כללי המלאכות – שיעור 18

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אנחנו עוברים למתעסק עכשיו. מה השם שלך? תזכיר לי? ארנולד. אוקיי. אנחנו עוברים למתעסק. ראינו עד עכשיו בעצם מעבר למבוא הכללי, אבות ותולדות בכלל איסורי שבת, מה הרעיון שלהם. אז דיברנו על אינו מתכוון, על מלאכה שאינה צריכה לגופה ועל שוגג. נכון, זה היה בעצם הנושא בסמסטר הזה, חוץ מהפעם האחרונה שעשיתי שיעור נפרד על ענייני יום השואה וכדומה. מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לעבור למתעסק והסדר הוא לא מקרי. זאת אומרת, מתעסק יכול להיות דומה לאינו מתכוון, יכול להיות דומה לשוגג ובעצם השאלה העיקרית היא איך להגדיר אותו בכלל את מתעסק. מה היחס בינו לבין שוגג? מה היחס בינו לבין אינו מתכוון? זה בעיקר שני אלה. ולכן הקדמתי את שני הבירורים האלה לפני שאנחנו נכנסים לשאלת המתעסק. אתם תראו שבמקרים מסוימים הגמרא מתייחסת ל… או הראשונים, האחרונים, מתייחסים לסיטואציה מסוימת כמתעסק ואחרים רואים את זה כאינו מתכוון או כשוגג. וזה אומר שבעצם הקו הוא קו מאוד מאוד לא חד. נדמה לי שמאחורי הדברים יושבת גם איזושהי בעיה פילוסופית ואני קצת אעיר גם עליה. אז אני מתחיל מכריתות, גמרא בכריתות. אמר רבי יהודה אפילו… רגע, אני אגדיל קצת. אמר רבי יהודה אפילו נתכוון ללקוט תאנים וליקט ענבים, ענבים וליקט תאנים, שחורות וליקט לבנות, לבנות וליקט שחורות, רבי אליעזר מחייב חטאת, רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר. אמר רבי שמעון תמהני אם פטר בה רבי יהושע, אם כן למה נאמר "אשר חטא בה"? פרט למתעסק. זאת אומרת, רבי יהושע פוטר במקרים האלה מדין מתעסק, זה נקודה ראשונה. יש לנו פה מקרים שמוגדרים בגמרא כמתעסק. ונקודה שנייה זה שיש לנו מקור מהתורה לפטור של מתעסק. כתוב "אשר חטא בה", כן, "אשר חטא בה" פרט למתעסק שהוא לא חוטא בה, זה באיזשהו מובן. לכן יש לנו גם את הפטור של מתעסק, את הדוגמאות שמגדירות אותו ואת המקור שלו. אוקיי, זה מה שמופיע כאן. זה המשנה בעצם. הגמרא אומרת "מתעסק דמאי?". כן, על מה מתעסק על מה מדובר פה? "אי דחלבים ועריות חייב, דאמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. ואי מתעסק בשבת פטור, מאי טעמא? מלאכת מחשבת אסרה תורה". זאת אומרת על מה מדובר כשאנחנו למדנו את הפטור של מתעסק מהפסוק, על מה מדובר? אם זה מתעסק באיסורי חלבים ועריות או איסורים שיש בהם הנאה, נקרא לזה באופן כללי, זה לא רלוונטי, למה? אין שם פטור. זאת אומרת, באיסורים שיש בהם הנאה אין את הפטור מתעסק. "המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה". עוד נדבר על זה, אבל קודם כל זה הנתון. זאת אומרת, ברגע שבן אדם נהנה מהאיסור גם אם הוא התעסק בו הוא לא פטור. אוקיי, אז מה כן? הוא מזיד? זאת אומרת הוא לא מזיד, מה לעשות עם זה? אז זה לא יכול להיות שזה מדבר על מתעסק בחלבים ועריות. עכשיו, מתעסק בשבת זה גם לא יכול להיות, למה? "מלאכת מחשבת אסרה תורה". אז מה? טוב מאוד, מלאכת מחשבת אסרה תורה, ולכן מתעסק פטור, מה הבעיה? כן, מלאכת מחשבת דיברנו על זה, נכון? בהקדמות. מה זה מלאכת מחשבת? מי שהיה בסמסטר הקודם בעצם, אני שכחתי שזה סמסטר אחר. מלאכת מחשבת זה משהו, אוסף עקרונות שמייחד את הלכות שבת מול כל שאר התורה ויש שם דברים מיוחדים שמופיעים רק בהלכות שבת. והסיבה לזה זה ההקשר בין התורה לבין השבת לבין המשכן, כמו שבמשכן נעשתה מלאכת מחשבת גם בשבת מה שנאסר זה מלאכת מחשבת. ולכן דברים שהם לא יהיו מלאכת מחשבת אולי לא ייאסרו, מצד שני דברים שהם כן מלאכת מחשבת ייאסרו גם אם בשאר התורה אנחנו פוטרים. ראינו שיש לזה צדדים לקולא וצדדים לחומרא. אז לכן בעצם. הגמרא אומרת פה, שברגע שזה פטור שמבוסס על מלאכת מחשבת, אז מה הבעיה? הבעיה היא שלא צריך פסוק. פטורין של מלאכת מחשבת הם נלמדים מעצם ההיקש בין מלאכות שבת לבין המשכן. אז למה אתה מביא לי פסוק "אשר חטא בה"? לא צריך פסוק. אני יודע שמלאכת מחשבת בשבת פטור, אם זה לא מלאכת מחשבת אז בשבת אתה פטור. זאת אומרת, שאם זה מתעסק בחלבים ובעריות אז לא נכון הפטור של מתעסק, כי פשוט אין פטור של מתעסק. בשבת יש פטור, אבל לא צריך מקור כי הפטור הזה נלמד ממלאכת מחשבת, אז לא צריך מקור. אז ממה נפשך, איפה נאמר הפטור הזה שנלמד מהמקור, מהפסוק "אשר חטא בה"? אומרת הגמרא: לרבא משכחת לה, כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר. קודם כל על מה מדובר? על מלאכות שבת, נכון? מבחינת איזה קטגוריה הלכתית. זה מדבר על מלאכות שבת. נכון, אז מה הייתה הבעיה במלאכות שבת? שאנחנו לא צריכים פסוק כי יש לנו את הפטור שנלמד ממלאכת מחשבת. למה צריך פסוק? אז רבא אומר כן, כן צריך פסוק. מתי? שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך מחובר. למה שם צריך פסוק? כי זה כן מלאכת מחשבת. יש פה כוונה. זאת אומרת הגמרא אומרת שדבר כזה כן נקרא מלאכת מחשבת. זאת אומרת אם לא היה פסוק, אז מדיני מלאכת מחשבת לא הייתי פוטר כאן. דבר כזה כן נקרא מלאכת מחשבת. אבל כיוון שיש פסוק "אשר חטא בה", אז אנחנו בכל זאת פוטרים. זאת אומרת שמבחינת הגדרת מלאכת מחשבת נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר זה מלאכת מחשבת. הפטור הוא רק בגלל הפסוק של מתעסק. לא, זה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה. מלאכה שאינה צריכה לגופה זה כשאתה חופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה. אתה עושה פעולה אחת שאותה גם התכוונת לעשות, רק לצורך אחר מהצורך שנעשה. כאן אתה עושה בכלל פעולה שלא התכוונת לעשות. התכוונת לחתוך את זה וחתכת את זה. אז זה לפי רבא. לאביי משכחת לה, כגון דנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר. מה ההבדל? נכון, אין בכלל כוונה לחתוך מראש, זה רק להגביה את התלוש וחתך את המחובר. לא, אם נגיד הוא התכוון להגביה את המחובר וחתך את המחובר, זה אותו דבר כמו התכוון להגביה את התלוש. להגביה אותו, מה קרה? הוא מחובר, אני יכול עדיין לבוא להגביה אותו. לא, לא לתלוש אותו. נגיד צמח מטפס, אז הוא מונח על הקרקע, אני מרים אותו.

[Speaker B] וגם אם זה

[הרב מיכאל אברהם] לא אפשרי, לא, אבל אם זה לא אפשרי אז איך הוא התכוון לזה? מה הוא יודע מה הוא מתכנן לעשות. כשהוא התכוון זה אומר שעקרונית אפשר לעשות דבר כזה. לא יודע מה זה נתכוון לעשות משהו בלתי אפשרי. בכל מקרה לא משנה, לענייננו זה הנקודה. אז מה ההבדל בין אביי לבין רבא? שאצל רבא אם הוא התכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, לפי אביי דבר כזה כנראה כן יהיה איסור, נכון? כי הוא בעצם התכוון בכל מקרה לחתוך, רק הוא חשב שזה תלוש והתברר שזה מחובר. מתי הוא יהיה פטור? אומר לנו אביי: כאשר הוא מראש לא התכוון בכלל לחתוך, הוא התכוון רק להגביה. זה כבר באמת מתעסק, זאת אומרת זה כבר משהו אחר. אז בעצם יוצא ככה, שלפי אביי גם נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר וגם נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר, שניהם זה מלאכת מחשבת. אין פה בעיה של מלאכת מחשבת. יכולה להיות פה רק בעיה של מתעסק, וגם הבעיה הזאת, אומר אביי, קיימת רק במקום שלא התכוון לחתוך, אבל אם הוא התכוון מראש לחתוך, למרות שזה תלוש וחתך המחובר, אז זה יהיה איסור. אגב, סביר מאוד שזה לא יתחייב סקילה, זה לא איסור במזיד, נכון? אבל זה יהיה איסור שוגג, זאת אומרת חטאת הוא יצטרך להביא. זה לא כשאנחנו מדברים פה שזה יהיה איסור, אין הכוונה שהוא נחשב מזיד. הוא לא נחשב מזיד, הוא לא התכוון לעשות את הפעולה, הוא לא ידע שהוא עושה פה פעולה אסורה. הטענה היא אבל שמתעסק זה משהו יותר גרוע משוגג, מתעסק אתה גם לא חייב קרבן, לא רק שאתה לא חייב סקילה. ופה הוא אומר לא לא, קרבן אתה כן חייב. כי היה פה איסור. ברור שעונש לא תצטרך, כן, אין פה מזיד. אבל בכל מקרה זה דעת אביי. לפי רבא, נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר ונתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר, שניהם כנראה יהיה פטור. שניהם זה מתעסק. אוקיי? אבל גם אביי וגם רבא מסכימים שבשני המקרים האלה זה מלאכת מחשבת. נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר, שניהם מבחינת מלאכת מחשבת זה מלאכת מחשבת. כל השאלה האם יש פה פטור של מתעסק. לפי אביי יש פטור של מתעסק רק בנתכוון להגביה וחתך, ולפי רבא יש פטור של מתעסק גם בנתכוון לחתוך וחתך, וגם כמובן בנתכוון להגביה וחתך של אביי. בסדר? זאת המחלוקת. דאתמר, שנינו: נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר, פטור. מאי טעמא? דהא לא איכוון לשום חתיכה. כן, הוא לא התכוון לחתוך בכלל. לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, קודם זה להגביה וכאן זה לחתוך, אביי אמר חייב, דהא איכוון לשום חתיכה. רבא אמר פטור, דהא לא איכוון לחתיכה דאיסורא. לחתיכה דאיסורא, לא לחתיכה דאיסורא. כן, אז זה חוזר על העניין. אנחנו כבר מגלים פה עכשיו אם ככה עוד נקודה. היו לנו דוגמאות למה זה מתעסק, היה לנו מקור מהתורה 'אשר חטא בה' שהוא המקור לפטור מתעסק, ועכשיו יש לנו דיון בשאלה מה ההבדל או מה היחס בין זה לבין מלאכת מחשבת. והגמרא אומרת שברגע שיש פסוק שפוטר מתעסק, כנראה שמבחינת פטורי מלאכת מחשבת זה לא עובר. זאת אומרת, זה לא יהיה פטור, פטורי מלאכת מחשבת. במילים אחרות, גם בשני המקרים, הן של אביי והן של רבא, זה לא פטור מדיני מלאכת מחשבת. זה מלאכת מחשבת נקרא. אוקיי? השאלה אם יהיה פה פטור של מתעסק היא יכולה להיות על הפרק. וכאן אביי ורבא חולקים. אם נתכוון להגביה וחתך וודאי יהיה פטור של מתעסק, נתכוון לחתוך וחתך, מחלוקת אביי ורבא. אוקיי? יש מקרים אחרים למשל מלאכה שאינה צריכה לגופה, בפשט הגמרא בחגיגה זה לא מלאכת מחשבת בכלל. כן?

[Speaker B] הגמרא קצת משמע שמתעסק כאילו זה יכול לחפוף גם למלאכת מחשבת, זאת אומרת לרבא משכחת, זאת אומרת יכולה להיות מתעסק דלא הוי מלאכת מחשבת ואז לא צריך את הפסוק. משמע שכאילו במתעסק עצמו יכול להיות דרגות. לא. טוב, צריך לדבר עוד מה ההבדל, אבל אין פטור של מלאכת מחשבת על המקרים האלה. זה ברור, אוקיי?

[הרב מיכאל אברהם] על המקרים שמדובר פה. עכשיו אחת ההשלכות היא, וגם רואים את זה מהדיון בגמרא בחלבים ועריות וכולי, שזה לא דין מדיני שבת. זאת אומרת הדינים של מלאכת מחשבת הם דינים שנאמרו רק לגבי איסורי מלאכה בשבת. מלאכה שאינה צריכה לגופה יש רק על איסורי מלאכה בשבת. אפילו אינו מתכוון ראינו שאמנם יש אותו בכל התורה, אבל רב חיים ועוד אחרונים מסבירים שהאיסור של אינו מתכוון בכל התורה והאיסור של אינו מתכוון בשבת זה שני איסורים שונים. זה איסור מגדרי מלאכת מחשבת וזה איסור בכל התורה. ורב חיים אפילו אומר שזה דעת וזה כוונה או רצון. זאת אומרת גם ההגדרות שלהם הם הגדרות שונות. אוקיי? עכשיו גם פה במתעסק יש לנו מבנה דומה. זאת אומרת יש מקרים שבהם אתה תהיה פטור מהלכות שבת מגדרי מלאכת מחשבת, יש מקרים שבהם אתה תהיה פטור מדיני מתעסק הכלליים, אשר חטא בה. מה ההבדל? שבמקרים מהסוג השני אתה תהיה פטור לא רק בהלכות שבת אלא בכל התורה כולה הפטור של מתעסק במקרים שהם באמת מתעסק. יש מקרים בשבת שהם מקרי מלאכת מחשבת ששמה הפטור יהיה רק בהלכות שבת כי בהלכות שבת יש דרישה נוספת שזאת תהיה מלאכת מחשבת. בכל התורה לא יהיה את הפטור הזה, אבל עקרונית מבחינתנו מה שאנחנו קוראים פטור של מתעסק זה לא פטור בהלכות שבת, זה פטור בכל התורה כולה. מי שמתעסק לא עבר איסור. אוקיי? בגמרא בשבת עב גם כן מובאת המחלוקת הזאת של אביי ורבא ושם עולה השאלה מה היחס בין זה. לבין שוגג. או לא שם, אלא ברש"י. ברש"י שם עולה השאלה מה ההבדל בין זה לבין שוגג, גם רש"י בכריתות עוד רגע נחזור אליו. ננסה רגע לחדד קצת את הקושי. לכאורה מה שיש כאן זה בסך הכל שוגג. זאת אומרת, הוא חשב שהוא מגביה או חותך תלוש, וטעה, פשוט התברר שזה היה מחובר. למה זאת קטגוריה שונה משוגג? ושוב, זאת קטגוריה שונה. למה היא שונה? כי שוגג גם הוא לא נענש, אבל שוגג עשה איסור שבת בשוגג, הוא חייב קרבן חטאת. נכון? מתעסק, ודאי שהוא לא חייב עונש. במובן הזה זה כמו שוגג. הוא לכל היותר שוגג. אבל לא, הוא פחות משוגג. הוא אפילו לא חייב קרבן. במובן הזה אין פה בכלל איסור שבת. לא שאתה פטור כי היית שוגג, אתה פטור מהסקילה, אלא אין פה בכלל איסור שבת. זה לא טיעון לעונש מתעסק. מי שהתעסק לא עשה איסור. שוגג זה טיעון לעונש. זאת אומרת, אם הייתי שוגג אי אפשר להעניש אותי. בסדר, אבל את האיסור עברתי. אז אני צריך כפרה, אני מביא קרבן. מה? רגע, אתה כבר עונה. אני קודם כל רוצה לחדד את השאלה. האינו מתכוון, סליחה, המתעסק, אתה בכלל לא עברת איסור. זה לא טיעון לעונש. אם אתם זוכרים נתתי בדיוק את ההקדמה הזאת בתחילת השיעורים על אינו מתכוון. שבאינו מתכוון הרבה פעמים אנשים חושבים טוב לא התכוונתי, כאילו זה תמיד לא התכוונתי, זה כאילו טיעון לעונש, אני לא אשם. לא. אינו מתכוון זה אומר שאין פה איסור. זה לא טיעון לעונש. אם אתה עשית את זה באינו מתכוון, זה לא בגלל שאתה לא אשם אז פוטרים אותך מהעונש, אלא אין איסור בכלל. מי שעשה באופן כזה הוא בכלל לא עשה איסור. שימו לב, באינו מתכוון לא חסר שום דבר בכוונה שלו. לא באמת חסר. תחשבו מי שגורר ספסל ויוצר חריץ. בסדר? מה זה אומר שהוא לא התכוון בתפיסה הפשוטה? נעזוב כרגע את רב חיים. בתפיסה הפשוטה זה אומר שהוא לא עשה את זה בשביל ליצור את החריץ. אבל הוא ידע שיווצר חריץ. לא היה פה איזשהו משהו שהוא לא התכוון אליו, רק הוא לא עשה את זה בשביל החריץ. הוא עשה את זה בשביל לגרור את הספסל. אין פה שום, זאת לא יכולה להיות טענה לפטור מעונש. אם באמת דבר כזה היה אסור, אז אין לך שום טענה של פטור מעונש. ידעת שיווצר פה חריץ. נכון? למה עשית את זה? כי לא את זה רציתי. אז מה אם לא את זה רצית? כמו שאני ארצח בן אדם, אני אומר אני רק התכוונתי להתאמן במטווח. עכשיו ראיתי שהוא פה, הוא פשוט היה מטרת הדמות שלי, אוקיי? אז יריתי עליו והרגתי אותו. עכשיו אני אומר תראו, אני לא התכוונתי להרוג אותו, אני רק התכוונתי להתאמן בקליעה למטרה. אוקיי? אז אתם מבינים, אם היית אומר שדבר כזה הוא לא רצח, אז זאת טענה מהותית. דבר כזה לא מוגדר כרצח. אבל ודאי שזאת לא יכולה להיות טענה שפוטרת אותי מעונש, תראו אני לא אשם. מה אתה לא אשם? אתה אשם לגמרי. זה שלא היית מעוניין בזה שהוא ימות אלא רצית רק להתאמן בקליעה למטרה זה לא קשור לשאלת האשמה. במקום שבו אני יכול להגדיר את האיסור באופן כזה, שאם אני לא מתכוון לזה אלא רק לזה אז אין איסור, אז אתה יכול להעלות את הטענה הזאת. אבל אתה לא יכול להעלות את הטענה הזאת כטענה להקלה בעונש. בסדר? לכן זה לא רק שזה לא נאמר על הקלה בעונש, זה לא יכול להיאמר על הקלה בעונש. זאת לא טענה שנאמרת על הקלה בעונש. אוקיי? שוגג זה טענה להקלה בעונש. עכשיו במקרה הזה של מתעסק, זה מה שאני עכשיו רוצה לחדד. במקרה הזה של מתעסק כן אפשר להגיד שזה טיעון להקלה בעונש. ולכן קושרים את זה למלאכת מחשבת ולשאר. זה טיעון להקלה בעונש. למה? קודם כל אני חשבתי שאני חותך תלוש או מגביה תלוש, בכל מקרה דבר שהוא לא אסור, ויצא לי שתלשתי את המחובר. מה אתם רוצים? אני שוגג, לא ראיתי, אנוס, שוגג, לא משנה מה מהמשפחה הזאת. זה טיעון להקלה בעונש. בגמרא פה רואים לא כך. בגמרא פה רואים שמתעסק לא עשה איסור. לא שאני פוטר, שוגג עשה איסור רק יש טיעון להקלה בעונש. אינו מתכוון לא עשה איסור בכלל. מבחינת שתי הקטגוריות האלה המתעסק דומה לשוגג. זה טיעון להקלה בעונש. נכון? כי לא התכוונתי. מה רואים פה? רואים פה, נכון, זה ברור שיש פה גם את ממד השגגה. הטענה היא שיש פה עוד משהו, לא במקום אלא עוד משהו. בסדר? מה זה העוד משהו הזה? שאין פה איסור. אם אני מתכוון להגביה את התלוש או לחתוך את התלוש וחתכתי את המחובר, אז חוץ מזה שיש לי טענה להקלה בעונש כמו שוגג, יש גם פטור מהותי, לא עשיתי איסור. ממילא גם לא צריך את הטיעון להקלה בעונש. אבל עקרונית גם אם היה פה… אבל ודאי שמזיד לא יהיה. פשוט הוא יהיה שוגג. אז ברור שבכל מתעסק יש גם מימד של שוגג, אבל זה לא רק מימד של שוגג. מה עוד? יש פה עוד משהו כמו אינו מתכוון. זה שילוב בין השוגג לבין האינו מתכוון. המתעסק, זה הנקודה החשובה. מה זאת אומרת? מצד אחד יש פה את המימד הסובייקטיבי, לא התכוונתי לזה, התכוונתי לזה, אני לא אשם, לא ידעתי שאני עושה איסור. אוקיי? לכן למשל מה שכתוב ב… כן? התכוון לחתוך תאנה כזאת וחתך ענבים, שמה זה משהו אחר. שמה הוא כן התכוון לאיסור, אסור לחתוך ענבים ואסור לחתוך תאנים. אין הבדל, המקרים של המשנה, נכון? לכן אני עוזב את זה כרגע, אני מדבר כרגע על המקרים שבגמרא. אז מצד אחד יש פה את השוגג. ובמובן הזה זה לא דומה לאינו מתכוון. מי שגורר ספסל ונוצר חריץ, אין לו שום מימד של שוגג. הוא ידע בדיוק מה הולך לקרות פה. שמה אין בכלל מימד של שוגג. זאת אומרת לפי רבי יהודה שמחייב על אינו מתכוון הוא מחייב ממש, הוא לא מחייב חטאת. מחייב סקילה. נעזוב כרגע, יכול להיות שמצד מלאכת מחשבת בכל זאת זה יורד לאיסור דרבנן, מחלוקת ראשונים שראינו אותה. ברמה העקרונית ודאי שפטור של שוגג אין שם. באינו מתכוון אין פטור של שוגג. מצד שני בשוגג אין פטור של אינו מתכוון. זאת אומרת עשית איסור, רק בשוגג, יש לך טענות להקלה בעונש. זה לא כמו אינו מתכוון. מתעסק הוא שילוב של שניהם. מתעסק יש פה גם טיעון להקלה בעונש, לא ידעתי שאני עושה איסור, לא התכוונתי לזה, זה שוגג, לא לא התכוונתי, אתה תהיה שוגג. חוץ מזה גם יש פה כנראה הגדרה של האיסור עצמו, כי עובדה שאני לא חייב חטאת. זה לא כמו שוגג. לא חייב חטאת למה? שוגג הרי כן חייב חטאת. כי פה אין אפילו את האיסור, לא רק שאני שוגג, אוקיי? עכשיו השאלה היא למה זה? מה יש במתעסק ששונה משוגג רגיל? או במילים אחרות, איפה נכנס פה המימד הנוסף של האינו מתכוון? נכון, אמרתי שבעצם מתעסק זה סכום של שוגג ואינו מתכוון ביחד. מכפלה, לא סכום. כן, של שוגג ואינו מתכוון ביחד. אוקיי? מכפלה לוגית, קרטזית, לא יודע איך שתקראו לזה. לא מכפלה רגילה, וגם לא סכום. אז השאלה איפה זה נכנס, מה ההבדל? מתי שוגג ייחשב שוגג, ואז את האיסור יש, רק יש לך הקלה בעונש, אתה מביא חטאת, ומתי שוגג יהיה מתעסק? נכנס פה המימד של האינו מתכוון. אז רש"י אומר כך: רש"י בשבת ע"ב, קודם כל הוא אומר כך, נתכוון להגביה את התלוש, כגון דנפל סכין בערוגת הירק ונתכוון להגביהו. ציור מוזר. איך אתם הייתם מפרשים? נתכוון להגביה את התלוש ותלש את המחובר. אה? היה במקום ירק?

[Speaker E] מה

[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת ירק?

[Speaker E] כרוב, אבל כרוב תלוש.

[הרב מיכאל אברהם] הוא חשב שהכרוב הוא תלוש והוא טעה, הכרוב בעצם מחובר. רש"י לא מסביר ככה. רש"י אומר נפל סכין בערוגת הירק והוא התכוון להגביה את הסכין, לא את הדבר שאותו הוא חתך. אבל הגבהת הסכין בעצם חתכה ירק כלשהו. נכון? זה לא ההסבר שאנחנו היינו מסבירים. תוספות מעיר על רש"י, חולק על רש"י. אבל רש"י ככה מפרש. למה הוא מפרש ככה?

[Speaker B] הוא מצמצם את זה, הוא לא רוצה להגיד שזה אותו חפץ והוא מחובר.

[הרב מיכאל אברהם] אם זה היה אותו חפץ מה היה הדין?

[Speaker B] לפי רבא היה… כאילו יש שם איזה…

[הרב מיכאל אברהם] רש"י מבין שאם זה היה אותו חפץ זה שוגג, זה לא מתעסק. נכון? רש"י בעצם אומר שאם אתה התכוונת להרים כרוב וחשבת שהוא תלוש והתברר שטעית, הוא היה מחובר, זה לא פטור של מתעסק, זה שוגג. זה יהיה שוגג, אתה תהיה חייב חטאת. עוד פעם, עונש אין כמובן, אתה לא ידעת שאתה עושה איסור. אבל זה רק שוגג, אין פה את המימד האחר. בשביל שיהיה פה גם את המימד של האינו מתכוון, בשביל שזה יהפוך למתעסק, אתה צריך שזה יהיה אובייקט אחר. אתה רוצה להרים את הסכין שהוא ודאי תלוש, אבל איכשהו יצא שחתכת פרי כלשהו. אוקיי?

[Speaker B] ודאי שאצל אביי, יכול להיות שרש"י רק חושב את זה לפי רבא, כי יכול להיות שלפי רבא באמת זה יותר…

[הרב מיכאל אברהם] אביי מחמיר יותר מרבא.

[Speaker B] נכון, אז יכול… אביי מה זאת אומרת מחמיר?

[הרב מיכאל אברהם] הוא פוטר יותר מרבא. לא, רבא פוטר יותר מאביי. נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר שזה לפי אביי אסור ורבא אומר זה פטור. נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר ודאי יהיה פטור לפי שניהם. אז רבא הוא המקל ואביי הוא המחמיר.

[Speaker B] עוד נקודה שהוא מביא לפי אביי זאת אומרת רק לפי הדעה המחמירה שהוא לא אומר זאת אומרת

[הרב מיכאל אברהם] לפי אביי שנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר אז רק בשני דברים שונים. אבל אם זה באותו דבר עצמו אז אביי מחייב. אין סיבה לייצר עוד מחלוקת בין אביי לרבא שלא מפורש שהביא.

[Speaker B] לא זה יכול להיות שהוא הביא את זה מזה ש… לא לא תקשיבו תקשיבו. נתכוון לחתוך זה באותו דבר

[Speaker F] וחתך או נתכוון להגביה.

[הרב מיכאל אברהם] נתכוון להגביה זה בשני עצמים שונים, להגביה את זה וחתך את זה. נתכוון לחתוך וחתך זה באותו עצם עצמו. מה קורה אם נתכוון להגביה וחתך את אותו עצם עצמו? על פי רש"י הוא יהיה שוגג ולא מתעסק. בסדר? עכשיו אז זה נקודה ראשונה. נקודה שנייה רש"י אומר וחתך את המחובר פטור דכתיב אשר חטא בה ודרשינן בכריתות פרט למתעסק בדבר אחר ועשה דבר זה. שוב פעם אתם רואים צריך להיות דבר אחר. כי אם זה אותו דבר עצמו אז לפי רש"י זה לא נקרא מתעסק, אוקיי? ושוגג היכי דמי? אז רש"י אומר טוב אז מה ההבדל בין זה לבין שוגג? הרי אתה רואה שבאותו דבר עצמו המתעסק בעצמו הוא לא מתעסק הוא שוגג. אז למה בדבר אחר המתעסק הוא לא שוגג? הרי לפי רש"י השאלה מחמירה, נכון? אם הייתה אבחנה קטגורית בין מתעסק לבין שוגג כמו שתוספות חולק על רש"י אז השאלה פחות קשה. נמצא איזשהו חילוק. אבל רש"י אומר לא, המתעסק בעצמו אם זה באותו דבר לא בשני דברים שונים הוא יהיה בעצמו שוגג. אז למה בשני דברים זה לא שוגג? מה ההבדל? הוא שגג פה והוא שגג פה, מה זה משנה? אז אומר רש"י כגון שנתכוון לכך, רגע, פרט למתעסק בדבר אחר ועשה דבר זה. ושוגג היכי דמי? כגון שנתכוון לכך אבל שגג דסבר שאין היום שבת או סבר שמלאכה זו מותרת. זה שוגג. וזה מתעסק, מתעסק בהגבהה היה ולא בחתיכה. אז מה ההבדל בין שוגג לבין מתעסק? השאלה שלכם הייתה

[Speaker B] אם הטעות שלו היא מהותית במה שהוא עושה או אם הטעות שלו היא סתם ממשהו ברקע בתנאים. נכון.

[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת אם הבן אדם יודע בדיוק מה הוא עושה ומה שהוא מתכוון זה בדיוק מה שהוא עושה, רק חסר לו איזשהו רקע, מידע על הרקע. איזה מידע? שתי אפשרויות. או חסר לו מידע עובדתי, למשל מידע ששבת היום, או שחסר לו מידע הלכתי, למשל שאסור לחתוך בשבת. נכון אלה שני סוגי השוגגים במשנה בפרק כלל גדול. מי שלא יודע ששבת היום ומי שלא יודע שאסור לצוד או לחתוך בשבת. אפרופו מישהו אמר קודם שההבדל הוא הבדל בין אם אתה לא יודע את הדין או לא יודע את המציאות. לא, זה לא ההבדל. בשוגג יש שני סוגי שוגג סליחה, מי שלא יודע את המציאות ומי שלא יודע את הדין, שניהם זה שוגג. לכן זה לא החלוקה בין שוגג לבין מתעסק. אז מה כן? רש"י אומר שמתעסק קיים במקום שבו אין לך שום שגגה לא בדין ולא במציאות, אבל אתה פשוט לא מתכוון לעשות את הפעולה שאותה עשית. אתה פשוט עושה פעולה אחרת מזו שאתה חושב שאתה עושה. אוקיי? לא לא מתכוון במובן שאינו מתכוון, כן? אלא לא מתכוון זה לא מעוניין. פה לא, אתה פשוט לא יודע. אתה לא יודע שאתה עושה בעצם פעולה א', אתה חושב שאתה עושה פעולה ב'. בשוגג אתה עושה בדיוק את הפעולה שאתה חושב שאתה עושה. אתה יודע שזה מחובר, אתה יודע שאתה חותך, ולכן אתה עושה בדיוק את מה שנתכוונת לעשות, מה שאתה חושב שאתה עושה זה מה שאתה עושה. רק לא ידעת ששבת היום או לא ידעת שאסור לחתוך בשבת. היה חסר לך מידע או הלכתי או עובדתי על הנסיבות של הפעולה, אבל הפעולה מצד עצמה היה ברור לך מה אתה עושה. מה שחשבת זה מה שעשית.

[Speaker E] מה זה לא מתכוון?

[הרב מיכאל אברהם] לא מתכוון זה מי שגורר ספסל ויוצר חריץ. פה מה

[Speaker E] קרה? הוא לא מתכוון למה שקרה, אבל הוא יודע.

[הרב מיכאל אברהם] הוא יודע שייוצר חריץ?

[Speaker B] לא, זה לא שהוא רצה לעשות פעולה אחת ויצאה… לא לא לא.

[הרב מיכאל אברהם] לא הפוך, אינו מתכוון זה משהו יותר חמור ממתעסק, לא יותר קל ממתעסק. בפשטות אינו מתכוון יותר חמור ממתעסק, עוד נדבר על זה, אבל זאת התפיסה הפשוטה. למה? דאינו מתכוון יודע בדיוק מה הוא עושה. אין לו שום טעות. הוא יודע שהוא גורר ספסל והוא יודע שיכול להיווצר פה חריץ. עוד פעם, גם אם זה לא פסיק רישא, זה לא משנה אם זה פסיק רישא או לא. גם אם זה לא פסיק רישא הוא יודע שיכול להיווצר פה חריץ, רק לא בטוח, אבל יכול להיווצר חריץ. ואת הכל הוא יודע מראש. ומה שהוא עושה זה מה שהוא חשב שהוא עושה. אין שום פער בין מה שהוא חשב לבין מה שהוא עשה בפועל. לכן זה יותר גרוע ממתעסק, זה יותר חמור ממתעסק. נגיד רבי יהודה שחולק על רבי שמעון מחייב באינו מתכוון, על מתעסק אין מחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון. אז הטענה היא שבשוגג חסר לך מידע נסיבתי, אבל הפעולה עצמה שאתה עושה או החפץ שבו אתה עושה את הפעולה, אתה יודע בדיוק במה מדובר. מה הפעולה, מה החפץ.

[Speaker G] איפה הגמרא בזה? ראינו בזה שהוא לא יודע, יש לו שתי תמרים, הוא לא יודע מה זה התאנים ומה זה הענבים?

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, אמרתי, אני עוד לא נכנס למשנה. אתה מדבר על המשנה ולא על הגמרא. התאנים והענבים, אני מדבר כרגע על הגמרא באביי ורבא. משנה נראה עוד בהמשך. בסדר? משנה זה באמת בעייתי. אז הטענה של רש"י בקיצור זה שיש לנו ככה: נעשה היררכיה, אוקיי? מתעסק זה הכי קל, אינו מתכוון קצת יותר חמור, שוגג יותר חמור. זאת ההיררכיה. למה? מה חסר בכל אחד מהם? נתחיל מלמעלה, כן? השוגג בעצם יודע בדיוק מה הוא עושה. נכון? הוא התכוון לצוד בהמה כלשהי וזה מה שהוא עשה בדיוק, או התכוון לחתוך צמח מסוים שהוא מחובר, הוא ידע שהוא מחובר וזה אכן מה שהוא עשה. לא חסר לו שום מידע ביחס לפעולה שאותה הוא עושה. הוא עושה בדיוק את הפעולה שהוא חשב לעשות. איזה מידע חסר לו, למה הוא שוגג? או מידע עובדתי ששבת היום, או מידע הלכתי שהוא לא יודע שאסור לחתוך בשבת. שימו לב, גם ב, אוקיי. זה לגבי שוגג. בסדר? מה קורה באינו מתכוון? באינו מתכוון לא חסר לו שום מידע. לא עובדתי ולא הלכתי. לא חסר לו שום מידע. לכן אין פה בכלל את הפטור של שוגג. אבל יש כלל לפי רבי שמעון, לפי רבי יהודה לא, אבל לפי רבי שמעון יש כלל שאומר שאם אתה עושה פעולה, נגיד לפחות בדיני מלאכת מחשבת למרות שיש את זה גם בכל התורה, אם אתה עושה פעולה כשמטרתך היא מטרה אחרת, אז אין פה איסור בכלל. אתה לא צריך פטורים של שגגה, כי אין איסור.

[Speaker H] מה קרה? לא התכוונתי? לא התכוונתי לאלף ועשיתי בית.

[הרב מיכאל אברהם] זה מתעסק. מה שנקרא אצלנו מתכוון בשפה היומיומית שלנו זה יותר דומה למתעסק. כשאני אומר לא התכוונתי, בעצם אני מתכוון למתעסק במשמעות של השפה העברית. בגמרא אינו מתכוון זה משהו אחר. אינו מתכוון הכוונה מה הייתה מטרת הפעולה שלי. אני ידעתי בדיוק מה קורה פה ומה אני עושה. השאלה היא מה הייתה המטרה? האם המטרה הייתה לגרור את הספסל או המטרה הייתה ליצור את החריץ? זה הכל. ולכן פה זה חידוש הלכתי. זה לא כמו שוגג שיש פה חידוש שאתה לא אשם, אז מה לעשות. פה זה חידוש הלכתי, דבר כזה בכלל לא נעשה. אין פה איסור במצב כזה לפי רבי שמעון. לפי רבי יהודה יש, אוקיי? אבל למה אני קורא לזה דבר שהוא יותר חמור ממתעסק? כי למשל לפי רבי יהודה שלא נאמר החידוש ההלכתי הזה שאינו מתכוון זה לא אסור, אז באמת רבי יהודה יגיד שהוא חייב, לא רק שהוא חייב זה סקילה. זה לא חטאת. זה יותר גרוע משוגג. שימו לב ההיררכיות פה מאוד מורכבות. זאת אומרת האינו מתכוון כאילו יותר קל משוגג, אבל זה הכל לפי רבי שמעון. לפי רבי יהודה הוא יותר חמור משוגג. למה? כי אין לו שום יחס לשוגג. באינו מתכוון אין שגגה. כל השאלה היא אם יש איסור כזה או אין איסור כזה, אבל זה לא קשור לשגגה. שגגה אין כאן. לכן אם לפי רבי שמעון אין איסור כזה, אז אין בעיה, הכל מותר. לפי רבי יהודה שיש איסור כזה, אז זה חייב סקילה, כי אין פה מימד של שגגה. זה לא קשור לעניין. זה על ציר אחר בכלל. עכשיו מה קורה במתעסק? במתעסק יש את מימד השגגה, נכון? יש את מימד השגגה הרי אני לא יודע שאני עושה איסור. אוקיי? אבל יש פה עוד משהו: אם אני מתעסק, התכוונתי להגביה ותלשתי, לא משנה אביי לשיטתו ורבא לשיטתו, אז אין פה איסור בכלל. לא התחדש שיש פה איסור. במובן הזה זה כמו אינו מתכוון, רק זה יותר קל מאינו מתכוון, כי לא רק שיש פה אינו מתכוון אלא אתה גם שוגג. באינו מתכוון רגיל אין את מימד השגגה. אם זה היה איסור, היית חייב סקילה. שנייה אחת, במתעסק יש פה מימד של שגגה. זאת אומרת, גם אם הייתי מחליט שאין פטור של מתעסק, או לפי אביי נגיד, במקרה שאין פטור של מתעסק למשל, עדיין ודאי שסקילה לא תהיה פה, כי הוא שגג. כן, לא יודע שזה תלוש, הוא לא יודע שהוא עושה איסור פה. אז זה שגגה. זה לא יכול להיות יותר גרוע משגגה. זה רק אולי יותר קל משגגה או כמו שגגה, לא למעלה. זאת אומרת זה לא יכול להיות יותר חמור משגגה, הרי הוא לא יודע שהוא עשה איסור. אז הפטור של שגגה יהיה פה. לכן ההיררכיה היא כמו שאמרתי, שוגג הוא הכי חמור, אינו מתכוון הוא השני לפי רבי שמעון, ומתעסק הוא הכי קל לפי רבי שמעון. לפי רבי יהודה ההיררכיה היא, אינו מתכוון בכלל חייב, יכול להיות איסור דרבנן בגלל מלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל נעזוב את זה, נגיד חייב, שוגג חייב חטאת אבל לא סקילה, ומתעסק מותר. למה פטור? בגלל שהמימד שהוא לא יודע ש…

[Speaker J] כאילו הוא לא יודע שהוא עשה איסור, אבל בעצם אין לו איסור.

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי, אתה לא צריך את הפטור של שוגג אם אין איסור אז לא צריך, אבל הוא קיים. נפקא מינא למי שאומר שבמקרה מסוים לא נכנס למתעסק, למשל כיוון לחתוך וחתך, אביי, שכיוון לחתוך וחתך אין פטור של מתעסק, ודאי שזה לא יהיה יותר גרוע משוגג. זו הנפקא מינא. יש את המימד של שוגג רק זה מימד ממוסך, זאת אומרת הוא לא בא לידי ביטוי כי אין ממה לפטור אותך, זאת אומרת לא עברת איסור. אבל הנקודה היא חשובה שיש פה איזשהו משהו משולב. אני אביא לכם אולי דוגמה שתחדד קצת את העניין, מה היחס… זה כתבתי פעם איזה מאמר על גניבת דעת. יודעים מה זה גניבת דעת? גניבת דעת זה למשל בא מישהו, וגמרא בחולין בדף צד ע"ב נדמה לי, הגמרא דנה שם בסוגיה של גניבת דעת, זה איסור דאורייתא גניבת דעת. כמעט לכל הדעות, יש שם איזה שיטה אחת בראשונים, הריטב"א נדמה לי מביא שזה איסור דרבנן. אבל בפשטות זה איסור דאורייתא. זה נלמד מלא תגנובו. לא, אתה מדבר על לא תגנובו. לא, זה משהו אחר. לא תגנובו יש גניבת נפשות ויש גניבת ממון. אני מדבר גניבת דעת. גניבת דעת נלמדת מהפסוק של גניבת ממון, מלא תגנובו. מה זה גניבת דעת? למשל שאני מזמין אותך אליי

[Speaker E] לסעודה,

[הרב מיכאל אברהם] ואני יודע שתהיה בחוץ לארץ השבת. אני לא אצטרך להוציא את הכסף בשביל לתת לך את האוכל, אבל אני משחק אותה כאילו שאתה יקר לי ואני מוכן להשקיע בך סעודה, זה נקרא גניבת דעת. זה אגף אחד. אגף שני, שני סוגי מקרים שמופיעים בגמרא. אגף שני זה בהלכות מקח וממכר. בהלכות מקח וממכר אתה אומר לבן אדם, קח את המכונית הזאת, היא שווה עשרת אלפים שקל, קח אותה בחמשת אלפים. עכשיו מתברר אחרי שהוא קנה את המכונית, התברר שהיא בלי מנוע. היה מנוע, כמו שאמרו הגששים, כן, אין, היא בלי מנוע. בסדר? עכשיו זה לא הונאה, כי מכונית בלי מנוע באמת מוכרים בחמשת אלפים שקל. המחיר הוא מחיר של הסחורה שקיבלת, אבל לא ידעת מה קנית. לא, זה לא מקח טעות. בגלל ש… שילמת חמשת אלפים, זה המחיר של מכונית בלי מנוע. קיבלת חמשת אלפים, מה אתה רוצה ממני? לא רצית? אין בעיה, תמכור את זה, תקבל חמשת אלפים, מה אתה רוצה ממני? קיבלת חמשת אלפים, זה שווה חמשת אלפים. נכון, הוא עבד עליו. זה גניבת דעת, זה לא הונאה. לא, מי אמר? קיבלת חמשת אלפים תמורת חמשת אלפים, אין שום בעיה עם זה. אתה לא רוצה, גם אין בעיה, אתה יכול למכור מכונית בלי מנוע, יהיה לך את החמשת אלפים בחזרה, לא הפסדת שום דבר באופן עקרוני. רק הטרחה שכרוכה בעניין הזה. בסדר, זה לא… זה נקרא גניבת דעת. אגב, ברמב"ם הגניבת דעת מהסוג השני מופיע בהלכות מכירה, והגניבת דעת מהסוג הראשון מופיע בהלכות דעות. דעות זה מידות, דעות זה לא תפיסות עולם, דעות זה מידות אצל הרמב"ם. יסודי התורה זה תפיסות עולם.

[Speaker I] אונאה חייב

[הרב מיכאל אברהם] פי שניים? לא, לא, אין לו על מה לשלם. על מה ישלם? הוא לא עשה, הוא לא גנב שום דבר. אז זה נקרא גניבת דעת. אז פעם רב עובדיה הזמין אותי לאיזה סוף שבוע כזה, עושים סוף שבוע למשפטנים, ועושים סדנאות כאלה. ובאמת ככה כשהתכוננתי לקראת הסוף שבוע הזה אז חשבתי השאלה הייתה מה בעצם היחס בין זה לבין גניבה. רבי חיים פלאג'י נדמה לי כותב, רבי חיים פלאג'י טוען שגניבת דעת זה, כן, רבי חיים פלאג'י טוען שמי שמסתכל במכתב של חברו, חרם דרבנו גרשום, מי שמסתכל במכתב שאסור לו להסתכל, מכתב של מישהו אחר, עובר על איסור גניבת דעת. אז הוא אמר לי רק עובר, כן, זה מדרש פליאה הדבר הזה, מה זה קשור לגניבת דעת? אז הוא טוען שהוא עשה חרם כדי לחזק את האיסור. זה קורה, לפעמים עושים חרם כדי לחזק איסור קיים. הוא לא חידש את האיסור, זה כל המהלך של רבי חיים פלאג'י, שרבנו גרשום לא חידש את האיסורים האלו שהוא עשה שמה אלא רק חיזק אותם על ידי חרם. בסדר? לא זה לא. חלק מהחרמות, אבל נגיד לגרש אישה בעל כורחה הוא אומר שזה באמת איסור דאורייתא, לגרש אישה בעל כורחה זה איסור דאורייתא. אז הוא שאל אותי הוא אומר לי מה זה מדרש פליאה? מה זה קשור לגניבת דעת? מה זה קשור לגניבת דעת? להסתכל במכתב של מישהו אחר. גניבת דעת זה לשקר למישהו, לגנוב דעתו, לשקר אותו. לא שיקרתי לו כלום פשוט הצצתי לו במכתב. ואז נפל לי האסימון אמרתי לו מה ההבדל, או לא מה ההבדל סליחה מה הדמיון בין שני סוגי גניבות הדעת שמופיעים בגמרא בחולין? להזמין מישהו לסעודה כשהוא בחוץ לארץ כשאני יודע שהוא בחוץ לארץ ולמכור מכונית בלי מנוע. אוקיי? מה היחס בין שני אלה? מה תגידו שבשניהם אני משקר? גניבת דעת זה לא שקר. גניבת דעת זה איסור דאורייתא, שקר אין איסור, אין בהלכה איסור לשקר אתם יודעים? רק בבית דין.

[Speaker B] אתה עושה מניפולציה כדי לשפר את המעמד שלך בעיני הבן אדם.

[הרב מיכאל אברהם] במקח וממכר זה לא מניפולציה כדי לשפר את מעמדי אצל הבן אדם,

[Speaker B] לא את המעמד שלך, המעמד של החפץ, אתה רוצה שיהיה לו הערכה לא נכונה כלפי העסקה כלפי הזה.

[הרב מיכאל אברהם] אז עוד פעם מה הקשר? למה זה אותו איסור?

[Speaker B] לא זו אותה מטרה זו אותה פעולה.

[הרב מיכאל אברהם] למה אותה פעולה? השקר שבזה? אז אני אומר אל תחזור לשקר.

[Speaker B] המטרה היא לייצר ערך.

[הרב מיכאל אברהם] או, אז רש"י מביא שם את רש"י שהוא אומר שבמזמנה לסעודה, מהסוג של הזמנה לסעודה, אתה מקבל הכרת הטוב בחינם. בעצם הוא מכיר לך טובה על זה שאתה מעריך אותו ומוכן להשקיע בו וזה שבעצם לא היית מוכן להשקיע בו. קיבלת את הכרת הטוב בחינם. טוב בעסקה מה אני מקבל הכרת טובה על ההנחה שנתתי לו וזה בחינם, לא נתתי לו הנחה גם לא תהיה לי הכרת טוב אחרי זה. הוא יגלה שאין מנוע הוא ינסה לנסוע, אם הוא לא הבאבא סאלי זה לא ייסע לו. הוא אמר לו היא אמורה לעלות אלפיים אבל אני מוכר לך אותה באלף, והאמת היא שהיא באמת עולה אלף? סתם שיקר לו. אז יכול להיות שזה גניבת דעת גם כן אני לא יודע. בסדר. בסופו של דבר אז אני טענתי את הטענה הבאה. מה ההבדל בין גניבת דעת לשקר? סתם תחשבו על זה בלי קשר עכשיו לדוגמאות של הגמרא. מה ההבדל, אנחנו הרבה פעמים אתה גונב את דעתי זה בעצם מילה נרדפת לאתה משקר לי, נכון? אבל זה לא. שקר נגיד אם מישהו ישאל אותי תגיד בן כמה אתה אני אגיד לו שתים עשרה וחצי. אז שיקרתי לו נכון? אבל לא גנבתי את דעתו. למה לא גנבתי את דעתו? לא בגלל שהוא רואה זה לא חכמה. לא גנבתי את דעתו סתם אני אידיוט. אלא הנקודה היא שהמידע הזה לא מגיע לו. לא מגיע לו. אני חייב להגיד לו מה הגיל שלי? לא רוצה להגיד לך. אוקיי? אז אם אני אומר לך משהו לא נכון אז שיקרתי, אבל זה לא גנבתי ממך שום דבר כי זה לא משהו שהוא שלך, זה לא זכות שלך לקבל את המידע הזה. גניבת דעת זה כאשר אני לוקח ממך מידע שמגיע לך שיהיה בידך. גנבתי לך את המידע כי זה מידע שלך. כשאני לוקח ממך מידע שלך גנבתי לך אותו. אוקיי? הנה שנייה אחת רגע אני עוד שנייה אחת אני רק אשלים את ההסבר. עכשיו מה אני אומר בעצם? כאשר אני מזמין אותך לסעודה, רש"י אומר שמה אתה נותן לי הכרת טובה. כמובן מגיע לך המידע הזה, האם באמת מגיעה לי הכרת טובה או לא? אתה נותן לי הכרת טובה, אז המידע האם אני באמת מעריך אותך באמת ומגיעה לי הכרת טובה על זה או לא, הוא מידע שמגיע לך לקבל אותו. אם אני לא נותן לך את המידע הנכון הזה, אז גנבתי ממך מידע שמגיע לך. אותו דבר במכונית. כשאתה קונה את המכונית, נכון, שילמת חמשת אלפים וקיבלת סחורה ששווה חמשת אלפים. אבל עדיין ברור שהמידע מגיע לך, עשית לי עסקה, עשית איתי עסקה, מגיע לך לדעת מה אתה קונה. לא בגלל שיש פה הונאה או מקח טעות או משהו כזה, אבל המידע הוא לא מידע סתם שלי שאתה סתם כקפריזה רוצה לדעת אותו, כמו בן כמה אתה, כן? זה סתם קפריזה, אתה רוצה לדעת בן כמה אני, לא רוצה להגיד לך. לא חייב לך את זה. אוקיי? כשאתה עושה עסקה, מגיע לך לדעת מה אתה קונה. עוד פעם, אין פה בעיה של הונאה ולא כלום, אבל המידע מגיע לך. לכן זה נקרא גניבת דעת. ובמילים אחרות, הטענה שלי זה שגניבת דעת להבדיל משקר, זה כאשר אני גונב ממך מידע שהוא שלך או שמגיע לך. שקר זה לתת לך מידע לא נכון או לגנוב ממך מידע שהוא לא שלך, לא מגיע לך. אז זה מידה רעה לשקר, אבל לא לקחתי ממך כלום. גניבה זה לקחת ממך משהו. כשאני לוקח ממך מידע, זה נקרא גניבת דעת. אתה נותן לי הכרת טובה על זה. אתה מעריך אותי על זה שאני מוכן להשקיע בך. אם נתת לי הערכה, מגיע לך לדעת האם הערכה הזאת מגיעה לי או לא. בסדר? אז המידע הזה בעצם במובן מסוים זכותך להחזיק במידע הזה. או לא, או לא להכיר לי טובה ולא לדעת שום דבר. אבל אני לא יכול להאכיל אותך במידע שגוי ולקבל כנגד זה הכרת טובה. בסדר? אז במובן הזה בעצם גניבת דעת זה מתפרש מילולית. אני גונב ממך מידע, גונב ממך אינפורמציה. ולכן אומר רבי חיים פלאג'י שאם אני מסתכל במכתב שלך, מכתב שהוא שלך, לא מגיע לי להסתכל שם, זה לא מידע שלי, זה מידע שלך, אז גנבתי ממך מידע. זה גניבת דעת, זה מה שהוא אומר. להסתכל, לא בגלל ששיקרתי, הנה פה למשל זה גניבת דעת הפוך. שנייה אחת. פה הגניבת דעת של רבי חיים פלאג'י זה משהו מאוד יפה בגלל שזה גניבת דעת שאין בה בכלל מימד של שקר. לא שיקרתי שום דבר. ודאי זה נקרא גניבת דעת, למה? כי גם כשאני כן משקר, האיסור של גניבת דעת זה לא השקר שבעניין. השקר הוא רק האופן שבו לקחתי את המידע שהיה מגיע לך. אבל הנה פה בהסתכלות על מכתבים, אני מסתכל על מידע שהוא שלך, לוקח ממך מידע, אבל אני לא משקר, פה אין בכלל שקר. רגע שנייה, מה?

[Speaker H] אתה גונב מידע מבן אדם, אתה מסתכל במכתב.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, בדיוק. אז מה ההבדל? מה? לא לא, אתה יכול לשאול לגבי מידע, וזו שאלה אחרת. אני עוד משפט, עוד שנייה אחת, עוד משפט, אז אני אמשיך ואז אני אענה לך. אני רציתי, אני כתבתי את זה אחרי שנפל לי אסימון שם בסמינר הזה, כתבתי מאמר על זכויות יוצרים בתחום הזה. והטענה שלי זה שזכויות יוצרים יש בזה איסור דאורייתא, פגיעה בזכויות יוצרים יש בזה איסור דאורייתא של גניבת דעת. אתה גונב מידע ששייך למישהו אחר. וזה המקור שלי וזה איסור תורה. ובדרך כלל בפוסקים לא מביאים שזה איסור תורה ומתפתלים נורא כדי להבין למה דבר כזה הוא אסור הלכתית.

[Speaker B] רגע רגע, מה?

[הרב מיכאל אברהם] זה שבזכויות יוצרים זה על משהו… לא לא, זה משהו אחר, אני הקדמתי את זה, עכשיו אני אענה לשאלה, הוא שאל את אותה שאלה. מה שאני רוצה לומר זה כאשר אני לוקח מידע שהוא סודי, כן? הוא שלך, הוא שייך לך ואתה לא רוצה שהוא יצא. מה זה נקרא לקחת אותו? הרי נר לאחד נר למאה. אני לוקח ממך את המידע, המידע עדיין נמצא אצלך, זה לא שהעלמתי ממך את המידע. לא גנבתי לך את המכתב. קראתי אותו ואחרי זה זה עובר אליך ואתה קורא אותו גם כן. במידע חלק מהעניין זה היחידיות. זה שהמידע הוא רק אצלך. אם המידע הוא לא רק שלך, אז הוא לא שווה כלום, ברור. מידע שהוא נמצא… השם שלי נמצא בספר הטלפונים. אז המידע הזה הוא אם מישהו ייקח לי את המידע הזה כביכול יגלה את השם שלי למרות שלא גיליתי לו, זה לא מעניין, אין לי יחידיות על המידע הזה, המידע הזה נמצא אצל כולם. לקחת מידע פירושו לפגוע ביחידיות שלך לגבי המידע. והבאתי לזה מקור מגמרא אגדתית בסנהדרין. הגמרא אומרת שמה שבאו חבריו לרבי אליעזר ביום מותו, הוא היה מנודה הרי בלוד, באו אליו ביום מותו והוא אמר הרבה חיסרתי מרבותיי, הרבה למדתי מרבותיי ולא חיסרתי מהם אפילו ככלב המלקק מן הים. אפילו הוא אמר הרי הוא בור סוד… אני למדתי מרבותיי, כל מה שאתם רואים אצלי, הכל למדתי מרבותיי. וכל זה לא חיסר מהידע שלהם אפילו ככלב המלקק מן הים. הלק הזה שלקחת מהים, רבותיי היה להם מידע פי אלף יותר משלי. זה בעצם מה שהוא רוצה לומר. עכשיו השאלה המעניינת היא, רש"י כבר עומד על זה שם במקום ברמז, אבל מי שקורא את זה בנחישות וברגישות אז רואה את זה, מה זה נקרא לחסר מרבותיי? אם למדתי מהם משהו חיסרתי מהם? עכשיו גם אני יודע אבל הם עדיין יודעים את זה, לא לקחתי מהם את המידע הזה, בניגוד לסיפורים החסידיים על זה שהוא קונה את המנגינה מהרועה ואז הרועה שוכח את המנגינה ורק הרבי יודע אותה. אוקיי? וכשאתה לומד מידע ממישהו אתה לא מחסר את זה מהמישהו, נכון? לא חסר שום דבר, המידע נשאר אצלו רק עכשיו גם אתה יודע. אז מה החסר? מה שאתה מחסר כי מידע שהוא ייחודי זה לא מידע שלך. הערך של מידע זה כאשר הוא רק אצלי. תחשבו על פטנט שיש לי כמו זכויות יוצרים, כן? אם הפטנט הזה ידוע לכולם אז זה שמישהו משתמש בפטנט ואני יצרתי אותו אז מה? הוא לא חיסר ממני כלום. מתי זה שווה לי המידע הזה? כשרק אצלי יש את המידע הזה ולא אצל אחרים. והחידוש הוא שאם אני המצאתי את הרעיון הזה אז הרעיון הזה הוא שלי, ומותר לי לשמור אותו אצלי ולא לתת למישהו אחר אלא אם כן ישלם או אם אני מסכים או מה שלא יהיה. זאת אומרת במידע אי אפשר להפריד את הייחודיות מהערך של המידע. בניגוד לחפץ אחר שפה חפץ אני לוקח לך את החפץ אז אין לך את החפץ, במידע גם אם לקחתי לך את המידע יש לך עדיין את המידע הזה. כן, אבל את הייחודיות כבר אין לך. אז זה מה שרבי אליעזר חיסר מרבותיו משהו, לא משנה מעט אבל חיסר. למה הוא חיסר? כי לגבי המידע שהוא למד מהם זה כבר לא ייחודי, לא רק הם יודעים את זה גם אני יודע את זה. אוקיי? עכשיו למה כל זה? אני לא יודע למה הפלגתי לכל זה. כל מה שרציתי לומר פה זה ככה. כל הנקודה שעשיתי פה זה האבחנה בין גניבת דעת לבין שקר, נכון? עכשיו תחשבו על גניבה שהיא לא גניבת דעת, גניבה רגילה. כשאנחנו עושים איזה ניתוח מושגי, גניבה רגילה זה בעצם שילוב של גזל עם שקר. נכון? זה קומבינציה של גזל ושקר. מה ההבדל בין גניבה לגזל? בגניבה אני בא בשקט אף אחד לא יודע ואני לוקח. בגזל לוקח ממך בכוח, נכון? זה מה שהמדרש אומר, לכן חייבים ארבעה וחמישה בגנב ולא בגזלן, תהיו בעצם פוחד מבני אדם יותר מאשר מהשמיים. אוקיי? למה? כי הוא מסתתר הגנב. הגזלן לא מסתתר הוא בא ולוקח בכוח. אז מה זה אומר? שבגניבה יש עוד מימד מעבר לגזל שלקחתי את הרכוש של האחר ומה זה המימד הזה? זה השקר, ההסתרה. הסתרתי ממנו את המידע שאני לוקח את החפץ. זאת אומרת יש פה גזל שמלווה בשקר.

[Speaker D] השקר הנוסף זה שאתה אומר שזה שלך. מה? השקר הנוסף זה שאתה טוען שזה שלי.

[הרב מיכאל אברהם] זה גם בגזל וגם בגניבה קיים. אני אומר שזה שלי.

[Speaker D] לא, בשוד אני לא יודע אם הוא טוען אחרת.

[הרב מיכאל אברהם] מה זה? הוא יכול לטעון הכל, ברגע שהוא תובע אותי אני אטען מה שאני אטען. זה לא ההבדל בין גניבה לבין גזל. הנקודה היא שאני חושב שגניבה זה איזושהי קומבינציה, אם נשים בשני הצדדים של הציר גזל מצד אחד ושקר מצד שני, גניבה היא איזה שהוא תמהיל ביניהם. בסדר? זה גזל שנעשה באמצעות של הסתרת מידע או שקר. אוקיי? אותו דבר פה אני בעצם רוצה לטעון, בגניבת דעת יש פה מימד של שקר, אבל השקר הוא לא הנקודה. הנקודה היא הלקיחה, אני לוקח באמצעות שקר, אני לוקח ממך מידע ולכן גניבת דעת נלמדת מ'לא תגנוב' ולא מ'לא תשקרו איש בעמיתו'. זה גניבה, זה הגניבה של מידע. אוקיי? אז פה זה מעניין כי יש פה מימד של שקר בגניבת דעת, אבל הנקודה היא לא זה שלא אמרתי את האמת אלא זה שלקחתי ממך מידע. זה הנקודה. אוקיי? מה? אם אני לא מספר לך מידע שמגיע לך זה כמו לקחת ממך את המידע. מידע זה דבר שאין בו ממש אז מה זה לקחת אותו? אין לקחת. לא לספר לך זה נקרא לקחת לך את המידע כל עוד המידע הוא שלך, הוא מגיע לך. לא לתת לך מידע שהוא שלך זה בעצם לקחת לך מידע. אוקיי? זה הטענה. אז מה שאני רוצה זה כל זה רק דוגמה, אני סוגר את הסוגריים, לא יודע לקח לי הרבה יותר זמן ממה שחשבתי, אבל מה שאני רוצה להראות שהרבה פעמים אנחנו יכולים להסתכל על איזה שהוא מושג הלכתי ולבנות אותו כקומבינציה של שני מושגים משני הצדדים, כמו שבניתי את הגניבה מגזל. גזל ושקר זה איפשהו נמצא באמצע, אוקיי? במתעסק אני בעצם בונה את זה כקומבינציה של שוגג ואינו מתכוון. בעצם מתעסק זה קומבינציה של שוגג ואינו מתכוון. כשהאינו מתכוון הוא אינו מתכוון בשוגג זה מתעסק. זאת אומרת אם אתה גורר ספסל ויוצר חריץ, כן, אבל אתה בכלל לא יודע שיש פה קרקע שיכול להיווצר שם חריץ. לא שזה לא פסיק רישא, בלא פסיק רישא אתה יודע שיש פה קרקע אבל אתה לא בטוח שיווצר חריץ. ואף אחד לא יודע, זה סתם כי אתה לא בטוח כי במציאות זה לא בטוח. לא חסר לך מידע, דיברנו על זה, עניין על ספק פסיק רישא וזה. דיברנו בסמסטר הקודם מי שהיה. אז אני אומר, במתעסק זה בדיוק אינו מתכוון כשהפעולה האסורה שאליה אני לא מתכוון אני גם לא יודע שהיא קורה. אני שוגג לגביה. אז אינו מתכוון שאתה מלבישים עליו גם שגגה זה בעצם מתעסק.

[Speaker B] מתעסק, וגם אינו מתכוון, זה היה תמיד פטור מצד מלאכת מחשבת? לא הבנתי. אם זה באמת דבר שאינו מתכוון רק כשאתה מוסיף לו שוגג, זה היה פטור מצד מלאכת מחשבת?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני אומר, ברור, יש את החילוקים בגדרי מלאכת, זה שאלה של אינו מתכוון מול מלאכת מחשבת היא בעצמה שאלה, דיברנו על זה בסמסטר הקודם. אבל אני אומר, ברמה הרעיונית נכון, אבל יש עוד חילוק, אתה צריך להיות מאוד אינו מתכוון, נגיד בחפץ אחר למשל מה שרש"י אומר, אוקיי, אתה צריך להיות מאוד אינו מתכוון כדי שתחשב מתעסק. זאת אומרת זה לא מספיק שתהיה שוגג, אתה צריך גם להיות מאוד לא מתכוון. לפי תוספות אולי לא, לא משנה, זה כבר דיון אחר, אבל עדיין ברעיון יש פה חיבור של אינו מתכוון ושוגג. אולי אינו מתכוון מסוג מסוים ושוגג. בסדר, אבל זה מה שאני רוצה לומר, צריך להפריד פה וזה נקודה מאוד חשובה כי אני היה לי תקופה הייתי צריך באיזושהי שאלה הלכה למעשה, הייתי צריך לדון באיזושהי שאלה של מתעסק והסתבכתי פה קשות ביחס בין מתעסק לבין אינו מתכוון. באחרונים מסתבכים עם זה, מה הקשר ביניהם ומה זאת אומרת מה ההבדל ביניהם? התייעצתי פה גם עם שאר הר"מים, לא יצאנו עם זה, לא יצאנו מזה. זה ואני וזה נקודה חשובה, אני אמשיך עוד קצת כדי לחדד את זה,

[Speaker D] אבל בזמנו הגדרנו שאינו מתכוון זה אדם שעושה פעולה אחת ויוצאים ממנה שני מעשים.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. מה? חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה. יש התוצאות הם גם גומא וגם העפר.

[Speaker D] הוא עושה

[הרב מיכאל אברהם] שתי פעולות, לא שתי תוצאות. אוקיי.

[Speaker D] השאלה למה הוא מתכוון ביניהם. נכון. עכשיו במתעסק אין לך שתי פעולות. למה? כי אולי אתה טועה בפעולה אבל אתה לא עושה שתי פעולות.

[הרב מיכאל אברהם] אה, ברור, אבל מה שמעניין אותי זה רק הפעולה האסורה, כי בסוף בסוף עשיתי את הפעולה האסורה. עכשיו הדיון שלי למה עליה אני לא מתחייב. אז באינו מתכוון רגיל באמת עשיתי פעולה אחרת, בפועל עשיתי פעולה אחרת וזאת התלוותה. בסדר? במתעסק אין פעולה מותרת אחרת שבה עסקתי. נכון, אבל עדיין מבחינת הפטור שלי על הפעולה האסורה זה נראה כמו אינו מתכוון. בסדר?

[Speaker B] כאילו ההבדל המהותי הוא שדבר שאינו מתכוון זה תמיד היה פטור מצד חוסר כוונה כאילו אנחנו מנתחים את הפעולה. הסתכלנו על מה הבנאדם עשה ואומרים יש בדבר הזה כשמישהו גורר ספסל אז הוא מתכוון, אנחנו מסתכלים מה הכוונה. כשאנחנו מדברים על מתעסק אנחנו לוקחים שלב לפני, אומרים שהוא רוצה לתכנן את הפעולה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, גם אינו מתכוון זה לא תכנון. לא. גם אינו מתכוון זה לא תכנון. כשאתה מתכנן את הפעולה מה אתה רוצה? אתה רוצה שיווצר פה חריץ?

[Speaker B] הדיון הוא על כשהבנאדם גורר ספסל מה הכוונה בדבר הזה?

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת מה הכוונה? מה הוא רוצה להשיג? נו ברור מה הוא רוצה

[Speaker B] להשיג, הוא רוצה להשיג את הספסל ולא את החריץ. במתעסק השאלה היא לא על מה הוא עושה, מה הוא רוצה להשיג, אלא השאלה היא תמיד על מה מה שתכנן באמת לעשות, מה הוא רצה להשיג. אנחנו לא מנתחים את הפעולה, אנחנו מנתחים את הכוונות שלו.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אנחנו מנתחים את שניהם. אתה מחזיר אותי לשוגג.

[Speaker B] כוונות שלו זה מה שאמרת שזה דומה לשוגג. נכון.

[הרב מיכאל אברהם] ויש פה גם מתעסק וגם אינו מתכוון וגם שוגג.

[Speaker B] אני אומר, אבל האינו מתכוון שפה זה לא האינו, זה לא באמת איך שהבנו אינו מתכוון. הבנו שאינו מתכוון זה דיון מאוד קונקרטי על מעשים, ואיך אנחנו רואים ותופסים את המעשים.

[הרב מיכאל אברהם] אבל עדיין הכוונות שלו.

[Speaker B] לא הכנסנו את הכוונות.

[הרב מיכאל אברהם] לא, ודאי שכן הכנסנו. ודאי שכן. מה זאת אומרת? כל אינו מתכוון זה על הכוונות. מה אתה רוצה להשיג בגרירת הספסל הזה?

[Speaker B] זה היה הדיון.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה תוצאה. עוד פעם, אתה צריך להבחין בין ההגדרה של הסיטואציה לבין הניתוח ההלכתי של הסיטואציה הזאת. בהגדרת הסיטואציה, הסיטואציה של אינו מתכוון זה כשאתה באמת לא מתכוון, לא מתכוון במובן של לא לשם זה אתה עושה את הפעולה לחריץ, אלא לגרירת ספסל. הכוונה שלך בהחלט נוטלת פה מקום. עכשיו השאלה איך לנתח את הפטור. למה לא? בטח שכן, זה הבסיס לכל הסיפור.

[Speaker B] לא, זה היה תמיד התוצאה.

[הרב מיכאל אברהם] הניתוח ההלכתי אחרי שאני מגיע למסקנה שהסיטואציה היא אינו מתכוון, ואיך הגעתי למסקנה הזאת?

[Speaker B] אמרתי, אני מסביר עכשיו.

[הרב מיכאל אברהם] קודם כל אני צריך להחליט שהסיטואציה שבה מדובר היא סיטואציה של אינו מתכוון. עכשיו אני צריך לדון מה דינו של מי שנמצא בסיטואציה כזאת. כשאני דן בשאלה אם הסיטואציה היא סיטואציה של אינו מתכוון, הדיון הוא רק בכוונות של האדם. אם האדם התכוון לגרור את הספסל בשביל ליצור את החריץ אז הוא מתכוון, אם הוא גורר את הספסל בשביל הספסל ולא בשביל החריץ אז הוא אינו מתכוון. עכשיו אני דן אוקיי, הגעתי למסקנה שהוא אינו מתכוון. למה הוא פטור? עכשיו, בגלל שזה שתי פעולות שונות שהוא עשה את זאת ולא את זאת. למה בפסיק

[Speaker B] רישא הוא לא פטור? כיוון שבפסיק רישא אני רואה את

[הרב מיכאל אברהם] שתי הפעולות.

[Speaker B] למה הוא פטור היה בגלל שזה שתי פעולות?

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל זה הניתוח. רגע, במתעסק עוד לא עשיתי את הניתוח הזה בכלל, אז חכה. אני כרגע רק מאפיין את המצב.

[Speaker B] השוואת לי מתעסק קרוב לדבר שאינו מתכוון, אמר בזה, זה לא באמת באותו מישור. כי דבר שאינו מתכוון זה תמיד היה שאלה מאוד קונקרטית, פעולות אנחנו…

[הרב מיכאל אברהם] אבל עוד פעם, עוד לא אמרתי שום דבר על מתעסק. נכון שגם במתעסק אני אסביר את הפטור אותו דבר, עוד לא הסברתי למה פטור במתעסק. ניסיתי להגדיר את הסיטואציה שקרויה מתעסק. מה הסיטואציה? אחרי זה נראה למה הוא פטור. אבל קודם כל מה הסיטואציה? כשאני מגדיר את הסיטואציה, יש פה ממש כמו אינו מתכוון. כשאני מגדיר סיטואציה של אינו מתכוון, זה אני מגדיר את זה לפי הכוונות של האדם, נקודה. זה ברור, זאת ההגדרה של אינו מתכוון. עכשיו אפשר לדון למה אתה פטור בסיטואציה כזאת, כי זה שני מעשים, כי זה מעשה אחד, כן פסיק רישא, לא פסיק רישא, אלו שאלות הלכתיות. לא צריך לדבר, זה ההגדרה של אינו מתכוון.

[Speaker B] לא אמרנו בשום שלב שאם מישהו כן מתכנן את הדבר…

[הרב מיכאל אברהם] חד משמעית, זה היה המשפט הראשון שאמרתי בשיעור אינו מתכוון. אם אתה גורר ספסל והמטרה שלך היא לייצר חריץ אנחנו לא בסוגיה, אתה חייב חטאת או סקילה. זה המשפט הראשון שאמרתי בשיעור אינו מתכוון. כשאתה גורר ספסל והמטרה שלך זה שזה יצור חריץ, אתה חייב חטאת או סקילה, תלוי אם זה מזיד או שוגג. זה ברור, זה התחלת הדיון. רק אם אתה לא מתכוון לחריץ אלא לספסל, אז אתה אינו מתכוון. ועכשיו התחיל כל הדיון ההלכתי או הלמדני למה אתה פטור על אינו מתכוון. האם זו פעולה אחת? שתי פעולות? כן עשית, לא עשית. אבל ההגדרה העובדתית, מה נקראת סיטואציה של אינו מתכוון, היא אך ורק הגדרה של כוונות של האדם, רק זה. בינתיים לגבי מתעסק, עשיתי רק את השלב הראשוני הזה להגדיר את הסיטואציה, מה זאת סיטואציה של מתעסק. אחרי זה נצטרך לדון ולמה המתעסק פטור. בסדר? אבל כרגע מבחינת הגדרת הסיטואציה זה אותו דבר. אז זה מה שרש"י אומר לנו, שכאשר אתה שוגג אתה יודע בדיוק מה אתה עושה, כשאתה מתעסק אתה חושב שאתה עושה משהו אחד, האמת היא שאתה עושה משהו אחר, חוץ מזה כמובן גם יש פה את הממד של השוגג. דלא איכוון אחתיכה דאיסורא. רש"י השלישי, בשגגת שבת או בשגגת מלאכות, כן השגגה העובדתית והשגגה ההלכתית. אלא מתעסק בחתיכת היתרא סבר, שיודע שהוא שבת ויודע שחתיכת מחובר אסור, שחיתוך של מחובר אסור. זאת אומרת הוא יודע את ההלכות, הוא יודע את העובדות, הוא יודע הכל, הוא רק לא יודע מה הוא עושה. אוקיי, זה נקרא מתעסק. גם בכריתות רש"י אומר, מתעסק בחלבים כגון חלב ושומן לפניו, ונודע שזה חלב וזה שומן, ונתכוון לאכול שומן והביט למקום אחר והלכה ידו אל החלב ואכלו. זאת לא בעיה של שוגג, זאת בעיה שאתה פשוט לא עשית את מה שחשבת שאתה עושה, לא היית מודע למה שאתה עושה בכלל. אוקיי. אי נמי חלב וחלב לפניו וסבור שהוא שומן ונתכוון לאכול חתיכה זו ואכל את זו. שתי חתיכות של חלב הוא חושב שאחת מהן שומן ואחת חלב והוא התכוון לאכול את זאת של השומן אבל התברר שגם היא הייתה חלב. אוקיי. ולא דמי לשוגג דשוגג היינו שנתכוון לחתיכה זו עצמה אבל סבור שהוא שומן. בסדר? אבל הפטור הוא לא פטור של שוגג, זה פטור של מתעסק כי הוא בכלל לא אכל את החתיכה שהוא התכוון לאכול. זה הנקודה. אוקיי? מתעסק בעריות אומר רש"י, כגון שנתכוון לבוא על אשתו, רגע, נתכוון לבוא על אשתו נידה וסבור טהורה היא, אחותו ואשתו לפניו ונשמטה אשתו ולא ידע ובא אחותו במקומה, ולא דמי לשוגג, דשוגג כגון שנתכוון לזו עצמה וסבור שהיא אשתו. בסדר? זה שוגג. הוא חושב שהיא אשתו והתברר שהיא לא אשתו. אבל אם זאת בכלל לא האישה שהוא התכוון לבוא עליה, אז הוא מתעסק. אתם מבינים שהגבול מאוד דק. הגבול מאוד דק. כי מה, מה ההבדל בין לחשוב שמשהו מחובר, שהוא תלוש והתברר שהוא מחובר, לבין לחשוב שהיא אשתו, שאותה אישה היא אשתו והתברר שהיא לא אשתו? מה ההבדל? הרי פה ובשניהם זה בעצם אתה יכול לדון, אני בעצם בכלל לא יודע שזאת האישה שאני בא עליה, אני חשבתי שזאת אשתי והתברר שזאת אחותי. לא, עצם העובדה שבאת על אותה אישה שרצית לבוא עליה למרות שלא ידעת שהיא, שהיא אחותך, חשבת שהיא אשתך, אוקיי? זה נקרא מתעסק. למה זה נקרא מתעסק?

[Speaker B] יש כאילו רמה של כוונות של, אפשר לייחס גם לחיות כוונות, הוא מתכוון לעשות את זה, זאת התוכנית וזה מה שיצא לפועל. ויש סברות וידיעות, זאת אומרת…

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל מחובר ותלוש למשל, מה ההבדל בין מחובר ותלוש לאשתו ואחותו?

[Speaker B] כדי שאישתו ואחותו, בסופו של דבר הכוונה היא בשוגג לבוא

[הרב מיכאל אברהם] על האישה הזאת, רק לא ידעתי שזאת אחותי.

[Speaker B] הידיעות הן יש בהן משהו מעורער, אבל בכוונות אין שום בעיה.

[הרב מיכאל אברהם] אז למה בתלוש ומחובר? כוונתי לתלוש את הדבר הזה והתברר שהוא היה מחובר ולא תלוש.

[Speaker D] והתברר שהוא התכוון אליה, הוא כשהוא מבצע…

[הרב מיכאל אברהם] מה, אני סך הכל לא ידעתי מה טיבו של האובייקט שבו אני עוסק, אבל עסקתי באותו אובייקט שהתכוונתי לעסוק. נכון?

[Speaker B] אז אנחנו, אבל אנחנו סבורים שיש הבדל בין תלישה של דבר מותר לבין תלישה של דבר אסור. ברור.

[הרב מיכאל אברהם] אבל יש הבדל גם בין לבוא לאשתו לבוא לאחותו, בדיוק אותו הבדל.

[Speaker B] נכון, אבל ההבדל פה הוא לא הבדל בכוונות, הוא הבדל של קונטקסט, של אם אתה יודע מי, פתאום מסתכל על זה אחרת. אבל פה אם אתה יודע מה זה, אפשר להגיד שיש הבדל בין התכוונתי לחתוך, רבא בעצם שמחלק שם, למרות שאביי לא מחלק, רבא סובר שזה חיתוך שונה, זה באמת…

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז בעצם מה שאתה רוצה לומר, כן, שנייה, רצית להגיד משהו?

[Speaker D] אני רוצה להגיד פשוט. כשאתה מתכוון לפעולה שאתה עושה, אתה לא מתעסק. כאשר אתה, כאשר אתה לא יודע בדיוק מה אתה עושה…

[הרב מיכאל אברהם] או, זה מה שרש"י אומר, אבל עכשיו אני שואל, בוא ננסה לפרוט את זה לפרוטות. אוקיי?

[Speaker D] אם אתה יודע את מי,

[הרב מיכאל אברהם] על מי הוא רוצה לבוא, אני רוצה לבוא על האישה הזאת. משום מה נדמה לי שזאת אשתי אבל התברר שזאת אחותי.

[Speaker D] אין בעיה בידע, אבל על הפעולה אין שאלה.

[הרב מיכאל אברהם] יפה. עכשיו אני שואל, אני רוצה לחתוך את הדבר הזה. אני חשבתי שהוא תלוש והתברר שהוא מחובר. מה ההבדל?

[Speaker B] זאת הנקודה באמת של מה שאתה שואל זה בעצם הנקודה של המחלוקת של אביי ורבא.

[הרב מיכאל אברהם] שאלה אם זאת המחלוקת. אתה רוצה לומר שלפי אביי, שהתכוון לחתוך תלוש וחתך מחובר, אין פטור של מתעסק.

[Speaker B] זאת הסברה שלו.

[הרב מיכאל אברהם] אז הוא בעצם אומר זה כמו אשתו ואחותו. ולפי רבא?

[Speaker B] זה נקרא לעשות, לחתוך את התלוש לעשות סלט ולחתוך את זה

[הרב מיכאל אברהם] זה לקצור, זה שני דברים. אוקיי, אז עכשיו, אז אנחנו מגיעים בעצם למשהו כזה, שימו לב.

[Speaker M] רבא אמר, למה הוא עשה, למה הוא לא עשה את מה שהוא התכוון?

[הרב מיכאל אברהם] האם בגלל

[Speaker M] שהוא לא ידע או בגלל שהוא התכוון ולא… ויצא לו משהו אחר. לא הבנתי. הגמרא אומרת שמתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר, למה הוא חתך מחובר ולא את התלוש? כי הוא חשב שהמחובר זה התלוש?

[הרב מיכאל אברהם] כן. חשב שהוא תלוש והתברר שהוא היה מחובר. זה לכאורה זה ממש כמו אשתו ואחותו.

[Speaker B] לא, זה הוא מדבר על להגביה, זה משהו אחר.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לחתוך, לחתוך. אותו דבר לחתוך. ככה הוא אמר. לא, אם זה להגביה זה משהו אחר. אני אומר על לחתוך. אז באמת נכון, לפי אביי, יכול להיות שזה גופא מה שאביי אומר. אביי טוען התכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר זה באמת לא יהיה מתעסק. זה כמו התכוון לבוא על אשתו ובא על אחותו. אבל רבא הרי אומר שהתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר זה כן מתעסק. אז למה באשתו ואחותו זה לא מתעסק? אז פה צריך כנראה להגיד שההבדל בין תלוש לבין מחובר זה הבדל בגוף הדבר, אתה בכלל לא ידעת מה זה הדבר שבו אתה עוסק. לא נעלם לך משהו במהות הדבר. טוב, לא יודע. אתם מבינים שזה סיפור שמאוד קשה לתת לו קריטריונים חדים. מתי בעצם הידיעה שנעלמת ממני היא במהות הדבר, אני בכלל, זה נחשב שאני בעצם חושב שהדבר הזה הוא דבר אחר, לבין מצבים שבהם חסרה לי ידיעה מסוימת על הדבר אבל אני יודע שזה הדבר. אז נגיד, אם אני יודע, אני לא יודע ששבת היום או שאני לא יודע שאסור לחתוך בשבת, זה ודאי לא פוגע בידיעה שלי מה היא הפעולה שאותה אני עושה. זה פוגע בשאלה מה משמעותה של הפעולה הזאת, אבל הפעולה שאותה אני עושה זה לחתוך את הצמח הזה. זה שאני לא יודע ששבת היום או אני לא יודע שאסור לחתוך בשבת, זה לא קשור. אני יודע את מה אני עושה ואני אכן עושה את מה שאני יודע. אוקיי?

[Speaker B] באמת אם יש הבדל, יש צורה יותר קלה לחלק את המקרים, שאם אתה מעלים את העניין של הידע, אתה אומר האם שני אנשים שמסתכלים מבחוץ יכולים נניח לא להסכים על מה שהוא עשה, שהם אין להם שום מידע? האם יכול להיות שיתווכחו ביניהם על מה שהוא עשה? אז כשזה בא על אשתו ואחותו, שניהם יגידו יתארו בדיוק את אותו דבר. אבל כשזה תלוש ומחובר, אחד יגיד… למה?

[הרב מיכאל אברהם] כי זה בגוף החפץ, תלוש ומחובר. אז אין הסכמה ביניהם.

[Speaker B] אחד יגיד אני ראיתי אותו חותך איזשהו ירק, ואחד יגיד אני ראיתי אותו בכלל קוצר דברים. יש כאן, אתה יכול להגיע למצב של אי הסכמה אצל אנשים שמסתכלים. ובאשתו ואחותו לא יכול להיות.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אי הסכמה אצל אנשים שמסתכלים זה פשוט בגלל שבגוף הסיטואציה באמת יש הבדל. אשתו ואחותו זאת אותה אישה עצמה. השאלה אם היא אחותו או אשתו זה מידע, זה לא… זה מידע.

[Speaker B] ובתלוש ומחובר אתה יכול לנפח את ההבדל כי אתה אומר מה יקרה כשמישהו אחר יסתכל על הדבר הזה ואני אשאל אותו מה הוא עשה, מה יצא.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אז אני אומר, הוויכוח בין שני אנשים שמסתכלים על הדבר זה אינדיקציה לכך האם יש הבדל בגוף הדבר או לא. כן, אז אם נשמטה אשתו ולא ידע ובא אחותו במקומה, מה זה? זה מתעסק. אוקיי? אבל אם אני בא לאישה, לא באה מישהי אחרת במקומה, אלא אני בא לאישה מסוימת, בסדר? חשבתי שהיא אשתי והתברר שהיא אחותי. לא באה אחותו במקומה. זה לא מתעסק, זה שוגג. נכון? זה מה שרש"י אומר. לכן רש"י גם אומר שבנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר, זה בסכין ובחפץ אחר. אם זה היה כמו שתוספות אומר, זאת אומרת שהתבלבלתי לגבי הירק עצמו, שחשבתי שהוא תלוש, התכוונתי להגביה אותו והתברר שחתכתי אותו, אז רש"י אומר דבר כזה לא יהיה מתעסק, כי זה בגוף הדבר. תוספות אומר שכן. אתם רואים שיש פה הרבה מחלוקות שהן בסך הכול השאלה איפה להעביר את הקו בין פרמטרים שמהותיים להגדרת החפץ או להגדרת הפעולה או החפץ, לבין פרמטרים שהם חיצוניים לסיטואציה. אם זה פרמטרים שהם חיצוניים לסיטואציה, אז אם אני לא יודע אותם אני שוגג. אם זה פרמטרים שמהותיים לסיטואציה ואני לא יודע אותם, אז מבחינתי זאת סיטואציה אחרת, אז אני מתעסק, וגם שוגג, אבל חוץ משוגג אני גם מתעסק. אוקיי? עכשיו איפה בדיוק עובר הקו בין הפרמטרים המהותיים לפרמטרים החיצוניים או הצדדיים? זה יכול להיות מחלוקות בין אמוראים, מחלוקות בין ראשונים, הבדלים בסיטואציות, תלוי קונטקסט. זאת אומרת זה מאוד לא ברור. אני אביא לכם רק את ה… נחדד את זה קצת יותר ברמה הפילוסופית. כשאנחנו מנסים להגדיר מושג מסוים או סוג מסוים של חפצים, אז אנחנו בעצם צריכים לעשות אבחנה בין המאפיינים המהותיים של הדבר לבין המאפיינים המקריים. נכון? הרבה פעמים שמעתי אנשים שואלים למה בתהליך הגיור נורא מקפידים עם הגר לראות שהוא יודע מה כשר ומה לא כשר ושמירת שבת וכולי, ואף אחד לא מקפיד איתו על עניינים מוסריים? גניבה, רצח, כיבוד הורים, אני לא יודע מה… כיבוד הורים בגר זה בעיה אבל לא משנה, גניבה ורצח. אז לכאורה זה כאילו מאשימים את בתי הדין, את הדוסים, את הרבנים, לא משנה. אוקיי, אז למה בגיור אתה דורש דווקא את העניינים הפולחניים ולא את העניינים המוסריים?

[Speaker E] והתשובה

[הרב מיכאל אברהם] היא תשובה לוגית, שמי שאני אין צורך לבדוק אם הוא מחויב לאיסור רצח או לאיסור גניבה, כי איסור רצח ואיסור גניבה לא מגדירים יהדות. כל אדם נדרש לא לרצוח ולא לגנוב. אתה רוצה מבחנים או קריטריונים שיגדירו האם הבן אדם עומד בקריטריונים של יהודי, אז אתה צריך לקחת מאפיינים כאלה שמאפיינים דווקא יהודים, נכון? דברים שמאפיינים דווקא יהודים זה בדיוק לא המצוות המוסריות. זאת אומרת, אם אתה רואה שהוא רוצח, אז הוא לא בן אדם, לא שהוא לא יהודי. אין טעם, זה כמו שאני אני לא אגדיר בן אדם לפי השאלה אם יש לו שתי רגליים, יש עוד יצורים שיש להם שתי רגליים. אתה לא יכול להגדיר בן אדם לפי השאלה אם הוא לובש מכנסיים, למרות שזה נכון, רק בני אדם לובשים מכנסיים. נכון, אבל זה לא מאפיין מהותי, אוקיי? מאפיין מקרי. אתה רוצה להגדיר מושג או סוג מסוים של דברים, אתה צריך לבחור את אותם פרמטרים שמייחדים דווקא את הסוג הזה לעומת סוגים אחרים. אם הם לא וזה בכלל לא קשור לחשיבותם, זה קשור למידת הייחודיות שלהם. נגיד החשיבות של רצח בהלכה היא חומרה הכי גדולה שיש, אבל רצח לא מייחד יהודי, איסור רצח. אז אין טעם להגדיר יהודי לפי השאלה של איסור רצח, היחס שלו לאיסור רצח, כי זה לא ייחודי, לא כי זה לא חשוב. אוקיי, ולכן כאשר אנחנו מגדירים דברים, אנחנו צריכים לאסוף את כל המאפיינים שהם ייחודיים לאותו דבר שאנחנו רוצים להגדיר. ולכן גם פה, כשאני רוצה להגדיר את הפעולה או החפץ שעליו אני פועל, ואני חייב לעשות את ההגדרה הזאת לצורך מתעסק, כי מתעסק זה תמיד כשאני עושה את משהו שלא הייתי לא חשבתי שאני עושה אותו. התברר שעשיתי משהו שהוא לא המשהו שאותו חשבתי שאני עושה. זה נקרא מתעסק. עכשיו, מתי התברר שזה לא אותו דבר? כאשר חסרים מאפיינים שהם מהותיים להגדרת הפעולה או החפץ שאותו חשבתי, נכון? עכשיו, מה זה נקרא מהותי? פה אפשר להתווכח. יהיו ראשונים שיגידו שזה מהותי, וראשונים שיגידו זה לא מהותי. או אמוראים שיגידו זה מהותי, אמוראים שיגידו זה לא מהותי. זאת אומרת, השאלה הזאת של שאלת ההגדרה, שאלת המהותיות של המאפיינים שבהם אני עוסק, היא שאלה פילוסופית הכרתית כזו או אחרת, אבל פה היא זו שקובעת את ההלכה, מתי אתה מתעסק ומתי אתה שוגג. אם חסרים מאפיינים מהותיים שמגדירים את הדבר עצמו, אתה מתעסק. אם חסרים מאפיינים צדדיים שרק נסיבתיים, אז אתה שוגג. אבל עדיין יכולים להיות ויכוחים, וזה אני חושב הגדרה שמקובלת על כל באי עולם, כל הראשונים והאחרונים אני מתכוון, כן? כל הוויכוחים ביניהם זה רק בשאלה מה הם מאפיינים מהותיים ומה הם מאפיינים נסיבתיים. אלו הוויכוחים. אוקיי, טוב, נעצור כאן ונמשיך בפעם הבאה. יישר כוח, לחיים.