כללי המלאכות – שיעור 20

[הרב מיכאל אברהם] טוב, אני מקווה שהיום אנחנו נגמור את עניין המתעסק, לגמור להתעסק בעניין המתעסק. ראינו בשיעורים הקודמים את היחס בין שוגג ואינו מתכוון משני הצדדים לבין מתעסק באמצע, שזה בעצם הנושא העיקרי, העניין העיוני העיקרי במתעסק זה להבין איך הוא מתקשר מצד אחד לשוגג ומצד שני לאינו מתכוון. והטענה הבסיסית שלי הייתה שזה בעצם בתווך בין שניהם. ואנחנו נמשיך גם לראות היום, וגם ראינו קודם, שהראשונים והאחרונים, המפרשים, איכשהו כל הזמן זזים בין שני הצדדים האלה שלמעשה מה שמתבקש ששניהם נכונים, זאת אומרת זה שילוב של שוגג ואינו מתכוון, ולכן זה גם שונה הן משוגג והן מאינו מתכוון. אבל כל פעם אתם תראו גם היום שכל פעם המפרשים איכשהו לוקחים את זה לאחד הכיוונים ותמהים למה העסק לא מסתדר, כי הם מתעלמים מהצד השני של המשוואה. ראינו שבקצרה אני אגיד שבמתעסק יש סוג מסוים של אינו מתכוון במובן הזה שאתה לא מתכוון לעשות את הפעולה האסורה, אבל להבדיל מאינו מתכוון, באינו מתכוון רגיל אתה יודע שהפעולה האסורה תיעשה, רק לא בשבילה אתה פועל. לעומת זאת כאן יש גם מימד של שוגג, כי אתה לא יודע שהפעולה האסורה בכלל אמורה כאן להתבצע. ראינו שבשיטת רש"י יכול להיות, זאת אומרת יש מצבים שבמתעסק יש גם כן שתי פעולות, כמו גורר ספסל ועושה חריץ. מי שמרים סכין וכתוצאה מזה נחתך פרי או צמח או מחובר או משהו כזה, שזה לכאורה ממש מקביל לאינו מתכוון הרגיל, ולכן באמת יש, אנחנו נראה גם היום, מפרשים שקצת תוהים אז מה בעצם ההבדל. והטענה היא שהם מתעלמים מההיבט השני, ההיבט של השוגג. מי שמרים סכין ויחד עם זה חותך צמח, אם הוא יודע שיכול להיחתך הצמח יחד עם זה זה באמת אינו מתכוון. כשאנחנו מדברים על מתעסק אנחנו מדברים על מצב שבו אתה בכלל לא מבין שיכול להיות שייחתך פה גם הצמח ביחד עם זה שאתה מרים את הסכין. אז הנה בדיוק המימד הנוסף מעבר לאינו מתכוון, המימד הנוסף של השוגג. שלא לפי שיטת רש"י, אז התוספות נגיד, ראשונים אחרים, הם באמת מדברים על מצב שבו אתה עושה רק פעולה אחת, לא שתיים במתעסק, ואז זה לא דומה לאינו מתכוון גם טכנית, פשוט מעבר לשגגה אלא גם הפעולה עצמה, כי באינו מתכוון אתה עושה שני דברים ובמתעסק אתה עושה דבר אחד, רק אתה חושב שאתה עושה משהו אחר. באינו מתכוון אתה עושה את שני הדברים, לא שאחד אתה עושה ואחד אתה חושב שאתה עושה, את שניהם אתה יודע שאתה עושה ואת שניהם אתה עושה, רק המטרה שלך היא לא המטרה האסורה אלא המטרה המותרת. והערתי גם בעניין הזה שהמונח מתכוון משמש אותנו פה, ואנחנו את כל זה נראה היום, לכן אני מקדים את הסיכום הזה. המונח מתכוון משמש אותנו בהקשר של אינו מתכוון לא במשמעות היומיומית של המונח מתכוון בשפה שלנו. כשאנחנו אומרים שעשיתי משהו בלי כוונה, שלא במתכוון, אני מתכוון בעצם לומר שהייתי מתעסק. זאת אומרת לא ידעתי שבכלל זאת תהיה התוצאה של מה שאני עושה או שזה בעצם מה שאני עושה. סליחה, זה לא היה בכוונה, אוקיי? זה נקרא אינו מתכוון. אבל בשפה ההלכתית דבר כזה זה מתעסק, זה לא אינו מתכוון. אינו מתכוון זה מישהו שמתכוון בדיוק לפעולה האסורה. מה?

[Speaker B] מצוות צריכות כוונה או לא, כאילו שגם רש"י… מצוות צריכות כוונה זה לא קשור לפרשת אינו מתכוון.

[הרב מיכאל אברהם] דיברתי על זה שמה. מצוות צריכות כוונה הכוונה כוונה לצאת ידי חובה. אם אתה עושה מצווה במתעסק, זה המקביל נגיד אלינו, זאת באמת שאלה, אפילו למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה, אבל אם אתה עושה את המצווה במתעסק, יכול להיות שלא עשית כלום. אז זה אוקיי, אז זה סיכום קצר של מה שעשינו עד עכשיו. עכשיו בואו, אני רוצה להראות לכם את זה קצת בתוך המפרשים.

[Speaker C] יש תוספות בסנהדרין.

[הרב מיכאל אברהם] תוספות שם מנסה להוכיח שאינו מתכוון בשבת זה רק איסור דרבנן ולא איסור דאורייתא, דיברנו על זה מצד מלאכת מחשבת וכולי. אז אומר אומר התוספות כך, כן יש הם מביאים לזה כמה ראיות, זאת הראיה השלישית. וכן בפרק ספק אכל דמתעסק שאינו מתכוון למלאכה פטור. כל שכן היכא דאינו מתכוון אלא לגרירה. מתעסק מי שלא מתכוון למלאכה פטור בשבת, אז מי שאינו מתכוון והמתעסק כמובן פטור גם גם לפי רבי יהודה לא רק לפי רבי שמעון. בעניין הזה אין מחלוקת בין רבי יהודה לבין רבי שמעון. אז לגבי אינו מתכוון שרבי יהודה אומר שבעצם חייב אין לו את הפטור של אינו מתכוון הוא חולק על רבי שמעון. כן, אבל בשבת לא יכול להיות שזה יהיה איסור תורה, קל וחומר ממתעסק. ממתעסק שאינו מתכוון למלאכה. זאת אומרת אם מתעסק שאינו מתכוון למלאכה פטור בשבת, אז אינו מתכוון הרגיל בשבת וודאי לא יכול להיות יותר מזה גם לרבי יהודה. זאת אומרת כל מה שרבי יהודה אמר שאינו מתכוון זה איסור תורה זה בשאר ההלכות אבל בהלכות שבת זה רק איסור דרבנן. קל וחומר ממתעסק. אוקיי, עכשיו מה מה הפשר העניין הזה? זאת אומרת איזה איזה מין קל וחומר זה? למה יש פה קל וחומר? למה תוספות מניח שימו לב מה תוספות מניח. תוספות מניח שמתעסק הוא יותר חמור מאשר אינו מתכוון, נכון? זה בעצם מה שהוא מניח. לכן אם מתעסק פטור אז אינו מתכוון לא יכול שלא יהיה פטור. זאת אומרת יחסי החומרה זה מתעסק יותר חמור מאינו מתכוון לפי תוספות. בדרך כלל אנחנו תופסים הפוך, נכון? אבל בחשבון אומר תוספות אינו מתכוון חייב לפי רבי יהודה. במתעסק אנחנו לא מוצאים שרבי יהודה חולק על מתעסק, זאת אומרת את הפטור של מתעסק הוא כן מקבל אז לכאורה מה זה אומר שמתעסק יותר קל, נכון? כי אינו מתכוון רבי יהודה מחייב אבל במתעסק גם רבי יהודה שמחייב באינו מתכוון במתעסק הוא פוטר. אז על פניו נראה שמתעסק קל יותר. אומר תוספות לא נכון, לא נכון עוד פעם מסברה. לא לא מביא ראיות הפוך הראיות אומרות את ההיפך. אבל תוספות אומר זה לא יכול להיות מסברה ברור לו שמתעסק יותר חמור מאינו מתכוון. אז מה לעשות? אין ברירה אלא להגיד שמה שרבי יהודה מחייב באינו מתכוון זה רק בכל התורה אבל בשבת אין איסור תורה באינו מתכוון גם רבי יהודה מסכים. אוקיי יש איסור דרבנן זה לא חשוב אבל אין איסור דאורייתא. זאת אומרת תוספות כופה זאת לא סברה שיוצאת מתוך אילוץ, האילוץ הפרשני אומר את ההיפך האילוץ הפרשני אומר שמתעסק הוא קל יותר כי עובדה שגם רבי יהודה פוטר במתעסק, זה אפילו מתיר לא רק פוטר, אוקיי? אולי אני אגיד עוד מילה זה יעלה לנו בהמשך למה אני אומר מתיר ולא פוטר זאת אומרת זה לא שזה איסור דרבנן מתעסק בפשטות לא נראה שיש איסור דרבנן במתעסק ולמה? כי מה יש לאסור עליי מדרבנן? אני בכלל לא יודע שאני עושה את האיסור. מה אתה רוצה שאני אזהר לא לעשות את האיסור הזה כי יש פה בכל זאת איסור דרבנן? אני לא יודע שאני עושה את האיסור. מה? בדיוק הוא לא יודע בכלל. אדם שמתעסק הרי לא יודע שהוא הולך לעשות פה משהו אסור הוא בכלל לא יודע אז מה שייך להגיד לו תשמע תיזהר כי גם מתעסק זה איסור דרבנן. אני לא יודע שאני מתעסק אני אני חושב שהכל בסדר לא שייך לדבר פה על איסור. אז למה למה תוספות אומר פטור? תוספות אומר פטור כי הוא רוצה לומר שאין עליו את החטאת של השוגג זה הכוונה. בשוגג רגיל גם לא יודע ויש פה חטאת נכון? הוא לא אשם לא לגמרי אשם לפחות אבל חטאת יש פה. במתעסק אין את החיוב חטאת אז הוא פטור ממה פטור מהחטאת לא פטור במובן שזה אסור מדרבנן הכוונה הוא פטור מהחטאת זה בעצם שוגג שהוא. לא זה מותר רק אתה לא יכול להגיד שזה מותר כי אין בנאדם שעומד בדילמה האם לעשות את זה או לא ואני צריך להגיד לו שאסור. הבנאדם לא בדילמה, הוא לא יודע בכלל שיש פה משהו בעייתי. אז לכן אי אפשר להגיד לו מותר, למרות שהאמת היא שזה מותר. אין פה שום איסור, אבל אין מה להגיד את המילה מותר כי אני לא בא להתיר את זה לאף אחד. כל החידוש פה זה שאחרי שגילית שעשית את זה, הייתי חושב שתתחייב חטאת כמו בשוגג, גם שוגג לא יודע שהוא עשה איסור אבל בדיעבד כשהוא גילה את זה אז הוא מתחייב חטאת. גם פה היה מקום להגיד אולי אחרי שבדיעבד תגלה שעשית את האיסור אתה תהיה חייב חטאת, לא אתה פטור. לכן משתמשים בפטור, לא בגלל שיש פה איסור דרבנן. נסה להבין מצב

[Speaker D] שהוא יודע שהוא עלול לטעות בצורה של מתעסק ולכן זה אולי אסור.

[הרב מיכאל אברהם] אז יכול להיות שהוא באמת לא יהיה מתעסק, זה אפילו ההלכה אני לא יודע אם זה לא נכון.

[Speaker D] ההיגיון של התוספות אומר שמתעסק קיים בוודאי גם אם הוא יודע מראש שיש סיכון כזה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אם יודע מראש שיש סיכון כזה אז אינו מתכוון.

[Speaker D] אנחנו

[הרב מיכאל אברהם] מדברים שהוא לא יודע שיש סיכון כזה. מה הפעולה עצמה הייתה הטעות? זאת אומרת

[Speaker D] זה לא יכול להיות אינו מתכוון.

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי, אינו מתכוון זה מישהו שיודע בדיוק מה קורה פה, לא נעלם ממנו שום דבר. בדיוק, אז מה השאלה?

[Speaker D] אז זה לא אינו מתכוון. ברור, זה יהיה מתעסק. נכון. אז ממילא כאילו נגיד נכנס למצב כזה, יש שאלה אם מותר להיכנס למצב כזה או לא.

[הרב מיכאל אברהם] מה זה להיכנס למצב כזה? הוא לא יודע שזה המצב, הוא לא יודע שיש מצב. לא, שהוא לא יודע אם

[Speaker D] תלושים או לא.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא בטוח שהם תלושים.

[Speaker D] לא, הוא מתחיל להרים והוא יודע שאפשר לטעות, האם זה חוסר מעוז או משהו?

[הרב מיכאל אברהם] אז יכול להיות באמת שהוא לא יהיה בכלל מתעסק. לא משנה, אבל הוא לא יהיה מתעסק, הוא יהיה שוגג למשל. למה לא? לגמרי שוגג.

[Speaker D] היה נראה ששוגג צריך להיות טעות, לא,

[הרב מיכאל אברהם] יש טעות במציאות ויש טעות בדין.

[Speaker D] לא, אמרנו שלא, שלפחות לפי השיטה של תוספות זה צריך להיות משהו ביותר יותר רחוק מהפעולה.

[הרב מיכאל אברהם] למה אם אני לא יודע שזה מחובר אלא תלוש זה לכאורה כמו לא לדעת שהיום שבת. ופה אני אפילו בספק, זה עוד יותר גרוע משוגג.

[Speaker D] תוספות דווקא לא הולך עם ההסבר הזה אלא הולך להפך, ששוגג זה כשהוא לא יודע משהו שהוא חיצוני לגמרי למעשה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אז כשאני עושה חילוק בין מתעסק לבין שוגג, אבל פה אני אומר שבהנחה שאתה אומר את הדבר הזה, אז אינה חינמי, זה אולי באמת לא מתעסק אלא שוגג. כן, עוד פעם, לפחות זה אפשרות. אז לכן אני לא יכול לקבוע אחרת.

[Speaker D] זה לא משהו שזה לא פטור בגלל שזה לא שוגג אלא זה פטור שרוכב על גבי השוגג.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, זה סייג לדין שוגג. אקזקטלי. אז ההנחה של תוספות זה שמתעסק יותר חמור מאינו מתכוון. עכשיו בוא ננסה לחשוב רגע למה. זאת אומרת מתעסק שאינו מתכוון למלאכה פטור, כל שכן היכא דאינו מתכוון אלא לגרירה. מה כל שכן? למה מתעסק יותר חמור? כי מתעסק לא מתכוון למלאכה בכלל, נכון? אבל פה הוא מתכוון, סליחה, מתעסק לא מתכוון למלאכה ועושה אותה, נכון? האינו מתכוון כן מתכוון למלאכה, מתכוון עוד פעם במובן היומיומי, לא מתכוון במובן ההלכתי. הוא מתכוון במובן היומיומי. אוקיי? אז הוא כן מתכוון למלאכה, עכשיו אם הוא כן מתכוון למלאכה אז אינו מתכוון יותר חמור ממתעסק, לא יותר קל ממתעסק. הוא מתכוון למה שהוא עושה. אז איך תוספות מסיק מכאן שהמתעסק יותר חמור מהאינו מתכוון? אני חושב שמה שהוא מתכוון לומר זה שבמתעסק כשאתה שואל אותו מה הוא עושה, הוא עושה את מלאכת האיסור, זה מה שהוא עושה. נכון שהוא לא מתכוון לזה הוא לא יודע את זה, אבל כשאתה שואל מה הפעולה שהוא עשה הוא עשה פעולת איסור. לעומת זאת באינו מתכוון הוא בכלל גורר ספסל, זה לא פעולת איסור. יחד עם זה נוצר חריץ. עכשיו כשאתה תשאל אותי מה הפעולה שאותה הוא עשה פיזית, עזוב את הכוונות והידיעות והכול, מה הפעולה שאותה הוא עושה. במתעסק הוא עושה פעולת איסור. הוא חותך דבר תלוש, מחובר. הוא ממש עושה איסור. אוקיי? באינו מתכוון הוא מתכוון לגרירה, מה אתה רוצה, הוא גורר ספסל. נכון, יחד עם זה נוצר חריץ, אבל כשאתה שואל אותי מה היא הפעולה שאותה הוא עושה, הוא עושה פעולה של גרירת ספסל. אז בעצם אם ננסח את זה בשפה שניסחתי בפעמים הקודמות, באינו מתכוון בכלל אין פה את פעולת האיסור. במתעסק יש פה פעולת איסור, רק אני לא ידעתי שאני עושה את זה. תחשבו שזה בעצם כמו שוגג, אני לא ידעתי שאני עושה את זה אבל יש פה פעולת איסור. נכון? אז בעצם יוצא שזה באמת יותר חמור. כי במתעסק אני עושה פעולת איסור ובאינו מתכוון אני בעצם עוסק בפעולת ההיתר, יחד עם זה נעשית מאליה גם פעולת איסור, אבל כשאתה שואל אותי מה אני עושה, בתשובה במילה אחת מה אני עושה, אני גורר ספסל. אתה שואל אותי במילה אחת הרמתי את הסכין וחתכתי את המחובר, כן, במילה אחת מה אני עושה? חותך מחובר. הרמתי? לא, לא רש"י, התכוונתי חתכתי את המחובר חשבתי שהוא תלוש. בסדר? לא רש"י, רש"י זה פרשיה אחרת.

[Speaker E] שתי פעולות בבת אחת?

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא שתי פעולות, זה פעולה אחת במתעסק.

[Speaker E] כן, במתעסק זה פעולה אחת.

[הרב מיכאל אברהם] ומה היא הפעולה הזאת? זאת פעולת איסור. אז ממש עשיתי פעולת איסור. נכון, יש פה איזהשהו פטור של מתעסק, אבל תכל'ס כשאתה שואל מה עשיתי, עשיתי פעולת איסור. באינו מתכוון נכון שיצא גם פעולת איסור מדבריי, אבל אם אתה שואל אותי במילה אחת איזה פעולה אני עושה כרגע? פעולת ההיתר, אני גורר ספסל, מה אתה רוצה? נכון, יחד עם זה נוצר חריץ, אבל אני גורר ספסל, זה מה שאני עושה. לכן אומר תוספות זה קל יותר. וזה הוא אומר מסברה, שימו לב. זאת אומרת, לא שיש לו מקור וככה הוא מסביר שמתעסק יותר חמור. הפוך, מהמקורות יוצא שמתעסק יותר קל, כי עובדה שרבי יהודה מחייב באינו מתכוון ופוטר במתעסק. אבל תוספות אומר לא, מסברה זה לא יכול להיות. זאת אומרת, ברור לו מסברה שהמתעסק יותר חמור מאינו מתכוון. וברור שתוספות כנראה מדבר על המישור של האם עשית פעולת איסור. האם עשית פעולת איסור? במתעסק עשית, חתכת דבר מחובר, עשית פעולת איסור. לא ידעת? בסדר, אתה שוגג, אבל עשית פעולת איסור.

[Speaker F] אתה מחזיר את זה בעצם לטענה בעונש? כאילו הקלה בעונש?

[הרב מיכאל אברהם] לא, בשניהם זה לא נקרא שיש עבירה. עוד מעט נראה בהמשך, אולי, שלא בטוח,

[Speaker F] אבל על פניו בשניהם זה לא נקרא שיש עבירה.

[הרב מיכאל אברהם] אבל השאלה היא למה. לפי תוספות זה לא נקרא שיש עבירה למרות שאני עשיתי פעולת איסור, אלא כיוון שעשיתי אותה במתעסק זה לא נקרא עבירה. אבל אתה שואל מה עשיתי? עשיתי פעולת איסור. לעומת זאת באינו מתכוון אני גררתי ספסל, מה אתה רוצה ממני? אני חושב שבסופו של דבר תוספות יגיד שגם במתעסק זה לא טיעון לעונש, אנחנו נראה בהמשך שרבי עקיבא איגר באמת ככה לומד, שזה כן טיעון לעונש, אבל בתפיסה הפשוטה זה לא טיעון לעונש, זה באמת לא פעולת עבירה מבחינה הלכתית. אתה שואל אותי פיזית מה עשיתי? ודאי עשיתי פעולת עבירה, זה מה שעשיתי במישור הפיזי. אוקיי? אז לכן אומר תוספות, אם אתה מסתכל על השאלה מה הוא עשה בפועל, באמת המתעסק יותר חמור מאינו מתכוון. אבל על זה שואל רבי עקיבא איגר בדרוש וחידוש במערכה י', הוא מקשה, אומר מה זאת אומרת? מתעסק צריך להיות קל יותר. למה? כי הרי במתעסק אתה בכלל לא יודע שאתה עושה איסור מבחינת דעתו של האדם. באינו מתכוון הרי אתה יודע שיכול להיווצר פה חריץ, רק התחדש שאם אתה לא מתכוון לזה אז אתה פטור או זה מותר. אוקיי? זה חידוש. אבל במתעסק אתה בכלל לא יודע שיש איסור, אז הרבה יותר קל. איפה ההבדל בין רבי עקיבא איגר לבין תוספות? בדיוק שני האספקטים שאני מדבר עליהם כל הזמן. במתעסק לעומת שוגג ולעומת אינו מתכוון יש שני צירים שבהם אנחנו צריכים לבדוק את השלשה הזאת, איך מסודרת ההיררכיה של השלשה הזאת. יש את הציר של השאלה מה עשיתי. בציר של השאלה מה עשיתי, יש בהחלט מקום לומר כמו תוספות שמתעסק חמור מאינו מתכוון. מתעסק זה כמו שוגג במובן הזה. אתה שואל מה עשיתי? עשיתי פעולת איסור. רק בשוגג, בסדר, אבל עשיתי פעולת איסור. אוקיי? אם אתה מסתכל על השאלה מה עשיתי, מתעסק יותר חמור מאינו מתכוון. כי באינו מתכוון אני גררתי ספסל. אוקיי? אם אתה מסתכל… הסתכל על השאלה היא עד כמה ידעתי, או עד כמה אני מזיד, או עד כמה אני לא אשם, או משהו כזה, אז המתעסק קל יותר. המתעסק לא עלה בדעתו שיש בכלל איסור. באינו מתכוון הרי הוא יודע שיכול להיווצר פה חריץ. אין פה שום דבר שהוא לא יודע. אז ודאי שאם אני מחפש נגיד במישור האשמה, האינו מתכוון יותר אשם מאשר המתעסק. אז אם כבר אז הייתי אומר שלפי תוספות מה שקובע זה בעצם או היסוד הפטור במתעסק ובאינו מתכוון שזו לא פעולה שלי. זאת לא פעולת עבירה. והמוקד שעליו אני מסתכל זה השאלה מה עשיתי. ולכן אומר תוספות טוב אז מתעסק יותר חמור מאינו מתכוון. שניהם בסוף זאת לא פעולת עבירה. אבל אבל אם תשאל אותי מי יותר חמור, המתעסק יותר חמור. רבי עקיבא איגר מסתכל על השאלה עד כמה הבנאדם אשם. ואז אני אומר ברור שהבנאדם יותר אשם באינו מתכוון מאשר במתעסק. ולכן אינו מתכוון יותר חמור. עכשיו האמת, אם הייתם שואלים אותי, אין שום היררכיה ביניהם. נכון, יש אספקט אחד שבו המתעסק יותר חמור, יש אספקט אחר שבו האינו מתכוון יותר חמור. ולכן אין יחס היררכי פשוט ביניהם. אין, לא צריך לעשות שום קלים וחמורים ושום דבר כזה. אוקיי? אין אין יחס היררכי פשוט ביניהם, אבל הנה אתם זו הדוגמה הראשונה, אמרתי שיהיו דוגמאות בשיעור הזה, למחלוקת בין המפרשים בגלל שכל אחד מהם מסתכל על אחד משתי הפנים שציירנו ושתי הפנים נכונות, שתי הפנים קיימות. זאת אומרת המתעסק שונה מאינו מתכוון ושונה משוגג. הוא הרכבה של שניהם בעצם. ולכן בעצם אפשר להסתכל על זה מצד המעשה אז הוא יהיה יותר חמור מאינו מתכוון. אפשר להסתכל מצד השגגה שבדבר או מידת האשמה שבדבר ואז הוא יותר קל מאינו מתכוון. ועכשיו רבי עקיבא איגר מסתכל על הצד השני ותוספות מסתכל על הצד הראשון. אבל שני הצדדים קיימים פה. זה סתם אתה בוחר להתמקד באחד מהם אבל בעצם שניהם פה. ולכן קשה מאוד לקבוע היררכיה פשוטה בין האינו מתכוון למתעסק. אפשר היה אולי לנסח את זה בצורה קצת שונה. אתם יודעים שבסוגיית מצוות צריכות כוונה, אז יש מחלוקת אם מצוות צריכות כוונה או לא. והרשב"ם ועוד ראשונים ואחרונים טוענים שאם יש כוונה הופכית, אז גם למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה אתה לא יוצא ידי חובה. אז למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה, אז גם אם עשית בלי כוונה אתה יוצא ידי חובה. אבל אם עשית בכוונה הופכית, אז גם הוא מודה שלא יצאת ידי חובה. נגיד מי שתוקע על מנת לא לצאת ידי חובה. זאת אומרת הוא מתכוון בכוונה אני לא רוצה לצאת ידי חובה. אז גם למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה, שלכאורה גם בלי כוונה אתה יוצא, לא. בכוונה הופכית אתה לא יוצא. מחלוקת ראשונים וזו שיטת הרשב"ם ועוד מפרשים. יכול להיות שתוספות מתכוון לחילוק מעין זה. ובעצם מה שהוא אומר זה ככה: באינו מתכוון יש לי בעצם כוונה הופכית. כי אני מתכוון לגרור את הספסל, נכון שעשיתי חריץ, אבל אני לא רק שאני לא מתכוון לחריץ, אני מתכוון פוזיטיבית למשהו אחר, לגרירת הספסל. זאת כוונה הופכית. לעומת זאת במתעסק אין לי כוונה בכלל. אני בכלל לא יודע שאני עושה את הדבר. אז זה פשוט מקביל לחוסר כוונה. ואנחנו יודעים שכוונה הופכית יותר קלה מאשר חוסר כוונה. אוקיי? ולכן יכול להיות שהמתעסק לפי תוספות יותר חמור מאינו מתכוון, שבמתעסק זה רק היעדר כוונה. באינו מתכוון יש לך כוונה הופכית לאיסור. אז זה פעולה פחות אסורה, גם פעולה יותר קלה. וכאן שימו לב יוצאת ההיררכיה של תוספות ולא של רבי עקיבא איגר, למרות שגם תוספות מדבר על הכוונות של האדם ולא על הגדרת המעשה. זאת אומרת גם תוספות לא מדבר על הפעולה, הוא מדבר על הכוונות של האדם ועל תרצו האשמה של האדם. רק בניגוד לרבי עקיבא איגר שמניח שאינו מתכוון יותר חמור ממתעסק אם אתה מסתכל על הכוונות של האדם כי הרי פה אתה יודע הכל, אתה יודע שזה ייווצר. נכון, מבחינת מה שאתה יודע. אבל מבחינת הכוונה שלך, אז במתעסק אין לך כוונה בכלל לאיסור. באינו מתכוון יש לך כוונה הופכית. אז זה בכלל לא התכוונת לאיסור, כי זה יותר קל. וכאן שימו לב יוצאת ההיררכיה של תוספות ולא של רבי עקיבא איגר, למרות שגם תוספות מדבר על הכוונות של האדם ולא על הגדרת המעשה. קודם אמרתי שתוספות מתמקד בהגדרת המעשה ורבי עקיבא איגר מתמקד בשאלה עד כמה האדם אשם או מה כוונותיו של האדם. עכשיו אני אומר לא, גם בתוספות יכול להיות שהוא מתמקד בכוונותיו של האדם ועדיין הוא טוען שאינו מתכוון יותר קל ממה שמתעסק. מה? כן. עכשיו כמובן שהכוונה במשמעות הזאת, כן, רק עדיין אז מה ההבדל בין תוספות לבין רבי עקיבא איגר? עדיין יש הבדל. אתם זוכרים שכשבאתי את רב חיים, שלמדנו את אינו מתכוון בסמסטר שעבר, מי שהיה. למדנו את אינו מתכוון. אז אמרתי שרב חיים אומר שיש שני דיני אינו מתכוון, הזכרתי את זה גם בשיעור הקודם. שיש שני דיני אינו מתכוון. יש אינו מתכוון של כל התורה, ואינו מתכוון של שבת שהוא מדיני מלאכת מחשבת. והוא אומר בשבת האינו מתכוון זה מישהו שלא יודע. האינו מתכוון של כל התורה זה מישהו שלא זאת לא המטרה שלו. שלא לזה הוא מכוון את הפעולה, לא שהוא לא יודע. הוא יכול לדעת אבל לא לזה הוא מכוון את המטרה שלו. ואת המושג כוונה משתנה במשמעותו בין הלכות שבת לבין שאר התורה. כך אומר רב חיים ולא משנה יש לו כל מיני השלכות לעניין הזה. גם פה אני חושב שבין תוספות לבין רבי עקיבא איגר, בניסוח שהצעתי עכשיו, זה ההבדל. תוספות מסתכל על השאלה למה אני מתכוון. אז אם יש לי כוונה הופכית אני פחות מתכוון לאיסור מאשר אם אין לי כוונה בכלל. זה הכוונה במובן של מה אני רוצה. אז פה אני לא רוצה כלום, שם אני רוצה משהו אחר. לא רק שאני לא רוצה את זה, אני רוצה משהו אחר. זה יותר קל, נכון? רבי עקיבא איגר כשמדבר על הכוונה פה, הוא מדבר על הכוונה במובן של מה אני יודע, לא מה אני רוצה. באינו מתכוון אני יודע שיווצר חריץ, במתעסק אני לא יודע שבכלל יהיה פה איסור.

[Speaker E] מה? יודע שיהיה חריץ או ספק שיהיה חריץ?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני יודע שיכול להיווצר פה חריץ. אם זה ודאות אז פסיק רישא. אז אני אומר יודע הכוונה אין פה שגגה, אני יודע בדיוק את המצב. המצב הוא שיכול להיווצר פה חריץ. אוקיי? בשוגג אני אפילו לא יודע שיכול להיווצר חריץ. אז לכן עדיין יש הבדל בין תוספות לבין רבי עקיבא איגר, למרות ששניהם מתמקדים במישור של הכוונות, שזה בדיוק מה שרב חיים עשה בין האינו מתכוון של התורה ושל שבת. שתוספות מסתכל בשאלה הכוונה מה אתה רוצה, מה המטרה שלך בפעולה, ואז יוצא שהמתעסק יותר חמור כי זה לא כוונה הופכית אלא זה רק היעדר כוונה. רבי עקיבא איגר מסתכל על השאלה מה אתה יודע. באינו מתכוון אתה יודע הכל אז אתה אשם, מה זאת אומרת, אתה הרי יודע שיכול להיווצר פה חריץ. במתעסק אתה לא יודע כלום. אז אם אני מסתכל על הידיעה, אז באמת האינו מתכוון יותר חמור. אם אני מסתכל על הכוונה, אז המתעסק יותר חמור. בעצם אפשר להגיד שזה באמת כאילו שזה יותר פשוט, שבאינו מתכוון אתה יכול להגיד שבתוספות

[Speaker D] שזה הוא מתכוון שהאדם אומר שהוא מתכוון לדבר אחר, אבל לפחות הוא לא מתכוון לדבר לזה, אתה יכול להוריד את זה דרגה ולהגיד באינו מתכוון הוא לא מתכוון למעשה הזה. אולי הוא מתכוון למעשה אחר אולי הוא מתכוון לכלום לא משנה אבל הוא לא מתכוון.

[הרב מיכאל אברהם] ובמתעסק הוא מתכוון למעשה רק הוא לא יודע שזה אסור.

[Speaker D] כן, מתעסק כאילו זה בגלל שלתוספות יש לו סברה שזה אותו מעשה, לפחות בדרגה מסוימת שזה אותו מעשה, הוא אומר אתה מתכוון למעשה. אז יכול להיות שהכל נובע מניתוח של הגדרה של מעשה. אבל הסברה היא עדיין סברה דומה. אוקיי, אפשרות.

[הרב מיכאל אברהם] כן, יכול להיות. זה תלוי אם זה נסיבות או שזה בגוף הגדרת הפעולה עצמה. עכשיו יש הראשונים בעבודה זרה בדף ס"ו עמוד ב', הרשב"א ורמב"ן וריטב"א, הם מניחים, אתם יודעים שיש כלל במתעסק, שהמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. כן, אם מישהו אכל חלב, בסדר? והוא התעסק, הוא לא ידע בכלל שהוא אוכל חלב, אוקיי? אבל הוא נהנה. כיוון שהוא נהנה אז הוא חייב, למרות שהוא מתעסק. וכנ"ל בעריות, כן, מי שהתעסק בעריות עצם העובדה שהוא נהנה מחייבת אותו. הראשונים מניחים שם בעבודה זרה שגם באינו מתכוון אם זה בחלבים ועריות אז אתה חייב. לא רק במתעסק, אפילו לא מבחינים, אומרים כמו במתעסק יש את הסברה של שכן נהנה, גם באינו מתכוון יש את הסברה של שכן נהנה. נגיד אם עשית פעולה באינו מתכוון שיש בה הנאה מהאיסור, אוקיי? אז אתה חייב. אתה חייב כי שכן נהנה. זאת אומרת ההנאה בעצם מחייבת אותך. עכשיו למה, למה אם יש את סברת שכן נהנה במתעסק, למה זה נראה להם מובן מאליו שתהיה את אותה סברה גם באינו מתכוון? מה הקשר בין שני הדברים האלה? אז באמת אם אני מסתכל על שאלת החומרה והקולה, אז אומרים לי, תראה, במתעסק שהוא קל אתה מחייב אותי כשיש הנאה. אז אינו מתכוון שהוא יותר חמור, וודאי שתחייב אותי כשיש הנאה. אבל אז באמת ההיררכיה היא כמו רבי עקיבא איגר לא כמו תוספות, נכון? שהאינו מתכוון יותר חמור מאשר מתעסק. אז לכאורה זה בעצם כבר הופך להיות מחלוקת ראשונים. לא רבי עקיבא איגר מול תוספות, אלא תוספות מול ראשוני ספרד, אשכנזים נגד ספרדים. אבל אני לא בטוח שזה באמת ככה. כי כשהסתכלתי שם בלשונות הראשונים, ולא הבאתי את זה כי צריך להיכנס שם יותר מדי לסוגיה, אבל אני לא מצאתי שם קל וחומר. הם לא אומרים שאם במתעסק שכן נהנה מחייב, אז קל וחומר באינו מתכוון שהוא מחייב. אלא זה מין איזה משהו שנראה להם מובן מאליו. אם פה שכן נהנה מחייב, אז גם פה. הם אפילו לא טורחים לנמק את זה, זאת אומרת זה נראה להם ברור, זה לא משהו שדורש נימוק. אז לא, אם הם היו מרגישים שזה דורש נימוק והיו אומרים קל וחומר, אז זה היה באמת נראה כמו רבי עקיבא איגר. אבל כיוון שהם אומרים את זה כמשהו שהוא מובן מאליו, לא נראה שזה שאלה של חומרה וקולה. זה לא בגלל שמתעסק יותר קל מאינו מתכוון ואתה עושה קל וחומר שאם מתעסק חייב אז אינו מתכוון וודאי חייב. אלא מה? זה תלוי בשאלה איך אנחנו מבינים את הכלל הזה שבמתעסק חייב כאשר הוא נהנה, שכן נהנה. אפשר להבין…

[Speaker C] מחבר לרצון שלי.

[הרב מיכאל אברהם] מה? מה זאת אומרת מחבר לרצון?

[Speaker C] הרי כשאתה נהנה אתה לא יכול להגיד שאתה לא רוצה את זה, כי העובדה שאתה נהנה מזה.

[הרב מיכאל אברהם] אינו מתכוון אין פירושו שאני לא רוצה. לא בשביל זה עשיתי את הפעולה. גם בחריץ שנעשה לי בקרקע למשל, החריץ שנעשה בקרקע הוא חריץ שנוח לי. כי אם הוא לא היה נוח לי, אז היה מקלקל, אז הייתי פטור לא בגלל אינו מתכוון אלא בגלל מקלקל. ומדובר שהחריץ הזה חורש לי את הקרקע וזה ניחא לי, זאת אומרת זה טוב לי. אז זה שאני רוצה לא יספיק כדי לחייב אותי. אלא מה? כנראה, לפחות התפיסה הפשוטה, יש כאלו שרוצים ללכת בכיוון של ההנאה הופכת אותך למתכוון, בכיוון שאתה הצעת. אני חושב שזה לא סביר. נדמה לי שיותר סביר להסביר שלמה באמת מתעסק פטור? כי זה לא נחשב מעשה שלי. המעשה הזה לא קשור אלי. אם אני התעסקתי לא הייתי מודע לו בכלל, זה לא נחשב מעשה שלי, נכון? ככה הלכנו לכל אורך הדרך. הפטור של מתעסק זה העדר עבירה, זה לא העדר אשמה. אז אם אתה נהנית, אז ההנאה קושרת את המעשה אליך במקום הכוונה. לא שההנאה הופכת אותך למתכוון, לא, אתה עדיין לא מתכוון. רק מה הבעיה בזה שלא התכוונת? לא התכוונת, אני מתכוון מתעסק, לא התכוונתי, סליחה לא התכוונתי בעברית, לא אינו מתכוון. למה אתה פטור אם לא התכוונת? כי זה לא נחשב מעשה שלך. אם ההנאה הגיעה אליך בגופך, זה מחבר את המעשה אליך, זה כן מעשה שלך. ולכן אתה חייב. לא כי זה הופך אותך למתכוון. גם הכוונה היא רק אינדיקציה. ברגע שיש כוונה, המעשה הוא מעשה שלך ולכן אתה חייב. לא שבאמת צריך כוונה. הכוונה זה סימן, זה לא סיבה. אם יש כוונה אז המעשה הזה נחשב מעשה שלי ולכן אני חייב עליו. אם אין כוונה אז המעשה הזה הוא לא שלי. אומרת הגמרא כן, אבל אם נהנית, אז זה הופך את המעשה להיות שלך גם אם אין כוונה. זה מסלול אלטרנטיבי לקשור את המעשה אליך. במקום שהכוונה תקשור את המעשה אליך, ההנאה קושרת את המעשה אליך. גם זה דרך לקשור את המעשה אליך. אז אומרים הראשונים, אם זה כך, אז מה זה משנה אם זה מתעסק או אינו מתכוון? בשני המקרים הרי הפטור הוא בגלל שהמעשה לא מתקשר אלי. ואם במתעסק כשיש לי הנאה זה יוצר זיקה ביני לבין המעשה למרות שאני מתעסק, אז גם באינו מתכוון יהיה אותו דבר. בכלל לא קשור לשאלה מי יותר קל ומי יותר חמור. יכול להיות שזה יותר חמור או זה יותר חמור, זה בכלל לא קשור. זאת אנלוגיה, זה לא קל וחומר. הטענה היא שאם הנאה מצליחה לקשור אלי מעשה, אז מה אכפת לי אם המעשה לא היה קשור אלי כי הייתי מתעסק או המעשה לא היה קשור אלי כי הייתי לא מתכוון. תכלס אם יש הנאה אז המעשה כן קשור אלי אז אני חייב. לא משנה בכלל אם הסיטואציה הבסיסית היא מתעסק או הסיטואציה הבסיסית היא אינו מתכוון. זה באמת אם אני מבין שההנאה זה קשר אלטרנטיבי של המעשה אלי, ולא שההנאה הופכת אותי למתכוון. כי אם ההנאה הייתה הופכת אותי למתכוון, אז אם זה מחייב במתעסק, זה לא אומר… זה מחייב באינו מתכוון. כי במתעסק זה שאתה לא יודע. ואם יש הנאה זה תחליף ללא יודע, זה הופך אותך לכן יודע או כן רוצה או משהו כזה. אבל בחריץ שזה אינו מתכוון ההלכתי, לא לא התכוונתי, כן, האינו מתכוון ההלכתי, שם גם אם אתה רוצה זה לא עוזר שום דבר כמו בחריץ בקרקע שזה נוח לך.

[Speaker H] צריך קיום מעשה מינימלי. מה?

[הרב מיכאל אברהם] בשני המקרים אתה עשית את הפעולה בידיך, זה ברור. אלא מאי? ההלכה רואה את זה כפעולה שלא מתקשרת אליך, הזיקה בינך לבין הפעולה לא קיימת. אבל אם ההנאה מצליחה לייצר זיקה כזאת, אז מה זה משנה אם זה אינו מתכוון או מתעסק? אוקיי? ואז אני מבין, אם זה כך, אז לא בהכרח שהראשונים האלה חולקים על תוספות. תוספות גם הוא יכול להסכים. כי לפי תוספות שמדבר על קולא וחומרא, יכול להיות שתוספות יגיד עדיין שמתעסק יותר חמור מאינו מתכוון, בסדר? ובכל זאת, העובדה שבמתעסק ההנאה מחייבת אומרת שגם באינו מתכוון היא מחייבת. למה? אולי רק במתעסק שהוא חמור ולא באינו מתכוון שהוא קל? לא, זה לא שייך לקולא וחומרא, זה פשוט הסבר מנגנוני, זה לא שאלה של קולא ושל חומרא. אוקיי. באמת הפני יהושע מעיר עליהם שמה בעבודה זרה. מה הקשר? אנחנו יודעים ששכן נהנה זה מחייב אותך על מתעסק, זה לא מחייב אותך על אינו מתכוון, זה שני פטורים שונים. למה הם מניחים כמובן מאליו ששכן נהנה יחייב אותך גם באינו מתכוון? מה הפני יהושע מבין? הפני יהושע א' כנראה מבין שבמתעסק ההנאה הופכת אותך ל… לא יודע איך לקרוא לזה אפילו, לכן מתכוון או לכן רוצה את הדבר. זה א', ולא שזה קשר אלטרנטיבי של המעשה אליי, כי אז מה הבעיה? אז לכן גם באינו מתכוון זה ככה. אם הוא לא מקבל שאפשר ללמוד ממתעסק לאינו מתכוון, אז א' הוא לא מקבל שאינו מתכוון קל יותר ממתעסק. הוא בעצם הולך כמו רבי עקיבא איגר, שאינו מתכוון הוא יותר חמור ולא יותר קל. ולכן באינו מתכוון רבי יהודה באמת מחייב, ועדיין במתעסק הוא יכול לפטור. עכשיו שימו לב, היהודים עליהם אני מדבר כאן זה הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א. זה בדיוק אותם יהודים שהבאתי מעבודה זרה, ששמה הם אומרים שהפטור של החיוב, סליחה, של שכן נהנה במתעסק קיים גם באינו מתכוון. זה קצת מחזק את הטענה שהם כן חולקים על תוספות. זאת אומרת, הם בעצם סוברים שהאינו מתכוון, כמו רבי עקיבא איגר, כמו הפני יהושע, שהאינו מתכוון יותר חמור ממתעסק. בסדר? נגד התוספות. עכשיו, יש בקובץ שיעורים חלק ב'. כאן זה לא על המסכתות, יש בחלק ב' עניינים שונים. הוא אומר, ובאמת צריך להבין מה איכא בין מתעסק לאינו מתכוון. דלכאורה במתעסק יש לפטור משום שאינו מתכוון, ובאינו מתכוון מטעם מתעסק. זאת אומרת, מה ההבדל בין שני הפטורים האלה? כל מקרה של אינו מתכוון הוא גם מתעסק, וכל מקרה של מתעסק הוא גם אינו מתכוון. למה יש הבדל בין שני הפטורים האלה? ונראה לפי מה שכתב הגאון רבי עקיבא איגר ביורה דעה ר' י"א בבשר בחלב, בנועל. בית בשבת ואינו יודע אם יש שם צבי, דאסור אף שאינו אף שאינו מתכוון לצוד, משום דשריותא דאינו מתכוון ליכא אלא היכא שהספק הוא בלהבא ולא בלהבר, דהאי יש שם צבי הוא פסיק רישא, ובספק אם הצבי בבית הוא ספק דאורייתא, עיין שם. תזכורת קצרה, ראינו את הרבי עקיבא איגר הזה בסמסטר הקודם. רבי עקיבא איגר בעצם אומר שנגיד אם אתה המקרה של הט"ז, ניקח את המקרה של הט"ז עם הזבובים, שאתה סוגר תיבה, יש חשש שמא יש בתוכה זבוב. אוקיי, אומר הט"ז אתה לא צריך בכלל לבדוק אם יש בפנים זבוב, כי אחרת אתה עובר משום צידה בשבת, כן, אז אתה לכאורה היית צריך לבדוק אם יש זבוב בפנים לפני שאתה סוגר את התיבה. אומר הט"ז אתה לא צריך לבדוק. למה לא? כי גם אם תסגור את התיבה ויש בפנים זבוב, כיוון שאתה לא ידעת, אז מבחינתך או שיש שם זבוב או שאין שם זבוב, ולכן זה לא פסיק רישא שתהיה פה צידה. אתה סוגר תיבה, יש פה פסיק רישא שיווצר צידה, נכון? אומר לכאורה מה? זה הט"ז רגע. אז הט"ז אומר שאם אם גם אם יש בפנים זבוב, כיוון שאתה לא יודע שיש בפנים זבוב, אז לכן בעצם זה אי אפשר לומר שיש פה פסיק רישא של צידה, לא בטוח שתהיה פה צידה, אתה לא יודע אם יש או אין זבוב. אוקיי, ולכן אם לא בדקת שיש שם זבוב, דיברנו על זה שהפטור של אינו מתכוון הוא לא פטור של חוסר אשמה כמו אונס כזה, כי אם זה היה אונס תבדוק, אתה לא אנוס, תבדוק שאין שם זבוב ורק אז תסגור את התיבה. אתה לא אנוס. אומר הט"ז זה לא פטור של חוסר אשמה, זה פטור של חוסר עבירה, זה בכלל לא אסור, אז למה צריך לבדוק? נכון אני אשם, יכולתי לבדוק שיש שם זבוב, אבל למה אני צריך לבדוק? גם אם יש שם זבוב וגם אם אין, אם אני לא יודע אין עבירה, זה אינו מתכוון. אינו מתכוון זה לא טענת פטור, אינו מתכוון זה אומר שאין עבירה. אוקיי, לכן אני לא צריך לבדוק. רבי עקיבא איגר חולק עליו. רבי עקיבא איגר טוען שזה לא נכון. כשאתה גורר ספסל ואתה לא יודע אם ייווצר או לא ייווצר חריץ, זה באמת מצב של אינו מתכוון וזה לא פסיק רישא. פסיק רישא אם אתה יודע בוודאות שייווצר פה חריץ, אם אתה לא יודע את זה בוודאות אז זה לא פסיק רישא. אבל בזבוב בתיבה זה לא ככה, כי כשאתה לא יודע את זה בוודאות זה רק בעיה אפיסטמית, כן, זה בעיה בהכרה שלך את המציאות. מבחינת המציאות עצמה, אם יש זבוב בתוך התיבה ואתה סוגר את התיבה, אז פסיק רישא שיהיה פה צידה. זה שאתה לא יודע אם יש או אין שם זבוב, אז זה ספק דאורייתא, ספק דאורייתא לחומרא. וההנחה שלו זה שספק שמוציא מפסיק רישא זה כאשר הספק הוא במציאות עצמה. אם יש קרקע שמבחינת טיב הקרקע לא בטוח שייווצר פה חריץ, לא כי אני לא יודע אלא במציאות עצמה לא בטוח שייווצר פה חריץ. אוקיי, זה נקרא שזה לא פסיק רישא. אבל אם מבחינת המציאות עצמה, ברגע שיש זבוב ברור שאני אצוד אותו, אם אין זבוב אז לא. אז המציאות עצמה היא מוגדרת לחלוטין. אני לא יודע מה היא המציאות, אני לא יודע אם יש שם זבוב או שאין שם זבוב. נכון? במצב כזה על הצד שיש שם זבוב, אז זה איסור דאורייתא כי זה פסיק רישא, אם אין שם זבוב אז זה מותר. אז יש פה ספק דאורייתא, ספק דאורייתא צריך להחמיר. לזה הוא קורא ספק פסיק רישא. זה כמעט מושג אוקסימורוני, כי אם זה ספק אז זה לא פסיק רישא, אבל לא, זה מצב של ספק פסיק רישא. אוקיי, כך טוען רבי עקיבא איגר. ואותו דבר עם צבי בבית, זה כמו הזבובים בתוך התיבה, כן.

[Speaker C] אם למי שייכת אם אני הולך בדרך לאנשהו ויש בדרך נמלים, שיש עוד נמלים, ואתה יוצא שאתה דורך עליהם ו…

[הרב מיכאל אברהם] לא, אז זה מתעסק. אנחנו מדברים על אינו מתכוון.

[Speaker C] זה מתעסק, כן.

[הרב מיכאל אברהם] אז במתעסק באופן הפשוט, כל הפוסקים יסכימו שאתה לא צריך לעיין ולבדוק אם יש שם נמלים או לא. בזבוב בתיבה זה מחלוקת ט"ז ורבי עקיבא איגר. אוקיי, כי בזבוב בתיבה זה אינו מתכוון. במתעסק זה שאתה לא יודע זה כל הרעיון. אומר אומר הקובץ שיעורים, אז לפי הרבי עקיבא איגר הזה, והוא אגב מפרשים את זה בדרך כלל, למרות שלדעתי זה לא פירוש נכון, וככה הרבה אחרונים מנסחים את זה, שזה הבדל בין ספק על לשעבר וספק על להבא. כשאתה גורר את הספסל יש לך ספק שמא ייווצר חריץ כשתגרור את הספסל, ספק על להבא, וזה לא פסיק רישא. אבל בזבוב הספק הוא על המצב העכשיווי, מה היה כבר בעבר או עכשיו, האם יש בפנים זבוב או אין בפנים זבוב. ספק על לשעבר לא מוציא אותך מכלל פסיק רישא, זה ספק פסיק רישא. זה ההבדל. אני לא חושב שזה נכון, זה לא קשור לעבר ולעתיד, אבל ככה מנסחים את זה בדרך כלל, וזה מה שהוא אומר כאן. אז אומר הקובץ שיעורים, הוא רוצה להסביר את ההבדל בין מתעסק לבין אינו מתכוון. בסדר? אז הוא אומר, במתעסק הספק הוא על לשעבר. למה? כי נגיד אתה לא יודע אם הצמח הוא תלוש או מחובר. זה כמו לא לדעת אם יש זבוב בתיבה או אין זבוב בתיבה. זה ספק על המצב העכשווי. אתה לא יודע מה המצב כרגע, האם הצמח מחובר או תלוש. זה לא ספק מה יקרה כשאני ארים את הצמח הזה, האם הוא יתלש או לא. הספק הוא מהו המצב נכון לעכשיו. זה ספק לשעבר, זה לא ספק לעתיד. ספק לשעבר זה מתעסק, ספק לעתיד זה אינו מתכוון. כך טוען הקובץ שיעורים. אז זה מה שהוא אומר, ואם כן ניחא דבכל מתעסק השגגה היא בלשעבר ולא בלהבא, כגון בסבר רוק הוא ובלעו, או שסבר תלוש הוא ונמצא מחובר, דבשעה שעושה המעשה אי אפשר להשתנות עוד, כרגע זה או מחובר או תלוש, זה לא ספק להבא, ספק על מצב שכבר קיים. ומשום הכי בכל מתעסק אין לפוטרו משום אינו מתכוון דהוי פסיק רישא. ואלמלא היה פטור של מתעסק, אז מבחינת דין אינו מתכוון לא היית פוטר אותו, כי זה ספק על לשעבר. כמובן זה מסביר רק לפי רבי עקיבא איגר, לא לפי הט"ז, כי הט"ז טוען שגם דבר כזה הוא לא פסיק רישא. זה כבר הערה, אבל ככה הוא טוען. ולהיפוך, באינו מתכוון ליכא למפטרי משום מתעסק, דבאינו מתכוון יודע הוא את הספק, ובמתעסק אינו מסתפק כלל. כגון בגורר בשבת, יודע שאפשר שיעשה חריץ בגרירתו, אלא שאינו יודע ודאי. אבל אם בשעת גרירתו לא הסתפק כלל, ואצלו ודאי שלא יהיה חריץ, כהאי גוונא באמת יש לפוטרו גם מטעם מתעסק. זאת אומרת, אם מישהו גורר את הספסל ובכלל לא שם לב שיש פה קרקע תחוחה, שיש סיכוי שיכול להיווצר פה חריץ, זה באמת מתעסק, זה לא אינו מתכוון. פסיק רישא? לא, בדיוק, זה מתעסק. אינו מתכוון זה רק שאתה יודע שיש פה קרקע תחוחה, אתה לא בטוח האם גרירת הספסל תיצור חריץ או לא תיצור חריץ. אוקיי? אז הוא בעצם אומר את ההבחנה שאני אמרתי קודם לכיוון אחד. זאת אומרת, הוא אומר שבמתעסק יש מימד של שגגה. אתה לא יודע בכלל שזה על הפרק. באינו מתכוון אתה יודע. אבל הוא מוסיף עוד חילוק בכיוון ה… זה מסביר למה אינו מתכוון לא פטור מדין מתעסק. אבל למה מתעסק לא פטור מדין אינו מתכוון? כי מתעסק זה תמיד ספק על לשעבר, ובספק על לשעבר אין פטור של אינו מתכוון, מה שאומר רבי עקיבא איגר. אוקיי? טוב, אני צידדתי קודם הסברים אחרים למה במתעסק לא יהיה פטור של אינו מתכוון. למשל אם אנחנו אומרים שלפי תוספות שאומר שמתעסק יותר חמור מאינו מתכוון, אז ודאי שלא יכול לפטור במתעסק בגלל הפטור של אינו מתכוון. דיברנו על זה שזה כוונה הופכית או כל מיני דברים מן הסוג הזה. בכל אופן, יש פה כמה הערות על הצעת ההסבר הזאת. קודם כל, כמו שאמרתי, הספק פסיק רישא שהוא מניח זה רק שיטת רבי עקיבא איגר. הט"ז חולק עליו. בסדר? זה מחלוקת הפוסקים. דבר נוסף, יוצא מדבריו שמתעסק באופן בסיסי יותר חמור מאינו מתכוון. זאת אומרת אי אפשר היה לפטור מתעסק על הפטור של אינו מתכוון כי זה ספק על לשעבר. אוקיי? אני לא חושב שזה נכון. זאת אומרת, מתעסק הוא לא ספק על לשעבר, אין פה ספק בכלל, אני לא יודע. באינו מתכוון יש לי ספק, אני יודע שיש פה קרקע תחוחה, אני לא יודע אם ייווצר חריץ או לא. במתעסק אני בכלל לא יודע שיש פה קרקע תחוחה, אז זה לא נקרא מצב שאני מסופק, אני בכלל לא נמצא בספק. אוקיי? זה כמו, מזכיר לי את, מכירים את הגמרא בשבת בדף ל', בא מישהו לרבי ואומר לו, אמך אשתי ואתה בני. קיצור אתה ממזר, באתי על אמא שלך ואתה ממזר. ואחרי זה בא מישהו לרבי חייא אומר לו אותו דבר, אשתך אשתי ובנך בני, הבן שלך ממזר ממני. כן? אז שניהם אומרים לאותו ליצן, רצונך שתשתה כוס יין? שתה ופקע. זאת אומרת, נפנפו אותו עם איזה כוס יין, אל תבלבל את המוח בקיצור. מה הכוונה? אז הרב קוק כותב ב… איך נקרא הספר שלו? ספר על האגדות של שבת וברכות, נו, פרח לי. עין איה. בעין איה שבת בדף ל', אז הרב קוק כותב שמה שברגע שמצב מסוים מוחזק להיות כפי שהוא, גם אם בא מישהו ומעלה איזושהי תהייה אולי זה אחרת, זה לא נקרא מצב של ספק. בשביל להסתפק צריך סיבה. זה לא מצב של ספק. אוקיי? בשביל לעורר ספק, אתה צריך להביא איזה שהם רגליים לדבר. לא מספיק להעלות תהייה ספקנית, כן? יש לי חתיכת בשר, כן, אבל יכול להיות שזה תעתוע עיניים ובעצם זה לא יודע מה זה חלב. בסדר? לא, אם אין לי ספק אז אז אין לי ספק. או מישהו אחר אומר, לא יודע מה, בא היה, זה היה פעם הייתי בבני ברק אז מישהו שם נתן איזה דבר תורה ואנחנו רוצים לעשות מניין במעריב. כן, עכשיו בא מישהו ושואלים אותו תגיד אתה בר מצווה? אומר כן. אמרנו בסדר גמור והוא רחוב, מספר חבורה, יש עשרה. ואולי הוא לא נאמן? למה אתה מאמין לו? אם הוא אומר שהוא עשרה, עד אחד נאמן? התחיל לפלפל שם אם כן או לא. הנקודה היא שאם מישהו אומר משהו וזה נשמע סביר, אז הכל בסדר, לא אתה לא נכנס לשאלות של נאמנות. אתה נכנס לשאלות של נאמנות ולדיני ראיות במקום שבו יש לך סיבה טובה לפקפק. אם יש לך סיבה טובה לפקפק, אתה מתחיל לחפש ראיות. אם אין לך סיבה טובה, כן, הסיפור של ברטראנד ראסל. ברטראנד ראסל היה פילוסוף, כן, ומתמטיקאי בריטי ידוע, והוא כן אתאיסט גם בין היתר. והוא הביא את הדוגמה של קנקן התה השמימי. מה הכוונה? הוא אומר אם בא מישהו אלי ואומר הקדוש ברוך הוא התגלה אלי ואמר לי שלא יודע מה צריך להניח תפילין. שצריך להניח תפילין. בסדר? סתם אני מביא דוגמה יהודית, הוא דיבר על נוצרים. אוקיי? אז הוא אומר ואלי התגלתה טינקרבל ואמרה שצריך לעשות ככה שלוש פעמים ביום כל בוקר. מה אתה מבלבל את המוח. מה זאת אומרת? הוא אומר תחשבו על מישהו שבא ואומר לכם סביב הכוכב צדק מסתובב במסלול מעגלי סביב הכוכב צדק קנקן תה שמימי קטן. אז הוא אומר טוב, אני הרי אין לי מידע, נכון? אני לא יודע. בספק? או שהוא צודק או שהוא לא צודק. אני בספק. מה פתאום? אין פה שום ספק. מה זאת אומרת? בשביל להסתפק צריך סיבה. זאת אומרת, גם הוא לא יודע בדיוק כמו שאני לא יודע, גם הוא לא יודע. נכון, יכול להיות שיש שם איזה קנקן תה קטן ויכול להיות שלא. אז מה לכן אני בספק? מה, כל שתי אפשרויות שיש לי על הפרק ואני לא יודע להחליט זה נקרא ספק? לא, בשביל להסתפק צריך סיבה. זה מה שהגמרא אומרת, שורפים וסוקלים על החזקות. אם מישהו מוחזק להיות אבא שלי, אז הוא אבא שלי נקודה. ואם מכה אביו ואמו מות יומת, יהרגו אותו על בסיס החזקה למרות שאולי הוא לא אבא שלי בכלל, זה לא חייב מיתה. מה על סמך חזקה הורגים? צריך שני עדים בשביל להרוג. לא, אם הוא מוחזק להיות אבא שלי, אז הוא אבא שלי. אני מתחיל לחפש עדים אם יש לי סיבה להסתפק. אם יש איזושהי אינדיקציה שהוא לא אבא שלי, מתחילים לבדוק מה הראיות לכאן ולכאן. אם אין לי סיבה להסתפק זה לא מצב של ספק, אני לא צריך לחפש ראיות. יש פה ספק? מה?

[Speaker C] יש רוב שרוב הנשים אחר בעליהם.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל על סמך רוב אתה הורג?

[Speaker C] רוב מונע את הספק.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת מונע את הספק? בתכלס אתה הורג על סמך רוב. הורגים על סמך רוב? זה אמת שיש דיון מאוד מעניין, לא בטוח, יש דיון מאוד מעניין של רב שמעון שקופ בסוף כרך ראשון של שערי יושר, כן סוף שער ד' נדמה לי, שמה הוא מדבר על האם הולכים אחר רוב בנפשות. וזה לא כל כך פשוט. אבל פה לא צריך להגיע לזה. זה הנקודה. הנקודה היא שאני לא רוב גמור ראיה. יש מצבים שבהם אני לא מחפש ראיות, פשוט ברור לכולנו שזה ככה אז זה ככה, זה הכל. אם אלו ההורים שלי אז אלו ההורים שלי. ואם מישהו רוצה לעורר ספק, הוא צריך להביא ראיה לזה שזה לא בטוח, לא ראיה לזה שהם לא ההורים שלי. אז ברור שהם לא ההורים שלי אבל גם בשביל להגדיר את המצב כספק, אתה צריך להביא ראיה שזה לא המצב. אוקיי, אז גם בהקשר הזה, אם אני מרים את הצמח ואני חושב שהוא תלוש, אז לא נקרא שאני בספק ואני לא יודע אם הוא תלוש או מחובר, ועל זו אמר לי הקובץ שיעורים אם זה ספק על לשעבר שאתה לא יודע מה המצב כרגע, אם זה תלוש או מחובר, או ספק על העתיד. אמרנו לא נכון, זה לא ספק בכלל, כי בשביל להסתפק צריך סיבה. ואם אני יודע שזה תלוש, אז אני לא מסתפק, הכל בסדר. לכן החילוק הוא בכלל לא חילוק בין ספק על לשעבר לספק על העתיד. זה חילוק בין מצב שיש ספק למצב שאין ספק אלא אין ידיעה בכלל. אין ידיעה וספק זה לא אותו דבר. כן, למשל דוגמה קושי נוסף, יש ציורים במתעסק שהם מדברים על להבא, לא על לשעבר. למשל הושיט ידו ליטול חתיכת שומן ועלתה בידו חתיכת חלב. זה מה שרש"י כותב שמה בסוגיה שראינו. זה מתעסק. זה ממש כמו הספסל, זה על העתיד. זה לא שעכשיו זה המצב אלא קרה משהו אחר, הושטתי את היד והיא הגיעה בכלל לקחת את החלב ולא את השומן. זה ספק על העתיד, לא על העבר. וזה דוגמה של מתעסק. לא בגלל שהספק הוא על לשעבר וגם לא על העתיד. זה לא ספק. אין פה ספק. בספסל יש ספק. אתה יודע שיש פה קרקע תחוחה, אתה לא יודע אם ייווצר חריץ או לא. אז יש פה רגליים לדבר, יש דררא דממונא כמה שנקרא בדיני ממונות דררא דממונא. זאת אומרת יש איזושהי סיבה שמעוררת פה ספק, אבל פה זה סתם חוסר ידיעה, זה לא קשור לדיני ספקות. אוקיי, יש עוד עוד הערות על העניין הזה? אבני נזר. גם אם באותו רגע הוא לא קיים, זאת אומרת זה לא

[Speaker D] אין ידע לשעבר שהוא יכול להוסיף לפני שישנה את זה. זה לא מחסור בידע, פשוט איזושהי פעולה שמשתבשת.

[הרב מיכאל אברהם] אז אתה זה מקביל לניסוח שלו של ספק לשעבר לא ספק על העתיד, אבל אני לא לא חושב שזה הנקודה. שם אני יכול

[Speaker D] להגיד שיש כאן איזה משהו שהבעיה מתחילה רק באותו רגע, ולא אין אין איזשהו זה לא אי אפשר להגיד שזה ידע חסר, זאת אומרת אין בשום שלב משהו שאני יכול להגיד לבן אדם.

[הרב מיכאל אברהם] מה למה? יש חסר ידע שזה תלוש ולא מחובר, שזה מחובר ולא תלוש.

[Speaker D] זה העניין שגם אם תגיד לו זה מחובר ולא תלוש אבל כשהוא בא להרים משהו הוא מרים משהו שהוא חושב שהוא תלוש.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אז אם הוא יודע שזה מחובר אז הוא לא ירים, מה זה?

[Speaker D] מי יכול לגשת לאחד שהוא מחובר ולחשוב שהוא תלוש? זה לא אתה לא יכול לפתור לפתור את הבעיה הזאת עם עוד ידע.

[הרב מיכאל אברהם] לא מבין. בטח שאתה יכול. אם תגיד לו שהוא מחובר הוא לא ירים את זה.

[Speaker D] כן, אבל הוא לא מתכוון להרים משהו שהוא מחובר. זאת אומרת…

[הרב מיכאל אברהם] נכון, ולכן חסר לו ידע, כי הוא חושב שזה תלוש.

[Speaker D] לא, העניין הוא שעכשיו חסר לו ידע על המעשה הספציפי הזה, אבל זה לא איזה משהו שאתה יכול לפתור מראש כי אתה לא יודע מה יש פה. יש פה מאה מחוברים ויש פה תלושים. תגיד לו כל אלה מחוברים כל אלה תלושים, אבל הוא מגיע להרים משהו שהוא חושב שהוא תלוש. נו אז מה? ולכן מה?

[הרב מיכאל אברהם] הוא חושב שזה תלוש? גם אני חושב שהיום לא שבת, מתברר שהיום כן שבת. מה… פה אני יכול להגיד לך הצמח הזה דע לך הוא מחובר.

[Speaker D] הוא יכול להיות שיודע, וזה הטעות שהוא עושה היא לא היא לא… יכול להיות שהוא יודע והוא עדיין מרים.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא. מה זה אם הוא יודע אז הוא מרים מחובר? לא מבין את זה.

[Speaker D] רוצה להרים הוא חושב שהוא מרים את האחד… פשוט לא זה מגיע מאיזושהי אין שם חשיבה לפני, אין שם איזשהו…

[הרב מיכאל אברהם] נו אז אתה חוזר לחילוק שאני אמרתי קודם שזה בעצם העדר ידע, זה לא ספק. אז לא קשור לזה שהבעיה מתחילה עכשיו או לא מתחילה עכשיו. פשוט העדר ידע. העדר ידע זה לא ספק, זה לא אותו דבר.

[Speaker D] היה אפשר להגיד שזה ספק, אבל הספק הזה הוא לא משהו שקונטקסט יכול לפתור אותו, שידע יכול לפתור אותו.

[הרב מיכאל אברהם] ולמה? לגמרי. לא מבין.

[Speaker D] חסר באותו רגע.

[הרב מיכאל אברהם] ובאותו רגע אם יהיה לי ידע שזה מחובר אז זה פותר את הספק. לא…

[Speaker D] כן, אבל לא, אז אתה מסכים שזה רק באותו רגע הבעיה, זה לא זה לא ידע שהוא קונטקסט. זה ידע של מה אני עושה עכשיו.

[הרב מיכאל אברהם] נו, אז אתה חוזר להגדרה של האם זה חוסר ידע בגוף הדבר או חוסר ידע בנסיבות? זה משהו אחר. לא, כאן…

[Speaker D] גם אם אתה לא מגיע לחילוק הזה חוסר ידע בגוף הדבר או בנסיבות, אבל בסופו של דבר יש הבדל מהותי בין אם אני יכול להכין את האדם והוא יעשה את הפעולה בצורה נכונה, או שזו פעולה שהוא היה מוכן לחלוטין אבל זאת פעולה שאפשר לטעות בה. זאת אומרת הוא יכול לעשות את זה בצורה לא נכונה. אתה יכול להגיד לבן אדם זה וזה וזה וזה הם תלושים וזה וזה וזה וזה הם המחוברים, והוא עדיין

[הרב מיכאל אברהם] ירים את הלא נכון.

[Speaker D] נכון.

[הרב מיכאל אברהם] לא, מה זה ירים את הלא נכון? תגיד לו על מה שהוא מרים, תגיד לו שזה מחובר ולא תלוש. הוא לא יכול, כי אתה תגיד לו שמה שהוא מרים זה מחובר ולא תלוש.

[Speaker D] אני לא מבין את זה.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אתה אומר לו לפני. לא לפני, אני יכול להגיד לו רגע לפני שהוא תופס את זה.

[Speaker D] לא, תמיד אם תגיד לו לפני שהוא עושה את המעשה אתה תגיד לו, הוא עדיין יכול לטעות. זה הולך ונהיה פחות ופחות מסתבר, אבל הטעות עצמה היא סוג טעות שהכנה לא…

[הרב מיכאל אברהם] ובספסל הוא לא יכול לטעות? תגיד לו תשמע בקרקע הזאת בטוח נוצר חריץ. ואחר כך הוא שוכח כי הוא לא יודע מה… אני לא מבין את החילוק הזה. לא מבין. ניסית לעשות חילוק בין מתעסק לאינו מתכוון. אנחנו מדברים פה על חילוק בין מתעסק לאינו מתכוון. ניסה לעשות

[Speaker D] חילוק בין לבין החוסר ידע שיכול להתבטא על ידי זה שאתה נותן לו עוד ידע או שהוא, ואז מה?

[הרב מיכאל אברהם] לעניין מה? אתה עושה חילוק בין אינו מתכוון למתעסק או בין מה למה?

[Speaker D] מתעסק, אני עושה חילוק בין אינו מתכוון למתעסק וגם בין שוגג ומה, לא.

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, אנחנו כרגע עוסקים בין אינו מתכוון למתעסק. עכשיו הוא רוצה לטעון שזה ספק על לשעבר וספק על להבא. ואני טוען שזה לא החילוק הנכון. ספק על לשעבר, הוא קורא למתעסק ספק לשעבר, ולכן מצד אינו מתכוון אתה לא תהיה פטור, אתה תהיה פטור רק בגלל הפטור של מתעסק. ואני אומר שזה לא ספק על לשעבר, זה לא ספק בכלל. פשוט לא יודע. באבני נזר הולך גם כן בכיוון דומה, אבל הוא עושה מזה מחלוקת תנאים. ובודאי כסבר רוקו ובלעו שאינו מתכוון לאכילה, היינו דבר שאינו מתכוון. אך אף נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, אפילו לפירוש התוספות ונמצא שהוא מחובר, כן, לא כמו רש"י, חשיב דבר שאין מתכוון שלא נתכוון לעקור דבר מגידולו. וכן כסבר רשות היחיד ונמצא רשות הרבים לא נתכוון להוצאה מרשות לרשות, ובכלל שלא נתכוון למלאכה. ועל כרחך בזה נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון. רבי שמעון סבר דפטור מתעסק משום דבר שאין מתכוון, כלומר שלא רצה כלל במלאכה, שלא עלה על דעתו שיהיה זה מלאכה. ועל כן אפילו גורר ואינו מתכוון לחריץ, אף שידע שאפשר שייעשה חריץ, מכל מקום כיוון שאין רצונו במלאכה מותר. ורבי יהודה סבר שאינו דומה, דבגורר ידע שאפשר שייעשה חריץ והרי מדעתו עושה ספק מלאכה, מה שאין כן מתעסק בטעות היה שלא ידע שעושה מלאכה וחשיב על כורחו. אז הוא בעצם רוצה לטעון, הרי יש מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון באינו מתכוון, אבל במתעסק שניהם אומרים שמותר, נכון? מה זה אומר? זה רוצה לטעון שרבי שמעון רואה את מתעסק ואינו מתכוון כבני דודי. הפטור של מתעסק והפטור של אינו מתכוון זה באמת אותו פטור, לא צריך לעשות חילוקים, זה באמת אותו פטור. רק רבי יהודה שבאינו מתכוון מחייב, וראינו שבחלק מהראשונים ממש מחייב דאורייתא, ובמתעסק מותר, הוא ודאי סובר שהפטור של מתעסק והפטור של אינו מתכוון הם לא אותו דבר. עכשיו מה החילוק? אז הוא אומר לפי רבי שמעון, אז הוא אומר הוא לא רצה במתעסק הוא לא רצה בכלל במלאכה, הוא לא עלה על דעתו שבכלל תיעשה פה מלאכה, נכון? אז למרות שבאינו מתכוון הוא כן יודע שתיעשה פה המלאכה, הרי הוא יודע שיכול להיווצר פה חריץ, אבל לא משנה, כיוון שהוא לא רוצה את זה, זה כמו מתעסק. זה בעצם אומר זו לא פעולה שלך. אוקיי? אז הפטור של מתעסק והפטור של אינו מתכוון זה אותו פטור לפי רבי שמעון. ולכן לא צריך לעשות את החילוקים. כל מה שאנחנו מחפשים חילוק בין אינו מתכוון לבין מתעסק שגוי, לפי רבי שמעון לא צריך למצוא חילוק, זה באמת אותו דבר. לפי רבי יהודה צריך למצוא חילוק, כי הרי אינו מתכוון חייב ומתעסק מותר. אוקיי? אז שמה צריך לעשות חילוק, ושמה הוא עושה את כל החילוקים שאמרנו קודם כמו הקובץ שיעורים. אבל תבינו שגם ברבי שמעון הוא אומר למה לא צריך לעשות חילוק, כי בשני המקרים מותר. אבל הוא עצמו מבין שיש חילוק. אני לא אומר את החילוק כדי ליישב משהו. אני אומר את החילוק כי באמת יש הבדל, זה באמת לא אותו דבר. אז הוא אומר נכון, אבל מי שלא רוצה את החריץ, זה נחשב כמו מישהו שלא יודע בכלל שייווצר חריץ הלכתית. אז תכלס בעצמך אמרת שיש חילוק. אז יש חילוק בין מתעסק לבין אינו מתכוון. רק אתה אומר בסדר, אבל מבחינת רבי שמעון גם זה וגם זה נקראים מעשים שהם לא מעשים שלו. אוקיי? אז מה הרווחת? זאת אומרת, תכלס הנקודה היא שיש פה חילוק. אני לא אומר את החילוק, הנקודת מוצא היא הפוכה. הקובץ שיעורים מתחיל מהשאלה רגע הרי מה ההבדל בין אינו מתכוון לבין מתעסק? זה אותו דבר. זאת אומרת מסברה הוא לא רואה חילוק. ורגע, אבל ברבי יהודה הרי רואים שיש הבדל. אז אין ברירה, צריך למצוא חילוקים. אני אומר עזוב, זה לא קושיה צריך למצוא חילוק. יש חילוק, נקודה, גם אם לא צריך. ההגדרה היא הגדרה שונה. להיפך, מי שאומר שזה אותו דין, שזה רבי שמעון, דווקא הוא טעון הסבר כי הרי יש הבדל. אז על זה זה הכיוון של האבני נזר. אז האבני נזר אומר נכון, יש בעצם חילוק מעשי, אבל רבי שמעון טוען שהחילוק הזה לא רלוונטי. אם אתה לא רוצה, אם אתה לא עושה את זה בשביל החריץ, או שאתה לא יודע בכלל שנוצר פה חריץ, זה אותו דבר מבחינתי. זה אומר שהחריץ לא קשור אליך. בסדר? וזה מתקשר לסברה שאמרנו למעלה שגם באינו מתכוון וגם במתעסק זה בסדר. אבל אני אומר כל הזמן אתם יכולים לראות את זה שנקודת המוצא של האחרונים האלה ואולי גם של תוספות שעושה קל וחומר וכולי, שבעצם אין הבדל. מה ההבדל בכלל בין מתעסק לבין אינו מתכוון? ואנחנו, אמרתי לכם בתחילת השיעור הראשון, שאחרי שעושים את הניתוח המושגי ורואים שיש הבדל מושגי בין אינו מתכוון לבין מתעסק, אז כל הדיונים האלה פשוט לא מתעוררים. ההבדלים קיימים לא כי יש לי קושיה ואני צריך לתרץ שיש הבדל. ההבדלים קיימים כי באמת זה לא אותו דבר. אדרבה, מי שאומר שיש להם את אותו דין, אותו אני צריך להסביר, להגיד שלמרות שיש הבדל, ההבדל לא רלוונטי לפי רבי שמעון למשל. אוקיי, זה לגבי ההבדל בין מתעסק לבין אינו מתכוון. יש בכמה מקומות נראה שישנם מצבים של מתעסק מזיד. זאת אומרת, מתעסק שאין בו את ממד השגגה. ממש כמו אינו מתכוון, בלי ממד השגגה. אמרנו שמתעסק זה איזשהו שילוב, עוד רגע, שמתעסק זה איזשהו שילוב של אינו מתכוון עם שגגה. יש פה את ממד השגגה. עכשיו יש מקומות שבהם נראה שיש דין מתעסק למרות שאין את ממד השגגה בכלל. וזה ממש כבר מעורר את השאלה: אז מה ההבדל בין מתעסק לבין אינו מתכוון? שמע? באיזה מקרה? שהוא היה שם

[Speaker J] בסוף, ממש בסוף, יש שם את הדבר הזה, האם זה דווקא מדידה של מצווה או שזה מדידה של רשות? ואז הוא שאל אותו למה אתה מודד הרי זה מדידה של רשות, אז הוא אמר לו אני לא מודד אני מתעסק.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז מה? זאת אומרת והטענה היא שזה מזיד? זה לכתחילה. לכתחילה, זאת אומרת הוא יודע שהוא בעצם עושה מדידה, ולמרות שהוא יודע שהוא עושה מדידה זה נקרא מתעסק. אוקיי, לבדוק את זה, אני לא זוכר כבר כרגע. כי ברמב"ם באמת רואים, תראו את הרמב"ם פרק י"א הלכה י"ב מאכלות אסורות. האוכל מאכל ממאכלות האסורות דרך שחוק או כמתעסק, אף על פי שלא נתכוון לגופה של אכילה, הואיל ונהנה חייב כמי שמתכוון לעצמה של אכילה. והנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו באיסור מכל האיסורין, אם נתכוון אסור ואם לא נתכוון מותר. עכשיו נראה שהוא מדבר פה על מתעסק, לא על אינו מתכוון, כן? כי שכן נהנה וכולי.

[Speaker C] היה צריך להיות כתוב פטור, למה מותר?

[הרב מיכאל אברהם] מה עוד פעם?

[Speaker C] היה צריך להיות כתוב פטור.

[הרב מיכאל אברהם] למה פטור? מותר. לכתחילה? כן. גורר ספסל באורח שיעשה חריץ מותר לגמרי. להפך, יש ראשונים שאומרים שאפילו רבי יהודה שאוסר זה רק איסור דרבנן. אז רבי שמעון שמתיר, מתיר לגמרי, אחרת מה המחלוקת? אז באמת כמה מהנושאי כלים של הרמב"ם, לא משנה, אבל אני מראה לך את העניין העקרוני. העניין העקרוני שאינו מתכוון מותר. ברגע שאתה אומר שהוא מותר אז הוא מותר בכל התורה וגם מותר בשבת. רק לפי רבי יהודה שמחייב בכל התורה יכול להיות שבשבת מדיני מלאכת מחשבת זה רק איסור דרבנן. אבל רבי שמעון שמתיר, אז הוא מתיר לגמרי. לא משנה אם זה שבת או כל התורה. עוד במקום אחר, באיסורי ביאה הרמב"ם כותב: הבא על הערווה מן העריות במתעסק, אף על פי שאין כוונתו לכך חייב. מה הכוונה אין כוונתו לכך? הוא יודע שזאת ערווה, זאת אומרת זה לא שוגג, אחרת זה שוגג. כן, הוא לא מתכוון לעבירה או שהוא לא מתכוון לבוא עליה, לא יודע בדיוק מה הציור פה, כן? אבל עוד פעם, לא נראה שיש פה שגגה. אז מתעסק, הכוונה הוא בכלל התכוון לעשות משהו אחר ולא זה מה שהוא רצה לעשות. בסדר? הוא בא על הערווה, הוא ידע, הכל בסדר, לא זה מה שהוא רצה לעשות. זה ממש אינו מתכוון. למה זה מתעסק? זה מתעסק כי הוא לא עשה שתי פעולות. עוד פעם צריך להבין מה הציור. הוא לא עשה שתי פעולות שהוא התכוון למותרת ויחד עם זה עשה את האסורה. הוא עשה פעולה אחת. במובן הזה זה כמו מתכוון, זה כמו מתעסק. מתעסק אתה עושה פעולה אחת, אתה חושב שאתה קוצר תלוש וקצרת את המחובר. עשית פעולה אחת, לא שתיים. זה לא אינו מתכוון, זה מתעסק. בסדר? לא, חשב שהיא מותרת בעוד שהיא אסורה זה שוגג. כן, זאת אומרת יש פה התעסקות במעשה עצמו. אתה לא ידעת שזאת פעולת ביאה אולי או משהו כזה. וזה יכול להיות שזה משהו כזה, זה מקביל לחוסר ידיעה שנוגע להגדרת המעשה, לא לנסיבות ההלכתיות שבתוכן הוא נעשה, כן? מה שדיברנו בהבדל בין שוגג. אבל בכל אופן ברמב"ם פה רואים שיש מצבים שבהם אפילו שאתה מזיד אפשר לומר שאתה מתעסק. הסברא בזה יש חזון איש'ים כאלה, זה צורת חשיבה מאוד אופיינית לחזון איש. חזון איש למשל במקום אחד כותב שאם נגיד שהיה מקרה בבני ברק שמישהו נהג, נדמה לי שזו הייתה אישה אפילו נהגה, עוד לא היה איסור על נשים לנהוג באותה תקופה, היא נהגה שם ואז עבר איזה חתול או משהו לפני הרכב, היא סטתה והרגה בן אדם. אוקיי? אז החזון איש טוען שזה לא רוצח בשגגה, זה לא מעשה רציחה בכלל, זה מעשה הצלה. זאת אומרת, זה לא, היא פשוט רצתה להציל את החתול. עכשיו מה זאת אומרת? אתה יכול להגיד היא שגגה, אתה יכול להגיד אינו מתכוון, נראה שהוא מתכוון לומר שזה מתעסק. זה מתעסק, זה לא אינו מתכוון. מה זאת אומרת? אני כשאתה שואל אותי מה אני עושה, אני מציל חתול כרגע. זאת הפעולה שאותה אני עושה. עכשיו נכון נהרג פה בן אדם, זה לא הנקודה. שואלים אותי לאיפה מכוונות המחשבות שלי, במה הייתי עסוק, מה זאת הפעולה הזאת. הפעולה הזאת זאת פעולה של הצלת חתולים, לא של הריגה. לכן זה אפילו לא רוצח בשוגג, זה לא רוצח באינו מתכוון, זה מתעסק. אתה לא נחשב רוצח בכלל. אולי כן, גם מצב כזה יכול להיות דומה. כן. אז תשימו לב, זה לא אותו דבר כמובן כמו אצלנו, אני מדבר על משהו מזיד, אבל הסברא היא אותה סברא. זאת אומרת אם ההגדרה של הפעולה, הפעולה מוגדרת להיות זאת, עכשיו נכון, אתה גם עשית פה את האיסור ביחד עם זה, אבל כשאתה שואל במה הבן אדם עוסק, מה תהיה התשובה? התשובה תהיה הוא כרגע סוטה כדי להציל את החתול. זה מה שהוא עושה. אז אתה לא מתחיל להיכנס פה להגדרות רגע, הוא רצח אבל הוא רצח בשוגג, רצח באינו מתכוון, לא לא, הוא בכלל לא רצח, זאת פעולה של הצלת חתולים, לא פעולה של רציחה. כן, כמו, אני הבאתי את החזון איש'ים האלה במאמר שדיברתי על הפרדה של תאומי סיאם. נולדים שני תאומים שיש להם איבר כמו לב או מוח משותף. אוקיי? עכשיו אם משאירים אותם מחוברים, אז שניהם מתים תוך תשעה חודשים. יש סדרת מצבים רפואיים כאלה, אנחנו יודעים, תוך תשעה חודשים הם מתים. אוקיי? הדרך היחידה להציל אחד מהם זה לעשות ניתוח הפרדה. אתה עושה ניתוח הפרדה ואתה אומר או הלב או המוח, לא משנה, אתה משאיר אותו למישהו אחד, והשני כמובן ימות. אין לו מוח או אין לו לב, אז הוא ימות. יש כאלה שמצליחים לחיות בלי מוח אבל בדרך כלל אי אפשר. אז השאלה אם זה קשור לסוגיה של שניים שמהלכים במדבר, אבל זאת הייתה השאלה ב… מה? לא לא, שם זה דין רודף, שם זה משהו אחר. וזה בדיוק ההבדל. זאת אומרת, לא נכנס עכשיו לכל המקרים האחרים למה זה דומה, אבל דווקא המקרה שאתה הבאת הוא עוזר לי פה לחדד את העניין. אני טענתי ש, זאת אומרת הפוסקים אוסרים לעשות ניתוח הפרדה, צריך להשאיר את שניהם למות, כל הפוסקים. דיברתי עם מרדכי הלפרין על זה, היו לי על זה ויכוחים איתו שנה שלמה. שאלה אם זה מוגדר כרודף או לא, זאת שאלה מעניינת, אבל הפוסקים אוסרים. אלא אם כן אחד מהאיברים שבו מדובר משויך באופן אורגני לאחד מהתאומים והשני הוא טפיל. אז אתה יכול להגיד שהוא רודף. אבל אם המצב הוא סימטרי ואי אפשר לשייך את הלב או את המוח לאחד משני התאומים האלה, אז הפוסקים אומרים שאסור לעשות ניתוח הפרדה. אוקיי, כן, לכאורה ימותו שניהם וימותו שניהם, גם רבי עקיבא היה מודה לבן פטורי. אוקיי? אז הטענה שלי הייתה שלא נכון, צריך לעשות הגרלה. צריך לעשות הגרלה ומי שיוצא בהגרלה יקבל את הלב או את המוח והשני יישלח לבית עולמו. אוקיי? עכשיו מה הנקודה פה? אז אפשר היה להגיד, דין רודף מאוד קשה להגיד פה. אם יש מישהו אחד שבאופן טבעי זה שייך אליו, אז השני אפשר להגיד שהוא רודף, רוצה לקחת לי את הלב שלי או את המוח שלי, אז אתה רודף. אוקיי? אבל אם זה לא משויך לאף אחד מהם, אז קשה להגדיר פה את האחד כרודף. עכשיו אפשר היה להגיד שיש פה רדיפה הדדית, שני הצדדים רודפים אחד את השני, יש בחידושי רבי עקיבא איגר על כתובות י"ז, יש בשם בנו רבי שלמה איגר שהוא דן בשאלה אם יש דבר כזה רודף הדדי, הוא רוצה לטעון שאין, לא משנה כרגע. מה? לא, אני אגיע לזה עוד רגע, אני חושב ששם זה לא דומה. אז בניתוח הפרדה מה שקורה זה שאני רציתי לטעון שאני לא. בהיתר הזה אני לא נזקק לדין רודף כדי להתיר לעצמי להרוג את מי שיצא בהגרלה, את מי שלא יצא בהגרלה, אלא הנקודה היא אני עושה פה פעולת הצלה, הניתוח הזה הוא פעולת הצלה, לא פעולת הריגה. סברא חזון-אישי"ת כזאת. זאת אומרת, הניתוח הזה הוא ניתוח של פעולת הצלה. למה? כי הרי אם אני לא עושה את הניתוח, שניהם מתים. כשאני עושה את הניתוח, אז האחד יישאר למות, אבל הוא היה מת גם ככה. מה אני עושה? אני בעצם עושה רק פעולה שמצילה את השני. אז הפעולה הזאת היא בעצם פעולת הצלה, היא לא פעולת הריגה. לא שאני הורג אותו ואני צריך הצדקות כי יש לו דין רודף או משהו כזה, לא, זאת לא פעולת הריגה, זאת פעולת הצלה. אפשר לומר. ואני חושב שזה אפילו יותר חזק מזה, כי גברא קטילא אתה כן עושה פעולת הריגה, רק עשית פעולת הריגה על מישהו שהוא לא אדם חי. פה אני רוצה לטעון שזאת בכלל לא פעולת הריגה, זאת פעולת הצלה.

[Speaker C] כי אתה מתייחס לפעולה עתידית. אני מתייחס לתוצאה שלשמה אני עושה את הפעולה.

[הרב מיכאל אברהם] אני עושה פעולה של ניתוח, לא עתידית. כן, אבל בהווה עכשיו. גם בהווה. לא, אני מציל. בהווה אני מציל.

[Speaker C] ומה עם חיי שעה?

[הרב מיכאל אברהם] לא קשור, עוד פעם, לכן אני אומר, לא קשור לחיי שעה וחיי עולם. אני טוען שאין פה פעולת הריגה. זה פעולת הצלה.

[Speaker C] ומה עם טריפות?

[הרב מיכאל אברהם] אז לכן אני אומר, טריפות זה כבר מחזיר אותי חזרה לגברא קטילא. אני עושה טיעון יותר מזה. הבעיה היא לא גברא קטילא. זה עוד טיעון. אלא יש פה איזשהו טיעון שאומר זאת בכלל לא נכון להתייחס כפעולת רציחה שדורשת הצדקה. לעומת ילד, למשל עובר במעי אמו, המשנה באוהלות שמה, הוציא ראשו או לא הוציא ראשו, לא משנה, שם זאת פעולת הריגה פר-אקסלנס. כי מה שאני עושה אני בעצם הורג את הילד. זאת הפעולה שאותה אני עושה. אני עושה את זה כדי שהאישה תינצל, אבל הפעולה שאותה אני עושה זאת פעולה של הריגת הילד. עכשיו צריך לדון האם יש הצדקה כי זאת פעולת הריגה. אם יש הצדקה, בסדר. אם אין הצדקה, אסור. אבל פה הטענה שלי, אני לא עושה פעולת הריגה, אני עושה פעולת הפרדה. אני נותן את הלב הזה למי שנשאר. נכון, השני יתנתק. אבל זאת פעולת הצלה, זאת לא פעולת הריגה. אז זה לא דורש הצדקות. לא צריך הצדקה של דין רודף בשביל זה. עוד פעם, אני לא רוצה להיכנס יותר מדי לדיון הזה, אפשר לקרוא את המאמר. מה שאני רק רוצה זה להביא משם הדגמה לסוג כזה של חשיבה. שאומר אני בכלל לא עוסק בפעולה ההיא. פה, שימו לב, אני לא שוגג בכלום. כשאני עושה ניתוח הפרדה אני לא שוגג, אני יודע שהשני הולך למות. אני מזיד גמור וזה גם פסיק רישא. אני יודע שבוודאי הוא ימות. וזה אפילו לא ספק לשעבר ולא ספק על העתיד ולא כלום. אני יודע בוודאות הכל. ובכל זאת אני טוען שאין פה בעצם התעסקות בהריגה. למה? זה לא נחשב כהתעסקות בהריגה כי הגדרת הפעולה שאותה אני עושה היא לא פעולת הריגה, היא פעולה אחרת. אמרתי, עושה הגרלה. בלי הגרלה.

[Speaker D] לא, הגרלה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, רק הגרלה. אז בשביל זה צריך לקרוא את המאמר, דנתי בזה.

[Speaker C] הרי הם גוף אחד, איך אפשר להגדיר שאחד מהם הוא, אם הם חיים ביחד? איך זה כל אחד בנפרד?

[הרב מיכאל אברהם] מה, אתה שואל למה זה לא בן אדם אחד אלא שניים?

[Speaker C] למה זה שניים?

[הרב מיכאל אברהם] זה שאלה מעניינת. רב משה פיינשטיין שאל את השאלה הזאת. היה מקרה בפילדלפיה בשנת שבעים ושש. פילדלפיה שבעים ושש, זה מזכיר לנו את עניינא דיומא. אז היה מקרה של תאומי סיאם שנולדו שמה. וההורים שלהם היו יהודים דתיים לפחות. ושאלו, והרופאים שמה התלבטו אם לעשות ניתוח הפרדה כי היה ברור ששני הילדים הולכים למות. אז ההורים שאלו את רב משה פיינשטיין והרופאים שאלו את הכומר. הרופאים היו גויים שמה, שאלו את הכומר. והתשובות הם אחד לאחד, אותם תשובות, בדיוק, ואותה סברא. שניהם הביאו דוגמאות, הכל. אבל לא ניכנס לזה כאן עכשיו. אני רק רוצה לומר, השאלה הראשונה שרב משה פיינשטיין שאל, האם זה באמת שני בני אדם או אחד? זאת אומרת, אם זה בן אדם אחד, אין שום בעיה להוריד איבר כדי שהבן אדם יישאר בחיים. אז אם אני רואה את הזוג הזה כבן אדם אחד, אז ניתוח ההפרדה זה כמו לסלק איברים כדי שהבן אדם יישאר חי. ואז אין בעיה בכלל. אוקיי? אבל המסקנה הייתה, הוא שאל את האחיות למשל אם יש להם אופי שונה לשני התינוקות האלה. זאת אומרת, אתה רואה שהם מגיבים אחרת. הם היו מחוברים במוח, לא בלב. והם הגיבו אחרת. זאת אומרת, היה תינוק אחד יותר עצבני ואחד פחות עצבני, כל מיני דברים כאלה. ואז הוא הגיע למסקנה שזה שני בני אדם. ועכשיו שזה שני בני אדם מתחיל הדיון. אומר אבל אם זה היה בן אדם אחד, בדיוק השאלה שלך, אז מה הבעיה? אז אתה יכול להוריד איברים כדי להשאיר אותו בחיים. טוב, אז זה לגבי מתעסק במזיד. עוד אני רוצה רק להשלים עוד נקודה אחרונה כדי לסיים את עניין המתעסק היום. יש… במקור חיים של בעל הנתיבות, זה על אורח חיים זה נקרא מקור חיים, בסימן ת"ל בהלכות פסח הוא שואל למה מי שמוצא חמץ בבית שלו בפסח עובר על בל יראה? מתעסק. לא, אם הוא ביטל את החמץ הוא לא עובר. אבל אם הוא לא ביטל את החמץ, הוא עובר על בל יראה. עכשיו למה? הוא מתעסק. הוא לא עשה שום דבר, הוא לא ידע שיש לו חמץ בבית, פתאום הוא גילה יש לו חמץ בבית. החיוב של

[Speaker E] התורה…

[הרב מיכאל אברהם] למה אתה עובר על בל יראה במצב כזה?

[Speaker E] החיוב של התורה הוא…

[הרב מיכאל אברהם] לא, אם אתה יכול לעבור על בל יראה אם אתה קונה חמץ, משאיר אותו בבית, אתה עובר על בל יראה. כמו שהרמב"ם אומר, ואז אפילו אתה לוקה כי זה במעשה. אבל מהרמב"ם יוצא שאתה יכול לעבור על בל יראה במעשה ואז זה לא מתעסק. הוא שואל רק במקרה שאתה מתעסק, מצאת פתאום חמץ, לא שקנית ובמו ידיך, מצאת, לא ידעת שיש לך חמץ. אז עוד פעם אני אומר, אז ברור שזה שמצאת ולא ידעת, אז אפשר להגיד שאתה אנוס, אין בעיה, אבל אנוס זה טיעון לעונש, לחוסר אשמה. המקור חיים שואל למה בכלל יש פה עבירה? לא צריך להגיע לטיעונים לעונש, האם אני אנוס או לא אנוס. אין פה עבירה בכלל, זה מתעסק. בסדר? אז האמת שאני בכלל מתלבט, רבי עקיבא איגר מקדיש לזה תשובה שלמה לשאלה הזאת, תשובה ח'. אבל אני מתלבט קצת בשאלה הזאת, כי חוש הריח שלי אומר שלא שייך פה מתעסק בכלל. זאת עבירת תוצאה. אסור שיהיה לך בבית חמץ. אם יש לך פעולה, איסור פעולה, אם עשית את הפעולה במתעסק, אז לא נקרא שעשית את הפעולה. אבל בבל יראה זה לא שאלה אם הפעולה משויכת אליך או לא, זה לא איסור על פעולה. אם יש לך חמץ בבית, עברת על בל יראה. יכול להיות שאתה לא אשם אז תהיה אנוס, הכל בסדר. אבל אתה לא יכול להגיד שבגלל מתעסק לא עברת עבירה. זה נשמע לי מאוד מוזר הטענה הזאת. עכשיו רבי עקיבא איגר בתשובה ח', אני כבר לא אספיק לעבור על כולו, אבל הוא אומר ככה, בפרק כיצד הרגל, כן? הוא דן בשאלה מי שלא יודע שזה מלאכת איסור, אם מחויבים להפרישו. כן, אתה רואה מישהו שעושה מלאכה בשבת והוא לא יודע שהמלאכה הזאת אסורה. בסדר? האם אתה צריך להפרישו? האם אתה צריך להגיד לו שמע, אל תעשה את הפעולה הזאת? ובפרק כיצד הרגל אמר רבה, הייתה אבן מונחת בחיקו, לעניין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. יש שמה מישהו שהייתה אבן מונחת בחיקו, מביאים סדרה שלמה של הלכות בדף כ"ו, סדרה שלמה של הלכות במצב כזה. לעניין נזיקין אם הוא פתאום מתרומם והאבן נופלת ומזיקה, הוא חייב. אדם המזיק, אדם מועד לעולם, ואדם המזיק חייב גם באונס. לעניין שבת פטור, כי מלאכת מחשבת אסרה תורה. ויש שמה עוד סדרה שלמה אבל לענייננו נזיקין ושבת זה מה שחשוב. אז הוא אומר, וקשיא לי, הא בתוספות בשבת פרק כלל גדול ותמצית דבריהם דמי שנתכוון לחתוך תלוש, היינו שהיה סבור שהוא תלוש והיה מחובר, מקרי נעשה מחשבתו, כנגד רש"י, זה התוספות שראינו, מקרי נעשה מחשבתו אלא דפטור מטעם אחר מקרא דאשר חטא בה פרט למתעסק. זאת אומרת זה לא נקרא מלאכת מחשבת, עם זה התחלתי את כל השיעורים של מלאכת מחשבת. זה לא, אין פה בעיית מלאכת מחשבת, בעצם עקרונית היה צריך להיות אסור. בגלל הפטור של מתעסק שנלמד מבה, אז הוא פטור בכל זאת. אוקיי? אבל מדין מלאכת מחשבת אין פה פטור. אז הוא אומר, וזהו בכל האיסורים, דמי שסבור בהמה זו חולין והייתה קדשים ושחטה בחוץ דפטור. ואם נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר וכיוצא בזה בעלמא חייב. דאם נתכוון לשחוט בהמת קדשים זו בחוץ ושחט בהמת קדשים אחרת בחוץ חייב. הא בשבת פטור דלא נעשה מחשבתו שלא רצה לחתוך את זה. זה מלאכת מחשבת. אם כן הכא דהיה אבן בחיקו ולא ידע מזה דחשב שאינו עושה כלל מלאכה, בלא טעמא דמלאכת מחשבת פטור דלא גרע מכסבור שהוא תלוש ונמצא מחובר. הוא לא ידע שיש לו אבן בחיקו עליו. אז למה בשבת לולי מלאכת מחשבת הוא היה, כן? הרי בגמרא כתוב שבשבת פטור כי מלאכת מחשבת אסרה תורה, זאת אומרת משמע בלי הנימוק של מלאכת מחשבת הוא היה חייב. אמר למה? זה מתעסק. זה לא כתוב בגמרא בכלל, וזה שאלה גדולה, הוא עצמו מציע אחרי זה הסבר. אבל נגיד הוצאה למשל, הוצאתי אותה מרשות היחיד לרשות הרבים או משהו כזה.

[Speaker D] או שברתי משהו, קצרתי, חתכתי משהו עם האבן.

[הרב מיכאל אברהם] אם הוא לא יודע אינה נמי, אותה שאלה. למה? זה מה שהוא שואל, זה צריך להיות מתעסק, זה השאלה שלו.

[Speaker D] אין בעיה, אז

[הרב מיכאל אברהם] זה שאלה סתם שאלה על הסוגיות האלו.

[Speaker D] הוצאה זה כאילו שאלה על…

[הרב מיכאל אברהם] לא כתוב שם הוצאה, אני מביא רק דוגמה להוצאה, לא משנה, כתוב שם בשבת פטור בגלל מלאכת מחשבת. בסדר, אתה מציע לו יישוב אחר. בסדר. הוא לא חשב שזה על הוצאה, או שהוא חשב שגם בהוצאה זה קיים. אז הוא אומר, אז בעצם זה לא יותר גבוה ממישהו חשב שזה תלוש ונמצא מחובר אם הוא בכלל לא ידע שיש שם צמח. אוקיי? זה לא יותר גבוה ממישהו שחשב שהצמח הזה תלוש ונמצא שהוא מחובר, אוקיי? אז זה צריך להיות יותר קל ממתעסק אפילו, אז למה צריך את הפטור של מלאכת מחשבת? הרי גם בלי הפטור של מלאכת מחשבת היה פטור מדין מתעסק. אז האמת שאני לא כל כך מבין מה קשה, כי אתה יכול להגיד אי הכי נמי, באמת יש פטור של מתעסק, חוץ מזה שיש גם פטור של מלאכת מחשבת. בהלכות שבת ספציפית יש גם פטור של מלאכת מחשבת חוץ מהפטור של מתעסק. טוב, אבל זה מה שהוא מקשה. ועיין מהרש"א דלרבי יהודה לא דרשינן בפרט למתעסק, דקסבר שהוא היתר והיה איסור, כיוון דאשגגה בחתיכה זו חייב, וכן בשבת כהאי גוונא דעסק בחתיכה זו, דהוי מלאכת מחשבת דנעשית מחשבתו. אבל זה תמוה, לא משנה, הוא דוחה את העניין הזה.

[Speaker D] אבל זה באמת יותר כמו דבר שאינו מתכוון מאשר מתעסק.

[הרב מיכאל אברהם] למה? הוא לא ידע שיש לו אבן בחיקו. זה בדיוק מתעסק. לא, דבר שאינו מתכוון הוא יודע הכל.

[Speaker D] היודע לא יודע זה משהו קטלני, אבל זה יותר דבר שאינו מתכוון מאשר מתעסק, בגלל שהוא בכלל עושה משהו אחר לחלוטין.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא בטוח שהוא עושה משהו אחר בכלל. הוא עושה משהו עם האבן, מתוך שינה או משהו כזה. הוא עושה משהו עם האבן, הוא לא ידע שהאבן עליו.

[Speaker D] לא, אבל הוא מוצא, בדבר שאינו מתכוון הוא לא ברור שהוא צריך לדעת את האפשרות או לא צריך לדעת.

[הרב מיכאל אברהם] כן צריך, כן ברור. הוא צריך לדעת. אם הוא לא יודע זה מתעסק. דיברנו על זה כבר, לא? הוא מתעסק. בלי זה הוא מתעסק. לא, חד משמעית. אם הוא לא יודע שיכול להיווצר כאן חריץ זה מתעסק, זה לא אינו מתכוון.

[Speaker D] הוא לא יודע, לא חשב על זה.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, זה מתעסק. אז הרעק"א מחדש חידוש גדול, ונראה לי דבר חדש, דמה דממעטינן אשר חטא בה פרט למתעסק, לא דמתעסק לא נעשית עבירה כלל, אלא דמקרי עבירה בשוגג, ואך בשוגג כהאי ממעטינן אשר חטא בה דפטור מקורבן, אבל מכל מקום מקרי שגגת איסור. אז חידוש גדול. הרעק"א רוצה לטעון שבמתעסק יש איסור, זה כמו שוגג, רק במתעסק התחדש שעל השוגג הזה לא מביאים קורבן. או במילים אחרות הפטור של מתעסק הוא פטור של חוסר אשמה, לא של חוסר עבירה. נגד כל המהלך שדיברתי עליו עד עכשיו. ואז הוא רוצה לומר שמי שבמלאכת מחשבת שם באבן שהייתה בחיקו, כן? אז למה אני נזקק לזה שזה מלאכת מחשבת ולולי זה הרי היה צריך להיות פטור מדין מתעסק? כי לולי זה אם זה היה מתעסק הוא לא פטור. מתעסק זה איסור. לכן הוא אומר לא, יש פה מלאכת מחשבת, לכן זה מותר. הטענה שלו שבלי, עכשיו כמו שאמרתי קודם, הקושיה היא לא כל כך קושיה. אני יכול להגיד שיש פה פטור של מלאכת מחשבת חוץ מהפטור של מתעסק, אוקיי? חוץ מזה מה שהוא אומר ממילא, כיוון שאין הכרח כי אין קושיה, חוץ מזה זה באמת קשה מה שהוא אומר, כי ראינו לכל אורך הדרך ראינו את זה גם, מתעסק ברור שאין איסור, זה לא פטור של העדר עבירה. וכיוון שהקושיה שהביאה אותו להכרח הזה היא לא קושיה, אז לכן אני חושב שזאת שיטה דחוקה. אני לא יכול להיכנס פה להמשך, הנפקא מינה שהוא מביא, הערתי קודם, זה אני רק אעיר את זה ובזה אני אסיים. אמרתי קודם מה הנפקא מינה להגיד שיש בזה איסור או אין בזה איסור? הרי אתה לא יודע שאתה עושה את זה בכלל. דיברנו על זה שלמה כתוב פטור ולא כתוב מותר, תחילת השיעור, כן? בדיוק. שאתה רואה מישהו אחר, לכן הרי זה הדיון שלו פה. אתה רואה מישהו אחר שעושה את זה, או נגיד אתה רואה את העבד שלך עושה פעולה במתעסק, עכשיו יש שביתת עבדו, מוטלת עליך החובה לדאוג לזה שעבדך ישבות. עכשיו אם מתעסק לא עבר בכלל עבירה, אז אין בעיה, לא עברת על שביתת עבדו. אבל אם הוא עבר עבירה למרות שהוא מתעסק אבל אתה יודע שהוא עושה פה איסור, אז אתה צריך לעצור אותו. או סתם אדם אחר, לא עבד. השאלה אם למנוע אותו כי יש פה איסור או לא למנוע אותו בכלל. אוקיי? זה בעצם הטענה, זאת הנפקא מינה. אבל עוד פעם לענייננו, אני חושב שדי ברור שמתעסק אין בו שום איסור, ואין הכרח להגיד את זה ואין סברא להגיד את זה. אז פה אנחנו עוצרים, עד כאן עניין המתעסק.