כללי המלאכות – שיעור 21

אוקיי, אנחנו נתחיל עכשיו לדבר על מקלקל. בסוף אני אעיר גם על דבר המתקיים, אבל זה רק כשנגמור את העניין של מקלקל. אבל קודם כל איזושהי הקדמה, אפילו במישור מושגי. כן, ראינו כבר גם בפעמים הקודמות וזאת התזה שאני חוזר עליה הרבה, שאם לפני שמתחילים ללמוד סוגיה, מתחילים באיזשהו ניתוח מושגי של המושגים שמעורבים שם, זה יכול לעזור בפענוח מורכבויות שונות. כשעושים פה ניתוח מושגי, אז מגיעים מיד לנקודת המוקד של הבעיה, כמו שתראו בעצם כל ההסתבכויות בגמרא ובראשונים הם סביב הנקודה הזאת. אז תראו, מה שראינו בינתיים, ראינו את אינו מתכוון, מלאכה שאינה צריכה לגופה, שוגג ומתעסק. אלה בעצם ארבעת הדברים שכיסינו בינתיים. דיברתי על זה שהקטגוריות האלה מחולקות לשתי תת-קטגוריות. הקטגוריה של שוגג זאת קטגוריה שאומרת אני לא אשם. נעשתה עבירה, אבל אני לא אשם. ואם אני לא אשם, אז קורבן. לא סקילה, לא עונש בית דין אלא קורבן. אבל הטיעון של שוגג הוא טיעון לחוסר אשמה. לעומת זאת אינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה, זה טיעון להיעדר עבירה, לא לחוסר אשמה. ודיברנו על זה שבגם באינו מתכוון וגם במלאכה שאינה צריכה לגופה אני גורר ספסל ונוצר חריץ, או אני חופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה. אין פה שום שגגה, אני יודע בדיוק מה עשיתי. אף אחד לא יכול להגיד אני לא אשם, כי לא ידעתי משהו או לא שמתי לב. מה פתאום? הכל אני אשם לחלוטין, ידעתי בדיוק מה הולך לקרות פה, מעבר לשאלת הפסיק רישא, אני לא מדבר עכשיו על זה, אמרנו שזה לא רלוונטי. אני יודע בדיוק מה קורה פה ועשיתי את זה, ולמרבה הפלא קרה בדיוק מה שהיה צפוי שיקרה. אוקיי? אתה לא יכול להגיד שאתה לא אשם. אז למה אתה פטור? לפי רבי שמעון, מותר פטור, כי לא עשית עבירה. לא בגלל שאתה לא אשם. לא עשית עבירה. מותר לך לכתחילה לגרור את הספסל למרות שאתה יודע שיכול להיווצר חריץ. למה? הרי אתה יודע שיכול להיווצר חריץ. אתה לא יכול להגיד הייתי אנוס, שוגג, אני לא אשם. לא. כי אם אני גורר את הספסל בשביל להעביר את הספסל, ולא בשביל לחרוץ חריץ, אז הפעולה היא לא פעולה של חריצת חריץ. זה מותר. זה לא נאסר, לכן אני לא צריך להשתדל להימלט מזה. אם יש לי אפשרות לגרור את הספסל במקום שבו לא ייווצר חריץ, יש לי איזה מדרכה, ויש לי אופציה אחרת לגרור אותו על איזה חול ששמה יכול להיווצר, אם זה פסיק רישא אז אסור, אבל אם זה לא פסיק רישא יכול להיווצר חריץ בסיכוי מסוים. האם עדיף ללכת דרך המדרכה? לא. למרות ששם ברור שלא ייווצר חריץ ופה אולי כן. אז למה לקחת סיכון אולי אני עושה מלאכה בשבת? התשובה היא כי אני לא לוקח שום סיכון, זאת לא מלאכה בשבת. זה לא עשיית מלאכה בשבת. אין פה עבירה, זה לא טענה לחוסר אשמה כמו בשוגג. אוקיי? גם מלאכה שאינה צריכה לגופה, גם באינו מתכוון, הבאתי את הדוגמה מפסחים שמה של לא אפשר ולא קמיכוון. שהגמרא שמה אומרת, הראשונים מביאים את הדוגמה הזאת, הדוגמה הזאת היא מעבודה זרה נדמה לי, אבל הראשונים שם מביאים את הדוגמה הזאת מה קורה אם אני הולך בדרך, צריך להגיע לאיזשהו מקום, ובדרך יש חנות שיש בה ריח עבודה זרה? ואסור, אביזרייהו דעבודה זרה, אסור ליהנות מעבודה זרה. אוקיי? אז לכאורה האם מותר לי ללכת בדרך הזאת? התשובה היא כן, מותר. אם אין לי דרך אחרת אז מותר. למה? הרי אני מריח עבודה זרה. לא רק שאני מריח עבודה זרה אני גם לא אנוס. יכולתי לא ללכת. זה לא אני לא מדבר שאני צריך ללכת כי זה פיקוח נפש. גם פיקוח נפש יש מקום לדון אביזרייהו דעבודה זרה, יכול להיות שזה ייהרג ואל יעבור. אבל אני לא מדבר, אין פיקוח נפש, אני רוצה ללכת לאיזשהו מקום להגיע לשם, לקנות, לטייל, לא יודע מה לעשות משהו שם. ובדרך יש חנות של ריח עבודה זרה. אתה יכול ללכת. זה לא אפשר ולא קמיכוון. והגמרא שם קושרת את זה לרבי שמעון ורבי יהודה באינו מתכוון. רואים שהבעיה היא לא מה שאתה טוען פה זה לא אני לא אשם, כי אם הטענה הייתה אני לא. הטענה היא לא אני לא אשם, הטענה היא אין במה להאשים אותי, לא עשיתי עבירה. דבר כזה הוא לא עבירה. ואמרתי שם יותר מזה, הראשונים כותבים שמה, הראשונים בפסחים, כמה וכמה ראשונים כותבים שמה מה קורה אם יש לי כן דרך אחרת? אבל דרך אחרת שהיא ארוכה ב-50 מטר. 50 מטר. בשביל לא לעבור על אביזרייהו דעבודה זרה, לך בדרך שהיא ארוכה יותר 50 מטר, מה הבעיה? אתה יכול להגיד לי שאתה אנוס, מה יכולתי לעשות? הדרך הזאת זה 100 מטר והדרך ההיא זה 150 מטר. הרבה יותר ארוך, אני אנוס. מה אנוס? בשביל לא לעבור על אביזרייהו דעבודה זרה תלך עוד 50 מטר. לא, אתה לא חייב. אם הדרך ארוכה יותר ב-10 מטר, אתה יכול ללכת בדרך הזאת. מה עם אביזרייהו דעבודה זרה? אין, אין איסור. הבעיה היא לא חוסר אשמה, זה נקודה שאנשים לא מבינים. הבעיה היא לא חוסר אשמה, הבעיה היא שזאת לא עבירה. אין במה להאשים אותי. ולכן לא צריך להשתדל להימלט מזה. שרוצה להיות לא יודע מה, מידת חסידות לפנים משורת הדין, אתה לא רוצה ליהנות מעבודה זרה כי זה לא יודע מטמטם את הנפש, בסדר, כל אחד ושיקוליו. אבל הלכתית, אתה לא צריך לעשות את זה. והסברתי גם למה. אמרתי שמה שקורה, מה הקשר בין הסוגיה שם לבין מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה? זה סיפור מהפטרה, מאוד מסובך. אבל אני אגיד את זה פה באופן גס, אני אומר ככה: אם יש לך דרך שהיא יותר ארוכה ב-20 מטר והלכת בדרך הזאת, מה זה אומר בעצם? לא, אם יש לך דרך שהיא ארוכה יותר ב-20 מטר מהדרך הזאת והלכת בדרך הזאת, הלכת בדרך הזאת כי היא יותר קצרה. אבל אם יש לך דרך אחרת שהיא באותו אורך או אפילו קצרה יותר והלכת מפה, אז למה הלכת מפה? כי רצית להריח ריח עבודה זרה. אז הנקודה היא לא אונס. מה שכתוב פה לא אפשר ולא קא מכוון, הלא אפשר פה זה לא כי אתה אנוס. אלא הלא אפשר אומר שאתה לא מתכוון. כי אם אין לך אופציה אחרת, אז זה שהלכת מפה זה לא בגלל שהתכוונת להריח עבודה זרה, הלכת כי היית צריך להגיע לאיזשהו מקום. הלא אפשר הוא מכשיר שמגלה לך שהבן אדם לא התכוון. הלא זה לא לא אפשר במובן שיש לו טענת אונס, לא אפשר מה יכולתי לעשות. זה הנקודה. וזה כל הרעיון של אינו מתכוון. הרעיון של אינו מתכוון על הנאה שאינה באה לו לגופו זה היעדר עבירה, זה לא טענה לפטור מאונס. אתן לכם אולי עוד דוגמה שלא דיברתי עליה בפעם הקודמת. ספק דרבנן לקולא. נכון? יש ביטול ברוב אפילו בדאורייתא, כן, אם זה ביטול ברוב אז אתה יכול לאכול את האיסור אם הוא בטל ברוב. בסדר? האם יש עניין להימנע מזה? כן, האם זה הותרה או דחויה? לכאורה לא, נכון? מה זאת אומרת, אם זה מותר אז זה מותר, אל תהיה צדיק הרבה. זאת אומרת, אם זה מותר אז זה מותר, נכון? אה, אכלתי איסור? טוב, אולי מידת חסידות, אז אומרים מטמטם את הנפש, לא יודע בדיוק מה, למרות שהרבה פוסקים יגידו לכם שאם זה מותר אז זה גם לא מטמטם את הנפש. מה שמטמטם את הנפש זה לא מולקולות החזיר, זה האיסור. אוקיי? אז אם אין איסור אז זה גם לא מטמטם את הנפש. זה כנראה מחלוקת ראשונים בכתובות בדף ס' על יניקה מגויה. אבל אבל אבל ככה התפיסה המקובלת. בסדר, זה מותר, אז מה הבעיה? זה גם לא, אין שום עניין להחמיר. אבל יש ראיה טובה שזה לא נכון. שם דווקא דוגמה נגדית. למה? הגמרא בביצה ובעוד מקומות אומרת שבדבר שיש לו מתירין אנחנו מחמירים. מה זה דבר שיש לו מתירין? דבר שעכשיו אסור ויגיע זמן שבו הוא יהיה מותר. כן, נגיד, לא יודע, איסורי שבת. אז במוצאי שבת הם כבר לא קיימים. מוקצה. שאלה אם הוא נקרא דבר שיש לו מתירין, אבל רק בשביל הדוגמה. אוקיי? אז מוקצה זה דבר שיש לו מתירין, למה? כי עכשיו בשבת אסור לי לטלטל אותו, ליהנות ממנו, מה שלא יהיה, אבל אם אני אחכה למוצאי שבת אני יכול. אוקיי? אז שיטת רוב הראשונים, חוץ מהר"ן, שיטת רוב הראשונים שדבר שיש לו מתירין, מה קודם כל הגמרא, הגמרא אומרת שבדבר שיש לו מתירין מחמירים. מה זאת אומרת? ספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין הולכים לחומרא, לא מקילים. בסדר? אותו דבר בביטול. אם יש לך ביטול ברוב באופן עקרוני אתה יכול לאכול את זה מן הדין, אבל אם זה דבר שיש לו מתירין, תחכה עד מחר זה יהיה מותר, אז לא, אל תאכל את זה. אוקיי? עכשיו שיטת הר"ן זו שיטה אחרת בדיני ביטול, הוא טוען שזה מין במינו, לא משנה. אבל שיטת רוב הראשונים, כך רש"י בביצה בדף ג' ועוד, שיטת רוב הראשונים היא שדבר שיש לו מתירין החומרא נובעת מזה שעד שאתה אוכל אותו באיסור תאכל אותו בהיתר. למה להתיר לך לעבור על ספק איסור דרבנן אם אתה יכול לחכות ולא תצטרך להיכשל באיסור? אז למה לקחת סיכונים שאולי תעבור על איסור או בביטול? כן, תחכה עד מוצאי שבת ואז לא תצטרך להסתכן פה, אולי אכלת איסור. עם הביטול אתה בטוח אכלת איסור, לא רק אולי. בטוח אכלת יחד איתו הרבה היתר. אוקיי? אז עד שאתה אוכל אותו באיסור תאכל אותו בהיתר. ואז מה זה אומר? זה בעצם אומר שיש עניין לא לאכול אותו באיסור. כי אם זה היה מותר, בדיוק, אם זה היה מותר לגמרי, ספק דרבנן לקולא, כי אין בכלל איסור, אין בעיה, לא צריך להשתדל להימנע מדבר כזה או בביטול ברוב. אז מה המקום לדין דבר שיש לו מתירין? דבר שיש לו מתירין אומר לך, תראה, למה להתיר לך לאכול איסור אם יש אופציה להתיר לך את זה בשופי? לאכול את זה בלי שום בעיה. אבל אם עכשיו אתה לא מתיר לי כלום, אין איסור בכלל, מה הבעיה? למה אני צריך לחפש אופציות קלות יותר או בטוחות יותר? לכן די ברור שהגמרא מבינה שהאיסורים האלה של ביטול ושל ספק דרבנן לקולא, זה היתרים שעושים לי כשאין ברירה אחרת. אם יש לי ברירה אחרת, אז אל תעשה את זה. מה זה אומר? זה אומר שזה באמת טיעונים, נקרא בדיוק לעונש, או טיעונים להקלה על הבנאדם, זאת דחויה, זה לא הותרה. אוקיי? יש פה איסור, אבל אנחנו לא דורשים ממך את הסטנדרט הזה, אתה יכול להקל. ואם יש לך אופציה אחרת, אז תעשה את האופציה האחרת. מה? הדבר בטל, הוא לא קיים. לא נכון, אז הלכתית… לא, לא, זה מה שאני מראה לך, לא נכון. אז מה זה ביטול? ביטול פירושו שמותר לאכול אותו כאילו שהאיסור לא קיים. ברור, זה שזה רק כאילו זה לא שייך אלינו, ברור, החזיר שם. אתה אומר הלכתית זה נחשב כאילו שהאיסור בטל. למה? כי רוצים להתיר לך לאכול. מה הרעיון מאחורי זה? אני חושב, זה כבר טעמא דקרא, אבל מה הרעיון מאחורי זה? הרעיון מאחורי זה, תראו, נגיד שנפלה לי חתיכת בשר אחת לתוך חמישים חתיכות טריפה לתוך חמישים חתיכות בשר כשרות. עכשיו, אם יגידו לי תראה ספקא דאורייתא לחומרא אתה צריך להחמיר, יוצא שאני מפסיד חמישים חתיכות בשר כשרות רק בשביל לא להיכשל בחתיכה אחת. זו דרישה מופרזת, התורה לא דורשת את זה ממני. בדיוק, התורה חסה על ממונם של ישראל, רכושם של ישראל. אם זה כמות גדולה שאתה מפסיד בשביל אולי לעבור איסור על כמות קטנה, התורה לא דורשת את זה ממך. אוקיי? אם זה אחד כנגד אחד, אז בסדר. אחד לאסור עליך אחד בשביל להרוויח איסור אחד, אנחנו נעשה את זה. אבל שניים כבר לא, מעיקר הדין. אחר כך זה שישים וכולי, אבל מעיקר הדין שניים כבר לא. אז בעצם אתם רואים שזה רעיון שאומר זה לא שאתה לא אוכל איסור, ודאי שאתה אוכל איסור, רק יש דברים שהתורה לא דורשת ממך. זה הפסד מרובה. בסדר? אבל במקום שאתה יכול לחכות למוצאי שבת ולאכול את זה בלי שום הפסד, לאכול את הכל. אז מה הבעיה? למה להתיר לך לאכול איסור? אז רואים שההיתר הזה זה היתר שבדיעבד, זה לא שאין פה איסור, אלא סולחים לך, נקרא לזה ככה. אוקיי? לכן למשל, באמת אני חושב מתוך הדין של דבר שיש לו מתירין, שבעל נפש יחמיר. בעל נפש רוצה להחמיר בספק דרבנן או בביטול באיסור דאורייתא, הוא לא עם הארץ. בעל נפש ראוי שיחמיר. כן, למה לא? התורה לא דורשת, ההלכה לא דורשת, אבל אם מישהו רוצה להיות נקי יותר, מצוין, הכל בסדר. אוקיי? מה זאת אומרת? אמרת שספק דרבנן אומרים שאין עונש בגלל… לא, במקרה הזה זה לא שייך לעונש, באיסורי דרבנן אין עונש. זה לא עניין של עונש, אבל הכוונה אנחנו מתירים לך את זה בגלל מצוקה או משהו כזה. אבל יש פה איסור, זאת אומרת יש פה מחיר. כן. נחשב בעיניי שאין איסור כשזה מותר. אבל אם יש לך אופציה לאכול את זה באופן שהוא לגמרי גלאט, אז לא, אז יש איסור. זה בדיוק כל הרעיון של דין דבר שיש לו מתירין. רצית להעיר משהו יאיר? רציתי להגיד שעדיין יש הבדל, כאילו כל הדברים האלה בספק לקולא, אפילו ביטול, זה כאילו שאנחנו מדברים על היתרים, אתה קראת לזה שזה בדיעבד, אבל היתרים בעצם לדבר, יש איזשהו אתגר, איזושהי בעיה ואנחנו שמים עליה חותמת מותר, חותמת אסור, אבל רואים את הבעיה, יושבים דנים, מותר אסור. לעומת זאת בשבת במקרים שאנחנו מדברים זה לא מלאכה. כן, בשביל זה הבאתי את הדוגמה. הבאתי את הדוגמאות האלה כדי להוציא משבת. ולהגיד, שם אנחנו רואים שבאמת מותר, באופן עקרוני זה מותר, אבל העובדה היא שאם אתה יכול להתחמק מזה, אז נדרש ממך להתחמק מזה. זאת אומרת זה שהתירו לך את זה זה לא אומר שאין בעיה. זה אומר שמתירים לך את זה, כמו טיעון לעונש מה שאמרתי בשוגג. אוקיי? לעומת זאת באינו מתכוון מלאכה שאינה צריכה לגופה, שם אין שום בעיה. מדאורייתא, מלאכה שאינה צריכה לגופה זה איסור דרבנן כנראה, אבל מדאורייתא אין בעיה. גם אם יש לך אופציה אחרת אתה יכול לעשות את זה, אתה לא צריך בכלל לנסות ולהימנע מזה. לא יהיה פה דין דבר שיש לו מתירין. אז הדבר שיש לו מתיר, נכון? האם יאסרו את זה עלי עכשיו לעשות את זה בשבת? לא. למה? כי אין איסור. בדבר שיש איסור רק מתירים לי, אז תחכה למוצאי שבת, למה להתיר לך? פה אין מה להתיר, אין איסור. מבינים? זה הנקודה, זה לא אותו דבר כמו דבר שיש לו מתירין בספק דרבנן או בביטול ברוב. אני יודע שאמרת שלדעתך האיסורים הם בסופו של דבר כן נובעים מתוצאות. האיסור של מלאכות בשבת זה בגלל התוצאה ש… לא. ברגע שיש איסור הוא מוגדר על פי התוצאה, אז זה לא אומר שכשקרתה התוצאה עברת איסור אוטומטית. אם קרתה התוצאה על ידי גוי עברת איסור? מה פתאום? יש את המכילתא, כן, שששת ימים תעשה מלאכה, דנים בלשון הפסיבית שרוצה לומר שאמירה לגוי היא אסורה מדאורייתא, בדיוק בגלל זה, כי סוף סוף התוצאה קרתה, גם אם זה על ידי גוי. אבל פה הבית יוסף אומר שזה אסמכתא, זה לא… אז זה יותר הולך לכיוון הפורמלי שהאיסור מה שיותר מציק לנו זה המלאכה ש… ברור. התוצאה, גם אם אתה אומר שהתוצאה מגדירה את האיסור, ברור שהזיקה של הבן אדם לפעולה היא האיסור, לא הפעולה כשלעצמה. ופה יש לך הוכחה שזה לא התוצאה היא שחשובה, התוצאה אולי היא איזושהי… לא, לא, אני טוען שלא. יכול להיות שהתוצאה היא החשובה, ועדיין אם אין לי זיקה לתוצאה הזאת, אז אני לא עשיתי איסור. אז זה לא קשור, זה שני דברים שונים. לכן אני אומר אין ראיה. מה שאמרת על התוצאה פה זה דברים שיש להם זיקה, אלא הטיעון שאמרת זה שזה לא מלאכה. לא, למה זה לא מלאכה? כי לי אין זיקה. העשייה הזאת היא עשייה שהיא לא העשייה האסורה. העשייה, לא הדבר שנעשה. לא התוצאה ולא האדם, לא הזיקה ולא התוצאה, אלא מה שהיה חשוב… לא, לא, לא, לא. הפעולה של האדם אני טוען. הפעולה של האדם לא הייתה עבירה. כן, זה מה שאני טוען. לא הזיקה שלי ולא… לא, הזיקה אומרת שזאת לא פעולה של אדם, זאת הזיקה. הנקודה הייתה שזה משהו בתהליך מה אדם עושה, זה לא אנחנו לא מנסים… לא, אבל אתה מבין שדבר שנעשה בעולם הוא לא איסור, זאת אומרת אלא אם כן הוא קשור אלי באיזושהי צורה. אחרת מה זה קשור? זאת אומרת… לא, לא, לא, יש פה הרי, ההלכה אומרת שאם זה אינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה זה לא קשור אלי, לא אני עשיתי את זה. נחרץ פה חריץ, מה זאת אומרת, עובדתית נחרץ פה חריץ. מה זה לא מלאכה? אני לא עשיתי את זה. אני חושב שאתה עשית את זה, אבל אתה לא עשית את המלאכה. זה אותו דבר. לא עשית את המלאכה האסורה, זה מה שלא עשית. לא אכפת לי, ברור שעשית משהו, אף אחד לא אומר שלא גררת את הספסל. צריך להיצמד לאחד מהדברים פה. אם אתה אומר שהפטור בגלל שלא אני עשיתי, אז אתה לא יכול להגיד שזה בגלל שהמלאכה היא לא המלאכה האסורה. לא, העשייה של הדבר הזה היא לא העשייה שנאסרה בשבת. השביתה בשבת היא שביתה על האדם, לא על העולם. מה זאת אומרת שאו שאני לא עשיתי את המעשה, אלא הפטור בגלל שהמעשה הוא לא נעשה במתכוון. המעשה, לא התוצאה. בדיוק, לא התוצאה. לא, כן, המעשה זה מעשה של אדם. נכון, אבל הפטור שלי הוא לא בגלל שהתנתקתי מהתוצאה. כן, זה כן. אתה לא עשית פעולה, זה אותו דבר. זאת אומרת אתה לא עשית פעולה אסורה, אני לא מדבר על התוצאה, בכל מקרה זה לא התוצאה. אתה לא עשית פעולה אסורה. אז אתה יכול להגיד שנעשתה פעולה אסורה ואני לא קשור אליה, או שאתה יכול להגיד שמה שאני עשיתי הוא לא פעולה אסורה. אני חושב שזה שני ניסוחים של אותו דבר. אז זה לגבי השוגג מול האינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה. מה קורה במתעסק? במתעסק התעסקנו עם זה, נכון? זאת אומרת דיברנו על השאלה לאיזה צד של המשוואה זה שייך. בתפיסה הפשוטה של הגמרא מתעסק הוא מהאגף של אינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה. זאת אומרת זה לא איסור בכלל. ראינו בסוף את רבי עקיבא איגר בתשובה ח', שהוא רוצה לטעון שיש פה איסור, זה כמו שוגג, רק זה שוגג שלא חייבים עליו חטאת. בחידוש של התורה שבמתעסק זה שוגג כזה שלא חייבים חטאת כי זה באמת סוג של שוגג, ראינו את זה, אוקיי? ולכן אמרתי שהחידוש הגדול של רבי עקיבא איגר הוא שהוא מקשר את מתעסק לקטגוריה של שוגג. זאת אומרת שזה אומר שהייתה פה עבירה, רק יש לך טיעונים לעונש וכאן אפילו טיעונים יותר טובים משוגג כי אפילו חטאת אתה לא חייב להביא. בסדר, אבל זה עדיין טיעונים לעונש. ולכן אם היית יכול להימנע מזה במתעסק, אתה אמור להימנע מזה בדיוק כמו דבר שיש לו מתירין. וזה הנפקא מינא שרבי עקיבא איגר מביא, זה לא אני אומר זה הוא. נו אתה אומר, אם אתה רואה למשל שביתת עבדו, אז עבדך שביתתו עליך. אתה צריך לדאוג שעבדך ישבות, למען ינוח עבדו ושורו וחמורו וכן הלאה, כן? האם אתה צריך למנוע? הוא עושה פעולה במתעסק. עכשיו אם הוא עושה פעולה במתעסק הוא עצמו לא יכול להימנע מזה כי הוא לא יודע בכלל שהוא עושה את זה, נכון? אז אין מה לדון האם הבנאדם צריך להימנע מלעשות מלאכה במתעסק. אם אתה מתעסק אתה לא יודע שאתה עושה מלאכה. אבל הוא אומר כן, אבל יש נפקא מינא אחרת, אם אני שביתתו של עבדי עליי והוא עושה פעולה במתעסק, מלאכה במתעסק, האם אני צריך לעצור אותו? אם יש בזה איסור, אז כשהוא מתעסק הוא יהיה פטור, אבל נעשה פה איסור, אני אמור לעצור אותו כי הרי שביתתו עליי. אבל אם הדבר הזה הוא בכלל לא איסור, כמו אם אני רואה את העבד שלי עושה משהו באינו מתכוון, שיעשה מה שהוא רוצה, לא צריך לעצור אותו כי לא נעשה פה איסור, הגם ששביתתו עליי. בסדר? לא נעשה פה איסור בכלל. אבל אמרתי שהרעק"א הזה זה חידוש מאוד גדול, זאת אומרת התפיסה הפשוטה היא ודאי לא ככה. זאת אומרת מתעסק שייך לאינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה, זאת אומרת זה לא איסור בכלל. עכשיו השאלה המעניינת זה מה עם מקלקל? איפה ממוקם מקלקל על המפה הזאת? ומכאן אני רוצה להתחיל בעצם את הדיון שלנו על מקלקל. על פניו נראה שכאשר אתה עושה פעולה, מה זה מקלקל? נגיד אני שורף עצים. בסדר? עכשיו ששרפתי את העצים בעצם הרסתי את העצים, או חבלתי במישהו או משהו כזה, עשיתי פעולה שהיא קלקול, היא לא מתקנת שום דבר, היא מקלקלת, אוקיי? אז לדבר הזה בנאדם פטור עליו. אוקיי? כן? עכשיו השאלה מה מאיזה אגף של שני הצדדים שתיארתי קודם זה שייך. האם זה טיעון לעונש, איזה שהוא סולחים לי על זה כי זה מקלקל? או שלא, כשאני מקלקל זה בכלל לא פעולה שהתורה אסרה בשבת. התורה אסרה לתקן בשבת, זה המלאכות שבת כן? מלאכת מחשבת כמו שבמשכן. אבל פעולות שמקלקלות התורה לא אסרה. הנה בנייה בסותר אתה מקלקל. סותר לא לא, אז זה אנחנו נראה את זה. יש כמה חריגים, תופר קורע על מנת לתפור, נכון? אבל הוא לא עשה מלאכה? אי נמי זה בדיוק הנקודה. אבל סותר על מנת לבנות, אלה החריגים, כי סותר זה מלאכה שמוגדרת מראש כמלאכה שהיא בעצם קלקול, אבל היא נעשית לצורך שיבוא אחריה, כמו קורע על מנת לתפור, כמו מוחק על מנת לכתוב. אוקיי, אלה שלושת החריגים. לתיקון שדרתיך ולא לעיוותי. זה לא קשור לפה. למה זה קשור לפה? לא ברור, אבל זה לא קשור לפה. פה זה השאלה מה התורה אוסרת. בשליח השאלה אם הוא עושה את רצוני. לא, זה לא קשור לדיני התורה. אם הוא קלקל אז לא על דעת כן מיניתי אותו לשליח, אז לתיקון שדרתיך ולא לעיוותי זה משהו אחר. בכל אופן, אז לענייננו, אז על פניו נראה שהמקלקל בעצם שייך לאגף של המתעסק והמלאכה שאינה צריכה לגופה, אוקיי? זה בעצם לא איסור. זה לא איסור, לא שיש לי איזה שהם טיעונים שתסלחו לי, כן? לא לא יודע מגיעה לי הקלה בעונש או לא מגיע לי עונש או משהו כזה. אבל מה, למה זה אסור? דרבנן? לא דרבנן, גם מלאכה שאינה צריכה לגופה אסור. זה לא קשור. מדרבנן אוסרים דברים שמא יבוא לעשות משהו אחר, זה לא חייב להיות שיש בו בעיה מהותית. להיפך, יש חידוש גדול של האחרונים, למרות שכתוב כמעט מפורש ברמב"ם, שיש באיסורי דרבנן בשבת, באיסורי שבות יש שני סוגים. יש סוג אחד שהוא גזירה אטו משהו אחר, אבל הוא מצד עצמו לא בעייתי. והסוג השני זה דבר שהוא בעצמו יש לו את הבעיה דאורייתא אבל ברמה נמוכה, אז הוא לא עובר את הרף דאורייתא. כן? לדוגמה מי שבורר אוכל מפסולת, פסולת מאוכל זה הבורר המובהק. כשאתה בורר אוכל מפסולת, יש כאלה שאומרים בעצם יש פה את אותה בעיה של בורר רגיל, רק הבעיה מופיעה בדרגה יותר נמוכה אז את הדאורייתא התורה לא אסרה, רבנן אסרו. למה הם אסרו? לא מחשש שמא תבוא לברור פסולת מאוכל, אלא זה עצמו בעייתי רק הבעייתיות שלו היא נמוכה, זה רק איסור דרבנן לא איסור דאורייתא, אוקיי? לעומת זאת מי שרוכב על סוס בשבת ויש חשש שהוא יתלוש זמורה, כן? אף אחד לא יגיד שמי שרוכב על סוס בשבת הוא קוצר מדרבנן. אתה לא קוצר, אתה רוכב על סוס, יש חשש שאתה תקצור. אז פה זה ודאי איסור מהסוג הראשון, זאת אומרת איסור שאומר חשש שמא תבוא לעשות משהו אחר, אבל זה עצמו לא בעייתי. ויש צדדים אגב בראשונים באחרונים שדנים בשאלה מי משניהם יותר חמור, יש צדדים לכאן ולכאן. למה? כי יש צד לומר שהאיסור אטו איסור דאורייתא הוא היותר חמור כי אתה יכול להגיע לדאורייתא. בדרבנן נגיד אתה בורר אוכל מפסולת, אתה בורר אוכל מפסולת, זה בעצמו בעייתי, לא בגלל שאתה תבוא לברור פסולת מהאוכל, אבל בסדר, אבל זה לא יכול להגיע לדאורייתא אז. יותר קל. מצד שני, בורר אוכל מפסולת יש בו בעיה מצד עצמו, לעומת זאת כשאתה רוכב על סוס בשבת לא עשית שום דבר בעייתי, כל הבעיה זה אולי אתה תגיע לתלוש זמורה שאז תהיה בעיה, האם לא הגעתי לתלוש זמורה אז רק רכבתי על סוס בשבת לא קרה כלום? אז דווקא יותר קל. טוב, זה צדדים לכאן או לכאן. בכל מקרה אבל לענייננו זה אומר שמתעסק, איסור שמקלקל שייך לאגף של אינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה וכנראה גם מתעסק לולא רבי עקיבא איגר, כן? שייך לאגף ההוא שזה בעצם לא עבירה. עדיין יש פה משהו שצריך לשים לב בתוך הקטגוריה הזאת, יש פה משהו שיכול להיות שונה. למה? כי אינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה הם פטורים שנובעים מהכוונות והמטרות של האדם. המלאכה כשלעצמה היא מלאכה שנעשית כמו שנעשית המלאכה הרגילה, רק המטרות או הכוונות שלך הם בעצם לא מה שנדרש כדי לאסור. אתה גורר ספסל ויוצר חריץ, אם היית גורר אותו כדי לחרוץ את החריץ היית חייב סקילה. זה נעשה בדיוק כמו שנעשה האינו מתכוון, מה ההבדל בין אינו מתכוון למתכוון? הכוונות שלך, של האם אתה גורר את זה בשביל החריץ או שאתה גורר את זה בשביל להעביר את הספסל מקום, נכון? אותו דבר בחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה. אתה חופר באותה צורה בדיוק, כל השאלה זה מה היעד שלך מה המטרה שלך, האם אתה רוצה את הגומא או שאתה רוצה את העפר? נכון? נכון, תלוי בגברא. במילים אחרות, וזה מחדד מה שדיברנו קודם, שוגג הוא בוודאי פטור בגברא, נכון? אתה עושה את הפעולה, פעולה אסורה, אתה לא ידעת, אז אוקיי סולחים לך, לא מגיע לך עונש בית דין, תביא קורבן. אוקיי? באינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה אמרתי אין עבירה, לא שאין אשמה של האדם אלא אין עבירה. אבל האין עבירה פה הוא בגלל הגברא לא בגלל החפצא, כי המעשה הרי נעשה כצלמו כדמותו, זאת אומרת כמו שעושים אותו באיסור גמור, כל ההבדל זה רק הכוונות שלך, נכון? בגברא יש הבדל איך הוא ניגש לעשות את המעשה הזה. זה אינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה. במקלקל הפעולה עצמה היא לא פעולה שנעשית כמו שהתורה אומרת, אתה עושה פעולת קלקול, הפעולה היא פעולה שונה, זה לא תלוי בגברא, לא תלוי בשאלה מה אתה התכוונת להשיג עם הדבר הזה, אלא הפעולה מצד עצמה היא פעולה של קלקול, אופי הפעולה גורם לזה שהיא לא אסורה, לא הכוונות של האדם. אז שימו לב, בעצם יש שלוש קטגוריות או שתיים שהן שלוש. קטגוריה אחת זה השוגג והמתעסק לפי רבי עקיבא איגר, שזה פעולה שבעצם היא איסור אבל יש לך אשמה מופחתת אם בכלל, אוקיי? אינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה זה פעולה שאין בה בכלל איסור, אבל למה אין בה איסור? הרי הפעולה פיזית נעשתה, בגלל הכוונה או היעדים של האדם היו שונים. אוקיי? אז זה בגלל הגברא לכן אין פעולה אסורה, אז יש פה ממד גברא, בשוגג זה הכל גברא, פה הממד של הגברא אומר שאין פה פעולה אסורה. במקלקל זה דין בחפצא, חפצא של המעשה, כי הדבר עצמו הוא פעולה של קלקול, זה לא קשור לשאלה מה המטרה שלי מה אני רוצה להשיג בדבר, לכאורה, מה אני רוצה להשיג עוד נדבר על זה אבל ככה כרגע אני מדבר, אז זה לא קשור לשאלה מה אני רוצה להשיג אלא השאלה מה הפעולה עשתה, היא פשוט קלקלה. אנחנו נראה בהמשך שזה לא ממש לא פשוט מה שאמרתי עכשיו, אבל זה ניתוח ראשוני, ניתוח מושגי ראשוני. אני רק מזכיר לכם, נדמה לי שהזכרתי את זה כשדיברתי בשיעורים על אינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה, זה ידוע, רבים עמדו על זה, שמחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה בשני הדברים האלה, באינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה, מעידה על איזושהי נטייה כללית של רבי שמעון ושל רבי יהודה. רבי שמעון הולך אחרי הכוונות של האדם, ורבי יהודה הולך אחרי מה שאנחנו רואים בעיניים. זאת אומרת מה עשית, לא אכפת לי מה היו כוונותיך. לכן רבי שמעון פוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה ואינו מתכוון, כי הכוונות היו אחרות, ורבי יהודה אומר לא יודע מה עשית, לא אכפת לי מה הכוונות שלך, עשית את זה אתה חייב, אוקיי? זה התפיסה הפשוטה. איפה רואים את זה? רואים את זה למשל בטעמא דקרא. טעמא דקרא, רבי שמעון ורבי יהודה מחולקים בשאלה אם דורשים טעמא דקרא או לא דורשים טעמא דקרא. רבי שמעון דורש טעמא דקרא ורבי יהודה לא דורש טעמא דקרא. למשל בלא תחבול בגד אלמנה, כן? לא תחבול בגד אלמנה זה אומר שאסור לקחת משכון מאלמנה. רבי שמעון אומר רק מאלמנה ענייה, אלמנה עשירה אפשר, למה? כי הטעם של הפסוק ברור שהוא שייך רק באלמנה ענייה, אוקיי? רבי יהודה אומר בין עשירה בין ענייה. למה? לא יודע מה הטעם של הפסוק, אני יודע מה כתוב. מה כתוב? כתוב לא תחבול בגד אלמנה, אז כל אלמנה. זאת אומרת רבי יהודה הולך אחרי מה שרואים בעיניים ורבי שמעון הולך אחרי מה ש. מאחורי הדברים. אגב, לכן רבי שמעון הוא, אפרופו ל"ג בעומר, עברנו לא מזמן, לכן רבי שמעון הוא הוא האיש של נסתר. הוא מסתכל מה קורה מאחורי הדברים. ורבי יהודה מסתכל על מה שקורה בפועל. איפה רואים את זה בצורה הכי ברורה? זה גמרא בשבת, נכון? סביב הסיפור של המערה של רבי שמעון בר יוחאי. מה קורה שמה? חכמים דנים שמה, ראו מה נאים מעשיה של אומה זו. ורבי יהודה בן גרים, ושרדפו אותם אחרי זה ורבי שמעון ברח למערה וכולי. אז ראו מה נאים מעשיה של אומה זו. כן? אז רבי יהודה אומר, זה רבי יהודה אומר, כן? מה נאים, תראו, תיקנו שווקים, תיקנו רחובות, תיקנו קרקסאות, תיקנו כל מיני דברים כאלו. רבי שמעון אומר, הכל עשו לטובתם. לצורך עצמם הם עשו את זה. שמה מה הוויכוח? רבי יהודה אומר, תראה, אם הם עשו לנו טוב, מה אכפת לי מה היו הכוונות שלהם? אם הם עשו לנו טוב, אז מגיע להם הכרת הטוב מאיתנו. רבי שמעון אומר לא, בוא נחשוב רגע למה הם עשו את הטוב הזה? מה היו הכוונות שלהם? זה אינו מתכוון. אוקיי? ולכן הוא אומר, לא מגיע הכרת הטוב. זה נפקא מינה מוסרית, כן? האם מגיע למישהו הכרת טובה על דבר שהוא עשה לי למרות שהוא לא באמת התכוון להיטיב לי? הוא עשה את זה מסיבותיו שלו, אבל תכלס יצא לי מזה משהו טוב. כן, כמו המה שמדברים על משה רבינו והיאור, כן? שמשה רבינו לא הכה על היאור אלא רק אהרון, כי היאור גמל חסד עם משה רבינו. עכשיו היאור לא גמל חסד עם משה רבינו. היאור לא מחליט לעשות דברים. אוקיי? השאלה אם מגיעה הכרת טובה למישהו שעשה לי טוב למרות שהוא לא התכוון לעשות לי טוב. אוקיי? כן, שמה זה יותר כמובן הרבה יותר קיצוני. ברור שזה הרבה יותר קיצוני, אני רק אומר שזה… מה? בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן? כן, זה אולי כדי לחנך את עצמך או משהו כזה. בכל אופן, אבל לענייננו, מה שאני רוצה לומר זה שמחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה באינו מתכוון ובמלאכה שאינה צריכה לגופה, בעצם מעיד על זה שבשני המקרים האלה, גם באינו מתכוון וגם במלאכה שאינה צריכה לגופה, הבעיה היא בעיה בגברא. השאלה היא למה אתה מתכוון, מה היעדים שלך. ולכן רבי שמעון ורבי יהודה נחלקים על זה. אוקיי? אז הייתי מצפה שבמתעסק למשל לא מצאנו מחלוקת ביניהם. בסדר, לא חייבים לחלוק בכל דבר. אבל ומה קורה במקלקל? מתברר שבמקלקל גם יש מחלוקת ביניהם. לכאורה זאת גם אינדיקציה למה שקורה פה. אלא מה? שיש בדיוק, זה מתהפך פה. זה מתהפך פה ועל זה אנחנו נצטרך עוד לדון, איך הסיפור הזה קורה פה, איך רבי שמעון ורבי יהודה עשו פה הצרחה, כן, בסוגיה הזאת של מקלקל. אני רק אגיד בעוד משפט אחד לצורך ההקדמה הזאת, יכול, אפשר להכניס במקלקל עדיין גם את הכוונות של הגברא. זאת אומרת, אם הבנאדם עושה פעולה שהיא פעולה של קילקול, אבל הוא עושה את זה כי הוא צריך את זה לצורך מסוים. אז פה, כשאתה מסתכל על הפעולה כשלעצמה, הפעולה כשלעצמה היא פעולה של קילקול. אבל אם הוא עצמו עושה את זה כי הוא צריך את זה, הקורע בחמתו ועל מתו, כן, אני קורע אבל כדי לפרנס איזשהו זעם שאני מרגיש בתוכי, כן, לפרוק איזשהו זעם שאני מרגיש בתוכי. אז פעולת הקריעה היא פעולת קריעה כמו שעושה כל אחד, נכון? אבל אני עשיתי את זה כדי לצורך כלשהו שהוא צורך שלי. האם זה מועיל כדי להפוך את הדבר ללא מקלקל? אם כן, אז זה אומר שגם פה יש מימד של גברא. ולא נכון שמקלקל זה רק עניין של חפצא. אלא כמו אינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה. אז אנחנו נסתכל על זה עוד. אם הוא בא לתקן אז תלוי בגברא אם הוא רוצה לתקן או לא. מה בקורע על מנת לתפור, בכל הדברים האלה, זה כבר חריגים. אני מדבר אפילו בלי החריגים. שמה מלאכות מוגדרות מראש ככאלה. אבל אני מדבר על המלאכות האחרות, לא על קורע, בונה ו… סותר על מנת לבנות. אז אני אומר אבל זה נאמר רק בשלוש המלאכות האלה של קורע, מוחק וסותר. ושמה מראש זה מוגדר להיות סותר על מנת לבנות, קורע על מנת… אז זה מוגדר. אני מדבר על המלאכות האחרות שבהן יש מקלקל, מה יקרה אם אתה עושה את זה על מנת לעשות תיקון אחר. האם שמה זה יפסיק להיות מקלקל? אם כן, אז זה אומר שיש גם שם משמעות לכוונות של האדם. זה לא רק תלוי בשאלה איך הפעולה עצמה נעשית. עוד פעם? של הבן אדם? לא אמרתי להוציא, אני מציב שאלה. שאמר שהוא מתכוון, זה מה שרבי שמעון טוען כל הזמן. אני אומר, אנחנו נצטרך לבדוק את זה בסוגיה של מקלקל, האם באמת גם שם יש משמעות למימדים של הגברא או ששם זה באמת עניין של חפצא לגמרי. ואנחנו נראה, לא צריך לקפוץ, אנחנו עוד נדבר על זה. אני חושב על דוגמה, שובר כלי על מנת להוציאו מטומאתו. מי שאופה עיסה, כן, ביום טוב של פסח כדי שלא תחמיץ. אני לא יכול להשתמש בזה, זה חלה טמאה. אני לא יכול להשתמש בזה. אבל אני לא אחכה עד שזה יחמיץ, כי אני אחכה כמה דקות אז זה יחמיץ, ואז אני אעבור על בל יראה. אז אני רוצה לאפות את זה עכשיו. ומותר לאפות ביום טוב. נכון? אז אני אופה את הדבר הזה, אבל אני אופה את זה כדי שהוא לא יחמיץ ואני אעבור על בל יראה, כמו מה שאתה אמרת קודם. אז זה דיון בתוספות, אנחנו נדבר על זה עוד. בכל אופן, לא תוספות, סליחה, אור שמח ברמב"ם. אני רוצה אבל קודם כל להראות מחלוקת ראשונים בבבא קמא. הגמרא שם מדברת על סוגיה של קים ליה בדרבה מיניה. קים ליה בדרבה מיניה, כן? קים ליה בדרבה מיניה זה כאשר בן אדם במעשה אחד מתחייב שני עונשים, אז מחייבים אותו בעונש החמור. נגיד מיתה וממון, או מיתה ומלקות, אז הוא מתחייב מיתה ופטור על הממון או על המלקות. אוקיי? במלקות וממון זה מחלוקת אמוראים אם הולכים נותנים מלקות או נותנים ממון, זה עולא ורבי יוחנן. אבל הגמרא שמה בבבא קמא בדף ל"ה מביאה בשם תנא דבי חזקיה, שתנא דבי חזקיה אומר שגם חייבי מיתות שוגגים פטורים בקים ליה בדרבה מיניה. ואם מישהו עשה עבירה בשוגג, נגיד מלאכה בשבת בשוגג, בסדר? ויחד עם זה הוא התחייב ממון. בסדר? נגיד גנב בשבת, גנב פרי מהעץ שלי. בסדר? הקוטף תאנה מתאנותיי, גמרא בבבא קמא בדף ע', זה כסף החוזר מי שמכיר. אז אני תולש את התאנה מהעץ שלך, ואני גונב אותה. בסדר? אבל אני לא שם לב שזה מחובר, זאת אומרת אני שוגג בעניין התלישה, הקצירה. אוקיי? אבל בגניבה לא, בגניבה אני גנב, גם לא משנה אם אני שוגג אני חייב בכל מקרה. עכשיו השאלה האם האיסור סקילה שעברתי בקצירה בשבת פוטר אותי מחיוב הממון. אוקיי? והתשובה היא כן. זאת אומרת גם חייבי מיתות שוגגים פטורים בקים ליה בדרבה מיניה. זה תנא דבי חזקיה, כך פוסקים גם להלכה. אוקיי? מה קורה אם מישהו עשה פעולה לא בשוגג אלא פעולה של מקלקל? האם זה פוטר אותך בקים ליה בדרבה מיניה? מקלקל. בשוגג לא חייב, גם שוגג לא חייב. מה? בשוגג פוטר אותך בקים ליה בדרבה מיניה. אז מה עם מתעסק? מה עם אינו מתכוון? מה עם מלאכה שאינה צריכה לגופה? עשית פעולת שבת, תלשת את הדבר הזה מהעץ באינו מתכוון, או מלאכה שאינה צריכה לגופה, בסדר? אז אתה מתחייב ממון על הגניבה, ומתחייב בשבת, עשית איסור שבת. אבל לא עשית איסור שבת, זה אינו מתכוון, מלאכה שאינה צריכה לגופה. השאלה אם יש פה קים ליה בדרבה מיניה או לא. הבנתי. יש פה, אין בזה בעצם עבירה. אם הוא לא עשה אין עבירה. בדיוק. בדיוק. בדיוק. לכן בפשטות נראה שבשוגג אמנם הרי יש עבירה, רק סולחים לי. בדבר כזה מחדשים תנא דבי חזקיה יהיה קים ליה בדרבה מיניה, כי עבירה עשית, את העבירה החמורה עשית, נכון שלא התחייבת את העונש. אבל את העבירה שמחייבת את העונש הזה עשית. אוקיי? לעומת זאת אינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה אין בכלל עבירה, זה לא שם שמה. אז שם לכאורה לא יהיה פטור של קים ליה בדרבה מיניה. בסדר? מה יקרה במקלקל? זה הנחות, ההנחות האלה כנראה נכונות. במקלקל זה מחלוקת רש"י ותוספות בבבא קמא בדף ל"ה. אז תראו. תוספות שם בבבא קמא בדף ל' ע"ב מביא את שיטת רש"י. אומר, מתניתין בשוגג. פירש בקונטרס, דרבא מוקי מתניתין דלא בעי לאפרו ופטור מאותו טעם ששוגג פטור. מישהו שרף ולא צריך לאפרו, זה מקלקל. אוקיי? אתה שורף עצים ולא צריך את האפר, אז זה מקלקל. אוקיי? ופטור מאותו טעם ששוגג פטור. ומתקמי ליה בדרבא מיניה על מקלקל פטור. ואין הלשון משמע כן. לא נראה שזה מקלקל, פה נראה שזה שוגג. ועוד דלא דמי לשוגג שיש בו איסור מלאכה, אבל כאן אין איסור מלאכה. מה תוספות טוען? מקלקל לא דומה לשוגג אלא לאינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה, נכון? זה אין פה עבירה, זה לא פטור מאונס. זה לא כמו שוגג. לכן לא יכול להיות שיהיה פה קים ליה בדרבא מיניה. ולכן אומר אלא יש לומר מתניתין בשוגג דבהא מילתא אשמעיננו דהוא דומיא דשורו. מה שורו בשוגג אף הוא בשוגג, ואפילו הכי פטור מדתנא דבי חזקיה. ולא מדובר פה במקלקל, מדובר פה בשוגג. בשוגג יש פטור של קים ליה בדרבא מיניה. במקלקל לא. ורש"י סובר גם במקלקל יש פטור של קים ליה בדרבא מיניה. מה הוויכוח? לאיזה צד של המשוואה לשייך את המקלקל, נכון? תוספות אומר שהמקלקל דומה לאינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה, אין פה איסור בכלל, לא שאין עונש. אין איסור, זה היעדר עבירה. אם לא עשית את העבירה החמורה, מה יפטור אותך מתשלום הממון? אין קים ליה בדרבא מיניה. אבל רש"י שאומר שיש, מה הוא אומר? זה כמו שוגג. באיזה מובן זה כמו שוגג? מקלקל הוא לא שוגג, מקלקל הוא יודע מה הוא עושה, הוא מקלקל. זה כמו שוגג רק במובן הזה שלדעת רש"י כנראה כמו שרבי עקיבא איגר אמר על מתעסק. רש"י אומר שבמקלקל יש עבירה. יש עבירה, רק אתה פטור, התורה פטרה אותך מאיזו שהיא סיבה. אבל יש פה עבירה, ולכן יהיה פה קים ליה בדרבא מיניה על התשלום ממון. אז בעצם מה שאמרתי קודם כדבר פשוט לכאורה, שמקלקל שייך לאגף של מלאכה שאינה צריכה לגופה ואינו מתכוון, זה כנראה מחלוקת רש"י ותוספות. תוספות סובר ככה, רש"י כנראה לא. ואינו מתכוון מלאכה שאינה צריכה לגופה? כן, שאלה טובה, אני לא יודע. האמת שאני עכשיו נזכר, יש איזה פני יהושע שראיתי עליו הפניות ואף פעם לא מצאתי איפה הוא נמצא. מישהו אפילו כתב שהוא על הסוגיה הזאת בבבא קמא בדף ל' ע"ב. הפני יהושע מביא אותו ספר, ספר קובץ על הרמב"ם. הרמב"ם מביא את הדין של כיבוי דליקה בשבת, כן? מכירים פרק כל כתבי הקודש בשבת, פרק ט"ז? אז כשפורצת דליקה בשבת אסור לכבות אותה, אוקיי? ואסור אפילו להציל דברים מתוך הדליקה שמא יבוא לכבות. אלא כן מזון שלוש סעודות וכולי, בגדים לאותו יום, ותשמישי מצווה, תשמישי קדושה, אוקיי? ספר ונרתיק הספר וכולי. זהו. חוץ מזה אסור להציל שום דבר. בסדר? אז שואל הספר קובץ מה זאת אומרת אסור להציל משהו שמא תבוא לכבות? אבל גם אם תבוא לכבות זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהיא אסורה רק מדרבנן. ולפי הרמב"ם מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא פוסק כמו רבי יהודה, שזה חייב. אבל להלכה רוב הפוסקים לא פוסקים ככה, פוסקים כמו רבי שמעון. מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. אז איך עושים גזירה לגזירה? אתה אסור לך להציל שמא תבוא לכבות, וגם הכיבוי בעצמו הוא רק איסור דרבנן. והוא מביא שמה בשם הפני יהושע, זה הפנייה הראשונה שראיתי על פני יהושע הזה, שהפני יהושע טוען שמלאכה שאינה צריכה לגופה זה איסור דאורייתא, לא דרבנן, גם לפי רבי שמעון. רק הוא פטור מעונש, אבל זה איסור דאורייתא. זה הטענה שלו. זה חידוש מעניין. לא מצאתי את הפני יהושע הזה, אני לא יודע איפה. ראיתי רק הפניות אליו, אבל אולי זה מתקשר למה שאמרת קודם. יכול להיות שרש"י באמת יגיד כמו הפני יהושע, גם על מלאכה שאינה צריכה לגופה ואינו מתכוון הוא ישייך אותם לאגף של השוגג. לאגף של יש עבירה אבל פוטרים אותך מאיזו שהיא סיבה, אוקיי? ואז באמת בכל אלה הוא יגיד שיהיה קים ליה בדרבא מיניה. כי נדמה שאם הפני יהושע נמצא פה בבבא קמא ל' ע"ב, ואני לא מצאתי אותו פה בכל אופן, אבל אם הוא נמצא פה, אז הוא אומר את זה בדיוק לעניין קים ליה בדרבא מיניה. אז כשהוא אומר שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מדאורייתא הוא מתכוון לומר ולכן יהיה פה קים ליה בדרבא מיניה, אוקיי? כי זה איסור דאורייתא, למרות שברור שלפי רבי שמעון לא נענשים, אז זה כמו שוגג שיש איסור רק אין אשמה או אין עונש או לא משנה מה, אבל יש עשית איסור, אז לכן יהיה. יהיה פה קים ליה בדרבה מיניה. לא יודע, אולי זה, אולי הרש"י הזה זה ראיה לפני יהושע, אני לא יודע בדיוק. טוב, בכל אופן אז הטענה שאני רוצה לטעון זה שיש מחלוקת רש"י ותוספות בשאלה איך להבין את הפטור של מקלקל. האם פטור של מקלקל זה העדר עבירה או פטור מעונש? בסדר, זה בעצם, יש פה איסור באופן עקרוני אבל על זה התורה לא חייבה אותך מאיזושהי סיבה, הותרה או דחויה אם תרצו. יש חקירה אחרת בדיני מקלקל ואפשר לקשור אותה גם לעניין הזה. למה מקלקל פטור? האם מקלקל פטור כי כל המלאכות בשבת צריכות להיות מלאכות תיקון, ואם יש מלאכה שהיא מקלקלת אז התורה לא אסרה אותה? או שלא, מלאכות שבת אסורות בכל מקרה, רק יש דין שאם אתה מקלקל פוטרים אותך. אוקיי, זה בעצם השאלה. אז לפני שאני נכנס לבאר קצת יותר את העניין, על פניו נראה שזה מחלוקת רש"י ותוספות. למה? כי אם אתה אומר שכל מה שהתורה אסרה זה רק מלאכה שיש בה תיקון, אז בעצם אומר שאם במלאכה הזאת אתה מקלקל אז זה לא נאסר, אז אין איסור בכלל, זה לא פטור, אין איסור. כי כל מה שנאסר זה רק מלאכת תיקון. מה? כל הלא תעשה. מה הבעיה? הלא תעשה זה המלאכות תיקון. אם אתה עושה מלאכת תיקון עברת על לא תעשה. מה זאת אומרת? כל הלא תעשה, איסור מלאכה זה לא תעשה. אז הטענה היא שאם אתה מבין שכל מה שהתורה אסרה זה רק מלאכות שיש בהם תיקון, כמו במשכן, כמו בריאת העולם, לא משנה מה, אז במקום שבו יש קלקול או שאין תיקון, זה פשוט לא בכלל המלאכות שנאסרו. זאת שיטת התוספות שבמקלקל אין בכלל איסור, זה לא מה שנאסר. אבל אם אני מבין לא, מלאכות נאסרו לא משנה אם זה תיקון או קלקול, זה מלאכה, עשית מלאכה, תפרת, צדת, בררת, מה שלא יהיה אתה חייב. יש חידוש מיוחד בדין מקלקל, שאם המלאכה הזאת מקלקלת אז פוטרים אותך. זאת שיטת רש"י. לכן רש"י אומר שאת האיסור יש אבל אתה פטור. נפקא מינה לקים ליה בדרבה מיניה, כי את האיסור יש, אז יהיה קים ליה בדרבה מיניה. לפי תוספות זה בכלל לא עשית איסור שבת, אז מה יפטור אותך מהממון? אין קים ליה בדרבה מיניה. בסדר? אז יכול להיות שהמחלוקת בין רש"י לבין תוספות היא בשאלה האם הקלקול הוא תנאי פוטר או שצריך תיקון כדי להתחייב. אוקיי? איפה יכולה להיות לזה נפקא מינה מעבר לקים ליה בדרבה מיניה שזה כבר הבאתי? בשני מקרים. וזה תמיד אנדרוגינוס וטומטום. אנדרוגינוס וטומטום. הלוגיקה של אנדרוגינוס וטומטום, לא אנדרוגינוס וטומטום עצמם, אם כי אפשר אולי אפילו עליהם עצמם לעשות את זה. מה הכוונה? יש זכר ויש נקבה, ככה היה לפחות עד לפני כמה שנים, נכון? יש בעולם זכר ויש נקבה. אוקיי, עכשיו יש שני יצורי כלאיים, אנדרוגינוס וטומטום. אנדרוגינוס זה שיש לו את הסימנים של זכר ואת הסימנים של נקבה, שניהם. והטומטום זה מי שאין לו לא סימני זכר ולא סימני נקבה. מכוסה, כן, לא משנה, אבל אין לו, לפחות מבחינתנו אין לו אף אחד משני הסימנים. אלה שני מצבי ביניים, או בין השמשות למשל. בין השמשות זה מחלוקת תנאים משולשת איך להתייחס לבין השמשות. האם בין השמשות זה ספק יום ספק לילה? זאת אומרת הוא ספק יום ספק לילה, אבל השאלה היא מה הספק. אתה לא יודע אם זה יום או לילה, או שאולי זה לא יום ולא לילה אלא משהו שלישי, או שאולי זה גם יום וגם לילה. אומר הרוגאצ'ובר, מה נפקא מינה? אם יש דין שצריך לעשות אותו ביום, בסדר? בגלל שצריך יום. אז אם בין השמשות הוא גם יום וגם לילה, אז אפשר לעשות בבין השמשות גם כי הוא גם יום, מה אכפת לי שהוא גם לילה, תכלס הוא יום וצריך לעשות את זה ביום, עשיתי את זה ביום, כיוון שבין השמשות הוא גם יום. אבל אם בין השמשות הוא לא יום ולא לילה, אז אי אפשר לעשות את זה בבין השמשות כי צריך לעשות את זה ביום, בין השמשות הוא לא יום ולא לילה, נכון? מה קורה אם יש דין שעושים אותו ביום לא כי צריך יום, אלא כי אסור לילה? עושים אותו ביום בגלל שאסור לעשות אותו בלילה, לא בגלל שצריך לעשות אותו ביום. אז זה מתהפך. נכון? אם בין השמשות הוא גם יום וגם לילה, אי אפשר לעשות, כי הוא גם לילה ואסור לעשות אותו בלילה. ואם בין השמשות הוא לא יום ולא לילה, אז אין בעיה, אסור לעשות אותו בלילה, זה לא לילה. וזה מתהפך, נכון? זאת אומרת אם בין השמשות הוא גם יום וגם לילה, או לא יום ולא לילה, זה יהיה תלוי בשאלה האם מה שאתה צריך לעשות אותו ביום זה כי צריך יום, או שאתה צריך לעשות אותו ביום כי אסור לילה. וזה יהפוך את הדינים בין גם יום וגם לילה לבין לא יום ולא לילה. כדרבי יוחנן? לא יום ולא לילה. בסדר? עכשיו אותו דבר אצלנו. מה קורה אצלנו? מה קורה אם יש מלאכה שיש בה גם תיקון וגם קלקול? בסדר? אז אם אתה אומר צריך תיקון כדי להתחייב, לא שהקלקול פוטר, צריך תיקון כדי להתחייב. אז אם צריך תיקון כדי להתחייב, היה פה תיקון. מה אכפת לי שיש גם קלקול? אם אתה אומר לי שהימצאותו של קלקול פוטרת, אז במלאכה שיש בה גם קלקול וגם תיקון יכול להיות שתהיה פטור, כי היה פה קלקול. נכון שהיה פה גם תיקון, אבל היה פה קלקול, וכשיש קלקול זה פוטר. ממש כמו בין השמשות, אותה לוגיקה. כן, אבל הקלקול עצמו, אבל זאת מלאכה אחת. כן, אבל זה לא פטור על תיקון אחר. למה לא? למה? המלאכה הזאת היא מלאכה שקלקלה. אבל כל הפטור הזה שהוא התחדש או נאמר לך שעל דבר שהוא עצמו קלקול, הוא עצמו קלקול, אבל לא רק קלקול, זה יכול לפטור. אבל דבר שהוא תיקון, אמרת שתיקון יכול… לא אמרתי מי אמר, אמרתי זאת אפשרות, לכן אמרתי זה אפשר. לא, אבל יש סיבה לחלק גם אם אתה הולך עם ההיגיון הזה. לא, לא, אני אומר, לכן אמרתי אפשר. גם אם אני הולך עם ההיגיון הזה, אפשר היה להגיד שפה יהיה פטור למרות שיש גם תיקון וגם קלקול. אפשר גם להגיד שלא. אבל אם אתה אומר לי שהעדר תיקון הוא הפוטר, אז פה יש תיקון, מה אכפת לי שיש גם קלקול? הקלקול לא משנה. זה נפקא מינא אחת. נפקא מינא שנייה, כמו בין השמשות, בדיוק אותו דבר. נפקא מינא שנייה זה מה קורה בדבר שאין בו לא תיקון ולא קלקול. טומטום. הקודם היה אנדרוגינוס. יש גם תיקון וגם קלקול, נכון? עכשיו אני מדבר על טומטום. אין בו לא קלקול ולא תיקון. מה הדין של דבר כזה? אז אם אתה אומר שצריך תיקון כדי להתחייב, יהיה פטור, נכון? אבל אם אתה אומר שצריך קלקול כדי להיפטר, אין קלקול, אתה לא תהיה פטור, אתה תהיה חייב. נכון? מה? אנחנו נפגוש דוגמאות. כל זה זה הקדמה, הקדמה מושגית. אנחנו נפגוש דוגמאות וקצת נחפש אותם כי זה סיפור מאוד מסובך פה, לכן אני עושה את כל ההקדמה המושגית הזאת. בדרך כלל בהיגיון אתה אומר שמה שהוא לא תיקון הוא קלקול, זאת אומרת קלקול זה לא בהכרח דברים ש… לא יודע, סתם אני עכשיו זורק משהו, אנחנו עוד נצטרך לברר את זה, אבל אני חופר גומה בשדה, בסדר? אבל השדה הוא שדה בור. אין שום דבר. אני לא צריך את הגומה הזאת. מצד שני זה לא מקלקל גם כלום, שדה בור, מה אכפת שיש שם חריץ? זה מה שהוא רוצה. אז זה לא תיקון ולא קלקול. טוב. יכול לשאול אז למה עשיתי את זה? לא עשיתי שם תיקון או לא שדה עם תיקון זה לא איזה קטגוריה… לא. אז אתה חוזר למה שאמרתי קודם. זה נקרא לא תיקון ולא קלקול. אתה יכול להגיד שזה נקרא קלקול לשיטתך, אז בעצם אמרת שדבר שאין בו תיקון וקלקול נחשב קלקול. בסדר. אז אתה אומר את זה הלכתית. מה זה? לא דיברנו מה זה קלקול. לא, קלקול הכוונה הרסת את העצים, שרפת את העצים, הרסת אותם. דבר פשוט. אתה יכול להגדיר, אתה צודק, שאפשר להגדיר שכשאין תיקון זה מה שנקרא קלקול, אבל אז כבר הגדרת את זה. אני שואל את השאלה. אוקיי. מה? הבור ריק אין בו מים. כן. זה אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. זה היגיון פשוט. הבור ריק אין בו מים. ואם הוא ריק, אז מה פירוש אין בו מים? באים להגיד לך שרק מים אין בו, אבל רש"י אומר נחשים ועקרבים יש בו. אם לא הייתה הכפילות והיו אומרים בבור אין מים, לא הייתי אומר שנחשים ועקרבים יש בו. טוב. השיעור הראשון שנתתי פה במכון לפני לא יודע כמה… חמש עשרה שנה? לא יודע, משהו כזה. יותר בעצם, עשרים אולי. היה פה נכנס פה שפרכר, הוא כתב מאמר, פרופסור שפרכר מכימיה. תלמיד חכם. הוא כתב איזה מאמר על אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ואני התפלמסתי איתו באיזה מאמר שלי ובדיוק נתתי פה איזה שהוא, לא זוכר איזה שהוא שיעור, הוא נכנס פה אמר שפרכר צדק ויצא. לא הבנתי בהתחלה מה הוא מדבר כי לא הכרתי אותו בכלל, פעם ראשונה שהייתי פה, עד שהבנתי שהוא מתייחס למאמר ההוא שבו התווכחתי עם איזה שפרכר אחד שכתב, לא ידעתי מי זה. טוב. יהודים של פעם, חיים את התורה והסברא שלו זה עניין קיומי, הוא לא… מה זאת אומרת? הוא נלחם על הרעיונות שלו. זה מבחינתו זה כמו… יש לי חבר שלימד במדרשייה בפרדס חנה. והוא סיפר לי. מדי פעם כשהיה ר"מ חדש שמה, אז הרב יוגל היה מגיע שמה ללוות אותו, לראות מה הוא מכין לשיעור וזה, כי לרב יוגל היה מאוד חשוב ככה איך מכינים את השיעור לתלמידים. אז הוא סיפר לי שהיה כמה פעמים שהוא ישב, מדבר עם הרב יוגל על כל מיני עניינים. בסדר, גומרים. הרב יוגל הולך לביתו, הוא הולך לביתו, גומר, הולך לישון. בשתיים בלילה הוא שומע דפיקה בדלת. הרב יוגל נכנס, בקשר למה שדיברנו, אפילו לא שם לב שהוא בכלל העיר אותו או משהו כזה. הוא נכנס פנימה, בקשר למה שדיברנו, אז לדעתי תוספות אומר ככה ורש"י, כאילו הוא… זה אצלו היה הכל חייו, זאת אומרת, הוא חי את זה. זה לא למעליותא, זה לא לגריעותא. זה אנשים שחיים תורה, זה טוב. בכל אופן אז אלה יכולות להיות נפקא מינות למחלוקת רש"י ותוספות. אוקיי? האם הקלקול הוא פוטר או שהעדר תיקון פוטר. זאת אומרת התיקון מחייב והעדר תיקון הוא זה שפוטר. יש באור שמח, ראיתי את זה קודם, הרמב"ם מדבר בהלכות יום טוב. הרמב"ם מדבר מה קורה עם הפרשת חלה ביום טוב. אז אפשר להפריש חלה בערב יום טוב, אבל אז אסור לשרוף אותה ביום טוב. אבל אם אתה מפריש חלה ביום טוב עצמו, אז אתה יכול לשרוף את החלה ביום טוב- לשרוף כשהיא נטמאה ביום טוב עצמו. עכשיו הוא אומר מה קורה, הוא שואל למה, האור שמח דן שמה למה לא להשאיר את זה למוצאי יום טוב ולשרוף את זה. אז למה אתה צריך לשרוף את זה? כן? זה דבר שיש לו מתירים בעצם. אוקיי? אז הוא אומר שמה קורה ביום טוב ראשון של פסח? יום טוב ראשון של פסח, זה מה שאמרתי קודם, אם תחכו עם החלה הזאת אז היא תחמיץ. נכון? 18 דקות או לא משנה כמה שמחכים אז היא תחמיץ. אז אתה רוצה לאפות את זה כדי שלא יחמיץ. זאת אומרת לקבע את זה, לעשות איזה מצה. בסדר? ביום טוב. עכשיו אתה לא עושה את זה כדי לאכול, אסור לך לאכול, זאת חלת טמאה. אוקיי? אתה עושה את זה כדי שזה לא יחמיץ. אוקיי? עכשיו השאלה אם אפשר לעשות את זה ביום טוב. למה לא? יום טוב רגיל אפשר. כן, אבל ביום טוב של פסח אתה לא שורף את זה, אתה אופה את זה. אתה אופה את זה באופן שללאכול לא תוכל. כל מה שאתה רוצה זה רק שזה לא יחמיץ ולא תעבור על זה בבל ייראה. אוקיי? אז אומר האור שמח ככה: אולם יש להבין דעיקר מלאכת בישול ואפייה דהווה במשכן הוא באופני שיאכל הלחם על ידי האפייה. נכון? מתי אתה עובר על מלאכת אופה? כשאתה אופה לחם כדי לאכול אותו, נכון? וכן בישול סממנים היה צורך הבישול למלאכת הסממנים. אבל כאן הלא אין צורך באפייה ואינו מועיל בפת העומדת להישרף, כן? הרי צריך לשרוף את זה, זה חלת טמאה. אני אופה את זה כדי לשרוף בסוף, אני לא אופה את זה כדי לאכול, זה עומד להישרף דמה לי פת מה לי עיסה, אלא דהאפייה היא שלא תישאר עיסה ותחמיץ. ואם כן הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי אתה בעצם אופה את זה לא כדי לאכול אלא כדי שלא יהיה לך חמץ. אז מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה. לא צריך את הגומא אלא צריך את העפר. דאין הצורך לגוף האפייה אלא שלא תהא עיסה. וכמו המוציא מבית לרשות הרבים, כן? מוציא מת למשל מבית לרשות הרבים. אז אם הוא מוציא אותו מהבית לרשות הרבים, בסדר? ההוצאה בעצם נעשית כדי שהוא לא יהיה בבית, לא כדי שהוא יהיה ברשות הרבים. אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אני מוציא אותו מכאן אבל לא כדי שהוא יהיה שם, אלא כדי שהוא לא יהיה פה. מה שנקרא לצורך מקומו בהלכות מוקצה. אוקיי? כיוון שאין ההוצאה צריכה לגופה שאינה צורך המת כלל רק שלא יהיה בבית. ועיין בתוספות פרק המצניע דף צד ע"ב, לפי מה שהסבירו טעמא דמלאכה שאינה צריכה לגופה, הכי נמי הכא. אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה בעצם האפייה של הפת הזאת. ואם זה ככה אז אולי לעשות את זה בשביל שלא תעבור על בל ייראה. ובזה נראה לדון, אומר האור שמח, דמה שדיברנו בעניין שלא לצורך, דהווה משום דאינו מתקן, דלאו דווקא מקלקל פטור, רק כל מילי דלא הוי מתקן ולא הוי מקלקל פטור. מה הוא אומר? טוב לא הוי מתקן ואינו מקלקל גם פטור. נכון? הוא בעצם טוען התיקון הוא המחייב, לא שהקלקול הוא פוטר. לכן אם יש משהו שהוא לא מתקן ולא מקלקל גם יהיה פטור, כי סוף סוף תיקון לא היה כאן. ובשביל להתחייב צריך תיקון, שזה שיטת תוספות. נכון? בעצם מתאים למה שאמרתי בתוספות. אוקיי? למה? כי הוא בעצם אומר שאם לא היה תיקון לא נעשתה עבירה, לא שהקלקול פוטר אותך. אוקיי? זה תלוי שיהיה תיקון במציאות. המציאות. אבל בעניין מלאכה שאינה צריכה לגופה, הנה גם באופן שבאמת אינו צריך לה, רק שסבור בדעתו שהוא צריך לזה, גם כן צריכה לגופה חשיב, כמו שכתבו תוספות בשבת ק"ו וכולי. מה הוא אומר? הוא אומר יש הבדל בין הדיון האם הדבר הזה הוא מקלקל, לבין הדיון האם הדבר הזה הוא לא צריך לגופו. וזאת סוגיה שתלווה אותנו פה לכל אורך הלימוד, מה היחס בין מקלקל לבין לא צריך לגופו. כי זה מאוד מאוד משיק, דומה, זהה, נצטרך להבין עוד את העניין הזה. לא ברמה הרעיונית שאמרתי קודם ששניהם זה לא איסור, אלא ממש בהגדרה. זאת אומרת, כל דבר שהוא מקלקל זה בעצם מלאכה שאינה צריכה לגופה, לא ברור למה צריך את הקטגוריה הזאת של מקלקל בכלל, לפחות לרבי שמעון. אוקיי, אז האור שמח טוען שאם אם בן אדם חושב שהוא צריך את הדבר, הוא טועה בעצם, הוא לא באמת צריך אותו, אבל ככה הוא חושב, אוקיי? אז לגבי מלאכה שאינה צריכה לגופה זה נחשב מלאכה שכן צריכה לגופה, למרות שבפועל הוא לא יוכל להשתמש בזה. נגיד בן אדם עושה משהו על איסור הנאה כדי לתת את זה לכלב שלו, הוא חושב שמותר לתת את זה לכלב שלו, אבל באמת שאסור, איסור הנאה אסור לתת לכלב, אוקיי? אבל הוא לא יודע, הוא חושב שמותר. אז אם הוא עשה את הפעולה הזאת כדי לתת לכלב שלו, זאת נקראת מלאכה שצריכה לגופה, למרות שאסור לתת לכלב שלו, זה לא עזר. הצורך לא התממש בסוף. למה? כי מה שקובע זה דעתו של האדם. דעתו של האדם קובעת אם זה צריכה לגופה או לא צריכה לגופה. אבל במקלקל אומר האור שמח לא, במקלקל מה שקובע זה המציאות, לא דעתו של האדם. ואם המציאות היא, זוכרים מה שאמרתי קודם בהקדמה, ואם המציאות היא שזה לא מועיל לך, אז זה לא משנה שאתה חשבת שזה כן יועיל לך. אוקיי? וזה מאוד מאוד מזכיר את מה שאמרתי בתחילת השיעור, שבאמת מקלקל שונה ממלאכה שאינה צריכה לגופה במובן הזה שהוא נקבע על ידי החפצא ולא על ידי הגברא. הוא בעצם אומר השאלה מה המציאות האמיתית, לא משנה מה אתה חושב. לעומת זאת במלאכה שאינה צריכה לגופה מה שחשוב זה מה אתה חושב. זוכרים, זה רבי שמעון, רבי שמעון הולך אחרי מה שבני אדם חושבים. אוקיי? ולכן לא משנה אם באמת אתה טועה, המחשבה שלך לא נכונה, אבל אם זה מה שאתה חושב זה נקרא צריכה לגופה. כמו שכתבו תוספות בשבת ק"ו, בחובל וצריך לכלבו דחובל ומבעיר באיסורי הנאה שסבר שיכול לתת לכלבו. כן, מי שעושה חובל ומבעיר באיסורי הנאה, למה? כי הוא רוצה לתת את זה לכלב שלו. בסדר? אז מה, האם הוא חייב או פטור? אז הוא אומר זה נקרא מלאכה שצריכה לגופה. למה? הרי בפועל הוא לא יכול לתת את זה לכלב שלו, נכון? הוא לא יכול לתת את זה לכלב שלו. אז בעצם לכאורה זה היה אמור להיות מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכן, אבל אם הוא חשב שהוא יכול לתת את זה לכלב שלו, אז זה כן צריכה לגופה. כי הצריכה או לא צריכה לגופה נקבע לפי השאלה מה הוא חושב, לא לפי המציאות. אבל במקלקל לא. במקלקל זה תלוי בשאלה אם קלקלת, זאת אומרת, האם האם במציאות תיקנת או לא תיקנת. זה ממש מקביל למה שאמרתי בתחילת דברי. אם כן, אף אם נאמר דבכללות העיסה בהחלות האפויות איכא חדא דלא חזיא ליה, כן, אותה אחת של הפרשת חלה, מכל מקום צריכה לגופה חשיבא, דסבר דאחדא אם תהיה אפויה היטב יאכל אותה ויפריש אחרת. אלא דאי נימא דלא עבר בבל יראה אף אם תתחמץ העיסה, תו לא הווה לצורך העיסה שהופרשה כלל, שבה לא, לא משנה זה כבר זה כבר דיון אחר, אבל הוא אומר, שימו לב מה עכשיו הוא מגיע למקלקל, הוא אומר, זה הווה לא לצורך העיסה שהופרשה כלל, שבה לא תיקנה אפייה כלום והווה כמקלקל. נכון שזה צריכה לגופה, כי הוא חשב שזה מתקן, אבל מבחינת דיני מקלקל זה לא נקרא מתקן, זה נקרא מקלקל. כי לעניין מקלקל מה שקובע זה המציאות, לא מה שאתה חשבת. אוקיי? אבל אם נאמר דתיקון הווה הא שלא נשארה עיסה ולא נתחמצה לעבור בבל יראה, אכתי הווה מלאכה שאינה צריכה לגופה, על זה שפיר יש להשיב, כיוון דהווה סבור דהיה צריך לה לאכול, תו הווה צריכה לגופה. אם הוא חושב שהוא יוכל לאכול את זה, אז זה צריכה לגופה. הוא עושה פה הבחנה מאוד מעניינת בין מלאכה שאינה צריכה לגופה למקלקל. שמקלקל נקבע לפי המציאות האמיתית, אם תיקנת תיקנת, אם קלקלת קלקלת, לא משנה מה אתה חושב על זה. ומלאכה שאינה צריכה לגופה נקבע לפי השאלה מה אתה חושב על העניין. אוקיי? אז רואים פה שני דברים. א', רואים שהוא אומר שדבר שאין בו תיקון ואין בו קלקול, עדיין יש פטור של מקלקל. זה כמו תוספות, נכון? זה בעצם אומר שצריך את התיקון כדי להתחייב ולא שהקלקול פוטר. דבר שני הוא אומר שמקלקל תלוי במצב האובייקטיבי ולא בדעתו של האדם. ובזה זה שונה ממלאכה שאינה צריכה לגופה. עכשיו אני מזכיר לכם שגם זה מתאים לשיטת התוספות, כיוון דרש"י שחלק על תוספות בבבא קמא דף ל"א, רש"י אמר. שמקלקל לא דומה למלאכה שאינה צריכה לגופה או לאינו מתכוון, אלא דומה לשוגג. נכון? אלא אם כן הערה שלך, את זה אני משאיר בצד. ההוא דומה לשוגג. בעצם יש פה איסור. אוקיי? ותוספות אומר, מה פתאום? אין פה איסור בכלל. אז לכל אורך הדרך נראה שמה שהאור שמח אומר כאן, בעצם מתאים לכיוון של תוספות, לשיטה של תוספות. שהיא באמת השיטה יותר פשוטה. שיטה יותר פשוטה, מקובלת, זה שאם אתה מקלקל אז אז לא עשית עבירה. זה לא שפוטרים אותך. נפקא מינה אם אין תיקון ואין קלקול, כל מה שדיברנו קודם, קים ליה בדרבה מיניה וכולי. אוקיי? אומר, וזה סתם הערה מעניינת: ואמנם מצאנו לרבותינו בתוספות ריש ביצה, שפירשו דלכך אין צדין ביום טוב, שמא יצוד דגים טמאים, שהן שלא לצורך אוכל נפש. למה אסור לדוג ביום טוב, לשלוח רשת למים ביום טוב? אומר, כי יכול להיות שיהיו לך דגים טמאים, ואז זה לא אוכל נפש, לא תוכל לאכול אותם. אוקיי? וכתבו דאם כן הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. מלאכה שאינה צריכה לגופה, אתה בעצם עושה את הפעולה הזאת כי הפעולה האסורה זה בעצם כדי לצוד דגים טהורים, ואתה בעצם בסופו של דבר עשית צדת דגים טמאים. אוקיי? בגלל משהו שהם סוברים שזה דאורייתא. לא, להפך, הם שואלים, הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, אז מה הדיון בכלל? כי אתה עשית את זה בשביל לדוג דגים כשרים, ובסוף הרשת הזאת דגה דגים טמאים. אבל למה זה לא נחשב דהיית מתכוון על הכל? כן, אתה עושה את הפעולה האסורה, אבל למטרה אחרת. למטרה של דגים טהורים ולא המטרה. הפעולה האסורה היא לשים מלכודת בים, לשים את הרשת בים, כן? כי זה לצוד. אוקיי? אבל בסופו של דבר, אתה עשית את זה בשביל מטרה אחרת. חופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה. אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אפשר להתווכח על זה, דרך אגב. זאת הטענה, ובאמת שזה כנראה כמעט מפורש בגמרא שדבר כזה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה. הרי הגמרא לגבי תינוק שמה במנחות, מי שמכיר, לא משנה, מי שפרש רשת לדגים והעלה תינוק, כן? אז הגמרא דנה שמה על מלאכה שאינה צריכה לגופה. מכל מקום, אז הוא אומר כאן: אם ניצודו טמאים שלא כיוון לצודם, הוי אין צריך לגופה, אף על גב דבדעתו היה סבור שיצוד דגים טהורים. זו מקשה על מה שאמר למעלה. הרי למעלה הוא אמר שהכל תלוי בדעתו של האדם. עכשיו האדם עצמו בדעתו היה שהוא ידוג דגים טהורים, נכון? עלו לו בסוף דגים טמאים. במציאות זה לא קרה, אבל מבחינת דעתו של האדם, האדם שם את הרשת כדי לדוג דגים טהורים, נכון? אז למה זה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה? הרי לפי תוספות דעתו של האדם קובעת אם זה צריך או לא צריך לגופה, לא המציאות עצמה, נכון? לכאורה זה קשה על מה שאמר התוספות למעלה. טוב, זה קושיא חלשה למדי. ואם נאמר דלא פליגי התוספות זה על זה, אם אני רוצה ליישב את דברי התוספות אחד עם השני, צריך לומר: כיוון דהיה יכול להיות בעת פריסת המצודה שיבואו דגים טהורים לתוך המצודה ולא נעשתה כוונתו מסיבה שאחרי זה לא באו לתוך המצודה, תו הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. מה שאין כן באיסורי הנאה שהבעיר לצורך כלבו, הלא הטעות הייתה על אותו עניין ההבערה, שאי אפשר הופכו. בסדר? זה קצת דומה למה שראינו בשיעורים על אינו מתכוון, בפסיק רישא לשעבר ופסיק רישא להבא. בסדר? יש פה מצב. אני כשאני שם את הרשת במים, עוד לא עלו שום דגים. עכשיו את המלאכה שלי אני עשיתי כבר, שמתי את הרשת במים. בשלב הזה עדיין יכולים לבוא דגים טהורים. אחרי זה התברר שהגיעו דגים טמאים, זאת אומרת הם עלו. אוקיי? דבר כזה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה גם לשיטת התוספות. למה? כי זה לא שאלה של דעתו של האדם. לא בגלל שדעתו של האדם, אלא כי בסופו של דבר כשהוא שם את הרשת, באמת יכלו לבוא דגים טהורים. לא באו בסוף. אחר כך הם לא באו, הם באמת יכלו לבוא. הבנאדם כשהוא שם את הרשת לא היה יכול לדעת מה יצא בעתיד. זה לא אותו דבר כמו מי ששורף וצריך לכלבו, משהו כזה. מי ששורף דבר שהוא אסור בהנאה וצריך לכלבו. כאן כבר עכשיו אם הוא היה יודע את ההלכה, הוא היה יודע שאיסור הנאה אי אפשר לתת לכלב. הוא לא יודע את ההלכה. בסדר? דבר כזה, אומר התוספות, לא הופך את המלאכה לאינה צריכה לגופה כי אתה לא יודע. אבל אם יש משהו שהוא בכלל עתידי, אז לא קשור לאתה לא יודע, זה פשוט באמת לא קבוע בינתיים. זאת אומרת השאלה מי הוא הדגים שיכנסו למצודה אחר כך, ימים יגידו. זה כמו החילוק שרבי עקיבא איגר עושה, ראינו זה באינו מתכוון, רבי עקיבא איגר הידוע שחולק על הט"ז. מה קורה עם לסגור תיבה ויש בתוכה זבובים. אז הט"ז אומר מותר. למה מותר? זה אינו מתכוון. אני רוצה לסגור את התיבה. לסגור את התיבה ואולי יצודו זבובים, אז אני צד באינו מתכוון. אבל כן, אבל זה פסיק רישא. אם הזבובים בפנים אז הם בטוח ניצודים. והט"ז לא, כי אתה לא יודע אם יש זבובים. אם יש זבובים, אז הם בטוח יצודו, אבל אתה לא יודע אם יש שם זבובים, אז זה לא פסיק רישא. אומר רבי עקיבא איגר, לא נכון. כשזה לא פסיק רישא, זה כאשר אתה גורר ספסל ויכול להיות שיווצר חריץ ויכול להיות שלא ייווצר חריץ. זה פסיק רישא לעתיד, אתה לא יודע מה יקרה. פה אתה לא יודע מה עכשיו קורה בתוך התיבה. או שיש זבוב או שאין. אם היית יודע את המצב לאשורו והיית יודע שיש בפנים זבוב, זה פסיק רישא לגמרי. דבר כזה נקרא ספק פסיק רישא. שזה לכאורה מושג אוקסימורוני. מה, ספק, אם זה ספק אז זה לא פסיק רישא? לא, יש דבר כזה שנקרא ספק פסיק רישא. ספק פסיק רישא פירושה שיש לך ספק על המצב העכשווי, ואם על צד אחד זה פסיק רישא, על צד שני זה לא פסיק רישא. מתי הספק מוציא אותך מכלל פסיק רישא? כשהספק הוא על העתיד. אתה גורר ספסל והשאלה אם זה יצור חריץ או לא יצור חריץ בעתיד. זה נקרא לא פסיק רישא אם יש לך ספק. אבל אם יש לך ספק על העבר או על ההווה, על המצב העכשווי, זה נקרא ספק פסיק רישא. בדיוק החילוק של האור שמח פה. אותו חילוק בדיוק. טוב, האמת שאני יכולתי לעשות פה חילוקים אחרים, כי זה לא ממש, לדעתי לא הכרחי ממש. שיש כוונה סתם, גם אם הוא שם רשת ומתחיל לחשוב, זה יצוד את זה, זה יצוד את זה, אתה שם רשת. לא, זה מה שהוא אומר, האדם הסביר חושב על זה, זה לא אי אפשר לייחס לאדם כוונות, כאילו, אם אתה, אנחנו מדברים על מה אדם נורמלי חושב. אתה מייחס לאדם הנורמלי כוונה שהוא רוצה לדוג את הדגים האלה, רוצה לדוג את הדגים האלה, זה רשת. לא, אין פה סלקציה. לא, הוא חושב שיהיו פה דגים כשרים, אולי הוא לא יודע שיש פה דגים טמאים. אני לא יודע בדיוק מה. לא, יש פה הרבה אפשרויות לחלק. אני חושב שהחילוק הזה קל מאוד לעשות אותו בכמה צורות. טוב, אז עד כאן בעצם הקדמה מושגית עם הדגמות ראשוניות. אוקיי? בואו נתחיל את הסוגיה. אז המשנה בשבת בדף ק"ה, זו הסוגיה העיקרית, אומרת ככה: הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטורין. המקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן. בסדר? יש פה שלוש, שלושה חלקים במשנה. ברישא: הקורע בחמתו ועל מתו. כן, מישהו קורע כי הוא בעצבים, אז הוא מוציא את זה, את העצבים בקריעה. או שהוא עושה קריעה בגלל מת, קורע על מת. אוקיי? מה הדין? פטור. פטור. הקורע בחמתו ועל מתו פטור, וגם כל המקלקלין פטורין. לא רק זה. בסדר? רגע, לפני רמב"ם, אני מדבר על המשנה. אוקיי? אז הדין הראשון זה שקורע בחמתו ועל מתו פטור. המקרה השני: כל המקלקלין פטורין. בסדר? על פניו נראה שזה שני מקלקלים ספציפיים וכך גם לגבי כל שאר המקלקלים. אוקיי? למרות שאפשר היה לקרוא את זה אחרת. אפשר היה להגיד: קורע בחמתו ועל מתו זה בכלל לא מקלקל. למה פטור? לא יודע, צריך לחשוב למה פטור. וחוץ מזה גם כל המקלקלין פטורין. בסדר? שני דינים שונים. אנחנו נראה בגמרא למה אני מחדד את זה כאן. חלק שלישי של המשנה: והמקלקל על מנת לתקן, שיעורו כמתקן. מה זה? אלה שלושת יוצאי הדופן. נכון? קורע על מנת לתפור, מוחק על מנת לכתוב, וסותר על מנת לבנות. בכל הדברים האלה, המלאכה מוגדרת להיות מלאכה למרות שבמהותה היא מלאכת קלקול. אתה קורע, אתה סותר או אתה מוחק. זה מלאכת קלקול. אבל היא מוגדרת להיות מלאכה למה? כי אתה עושה אותה על מנת לעשות מלאכה אחרת שהיא מלאכת תיקון. אוקיי? אומרת המשנה: אלה, הדברים האלה, קודם כל אין עליהם פטור של מקלקל, למרות שלכאורה אתה מקלקל, אין עליהם פטור של מקלקל. בסדר? זה החריגים. למרות שאתה מקלקל בעצם, אין פה פטור של מקלקל. למה? כי אתה בעצם עושה את זה לצורך תיקון עתידי ומבחינתנו זה מוגדר להיות התיקון של המלאכה הזאת. זאת מלאכה שיש לה תיקון. התיקון הוא התיקון העתידי שאתה תעשה. ואומרת המשנה בנוסף: השיעור, כמה אתה צריך לקרוע כדי להתחייב, זה שתי תפירות. כי הקורע על מנת לתפור ובתפירה השיעור הוא שתי תפירות. או במוחק על מנת לכתוב שתי אותיות וכן הלאה בסותר ובונה וכולי. אוקיי? אלה שלושת החלקים של המשנה. אומרת הגמרא: ורמינהו. הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו חייב. ואף על פי שמחלל את השבת יצא ידי קריאה. בסדר? יש פה מימרא שמי שקורע בחמתו… בסדר? עכשיו, נכון שאם הוא עשה את זה ועבר עבירה, עדיין יצא ידי חובת קריאה. בסדר? אבל זה לא מעניין אותנו. לנו חשוב רק שחייב. שזה לכאורה סותר את המשנה, כי במשנה כתוב שכל המקלקלים פטורים. נכון? והקורע בחמתו ועל מתו וכן הכל פטור. אז אומרת הגמרא, חמתו אחמתו נמי לא קשיא. אני דייקתי קצת. הא רבי יהודה, הא רבי שמעון. זה מי שאומר הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו חייב, זה רבי יהודה. ובמשנה כשכתוב הקורע בחמתו וכל המקלקלים פטורים, זה רבי שמעון. הא רבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, הא רבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. אנו מדברים על קורע בחמתו ועל מתו. כרגע הגמרא לא מזכירה את המונח מקלקל בכלל, נכון? לא מופיע פה. זה יגיע בהמשך. בינתיים זה לא מופיע. יש פה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אתה קורע, ואתה קורע לא כדי לתפור אלא כדי לשכך את חמתך, או קורע על מתו. אוקיי? אז זה בעצם מלאכה שאינה צריכה לגופה. כמו חופר גומא, והוא לא צריך את הגומא אלא הוא צריך את העפר שיוצא. אתה עושה את הפעולה האסורה, אבל למטרה אחרת מהמטרה המקורית שהייתה במשכן. למה? במלאכה שאינה צריכה לגופה. מה הוא קרא? לקרוע אסור בשבת. קורע זה מלאכה. מה? אז פה אני אומר אם אינו צריך… למה? הוא קרא. יש לו מצד אחד קריאה שמוכנה לתפירה, ומצד שני הוא שיכך את חמתו. זה בדיוק הנקודה. זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. הוא קורע לא על מנת לתפור אלא כדי לשכך את חמתו, כמו מי שחופר גומא לא בשביל הגומא אלא בשביל העפר. בטח שיש לו, הוא שיכך את חמתו. מה זה יש לו? אתה אומר בחפץ אין כלום. אז נראה עוד. אבל כרגע, אז אומרת הגמרא, בעצם זאת מלאכה שאינה צריכה לגופה. לא מקלקל, זה לא קשור למקלקל. קורע בחמתו זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. בסדר? וכיוון שכך, כשכתוב במשנה שהקורע בחמתו פטור, זה רבי שמעון שפוטר מלאכה שאינה צריכה לגופה. עכשיו המימרא הזאת, הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו חייב, זה רבי יהודה שמחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה. בינתיים, אם ככה, הייתי אומר שבעצם יש פה שני חלקים במשנה. הראשון עוסק בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה, והשני עוסק בדין מקלקל. נכון? קורע בחמתו ועל מתו זה מלאכה שאינה צריכה לגופה שהוא פטור, זה רבי שמעון, וכל המקלקלים פטורים זה מדין מקלקל. שני דינים שונים. אוקיי? קצת מוזר הדבר הזה, כי זה מובא בחדא מחתא. אפילו לא כתוב הקורע בחמתו ועל מתו פטור, וגם כל המקלקלים פטורים, אלא הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלים פטורים. יותר נראה שזה אותו אותו סוג פטור. וזה באמת מקלקל. לא, אתה יכול להגיד, כיוון שזה על מתו ובחמתו, אולי זה לא מקלקל כי אתה יש לך תועלת מזה. את זה עוד נראה, זה הסוגיה בהמשך. אבל אני אומר, קודם כל אני מסתכל על לשון הגמרא עוד לפני שאני מתחיל לחשוב מה היא אומרת. אז יש פה מחלוקת לגבי מלאכה שאינה צריכה לגופה. אוקיי? בינתיים אני עוד בכלל לא יודע מה קורה עם מקלקל. אומרת הגמרא, אימור דשמעת ליה לרבי יהודה במתקן, במקלקל מי שמעת ליה? שם נכנס מקלקל בסוגיה. עד עכשיו זה היה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אומרת הגמרא כן, רבי יהודה אתה אומר לי שרבי יהודה הוא אבי הברייתא הזאת שאומרת הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו חייב. נכון? למה? כי הוא מחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה. הכל טוב מלאכה שאינה צריכה לגופה רגילה, אבל פה זה מקלקל. פה גם רבי יהודה היה אמור לפטור. אוקיי? אימור דשמעת ליה לרבי יהודה במתקן, במקלקל מי שמעת ליה? אמר רבי אבין, האי נמי מתקן הוא, דקעביד נחת רוח ליצרו. כן, יש נחת רוח ליוצרו ויש נחת רוח ליצרו. אז הוא עביד נחת רוח ליצרו. אוקיי? מה זאת אומרת? אז אין פה בעיה של קלקול, אבל יש פה עניין של מלאכה שאינה צריכה לגופה. נכון? למה אין פה קלקול? כי יש פה תוצאה חיובית. עשיתי את זה לתועלת כלשהי, זה שיכך את הזעם שלי, נכון? אז מקלקל זה לא. מצד שני, זה כן מלאכה שאינה צריכה לגופה. למה? כי הקורע הרגיל. הקורע הרגיל עושה את זה על מנת לתפור, כדי שהוא יוכל לתפור את זה, נכון? פה הוא עשה את זה כדי לשכך את חמתו, זה כמו חופר גומא ואינו צריך אלא לאפרה. זאת אומרת זה עובד ככה, אם באמת שיכוך הכעס לא היה פה, או שהוא לא נחשב תועלת, או שלא זאת הייתה המטרה שלו, אז מה היה כאן? היה כאן מקלקל. מקלקל, לא מלאכה שאינה צריכה לגופה. נכון? עכשיו כשיש לי תועלת של שיכוך הכעס, אז מה זה? אז מקלקל זה לא, כי יש פה תיקון, אבל זה פתאום נהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה. נכון? עכשיו יש מקום לדון מה קורה אם אין לי את שיכוך הכעס, ואז אמרנו שזה מקלקל, נכון? כי אני בעצם קורע לא בשביל לתפור, אבל גם לא בשביל שום מטרה אחרת, כי אני לא משכך את הכעס, אז סתם, לא יודע למה. אוקיי? אז יש מקום לדון פה עכשיו למה זה לא נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה גם כן. למה זה נקרא מקלקל? גם זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. הרי אני קל וחומר. זאת אומרת אם אתה אומר, אם אני קורע לא בשביל לתפור אלא למטרה אחרת, זה מלאכה שאינה צריכה לגופה שאני פטור עליה. אם אני קורע לא על מנת לתפור אלא סתם, אז אני עוד יותר פטור. אה? לגופה, נגיד לצורך שהיה במשכן, זה מחלוקת ראשונים. אבל זה פה, לגופה, לגופה זה על מנת לתפור, זה נקרא לגופה. אז כן, יש פה מטרה. אבל הוא לא עושה את זה על מנת לתפור. מלאכה צריכה לגופה בקורע, זה כשאתה קורע על מנת לתפור. הרי אם אתה קורע למטרה אחרת, זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אז פה זה לא נעשה לגופה, זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. עכשיו אני שואל, אם הוא משכך את הכעס, אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה קלאסית, נכון? אין פה מקלקל כי יש פה תיקון, נכון? אבל זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. למה? כי אתה בעצם לא עשית את זה למטרה שהייתה במשכן כדי לתפור, אלא עשית את זה כדי לשכך את הכעס. אז זה הבנתי. מה קורה כשאני לא עושה את זה כדי לפרנס את הכעס שלו? סתם, לא יודע מה, סתם סתם קורע. אוקיי? אז פה זה עדיין לא לגופה של הצורך שהיה במשכן, כי אני לא עושה את זה כדי לתפור, אבל מצד שני אין לי צורך אחר שהוא לא לגופה של שיכוך הכעס. אני הייתי אומר שבמצב כזה קל וחומר שיהיה פטור. מי שפוטר ממלאכה שאינה צריכה לגופה יפטור גם פה בריבוע. כי במקום שאתה עושה את זה לצורך כלשהו, עשית את הפעולה וגם היה לך צורך בזה, יותר חמור. פה אתה סתם עושה פעולה סתמית מטופשת שאין לך שום צורך בה, עוד יותר תהיה פטור. אז אני אומר, אז למה צריך, מה זה מקלקל? איפה יש מקלקל? הגמרא אומרת בשלמא כשהוא, זאת אומרת הגמרא אומרת אם זה לא בשביל לשכך את הכעס אז זה באמת לא מלאכה שצריכה לגופה, זה המקלקל. אבל אם הוא רוצה לשכך את הכעס, אז אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה ואין פה פטור של מקלקל. נכון? אז זה אני יכול להבין. אין פה פטור של מקלקל כי הוא לא מקלקל, הוא מתקן. ולמה זה מלאכה שאינה צריכה לגופה? כי זה לא הצורך של המשכן, זה צורך אחר. אבל מה קורה כשהוא לא עושה את זה בשביל לפרנס את הכעס שלו? אפילו רב יהודה הוא יפטור מה הגדרה? אז אני אומר, אז ההגדרה בפשטות היא שזה מקלקל וזה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה. עכשיו אני אומר למה, זה גם מלאכה שאינה צריכה לגופה, אז הפטור של מקלקל יוצא מיותר. תיפוק ליה, תפטור אותו כבר מדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. אה, לא, עכשיו פה יש מקום לדון. לפי רבי שמעון שפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה, אז קל וחומר שיפטור כאן. אבל כאן אנחנו מדברים לפי רב יהודה, ולפי רב יהודה הוא הרי מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. עכשיו פה יש מקום לדון, האם בדבר שהוא לא לצורך כלל, אפילו רב יהודה יפטור בזה, מלאכה שאינה צריכה לגופה אולטרה, וזה גם רב יהודה פוטר, או שבאמת לא. לכן צריך את פטור מקלקל. צריך את פטור מקלקל, כיוון שכל מקלקל בעצם הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. כל מקלקל הוא כזה. רק מה? רק לפי רב יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה כשלעצמה לא פוטרת, לכן צריך את הפטור של מקלקל שאומר לי רב יהודה במקום שזה גם מקלקל, אז למרות שמלאכה שאינה צריכה לגופה עקרונית הייתי צריך לחייב, הוא פוטר. אבל באמת לפי רבי שמעון שהוא פוטר על מלאכה שאינה צריכה לגופה, לכאורה הפטור של מקלקל מיותר. לא צריך אותו, הוא נכלל במלאכה שאינה צריכה לגופה, קל וחומר. אולי, לא יודע, יכול להיות שבאמת פטור מקלקל זה רק לרב יהודה. כל הקושיה של המקלקל בגמרא מפילה רק על רבי שמעון. אוקיי, לא כל הקושיה נתפסה פה רק על אנחנו נראה עוד מעט בדף קו, הגמרא פתאום מעבירה את זה לרב יהודה. לא בסדר, אבל פה, נגיע, כן, זה החלק הראשון של המשנה. אז מה ההבדל בין מה מה היסוד או לא מה יסוד הפטור אלא איפה איפה זה המקרה שהוא המקלקל הצרוף? זאת אומרת שאין בו שום פטור אחר, מלאכה שאינה צריכה לגופה, אינו מתכוון, תגיד לי משהו שהוא מלאכה צריכה לגופה והוא מתכוון והכל נכון. נכון אבל הוא מקלקל. מה? איזה ציור יכול להיות? כל ציור שתעלה בדעתך הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. כמו מישהו ששורף עצים, אז הוא מקלקל את העצים, הוא לא צריך את האפר. בסדר? נו, זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. שורף את העצים לא בשביל האפר אלא למה? אפילו לא למטרה אחרת אלא סתם. אז זה עוד פעם מלאכה שאינה צריכה לגופה בריבוע. באמת מקלקל לא שונה מהותית, הוא בסך הכל מקרה יותר קיצוני של מלאכה שאינה צריכה לגופה. אין מקרה שבו המקלקל יהיה חייב לולי דין מקלקל. זה תמיד יהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה בכל מקרה, רק לפי רבי יהודה. אבל לפי רבי שמעון אין מקרה כזה. וזאת שאלת מיליון הדולר בסוגיה הזאת, אנחנו צריכים להבין איך יכול להיות מקרה כזה וזה יחזיר אותנו לכל ההקדמות שנתתי, מה היחס בין מקלקל למלאכה שאינה צריכה לגופה, אין מלאכה, יש מלאכה רק יש פטור, כל הדברים שדיברנו עליהם קודם. טוב, נעצור כאן.