יומא פרק 8 שיעור 5

[הרב מיכאל אברהם] אז דיברנו עד עכשיו על משמעותן של המצוות ביום כיפור, העשין והלאווין. הגענו עד השלב של ההבחנה בין עשה לבין לאו וכל סוגי העשין שאנחנו מוצאים בהלכה, כי זה מעורר את השאלה מה טיבו של העשה ביום כיפור, הן על העינוי והן על המלאכה. בסופו של דבר בסוף השיעור הקודם דיברתי על הרמב"ם שמונה לאו בעינוי. אמרתי שהבעיה שבאמת המצוות שלא מופיעות בתורה זה לאו בעינוי ועשה על מלאכה. הלאו בעינוי הרמב"ם מונה אותו בקצ"ו, קראנו את זה בפעם הקודמת, ונראה שזה לאו חיובי, שזה סליחה שזה לאו, כן, העשה הוא חיובי, זה דיברנו בלי קשר. והוא מביא ספרא, והסברתי שמה שלשיטת הרמב"ם אזהרה שנלמדת מדרשה זה נקרא אזהרה מן הדין, להבדיל מהתפיסה המקובלת שזה נאמר רק על קל וחומר. ברמב"ם זה על כל מידות הדרש, אבל הרמב"ם כותב במפורש שבמקום שבו העונש כתוב בתורה, אז גם אם האזהרה יוצאת מדרשה זה בסדר, זאת אומרת זה מספיק. ואז הוא מביא לזה מקור מהספרא.

[Speaker B] חוץ מזה זה לא תמיד דרשה, אף פעם אין אזהרה ברורה.

[הרב מיכאל אברהם] תחרוש בשור וחמור יחדיו זה לא אזהרה ברורה? מה זאת אומרת? מה?

[Speaker B] זה לאו.

[הרב מיכאל אברהם] אזהרה זה לאו. מה זה אזהרה?

[Speaker B] צריך גם לאו וגם אזהרה? שני דברים שונים. הלאו זה האזהרה.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת זה גם לאו וגם אזהרה? הלאו זה האזהרה, להבדיל מהעונש. הלאו זה הפסוק שאוסר את הדבר, ויש פסוק שאומר מה העונש על הדבר. מה שאנחנו קוראים אזהרה זה הלאו, זה הפסוק שאוסר, כמו

[Speaker C] עשה כל מלאכה, כן.

[הרב מיכאל אברהם] אז בספרא הרמב"ם מביא פה דרשה מהספרא שאני רק רוצה לחדד כמה נקודות שביום ראשון לא הספקתי לגעת בהן בדרשה הזאת עצמה. ולשון ספרא: כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה, הרי זה עונש עינוי. כן יש עונש על מי שלא מתענה. אבל אזהרה לעינוי ליום עצמו לא שמענו. מאיפה אנחנו יודעים את האזהרה? אגב עשה יש כמובן, נכון? תענו את נפשותיכם, עשה וודאי שיש. העשה לא כעונש, העשה כעצם הציווי להתענות. אבל הספרא מניח, וזה דיברנו כבר, שכרת בהלכה יש רק על עשין, יש רק בפסח ובמילה. משמע שהכרת על העינוי שנאמר ביום כיפור הוא צריך להיות על לאו, אלא שאין בפסוקים לאו, יש רק עשה. ולכן הספרא תועה מאיפה בעצם יוצאת האזהרה. איך אנחנו יודעים? הממצא המתבקש היה בסדר, אז כנראה גם ביום כיפור הכרת הוא על עשה ולא על לאו. מצאנו סך הכל פסח ומילה, למה שלא יהיה גם על יום כיפור? כנראה שהייתה להם איזושהי מסורת, ונראה את זה גם בהמשך, שיש לאו ביום כיפור. וכל השאלה זה אוקיי, אבל מה המקור? מאיפה זה יוצא? אבל היה ברור להם מראש שיש לאו. אחרת זה באמת לא מסקנה מתבקשת. יש כריתות על אם זה המלקות, אם זה המיתה נניח. אבל כרת, כרת אנחנו מוצאים על עשין.

[Speaker C] מדרש תומך הלכה מה שנקרא?

[הרב מיכאל אברהם] כן, מדרש סומך, משהו כזה, כן בדיוק. אז לכן בעצם נראה, ונראה את זה גם בהמשך, שאיכשהו המסקנות בעצם היו ידועות פה, אנחנו רק מחפשים אד הוק מקור. אז מאיפה לומדים את זה? אז הספרא אומר כך: כשהוא אומר עונש מלאכה, לומדים את זה ממה שנאמר בתורה עונש על המלאכה, כל העושה בה מלאכה ונכרתה, כן. למה? איך לומדים את זה? תזכרו, אני מזכיר, אנחנו מחפשים אזהרה על העינוי. עונש על העינוי יש, אנחנו מחפשים אזהרה על העינוי. מאיפה לומדים את זה? מהעונש במלאכה. הכי רחוק שיש. למה? שאין תלמוד לומר, לא צריך היה להגיד את זה, שכבר קל וחומר הוא: מה אם עינוי שאינו נוהג בימים טובים ובשבתות הרי הוא ענוש עליו, מלאכה שהיא נוהגת בימים טובים אינו דין שיהיה ענוש עליה? אם כן למה נאמר עונש מלאכה? ללמוד ממנה אזהרה לעינוי. מה עונש מלאכה לאחר אזהרה, אף עונש עינוי לאחר אזהרה. הנה התבאר מה שאמרנו. יש כלל שעונש לא בא מקל וחומר? בטח. ואין כלל כזה. יש אפשרות לתרץ כשאנחנו לא מוצאים את ההלכה האחרת של הדרשה. כי פה אפשר לתרץ, אז לא צריך להגיע לזה. מתי אנחנו אומרים את זה? במקום שבו יש לנו קושיה בשביל מה אתה כותב את זה, יש סברא, אז אומרים אם איתא דאתי בקל וחומר תנא וכתב לה קרא. אבל אם יש לנו הסבר למה זה כתוב, כמו אם אינו עניין למשל, שזה הסיפור פה, אז בסדר, אז לא צריך להגיע לזה. אתה צודק שגם אם לא היינו מוצאים פה הלכה אחרת שאפשר ללמוד מכאן, זה לא נורא, כי היינו אומרים איתא דאתי בקל וחומר. אז הספרא בעצם לומד את זה, ספרי, בעצם לומד את זה מעונש על המלאכה. למה? המלאכה יותר חמורה מהעינוי. זאת הנחה ראשונה. איך אני יודע את זה? כי המלאכה נאמרה בכל השבתות והימים טובים, לא רק ביום כיפור. עינוי זה רק ביום כיפור. משהו זה יותר חמור. ואם על עינוי מצאנו שמענישים, העינוי הקל, מענישים, אז המלאכה שהיא יותר חמורה ודאי מענישים. אז למה צריך להגיד עונש על מלאכה? בשביל מה הפסוק אומר והנפש אשר תעשה מלאכה ונכרתה? צריך לומר שזה אם אינו עניין לעונש על מלאכה, כי את זה הרי היינו יכולים ללמוד מקל וחומר, אז לומדים מזה אזהרה לעינוי.

[Speaker C] מה אם אין עונשין מן הדין? מה? זאת אומרת, אם לא היה כתוב עונש מלאכה, היינו לומדים אותו בקל וחומר, אבל אין עונשין מן הדין?

[הרב מיכאל אברהם] אם לא היינו

[Speaker C] עונש אזהרה, היינו לומדים בקל וחומר, אבל

[הרב מיכאל אברהם] הרי מקל וחומר לא מספיק להעניש. שאלה טובה. זאת אומרת, אם לא היה כתוב עונש במלאכה, אז היינו לומדים את זה בקל וחומר מיום כיפור. שאלה טובה, אני לא יודע, עוד רגע אני אעיר על זה, כי בגמרא מנסחים את זה קצת אחרת ואולי זה פשוט חסר פה ולזה הכוונה. זה הערה טובה, לא חשבתי על זה.

[Speaker D] בכל מקרה, עינוי של יום כיפור לא שבתות אחרות, ובימים אחרים בשבתות אסור להתענות.

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו, לא מצווה להתענות, מה זאת אומרת? אסור להתענות זה חלק מהחובה להתענג. אין איסור להתענות, יש חובה להתענג. מי שמתענה בשאר הימים טובים לא עובר איסור, הוא מבטל עשה. עכשיו, זה לא קשור לדיון שלנו, אנחנו מדברים על הלאו. אז יש פה כמה הערות שצריך לשים אליהם לב. בלימודים האלה הרבה פעמים ככה אנחנו עוברים, עוברים עליהם מהר, אבל אפשר לראות מהם, אפשר לראות מהם כל מיני הנחות, הנחות לפעמים סמויות. דבר ראשון, יש פה איזושהי בעיה לוגית. אומרים לנו מאיפה אנחנו יודעים שיש אזהרה על העינוי. אז איך אנחנו אומרים? אנחנו אומרים ככה: יש עונש על המלאכה. העונש על המלאכה הרי הוא מיותר כי יכולנו ללמוד אותו בקל וחומר. נכון? אז כיוון שכך, אם אינו עניין, אנחנו אומרים, עושים ממנו אזהרה לעינוי. ובאותו קל וחומר, שהמלאכה יותר חמורה מהעינוי, ואם על העינוי יש עונש, אז על המלאכה ודאי יש עונש, כי המלאכה זה גם בשבתות וימים טובים. ככה הספרי אומר, ספרא כן. אז יש פה איזושהי בעיה, כי הרי העונש שנאמר ביום כיפור על העינוי, אם אין ביסודו אזהרה, אז גם העונש לא רלוונטי. והרי עכשיו אנחנו עוד נמצאים לפני שיש לנו מקור שמזהיר, נכון? על העינוי. הרי עוד זה מה שאנחנו מחפשים. אנחנו מחפשים מקור לעינוי ביום כיפור. בלי שיהיה מקור כזה, בלי שתהיה אזהרה, אין עונשין אלא אם כן מזהירין. פסוק עונש לבד לא מספיק. נכון? זה ראינו בחינוך בשיעור הקודם, ברמב"ם, בכל מיני מקורות, זה ברור. אז עכשיו איך זה יכול להיות שאנחנו אומרים שאם לא היה כתוב עונש במלאכה, היינו לומדים אותו בקל וחומר מהעונש בעינוי? לא נכון, אין עונש בעינוי. יש פסוק עונש בעינוי, אבל כל עוד לא מצאנו שיש גם אזהרה, אז פסוק העונש בעצם לא מספיק. והרי את האזהרה אנחנו מוצאים מהקל וחומר הזה עצמו. אז אנחנו איכשהו מניחים שיש אזהרה על העינוי, עושים קל וחומר למלאכה, ואפשר להוציא מזה עונש על המלאכה, ואז אנחנו שואלים אז למה יש פסוק על עונש במלאכה? אם אינו עניין תנהו אזהרה לעינוי, אבל האזהרה לעינוי הייתה הבסיס לקל וחומר. אז איך אפשר להוציא אותה מהקל וחומר הזה עצמו? מבינים מה אני אומר? אנסח את זה בשפה קצת שונה. זה לא בדיוק אותה שאלה אבל זה צד שני של אותה מטבע. בעצם יוצא שמפסוק העונש על העינוי… נכון? אם הוא לא היה שם, לא הייתה גם אזהרה, אז דה פקטו יוצא שפסוק העונש עצמו בעצם מלמד אותי גם את האזהרה וגם את העונש. זה לגיטימי זה? אפשר או שאנחנו הרי צריכים עוד מקור חוץ מפסוק העונש? הניסוח השני אמרתי הוא לא שקול לראשון, זו לא אותה קושיה, זה יותר קל. אבל למה זה יותר קל? כי נכון שבלי הפסוק על העונש לא היה יוצא לנו האזהרה, אבל זה לא שפסוק העונש עצמו מלמד אותי את האזהרה. הוא מהווה הבסיס שעליו אני בונה קל וחומר לאזהרה, אז עשיתי דרשה שמשתמשת בפסוק הזה. אין בעיה. וכיוון שהרמב"ם אמר לנו שכשיש אזהרה שנלמדת מדרשה וחוץ ממנה יש פסוק של עונש, זה בסדר, זה מספיק טוב. לכן הקושיה השנייה פחות קשה. אבל הקושיה הראשונה, זה לא עונה עליה. הקושיה הראשונה, יש פה איזשהו לופ לא ברור. אתה מניח שיש אזהרה על העינוי כי בלי זה העונש על העינוי לא היה באמת פסוק של עונש. אבל אתה לא יכול להניח את זה כשזה גופא, הלימוד הזה עצמו הוא זה שמלמד את האזהרה על העינוי. למה, יש מקרה שיש עונש ואין אזהרה ולא עונשים? אני אגיע לזה עוד רגע. זה בדיוק הנקודה, דיברנו על זה בפעם הקודמת. אז על פניו נראה שיש פה משהו לא סביר. עכשיו, הערתי את זה אם אתם זוכרים, גם לכן הערתי את זה כשקראנו את החינוך. אתם זוכרים החינוך במצווה ס"ט כשהוא אומר על לקלל דיינים, אלוהים בעמך לא תאור, נשיא בעמך לא, אלוהים לא תקלל. אז החינוך אומר שם, למה צריך בכל מקום גם אזהרה חוץ מעונש. הוא מביא שם איזושהי דרשה שלומדים אזהרה. למה צריך אזהרה חוץ מעונש? אז הוא אומר כי אם היה כתוב רק העונש ולא האזהרה היינו חושבים שזה איזשהו סוג של התניה טכנית. לעשות את זה זה לא נגד רצון השם, אין פה איסור, אבל יש עונש, זאת אומרת מי שעשה את זה חוטף את זה. אתה רוצה גם לעשות וגם לחטוף, אין לקדוש ברוך הוא שום בעיה איתך. רק דע לך שזה שטר ושוברו בצדו. אבל תעשה את זה תחטוף את זה והכל בסדר. ודיברנו על יונה זוכרים? המנחת חינוך שרוצה להסביר ככה למה יונה בורח ולא חושש לאיסור כובש נבואתו. הטענה הייתה שיש שמה אזהרה ואין, יש עונש ואין אזהרה. אז שאלתי על החינוך, אז לכן החינוך אומר לכן תמיד צריך אזהרה כדי להבין שזה לא התניה. אז עכשיו הנקודה היא כזאת. מה יקרה כשיש לי פסוק של עונש ואין אזהרה? לא מצאתי. לכאורה לפי החינוך, אז אולי תהיה איזשהו סוג של התניה אבל זה לא עונש. נכון? תהיה התניה. אבל למה

[Speaker C] זה עונש? כן, זה עונש מסוג מיוחד.

[הרב מיכאל אברהם] כן, זה לא סנקציה על מעבר על רצון השם. אתה תחטוף את מה שכתוב בפסוק, יש פסוק, אתה לא יכול להתכחש לזה שיש פסוק, אבל הפסוק במשמעותו זה לא ענישה במובן הרגיל, זה איזשהו מקח וממכר בלשון החינוך, נכון?

[Speaker B] גם בפסוק הזה אין עונשים אלא רק מזהירים?

[הרב מיכאל אברהם] נכון, וזה מה שהחינוך מדבר, מה זאת אומרת? וזה מה שהחינוך מדבר, אומר שבלי האזהרה הסנקציה שאתה תקבל היא לא עונש. אתה תקבל אותה כי יש פסוק, אבל עונש זה לא, זה מקח וממכר כזה, עשית את זה תחטוף את זה והכל בסדר. נפקא מינה אתה לא צריך לעשות תשובה על מה שעשית, לא עשית עבירה. רק יש כלל שאם אתה עושה את זה אתה חוטף את זה, זה הכל, זה נפקא מינה למשל. לא עברת על רצון השם? לא, לא עברתי על רצון השם. זה מה שאומר החינוך. אם אין אזהרה, אם כתוב רק העונש, אז מה זה אומר? הקדוש ברוך הוא לא מזהיר אותך לא לעשות את זה. תעשה תעשה מה שאתה רוצה, רק דע לך שאם אתה תעשה את זה תחטוף את זה כי זה מטאפיזיקה בבריאה לא יודע מה, זה לא סנקציה על עבירה, זה הטענה שלו. אוקיי? נו, יש איזה רב חיים שמואלביץ, רב חיים שמואלביץ בשיחות שלו אז הוא מביא שמה הוא רוצה לטעון שעבירות שבין אדם לחברו זה עובד בצורה כזאת. מביא את הגמרא הזאת על אמא שלום נדמה לי, שבעלה למד כל השנה וחזר רק ביום כיפור הביתה. ואז יום אחד ערב יום כיפור אחד הוא איחר והיא מאוד הצטערה והקדוש ברוך הוא הרג אותו בתור עונש. אז הוא שואל, אז מה עכשיו הוא העניש אותה בכפל כפליים? מה הרוויחה עכשיו? היא הצטערה ובגלל זה עכשיו היא לא תראה אותו יותר בכלל. אז הוא אומר זה בכלל לא שיקול של עונש, זה מין מנגנון אוטומטי. זאת אומרת אם אתה פוגע בחבר תצא אש מהשמיים ותעשה לך משהו לא יודע בדיוק מה. זה לא שיקול של ענישה שהקדוש ברוך הוא מקבל אותו מקומית לפי ההיגיון המקומי, אלא זה מין איזה מנגנון כזה. כעין זה בעצם רוצה לומר החינוך כאן. בלתי סביר לחלוטין, לא משנה, אבל ככל שזה בעצם מה שהחינוך רוצה לומר. כאן במקום שבו יש עונש ואין אזהרה. אוקיי? עכשיו לפי זה אני הערתי בשיעור הקודם, לא ברור למה הגמרא שואלת בכל מקום כמו שהחינוך מביא, עונש שמענו אזהרה מניין? מה בעיה? עונש שמענו אזהרה אין, ולכן זו רק התניה. כשהגמרא שואלת דבר כזה היא מניחה עוד משהו. היא לא רק מניחה שתמיד בשביל שהדבר ייקרא עונש צריך שתהיה אזהרה, אלא היא גם מניחה שאין שום סנקציה שהיא רק מקח וממכר ולא עונש. כי אם הייתה גם אופציה כזאת בתורה, אז מה השאלה עונש שמענו אזהרה מניין? פה אין אזהרה כי זה רק עונש של מקח וממכר. מה הבעיה? מה קשה?

[Speaker E] היה במסורת שמענישים, לכן הייתי צריך למצוא את האזהרה. לא הבנתי? הייתה מסורת שמענישים, לכן הייתי צריך למצוא את האזהרה.

[הרב מיכאל אברהם] בכל מקום הייתה מסורת, תמיד ששואלים את זה ההנחה היא שבכל מקום שואלים, זה לא יכול להיות במקום אחר, זו הנחה פשוטה. אם זאת מסורת אז כל החינוך מיותר, אז לא צריך, אז הכל זה מסורת וזה מה שמחפשים ולא צריך הסברים. זה לא ככה, הוא קובע פה כלל. הוא קובע כלל שאומר לא ייתכן שיש עונש ולא יהיה על שום מקור שמזהיר. למה לא ייתכן? אם יש עונש ואין מקור שמזהיר, אז מה הבעיה? אז העונש הזה הוא רק התניה ולא ענישה ממש. יש פה עוד הנחה שרואים פה בגמרא, עוד פעם זה לא כתוב בחינוך אבל זה מה שיוצא מדבריו, יש איזושהי הנחה שאומרת שלא רק שקטגוריית העונש לא יכולה להיות לחול בלי אזהרה, אלא אין דבר כזה עונש בלי אזהרה. זאת אומרת, גם אם נמצא עונש בתורה ולא נמצא לו אזהרה, אין חיה כזאת. לא שאז אנחנו נגיד זה יהיה עונש בגדר של מקח וממכר ולא עונש במובן הפלילי, כן, במובן של סנקציה על עבריינות. בסדר? אבל זה מה שהייתי אומר. ואם הגמרא שואלת, אז הגמרא כנראה מניחה שלא ייתכן דבר כזה, זאת אומרת תמיד שיש עונש חייב להיות פסוק של אזהרה.

[Speaker B] זה אבל לפי המודל הזה שאמרתם שיכול להיות מצב שיש עונש בלי אזהרה, יש מנגנון כזה מטאפיזי, אז בשביל מה צריך אזהרה?

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, זה מה שאני שואל, למה שאלתי פעם קודמת? אז עכשיו לאור זה שאלתי על החינוך, נו אז בשביל מה צריך את האזהרה? אם באמת ישנה הנחה שאין קטגוריה כזאת של עונש שהוא התניה, כך היה המסורת בידי חז"ל, לא יודע בדיוק מאיפה, אבל ככה הם קיבלו. טוב, ברגע שיש כבר את זה אז זה שומט את הקרקע מתחת לתירוץ הראשוני שלו, אז לא צריך פסוקים של אזהרה. בכל מקום שכתוב עונש אנחנו הרי יודעים שאין עונש שהוא רק התניה, כל עונש חייב להיות סנקציה על מעבר על רצון השם, ממילא אזהרה שוב מיותרת. אז אמרתי שיכול להיות שזאת הייתה הבנה שאולי זה רק איסור מוסרי ולא איסור הלכתי, וכדי שזה יהיה איסור הלכתי צריך אזהרה. יכול להיות, אני לא יודע. בואו נראה ניישם את זה רגע לספרא שקראנו עכשיו. הספרא שקראנו עכשיו אומר כך, אין פסוק אזהרה לעינוי, אבל עונש יש. והמקובל הוא שהעונש הוא על לאו, כן, לצורך הדיון, לא על עשה. זה היה המוצא המתבקש. אבל העונש הוא על לאו ואין לנו אזהרה. אומר הספרא, אנחנו יכולים ללמוד את זה מעונש על מלאכה. למה? כי הפסוק שנותן עונש על מלאכה הוא מיותר, יכולנו ללמוד את זה בקל וחומר מהעונש על העינוי. נכון? אם העינוי הקל נענשים עליו, אז המלאכה החמורה שנוהגת גם בשבתות ובימים טובים, אז היא חמורה, אז נענשים עליה, נכון? אז למה צריך פסוק עונש על מלאכה? אם אינו עניין לעונש על מלאכה תנהו עניין לאזהרה על עינוי. נכון? זה בעצם המהלך. אז שאלתי, אבל הפסוק של עונש בעינוי לא באמת קיים כל עוד לא מצאנו אזהרה לעינוי, כי הרי אין מענישים אלא אם כן מזהירים. והרי אין עונש שהוא בגדר התניה, נכון? אם היה עונש שהוא בגדר התניה, הייתי פותר את כל הבעיה. אם החינוך לבדו בלי החשבון שעשיתי אחריו לא הייתה בעיה. למה? כי הייתי אומר ככה, יש עונש בעינוי, אין אזהרה בינתיים, אני לא יודע על אזהרה, יש עונש בעינוי, נכון? עונש הוא סנקציה. נכון? עכשיו מזה אני יכול ללמוד בקל וחומר שתהיה סנקציה על מלאכה. לא יודע אם עונש, אבל סנקציה על מלאכה תהיה. נכון? אז למה צריך פסוק על עונש במלאכה?

[Speaker C] כדי להגיד שזה לא סנקציה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל שמה יש אזהרה על מלאכה. האזהרה על מלאכה עם פסוק שמתיר סנקציה כבר אומר לך זה לא סנקציה. מספיק לי לעשות מצב שיש פה פסוק עונש, לא משנה כרגע מה המעמד, אפילו שיהיה התניה, ועכשיו שמה הרי יש גם אזהרה, נכון? אז מה הבעיה? אז היה מספיק. וממילא אם אינו עניין תנהו עניין לאזהרה בעינוי. זה הכל אם היינו לוקחים את החינוך אז איז. זאת אומרת, אם החינוך היה באמת נעצר בזה שיכול להיות פסוק של עונש שהוא רק התניה, זה היה מספיק לנו לצורך החשבון שלנו. אבל הרי כמו החשבון שעשיתי בפעם הקודמת בחינוך, אמרתי לא, אבל הרי כשממשיכים את הדיון החינוך הרי שואל גם למה הגמרא תמיד שואלת עונש שמענו אזהרה מניין. הקושייה הזאת של הגמרא אומרת אין סיטואציה כזאת של עונש שהוא רק התניה. סיטואציה היפותטית. אין סיטואציה כזאת. אז אם אין סיטואציה כזאת, אז אני חוזר עוד פעם לפה. אז אם יש לנו עונש בלי אזהרה לעינוי, אז העונש הזה הוא לא עונש בלי שיש אזהרה. אז איך אפשר ללמוד ממנו בקל וחומר את העונש של מלאכה ולחזור ולהוציא מזה אזהרה לעינוי? אין עונש על עינוי. זה שיש פסוק עונש זה בסדר אבל כל עוד לא מצאנו אזהרה, אז יש פה בעיה. אבל תשימו לב, זה כן אפשר ליישב את זה. כי הרי הגמרא מניחה עונש שמענו אזהרה מניין. אין אופציה שאין אזהרה. זה אין, אחרת מה עושים עם הפסוק? הרי יש פסוק שמטיל עונש. נכון שצריך למצוא פסוק של אזהרה. אבל ברור שיש באיזשהו מקום פסוק של אזהרה. כי אחרת התורה לא הייתה מטילה עונש כי עונש שהוא התניה אין חיה כזאת. נכון? אז חייבת להיות אזהרה איפה שהוא. מצאנו או לא מצאנו, אבל יש משפט קיום, מה שקוראים במתמטיקה. קיימת אזהרה באיזשהו מקום. אני עוד לא יודע מאיפה ואיך, לא מצאתי עדיין, אבל קיימת. אוקיי? אז לכן אני יכול להניח שפסוק העונש הזה הוא באמת עונש. ועכשיו לעשות את הקל וחומר וללמוד עונש על מלאכה. ואחרי שלמדתי את העונש על מלאכה אני שואל אז למה צריך פסוק על המלאכה? מכאן זה חוזר ומלמד אותי אזהרה על העינוי. וזה, וזה, לא, אני לא מניח הנחה, אני יודע.

[Speaker B] לא, הפסוק הזה

[הרב מיכאל אברהם] אתה לא יודע, לא, אבל אני יודע, אני יודע שיש אזהרה. לא אכפת לי מאיפה, כי אם יש פסוק עונש בטוח שיש אזהרה. פתאום אני מגלה שבמהלך הזה עצמו זה מה שמניב לי את האזהרה. זה מה שמניב לי את האזהרה, בדיוק אותה אזהרה שהנחתי את קיומה, היא יצאה בעצם מהחשבון הזה עצמו. אבל אין בעיה, בשום שלב לא עשיתי משהו שהוא לא מוצדק. רק הנחתי את קיומה של האזהרה וההנחה הזאת עזרה לי גם למצוא מהו המקור של האזהרה. המקור הוא זה, האם אינו עניין מעונש בעינוי במלאכה.

[Speaker B] ואין מנגנון כזה ולא צריך את האזהרה במקרה זה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, וכן צריך את האזהרה. הגמרא שואלת עונש שמענו אזהרה מניין, זה מה שהערתי על החינוך. לכן ברור, לא, אין בהלכה מנגנון שהעונש הוא רק התניה. כל עונש הוא סנקציה לעבריינים. אין עונשים כאלה שהם מכניזם כזה, מקח וממכר מה שהחינוך קורא. זה התוספת שהוספתי על גבי מה שהחינוך אומר. ועכשיו אפשר להבין פה את הכל. בסדר? יש משהו ששאלנו קודם לגבי עונשין מן הדין. יש רש"י בסנהדרין

[Speaker F] שאומר קל וחומר שהוא קל וחומר דאורייתא, ועונש שבתוך הקל וחומר הוא נדרש מאליו והוא קרוי מפורש מן המקרא, ועונשים ממנו, כפי שניתן למדרש מאליו. מקל וחומר שאדם דן קל וחומר מעצמו, אף על פי שלא קיבל מרבו, עונשים ממנו.

[הרב מיכאל אברהם] זה שיטת רש"י. אז זה שיטת הרבה ראשונים, אבל שיטת הרמב"ם זה שכל המידות אין עונשין מן הדין. לכן אמרתי, זה רק שיטת הרמב"ם.

[Speaker D] אז פה סתירה לרמב"ם,

[הרב מיכאל אברהם] אז צריך לבדוק מה הוא עושה עם הגמרא שם. אבל זה ברור, זה כלל ברור ברמב"ם, קראנו את זה. בסדר? אני מדבר רק על הרמב"ם. כל הראשונים הם נגד זה, לא רק רש"י. הראשונים מדברים רק על קל וחומר. הזכרתי שגם הרמב"ן בהשגות לשורש השני מאיר על הרמב"ם הזה, אבל ככה זו שיטת הרמב"ם. הערה אחת. הערה שנייה, למה העובדה שמשהו קיים גם בשבתות וימים טובים הופך אותו לחמור יותר ממה שקיים רק ביום כיפור?

[Speaker B] אז כאן חמור יותר, למה? שבת שבתון, שבת יש סקילה, זה לא

[הרב מיכאל אברהם] בגלל ששבת יותר חמורה מיום כיפור. זה בספרא כתוב שזה הרוחב. כיוון שזה כולל גם את שבת ויום טוב וגם את יום כיפור, לכן זה יותר חמור. לא בגלל שזה קיים בשבת, אלא ההיקף הרחב יותר סימן שזה יותר חמור. זה מה שהספרא אומר. שאלה למה לא אמרו בגלל ששבת יותר חמורה, כי יש צדדים לכאן ולכאן. אבל בספרא לא זה מה שכתוב בכל מקרה. אז פה אני רוצה להעיר הערה שקשורה לרמב"ן שראינו, הרמב"ן בפרשת יתרו. ראינו את הרמב"ן הזה שאומר שהוא מבחין בין לאווין לבין עשין, והוא אומר שמה שיותר גבוה הוא פחות חמור, העונש עליו פחות חמור, או העבירה באי-קיומו היא יותר קלה. עכשיו זה בדיוק מה שכתוב כאן. זאת אומרת, אם באמת המלאכה נאסרה גם בשבתות וימים טובים וגם ביום כיפור, מה זה אומר? שהיא יותר בסיסית מאשר העינוי. כי דבר שיותר בסיסי נדרש על פני מרחב גדול יותר של הקשרים. ככל שיותר בסיסי אז הוא נדרש יותר. הסף כדי להתחייב בו נמוך יותר, יותר אנשים מתחייבים בו, מתחייבים בו ביותר מקומות, כי הוא יותר בסיסי. אז אם זה היה מצוות עשה, אז המסקנה הייתה שיום כיפור יותר חמור משבתות וימים טובים כי דיברנו על זה הרמב"ן אומר, שבמצוות עשה בקיום, דווקא ככל שזה יותר גבוה זה יותר חמור, נגיד השכר הוא שכר יותר על זה. אבל העונש על המעבר או חומרת הלאו, זה באמת הולך על פי הרוחב. מבינים מה שאני אומר? זוכרים את הרמב"ן הזה? הרמב"ן הרי אומר שם, מה ההבדל בין לאו לבין עשה. יש שם סתירה. מצד אחד עשה דוחה לא תעשה, אז הוא יותר חמור. מצד שני על לא תעשה מוציאים את כל ממונך, ועל עשה עד חומש. נכון? אז איך זה מתיישב? על כן כבוד הבריות לא דוחה לאו ודוחה עשה. אז איך זה מתיישב? אז הרמב"ן מסביר שם, כמו שהשדי חמד מבאר בו, שיש הבדל בין הקיום לביטול. בקיום העשה יותר גבוה מאשר הלאו. ברור שלקיים עשה זה דבר יותר גדול מאשר להימנע מלאו. אבל למה זה יותר גדול? כי להימנע מלאו זה דרישה יותר בסיסית. לקיים עשה זה ממש צדקות. להימנע מלאו זה סטנדרט, זה ברור, כל אחד צריך להימנע מלאו, נכון? אבל זה בדיוק הסיבה למה בצד המעבר, לא בצד הקיום, כשעוברים על לאו זה יותר חמור מאשר כשמבטלים עשה. כי זה שאתה מבטל עשה, אז אתה לא צדיק כזה גדול, אבל אתה לא רשע. אבל אם אתה עובר על לאו, אז אתה רשע. עכשיו, כשאם היינו מדברים פה על העשה, אם הכרת הזה היה כרת על עשה, אז השיקול הזה לא היה מתחיל. כי אם זה היה על עשה, אז העובדה שהעשה הזה נאמר רק ביום כיפור והעשה ההוא נאמר גם בשבתות וימים טובים אומרת שיום כיפור יותר חמור. אבל זה עוד דיוק למה שאמרתי קודם, מדובר פה על הלאו, לא על העשה. הכרת ניתן על הלאו. ומצד הלאו זה באמת נכון. מצד הלאו ככל שהסטנדרט יותר רחב או יותר נמוך, זה אומר שהדבר יותר בסיסי. מה שנקרא פה יותר חמור הכוונה יותר בסיסי. יותר חמור לעבור עליו, לא לקיים אותו. לקיים אותו זה פחות משמעותי, לעבור עליו זה יותר חמור. אבל פה, כיוון שאנחנו דנים בעונש, הכרת, כיוון שזה דן בעונש, עונש באמת עונש יותר חמור מגיע למה שיותר בסיסי, לא למה שיותר גבוה, למה שצדקות יותר גבוהה, אלא למה שיותר בסיסי. ולכן זה מתיישב היטב עם מה שהערתי קודם שבעצם פה ודאי הגמרא מניחה שהכרת ניתן על הלאו, לא על העשה. ולכן הקריטריון לחומרה הוא באמת קריטריון של רוחב היריעה. גם בעינוי וגם במלאכה זה שניהם כריתות, רק על העינוי אין לנו אזהרה וזה מה שאנחנו מחפשים כאן. ואנחנו עושים את הקל וחומר. עוד נקודה שרואים בלימוד הזה, זה נראה לימוד נורא טכני אבל שימו לב כמה נקודות הוא מחביא מאחוריו. הערה נוספת רואים פה שמלאכה ועינוי שייכים לאותה משפחה. שביתה, מה שראינו בשיעור המבוא. אם זה לא היה שייך לאותה משפחה היה קשה מאוד להבין את הקל וחומר הזה. מה זה משנה? המלאכה שייכת בכל הדברים והעינוי שייך רק ב… גם עשיית תשובה שייכת רק ביום כיפור, אז לא חשוב לעשות תשובה? עניינו של יום כיפור זה לעשות תשובה. שבתות וימים טובים לא מיועדים בשביל שנעשה תשובה. הבדל בין שני ההקשרים האלה יכול להיות גם הבדל שבסוג, לא רק הבדל שבעוצמה. שבתות וימים טובים יש להם עניין אחר מאשר ביום כיפור. מה זה מוכיח? למה זה אומר שזה יותר חמור? מלאכה העניין שלה הוא שביתה נגיד ולכן זה שייך גם בשבתות וימים טובים, ועינוי זה בכלל תשובה, ותשובה זה רק עניין ביום כיפור. אז זה אומר ששביתה יותר חמורה מתשובה? למה מה זה קשור? זה מדבר בשני מישורים לגמרי שונים. אם הקל וחומר הזה מניח שיש איזושהי היררכיה, איזשהו מדרג בין העינוי לבין המלאכה, זה עוד פעם מניח ששניהם שייכים לאותה קטגוריה. שניהם זה שביתה, הלכות שביתת עשור. אלא שבשבתות וימים טובים נדרשת רמה נמוכה של שביתה, רמה בסיסית של שביתה, לא נמוכה, רמה בסיסית של שביתה שזה שביתה ממלאכה. ביום כיפור חוץ מהשביתה ממלאכה נדרשת גם שביתה מהנאה, מאכילה ושתייה. אז זה אומר שהדרישה הזאת היא שביתה ברמה יותר נמוכה. סליחה, מצד הלאו כמובן, לא מצד העשה. מצד העשה זה יותר גבוה. מצד הלאו זה רמת שביתה שהיא מיועדת לצדיקים יותר גדולים, נקרא לזה כך, פחות בסיסי. אבל ודאי שזה סוג של שביתה, כי אם זה לא היה סוג של שביתה אז מה שייך ללמוד מלאכה מעינוי? אין שום קשר. דוגמה חביבה עליי מאוד, בעלי הכללים מביאים אותה. אפשר ללמוד קל וחומר לחייב משקוף בציצית. מכירים את זה?

[Speaker C] כן אמרת לנו את זה באחד השיעורים.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז שם לא זכרתי. אז משמה מה הבעיה? כן מה בגד של ארבע כנפות שפטור ממזוזה חייב בציצית, משקוף שחייב במזוזה אינו דין שיהיה חייב בציצית? עכשיו למה זה מצחיק? זה קל וחומר שכמוהו אתם יכולים למצוא מאות.

[Speaker G] מה הגניבה מהכיס? מה?

[הרב מיכאל אברהם] הקיס שלי.

[Speaker B] כן

[Speaker G] הקיס שלי

[הרב מיכאל אברהם] והכיס שלך.

[Speaker B] זה לא באותו מישור, אין קשר.

[הרב מיכאל אברהם] כי ההנחה… שלנו וצריך להבין למה, אבל ההנחה שלנו זה שהפרמטר שקובע חיוב במזוזה והפרמטר שקובע חיוב בציצית אין שום קשר ביניהם. זה לא קשר של חומרה וקולה. זה פשוט שני צירים שונים, לא מדברים אחד עם השני. אז זה שפה ההוא לא שייך, זה לא בגלל שהוא יותר קל, אלא זה לא שייך לפה, זה לא רלוונטי, זה נושא אחר. מישהו יכול לקבוע מדרג בין בגד של ארבע כנפות למשקוף? מי יותר חמור ממי? זה לא קשור למי. זה שני סוגים שונים שהם דורשים טיפול שונה, טיפול הלכתי שונה. אותו דבר היינו אמורים להתייחס למלאכה ולעינוי. מה מה מה המקום להשוות ביניהם? זה זה ציר, ברגע שזה שני צירים שונים או לא תלויים, אי אפשר ללמוד מאחד על השני, לא בקל וחומר ולא בבניין אב. כשהגמרא עושה קל וחומר או בניין אב, היא מניחה שיש קשר בין הצירים, שזה בעצם אותו ציר, רמות שונות או דירוג או מדרג שונה על פני אותו ציר. זו שביתה בסיסית וזו שביתה פחות בסיסית.

[Speaker B] אלא עינוי בשבת לא שייך בכלל.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, בגלל שעניינה של שבת, להיפך, עינוי אסור בשבת. הרי עינוי זה אסור בשבת, לא שלא חייבים להתענות בשבת. אז זה ברור שזה לא בגלל קולת השבת, אלא זה לא שייך. לא, אבל זה כן. זה כן שייך בגלל שעינוי זה סוג של שביתה. זה בדיוק הנקודה. וברמה העקרונית גם בשבת היינו צריכים להתענות. יש מצוות עונג, אבל עקרונית היינו צריכים להתענות גם בשבת, רק בשבת נדרשת שביתה בסיסית יותר, לכן שם אין בעיה אם לא נתענה, ואז גם יש מצווה של עונג שבת. בסדר? אבל אבל מבחינת איסור חובת השביתה, חובת השביתה שם היא רק חובת השביתה הבסיסית. וזה מוכיח עוד פעם את מה שראינו ברמב"ם בעצם בלשון הכתוב, שב ביום כיפור העינוי והמלאכה הם שייכים לאותו שדה סמנטי. זה הכל בעצם פרמטרים של שביתה, רק יש רמות שונות של שביתה או היבטים שונים של שביתה, וככל שהשביתה יותר רחבה, אז בעצם זה יום במשמעות יותר גבוהה או פחות בסיסית משני הצדדים, ולכן מצד העשה זה יותר גבוה, מצד הלאו זה פחות חמור. אוקיי? זה ה זאת ההערה הנוספת.

[Speaker B] ביום כיפור הרעיון הכללי הרי יש יש יש עונש על הנפש שלא תעונה ונכרתה. אוקיי. אז בשבת בכלל לא בכלל לא קשור.

[הרב מיכאל אברהם] מה מה מה לא הבנתי? בשבת אין חיוב להתענות.

[Speaker B] אין חיוב להתענות. אז איך אתה משווה בין שני החיובים האלה?

[הרב מיכאל אברהם] מה זה קשור לעונש? אני שאלתי איך משווים את זה לא בגלל שיש עונש ביום כיפור, אלא בגלל שעניינו של יום כיפור הוא העינוי ועניינה של שבת זה לא עינוי, זה לא הבדל שבחומרה. זה הבדל שבסוג, זה שני דברים שונים פשוט. אבל הספרא, הספרא לומד קל וחומר. אתה חוזר על השאלה שלי. הספרא עושה קל וחומר, אבל אני שאלתי למה. למה אתה עושה קל וחומר? זה סך הכל שני דברים מסוג שונה. ומכאן ראיה, ומכאן ראיה, שהספרא והרמב"ם מביא אותו ושיטת הרמב"ם וודאי כזו, שמדובר פה על שביתה. וזה כן אותו סוג. זה לא שני סוגים שונים, זה אותו סוג. העינוי והמלאכה זה בסך הכל שני היבטים של השביתה שנדרשת ביום כיפור. לכן ברמב"ם יש הלכות שביתת עשור שכוללים גם את העינוי וגם את המלאכה. אני אביא לכם אולי לא אמרתי את זה בפעמים הקודמות, בפסח למשל, הלכות השביתה בפסח, איפה זה ברמב"ם?

[Speaker D] שביתת יום טוב, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] שביתת יום טוב. איפה זה הלכות חמץ ומצה ברמב"ם? בהלכות חמץ ומצה. התוכן של היום והשביתה של היום אלה שתי קבוצות הלכה שונות. גם בסוכות אגב. השביתה של היום זה הלכות יום טוב, ועניינו של היום, ארבעת המינים וסוכה, זה בהלכות סוכה, סוכה וארבעת המינים, נכון? יום כיפור חריג. יום כיפור התוכן של היום והשביתה של היום זה באותו קובץ הלכות. לא רק שזה באותו קובץ הלכות, אלא התייחד לזה קובץ בפני עצמו, לא חלק מהלכות שביתת יום טוב או שביתת שבת, אלא זה קובץ בפני עצמו. למרות שאין הבדל בין שביתת יום טוב לשביתת יום כיפור, לכאורה היה יכול להכניס את זה בכלל בשבת. אבל לא, הוא עוסק בזה עוד פעם, בקיצור, כי באמת מבחינת הפרטים אתה יכול להסתכל בהלכות שבת, אבל עוסק בזה גם בשביתה וגם בעינוי בהלכות יום כיפור. זה מאוד ברור שיש פה בעצם שני היבטים של שביתה, הראינו את זה גם בלשון המקרא, ופה אנחנו רואים את זה גם בספרא, ולא בכדי הרמב"ם מביא את הספרא הזה כמקור לאזהרת העינוי ביום כיפור, כי זה לשיטתו שהכל זה שביתה. ולכן עכשיו אם אנחנו מסתכלים על זה, אז בעצם מה שאומרת האזהרה לעינוי ביום כיפור, זה בעצם מה אנחנו לומדים מכאן. מה שאנחנו לומדים מכאן זה שהשביתה שנדרשת ביום כיפור לא יכולה להיות לא יכולה להיות פחות סליחה, השביתה שנדרשת בשבת לא יכולה להיות פחות חמורה מהשביתה שנדרשת ביום כיפור. בסדר? זאת אומרת, פחות חמורה מבחינת העונש שלה. שיום כיפור שייך לקטגוריה הזאת. של שבת ובסך הכל ההבדלים זה בהיקף השביתה או בעד כמה, עד כמה צריך לשבות. עכשיו אני כבר כאן אעיר, אבל אחרי זה עוד נדבר על זה, מה זה היה על הלאו בעינוי. מה קורה עם עשה של מלאכה? עשה של מלאכה ביום כיפור.

[Speaker C] שבת שבתון שבת.

[הרב מיכאל אברהם] אפשר ללמוד את זה באותה צורה, נכון? ואם בשבת הקלה יש עשה של מלאכה, אז ביום כיפור, סליחה, אם

[Speaker C] בשבת

[הרב מיכאל אברהם] הקלה שאין עינוי יש רק מלאכה, נכון? יש עשה, אז ביום כיפור שיש עינוי וגם מלאכה, אז וודאי שיש עשה. אבל זה אנחנו לא יכולים להגיד, כי כל עוד אין עשה על מלאכה ביום כיפור, אז איך אתה יודע שיום כיפור שייך בכלל לקטגוריה הזאת? אחרי שכתוב העשה של המלאכה, ועוד נצטרך לראות איך הוא כתוב, אבל אחרי שכתוב העשה של המלאכה ביום כיפור, רק אז אנחנו באמת מבינים שיום כיפור הוא שבת מורחבת. אנחנו לא יודעים את זה מראש.

[Speaker C] יש את הלאו על מלאכה. מה?

[הרב מיכאל אברהם] הלאו על מלאכה יש, אבל עשה לא. זה גופא יכול להיות פירכא. עובדה שפה יש רק לאו ואין עשה, אז מי אמר שזה יותר חמור? יכול להיות שזה קטגוריה אחרת. רק אחרי שיש לנו גם את הלאו וגם את העשה, אנחנו יכולים להבין שבאמת זה מכלול אחד, זה סוג של שבת או שבת שבתון כמו ש… כן. אז עכשיו נגיע עוד מעט לעשה של המלאכה, אבל בואו נראה רגע את הסוגיה ביומא פ"א. תראו אצלכם בגמרות, ביומא פ"א בעצם דנים באותו דבר, מביאים בין היתר גם את הלימוד הזה מהספרי, מהספרא, כל פעם אני… במשנה כתוב ככה, אכל ושתה בהעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת. אכל ועשה מלאכה, חייב שתי חטאות. כי לגבי חיוב חטאות, אז צריך שני לאוין ושני או שתי העלמות. שני לאוין.

[Speaker C] איפה זה בדיוק?

[הרב מיכאל אברהם] משנה ב-פ"א עמוד א'. בסדר? אז בשביל חילוק חטאות צריך או שני לאוין או שתי העלמות. אז אם הוא אכל ושתה בהעלם אחד, אז זה גם העלם אחד וזה גם לאו אחד, אכילה ושתייה זה אותו לאו, אז לכן זה רק חטאת אחת. אבל אם הוא אכל ועשה מלאכה, גם אם זה בהעלם אחד, הוא צריך שתי חטאות. כי זה שני לאוין, אוקיי? משני שמות. אבל אוכלים שהם לא וכו', בסדר, זה משהו אחר. גמרא. אמר ריש לקיש, מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי? ביומא פ"א עמוד א'. למה לא נאמרה אזהרה בעינוי? כן, לגבי העינוי ביום כיפור לא מצאנו אזהרה, בדיוק מה שראינו בספרי, בספרא כל פעם אני… לא מצאנו אזהרה. אז אומר ריש לקיש ככה, משום דלא אפשר. אי אפשר להגיד, אין לנו דרך לנסח את זה. מעניין מאוד הגמרא הזאת. היכי נכתוב? אומר ריש לקיש, אין דרך לכתוב את זה, בוא אני אראה לכם. נכתוב רחמנא לא יאכל או לא יאכל? אכילה בכזית. זה היינו לומדים מכאן שהאכילה זה בכזית ולא ככותבת. כבר כאן אני עוצר רגע. נו, מה אם בכזית? מה הבעיה? למה חזה לא בכזית?

[Speaker C] אבל יש עשה תענו את נפשותיכם.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, זה בעשה.

[Speaker C] ועינוי זה ככותבת. זה בעשה יהיה מידה אחת והלאו יהיה מידה שנייה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, כן. מי שאכל כזית עבר רק על הלאו ולא עבר על העשה, מה הבעיה? עוד פעם ההנחה פה שהעשה והלאו שניהם מדברים על העינוי. זה לא שהלאו זה איסור אכילה והעשה הוא חיוב תענית. הלאו זה איסור על מי שלא מתענה, לא על מי שאוכל. דיברנו על זה גם בפעמים הקודמות. עכשיו תראו את זה בצורה יותר מפורשת. אז זה לא יכול ללכת, כן? אי אפשר לכתוב לא יאכל או לא יאכל. נכתוב רחמנא לא תעונה?

[Speaker C] כן, בדיוק ההפך. למה? מה זה לא תעונה? לא תעונה הכוונה לא להתענות,

[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת כן לאכול, זה וודאי לא שייך, נכון? זהו, אז בקיצור אין דרך לכתוב לאו על עינוי. איך כותבים לאו על עינוי? בקיצור יש פה באג בשפה. השפה שבו כתובה המקרא היא שפה לא שלמה. זאת אומרת, אם הקדוש ברוך הוא, תבינו את המשמעות של העניין, אפילו אם הקדוש ברוך הוא היה רוצה לכתוב לנו לאו על עינוי, הוא מוגבל, הוא יצר שפה לא טובה, לא מלאה. יש תכנים שאי אפשר לבטא בשפה הזאת. לאו על עינוי אין דרך לבטא. זו אמירה מאוד מרחיקת לכת האמירה הזו של ריש לקיש. נכון? אז אין דרך לנסח את זה. לפני שאני ממשיך, טוב, אז אין דרך לנסח את זה. ולכן מה? יש לאו או אין לאו?

[Speaker B] אין לאו.

[הרב מיכאל אברהם] אין לאו. הגמרא משמע שיש.

[Speaker C] יכול להיות שיש לאו.

[הרב מיכאל אברהם] מאיפה הגמרא יודעת שיש לאו? מהשאלה מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי. קראנו עכשיו. נכון. מה זה אומר? שיש לאו גם על העינוי. אז הגמרא יודעת שיש לאו על העינוי. וגם ריש לקיש מתווכח על זה. ריש לקיש לא בא לטעון שאין לאו. ריש לקיש טוען יש לאו, אבל הוא לא כתוב כי אין דרך לכתוב אותו. אבל זה מסיג אותנו, מסיג בסמ"ך. מסיג אותנו אחורה, אז איך התנאים ידעו שיש לאו? בסדר, במשנה ראינו שיש לאו. איך התנאים ידעו? הרי בתורה זה לא כתוב.

[Speaker C] לא יכול להיות,

[הרב מיכאל אברהם] אז הם אומרים לא, לא, יש לאו רק אי אפשר היה לכתוב. בסדר, מי אמר לך? אולי, אולי יש לאו רק בגלל שאי אפשר לכתוב, אבל אולי גם אין לאו.

[Speaker C] שתי אפשרויות, איך אתה יודע? אמרנו קודם שלא יכול להיות עונש בלי לאו.

[הרב מיכאל אברהם] ואיפה אתה יודע שיש עונש?

[Speaker C] כי כל הנפש אשר

[הרב מיכאל אברהם] לא תעונה, כרת, נכון? כרת, כרת. הכרת, אוקיי, אז לכן מה?

[Speaker C] אז אם יש, אמרנו שעונש בלי לאו אי אפשר, וזה התניה, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] אם אני, לא, אי אפשר להגיד שזה התניה, אבל אתה צריך אזהרה. וריש לקיש רוצה לטעון שאין אזהרה. אז אני שואל, אז מה אתה עושה עם פסוק העונש כשאין אזהרה? כריש לקיש טוען בתוקף אין אזהרה, נכון? זה מה שאמרנו. תבינו, ריש לקיש מעבר להסברים שלו, מה בשורה התחתונה כתוב בו? מה שכתוב בו לא תמצאו אזהרה. בהמשך הגמרא אנחנו נמצא, יש מקורות אחרים, אמוראים אחרים כן מביאים מקור. אבל ריש לקיש לא מביא מקור. ריש לקיש טוען יש פה יש לאו בלי אזהרה. הנה מצאנו דוגמה נגדית לחינוך. יש לנו מכה שבה יש עונש, הכרת, על הלאו של העינוי, אבל אין אזהרה. ולא רק זה, ריש לקיש אומר לא שיש אזהרה ולא מצאנו, אין אזהרה, אין, כי אי אפשר לכתוב את זה.

[Speaker B] והוא ממליץ, רגע, איך היא תכתוב? היא לא יכולה לא תאכל.

[הרב מיכאל אברהם] הוא מסביר, אי אפשר.

[Speaker B] זה מה שהוא אומר, אי אפשר לכתוב.

[הרב מיכאל אברהם] אין לו המלצות נוספות. אין לו המלצות, את כל ההמלצות האלה הוא דוחה, הוא מראה לך שאין דרך לכתוב את זה. אפשר להגיד שהוא מתכוון נגיד לאותה ברירה שהיא נדרשת ממקום אחר. תכף נראה. על פניו בריש לקיש מה שכתוב זה שאין, אי אפשר לכתוב ולכן אין. אתה יכול כרגע אני מציג את זה כשאלה, עוד רגע נראה בהמשך, למה אי אפשר היה איכשהו לדרוש את זה? תעשה היקש, גזירה שווה, לא יודע, איזה דרשה כלשהי. אנחנו נראה בהמשך הגמרא שבאמת עושים את זה. יכול להיות שריש לקיש לא סובר את היסוד של הרמב"ם שאפשר להזהיר מדרשה אפילו במקום שהעונש כתוב. הרמב"ם מחדש שאפשר להזהיר מדרשה אם העונש כתוב. ריש לקיש והראשונים חולקים עליו, הם טוענים שאפשר להזהיר מדרשה גם כשהעונש לא כתוב. כי דרשה זה דאורייתא לגמרי. בשיטת הרמב"ם שלו, דרשה זה לא דאורייתא. אבל אם העונש כתוב, אז אפשר להזהיר מדרשה. יכול להיות שריש לקיש זה גישה יותר קיצונית. ריש לקיש טוען אזהרה מדרשה לא חוקי. אזהרה צריכה להיות כתובה. זה מקור לרמב"ם אבל מקור אפילו שהולך יותר רחוק מהרמב"ם. בסדר? אפילו כשכתוב פה פסוק של עונש אי אפשר להזהיר מדרשה. יכול להיות. ולכן ריש לקיש לא לוקח בחשבון אפשרות לדרוש אזהרה ולכתוב במפורש הרי אי אפשר, וכיוון שאי אפשר אז לכן יש פה לאו בלי אזהרה. זה אבל מאוד קשה. זה מאוד קשה בגלל שאז לפי זה היה צריך להיות שבאמת לא יהיה לאו ובאמת לא יהיה חטאת. הכרת, אולי זה על עשה. לא יודע. בפרט שיש פה עשה, אנחנו יודעים הרי שיש עשה על עינוי. ויש כבר כריתות על עשה במילה ובפסח. אז מה הבעיה? למה לא תגיד שגם ביום כיפור הכרת הוא על העשה? לאו אין כי אין. הרי תבינו זה הרי האבסורד. אם לא היה מילה בתורה לשדים, אז אני אומר אה, בטוח שיש שדים, רק התורה לא כתבה על שדים כי אין לה מילה בשביל זה. אני צריך איזושהי אינדיקציה, אבל למה אני אומר שיש שדים? אם היה לי מקור שאומר לי תראה יש שדים, ואתה שואל מקשה עליי למה התורה לא כתבה, אז התירוץ הוא כי אין לה אופן להגיד את זה. אני מבין. אבל אין לך מקור אחר חוץ מהתורה בשביל להוציא ממנו אזהרות. אז איך אתה יכול להגיד לי כיוון שהתורה לא יכולה לכתוב לכן יש פה לאו למרות שהוא לא כתוב? אם היה לך אינדיקציה שיש פה לאו והייתה לך קושיה למה התורה לא כותבת, אז התירוץ הוא כי היא לא יכולה לכתוב. מאיפה אתה יודע את עצם העובדה שיש פה לאו בכלל? אז אפשר להגיד כמובן זה מסורת, לא יודע, הלכה למשה מסיני, לא יודע מה. היתה מסורת בידי ריש לקיש שיש פה לאו, וזה ברור שהוא לא חולק על זה, שוב פעם אני מזכיר המשנה אומרת שיש לאו. ריש לקיש לא סביר להגיד שריש לקיש אמר שבאמת אין פה לאו. אוקיי? אז אולי זה באמת מסורת וזה חוזר למה שאמרתי קודם שכל הדרשות האלה הן בעצם דרשות סומכות. אנחנו בעצם יודעים כבר את הכל. זה רק אנחנו משחקים פה, אנחנו מחפשים את ה מנסים לעגן את המסורת שהגיעה אלינו בדרשות או בפסוקים או משהו כזה, ועל זה אומר ריש לקיש תראה פה זה הגיע במסורת, אין לנו אופן לעגן את זה בכתוב, לא נורא. במקום שבו אין לנו אופן לעגן את זה זה גם בסדר כי יש לנו מסורת. אבל עד. אז באמת לפי זה יוצא שלא צריך להגיד שהעונש פה הוא עונש של התניה. גם לפי החינוך. לא לא, זה עונש שהוא על לאו. זה סנקציה על עבריינות. פה יש לאו, רק אין דרך לכתוב את זה, אז לכן לא כתבו. זה הפשט של הגמרא. רש"י אומר שלא כתוב בפסוק הזה אזהרה אבל יש לאו. אבל אין אזהרה. אין אזהרה אבל יש לאו. איך? זה מה ששואל ריש לקיש. איך יכול להיות? אומר ריש לקיש במקום שבו אי אפשר לכתוב את הלאו יכול להיות לאו גם בלי אזהרה. עכשיו תשימו עוד שנייה אחת, יש פה כל מיני אופציות בריש לקיש. תיאורטית היה אפשר להגיד שהוא באמת חושב שאין לאו, אבל זה אמרנו במשנה כתוב שיש. יש חטאת, אז זה לא סביר. יש לאו, יוצא ממסורת שיש לאו. נכון, יש לאו ואי אפשר ואי אפשר לכתוב אותו, ולאו מדרשה הוא לא מקבל אפילו במקום שיש פסוק על עונש, אז לכן הוא אומר טוב, אז המסורת עומדת בעינה. אפשרות שלישית זה שהוא מאמץ את התפיסה של הרמב"ם אבל עוד פעם עושה איזה צעד אחד רחוק מדי. הרי פסוק על עונש יש. המסורת רק אומרת שהעונש הזה הוא לא עונש על עשה אלא על לאו. נכון, כי יש רק על מילה ופסח יש כרת על עשה. עכשיו אומר ריש לקיש, זה עשה על לאו. עכשיו אני שואל את עצמי, אבל איפה הלאו? עונש על לאו. הכרת הוא על לאו, ואין לנו פסוק. ודרשות לא בחשבון לצורך הדיון כרגע. אוקיי, אז מה אומר ריש לקיש? טוב, אין לתורה איך לכתוב. כשאין לתורה איך לכתוב, אז מי אמר לך שיש לאו? אולי לא כתבה כי אין, לא כי אין לה דרך לכתוב. לא, ויש פסוק על עונש. ואין פסוק על עונש בלי שיש אזהרה. רק בגלל זה ריש לקיש אומר שיש לאו. תחשבו, לא היה נגיד שלא היה כרת על תענית בפסח. לא היה כרת. בסדר? ביום כיפור. האם ריש לקיש היה אומר כיוון שאין דרך לאסור עינוי, אז לכן יש לאו בלי שמצאנו אזהרה? מה, אתה ממציא לאו בגלל שאין דרך לכתוב אותו? אז כל הדברים שאין דרך לכתוב הם נכונים לפי העיקרון הזה, כי אין דרך לכתוב לכן הם לא נכתבו. זה אבסורד. אתה צריך להניח שזה נכון ולענות על הקושיה למה זה לא נכתב כי אין דרך לכתוב. אתה לא יכול להוציא מסקנה מזה שאין דרך לכתוב. יכול להיות שהוא הוציא את זה בגלל שיש פסוק שנותן עונש. בדיוק אותו היגיון של עונש אמרנו על זה… לא, על זה הייתה מסורת שהכרת על העשה יש רק במילה ופסח. אז אם יש פה כרת שזה די ברור שיש מסורת כזאת שזה רק על שני אלה. ויש סיבה אגב, שני אלה הם באמת יש להם דבר משותף. שדיברתי על זה פעם בבית המדרש. אבל אחרי שאני מגיע למסקנה שהכרת הזה הוא עונש על איסור, עכשיו יש באמת קושיה אבל לא מצאנו לאו, על זה עונה ריש לקיש כי אין דרך לכתוב אותו. אבל יש פה לאו והכרת הוא על הלאו. בסדר? לכן אי אפשר ללמוד מריש לקיש נגיד שבכל מקום שיש לי סברה שיש לאו, אז אם אין דרך לכתוב זה יהיה לאו ממש אפילו ילקו על זה. לא מספיק. אתה צריך אינדיקציה מהכתוב. רק פה יש אינדיקציה, פסוק העונש הוא האינדיקציה. רק נכון שבדרך כלל עונש לא מספיק אתה צריך גם פסוק שמזהיר, במקום שבו אין דרך לכתוב פסוק שמזהיר, בסדר, פסוק העונש אומר לי שכבר יש את זה גם. וזה עוד השלכה למה שראינו בחינוך שהחינוך מניח שלא רק שאם יהיה פסוק של עונש בלי אזהרה אז אנחנו נתפוס את זה כהתניה. לא, אין דבר כזה פסוק בלי אזהרה. אין עונש של התניה, אין קטגוריה כזאת. ואתה חייב להגיד את זה אם אתה רוצה להגיד את זה פה בריש לקיש, כי אחרת ריש לקיש היה צריך להגיד זה עונש של התניה. אז אין לאו. וזה הכל, זה עונש של התניה. ריש לקיש לא, ריש לקיש אומר זה עונש שהוא עונש, לא התניה. אז למה לא כתוב? כי אי אפשר לכתוב. בסדר? זה מחזק כל מיני דברים שראינו בשלבים הקודמים. כן. בראש ריש לקיש במילים אחרות, זה משהו כללי. העונש בא לשרת את הלאו הזה ובאופן נורמלי אין עונש על אי קיום עשה. חוץ מפסח ומילה. אז זאת אומרת שהאזהרה באה לשרת את העונש של הלאו. למה מחפשים את האזהרה על העשה? זה מה שאני אומר. מה אזהרה על העשה? הרי כל המשנה וכולי ואיך אתה… לא, זה לאו, זה לא עשה. זה לאו, לאו של עינוי. השאלה איפה יש אזהרה. וזאת… זה עשה, ועניתם את נפשותיכם. הנפש שלא תעונה ונכרתה כרת. למה… איך אתה יכול להזהיר על דבר של עשה? זאת השאלה. לא, זה לא עשה, זה לאו. יש מצוות עשה להתענות. הכרת על הנפש שלא תעונה זה כרת על לאו. יש לאו לא להתענות. מי שלא מתענה עבר על לאו. ועל זה שואל ריש לקיש איפה האזהרה של הלאו הזה? אם זה הכרת על העשה לא היינו מחפשים כלום, זה כרת על עשה כמו בפסח ומילה, לא צריך כלום. להיפך, ההנחה פה זה שזה לא על העשה אלא חייב להיות פה איזה שהוא לאו, ועל זה אומר ריש לקיש נכון, אבל אין דרך לכתוב אותו. אבל יש פה לאו והכרת הוא על הלאו. אפשרות אחרונה זה שבאמת ריש לקיש לא חולק על כל מי שיבוא אחריו, עוד רגע נראה את זה, כל הלימודים שבאים אחריו שלומדים איזה מדרשות. לא חולק, לא חולק. ריש לקיש רק אומר אי אפשר היה לכתוב את זה במפורש, כי אין דרך לכתוב את זה. אז מאיפה יודעים? מכל הדרשות שיובאו אחר כך. רק הוא שואל למה זה לא כתוב? זה לא כתוב כי אין דרך לכתוב את זה. ואפשר לחזק את השאלה יותר, הרי בשאר המקומות זה כן כתוב. על שבת, על יום טוב, בכל מקום כתוב, כתוב הלאו. מה הבעיה? כמו במלאכה, גם יום כיפור זה כתוב. אז למה פה משאירים את זה לדרשות? למה פה לא כותבים את זה במפורש? על זה אומר ריש לקיש כי אין דרך לכתוב את זה במפורש, לכן השאירו את זה לדרשות. מהן הדרשות? עוד רגע נראה. הגמרא בהמשך מביאה אוסף של כמה אפשרויות. ואז בכלל ריש לקיש הוא רק פתיח לסוגיה, הוא לא דעה שאחריה באות עוד דעות, אלא הוא פתיח. אין מספיק מילים בשפה שלנו? כן, כן. כן, זה מאוד מעניין. הקדוש ברוך הוא יצר את השפה הזאת, מה הבעיה לייצר שפה שבה אפשר גם לכתוב את זה? טוב, הנה אני אביא לכם אולי דוגמה נוספת לגבי גיד הנשה. האיסור גיד הנשה. איפה הלאו? "על כן לא יאכלו בני ישראל". זה לא בדיוק לאו. זה בכלל לא לאו. "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" זה תיאור. תיאור מקראי. זה לא ציווי. הוא מספר לנו למה בני ישראל נהגו לא לאכול את גיד הנשה, זכר למאבק עם המלאך וכל העניינים. בסדר? אוקיי, יפה, מנהג יפה. איך זה קשור אליי? איפה הציווי? אז הרשב"א שואל את זה בחידושי האגדות שלו על ברכות, והרשב"א אומר פה כנראה צריך להגיד שהיתה איזושהי מסורת שאומרת שיש פה באמת גם איסור, למרות שאין פה אזהרה. זה עוד דוגמה ללאו שאין לו אזהרה. אבל גם פה יש איזשהו רמז בכתוב לזה שכך ראוי לנהוג. רק נכון שזה לא ציווי של אזהרה לגמרי. במקום כזה אז אנחנו לפעמים יכולים לשחק. "אשר לא יאכלו" סובר שאם לא אכלו, אז לא יאכלו. זאת אומרת, יש, יש. "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה". כן. תיאור. מספרים לך מה בני ישראל עשו. אז מה? כתוב "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען", לכן כולנו צריכים לשבת בארץ מגורי אבותינו? מה זה קשור? מתארים לך כל מיני סיפורים. זה עשה כך, ההוא נוהג כך, וההוא לא נוהג כך. בשביל שיהיה ציווי צריך ציווי. פסוק מצווה, לא פסוק מתאר. הפסוק הזה הוא פסוק שמתאר. הרמב"ם כן מונה. את מה? לא תעשה קנ"ח. ברור, כולם מונים את זה. אה? כולם מונים את זה. על זה שואל הרשב"א. למרות שזה לאו, ברור שזה לאו. פה בכלל אין עשה, יש רק לאו בגיד הנשה. זה וודאי שיש לאו, אחרת מה האיסור בכלל? מה? עונש על גיד הנשה גם כן אני חושב שיש, לא? למה לא? כתוב באיזשהו מקום, מי שאוכל את גיד הנשה לוקה, למה לא? אבל איפה המקור לזה? לא יודע. לא צריך מקור לזה. על מלקות דיברתי פעם קודמת, על מלקות לא צריך מקור. אה, יכול להיות אזהרה בלי עונש. כן, ברור. זה רק בעונשים שהם לא מלקות צריך להם מקור מפורש. נכון, זה גם מתנגש מזה שכאילו האזהרה צריכה להיות מסיני, נגיד כמו כל הדברים שזה המחלוקת תנאים בפרק גיד הנשה. רבי יהודה וחכמים שמה, אם נאמר בטמאה או רק בטהורה, ומה שנאמר מסיני כבר רק מסיני נאמר, כדברי הרמב"ם הידוע בפירוש המשנה שם. בכל אופן אז זה רק דוגמה לזה שלפעמים כשיש לי איזושהי אינדיקציה אחרת לזה שיש איסור, אז היא יכולה לבוא מסורת ולהגיד לי או פסוק שהוא לא בדיוק מנוסח אותו דבר ולהגיד לי בעצם בכל זאת שיש פה איסור. מתקיף לה רב ביבי בר אביי: נכתוב רחמנא "הישמר במצות עינוי". יש לו הצעה, כן אפשר להכניס את זה בלשון הכתוב. אז על זה הוא אומר: אם כן "הישמר דלאו לאו, הישמר דעשה עשה". לא, "הישמר במצות העינוי" זה היה עשה, לא לאו. למרות ש"הישמר", "פן" ו"אל" זה לשונות בחז"ל, זה לשונות של לאו. ועל כן, אבל אם זה "הישמר" שמוצמד למצוות עשה, אז יש לו גדר של עשה. זה כמו לאו הבא מכלל עשה, שלפי ההלכה בגמרא "לאו הבא מכלל עשה עשה". אוקיי? מתקיף לה רב אשי: נכתוב "אל תסור מן העינוי". למה אתה משמיץ את השפה של הקדוש ברוך הוא? השפה הזאת יכולה להכיל או לבטא גם איסור על עינוי. קשיא, אומרת הגמרא. עכשיו, זה כלל ידוע, אתם מכירים את זה בוודאי, ויש הבדל בין קשיא לתיובתא, נכון? שכשאנחנו אומרים קשיא זה לא אומר שהדבר נדחה, זה אומר שיכולה להיות איזושהי תשובה ומאיזושהי סיבה הגמרא לא מביאה אותה. יש מקומות, ואפילו כמה מקומות, שבהם הרמב"ם פוסק כמו דעה שסלקא בקשיא. בסדר? זאת אומרת, קשיא ותיובתא זה לא אותו דבר. תיובתא זה שהדעה נדחתה. קשיא זה לא. למה אני אומר את זה? כי ברגע שרב אשי אומר את זה לכאורה דעת ריש לקיש נדחתה. ואז עוד מעט נראה את הדעות הבאות שהן המקור ללאו בעינוי. אבל כמו שאמרנו פה כיוון שזה סלקא בקשיא, אז באמת יכול להיות שריש לקיש יש לו איזשהו בכל זאת אפשרות להשאיר את דעתו. אוקיי. ותנא מייתי לה מהכא, אני ממשיך לקרוא בגמרא. ועיניתם את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו. יכול יהא ענוש על תוספת מלאכה? הכוונה תוספת יום הכיפורים זה דאורייתא. יש דעות שזה התוספת היחידה שדאורייתא. זה ויכוחים. אז תוספת יום כיפורים היא דאורייתא. השאלה היא מה הדינים בתוספת הזאת. השאלה אם זה ממש כמו עיצומו של יום, שאסור במלאכה ואסור בעינוי ואפילו יש כרת. העינוי זה התוספת של המלאכה. לא לא, תוספת יום הכיפורים הכוונה הזמן שלפני כניסת יום כיפור. השאלה אם בעינוי הזה יש איסור על מלאכה ואיסור על עינוי, בתוספת הזאת יש איסור על מלאכה ואיסור על עינוי. מה מה ההלכה אומרת לעשות בתוספת הזאת? האם ההלכה אומרת גם על מלאכה וגם על עינוי, שיש אפילו כרת ואיסור והכול? או שיש רק איסור ולא כרת? או שאפילו איסור לאו אין, אלא זה רק אולי עשה של תוספת? להוסיף מחול על הקודש, אבל זה לא באמת לאווין במובן הרגיל. זה כל מיני אופציות. אז הגמרא דנה פה בעניין הזה, עוד מעט נראה איך זה קשור לנושא שלנו. ומה עם תוספת? אני לא זוכר. יכול להיות אפילו מזה. בעצם היום הזה משמע שמחוץ ליום הזה יש גם משהו, רק הכרת זה רק על עצם היום הזה. אבל משמע שמעבר לעצם היום הזה גם בתוספת יש איסור בלי כרת. לא זוכר כבר, צריך לראות, אני כרגע לא זוכר מאיפה הוציאו את זה. ותנא מייתי לה מהכא, ועיניתם את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו. יכול יהא ענוש, מה זה ענוש? כרת, כן? על תוספת מלאכה? תלמוד לומר וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה ונכרתה. כן? על עיצומו של יום ענוש כרת ואינו ענוש כרת על תוספת מלאכה. יכול לא יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה, אבל יהא ענוש כרת על תוספת עינוי? עד עכשיו דיברנו תוספת מלאכה. האם כרת על תוספת עינוי? תלמוד לומר כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה. על עיצומו של יום ענוש כרת ואינו ענוש כרת על תוספת עינוי. אותו דבר, זה עיצומו של יום. יכול לא יהא בכלל עונש, אבל יהא מוזהר על תוספת מלאכה? מה הכוונה? כרת אין. אולי לאו יש? לאו במלאכה. לאו במלאכה הרי יש לנו פסוק. נכון? תלמוד לומר וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה. האזהרה שכל מלאכה לא תעשו גם היא רק על עצם היום הזה. על עיצומו של יום הוא מוזהר ואינו מוזהר על תוספת מלאכה. יכול לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה, אבל יהא מוזהר על תוספת עינוי? מה זה? איך יכול להיות? הרי עוד לא למדנו אזהרה לעינוי עצמו, אז מה פתאום מדברים פה עכשיו? האם יש אזהרה על עינוי ביום בעיצומו של יום? אז מה אתה מה אתה מתחיל לדון לי פה על אזהרה בתוספת? הגמרא מניחה שבבירור יש אזהרה על עיצומו של יום, על העינוי. נכון? אזהרה הכוונה לאו, כי עשה ודאי כתוב. אבל יש לאו על עיצומו של יום, ולכן היא עכשיו מתחילה לדון אם יש גם לאו על התוספת. והיא לא אומרת מאיפה זה. בסדר? אבל עוד רגע. אזהרה היא גם לא ידעת על עיצומו של יום. זה בדיוק. אזהרה אתה אפילו לא יודע על עיצומו של יום. אז מה אתה מביא את זה? זה מה שאמרתי. ודינו! ומה מלאכה שנוהגת בשבתות וימים טובים אינו מוזהר עליה, עינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים אינו דין שיהיה מוזהר עליו? שלא יהיה מוזהר עליו? רגע, זה מדובר על תוספת עכשיו, לא? כן. לא לא, התוספת. הכול על התוספת. זה בעצם הקל וחומר של הספרא שראינו, נכון? נכון? מה שעינוי רק לכיוון ההפוך. קודם למדנו חומרא לשבתות ועכשיו אנחנו לומדים קולא ליום כיפור. נכון? זה אבל זה שני צדדים של אותה מטבע. זה חומר וקל וזה קל וחומר, אבל זה הצד של אותה מטבע. עכשיו אומרת הגמרא, אבל אזהרה לעינוי של יום עצמו לא למדנו. אתה מדברת איתי על התוספת? מה עם היום עצמו? אזהרה לעינוי? מניין? מאיפה אנחנו יודעים את זה? לא יאמר עונש במלאכה. העונש במלאכה שהוא כתוב במפורש, הכרת, כן? דגמר מעינוי. ומה עינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים ענוש כרת, מלאכה שנוהגת בשבתות וימים טובים לא כל שכן? למה נאמר? ממש הספרא נכון שראינו? מופנה להקיש ולהדון ממנו גזירה שווה. נאמר עונש בעינוי ונאמר עונש במלאכה. מה מלאכה לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף עינוש לא ענש, עינוי לא ענש אלא אם כן הזהיר. בסדר? להבדיל מהספרא יש פה המון נקודות מעניינות. מה זאת אומרת? מה מלאכה לא ענש אלא אם כן הזהיר אף עינוש לא ענש? מה מלאכה יש בה אזהרה אף עינוי יש בו אזהרה. זאת אומרת, מה מלאכה לא ענש אלא אם כן הזהיר? לא ענש אלא אם כן הזהיר זה נכון בכל מקום. מה זה קשור למלאכה ולא למלאכה? זה כלל בש"ס. לא צריך ללמוד שאין עונשין אלא אם כן מזהירים בכל מקום לחוד. הכלל הוא שאין עונשין אלא אם כן מזהירים, תמיד. מה שאתה רוצה ללמוד זה את עצם קיומה של האזהרה, לא את זה שהעונש מותנה באזהרה. אז תגיד לי כמו ששם יש אזהרה גם פה יש אזהרה. קצת נראה מפה שכן יש פה איזושהי הוה אמינא שהחינוך שלל. לעשות פה עונש בלי אזהרה. אם יש פה עונש וזה ריש לקיש. אני מזכיר לכם שיצאנו מריש לקיש, נכון? מה אמר לנו ריש לקיש? ריש לקיש אמר לנו לא כתובה אזהרה נכון? כי אי אפשר לכתוב אזהרה, אבל העונש כתוב. מה עושים לפי החינוך במצב כזה? אמרתי לכאורה הייתי אומר שפה אנחנו נעניש בלי להזהיר, עונש של התנייה, לא עונש של סנקציה על עבריינות. עונש של התנייה. בסדר? כי הרי העונש כתוב, ריש לקיש לא יכול להגיד שלא מענישים. כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה. אז זה כתוב, אתה לא יכול להגיד, אבל לא מצאנו אזהרה. אומר ריש לקיש גם לא תמצאו כי אין דרך לכתוב את זה. אז אין אזהרה. מה עושים במצב כזה? עונשים בלי להזהיר. ועל זה בא הלימוד פה ואומר לא, ריש לקיש. הנה זה הרי אלטרנטיבה לריש לקיש. אחרי שדחינו את ריש לקיש, עכשיו מביאים אלטרנטיבה ואומרים בדיוק בגלל זה הניסוח הוא גם פה לא ענש אלא אם כן הזהיר. כי אף אחד לא אומר שאף לא יענישו פה. ברור שיענישו, הפסוק אומר שיש עונש. אלא מה? ריש לקיש רוצה לטעון שפה יענישו בלי אזהרה. אין דבר כזה. גם פה עונשים רק אם כן מזהירים. בסדר? מאיפה יודעים את זה? ממלאכה. אוקיי, אז זה מתייחס לריש לקיש. זה קצת רמז לזה שמה שהגמרא עושה פה היא לא מביאה מקור עצמאי אלא היא באה להגיד למה ריש לקיש לא צודק. גם פה עונשים רק בגלל האזהרה, לא כמו שריש לקיש רוצה לומר שפה עונשים בלי אזהרה. זה מתייחס לריש לקיש, זה לא מקור עצמאי. עכשיו אבל לעצם העניין, להבדיל מהספרא זו גזירה שווה ובספרא לא הוזכרה גזירה. עוד רגע נראה עוד רגע נראה. יש פה, חסר לי עמוד. הדפיסו לי את העמוד השני. טוב, יש למישהו? יש משהו ששלחתי במייל? לא לא, שלחתי את זה למזכירה להדפיס כי לא הייתה לי מדפסת. אה זה בצד השני. טוב יש לנו, זהו. אוקיי. תסתכלו רגע על השורה הבאה בגמרא. איכא למיפרך מה לעינוי שלא הותר מכללו, תאמר במלאכה שהותרה מכללה? הותרה מכללה הכוונה עבודה בבית המקדש. עבודה בבית המקדש הותרה, זאת אומרת המלאכה יש היתר בנסיבות מסוימות, לעינוי אין היתר. זאת אומרת אף אחד לא פטור מלהתענות ביום כיפור. האי שיטי זאת שאלה, אי שיטי כן פטור דרך אגב. אבל לא יודע, זאת הערה. אבל באופן עקרוני זה לא הותר מכללו ולכן יש פירכא. על פניו זה פורך את הקל וחומר של הספרא נכון? זה פורך קל וחומר של הספרא. הרי הקל וחומר של הספרא אומר שהמלאכה יותר חמורה מהעינוי. אז אם יש על העינוי עונש אז על המלאכה ודאי יש עונש נכון? זה מה שהגמרא גם אומרת פה נכון? ויש פירכא על זה. ותשימו לב, יש הבדל בין הגמרא פה לבין הספרא. אתם שמים לב להבדל? הספרא סיים באם אינו עניין נכון? הבבלי לא מסיים באם אינו עניין. הבבלי מסיים בהיקש וגזירה שווה, לא מופיע בספרא הדבר הזה. בסופו של דבר זה לא אם אינו עניין זה גזירה שווה. הרי איך הוא מסיים פה? הוא אומר מופנה להקיש ולדון ממנו גזירה שווה. נאמר עונש בעינוי ונאמר עונש במלאכה. מה מלאכה לא ענש, אז מה אתה צריך את כל המבוא? יש גזירה שווה. כתוב פה עונש כתוב פה עונש. מה פה לא ענש אלא אם כן הזהיר גם פה לא ענש אלא אם כן הזהיר. גמרנו. מה צריך את כל ה את כל המבוא הזה של הקל וחומר? זה לימוד אחר לגמרי מהספרא. בספרא אין היקש וגזירה שווה. בספרא מה שכתוב זה שהעונש על המלאכה הוא מיותר. למה כתבו אותו? אז אם אינו עניין לזה תנהו עניין ללאו בעינוי, נכון? לא גזירה שווה ולא שום דבר. פשוט יש דבר מיותר, אז אנחנו מיישמים אותו על משהו אחר אם אינו עניין. פה עושים גזירה שווה. נו, אז בשביל מה צריך את כל ההקדמה של הספרא? תעשה, תעשה גזירה שווה. נאמר פה עונש, נאמר פה עונש. מה כאן לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף פה לא ענש אלא אם כן הזהיר. מה הבעיה? כרת כרת, מהמילה כרת. הוא ניסה להשתמש אולי במה שהספרא אמר, בקל וחומר שהספרא ניסה להשתמש. שואל, מה השימוש? מה זה עושה פה? לכאורה זה לימוד אחר לגמרי, מה צריך את הספרא? יותר מזה, הלימוד של הספרא נדחה בגלל הפירכא. גזירה שווה אפשר לפרוך? אף פעם לא. אם הוא מופנה, תלוי מצד אחד, אם זה מופנה מצד אחד או משני צדדים אי אפשר לפרוך. אם זה לא מופנה, בפשטות לא דורשים בכלל. גזירה שווה אין פירכות. לדעתי לא תמצאו בשום מקום פירכא על גזירה שווה. אין פירכות על גזירה שווה. יש פירכות על קל וחומר ועל בניין אב, לא על כלל ופרט, לא על גזירה שווה. כל המידות של מידות לא הגיוניות אלא טקסטואליות, אין עליהם פירכא. אבל פה הגמרא פורכת את הקל וחומר. שנייה אחת, כי הפירכא תוקפת את ההיגיון, זה לא יותר חמור מזה כי יש פה קולא. הגזירה שווה לא מתבססת על מי חמור ממי. פה יש מילה כזאת, פה יש מילה כזאת, לכן אנחנו מדמים. מה יש לפרוך? זה לא קשור למי יותר חמור ומי פחות חמור. יוצא שהפירכא היא על הקל וחומר, לא על הגזירה שווה. זאת אומרת, אבל למה הקדמתי את זה? כי אז זה אומר שהקל וחומר הוא כן חלק מהלימוד, זה לא סתם גזירה שווה. ההקדמה של הקל וחומר נדרשת כדי לעשות את הגזירה שווה. והשאלה למה? והתשובה היא כי ההקדמה של הקל וחומר באה להוכיח שהעונש על המלאכה הוא מופנה. בלי שהוא מופנה לא עושים גזירה שווה. ולכן בלי הקל וחומר אין את הגזירה שווה במקרה הזה. הקל וחומר של הספרא לא עומד לעצמו בבבלי, בספרא כן. אבל בבבלי הקל וחומר הוא לא המקור, הקל וחומר הוא רק תשתית. הוא מוכיח שהעונש על המלאכה זה מופנה. עכשיו שזה מופנה עושים גזירה שווה. ואז אם אני פורך את הקל וחומר, אז נשארת לי גזירה שווה לא מופנה. גזירה שווה לא מופנה אי אפשר לעשות. אי אפשר בכלל לעשות? אי אפשר בכלל לעשות. זה הפירכא שהגמרא אומרת. זאת אומרת הפירכא פה לא תוקפת את הגזירה שווה, הפירכא תוקפת את הקל וחומר. אז א' היא מפילה את הקל וחומר של הספרא, ובבבלי שלא לומד מהקל וחומר עדיין צריך את הקל וחומר כדי להראות שזה מופנה. ברגע שיש פירכא, אז רואים שזה לא מופנה. אם זה לא מופנה אתה לא יכול לעשות גזירה שווה. הקל וחומר הצדיק את הגזירה שווה, את ההפנאה של הגזירה שווה. כי אי אפשר לעשות גזירה שווה אם לא הוכחת שזה מופנה, לפחות מצד אחד. אוקיי? אבל עכשיו, שנייה אחת, עכשיו יכול להיות שאין הבדל בין הספרא לבין הבבלי. הספרא רק מקצר וזה לא אם אינו עניין בספרא. אולי הספרא לא מזכיר גזירה שווה? לא מזכיר, אבל הוא מקצר. אומר יש פה קל וחומר וזה מיותר, ומשם לומדים לשם. איך לומדים משם לשם? אני הבנתי אם אינו עניין כי לא מזכירים כלום. יכול להיות שלא. משם לומדים לשם בגזירה שווה. אגב, אומרים להקיש ולדון גזירה שווה. אתם יודעים שהיקש וגזירה שווה זה לא אותו דבר. מה זה היקש? למה הוא הגיוני? צמוד פסוק. היקש זה פסוקים צמודים, נכון? והאמת שיש פה גם היקש. לא תעשה כל מלאכה ועיניתם את נפשותיכם. לא תעשה כל מלאכה, או תענו את נפשותיכם וכל העושה בו מלאכה ונכרתה. יש היקש בין העינוי למלאכה. מה הבעיה, למה לא לעשות את ההיקש הזה? פשוט בגלל שהעינוי פה הוא עשה והמלאכה זה בלאו. אי אפשר להקיש את העשה ללאו, אנחנו מחפשים את הלאו, נכון? אבל הכרת, הכרת בשני המקומות נאמר על הלאו. אוקיי? לכן עושים את הגזירה שווה ולא את ההיקש. מה שכתוב פה להקיש ולדון גזירה שווה, כי המילה היקש בלשון חז"ל הרבה פעמים משתמשים בה בהקשר של גזירה שווה, לא בהיקש במשמעות הרגילה. זה שימוש מושאל, זה גם מופיע בתור גזירה שווה. מה? גזירה שווה והיקש בשני מונחים הפוכים. לכן אני לא עושה היקש, אלא אני עושה גזירה שווה. ובגזירה שווה יש כרת וכרת. אז אם הכרת הזה יש עליו אזהרה, אז גם על הכרת הזה יש אזהרה. אז תגיד לי על כל הכריתות בעולם לא צריך בכלל אזהרות. כל מקום שכתוב כרת נלמד מפה שכרת זה תמיד עם אזהרה. לא. רק במקום שזה מיותר, רק במקום שיש הפנאה אנחנו עושים גזירה שווה. ולכן בכל מקום שיהיה כרת אנחנו נצטרך גם אזהרה. רק פה כיוון שזה מיותר, אז זה מחליף לי את האזהרה. בסדר? זה ההפנאה. מה הגמרא פה אומרת? תסתכל בברייתא, ההבדל בין מדרש למישהו שאומר. תנא מייתי לה מהא הכי תנא, זה ברייתא, לא זה. בכל אופן אז זה זה זה השלב של האלטרנטיבה לריש לקיש. אז בעצם כן עונשים מכוח אזהרה, לא כמו שריש לקיש אומר שעונשים בלי אזהרה, נכון? כשיש הפנאה וההפנאה הזאת יוצרת בסיס לגזירה שווה. אבל עכשיו אנחנו פורכים, מה לעינוי שלא הותר מכללו? בסדר? יורדת ההפנאה, אין מקום לגזירה שווה, גמרנו את הסיפור. אנחנו נשארים עם שוקת שבורה, בעצם מוצא היחידי כרגע זה רק ריש לקיש, שהוא נשאר בקשיא, אבל קשיא אמרנו זה לא נורא, נכון? הפירכא הזאת היא פירכא תמוהה, איכא למיפרך. פה אנחנו קצת חופרים בילפותות של הגמרא, כי יש מאחוריהן יושבים הרבה רעיונות מהותיים מעניינים. למה? מה לעינוי שכן לא הותר מכללו תאמר במלאכה שהותרה מכללה? איזה מן פירכא זאת? העינוי לא הותר מכללו כי לא צריך להתיר אותו מכללו. הלא למה הותרה מלאכה מכללה? איפה הותרה מלאכה מכללה? בקורבנות, נכון? כדי להקריב את הקורבנות אתה צריך להתיר את המלאכה. איך אני אעשה שחיטה, נטילת נשמה? אני שוחט את הקורבן, את המוספים. איך אני יכול להתיר את זה? איך אני יכול לצוות על מוספים בלי להתיר את המלאכה? אתה לא תוכל לשחוט. במקדש, אנחנו מדברים על המקדש. לא שבות, אנחנו מדברים על לאו דאורייתא. לאו דאורייתא, זה לא שבות. התירו את המלאכות, איסורי מלאכה, לא את השבותין. אז המלאכה הותרה כי בלי זה אי אפשר היה להביא את הקורבנות, אבל העינוי לא הותר כי אני יכול לעבוד כשאני מתענה, מה הבעיה? אכילת קורבן? אז אני אוכל את זה ביום ראשון, או לא אוכל את זה בכלל. אז מה? או בלילה, תלוי איזה קורבן מדובר. את הקורבנות אפשר לאכול גם בלילה רובם, דרך אגב. הרי בקודשים הלילה בא אחרי היום. אבל אם אתה אומר שכל עבודת הקורבנות דוחה את האיסור של עינוי, כי אי אפשר אחרת. איך תעשה את עבודת הקורבנות ביום? בלילה זה כבר אחרי יום כיפור, אבל האכילה של קורבנות היום אפשר לאכול גם בלילה. זה המשנה הראשונה בברכות, נכון? הקטר חלבים ואימורים זמנם כל הלילה, והאכילה זה עד חצות. אז אתה לא צריך להתיר את העינוי מכללו, את המלאכה כן, אז איזה מן פירכא זאת? זה לא בגלל שהמלאכה קלה יותר, אלא שהמלאכה צריך להתיר. אולי יש פה איזו הווא אמינא להגיד שיכול להיות שהתורה לא הייתה מחייבת אותנו להביא קורבנות כי זה כרוך בהתרת איסורי המלאכה. אבל אז זה משליך על השאלה מה טיבו של יום כיפור בכלל. האם עיקרו של יום כיפור זאת העבודה? לא שייך להגיד דבר כזה, בלי זה זה לא היה יום כיפור. אבל אם עיקרו של יום כיפור יכול להיות גם בלי העבודה, מפגש עם הקדוש ברוך הוא כולל התענית שלנו ומה שדיברנו השביתה שלנו, אז יש מקום אולי להווא אמינא כזאת שאומרת אם המלאכה היא כל כך חמורה כמו העינוי שלא יתירו גם אותה, שלא יבקשו להביא קורבנות. עד כדי כך שהאיש עתי אפילו יכול לאכול? אז אמרתי זה הערה בכל מקרה בגמרא, אני לא יודע מה לענות על זה. זאת אומרת שהדרשה שאיפה שיש עבודה אז מותר אפילו העינוי? הרי לכאורה אם האיש עתי יכול לאכול, זאת אומרת שזה אם זה נדחה אתה יכול לבטל אותו. אותה שאלה הייתי שואל גם שם. ברור, אז הייתי אומר גם את האיש עתי תבטל. ובאמת האיש עתי שנושא את כל עוונות ישראל המדברה. רצית ללמוד המלאכה מהעינוי, נכון? זאת אומרת שכאילו אז מה יותר חמור? זאת אומרת שאם את העינוי מבטלים אותו במצב שאי אפשר, ולא כמו במקדש שאתה חשבת שבגלל, לא, בעינוי לא מבטלים, אפשר. בעינוי אפשר גם. זה במקדש, אבל משם אתה רואה שבמצב שזה מתנגש אתה יכול לבטל אותו. ובאמת מותר, אבל אז קשה ממה נפשך. הגמרא הרי פורכת ואומרת שהעינוי לא הותר מכללו. להיפך, האיש עתי זו פירכא, הרי כן הותר מכללו במקום שצריך. הוא לא הותר כי לא צריך, את הקורבנות אתה יכול להקריב גם בלי עינוי, זה רק מחזק את הקושיא. אז הערתי קודם, אין לי תשובה על זה, אני לא יודע. אבל נעזוב את זה כרגע. אז אני חושב שמה שעומד מאחורי זה, אולי הדרך היחידה להבין את זה, שבאמת מהותו של יום כיפור זה לא הקורבנות. כי אם זה היה הקורבנות אז זו מן פירכא זאת? יש פה איזו הווא אמינא שאומרת אז אל תחייב להביא קורבן כדי שלא תצטרך להתיר מכללם את איסורי המלאכה. אלא מה? אם אתה מחייב להביא קורבן כנראה שאיסורי המלאכה הם לא ביג דיל בעיניך. העינוי זה העיקר. ואם אתם זוכרים אז באמת כשהתחלנו בשיעור הפותח אז דיברתי על פרשת אחרי מות ששם הכניסה אל הקודש מחייבת את כל עבודת יום הכיפורים, נכון? ואז השאלה מה באמת עיקרו של העניין, עבודת יום הכיפורים או השביתה והתענית. ואמרתי שהעבודה זה באמת הכניסה אל הקודש, זה מהות העבודה. אבל המפגש של יום כיפור עם הקדוש ברוך הוא יכול להיעשות גם בלי עבודה. כמו שהיום קורה שאין לנו מקדש. וזה כנראה המקורות האחרים, לא מפרשת אחרי מות. ואולי זה מה שמופיע מאחורי הפרכה הזאת. שהפרכה הזאת בעצם אומרת רגע, אז בעצם יום כיפור בכלל לא היה צריך לחייב עבודה. ואם אנחנו זוכרים שפרשת אחרי מות מדברת על הכניסה אל הקודש, לא על יום כיפור, אז בכלל אין בעיה. כשאתה נכנס אל הקודש ביום חול, תעשה את זה עם העבודה, אין שום בעיה. אבל כשאתה צריך ביום כיפור לשבות, אז עזוב, אז תוותר על מימד העבודה. כמו שהיום כשאין לנו מקדש אנחנו מוותרים על מימד העבודה, ועדיין היום הזה מכפר. אבל כתוב בסוף שזה ביום כיפור. ועל זה שואלים למה לא מוותרים. בדיוק על זה שואלים. אז בסדר, אז זה עוד פעם הערה. הגמרא עכשיו מציעה מקור נוסף. אז דחינו את זה, איכא למיפרך, נכון? אגב, איכא למיפרך זה קצת יש מקום לדון. איכא למיפרך הכוונה אפשר היה לפרוך. לא אומרים והאיכא זה ולא הותר מכללו, לא פורכים. איכא למיפרך, זאת אומרת יש איזה היסוס קצת בלשון הגמרא. זאת אומרת, היא לא לגמרי אני חושב נחרצת בעניין הזה שמדובר פה בפרכה. אני חושב, לפחות ככה מוזיקה של הגמרא נשמעת לי. אלא לא יאמר עונש בעינוי דגמר ממלאכה. מה מלאכה שהותרה מכללה ענוש כרת, עינוי שלא הותר מכללו לא כל שכן? אלא למה נאמר? מופנה. בקיצור הופכים את כל הסיפור. וכמובן גם את זה דוחים, זה משחק מכור, כי כמו שיש קולא במלאכה שהיא הותרה מכללה, יש חומרא במלאכה שהיא שייכת גם בשבתות וימים טובים, מה שעינוי לא שייך, נכון? וזה פשוט מהלך הפוך למה שעשינו קודם. זה רק דידקטי, אבל ברור שזה לא עובד. אמר רבינא, האי תנא עצם עצם גמר. מופנה. דאי לא מופנה איכא למיפרך כדפרכינן. מה זאת אומרת? יש גזירה שווה עצם היום הזה ממלאכה לעינוי. בסדר? עכשיו הדבר הזה הוא מופנה. איך אנחנו יודעים? הגמרא מבררת בהמשך, אבל הוא מופנה. ולכן אפשר לעשות גזירה שווה. וכאן הגמרא ממשיכה: אם זה לא היה מופנה, אפשר היה לפרוך על זה. עכשיו שזה מופנה אי אפשר לפרוך. נכון? לכן צריך את ההפנאה. כיוון שזה מופנה, אז הגזירה שווה יכולה לעבוד והפרכה שעשינו למעלה לא מטרידה אותנו. עכשיו לא צריך את הקל וחומר בכלל? ההפנאה שכאן היא כנראה הפנאה שלא מבוססת על הקל וחומר. הרי פרכנו את הקל וחומר. עוד מעט נראה מאיפה ההפנאה נאמרת. אבל אומרים שגזירה שווה שלא מופנה אפשר היה לפרוך. מה שאמרנו קודם זה לא ככה. מה שאמרנו קודם שגזירה שווה שלא מופנה אי אפשר בכלל לעשות, לא שאי אפשר לפרוך. גזירה שווה שהיא מופנה לא יעזור לפרוך, אבל גזירה שווה שהיא לא מופנה לא עושים בכלל. ומה שעשו קודם פרכה, עשו פרכה על ההפנאה, לא על הגזירה שווה. הקל וחומר יצר את ההפנאה, וכשעשו פרכה על הקל וחומר כבר לא הייתה הפנאה. אבל ההנחה הייתה שאם יש גזירה שווה אין פרכות עליה. הפרכות לא נאמרות על גזירה שווה. מפה משתמע אחרת. מפה משתמע שגזירה שווה מופנה לא פורכים עליה, גזירה שווה לא מופנה עושים באופן עקרוני אבל אם יש פרכה אז פורכים. אולי מופנה פה זה מופנה משני צדדים ולא מופנה זה מופנה רק מצד אחד? לא מוזכר פה. מוזכר פה הפנאה מצד אחד. עוד רגע נראה. גודל זה שצריך תוספת, העצם בא להוציא תוספת. אמרנו קודם שלמה נאמר בעצם היום הזה כדי שאדם לא יתחייב על תוספת, שהוא לא שמר או עשה מלאכה בתוספת? אז איך אתה יכול להגיד שזה מופנה? יכול להיות שהוא חולק על מה שנאמר קודם. באמת שאלה טובה אני לא יודע. צריך לראות במפרשים סביב הגמרא, אני פחות הסתכלתי. בכל אופן, אז מפה קצת נראה לא כמו שראינו קודם, שבגזירה שווה בלי הפנאה אפשר לפרוך, אבל כל עוד אין פרכה אז עושים. כל דבר שאתה יכול לעשות בחול לא דוחה את השבת. זה מחלוקת רבי עקיבא ורבי אליעזר בפרק רבי אליעזר דמילה בשבת, בהתחלה שמה. יותר מזה, אפילו אם לא הבאת ונגיד שזה באיזשהו מובן היום האחרון שלך רק לצורך ה… אבוד לך לפי רבי עקיבא. זה לא ידחה את השבת. לאי, אפנויי מופנה, מאיפה אנחנו יודעים שזה מופנה? אומרת הגמרא חמישה קראי כתיבי במלאכה. חד לאזהרה דיממא וחד לאזהרה דליליא. חד לעונש דיממא וחד לעונש דליליא. וחד לפנויי. דזה אחד מיותר למיגמר הימנו ממלאכה בין דיממא בין דליליא. אז האפנאה פה זה לא אותה אפנאה שעשינו שם, כי אפנאה שעשינו שם זאת אפנאה שהייתה מייתרת את הרביעי, לא את החמישי. נכון? יש אזהרה, חד לאזהרה דיממא, חד לאזהרה דליליא, נכון? חד לעונש דיממא, חד לעונש דליליא. לפי מה שאמרנו קודם העונש בעצמו מיותר כי אפשר ללמוד אותו בקל וחומר. נכון? לא החמישי מיותר, הרביעי כבר מיותר או השלישי והרביעי. זאת אומרת האפניה פה, האפנאה פה היא לא אפנאה מכוח הקל וחומר שעשינו שם, אלא סתם יש פה משהו שבאמת לא לומדים ממנו כלום, כי הכל כוסה כבר. אז את זה נועד בשביל שנלמד גזירה שווה. אז הפירכא שנאמרה למעלה זה המקום היחיד שאני מכיר, אני נדמה לי, לא בדקתי עד הסוף עוד פעם, המקום היחיד שאני מכיר שעושים פירכא על גזירה שווה. עוד פעם, מה? איפה פירכא על גזירה שווה? עוד פעם. הגמרא אומרת שאם הדבר הזה לא היה מופנה, אז הפירכא מלמעלה הייתה מפילה את הגזירה שווה. בקטע הקודם בסוגיא, הפירכא תוקפת את הקל וחומר ומורידה את האפנאה. זה בסדר, הפירכא תוקפת קל וחומר, לא גזירה שווה. אבל כאן הפירכא תוקפת את הגזירה שווה, או הייתה תוקפת לולא זה היה מופנה, ומכיוון שזה מופנה אז לא עוזר. ומכאן משמע לא כמו שראינו קודם. מכאן משמע שגזירה שווה לא מופנה עקרונית אפשר לעשות, רק פירכא תפיל אותה. זה חידוש גדול, אני לא מכיר לזה מקור נוסף. אז זה מה שנראה פה מהגמרא. עוד פעם, לא בדקתי יותר מדי מסביב, אני כרגע קורא את פשט הגמרא. צריך לחפש מופנה אולי? לא, הפוך. הגמרא אומרת: כיוון שיש פה מופנה, לא צריך לחפש. הגמרא אומרת: כיוון שפה זה מופנה, אז כאן הפירכא לא תפיל את הגזירה שווה. משמע אבל במקום שהייתה גזירה שווה שלא מופנה, אז עקרונית עושים, רק אם הייתה פירכא זה היה נופל. ופה, כיוון שזה מופנה, אז למרות שיש פירכא, אז זה לא נפל. אוקיי? החלוקה הזאת בין יממא לליליא מוזרה. למה בשבת לא שואלים איפה יש איסור מלאכה על הלילה ועל היום? החלוקה הזאת מאוד… שאלה טובה למרות שאנחנו מוצאים את זה בעוד מקומות. בסוכות, בסוכות למשל יש חילוק בין ימים ללילות. ובעצם לא בכל מקום בתורה הלילה הולך אחרי היום… לא בכל מקום בתורה, רק בקודשים. בסדר, בקודשים. אבל יש בשמחת יום טוב למשל מקורות מיוחדים על הלילה לעומת היום. יש כאלה שטוענים שבלילה אין בכלל מצוות שמחה ורק ביום. יש חילוקים, צריך באמת להבין למה הגמרא פה רוצה לעשות חילוק ביניהם. אולי באמת בגלל שיש פה איזה ערבוב בין קודשים שזה העבודה למלאכה ולעינוי שזה לא קודשים. אז אולי גם את החלקי חולין של יום כיפור נלמד מהקודשים והיה מקום לחלק בין הלילה לבין היום. לא יודע. בקיצור, עוד מקור אחרי זה מובא: רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן עינוי ונאמר להלן עינוי. מה להלן לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף כאן לא ענש אלא אם כן הזהיר. העינוי שמדובר כאן זה נערה המאורסה, לא ניכנס לזה כאן. אבל יש כאן בעצם לימוד שיש איזושהי אזהרה. ועוד מקור: אחא בר יעקב אמר: יליף שבת שבתון משבת בראשית. שבת שבתון זה יום כיפור. מה להלן לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף כאן לא ענש אלא אם כן הזהיר. כל המקורות האלה עוד פעם יוצאים נגד ריש לקיש כי בכולם הניסוח הוא לא שיש אזהרה, אלא לא ענש אלא אם כן הזהיר. בסדר? לא שלומדים את עצם האזהרה, אלא שאין פה הוה אמינא לענוש בלי להזהיר כמו שריש לקיש רוצה לומר. אגב, זה קצת נראה כאילו שריש לקיש באמת חולק על כל המקורות האלה ולא מהווה פתיח כמו שאמרתי קודם וכל המקורות האלה משלימים אותו. רב פפא אמר: הוא גופיה שבת איקרי, דכתיב: תשבתו שבתכם. זאת אומרת בעצם זה שקרוי שבת אז אתה אומר זה שבת. כל מה שנאמר בשבת נאמר גם כאן. זה איזשהו סוג של נקרא לזה גילוי מילתא. לא בדיוק גזירה שווה אלא גילוי מילתא. זה נקרא שבת. לא בגלל שפה כתוב שבת ושם כתוב שבת אז לומדים גזירה שווה, אלא פשוט המילה שבת אומרת שיש פה איזושהי שביתה כמו בשבת רגילה. למה לא תלמד שבת שבת…? זה פשוט יותר חזק, זה גילוי מילתא. זה כמו בקידושין בהתחלה אז בדף ג' לומדים קיחה קיחה משדה עפרון. מה זה קיחה קיחה משדה עפרון? אז הריטב"א שם ותוספות, הריטב"א. והריטב"א שם ותוספות, מהריטב"א בעיקר מעיר על זה שהקיחה קיחה משדה עפרון אין פירושו גזירה שווה. זה גילוי מילתא. זה גילוי מילתא שמלמד אותי את המושג קיחה, זה מילון. זה לא שפה כתוב קיחה ושם כתוב קיחה, לכן כל הדינים שנאמרים כאן נאמרים כאן. כי למשל לה לה, גזירה שווה של עבד ואישה. לה ולה. זו מין גזירה שווה. אנחנו לא לומדים את פירוש המילה לה, אלא מזה שיש פה אותה מילה ושם אותה מילה, כל הדינים שחלים פה חלים גם כאן. אבל כאן אנחנו דנים מה זה שבתון, זה פשוט זה מילון. מילון כזה למשל יכול להיעשות גם מפסוקי הנ"ך, לא רק מהתורה. כך אומרים הראשונים. 'ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל' שמה בבבא קמא בדף ג' עמוד ב', שזה פסוק מהנביאים. מה? ב' עמוד ב', כן, סליחה. אז זה פסוק מהנביאים. וכולם שואלים מה אתה עושה גזירה שווה מהנביאים? אומרים גילוי מילתא אפשר לעשות גם מהנביאים. למה? כי זה רק מלמדים אותך מה פירוש המילה, זה לא גזירה שווה. וגם פה השבת שבתון זה לא ממש גזירה שווה, פשוט אומר לך זה פשוט שבת. מה אתה רוצה? כל מה שיש בשבת יש גם פה. גם זה שבת. בסדר? אז כל המקורות האלה בעצם הם מקורות תחליפיים לריש לקיש. בדיוק. עכשיו, עוד הערה, אני כבר צריך לגמור. אז עוד הערה לגבי העשה במלאכה. עד עכשיו דיברנו על הלאו בעינוי, זה מה שעשינו עד עכשיו. לגבי העשה במלאכה, נחזור רגע לרמב"ם. הרמב"ם הרי אומר שכל דבר שנלמד מדרשה הוא דברי סופרים. ואי אפשר להזהיר ממנו ואין עונשים אלא אם כן מזהירים. אוקיי? אם יש פסוק של עונש, זה משהו אחר. מה יקרה לגבי עשה? אם יש לי עשה שנלמד מדרשה. לא אזהרה, לא לאו, אלא עשה. פה יש מקום להתלבט. אם הייתי לומד את אין מזהירים מן הדין, אז בעשה זה לא אזהרה, הרי אין עונש על זה. לעניין האיסור אתה יכול אולי ללמוד מן הדין, הבסיס לעונש זה לא יכול לשמש. אזהרה אין כאן. אבל ראינו שברמב"ם הוא אומר יותר מזה. בשורש השני הרי הרמב"ם אומר שדבר שנלמד מדרשה הוא דברי סופרים. לא סתם לא מענישים עליו, זה פשוט לא איסור דאורייתא בכלל, זה איסור דרבנן. אז אם זה ככה, אז ברור שזה גם בעשה כך. ולכן גם בעשה אין אופציה ללמוד את זה מדרשה. אז אם לא כתוב לנו עשה על מלאכה, חוזרת השאלה מה אנחנו עושים עכשיו עם העשה דמלאכה? זה כאן אין לנו אפילו את המוצא שהיה לנו בלאו, שכיוון שיש פסוק של עונש, אז אם נמצא דרשה על האזהרה זה גם בסדר. כי על עשה אין עונש, והכרת פה הוא לא על העשה. אז איפה יש, איך יכול להיות מקור לעשה במלאכה? והרמב"ם כותב שיש עשה במלאכה. אוקיי? זאת שאלה יותר קשה מאשר על לאו בעינוי. כי על לאו בעינוי יש פסוק של עונש, ופסוק של עונש דרשה יכולה להספיק. אבל בעשה, אז אם היה לנו רק אין מזהירים מן הדין, אז הייתי אומר בסדר זה על אזהרות, לא על עשין. ובשיטת הרמב"ם זה למה לא מזהירים מן הדין? כי שלומדים משהו מן הדין זה דברי סופרים. זה לא בכללי האזהרות בלאווין, אלא זה דברי סופרים בכלל, זה לא דאורייתא. אז גם עשה אי אפשר לעשות מזה, לא רק לאו. ובעשה אין לי עונש שכתוב בתורה. אז אם אין עונש, אז איך יהיה עשה? ובשיטת הרמבואם היא שיש עשה, נכון? ומאיפה לומדים? מהשבת שבת, נכון. ברמב"ם כתוב זה השבתון, קראנו את הרמב"ם הזה. אני חושב שזאת מסקנת הסוגיה פה. השבת הראשונה לא? השבתון זה לרחיצה סיכה וזה תוספת שבת, ידוע לך שבת הראשונה אומרת כי הרי השבת זה העיקר שמה שהשבתון מוסיף עליו. וזה מה שהרמב"ם כי כתוב כמה פעמים שבת שבתון. אז כנראה פעם אחת זה למלאכה ופעם אחת זה לעינוי, וזאת מסקנת הסוגיה ביומא שקראנו עכשיו. הרי רב פפא בסוף אומר שבתון איקרי. שבתון איקרי פירוש הדבר הזה גילוי מילתא, זה לא גזירה שווה. כל מה שיש בשבת יש גם ביום כיפור, אז יש עשה במלאכה ויש לאו במלאכה, כל מה שמצאת בשבת. לא צריך כלום. נכון? זה הרמב"ם. אבל אם ראיתם את האבני נזר, הפניתי אתכם לאבני נזר במייל. מי שאגב לא שלח לי מייל, אז לא מקבל מיילים, אז מי שלא שלח שישלח, כי אני לא הוספתי אותו לתפוצה. אז באבני נזר שם לומד מהגמרא בשבת ק"יד, שלפחות לפי רש"י אין עשה על מלאכה ביום כיפור. לדעתי הוא לא צודק גם ברש"י, בטח לא הכרחי ברש"י, אבל זאת טענתו. והבסיס הוא מה שאמרנו היום, כי באמת אין פסוק ודרשה לא יכולה להיות, אין מקור לעשה ביום כיפור. בגמרא שם אפשר להתלבט האם הגמרא באמת אומרת את זה או לא אומרת את זה בשבת ק"יד, אבל זה הבסיס. הבסיס הוא פשוט שאין אזהרה. אבל הרמב"ם שאומר. אבל הרמב"ם שאומר, שהרמב"ם אומר שיש עשה, ושיטת הרמב"ם היא שאפילו דרשה פה לא הייתה מועילה, זה מאוד קשה, על כורחנו שזה מסקנת הגמרא ביומא פ"א. שבתון כתיב, שבתון, כל מה שיש בשבת יש גם ביום כיפור, כולל עשה, כולל לאו, כולל הכל. בסדר? אז אני כבר לא אחזור לגמרא בקי"ד בשבת כי זה מוגזם כבר, זה התעכבתי פה יותר מדי, אני אשאיר לכם קצת את הסיכומים שלי אז תוכלו אולי לראות שם. סיכומים למחר? מה פתאום סיכומים למחר? לא למחר, לשיעור של אחר הצהריים ביום ראשון. מה זה מחר? מה זה מחר? אין מחר שום דבר. ביום חמישי השיעור על יומא. ביום חמישי ההמשך של השיעור על יומא.