לא תחרות. יש פה שלב ראשון שהוא האמונות הבסיסיות, הנחות היסוד. ממנו והלאה עכשיו אני יכול לנסות ולגזור באופן לוגי או פילוסופי מסקנות. בסדר? ברגע שהנחתי את ההנחות שכוללות אמונה, המסקנות יהיו המסקנות של אמונה. ואם הנחתי הנחות אחרות אז המסקנות יהיו אחרות. אז מה קובע אם אני מאמין או לא? ההנחות, לא הלוגיקה שאני עושה על בסיס ההנחות. הרי אם ההנחות קובעות את זה אז כולנו מאמינים תמימים. בסופו של דבר יש רק אופציה של אמונת תמימות, אין אופציה של אמונה מתוך חקירה, כי החקירה מתחילה מאותו שיקול שאמרתי קודם, כי המסקנה של החקירה בסופו של דבר נמצאת בתוך ההנחות. אם אתה לוקח את ההנחות האלה אתה בעצם אדם מאמין.
[Speaker B] קצת פשטני, כי גם בלוגיקה יש לך הרבה הנחות, ולפעמים בחקירות שלך מביאות אותך לוותר על כל מיני הנחות, זאת אומרת אותו דבר גם פה.
[הרב מיכאל אברהם] במקום שבו אני מגלה,
[Speaker B] גם בחקירה פה באמונת תמימות, יהיה לי כל מיני סוגי הנחות, יכול להיות שבחלק מהנחות שלי טמונה כפירה, ואז בסופו של דבר אני אצטרך בעזרת החקירה לוותר על חלק מהנחות לטובת חלק אחר.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר גמור, אבל אז הדילמה הזאת גם היא כבר הייתה נמצאת מראש. עוד פעם, החקירה לא עושה שום דבר שלא היה מראש.
[Speaker B] היא באה לגלות שיש סתירה בין ההנחות ואז לזרוק אחד מהן.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, ואז זה אומר שאתה מגלה באמצעות הזאת מה באמת אתה חושב בסופו של דבר. זה עדיין זה. בסופו של דבר הלוגיקה לא יכולה להמיר דתו של אדם. הלוגיקה יכולה רק לגלות לו לאיזה דת הוא שייך מראש. ולכן התפיסה הזאת שתמיד שמים פה אחד מול השני, אמונה מול חקירה, הלוגיקה היא סתם מראה.
[Speaker B] מה? הוא שם לו מראה מול העיניים.
[הרב מיכאל אברהם] מראה או כלי אנליזה, זה לא סתם מראה פשוטה, אלא מראה שעוזרת לי גם לנתח, כן.
[Speaker B] אז הנחות היסוד הן תוצאה של אמונת תמימות?
[הרב מיכאל אברהם] נכון. לא דווקא אמונת תמימות בקדוש ברוך הוא, אבל איך מקבלים הנחות יסוד? הרי אין נימוקים שמנמקים, אלא אני מאמין שזה נכון. איך אני יודע שבין שתי נקודות עובר קו ישר אחד? ברור לי שזה נכון. אני קורא לזה אמונה, אמונת תמימות אפילו הייתי אומר, אין לזה ראיה. נכון, אבל זה נכון.
[Speaker B] אתה לא יכול לעבור בתוך
[Speaker C] הדלת פתאום.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. יש פה משהו בהצגה של הבעיה שהוא נורא בעייתי, זאת אומרת שמציגים את זה כשתי אלטרנטיבות ואז דנים מה עדיף ומה לא עדיף, ואולי זה יותר טוב ואולי זה פחות טוב, וחששות כאלה וחששות אחרים, כשבעצם זה בכלל לא שתי אלטרנטיבות, זה פשוט קומה א' וקומה ב'. עכשיו אפשר להגיד שאחרי שאתה בקומה א' אל תתעסק בקומה ב', זה חסר ערך. בסדר, יש כאלה שדוגלים בשיטה הזאת. אחרים חושבים שכן כדאי להתעסק בקומה ב', אבל החששות והתפיסה התחרותית הזאת שאו שאתה פה או שאתה פה, יש שם משהו שהוא מאוד בעייתי אני חושב. ונקודה אחרונה שאני אנסה להספיק גם אותה זה מה שאתה הערת קודם לגבי הבלבול, כי בינתיים רק דנתי בהנחה שאני חוקר מושלם, לא יצלו. אוקיי? ואז באמת יש מקום להגיד, תראה, כיוון שחקירה כשלעצמה אין לנו בעיה איתה עקרונית, עוד פעם, זה לא הוא. הוא לא מדבר על הבלבולים ועל החששות, הוא מדבר על הערך של התמימות מצד עצמה, לא בגלל הבעיות שזה יצור, אבל אני אומר באופן כללי. בסדר? אז שמה יש מקום קצת לדון וגם שמה אני בספק, בגלל שנכון שיכול להיות שאני אתבלבל, ועדיין מה אתה מציע לי? שאתה תקבל את ההחלטות במקומי? אני אמור להגיע להחלטה. אם באמת מדובר, וזה דיברתי פעם קודמת, אם באמת מדובר במישהו שצריך את החקירה כדי להגיע למסקנה הזאת, אתה לא יכול להגיד לו לא לעשות את זה כי אולי הוא יתבלבל. מה שאתה כן יכול, אולי אם יש מישהו שמאמין באמונה תמימה וזה ברור לו כבר, אל תיכנס לכל השטויות האלה, יכול להיות
[Speaker B] שיהיו שם טעויות
[הרב מיכאל אברהם] ואז אתה תאלץ את עצמך, וזה אגב קורה לא מעט, זאת טענה רצינית, אתה תאלץ את עצמך לוותר על האמונה התמימה שלך בגלל השיקולים הפילוסופיים כי אתה לא יודע לענות עליהם, כמו למשל של החדר עם הרהיטים, זאת אומרת, וכאן אתה תטעה. וזאת נקודה חשובה, שנייה אחת, זאת נקודה חשובה כי באמת נדמה לי שיש לאנשים איזשהו זלזול לא מוצדק במסקנות האינטואיטיביות שלנו. זאת אומרת, אם יש מישהו שאומר אני מאמין כי זאת האינטואיציה שלי, אני פשוט רואה, זה כמו שאני רואה קיר. אה, זה לא רציונלי, בוא נראה את השיקולים והטיעונים, בדקת את הטיעון ההוא ואת הטיעון הזה? והתפיסה היא כאילו שאם אתה עובד עם טיעונים אז אתה יותר מתוחכם ואולי הטיעונים גם יביאו אותך לזרוק את האינטואיציות הראשוניות, בטח אם תיתקל בסתירות כמו שאמרת קודם, תצטרך לזרוק את אחד מהם, ויש דוגמאות אינספור לפילוסופים שנפלו בבעיה הזאת. לכאלו שנגיד מדבר על דוגמה לא באמונה בקדוש ברוך הוא, אמונה בבחירה חופשית. אין אדם הרי שלא מאמין בזה, נכון? אבל יש הרבה אנשים שמשנתם הפילוסופית היא דטרמיניסטית. למה? בגלל שכשהם עושים את החקירה הלוגית, מגדירים את המושגים, שואלים את השאלות, אין להם תשובה, אין ברירה אני צריך לזרוק את האינטואיציה שלי. הם לא מבינים שגם השאלות האלו או החקירות האלו הן תוצאה של אינטואיציות אחרות. כי הרי אין מסקנה בלי איזה שהן הנחות שמתחילות אותה וההנחות הן תמיד הנחות אינטואיטיביות. ולכן אתה צריך עכשיו לאמת, לחזור אחורה, אם אתה באמת רוצה לעשות עבודה פילוסופית, בדיוק, לאמת את שתי האינטואיציות זו מול זו ולהחליט איזו מהן גוברת. אבל מי שלא מיומן בדבר הזה, ויש הרבה שלא מיומנים בדבר הזה, יש פה באמת בעיה אמיתית. וזו הנקודה היחידה שבה אני כן מבין את הגישה הזאת של התמימות. הנקודה שאומרת שאנשים לא מבינים את העובדה שכשיש לך אינטואיציה טובה גם טיעון לוגי לא כל כך מהר צריך לגרום לך לזרוק אותה. תבדוק טוב מה הנחות היסוד של הטיעון הלוגי ותראה אם הן מבוססות על איזה שהיא אינטואיציה יותר חזקה מהאינטואיציה הזאת. כי בלי זה אל תמהר לזרוק אותה. ואת זה הרבה אנשים לא מבינים. ולכן אני חושב שאולי יש מקום לטענה הזאת, כמובן לא אצל מי שצריך את החקירה כדי להגיע לאמונה, אלא מי שכבר נמצא שם והוא אומר טוב אבל בוא נבדוק את זה כדי להיות יותר מבוסס. פה אומרים לו תשמע תצטייד היטב בכלים, תבין טוב מה הכלים האלה אומרים ואז אין בעיה, אתה יכול לעשות הכל. אבל הרבה אנשים לא מבינים את זה ולכן בעצם יש אולי,
[Speaker B] אבל פה שתגיד למישהו אל תעשה להשתמש בכלים לוגיים לפני ש…