2019-04-22 – בין מדרש ללוגיקה – שיעור 20
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- שכיחות המידות וסטטוס י״ג מידות
- למה דווקא מידות רבי ישמעאל התקבלו
- כלל ופרט כמידה טקסטואלית והסוגיה הקנונית בעירובין
- פדיון מעשר שני: הטבלה, הקו, ורדיוס ההכללה
- ריבוי ומיעוט מול כלל ופרט: דבי רבי עקיבא ודבי רבי ישמעאל
- הערת עריכה בסוגיה: “הני תנאי דלקמן”
- דרשות הברייתות: כלל–פרט–כלל ותוצאותיהן
- הנפקא מינה: דגים ועופות והחלפת אביי ברבינא
- שלושת ה“צדדים”: פרי מפרי, גידולי קרקע, ולד ולדות הארץ
- זיהוי תכונות רלוונטיות מן הפסוק והנחת חז״ל
- הכללה, ויתור על צדדים, ותורת האינפורמציה
- דיאגרמת ון כשלב שני: יחסי הכלה בין הצדדים
- כלל–פרט–כלל: כלל בתרא דווקא מול כלל קמא דווקא
- תרגום המבנה למערכת מספרית של “צדדים”
- השלמה: פרט וכלל ופרט ו”ארגז כלים” שלם
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג את דרשות כלל ופרט כמידה טקסטואלית שמופעלת מתוך צורת הכתיבה של הפסוק, ומעמיד את סוגיית עירובין על פדיון מעשר שני כדוגמה קנונית, קדומה ומסודרת במיוחד שבה הכללים מופיעים בצורה פורמלית ונקייה. הוא טוען שמרבית דרשות חז״ל אינן ממותגות במפורש לפי י״ג מידות, אך המידות של רבי ישמעאל התקבלו מפני שעברו המשגה ונוסחו ככללים מחייבים שניתנים להחלה רחבה, בניגוד לשיקולים מקומיים שלא התפרמלו. בתוך הסוגיה מוצגת מחלוקת בין דבי רבי עקיבא (ריבוי ומיעוט) שמרחיבים יותר לבין דבי רבי ישמעאל (כלל ופרט) שמצמצמים לפי כללים, ומתברר שרדיוס ההכללה נקבע לפי מספר “הצדדים” המשותפים לפריטים שבפסוק ולפי ניתוח מבנה הפסוק כלל–פרט–כלל. בסוף הטקסט נבנית מערכת שלמה שמסבירה כיצד כלל ופרט, פרט וכלל, וכלל ופרט וכלל מתורגמים להרחבה או צמצום באמצעות דיאגרמת ון של צדדים, ומוצעת השלמה למידה נוספת של פרט וכלל ופרט כדי להשלים “ארגז כלים” פורמלי.
שכיחות המידות וסטטוס י״ג מידות
הטקסט קובע שמידות כלל ופרט הן מן המידות הטקסטואליות הנפוצות ביותר, בעוד שהיקש אינו נפוץ, אינו אחת ממידות רבי ישמעאל, וקשה לאתר אותו משום שאינו מסומן בעקביות. הוא מעריך ששני בנייני אב וקל וחומר, שלוש מידות כלל ופרט, וגזירה שווה מכסים “98% מהדרשות”, ושאר המידות כמעט אינן מופיעות או מופיעות פעם או פעמיים בכל ספרות חז״ל. הוא טוען שאף על פי שבמקורות לא רואים שימוש רב בחלק מן המידות, ברמה העקרונית אפשר לדרוש בהן, ולעתים דרשות שאינן מסומנות מתבררות בדיעבד כמבוססות על מידה מסוימת, ותוספות מצביע על מקומות שבהם דרשה של הגמרא היא למעשה כלל ופרט בלי שהגמרא אומרת זאת. הוא מוסיף שמספר הדרשות המוצהרות שמבוססות על אחת ממידות רבי ישמעאל הוא זניח, ורוב הדרשות קשות להגדרה לפי מידה מסודרת.
למה דווקא מידות רבי ישמעאל התקבלו
הטקסט מייחס את קבלת המידות של רבי ישמעאל לכך שבתקופתו נעשתה המשגה של שיטות הדרש ונוסח “כלל מחייב” שניתן להחיל בכל מקום, בעוד שדרכים אחרות נשארו מקומיות ולא התנסחו לכללים פורמליים. הוא מצייר את שאר הדרשות כיישומים נקודתיים של שיקולים שלא עברו ניסוח שיטתי, ולכן לא התקבלו כמערכת כללית מקובעת.
כלל ופרט כמידה טקסטואלית והסוגיה הקנונית בעירובין
הטקסט מגדיר כלל ופרט כמידה טקסטואלית משום שצורת הביטוי של התורה היא הטריגר והאישור לדרשה, בניגוד לקל וחומר ובנייני אב שאין בהם “שום רמז בפסוק” שמחייב את צורת ההסקה. הוא קובע שהדרשה הקנונית של כלל ופרט, כפי שמופיעה בדוגמאות של רבי ישמעאל, היא סוגיית עירובין על פדיון מעשר שני, ושבסוגיה זו הכללים מופיעים “בצורה הכי מסודרת שיש” לעומת סוגיות אחרות שהן “בלאגנים גדולים”. הוא מתאר את הסוגיה ככזו שנוצרה בשלב שבו כבר הייתה המשגה ברורה של הכללים, בעוד שלפני כן הדרשות נראות “מבולבלות” משום שלא ניסו להכניסן לדפוסים מנוסחים, ולאחר מכן ניתן להשתמש בכללים המנוסחים כדי לפענח סוגיות נוספות.
פדיון מעשר שני: הטבלה, הקו, ורדיוס ההכללה
הטקסט מתאר טבלה של פריטים שעולים מן הסוגיה, המסודרים מלמטה למעלה לפי מידת התאמתם לפדיון מעשר שני, כאשר “מים ומלח” הם הנמוכים ביותר ו“בקר וצאן, יין ושכר” הם הוודאיים משום שהם כתובים בפסוק. הוא מסביר שבמהלך הסוגיה “הקו עולה באופן מונוטוני”, והקו מייצג את רדיוס ההכללה של מה שמותר לקנות בכספי מעשר שני, כך שמה שמעל הקו מותר ומה שמתחתיו אסור. הוא מציג את העלייה כמאפיין מבני קלאסי של הסוגיה, ומסביר שהמעקב נועד להראות כיצד חכמים שונים מציבים את הקו במקום אחר, כלומר כיצד הם קובעים עד היכן ההכללה של כלל ופרט מגיעה.
ריבוי ומיעוט מול כלל ופרט: דבי רבי עקיבא ודבי רבי ישמעאל
הטקסט תולה את שלבי העלייה הראשונים בטבלה בדעות שדורשות ריבוי ומיעוט ולא כלל ופרט, וקובע שזה כלל שדבי רבי עקיבא שמרבים וממעטים נותנים רדיוס הכללה גדול יותר מדבי רבי ישמעאל. הוא אומר שלריבוי ומיעוט אין לו “מנגנון לוגי” ברור, והוא מתאר אותו כפרוע ואינטואיטיבי: “מרבים הכל וממעטים משהו אחד” לפי שיקולים שונים. הוא מנגד מתאר את כלל ופרט כמערכת כללים מדויקת שקובעת מהו רדיוס ההכללה, ולכן הוא מתמקד בדרשות הישמעאליות.
הערת עריכה בסוגיה: “הני תנאי דלקמן”
הטקסט מפרש את הביטוי “והני תנאי דלקמן” כרמז לעריכה, מפני שהוא מפנה קדימה לתנאים שיבואו בהמשך ומלמד שמי שכתב את השלב הזה ידע מה ישתלב בהמשך. הוא קובע שמופעים כאלה קיימים בכמה דוגמאות בש״ס, ושכתיבה “קדימה” מעידה על עריכה.
דרשות הברייתות: כלל–פרט–כלל ותוצאותיהן
הטקסט מתאר כיצד רבי יהודה בן גדיש ורבי אליעזר דורשים ריבוי–מיעוט–ריבוי מן הפסוקים “ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך” (ריבה), “בבקר ובצאן ביין ובשכר” (מיעט), “ובכל אשר תשאלך נפשך” (חזר וריבה), ומסיק מכך “ריבה הכל” עם מחלוקת מה ממעטים: לרבי אליעזר “ציר” ולרבי יהודה בן גדיש “מים ומלח”. הוא מעביר לאחר מכן ל“הני תנאי דרשי כללי ופרטי” ומציג ברייתא שמפרשת את אותם פסוקים כ“כלל”, “פרט”, ו“חזר וכלל”, ומסיקה “אי אתה דן אלא כעין הפרט” עם הגדרה: “מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע, אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע”. הוא מביא ברייתא שנייה שמגדירה אחרת: “מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ, אף כל ולד ולדות הארץ”, ומציג את שאלת הגמרא “מאי בינייהו” ואת ההבחנה שהובאה בין שתי ההגדרות.
הנפקא מינה: דגים ועופות והחלפת אביי ברבינא
הטקסט מתאר שאביי קובע “דגים איכא בינייהו” ומסביר שלפי “פרי מפרי וגידולי קרקע” דגים נחשבים גידולי קרקע, ולפי “ולד ולדות הארץ” דגים “ממיא איברו”. הוא מביא קושיה מן דברי אביי בהלכות מלקות על “פוטיטא” ומכאן דחיית רבינא, שמחליף את ההבחנה וקובע “עופות איכא בינייהו” עם ההסבר שלפי “פרי מפרי וגידולי קרקע” עופות נכללים, ולפי “ולד ולדות הארץ” הם “מן הרקק נבראו” ולא מן הארץ. הוא מתאר שהמהלך הזה משלים את העלייה לאורך הטבלה עד למצב שבו השאלה היא האם הקו כולל גם עופות או לא, והכול מוצג כהשלכה של כללי כלל ופרט.
שלושת ה“צדדים”: פרי מפרי, גידולי קרקע, ולד ולדות הארץ
הטקסט מגדיר “צדדים” כמונח של הגמרא לעומת “פריטים” כמונח שלו, ומציג שלושה צדדים שעולים מן הדרשות: “פרי מפרי”, “גידולי קרקע”, ו“ולד ולדות הארץ”. הוא מביא פירוש רש״י בבבא קמא לסברת “פרי מפרי” כ“ולד מולד וגפן מחרצן” ולמיעוט “מים ומלח וכמהין ופטריות”, ומסביר ש“פרי מפרי” הוא דבר שנולד ממשהו אחר. הוא מסביר ש“גידולי קרקע” הם דברים ש“ניזונים וגדלים מהקרקע”, וש“ולד ולדות הארץ” הם דברים שנבראו מן הארץ, כפי שמשתקף מן ההבחנה שדגים נבראו מן המים ועופות מן הרקק.
זיהוי תכונות רלוונטיות מן הפסוק והנחת חז״ל
הטקסט מתאר תהליך שבו מסתכלים על “בקר ובצאן ביין ובשכר” ושואלים אילו תכונות רלוונטיות משותפות לפריטים, תוך דחיית תכונות מקריות והצבת “מזון” כצד טריוויאלי שאינו מבחין. הוא קובע שחז״ל הניחו שהתכונות הרלוונטיות הן שלושת הצדדים הללו, ומציע כהקשר רעיוני שמעשר שני מקורו בגידולי קרקע ולכן יש היגיון לקנות בכספו דברים “שקשורים לקרקע”, תוך תמיהה על קניית מים ומלח. הוא מציג את שלב הזיהוי כנתון עבודה שממנו ממשיכים לכללי ההכללה.
הכללה, ויתור על צדדים, ותורת האינפורמציה
הטקסט טוען שהכללה פירושה הורדת מספר המאפיינים המחייבים ולכן הרחבת הקבוצה, ומדגים זאת באמצעות דוגמה של מעבר מתיאור ספציפי לתיאור כללי יותר (בן אדם, ראש ממשלה, וכדומה). הוא מסביר שככל שמוותרים על צדדים, רדיוס ההכללה גדל, ולכן השאלה “איפה עובר הקו” שקולה לשאלה “על איזה מהצדדים מוותרים”. הוא מתאר את ההבנה הזו כבסיס לפרשנות ההבדלים בין התוצאות “פרי מפרי וגידולי קרקע” לבין “ולד ולדות הארץ”.
דיאגרמת ון כשלב שני: יחסי הכלה בין הצדדים
הטקסט מציג שלב שני בדרשה: לאחר איתור הצדדים, בונים דיאגרמת ון כדי לייצג יחסי הכלה, חפיפה או זרות בין הקבוצות. הוא קובע שבמקרה זה מתקבלת דיאגרמה מקוננת שבה “ולד ולדות הארץ” היא הקבוצה הפנימית, בתוך “גידולי קרקע”, בתוך “פרי מפרי”, ומסביר שהיחסים נלמדים מן הסוגיה עצמה ומהשוואת דוגמאות כמו דגים ועופות. הוא מגדיר את בדיקת היחסים כעבודה אמפירית עקרונית של מעבר על “כל היצורים בעולם”, אך מציג את עצמו כמשחזר את האופן שבו חז״ל ראו את היחסים מתוך הסוגיה.
כלל–פרט–כלל: כלל בתרא דווקא מול כלל קמא דווקא
הטקסט מסביר שהכרעת רדיוס ההכללה תלויה באופן ניתוח המבנה המשולש כלל–פרט–כלל באמצעות שתי מידות בסיסיות, כלל ופרט מול פרט וכלל, ובמחלוקת האם להתחיל מן הסוף או מן ההתחלה. הוא מביא את לשון הגמרא שמי שמרבה עופות “קסבר כללא בתרא דוקא” ומפרש שהניתוח מתחיל מ“פרט וכלל” שמרבה, ואז הכלל הראשון משמש למעט את מה שאינו דומה “משני צדדין”, וכך מתקבלת הכללה לפי דמיון בשני צדדים. הוא מביא את לשון הגמרא שמי שממעט עופות “קסבר כללא קמא דוקא” ומפרש שהניתוח מתחיל מ“כלל ופרט” שמצמצם עד “אין בכלל אלא מה שבפרט”, ואז הכלל האחרון מרבה במידה מוגבלת יותר, כך שמתקבלת הכללה לפי דמיון בשלושה צדדים במקום שניים.
תרגום המבנה למערכת מספרית של “צדדים”
הטקסט קושר בין כל צורת פסוק לבין מספר הצדדים שעל פיהם דנים: “פרט וכלל” מייצר הכללה מקסימלית של “צד אחד”, ו“כלל ופרט וכלל” לפי “כלל בתרא דווקא” נותן “שני צדדים”, בעוד שלפי “כלל קמא דווקא” הוא מצמצם ל“שלושה צדדים”. הוא מתאר את “כלל ופרט” כמצב שמונע אפילו הכללה של בניין אב ולכן נותן תוצאה מצמצמת ביותר המתוארת אצלו כ“ארבעה צדדים” במובן מתמטי־טכני של היצמדות לפרטים הכתובים עצמם. הוא טוען שהסוגיה בנויה כמעט כ“מתכון” שמלמד את סדר העבודה והמעבר משפת הפסוק למיקום הקו בדיאגרמת ון.
השלמה: פרט וכלל ופרט ו”ארגז כלים” שלם
הטקסט מעלה שחסרה במערכת צורה נוספת, “פרט וכלל ופרט”, וטוען שיש לה מופע נדרש במסכת נזיר ושבלעדיה השפה ההלכתית אינה יכולה לתאר כל רדיוס הכללה נדרש. הוא מחשב שב“פרט וכלל ופרט” נקבל לפי “כלל בתרא דווקא” תוצאה של “שלושה צדדים” ולפי “כלל קמא דווקא” תוצאה של “שני צדדים”, ובכך מתקבלת סימטריה שמשלימה את הטבלה של מידות כלל ופרט. הוא מציע שבמונחי ניסוח מודרני היה מוסיף מידה זו לברייתא ועושה “ארבע עשרה” מידות, ומציג זאת כהמשך תהליך היסטורי שבו מידה אחת אצל הלל הזקן התפרטה אצל רבי ישמעאל לשלוש, ובהמשך הדורות נוספו ניסוחים נוספים עד “יותר משבעים מידות דרש” אצל רב שרירא גאון וספר הכריתות, לא כהמצאה חדשה אלא כפירוט ופורמליזציה של אינטואיציות קדומות.
תמלול מלא
טוב. אז תזכיר לי איפה עמדנו, נמשיך הלאה. אחרי שעשינו כלל ופרט, נתתי איזה הקדמה על דרשות כלל ופרט על מידות הגיוניות ומידות טקסטואליות, ומידות כלל ופרט חוץ מגזרה שווה מידות כלל ופרט אלה המידות הכי נפוצות הטקסטואליות הכי נפוצות. היקש הוא לא מאוד נפוץ. היקש הוא לא אחת מהמידות של רבי ישמעאל אבל הוא גם לא חושב שהוא נפוץ באותה מידה. אני לא זוכר, צריך לספור קצת. היקש קשה גם לאתר מה זה היקש כי הוא לא תמיד ממותג באותה צורה. בכל אופן מתוך ה-13 מידות של רבי ישמעאל נדמה לי ששני בנייני אב וקל וחומר שעשינו בחלק הראשון של הסדרה, שלושת המידות של כלל ופרט שאנחנו עושים עכשיו ונגיד גם עוד גזרה שווה מכסה לדעתי 98% מהדרשות. דבר שיצא מן הכלל ללמד אולי יש עוד כמה, כל השאר יש כאלה שמופיע אחד בכל ספרות חז"ל או שניים. כמעט לא מופיעים. אז למה בכלל נטען שזו מידה שהתורה נדרשת בה ככלל שאפשר לדרוש ככה את התורה אם הוא מופיע פעם אחת? במקורות שלנו אנחנו לא מוצאים הרבה שימוש שעשו בזה, אבל ברמה העקרונית אפשר. יש לפעמים מצבים שיש כל מיני דרשות שאנחנו לא מצליחים בעצם לאתר על מה הן מבוססות אבל ביסודן בשורשן הן התחילו מאיזושהי מידת דרש. תוספות בכמה מקומות למשל מצביע על זה שדרשה מסוימת שהגמרא עושה זה בעצם כלל ופרט. הגמרא אפילו לא אומרת את זה שזה כלל ופרט. כך שלפעמים חלק מהדרשות שלפנינו אם היינו חופרים בהם היינו מוצאים שעשו שימוש אולי באחת מן המידות בלי להגיד את זה. בדף היומי יש עכשיו משהו, כלל ופרט ופרט וכלל דף נ"ג. בכל אופן וניחא זה אמרתי כבר אני חושב שמבין הדרשות של חז"ל מספר הדרשות שמבוססות על אחת המידות של רבי ישמעאל הוא זניח לחלוטין. כמעט רוב הדרשות הן דרשות על כל מיני דברים שקשה אפילו להגדיר מה מידת הדרש שמשמשת שם. טוב, אבל לענייננו למה דווקא המידות של רבי ישמעאל התקבלו כ… לא יודע, לא יודע. שאלה המידות שעברו איזושהי המשגה בתקופתו של רבי ישמעאל והוא הצליח להגדיר איזשהו כלל מחייב. השאר זה מין דברים מקומיים שעוד לא מצאו או לא ניסחו כלל מחייב שאתה יכול להחיל אותו בכל מקום שאליו אתה מגיע. פשוט שם שיקולים מקומיים שעוד לא התנסחו עוד לא התפרמלו. טוב, אז לגבי כלל ופרט אמרתי שזאת מידה טקסטואלית שיסודה בעצם בצורת הביטוי של התורה. צורת הביטוי של התורה היא זו שמהווה את הטריגר לדרשה. להבדיל מקל וחומר ובנייני אב ששם אין שום רמז בפסוק בטקסט המקראי שאומר לנו לעשות מזה קל וחומר או לעשות מזה בניין אב. כלל ופרט צורת הכתיבה של התורה היא זו שנותנת לנו את האישור או את הטריגר לבצע, הנה יש פה דף, לבצע דרשה של כלל ופרט. לכן קראתי לזה מידה טקסטואלית. אמרתי שהדרשה שמופיעה בסכוליון בברייתא הדוגמאות של רבי ישמעאל, הדרשה הקנונית כביכול של כלל ופרט זה הסוגיה הזאת, הסוגיה של עירובין. אני חושב שזה אומר שהיא קדומה מצד אחד יחסית קדומה. מצד שני נדמה לי ששמה זה כבר היה מאורגן הכלי הזה של כלל ופרט, הכלים האלה של כלל ופרט ואנחנו נעבור על הסוגיה ואנחנו נראה שבאמת בסוגיה הזאת זה מופיע בצורה הכי מסודרת שיש. כל שאר הסוגיות זה בלאגנים גדולים ואחרי שאנחנו נבין מתוך הסוגיה הזאת איך העסק הזה עובד נוכל להתחיל לנסות ולפענח. וזו סוגיה שהכינו מראש בהגדרה כדי לעשות פורמליזציה? כנראה הכינו אבל כך יצא, זאת אומרת זאת סוגיה שבה יש פורמליזציה ממש אידיאלית מסודרת שיטתית לגמרי של דרשות כלל ופרט. וזו הסיבה שאנחנו טוענים שהיא קדומה יותר? לא יודע, אני רק במקרה אומר שהיא גם קדומה יותר, זאת אומרת מה זה קדומה יותר יש יותר קדומות אבל היא נוצרה אני חושב בשלב הראשון שבו כבר הייתה המשגה ברורה של הכללים. משם והלאה זה כבר דרשות קצת יותר מאוחרות. מה שהיה קודם זה דברים מבולבלים. בעיניים שלנו נראים מבולבלים, זאת אומרת כי חכמים בכלל לא ניסו להכניס את זה לתוך איזשהו דפוס מנוסח, כי עוד לא היו דפוסים מנוסחים. פשוט עשו מה שהם חושבים באותו מקום. אחרי שיש לנו את הכללים שאנחנו ננסח אותם מתוך הסוגיה הזאת, נוכל לקחת אותם ולנסות לפענח סוגיות נוספות. לכן הסוגיה הזאת בעיני היא מאוד מאוד מרכזית, דווקא בגלל שזה מופיע בצורה כל כך נקייה, בשום סוגיה כמעט זה לא מופיע בצורה כל כך נקייה. אז אני אנסה להראות את זה. אז מה שהתחלנו לעסוק בנושא של פדיון מעשר שני, זה הסוגיה בעירובין. מזכיר לכם את הטבלה למטה, שבעצם כבר מסכמת את הפריטים שעולים מקריאת הסוגיה. את הטבלה הזאת עשיתי אחרי שקראתי את הסוגיה. ויש פה בעצם פריטים שהולכים מלמטה למעלה, כי מים ומלח זה הכי פחות ראוי לפדיון מעשר שני, ובקר וצאן, יין ושכר, אלה הדברים שכתובים בפסוקים עצמם. אלה ודאי נכללים במה שאפשר לקנות בכספי מעשר שני. כל אלה שבאמצע, זה דבר מעל דבר. איך אני יודע שזה דבר מעל דבר? פשוט מתוך מהלך הגמרא כמו שאנחנו נראה עכשיו. בפעם הקודמת התחלנו לעלות מלמטה למעלה. התחלנו לקרוא את הסוגיה וראינו שהסוגיה בעצם עולה ושמה כל פעם קו שנמצא יותר גבוה. פעם ראשונה זה מעל שבע, פעם שנייה זה מעל שש, מעל חמש, מעל ארבע, מעל שלוש, כשהקו הזה בעצם מסמן איזה דברים מותר לי לקנות בכספי מעשר שני. זאת אומרת, מבקר ויין מה שכתוב למעלה עד הקו, זה הדברים שמותר לקנות בכספי מעשר שני. מה שמתחת לקו אסור לקנות. ובמהלך הסוגיה הקו עולה באופן מונוטוני, כל הזמן למעלה. וזה מבנה קלאסי של סוגיה. זה באחדות. כן, זה מבנה קלאסי של סוגיה. זאת אומרת, זה עולה באחדות כי פשוט לקחתי את היחידות מתוך הסוגיה, זה תמיד יעלה באחדות. מפה לקחתי את הרשימה, זה לא רשימה שלקחתי ממקום אחר. אז ברור שכל פעם שעלה עוד משהו, זה פשוט אומר שהקו עלה באחד. אבל מה שאני מנסה רק לעזור לכם לעקוב אחרי מהלך העניין באופן סכמטי, מה שאנחנו בעצם מנסים להגדיר פה, מה זה הקו הזה? הקו הזה בעצם מגדיר את רדיוס ההכללה. נכון? בתורה כתוב "בבקר ובצאן ביין ובשכר". אנחנו עכשיו עושים הכללה, כי מידות כלל ופרט עושות הכללה. הכללה עד איפה? מה ייכלל בקבוצה הזאת שגם אותו אפשר לקנות בכספי מעשר שני ומה לא. זה הקו. זאת אומרת, הקו אומר עד כאן ההכללה מגיעה, מכאן והלאה כבר לא. בהמשך אנחנו נראה איך קובעים את הקו, אבל בינתיים אנחנו רק עוקבים אחרי דעות שונות של חכמים ששמים את הקו כל פעם במקום אחר. אז אני כבר לא אחזור שוב פעם על החלק הראשון של הסוגיה שאותו עברנו. אנחנו בעצם הגענו ל"והני תנאי דרשי כללי ופרטי". אתם רואים בגוש השלישי, פסקה שלישית. בסדר? מה קרה עד שם, רק להזכירכם. מה שקרה עד שם, בעצם הקו עלה מעל שבע, מעל שש, מעל חמש, והגמרא תלתה את זה בדעות שדורשות ריבוי ומיעוט ולא כלל ופרט. וזה אמרתי, זה תמיד נכון, שדבי רבי ישמעאל שדורשים ריבוי ומיעוט… דבי רבי עקיבא? דבי רבי עקיבא שדורשים ריבוי ומיעוט, רדיוס ההכללה שלהם יותר גדול מאשר רדיוס ההכללה של דבי רבי ישמעאל. זה תמיד ככה, זה כלל. עכשיו, ריבוי ומיעוט אין לי, אמרתי כבר שאין לי בשבילו מנגנון לוגי. לא מצאתי שם ואני לא בטוח שבכלל יש, כי ריבוי ומיעוט בעצם בנוי באיזושהי צורה קצת פרועה, קצת אינטואיטיבית. מרבים הכל וממעטים משהו אחד, מחליטים את מה למעט לפי שיקולים כאלה ואחרים. אבל מרבים הכל וממעטים משהו אחד. בכלל ופרט לעומת זאת יש מערכת כללים מאוד מדויקת מה יהיה רדיוס ההכללה, עד איפה אנחנו מרבים. בסדר? לכן אני מטפל בדרשות הישמעאליות, מה שקוראים החוקרים, כן, של דבי רבי ישמעאל, לא של דבי רבי עקיבא. אוקיי. "והני תנאי דרשי כללי ופרטי". אז בעצם הגמרא, אולי נתחיל מהגוש השלישי, "במאי קמיפלגי רבי יהודה בן גדיש ורבי אליעזר והני תנאי דלקמן". ופה הערתי שתנאי דלקמן זה מרמז על העריכה של הסוגיה, נכון? שבשלב מוקדם כתוב שיבואו תנאים בהמשך. אז זה אומר שמי שכתב את השלב הזה בסוגיה כבר ידע מה הוא שם בהמשך. יש פה מישהו שערך את הסוגיה. אם אתה כותב אחורה זה עוד לא אומר שהייתה עריכה, אם אתה כותב קדימה זה אומר שיש פה עריכה. ויש כאלה כמה וכמה דוגמאות בש"ס, לא כל כך הרבה אבל יש כמה. רבי יהודה בן גדיש ורבי אליעזר דרשי ריבויי. ריבויי ומיעוטי, והני תנאי דרשי כללי ופרטי. בעצם המחלוקת היא אם אנחנו מדבי רבי ישמעאל או מדבי רבי עקיבא. אני כבר הזכרתי שבשבועות בדף כ"ו מובא שיש פה איזושהי מחלוקת עקרונית בין שני בתי מדרש. האם דורשים ריבוי ומיעוט או דורשים כללי ופרטי. אז זה בעצם גם המחלוקת בין רבי יהודה בן גדיש ורבי אליעזר לבין התנאים שבהמשך. רבי יהודה בן גדיש ורבי אליעזר דרשי ריבוי ומיעוטי. "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך" – ריבה, "בבקר ובצאן ביין ובשכר" – מיעט, "ובכל אשר תשאלך נפשך" – חזר וריבה. ריבה ומיעט וריבה, ריבה הכל. מאי ריבה? רביי כל מילי. ומאי מיעט? לרבי אליעזר מיעט ציר ולרבי יהודה בן גדיש מיעט מים ומלח. אז יש להם ויכוח מה התמעט כאן. האם התמעט, האם אנחנו מעל חמש, או שאנחנו מעל שש. זה בעצם הוויכוח, נכון? כתוב בטבלה למטה. מה קורה עם מה שמיעט? מה שמיעט אי אפשר לקנות אותו בכספי מעשר שני. את זה אי אפשר לקנות, זה התמעט. בקר וצאן יין ושכר כתוב בתורה עצמה. כל מה שצמוד אליו התרבה, מה שמחוץ לקו התמעט. אוקיי, אז יש פה איזשהו ויכוח כמה דברים אנחנו ממעטים. זה תמיד פיצ'פקעס שמתמעט בקצה אצל רבי עקיבא. השאלה היא מה גודלו של הפיצ'פקעס. אז הם אומרים מה שהתמעט זה שש ושבע, או שמה שהתמעט זה חמש, שש ושבע. בינתיים הגענו עד השלב של מעל חמש, נכון? זה הוויכוחים שראינו עד עכשיו. זה הכי מחמיר, כן, בטח זה שמיעט הכי הרבה דברים. והני תנאי דרשי כללי ופרטי. דתניא: התנאים, מי זה ההני תנאי האלה? הם מופיעים רק כאן. לא ראינו אותם קודם. אלה שאמרו לנו קודם שיופיעו לקמן, אבל זה לא תנאים שכבר פגשנו אותם, לכן אני אומר שזה עריכה. דתניא: "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך" – כלל. "בבקר ובצאן ביין ובשכר" – פרט. עכשיו הכל שינוי מילים, נכון? אצל רבי עקיבא קראנו ריבה, מיעט, ריבה. פה אומרים כלל, פרט, כלל. בינתיים זה עוד לא אומר לנו שום דבר. בבקר ובצאן ביין ובשכר – פרט, או פירט, איך שלא תגדירו את זה. כלל ופירט, יש כאלה שמבינים. "ובכל אשר תשאלך נפשך" – חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע, אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע. ולכן אנחנו מרחיבים חוץ מאשר בקר וצאן יין ושכר, כל מה שהוא פרי מפרי וגידולי קרקע. עוד מעט אני אסביר קצת יותר מה הכוונה. ותניא אידך – זה תנא אחד, זה התנא דלקמן, יש כמה תנאים, אז עד עכשיו ראינו את התנא הראשון. וזה דרשת כלל ופרט אחרת? פרי מפרי הזה זו דרשת כלל ופרט אחרת? לא, למה? פרי מפרי וגידולי קרקע זו תוצאת הדרשה. כל דבר שהוא פרי מפרי וגידולי קרקע אפשר לקנות אותו בכספי מעשר שני. זה לא מופיע לנו בכלל בטבלה. נכון, כי פרי מפרי וגידולי קרקע זה תכונות, זה לא פריטים. בטבלה מופיעים הפריטים, בסדר? אז עוד מעט נראה. ותניא אידך: מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ, אף כל ולד ולדות הארץ. אז ברייתא אחרת אומרת רדיוס ההכללה הוא שונה. עוד לא ברור לנו אם הוא יותר קטן או יותר גדול, אבל שונה. ולד ולדות הארץ. אוקיי, זה רדיוס ההכללה של התנא השני. אנחנו עוד לא מבינים למה, איך זה הגיע לפרי מפרי וגידולי קרקע ואיך זה הגיע לולד ולדות הארץ. זו שאלת מיליון הדולר מבחינתנו, נכון? איך עובדת בעצם דרשת כלל ופרט, איך מחליטים מה רדיוס ההכללה. בינתיים זה רק תיאור. איך מחליטים על איזה תכונה לשים את ה… לא רק על איזה תכונה, אלא כן, מה להוציא ומה להכניס, עוד מעט אני אפרט את זה יותר. מאי בינייהו? אמר אביי: דגים איכא בינייהו. למאן דאמר פרי מפרי וגידולי קרקע – הני דגים גידולי קרקע נינהו. למאן דאמר ולד ולדות הארץ – דגים ממיא איברו, הם נבראו מן המים. בסדר? אז הדגים זה הנפקא מינה בין שני התנאים האלה. שניהם דורשים כללי ופרטי. שניהם בעצם שייכים לאגף של רבי ישמעאל. עד עכשיו ראינו את האגף של רבי עקיבא, ושימו לב אנחנו עולים בטבלה. להוסיף דגים או לא להוסיף דגים. בדיוק. האם אנחנו עוברים מעל ארבע או מעל שלוש. נכון? אז שימו לב הקו ממשיך לטפס. קודם היינו מעל חמש, מעל שש, עכשיו אנחנו מעל ארבע ומעל שלוש. בעצם הקו בין דבי רבי ישמעאל לבין דבי רבי עקיבא עובר מעל ארבע. כן. הקו הזה שדיברנו עכשיו, פרי מפרי וגידולי קרקע, זה בעצם אומר כל מה שלא בעצם מה שיוצא לנו מתוך הזה, אלא רק דברים חיים? לא לא, תכף אני אסביר. תכף אני אסביר איך מגיעים לפרי מפרי, אבל ברמה רק כדי שתעקבו בסכימה, זאת אומרת, עכשיו אנחנו עומדים עם הקו לפי שתי הברייתות האלה. לפי ברייתא אחת הקו הוא מעל ארבע, לפי הברייתא השנייה הקו הוא מעל שלוש. בסדר? לפי פרי מפרי וגידולי קרקע ולמאן דאמר, כן, אני עוד לא יודע איך זה קשור לפה, אבל ככה הגמרא אומרת. הגמרא אומרת שאיכא בינייהו דגים. זאת אומרת, אחד הוא מתחת לדגים ואחד הוא מעל דגים. אוקיי? דגים איכא בינייהו. איך זה קשור לפרי מפרי? ארבע זה ציר דגים מקרבי דגים, איך זה קשור? אני לא מבין את ה… ציר דגים וקרבי דגים קשור כבר קשור עוד לציר. לא, למה ש… כן, זה קשור לציר וציר ציר דגים ממה מכינים? מקרבי דגים. נכון, אבל זה בלי החתיכות של דגים. ויש ציר עם חתיכות של דגים, אז הוא יותר אוכל. זה רק נגיעה באוכל, זה מים בעצם ציר דגים. אז זה נגיעה באוכל, אבל פה יש ממש חתיכות. ואז וזה שאומר פרי מפרי מגידולי קרקע אז הוא לוקח דגים כגידולי קרקע? כן. עוד מעט נראה איך זה קשור בעצם לתכונות. אבל קודם כל מבחינת הטבלה זה עובד ככה. אז יש פה בעצם איזושהי מחלוקת. אנחנו כבר מבינים שזאת מחלוקת בהלכות כלל ופרט, כן? איך מפעילים את הדרשה של כלל ופרט וכלל, וההשלכה שלה זה אם אנחנו נמצאים מעל ארבע או מעל שלוש. ככה הגמרא אומרת. עכשיו, קצת כדי להבין יותר איך העסק הזה עובד, הגמרא מעלה כאן שלושה, עכשיו נקרא להם כבר בשם המפורש, צדדים. שלושה צדדים, להבדיל מפריטים שמופיעים פה בטבלה, פריטים זה מונח שלי, צדדים זה מונח של הגמרא. הגמרא מעלה שלושה צדדים: פרי מפרי, גידולי קרקע, וולד ולדות הארץ. זה המונח שאנחנו עומדים להשתמש בו עכשיו. כן. עכשיו, מה זה בעצם כל אחד מהם? פרי מפרי, אז זה בעצם דבר שנולד או נוצר ממשהו, ככה רש"י מסביר בבבא קמא בסוגיה מקבילה בדף ס"ג: ולד מולד וגפן מחרצן למעוטי מים ומלח וכמהין ופטריות. פרי מפרי זה כל דבר שנולד ממשהו אחר. שימו לב את מה זה ממעט: למעוטי מים ומלח וכמהין ופטריות. כל דבר שנולד ממשהו אחר שנולד ממשהו אחר. מה? כל דבר שנולד ממשהו אחר שנולד ממשהו אחר, כי זה משפחתי כזה. זה תמיד ככה. זה תמיד ככה. אם אני נולדתי ממשהו, אז לא ייתכן שאבא שלי לא נולד ממשהו, הרי הוא כמוני. אז זה תמיד רקורסיבי. יכול להיות אפשר להגיד שהמלח נולד מהמים, אבל מים זה לא… לא לא, מלח לא נולד מהמים, זה לא נקרא ככה. אנחנו מבודדים אותו מהמים, הוא לא נולד מהמים. אבל נולד הכוונה ממש, זאת אומרת כמו בעל חיים או אפילו צמח אפילו, אבל לא מלח. למה דגים גידולי קרקע? עוד רגע, אני עוד לא אמרתי מה זה גידולי קרקע. אז רש"י אומר שבעצם פרי מפרי זה ולד מולד וגפן מחרצן למעוטי מים ומלח וכמהין ופטריות. זה כבר נותן לנו, זה רש"י לא בסוגיה פה, רש"י בבבא קמא. הפטריות זה כבר אומר לנו שבעצם פרי מפרי זה משהו רחב. כל אשר הוא נולד, כל אשר הוא יוצא כמוני. ודברים חיים, אבל כל מה שנולד, איך הם מתרבים. הם לא מזכירים פה כל צמחים, הם מזכירים פשוט כמהין ופטריות כי זה משהו שצץ בלי ש… בדיוק, הוא ממעט את הכמהין והפטריות כי זה לא נולד משום דבר. לא זרעו את זה, אין לזה זרעים, לא נולד מכלום. כן, זה ההנחה. בצמחים רגילים הם כן נולדים ממשהו. זאת אומרת, פרי מפרי זה המעגל הרחב ביותר למעשה. אוקיי. טוב, מה זה גידולי קרקע? שלושת הצדדים הם פרי מפרי, גידולי קרקע, וולד ולדות הארץ. עכשיו, גידולי קרקע זה רש"י אצלנו מסביר שכולם ניזונים וגדלים מהקרקע. אז זה משהו שניזון מהקרקע, זה נקרא גידולי קרקע. אוקיי. ומה זה ולד ולדות הארץ? את זה רואים בגמרא עצמה. ולד ולדות הארץ זה משהו שנברא מהארץ, נכון? לכן דגים לא נכללים בזה, כי דגים איברו ממיא, כמו שהגמרא אומרת. אוקיי? זאת אומרת, ולד ולדות הארץ זה משהו שנברא מהארץ, גידולי קרקע זה משהו שניזון מהארץ, לא נברא מהארץ, ופרי מפרי זה משהו שנוצר ממשהו כמוהו. אוקיי? עכשיו, היה מקום… מה זה בעצם שלושת הצדדים האלה? שלושת הצדדים האלה, אנחנו מסתכלים בפריטים שמופיעים בפסוק. בפסוק כתוב בקר ובצאן ביין ובשיכר, ואנחנו שואלים את עצמנו מה הם המאפיינים של ארבעת הפריטים האלה שמופיעים בפסוק. איזה מאפיינים רלוונטיים יש להם? וכמובן יכולים להיות להם כל מיני מאפיינים שיש להם ארבע רגליים או שהם שוקלים קילו, אבל ברור שיש פה איזשהו מיון של מה הן התכונות הרלוונטיות. אנחנו לא לוקחים תכונות מקריות. זה דומה קצת למה שראינו גם בחלק הראשון, אבל אנחנו… מפעילים את הסברה כדי להניח מהן התכונות הרלוונטיות, וחז"ל, וכרגע עוד פעם אני לא יודע בדיוק למה זה ככה, אבל חז"ל הניחו שהתכונות הרלוונטיות הן אלו: פרי מפרי, גידולי קרקע וולד ולדות הארץ. אלה התכונות ששוזרות את ארבעת הדוגמאות שמופיעות בתורה. בסדר? אלה התכונות הרלוונטיות. באופן עקרוני אפשר היה להעלות עוד צד, והוא שהם מזון. כן, אבל זה שווה להכול. בדיוק. מזון זה הצד הטריוויאלי. הצד הטריוויאלי, התורה אומרת שאנחנו צריכים לקנות את זה כדי לאכול במעות מעשר שני. בסדר? אז ברור שמזון זה הצד הטריוויאלי, אנחנו לא מתחשבים בו. מבחינתנו יש פה שלושה צדדים. אוקיי. טוב. עכשיו, מה בעצם גרם לחז"ל להחליט שאלה באמת המאפיינים הרלוונטיים? אפשר להעלות כל מיני השערות, אני מניח שזה כמובן קשור גם לרמזים טקסטואליים מתוך הפרשה עצמה, וגם להבנת הרעיון. אנחנו מדברים פה על אכילה של דברים שנקנים במעשר שני. מעשר שני זה מעשר מופרש מדברים שהם גידולי קרקע, נכון? אז אם אתה עושה פדיון לכסף, ההנחה של חז"ל היא שכנראה צריך לקנות עם הכסף גם כן משהו שקשור לקרקע. מה פתאום לקנות עם זה מים ומלח? הרי אנחנו צריכים בעצם להביא מעשר מגידולי הקרקע. אבל עושים פה בכל זאת איזושהי הפשטה. זה לא סתם קרקע, זה פרי מפרי, גידולי קרקע וולד ולדות הארץ. זאת אומרת זה משהו קצת יותר מופשט מגידולי קרקע. איך בדיוק הגיעו לזה, אני לא יודע. בכל אופן, אבל בוא נניח שכרגע זה הנתון. חז"ל עוברים, אז אנחנו רואים שלב ראשון מה חז"ל עושים. הם קוראים את ארבעת הפריטים שמופיעים בפסוק וחושבים לעצמם מה הם הצדדים הרלוונטיים. צדדים, הכוונה מה המאפיינים הרלוונטיים של ארבעת הפריטים האלה. התוצאה של שלב זה של הדרשה היא שלושה: פרי מפרי, גידולי קרקע וולד ולדות הארץ. אלה שלושת המאפיינים. עכשיו מה אני עושה עם המאפיינים? הרי בואו ננסה לחשוב עכשיו בהיגיון. אלה שלושת הדברים שמאפיינים את ארבעת הפריטים בפסוק. אם ההנחה היא שדרשות כלל ופרט באות להכליל, מה זה אומר להכליל? ליצור כלל שכל מה שכלול בתוכו גם יהיה אפשר לפדות במעשר. את המאפיינים. מה אמרת? המאפיינים באים לרבות ולא למעט. לא. המאפיינים מגדירים מה כתוב בפסוק. הם לא באים לעשות שום דבר. השאלה עכשיו אני בא לרבות, מה זה יעשה למאפיינים? זה יוריד חלק מהם, נכון? כשאתה מרבה משהו, אתה בעצם מוותר על אחד המאפיינים. מה זאת אומרת? הרי בפסוק כתוב שצריך היבט רחב יותר. פחות מכנה משותף, מה שאומר קבוצה יותר גדולה. בסדר. תורת האינפורמציה, נכון? ככל שהקבוצה יותר רחבה, המידע שכלול בהצבעה על הקבוצה הזאת יותר נמוך. נכון? כשאני אומר שדוד בן גוריון היה בן אדם, לא נתתי הרבה אינפורמציה, אם כי יש כאלה שיחלקו אפילו על זה. אם אני אומר שהוא היה ראש ממשלה נתתי כבר יותר אינפורמציה. אם אני אומר שהוא היה ראש ממשלת מדינת ישראל נתתי עוד יותר אינפורמציה. אם אני אומר שהוא היה ראש ממשלת מדינת ישראל הראשון, אז נתתי את מלוא האינפורמציה כי כזה יש רק אחד. אוקיי. כל קבוצה שעברתי בדרך הייתה קבוצה שהולכת וקטנה. ככל שאני נותן יותר מידע, זה מקטין את הקבוצה. אם אני רוצה להכליל לקבוצה, נגיד כתוב בפסוק דוד בן גוריון. עכשיו אומרים לי תעשה הכללה. אפשר להכליל לכל ראשי הממשלה של ישראל. אז על מה ויתרתי? ויתרתי על זה שהוא לא יהיה ראש הממשלה הראשון של ישראל אלא כל ראש ממשלה בישראל. זה כבר קבוצה יותר רחבה. נכון? עכשיו אני עושה עוד הכללה. אני אומר הוא יהיה ראש ממשלה, לאו דווקא של ישראל. קבוצה עוד יותר רחבה. יש יותר ראשי ממשלה, נכון? אחרי זה אני אומר לא, הוא בכלל יהיה בן אדם, לא רק ראש ממשלה. אז זה קבוצה עוד הרבה יותר רחבה, נכון? זאת אומרת שככל שאני מוריד את מספר הצדדים המאפיינים, הקבוצה הולכת ומתרחבת. נכון? זאת אומרת שרדיוס ההכללה, בעצם צורה אחרת לשאול מה רדיוס ההכללה זה בעצם לשאול על איזה מהצדדים אנחנו מוותרים. אם הפריטים הם פרי מפרי, גידולי קרקע וולד ולדות הארץ, אני אומר טוב אז שיהיה רק כל מה שהוא פרי מפרי וגידולי קרקע בלי ולד ולדות הארץ. זאת הכללה אחת, נכון? או שיהיה רק פרי מפרי ולא גידולי קרקע. זאת הכללה אחרת. אז רדיוס ההכללה, וזה כלל. רדיוס ההכללה. אז עכשיו הגמרא עוד לפני לפני שאנחנו נראה את זה יש עוד קטע בגמרא. ומי אמר אביי דגים גידולי קרקע נינהו? והאמר אביי: אכל פוטיטא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צירעה לוקה שש. ואי אמרת פוטיטא נמי לילקי משום שרץ השורץ על הארץ? פוטיטא זה דג, כן? אז אם דגים זה גידולי קרקע, אז מי שאכל את הפוטיטא צריך ללקות גם משום שרץ השורץ על הארץ. אז לכן רבינא דוחה את זה. ואז יהיה בסך הכל חמש? לא, ואז יהיה יותר, שש, משום שרץ השורץ על הארץ. מי שאכל פוטיטא זה ארבע, אז כן, אז יהיה חמש. אז לא חשוב לענייננו זה סתם, זה רק סוגריים. אלא אמר רבינא: עופות איכא בינייהו. למאן דאמר פרי מפרי וגידולי קרקע, הני נמי גידולי קרקע נינהו. למה? כי הם ניזונים מהקרקע, נכון? למאן דאמר ולד ולדות הארץ, כלומר מה שנברא מהקרקע, העופות מן הרקק נבראו, לא מן הארץ. נחשוב כרגע זאת ההנחה, לא יודע, משהו מהיטוש, מביצה, ממשהו שהוא לא מהארץ עצמה. בסדר? בונוס כזה. אז עכשיו שימו לב לטבלה, הגענו למקסימום, נכון? זאת אומרת רבינא מעלה אותנו, עצרנו קודם מעל שלוש, רק מה שכתוב בפסוק. אוקיי? זה מה שרבינא אומר. אז גמרנו את המסע לאורך הטבלה, עכשיו אנחנו צריכים להבין אותו. הוא ראה את רדיוס ההכללה ככולל בדיוק את מה שכתוב, כלומר המכנה המשותף הוא בדיוק זה, נותן מצביע לו על דברים ספציפיים. אוקיי? אז עכשיו אנחנו שואלים את עצמנו איך הדבר הזה עובד. זאת אומרת אנחנו רואים שזה עלה לאורך הטבלה ואנחנו רואים שזה תלוי בשאלה כמה צדדים, עוד מעט נראה איך זה תלוי, אבל אנחנו עדיין לא הסברנו איך קובעים את הקריטריון כמה צדדים מכניסים וכמה צדדים לא מכניסים. אז כך. קודם כל שלב ראשון שעושים במצב כזה, צריכים לעשות את השרטוט הבא. פרי מפרי, גידולי קרקע וולד ולדות הארץ, סליחה, בקר וצאן, ייין ושכר, זה נכלל, זה יש לו את שלושת המאפיינים, נכון? זה מה שכתוב בפסוק. שלושת המאפיינים נמצאים בכל הפריטים האלה. עכשיו מה קורה עם המאפיינים? כן. עכשיו אני רוצה אבל לאפיין את היחס בין המאפיינים, זה הצעד השני בדרשה תמיד. קודם כל לאתר את המאפיינים, שלב שני לבנות דיאגרמת ון. יודעים מה זה דיאגרמת ון? דיאגרמת ון, נגיד שיש לי קבוצות, נגיד נגיד שיש לי פה את אוסף בעלי החיים, בסדר? ויש לי את אוסף העופות, אז העופות נכללות בתוך בעלי החיים, נכון? כל העופות הם בעלי חיים, לא נכון שכל בעלי החיים הם עופות, אז הציור הוא כזה. לפעמים יש מצב נגיד היחס בין כוהנים לבין חברי סנהדרין, אז היחס הוא כזה, יש כוהנים שהם חברי סנהדרין, יש חברי סנהדרין שהם כוהנים אבל גם יש כוהנים שהם לא ויש גם חברי סנהדרין שהם לא. אוכל בריא ואוכל טעים זה דיאגרמת ון הימני. לא, זה לא ככה, זה ככה וזה ככה, אז זה בריא וזה טעים, וזה מכסה את הכל ואין שום חפיפה. אוקיי? זה חלוקה שלמה, זה נקרא במתמטיקה. טוב בכל אופן, מה? הכל דיאגרמות ון. הכל זה דיאגרמות ון, זה פשוט טכניקה איך להציג יחסים בין קבוצות. אז זה יחס של הכלה, זה יחס של חפיפה חלקית, זה יחס של זרות. אוקיי? קבוצות זרות, אין ביניהם שום איבר משותף וכן הלאה. מה שאנחנו צריכים לעשות בשלב הבא זה לצייר דיאגרמת ון של הצדדים. דיאגרמת ון של הצדדים במקרה שלנו נראה ככה. במקרה שלנו זה פשוט, לכן הדרשה הזאת היא כל כך טובה לניתוח. זו דיאגרמת ון של הצדדים כאשר זה פרי מפרי, זה גידולי קרקע וזה ולד ולדות הארץ, זה הכי פנימי. למה? כי ולד ולדות הארץ, זאת אומרת נגיד עופות ודגים, זה מחלוקת אביי ורבינא, אבל עופות ודגים הם לא גידולי קרקע אבל הם ולד ולדות הארץ, נכון? ככה הגמרא אומרת. מה זה אומר? שיש דברים, סליחה, הם גידולי קרקע אבל הם לא ולד ולדות הארץ, לכן הם נשארים בחוץ. מה זה אומר? שולד ולדות הארץ נכלל בתוך גידולי קרקע. זאת אומרת שיש דברים שהם גידולי קרקע אבל הם לא ולד ולדות הארץ. באופן עקרוני כדי לבנות דיאגרמה כזאת צריך לבחון את היחסים בזוגות. זאת אומרת נבדוק מה היחס בין ולד ולדות הארץ לגידולי קרקע, מה היחס בין גידולי קרקע לפרי מפרי ומה היחס בין פרי מפרי לוולד ולדות הארץ. אוקיי? אחרי שעושים את זה בזוגות אפשר לצייר גם דיאגרמה כללית. אני מדלג פה קצת כי זה הפרטים הטכניים פחות חשובים. אנחנו בעצם מציירים את זה ואז אפשר לראות ככה, פרי מפרי בעצם מכיל את בקר פה נגיד אני אכתוב את הרשימה, בקר וצאן זה כמובן מהפסוק עצמו, יין ושכר גם זה מהפסוק עצמו, ודגים ועופות. שימו לב מה אני כותב כאן, אני כותב כאן את הפריטים שנכללים בצד, בקטגוריה, המאפיין הזה כולל את אלה, נכון? כמובן שאלה לא באמת נמצאים כאן, הם נמצאים כאן. נכון? כיוון שגם ולד ולדות הארץ כולל את כל זה וגם גידולי קרקע כולל את כל זה אני רק כותב את זה פה בצד. את אלה זה כולל? מה? ולד ולדות הארץ? לא סליחה לא לא סליחה טעות שלי. רגע עוד רגע. גידולי קרקע זה מכיל את עופות ואת כל הקטניות נכון? ודגים זה מחלוקת. נכון אם זה גידולי קרקע או לא. זאת אומרת דגים אפשר להגיד בסימן שאלה. אוקיי אז ברור שנמצא בתוך פרי מפרי כי דגים ועופות שניהם זה פרי מפרי זה ברור לכל הדעות. אז זאת אומרת שגידולי קרקע זה בתוך פרי מפרי. נכון? וולד ולדות הארץ לא מכיל אותם אז הוא עוד יותר בפנים. אוקיי לכן ברור שזו דיאגרמת ון. בסדר? אוקיי אז עד כאן בעצם איתרנו עשינו שני שלבים של הדרשה. איתרנו את הצדדים הרלוונטיים וזה ולד ולדות הארץ גידולי קרקע ופרי מפרי וציירנו את היחסים ביניהם. היחסים ביניהם זה עניין למדענים לא לאנשי הלכה. אתה צריך לבדוק עכשיו האם כל מה שהוא ולד ולדות הארץ הוא גם גידולי קרקע או שלא. צריך לעבור על כל היצורים בעולם ולראות האם זה קיים או לא קיים. אני כיוון שאני לא מכיר את העניינים האלה ואני לא יודע מה ההגדרות בדיוק שחז"ל השתמשו בהם אני פשוט מנסה להבין את זה מתוך הסוגיה. מנסה לראות איך חז"ל ראו את זה כי מבחינתי אני משחזר את מה שחז"ל עשו. אבל כשאנחנו באים לדרוש את התורה אז אין לנו את האינפורמציה הזאת. את האינפורמציה הזאת אנחנו צריכים לאסוף בעצמנו. אנחנו צריכים להחליט עכשיו מה היחס בין המאפיינים האלה, פשוט צריך להסתכל סביבנו ולראות מי כולל את מי וכן הלאה. רק אני פה עושה שחזור של מה שחז"ל עשו אז אני יש לי את הפריווילגיה פה להשתמש בעניין הזה. יפה. השלב הבא מה שאנחנו עכשיו צריכים לעשות זה כמעט הסוף, מה שאנחנו בעצם צריכים לעשות עכשיו זה להחליט איפה עובר רדיוס ההכללה. עכשיו תראו מה קורה פה. ברור שפה ולד ולדות הארץ זה כולל את ארבעת הפריטים של הפסוק, הם כולם נמצאים בפנים. נכון? פה זה אחד. מה? פה זה אפשר לומר אחד? כן אחד. נכון? כולם נמצאים בפנים. כשאנחנו עושים הכללה עכשיו אנחנו רואים את זה פשוט ויזואלית. אנחנו עושים הכללה יש לנו אפשרות לעשות הכללה כזאת אולי זה גם את גידולי הקרקע, יש לנו אפשרות לעשות הכללה כזאת אולי זה כולל גם פרי מפרי. אחרי שציירנו את דיאגרמת ון אנחנו מיד רואים מה האופציות להכליל. אבל איך אנחנו יודעים איזה מהאופציות לבחור? את זה אנחנו עושים לפי האופן שבו כתוב הפסוק. אם בפסוק כתוב כלל ופרט וכלל זה אומר לנו משהו אחד, אם כתוב כלל ופרט זה אומר לנו משהו אחר, אם כתוב פרט וכלל זה אומר לנו משהו שלישי. אז בואו נמשיך לקרוא את הגמרא והגמרא אומרת כך, מאן דמרבי עופות מאי טעמיה? מי שמרבה עופות שימו לב זה זה נכון? עופות זה פה והוא בעצם חושב קונטקסטואלית הקו הזה שימו לב הקו הזה זה הקו שמתחת לעופות. איפה זה? זה הקו שמתחת לשתיים. זה אחד נכון עכשיו אני מתרגם את הטבלה לדיאגרמת ון. זה אחד זה שתיים. נכון? ויש עוד דגים שיכול להיות שזה גם כולל דגים או לא כולל דגים זה יכול להיות שזה גם שלוש. זה מחלוקת. אוקיי? עכשיו אני שואל את עצמי אוקיי אבל איפה באמת עובר הקו? מה תוצאת הדרשה? אז גמרא אומרת כך, מאן דמרבי עופות מאי טעמיה ומאן דממעיט עופות מאי טעמיה? מאן דמרבי עופות קסבר כללא בתרא דוקא. פרט וכלל, נעשה כלל מוסף על הפרט, ואיתרבו להו כל מילי. ואהני כללא קמא למעוטי כל דלא דאמי ליה משני צדדין. עד כאן עוד רגע נמשיך. רק מי שממעיט עופות, שימו לב, ממעיט עופות פירושו הוא נמצא כאן, נכון? מי שמעביר את הקו פה, קו מינימלי, הוא ממעט את העופות. איך הוא הגיע לזה שזה רדיוס ההכללה? אז הגמרא אומרת, אתם רואים את הסוגיה איך היא בנויה? פשוט מלמדת אותנו את סדר העבודה. זה כמעט כמו מתכון. נכון? מי שעכשיו מעביר את הקו פה, עכשיו הסוגיה מסבירה לנו איך? איך זה יצא לו שהוא העביר את הקו כאן? אז הגמרא אומרת ככה: יש לנו הרי מבנה כזה בפסוק, פשוט לשון הפסוק, נכון? המאן דאמר הזה אומר: כללא בתרא… בתרא או קמא? קמא. כללא קמא דווקא. מה זה אומר? שאני מנתח את המבנה המשולש הזה כשאני מתחיל בצמד הראשון. כללא בתרא דווקא זה להתחיל בצמד השני ואז להוסיף את הרכיב השלישי. זאת אומרת, יש לי בעצם שתי מידות דרש יסודיות: כלל ופרט ופרט וכלל. ואני משתמש במידות האלה כדי לדעת מה לעשות עם המידה המשולשת: כלל ופרט וכלל. איך אני עושה את זה? אז זה תלוי במחלוקת. השאלה אם אני מתחיל מההתחלה או מתחיל מהסוף. כללא קמא דווקא זה אומר טוב, אזכיר רק איפה עמדנו ונמשיך הלאה. בדרשות של כלל ופרט. הייתה לי הקדמה לדרשות כלל ופרט על מידות הגיוניות ומידות טקסטואליות. ומידות כלל חוץ מגזירה שווה, מידות כלל ופרט אלו המידות הכי נפוצות. הטקסטואליות הכי נפוצות. אז לכן שלושת המידות האלה בעצם פחות או יותר… היקש זה לא מאוד נפוץ. היקש הוא לא אחת מהמידות של רבי ישמעאל אבל הוא גם לא חושב שהוא נפוץ באותה מידה. אפשר אחר כך לספור קצת יותר. יותר קשה גם לאתר מה זה היקש, הוא לא תמיד ממותג באותה צורה. בכל אופן מתוך שלוש עשרה מידות של רבי ישמעאל נדמה לי ששני בנייני אב וקל וחומר שעשינו בחלק הראשון של הסדרה, שלושת המידות של כלל ופרט שאנחנו עושים עכשיו, ונגיד גם עוד גזירה שווה, מכסה לדעתי תשעים ושמונה אחוז מהדרשות. זאת אומרת, דבר שיצא מן הכלל ללמד אולי יש עוד כמה. כל השאר יש כאלה שמופיע אחד בכל ספרות חז"ל או שניים. כמעט לא מופיעים. אז למה בכל זאת טוענים שזו מידה שהתורה נדרשת בה ככלל, שאפשר לדרוש ככה את התורה אם מופיע פעם אחת במקורות שלנו, אנחנו לא מוצאים הרבה שימוש שעשו בזה? ברמה העקרונית אפשר. יש לפעמים מצבים שיש כל מיני דרשות שאנחנו לא מצליחים בעצם לאתר על מה הן מבוססות, אבל ביסודן בשורשן הן התחילו מאיזושהי מידת דרש. תוספות בכמה מקומות למשל מצביע על זה שדרשה מסוימת שהגמרא עושה זה בעצם כלל ופרט. הגמרא אפילו לא אומרת את זה. זאת אומרת זה כלל ופרט. כך שלפעמים חלק מהדרשות שלפנינו אם היינו חופרים בהן היינו מוצאים שעשו שימוש אולי באחת מן המידות בלי להגיד את זה. בדף היומי יש עכשיו. מה? בדף היומי יש עכשיו משהו. כלל ופרט ופרט וכלל ודברים כאלה. אה אוקיי. נזירות ל"ג. בכל אופן אמרתי כבר אני חושב שמבין הדרשות של חז"ל, מספר הדרשות שמבוססות על אחת המידות של רבי ישמעאל הוא זניח לחלוטין. זאת אומרת כמעט ואין. רוב הדרשות הן דרשות על כל מיני דברים שקשה אפילו להגדיר מה מידת הדרש שמשמשת שם. טוב, אבל לענייננו למה דווקא המידות של רבי ישמעאל התקבלו כ… לא יודע. יש שאלה מידות ש… מהתפילה? עברו איזושהי המשגה עד תקופתו של רבי ישמעאל והוא הצליח להגדיר איזשהו כלל מחייב. השאר זה מין דברים מקומיים שעוד לא מצאו או לא ניסחו כלל מחייב שאתה יכול להחיל אותו בכל מקום שאליו אתה מגיע. אלו הם שיקולים מקומיים שעוד לא התנסחו, עוד לא התפרמלו. טוב, אז לגבי כלל ופרט אמרתי שזאת מידה טקסטואלית שיסודה בעצם בצורת הביטוי של התורה. צורת הביטוי של התורה היא זו שמהווה את הטריגר לדרשה, להבדיל מקל וחומר ובנייני אב ששם אין שום רמז ב… הפסיק, בטקסט המקראי, שאומר לנו לעשות מזה קל וחומר, לעשות מזה בניין אב. כלל ופרט, צורת הכתיבה של התורה היא זו שנותנת לנו את האישור או את הטריגר לבצע, אם יש פה דרשה, לבצע דרשה של כלל ופרט. לכן קראתי לזה מידה טקסטואלית. אמרתי שהדרשה שמופיעה בסכוליון, בברייתת הדוגמאות של רבי ישמעאל, הדרשה הקנונית כמעט של כלל ופרט זו הסוגייה הזאת, הסוגייה של עירובין. אני חושב שזה אומר, א', שהיא קדומה מצד אחד, יחסית קדומה, מצד שני נדמה לי ששמה זה כבר היה מאורגן, הכלי הזה של כלל ופרט, הכללים האלה של כלל ופרט, ואנחנו נעבור על הסוגייה ואנחנו נראה שבאמת בסוגייה הזאת זה מופיע בצורה הכי מסודרת שיש. כל שאר הסוגיות זה בלאגנים גדולים, ואחרי שאנחנו נבין מתוך הסוגייה הזאת איך העסק הזה עובד נוכל להתחיל לנסות ולפענח סוגייה שהכינו מראש בהגדרה כדי לעשות פורמליזציה. הם הכינו, אבל כך יצא, זאת אומרת, זאת סוגייה שבה יש פורמליזציה ממש אידיאלית, מסודרת, שיטתית לגמרי, של דרשות כלל ופרט. וזה אולי הסיבה שאנחנו טוענים שהיא קדומה יותר? לא יודע, אני רק במקרה אומר שהיא גם קדומה יותר, זאת אומרת, יש יותר קדומות, אבל היא נוצרה אני חושב בשלב הראשון שבו כבר הייתה המשגה ברורה של הכללים. משם והלאה זה כבר דרשות קצת יותר מאוחרות. מה שהיה קודם זה דברים מבולבלים, בעיניים שלנו נראים מבולבלים, זאת אומרת, כי חכמים בכלל לא ניסו להכניס את זה לתוך איזה שהוא דפוס מנוסח, כי עוד לא היו דפוסים מנוסחים. פשוט עשו מה שהם חושבים באותו מקום. אחרי שיש לנו את הכללים שאנחנו ננסח אותם מתוך הסוגייה הזאת, נוכל לקחת אותם ולנסות לפענח סוגיות נוספות. לכן הסוגייה הזאת בעיניי היא מאוד מאוד מרכזית, דווקא בגלל שזה מופיע בצורה כל כך נקייה, בשום סוגייה כמעט זה לא מופיע בצורה כל כך נקייה. אז אני אנסה, ננסה להראות את זה. אז מה שהתחלנו לעסוק בנושא של פדיון מעשר שני, זו הסוגייה בעירובין. מזכיר לכם את הטבלה למטה שבעצם כבר מסכמת את הפרטים שעולים מקריאת הסוגייה. זאת אומרת, אני כבר את הטבלה הזאת עשיתי אחרי שקראתי את הסוגייה. ויש פה בעצם פריטים שהולכים מלמטה למעלה. כי מים ומלח זה הכי פחות ראוי לפדיון מעשר שני, ובקר וצאן, יין ושכר, אלה הדברים שכתובים בפסוקים עצמם. אלה בוודאי נכללים במה שאפשר לקנות בכספי מעשר שני. כל האלה שבאמצע זה דבר מעל דבר. איך אני יודע שזה דבר מעל דבר? פשוט מתוך מהלך הגמרא כמו שאנחנו נראה עכשיו. בפעם הקודמת התחלנו לעלות מלמטה שאני מתחיל מכלל ופרט, ואחרי זה מתקן כי יש פה עוד תוספת של כלל, וצריך לתקן משהו. הכלל בתרא דווקא אומר אני מתחיל מפרט וכלל, והתיקון הוא הכלל הראשון. בשביל זה היינו צריכים לדעת מה עושה כלל ופרט ומה עושה פרט וכלל. אז לזה רש"י מסביר לנו כאן, הבאתי לכם את רש"י אני אקרא לכם אם תרצו, והוי ליה פרט וכלל, ונעשה כלל מוסיף על הפרט, ומרבה כל מילי. מה זה אומר? פרט וכלל מה זה עושה? מרבה הכל. מרבה הכל, נכון? זאת אומרת, אם היה כתוב רק פרט וכלל, כבר אומר לנו רש"י, הקו היה עובר פה. נכון? מרבה הכל, אם היה כתוב רק פרט וכלל. אבל לא כתוב רק פרט וכלל, כתוב עוד כלל בהתחלה. נכון? אז צריך להוריד דרגה, צריך לרדת לפה. זאת אומרת, התיקון של תוספת עוד כלל אומר לנו אל תעשה פרט וכלל יותר מצומצם. לא הכלל כל כך מורחב. אוקיי? אז זה מה שרש"י אומר. וכלל קמא אתי למעוטי. למה כלל ראשוני ממעט ולא מרבה? כלל לכאורה צריך לרבות. כי אם יש לך את הכל ואתה צריך להחריג משהו… לא, ברור, אבל מה הרעיון? מה הרעיון? הרעיון אחרי זה מאוד פשוט. שימו לב. יש פה פרט וכלל. כמו מערכת 'וגם' של תנאים או משהו? לא, עוד יותר פשוט. קודם כל צריך להבין את זה. פרט וכלל. פרט וכלל מה זה? הכלל בא ומוסף על הפרט, הוא מוסיף הכל. אז אם כתוב בפסוק פרט, ואחריו כתוב כלל, התוצאה היא הכל. כל מה שדומה באחד מהצדדים. אבל אם כתוב קודם כלל ואחרי זה פרט זה ברור שזה בא להוריד ולכן גם פה זה חייב להוריד, נכון? אז פה הכלל שמופיע אחרי הפרט בא לרבות אותו. כלל שמופיע לפני הפרט מטרתו למעט. הפרט בעצם ממעט את הכלל. אפשר לקרוא לזה אפילו. הפרט אומר אל תלך אל הכלל, תעשה פחות. אוקיי? בעצם אנחנו נראה בהמשך עוד מה בדיוק זה עושה, אבל פרט וכלל מרבה הכל. הוספת כלל בהתחלה זה הולך לכיוון הממעט, אתה צריך להוריד צד אחד. עכשיו תשימו לב וזו גם הסיבה שהוא עובד מהסוף להתחלה, כי הוא ריבוי ואז אחרי זה תמעט ממנו חלקים אני מניח, נכון? זה מאן דאמר כלל בתרא דווקא וזה מאן דאמר אחר. זה הרציונל מאחורי זה, תיקח את הזה ואז תראה כמה אתה יכול למעט ממנו. כן, אבל אותו רציונל אני יכול להגיד גם הפוך, אני לא יודע למה הוא בחר בזה אני לא יודע, אבל זה זה הכיוון הראשון. עכשיו שימו לב מבחינת מספרי צדדים, הדבר שנמצא פה בכמה צדדים הוא דומה לאלה למה שכתוב בפסוק? באחד. בצד אחד, נכון? זה נקרא דמיון בצד אחד. זאת אומרת התוצאה אם כתוב אנחנו כבר יכולים להתחיל לסכם, התוצאה של פרט וכלל זה הרדיוס הכללה של צד אחד, זה רדיוס ההכללה, נכון? אתה מוסיף את כל הצדדים, כל מה שדומה באחד מהצדדים לרשימת הפריטים שכתובים בפסוק גם עליו יחול הדין. הכללה מקסימלית, זה נקרא צד אחד. יפה. עכשיו, כלל ופרט וכלל מה זה עושה? צד אחד הכי מינימלי. זאת אומרת בשני צדדים, שני צדדים, נכון? מה זה מה שדומה בשני צדדים? זה כל מה שנמצא בתוך זה, כי כל מה שנמצא בתוך זה נגיד למשל פריט שמופיע פה, העופות, באיזה שני צדדים הוא דומה למה שכתוב פה? זה פרי מפרי, נכון? כי הוא נכלל ברדיוס הגדול, וזה גם גידולי קרקע, אבל זה לא עופות גדות הארץ, בזה זה לא דומה למה שיש בפנים. אז זה דומה רק בשני צדדים. כל מה שנמצא ברצועה הזאת דומה בשני צדדים, כל מה שנמצא ברצועה הזאת וכמובן גם מה שבפנים דומה בצד אחד, לפחות בצד אחד. אין חובה על דווקא לשלושה צדדים לא פה. באופן עקרוני לא, אבל אנחנו נגיע לזה בהמשך, אבל המקרה הקאנוני הוא שלושה צדדים. יש סוגיות שמהן נראה שאנחנו אפילו שואפים בדווקא תמיד לקבוע שלושה צדדים, אבל זה עוד בוא נשאיר את זה. אני אדבר על זה, אבל בינתיים אני מציג את הסוגייה הזאת כי היא פשוטה, אני לא רוצה להיכנס לכל ההתחכמויות של לפחות בכל מיני סוגיות אחרות. אוקיי, אז זה מצאנו את שני אלה. עכשיו זה המאן דאמר כלל בתרא דווקא, השיטה הזאת. השיטה הזאת בעצם אומרת לי עוד צד אחד, זה הפרט וכלל זה הצד אחד, אבל כיוון שיש במבנה שלוש זה שני צדדים. אז מי שאומר שאנחנו מרבים גם את העופות הוא סובר שכלל בתרא דווקא. זה שורש המחלוקת, איך לדרוש כלל ופרט וכלל. האם אנחנו מניחים כלל בתרא דווקא או עכשיו אני אסביר את הצד השני, כלל קמא דווקא. איך עובד כלל קמא דווקא? אנחנו מתחילים מכלל ופרט ואומר לנו רש"י כלל ופרט בא למעט. בכלל ופרט וכלל קמא ד- רגע, ומאן דממעט עופות קסבר כל היכא דאיכא כלל ופרט כלל קמא דווקא, ואין בכלל אלא מה שבפרט. מה זה אומר שאין בכלל אלא מה שבפרט? שזה רק אחד, כאילו רק העיגול האמצעי. לכאורה זה שלושה צדדים, נכון? כל מה שדומה לגמרי, נכון? הכל פה נראה שלוש אם אני לא- רק מה שדומה לגמרי, אל תכתבו את זה לא מדויק. זה עוד רגע שלושה צדדים ולא דומה לגמרי. לא, זה עוד לא עוד לא מדויק נדמה לי, תכף אני תכף אני אסביר, נדמה לי שזה שלושה צדדים. כן, זה לא שלושה צדדים, עוד מעט נראה. אז אז זה מתחיל, עכשיו כשאנחנו מוסיפים עוד כלל בסוף אנחנו מרבים עוד משהו, נכון? אומר לנו רש"י מה היינו מה היה צריך להיות? אנחנו מרבים עוד משהו אז מה היה צריך להיות פה? גם עופות. שני צדדים, אז היינו חוזרים לאותו מקום, אז מה המחלוקת בין כלל קמא דווקא לכלל בתרא דווקא? לכם ברור שזה לא נכון. אם יש יותר- לא, אבל פה פה אנחנו עוסקים בשלושה צדדים. יש פה שלושה. לכן ברור שזה לא נכון. וזו הסיבה שרוצים לשאוף לשלושה צדדים כי יש לנו- עוד מעט, אל תקדימו אותי אני אחר כך אסתבך. כלל ופרט זה ארבעה צדדים ולא שלושה. כשרבעה צדדים זה רק ביטוי מתמטי, אין פה ארבעה צדדים, ארבעה צדדים פירושו רק הדברים שכתובים בפסוק, אפילו לא מה שדומה להם בכל הצדדים. הרי יש עוד דברים שיכולים לדמות לארבעת הדברים האלה בכל הצדדים שלהם. לא, רק מה שכתוב בפסוק. והראשונים מסבירים זה נובע מהשאלה למה צריך את מידות כלל ופרט ואת מידת בניין אב. הראשונים על הברייתא של המידות מסבירים שמטרתה של מידת כלל ופרט, בשביל מה בכלל צריך אותה? כדי שלא נעשה בניין אב מהפרט. בסדר? כדי להגיד לנו רק הפרט, לא שום דבר מעבר לזה. זאת אומרת שכלל ופרט מונע אפילו את ההכללה של בניין אב, שעוד מעט אנחנו נראה זו הכללה קטנה יחסית. אין, רק הפריטים שכתובים בפסוק. אז אני קורא לזה ברמה המתמטית ארבעה צדדים, כאילו יותר משלושה. שלושה צדדים זה גם הכללה. זה בעצם לא צדדים, זה אותם פרטים ספציפיים. בדיוק, אני קורא לזה רק בשביל השלמות ארבעה צדדים, רק פשוט כדי שיהיה נוח לטפל בזה. אוקיי? ואז אם נוסף כלל בסוף, אז מיעטת את זה לשלושה. בשלושה צדדים איפה אנחנו נמצאים? זה מה שדומה בשלושה צדדים, נכון? אז זה הוויכוח, האם העופות בפנים או העופות בחוץ. בפרט וכלל אין לך כלום, אתה קורא לזה ארבע צדדים כדי שלא יעשו מזה בניין אב וזה אומר שזה לא כולל כלום ובלה בלה בלה. נכון. עכשיו, אז מה זה אומר בעצם? שהוויכוח אם מרבים עופות או לא מרבים עופות הוא בעצם ויכוח האם רדיוס ההכללה הוא פה או פה, שזה אומר האם אנחנו עושים דמיון בשלושה צדדים או דמיון בשני צדדים. ומה הוויכוח בשורשו? איך אנחנו מטפלים במופע משולש כזה של כלל ופרט וכלל. אם אנחנו אומרים שכלל בתרא דווקא, אז פרט וכלל לוקח אותי לצד אחד, הכלל הזה מוריד אותי לשני צדדים. אז בתרא דווקא נותן לי את התוצאה הזאת, דמיון בשני צדדים, זה בתרא דווקא, ובדרך כלל יותר רחב. קמא דווקא, קמא זה כמובן משהו מצמצם יותר, לכן זה יותר צר. בסדר? קמא דווקא מה זה אומר? כלל ופרט זה ארבעה צדדים והכלל הזה מוסיף עוד צד אחד, כי כלל בסוף הרי מרבה, כלל בהתחלה ממעט, כלל בסוף מרבה. בסדר? אז הוא חוזר לשלושה צדדים. ואז אנחנו מגיעים לפה. אז הוויכוח בין אביי לבין רבינא, האם העופות בפנים או העופות בחוץ, לא הוויכוח, סליחה, הוויכוח בין הברייתות, אביי ורבינא זה אחר כך אם זה עופות או דגים. הוויכוח בין שתי הברייתות זה הוויכוח האם זה פה או פה, לא משנה כרגע אם זה עופות או דגים, פה, האם כלל בתרא דווקא או כלל קמא דווקא. זה בעצם הוויכוח. ועכשיו בעצם אנחנו יודעים הכל על מידת כלל ופרט. כי בעצם עכשיו אנחנו יכולים לכתוב טבלה שלמה שאומרת ככה: יש לנו כלל ופרט, יש לנו כלל ופרט וכלל, יש לנו פרט וכלל. בסדר? עכשיו, זה בתרא דווקא וזה קמא דווקא. הטבלה הזאת ממש בנויה בצורה ששום סוגיה אחרת לא מצליחה. ברגע שעלינו על הסוגיה הזאת הבנו את העניין, כל שאר הסוגיות זה ברדק נוראי. אז כלל ופרט אמרנו זה ארבעה צדדים לפי שניהם, אין ויכוח על זה. הוויכוח ביניהם אגב הוא רק במופע משולש. שני אלה אין ויכוח, נכון? זה צד אחד. כמה נכנסים בטבלה הזאת? כמה? שלוש על ארבע? ארבע שורות על שלושה טורים. פה, בתרא דווקא, אז אנחנו מתחילים מפרט וכלל. פרט וכלל זה אחד, יורדים לשתיים, אז פה זה שלוש. אוקיי? עכשיו נשארו לנו שתי שאלות. שאלה אחת, חסר לי פה עוד מידה, מה עם פרט וכלל ופרט? זה ברור שזה לא יכול להתקיים כי אתה… למה? לפי מה שאמרנו שם. למה זה… מה עם זה? פה בסוגיה לא מופיע, אבל ברמה העקרונית? אין לנו מושג מה פרט עושה על משהו שכבר יש עליו כלל ופרט. למה? יש לנו הרבה מושג. פרט בסוף ממעט, אנחנו יודעים. פרט בהתחלה מרבה, בדיוק אותו דבר כמו ההפוך. מה ההבדל? אם היה לנו פרט וכלל ופרט, מה היה יוצא מהתגובות? תיכף נראה. תיכף נראה. אבל קודם כל השאלה היא מה קורה עם זה. אז תגידו לי מי אמר שיש מופע כזה בתורה? אולי לא צריך את המידה הזאת כי אין פסוק שבנוי בצורה כזאת. אבל יש סוגיה בנזיר שכן דורשת דרשה כזאת, יש פסוק כזה. יותר מזה, זה גם נדרש, כי יש לי עוד קושיה. מה הקדוש ברוך הוא עושה אם הוא רוצה להורות לנו לרבות בשלושה צדדים? צדדים לפי השיטה של בתרא דווקא, או להרבות בשני צדדים לפי פרט וכלל ופרט לפי השיטה של קמא דווקא? הרי כל אחת מהשיטות צריכה להסביר לנו מה ארגז הכלים. הקדוש ברוך הוא צריך לבנות שפה לוגית שתצליח להגדיר לנו כל רדיוס הכללה שהוא רוצה. אם הוא רוצה שנכליל בצד אחד הוא כותב את זה בצורה כזאת. אם הוא רוצה שנכליל בשני צדדים בצורה כזאת, שלושה צדדים, ארבעה צדדים וכן הלאה. וכל אחת מן השיטות, הן כשיטת בתרא דווקא והן כשיטת קמא דווקא, צריכות לתאר לי ארגז כלים שלם, אחרת יש משהו שחסר בשפה. השפה לא יכולה לתאר הוראה תעשה הכללה של שני צדדים או של שלושה צדדים. עכשיו כמובן ששתי השאלות האלה מתרצות בהדדי. כי בוא נעשה את החשבון מה קורה עם פרט וכלל ופרט. זה יוצא אותו מצב. זה אותו חשבון בדיוק. בואו נראה. אתם תראו שזה בדיוק משלים את מה שחסר. זה יוצא שתיים ושלוש. נכון? שלוש ושתיים. בואו נראה. בתרא דווקא, שיטת בתרא דווקא, כן? אז אנחנו מתחילים מכלל ופרט. נכון? כלל ופרט זה ארבע. ופרט בהתחלה? שלוש. לא, שלוש. פרט בהתחלה מרבה ולכן זה פחות צדדים. כלל בהתחלה ממעט, פרט בהתחלה מרבה, כי הרי פרט וכלל זה הריבוי המקסימלי. פרט בהתחלה זה משהו שממנף ריבוי. בסדר? אז זה שלוש. מה קורה לפי קמא דווקא? אנחנו מתחילים מפרט וכלל. מה זה פרט וכלל? אחד. ופרט… רגע, כן, פרט בסוף. עוד פעם מצמצם. פרט בסוף תמיד מצמצם. כלל ופרט זה צמצום. לכן יותר צדדים צריך דמיון. לא אחד, שניים. זה צמצום, נכון? ככל שיש יותר צדדים הקבוצה יותר מצומצמת. תשימו לב מה קרה פה. בדיוק המידה שחסרה פה בסוגיה שלא ידענו מה עושים איתה, היא זו שמשלימה את ארגז הכלים. זאת אומרת, לפי שיטת בתרא דווקא, המידה הזאת היא בעצם זאת שיכולה לאפשר לתורה להורות לנו לעשות ריבוי של שלושה צדדים. ולפי הקמא דווקא, זה המידה שעוזרת לנו לרבות בשני צדדים. וזה המבנה המושלם של מידות כלל ופרט. בסדר? והסוגיה הזאת היא היחידה שמצאנו שמציגה מבנה שלם קוהרנטי לחלוטין, מסודר, מדויק, מוגדר, ממש אפילו דידקטי. אני לא אתפלא אם זו סוגיה שאפילו בנו אותה בצורה כזאת כדי ללמד את העניין הזה. למרות שעוד פעם, כשקוראים את זה במבט ראשון זה מין אוסף של דברים לא מובנים. אבל אני חושב שאם אנחנו מסבירים את זה ככה הכל ממש חלק, סכין בחמאה. וזה משתלב פה בדיוק בחורים החסרים. זה לא מופיע בסוגיה. אז לזה אני עושה השלמה על סמך ההיגיון שלמדתי מהסוגיה. ההיגיון שלמדתי מהסוגיה זה ההיגיון של שלושת השורות העליונות. עכשיו אני שואל את עצמי שתי שאלות. אז מה עושים עם פרט וכלל ופרט? אני כבר יודע את ההיגיון של בתרא דווקא וקמא דווקא, ואני גם שואל את עצמי מי עושה את הריבוי בשלושה צדדים ובשני צדדים לפי כל שיטה שזה חסר. ואני פתאום רואה שזה בדיוק מסתדר. אז זה ברור לי שיש פה עוד מידה. אם אני הייתי כותב היום ברייתא של מידות הייתי עושה ארבע עשרה. אצל רבי ישמעאל עוד לא המשיגו את זה. מה שהמשיגו אבל בפרט וכלל ופרט. המשיגו את זה אינטואיטיבית, לא המשיגו את זה אינטואיטיבית. כן. או שהם לא הרגישו צורך כי פשוט הם אמרו ששיטה של שלושה היא נכללת בכלל ופרט וכלל. ברור. אני אומר, הרי את זה התהליך שתיארתי גם בפעמים הקודמות. התהליך הוא שכל המידות היו קיימות תמיד, רק עם הזמן יותר ויותר מהן מתפצלות, מתנסחות והופכות למידות עצמאיות. אצל הלל הזקן אם אתם זוכרים הייתה מידת כלל ופרט אחת. אחת. ואחרי זה רבי ישמעאל יש לו שלוש מידות כלל ופרט. למה? מה המציאו עוד שתי מידות בדרך? לא. מה שהלל קרא מידת כלל ופרט זה כל הטבלה הזאת כולה. מידת כלל ופרט זה מה עושים כשהפסוק עובר מלשון פרטית ללשון כללית. באופן כללי. שלוש, שתיים, לא חשוב באיזה סדר. זה אוסף שלם של כללים שהם כולם עם אותו רעיון שהמעבר מלשון פרטית ללשון כללית אומר לי תקבע את רדיוס ההכללה. עכשיו בדור יותר מאוחר המשיגו את זה. ועכשיו אני כבר יש לי כלים מתמטיים שאומרים לי לפי הנוסח של הפסוק לקבוע את רדיוס ההכללה, כמה צדדים אני מכליל. ואז על ידי המטבע אני יכול לקבוע בדיוק מה יוכלל מהפסוק הזה ומה לא יוכלל מהפסוק הזה. ולכן רבי ישמעאל כבר כותב שלושה כללים. הוא לא המציא שניים. הוא פירט את הכלל של כלל ופרט, את העיקרון של כלל ופרט הוא פירט אותו, פירק אותו לשלושה תת מידות. ועכשיו יש לו שלוש. אני לאור סוגיית נזיר הייתי עושה ארבע. ועכשיו יש לו שלוש. אני לו סוגיית נזיר הייתי עושה ארבע, והיו לכם ארבע עשרה מידות דרש. יש יותר, לא משנה, אפשר להמשיך ולהמציא את זה, וכבר עשו כבר יותר משבעים מידות דרש ברבי שרירא גאון ועוד יותר מאוחרים, הרש מקנון בספר הכריתות עשו כבר הרבה יותר מידות. כי זה באמת הולך ומתקדם לאורך הדורות, אבל זה לא מומצא, זה רק הולך ומתפרט יותר ויותר מה שתמיד עשו. תמיד עשו את זה, רק לא לא נתנו ניסוח מדויק ופירקו את זה לשני כללים. אמרו, תראה, כשזה כלל ופרט תבין אינטואיטיבית שזה בא להכליל. איך להכליל? אני מבין אינטואיטיבית איך להכליל על סמך הכללים. כשאיבדנו את האינטואיציה, לא, וכשאיבדו את האינטואיציה איך עושים את זה, אז צריך לייצר מתמטיקה. אין מה לעשות, אבל כשעוד לפני שהייתה המתמטיקה הזו, לחכמים כנראה הייתה איזה אינטואיציה כשהם רואים איזה שהוא לשון מסוים בפסוק, הם מבינים עד כמה צריך להכליל. ולכן מידות כלל ופרט בעצם באופן כללי אצל הלל הזקן הייתה מידה אחת כזו. זאת מידה שאומרת נא להכליל את הפרטים שמופיעים בפסוק לפי איך שהוא כתוב, והם עשו את זה אינטואיטיבית. וכשזה נאבד לנו ההבנה האינטואיטיבית הזו, אז פתאום הגמרא שחזרה את זה ובנתה מזה כללים מתמטיים וזה אלה. אוקיי? טוב, רצית להגיד משהו? לא לא לא. אוקיי, אז זהו.