ספק וסטטיסטיקה – שיעור 24
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- חוק המספרים הקטנים והקסם המטעה של מדגמים קטנים
- מעטפות הניחוש, “אורן זריפים”, והישרדות מקרים קיצוניים
- עתידנות, דוד פסיג, אורקל מדלפי ונבואות עמומות
- שלוש הטיות מצטרפות: רגש, בולטות תקשורתית, ותפיסה אפריורית
- שוברים שתיקה, חוויות קשות, ומדגם לא מייצג
- נסים טאלב, הצלחה בבורסה, וורן באפט כקצה סטטיסטי
- פחד, התגוננות, מלחמת המפרץ ותוחלת נפגעים
- לימוד זכות חלקי על שוברים שתיקה
- “הכתובת הייתה על הקיר”, שיפוט בדיעבד, והדוגמה מברצלונה
- מבצע אנטבה, הרב שך, והבחנה בין החלטה נורמטיבית להערכת סיכויים
- פרדוקס העורבים של קארל המפל, פופר, ואישוש חלש
- “סימנים” סביב המונדיאל, בחירה סלקטיבית וצירופי מקרים
- סיום והמשך הקורס
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג את הכשל שבהסקת מסקנות ממדגמים קטנים, כפי שדניאל כהנמן מכנה “חוק המספרים הקטנים” ו“מה שלפניי זה מה שיש”, וטוען שמדגמים קטנים אינם רק בסיס לא נכון למסקנה אלא גם מפתים ומטעים משום שהם נראים קוהרנטיים וקיצוניים יותר. הוא מוסיף שלוש הטיות שמחריפות את הכשל הזה, כלומר רגש, בולטות תקשורתית, ותפיסה אפריורית, ומדגים כיצד הן מעצבות פחדים ציבוריים ועמדות פוליטיות ומוסריות גם כשהסטטיסטיקה אינה תומכת בכך. בהמשך הוא מזהיר מפני “כתובת הייתה על הקיר” ומפני שיפוט בדיעבד, מחדד את ההבחנה בין הסתברויות מותנות, ומראה כיצד מקרה יחיד יכול לתת אישוש חלש אך לא הוכחה. הוא מסיים בדוגמה משעשעת של “סימנים” סביב זכיית ארגנטינה במונדיאל כדי להמחיש בחירה סלקטיבית של צירופי מקרים מתוך אינסוף נתונים, ומסיק שיש להיזהר ממסקנות שכנועיות הנשענות על מעט דוגמאות, בולטות וסיפור טוב.
חוק המספרים הקטנים והקסם המטעה של מדגמים קטנים
הטקסט קובע שאנשים נוטים להסיק מסקנות ממספר קטן של דוגמאות, ושדווקא מדגם קטן משכנע יותר ממדגם גדול משום שהוא מאפשר תוצאות קיצוניות וקוהרנטיות “במקרה”. הוא מדגים זאת בבדיקת קשר בין אכילת תפוזים לסרטן, שבה שלישייה מקרית יכולה להיראות כמו חוקיות, בעוד שבמדגם ענק התמונה מתפזרת. הוא טוען שמדגמים קטנים הם “לא רק מוטעה אלא גם מטעה”, מפני שאפשר להצמיד להם סיפור שנותן פשר לתוצאות ומייצר שיטתיות מדומה. הוא מזכיר דוגמאות של תחלואה בכפרים קטנים במיד-ווסט האמריקאי ושל הצלחה וכישלון בבתי ספר קטנים כדי להראות שקצוות סטטיסטיים נוטים להופיע דווקא בקבוצות קטנות.
מעטפות הניחוש, “אורן זריפים”, והישרדות מקרים קיצוניים
הטקסט מתאר תרחיש שבו אדם שולח עשרת אלפים מעטפות, ובודדים מקבלים מעטפה עם המספר המדויק שניחשו, ואז משתכנעים שמדובר ב“דמבלדור” או ב“מכשף”. הוא מסביר שהבודדים שנפלו על “הפגיעה” מדברים, וכל השאר שותקים ומתעלמים, וכך נוצרות דמויות ציבוריות של מרפאים ומחוללי ניסים בסגנון “אורן זריפים”. הוא טוען שזו אותה תופעה סטטיסטית של קבוצה קטנה ש”מוצאת” קוהרנטיות ונבנית עליה סמכות מדומה. הוא מציב זאת כחלק מהלקח המרכזי: יש להיזהר במיוחד דווקא במקום שבו הדוגמאות משכנעות ביותר.
עתידנות, דוד פסיג, אורקל מדלפי ונבואות עמומות
הטקסט מספר על מאמר עתידנות של דוד פסיג שנשלח לעיון, ומתאר אותו ככתיבה שמייצרת תחזיות מופלאות אך עמומות שאינן ניתנות להפרכה. הוא משווה את העמימות הזאת לאורקל מדלפי, שמספק תשובות כלליות כדי שכל תוצאה בדיעבד תיראה כאילו “איששה” את הנבואה. הוא טוען שכשמספקים “מספיק ניבויים” תמיד חלק קטן יתממש, והחלק הזה יהפוך את המנבא ל“נביא מוסמך” בעיני מי שנחשף רק להצלחות. הוא מוסיף שאנשי אקדמיה יכולים “לעטוף את הכל במספרים ובגרפים ועדיין להישאר עמומים”, כך שהמראה המדעי אינו מייצר תוכן בר-בדיקה.
שלוש הטיות מצטרפות: רגש, בולטות תקשורתית, ותפיסה אפריורית
הטקסט טוען שהרגש החזק והנוכחות בשיח הציבורי גורמים לאנשים להעריך סיכונים בצורה לא רציונלית, כמו פחד מתאונות מטוס או מפיגועים יותר מאשר מאסתמה או מתאונות דרכים למרות ההבדלים במספרי הנפגעים. הוא מסביר שידיעות על אסתמה אינן “חדשות”, בעוד שתאונת מטוס תעסיק את התקשורת ימים ותגדיל את ההטיה. הוא מיישם זאת גם על פחד מטילים בעוטף ועל תגובות לאירועים בולטים, וטוען שהפחד אינו פונקציה של סטטיסטיקה בלבד אלא של הבולטות והחוויה. הוא מוסיף שתפיסה אפריורית, כמו עמדה מוקדמת נגד הרפורמה, יכולה להפוך כל פרט ל“דמון מטורף” בלי קשר לשאלה מה באמת יקרה.
שוברים שתיקה, חוויות קשות, ומדגם לא מייצג
הטקסט חוזר לנקודת המוצא על שוברים שתיקה וטוען שחוויות של כמה מקרים בעייתיים עלולות לייצר תמונה כוללת ומשכנעת בגלל חוק המספרים הקטנים, במיוחד כשהסיפור “הכיבוש משחית” מעניק קוהרנטיות. הוא מדגיש שהאימפקט האמוציונלי של ראיית התנהגות לא נאותה מקשה לומר “זה מקרה אחד מתוך אלף” ולכן מחזק הכללה. הוא מוסיף תיאור שבו מתוך הרבה חיילים יהיו מעטים שנתקלו בהרבה מקרים, והם יהיו הקבוצה הקטנה שתדבר ותייצר בולטות ציבורית, בעוד שרוב מי שראה מעט או כלום “יושב בבית והכל בסדר”. הוא מודה שהביקורת הזו יכולה לחול גם עליו עצמו, משום שגם הוא עלול להסתמך על ניסיון אישי שאינו מדגם מייצג.
נסים טאלב, הצלחה בבורסה, וורן באפט כקצה סטטיסטי
הטקסט מביא את נסים טאלב (*ha-barbur ha-shachor*) כדי להסביר שגם אם כולם משקיעים “בעיוורון”, סטטיסטית יהיו בודדים שיצליחו לאורך שנים רבות ברצף, והם ייראו כגאונים למרות שההצלחה יכולה להיות תוצר של אקראיות. הוא טוען שמכאן לא ניתן להסיק “שההצלחות שלו כשלעצמן” מוכיחות שוורן באפט גאון, ומציע שהבדיקה צריכה להיות שיטתית יותר באמצעות התפלגות הצלחות לעומת הציפייה הסטטיסטית. הוא מסכים שיש גם “התפלגות של כישרונות” ולכן גם בדיקות כאלה אינן פשוטות, ומסיק שקל מאוד להתפתות ממקרה קצה בודד ולבנות עליו הכללה חסרת בסיס. הוא משלב שאלות מהקהל על מוסר, מדדים, ואפשרות להבחין בין מקרה לבין מהות, ומבהיר שהטענה שלו היא בעיקר “איך לא נכון להסיק את המסקנה” ולא הכרעה מה נכון.
פחד, התגוננות, מלחמת המפרץ ותוחלת נפגעים
הטקסט מספר שבמלחמת המפרץ הוא “די צחק” אחרי שהתברר שאין כימיה, משום שהסיכוי האישי להיפגע היה בעיניו “אפס מאופס”, והוא מזהיר מפחד לא רציונלי מאירועים נדירים. הוא מדגיש עם זאת שצריך להתמגן לא משום שהסיכון האישי מצדיק זאת, אלא משום שבקנה מידה קולקטיבי גם סיכוי של אחד למיליון על פני עשרה מיליון תושבים יוצר תוחלת של עשרה נפגעים, ולכך יש משמעות מורלית ואסטרטגית. הוא מבדיל בין “לא צריך לפחד” לבין “כן צריך להתגונן”, ומזהיר שלא להסיק מדבריו מסקנה התנהגותית שגויה. בתוך הדיון הוא מעלה ויכוח על תגובה צבאית לפי תוצאה מול לפי פעולה, וטוען ש“צריך להגיב על מה שהם עושים, לא על מה שקרה”, ואף מקביל זאת לעמדתו על ענישה משפטית שמתמקדת במעשה ולא בתוצאה.
לימוד זכות חלקי על שוברים שתיקה
הטקסט טוען שההסבר באמצעות הטיות וחוק המספרים הקטנים יכול “לעקר” במידה מסוימת את הביקורת הרואה בארגונים כמו שוברים שתיקה רשעות ומזימה, משום שאפשר להבין אותם כאנשים נורמטיביים שמאמינים באמת בתמונה שנוצרה להם. הוא מציע שהבעיה היא לכל היותר טעות בהסקה סטטיסטית ולא בהכרח כוונת זדון, ומוסיף הסתייגות שגם ההתרשמות הזו עצמה עלולה להיות כפופה לחוק המספרים הקטנים.
“הכתובת הייתה על הקיר”, שיפוט בדיעבד, והדוגמה מברצלונה
הטקסט מביא מקרה של אימאם בברצלונה שישב בכלא, ערער על גירוש, ולאחר מכן עמד בראש תא טרור וביצע פיגוע, ואז נטען “הכתובת הייתה על הקיר” ובית המשפט “אשם”. הוא טוען שצריך להיזהר מטיעון כזה משום שבית המשפט פועל עם ראיות וכללים בזמן ההחלטה, והעובדה שבדיעבד קרה אירוע אינה מוכיחה שההחלטה מראש הייתה שגויה. הוא מדגיש שיש לשאול כמה מקרים דומים לא הובילו לפיגוע, והאם נכון להחמיר עם כולם בגלל אחד, ומסכם שזה טיעון חזק רגשית וחלש סטטיסטית.
מבצע אנטבה, הרב שך, והבחנה בין החלטה נורמטיבית להערכת סיכויים
הטקסט מצטט איגרת של הרב שך שלפיה לפני מבצע אנטבה הוא התנגד ליציאה למבצע בשל סיכויי הצלחה קטנים וסיכון לחיילים, ולאחר הצלחת המבצע טען שההצלחה אינה מוכיחה שטעה כי גם סיכוי של 5% כולל אפשרות שה-5% יתממשו. הוא מבחין בין מצב שבו הוויכוח היה האם לבצע מבצע למרות סיכוי קטן לבין מצב שבו הוויכוח היה על עצם הערכת הסיכוי, וטוען שבמקרה השני הצלחה בודדת נותנת משקל מסוים אך חלש נגד הערכת סיכוי נמוכה. הוא מסביר שהסקה “מהצלחה בדיעבד” מערבבת בין “בהנחה שיוצאים למבצע, מה הסיכוי להצלחה” לבין “בהנחה שהצליח, מה הסיכוי שההחלטה הייתה מוצדקת”, וקושר זאת להבדל בין הסתברות של בי בתנאי איי לבין הסתברות של איי בתנאי בי. הוא מוסיף שאפשר לשקלל גם שיקולים אפריוריים ואינטואיציה לצד סטטיסטיקה, תוך זהירות מפני הסיפור שמלביש קוהרנטיות על מספרים קטנים כפי שכהנמן מזהיר.
פרדוקס העורבים של קארל המפל, פופר, ואישוש חלש
הטקסט מציג את עמדת קארל פופר שתיאוריה מדעית חייבת להיות ניתנת להפרכה, ואת הטענה הנגדית שאפשר לא להוכיח תיאוריה אך כן לאשש אותה באמצעות מקרים תואמים. הוא מביא את פרדוקס העורבים של קארל המפל שלפיו “כל העורבים שחורים” שקול לוגית ל“כל מה שאינו שחור אינו עורב”, ולכן גם מציאת ענן לבן שאינו עורב אמורה לאשש את הטענה על עורבים. הוא טוען שהאישוש הזה אמיתי אך “מאוד מאוד חלש” בגלל אינספור האובייקטים שאינם שחורים, ומדגיש שהפרדוקס מתפוגג כשמבינים את סדר הבדיקה ואת מידת האישוש המזערית. הוא משתמש בכך כדי להסביר שגם הצלחה אחת כמו אנטבה יכולה לתת אישוש קטן להערכת סיכויי הצלחה גבוהים יותר, בלי להפוך זאת להוכחה.
“סימנים” סביב המונדיאל, בחירה סלקטיבית וצירופי מקרים
הטקסט מציג אוסף “סימנים” לכאורה לזכיית ארגנטינה במונדיאל האחרון, כולל תמונת מראדונה מ-86 שבה ידו נוגעת כביכול בדגל קטאר, תאריך 18 בדצמבר שמופיע בריאיון, התאמות בין סרט טופ גאן שיצא ב-86 והמשך שיצא ב-2022, מספרים על חולצות ושעות משחק, ימי הולדת דומים של שופטי הגמר, וחישוב במחשבון שמפיק 1.0 בתאריך 18/12. הוא טוען שהמכלול נראה מרשים משום שמחפשים התאמות לאחר מעשה בתוך “מיליוני פרטים” אפשריים, כך שתמיד יימצאו כמה התאמות בולטות, ושזו אותה תופעה שמופיעה בדילוגים בתורה, “קודים”, סיפורי ניסים בעוטף עזה, וניסים סטטיסטיים נוספים. הוא מסביר שהכשל אינו רק מדגם קטן אלא יצירת קבוצת “מספרים קטנים” באופן מכוון באמצעות בדיקת אינספור פרמטרים ובחירה רק בתוצאות המוצלחות, ואז הצגתן כסיפור מחייב. הוא מסיים בכך שקל לכתוב ספר מלא “אלף מקרים מדהימים” מתוך מיליארדים של בדיקות, ושזו סיבה מרכזית להיזהר ממסקנות סטטיסטיות המבוססות על צירופי מקרים שנבחרו.
סיום והמשך הקורס
הטקסט מציין שנדמה שהשיעור עוצר כאן עם ענייני הכשלים ומזכיר שאלות על ריבוי יקומים, על עדכון תוצאות מדעיות בעיתון, ועל הצו הקטגורי, ומסתיים ב“שבת שלום” ובהודעה שזה היה השיעור האחרון עד אלול ושבאז יישלח עדכון, לצד הבהרה שהקורס ממשיך.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] בפעם הקודמת עסקתי קצת בכשלים שיש לנו מהסקה ממקרים שפגשנו, מה שדניאל כהנמן קורא חוק המספרים הקטנים או מה שלפניי זה מה שיש. וראינו שם שאנשים נוטים להסיק מסקנות ממספר קטן של דוגמאות ובמובנים מסוימים כשיש לך מספר קטן של דוגמאות למרות שסטטיסטית זה כמובן לא נכון לעשות את זה אבל מבחינת כשיש לנו מספר קטן של דוגמאות אז השכנוע יותר גדול מאשר מספר גדול של דוגמאות. כי במספר קטן של דוגמאות יש אפשרות שהתוצאות יצאו יותר קוהרנטיות בגלל שבמספר קטן יכול להיות שבמקרה כל התוצאות יצאו באותו באותו כיוון. נגיד אני לא יודע מה אני לוקח מדגמים של אנשים ואני שואל האם לאכול תפוזים גורם לסרטן, אוקיי? אז אם אני אבדוק שלשות של אנשים אז יכול להיות שיהיו שלושה אנשים שאוהבים מאוד לאכול תפוזים וגם חלו בסרטן. אם אני אבדוק את זה על עשר קבוצות של עשרת אלפים איש אני אמצא אולי שלושה שאכלו תפוזים וחלו בסרטן אבל אני לא אמצא שכל הקבוצה אכלה תפוזים וחלתה בסרטן. לכן לקבוצות קטנות זה לא רק שמוטעה להסיק מסקנות מקבוצות קטנות אלא זה לא רק מוטעה אלא גם מטעה. זאת אומרת קבוצה קטנה למרות שלא נכון להסיק מסקנה דווקא יש לה סוג של קסם שגורם לנו דווקא להסיק מסקנות משם כי התוצאות יותר קיצוניות ויותר שיטתיות ואני יכול במיוחד אם אני יכול למצוא סיפור שנותן פשר לתוצאות האלה. וראינו את הדוגמאות על תחלואה בכפרים קטנים במיד-ווסט האמריקאי וכן הלאה או בתי ספר קטנים, הצלחה וכישלון בבתי ספר קטנים וכדומה, ראינו כל מיני דוגמאות. הזכרתי את הדוגמה של כן בחר מספר אתה מקבל מעטפה ואומרים לך לבחור מספר בין אחד לאלף, אתה פותח מעטפה קטנה שבפנים וכתוב בדיוק המספר שניחשת ואתה בטוח שמי ששלח לך את המכתב הוא כנראה קוסם על, דמבלדור. אז בעצם מדובר פה במישהו ששלח עשרת אלפים מעטפות ויש סיכוי של עשרה אנשים, התוחלת של עשרה אנשים שאליהם הוא יקלע בניחוש שלו. אותם עשרה כמובן מיד בטוחים שהוא כן שהוא מכשף נורא וכל השאר פשוט שותקים כי מבינים שהגיע להם עוד איזה מכתב שטותי ומתעלמים ממנו. וככה נוצרים אורן זריפים וכל מיני מקובלים אלוקיים שמרפאים חולים ועושים ניסים ומחוללים, אני לא יודע מה מחוללים בכרמים. חוק המספרים הקטנים מלווה אותנו בכל, על כל צעד ושעל, בכל כיוון. דיברתי על רפואה אלטרנטיבית, בסוף גם דיברנו על שוברי שתיקה, לא בסוף, זה בעצם היה התחלת המהלך של הפעם הקודמת והטענה בעצם נטייה בעייתית להסקת מסקנות ממספרים קטנים, זה גם מטעה וגם לא נכון, וזה גם גורם לנו להגיע למסקנה למרות שלא נכון להסיק את המסקנה. אז בעניין הזה זה בעצם הלקח שרציתי להשיג בשלב הזה. אני רק רוצה להוסיף עוד שלוש הטיות שמצטרפות לחוק המספרים הקטנים או אולי לפני שלוש הטיות אולי עוד דוגמה. לפני לא יודע כמה כבר אולי חמש עשרה עשרים שנה, לא יודע משהו כזה, שלח לי העורך של צוהר מאמר של בן אדם בשם דוד פסיג או פסיג או פסיג משהו כזה, שהגיע אז לארץ אחרי פוסט דוקטורט והוא עוסק בעתידנות, בחיזוי. כן, הוא עשה דוקטורט על העניין הזה והביא את זה לארץ, היום הוא פרופסור בבר אילן. והוא כתב שם איזה מאמר, כל מיני תחזיות מופלאות על עתידה של מדינת ישראל, והעורך מאוד מאוד התלהב מהמאמר הזה ושלח את זה אליי סתם לשאול מה דעתי כי הוא ידע שיש לי השכלה נגיד מתמטית או מדעית, שאל אותי מה דעתי לגבי. המאמר הזה. אני קראתי אותו וחשכו עיניי, ואחר כך קראתי עוד כמה דברים וחשכו עיניי עוד יותר מאותו בן אדם, בעצם מדובר במכשף שמקבל משכורת של פרופסור. יש אתם יודעים שביוון העתיקה היה אורקל מדלפי, דלפוי, דלפי, תלוי איך מבטאים את זה, והוא היה, היו שואלים אותו כן, זה האורים ותומים שלהם. היו שואלים אותו כל מיני שאלות והוא היה עונה איזה שהן תשובות עמומות מספיק כדי שתמיד מה שקרה יאשש את מה שנובא, כן, מה שהאורקל אמר. אז אם אתה שומר על עמימות מספקת אתה אף פעם לא תופרך. כן, אתם תהיו מופתעים ב-20 שנה הקרובות, מין איזה אמירה מהסוג הזה, אז אתם מבינים שעתידנות מהסוג הזה היא לא ניתנת להפרכה. תמיד השאלה כמה מופתעים, השאלה מתי, השאלה באיזו נקודה, השאלה אם יהיו מצבים שבהם לא תופתעו. מה שמייחד את האורקל מדלפי זה שהוא לא נכנס לפרטים ולקביעות מדידות יותר, כך שהוא לא מעמיד את עצמו למבחן הפרכה. וכך היו כל מיני נביאים כאלה ואחרים, כן, אני בטוח, לא בדקתי אבל אני בטוח שאם תבדקו את נוסטרדמוס תגלו את אותו דבר. זאת אומרת כן, כל מיני אוסף של מיליון נבואות, חלק לא התגשם בכלל, רובם מספיק עמומות בשביל שאפשר יהיה להניח שהם התגשמו או לא. ובקיצור יש עכשיו כאלה שמשתעשעים עד עצם היום הזה ביכולותיהם המיסטיות של נוסטרדמוס. עוד פעם לא בדקתי, אני מהמר שזה מה שיצא אם אני אבדוק, אבל אולי אני טועה, בהחלט כל מקרה שווה לבדוק בשביל לקבוע את זה. בכל מקרה מה שאני רוצה לטעון זה שאם אתם מספקים מספיק ניבויים, חזקה עליכם שתצאו נביאים מוסמכים. זאת אומרת תנו אלף ניבויים מתוכם אני מניח עשרה יתגשמו, העשרה אלה שיתגשמו יפערו עליכם עיניים כאילו שאתם בעלי יכולות על ובזאת הפכתם לנביאים מוסמכים. זה בדיוק אותו סוג של תופעה כמו שדיברתי בה בפעם הקודמת. מה שקורה בכתבים המיסטיים של העתידנות המדעית זה אותו דבר. זאת אומרת זה איזשהו אוסף של ניבויים שהם מספיק עמומים, אני בטוח שחלקם אפילו עם העמימות שלהם לא התגשמו ולא חלמו להתגשם. וגם אלה שכן לכאורה התגשמו צריך לבדוק מה זה נקרא התגשמו, תן לי איזשהו מדד שעליו אני יכול לבדוק האם הצלחת או נכשלת בצורה מספיק חזקה. ובמובן הזה בדרך כלל כן אולי רב חיים קנייבסקי גם ככה, במובן הזה לא תמצאו מדדים כאלה. לא תמצאו מדדים כאלה, אומנותם של אנשי האקדמיה זה לעטוף את הכל במספרים ובגרפים ועדיין להישאר עמומים. זאת אומרת זה כל הרעיון, זאת אומרת האורקל מדלפי היה פחות מתוחכם, הוא היה צריך לעשות כנראה איזה דוקטורט אצל פסיג בגלל שפסיג היה מלמד אותו איך לעטוף את האמירות העמומות שלו בגרפים ובמספרים. ואז אתה בכלל נראה מדען בעל שיעור קומה, אבל בעצם בסוף בסוף אתה הרי לא אומר כלום, זה עניין עמום ואמורפי לחלוטין. מה שכבר אמרת חלק התגשם חלק לא התגשם, לא אומר כלום. זאת אומרת אני מניח שאני מנבא לא פחות טוב ממנו. אני ואתם, זאת אומרת לא בגלל היכולת המיוחדת שלי. ולכן חוק המספרים הקטנים הזה הוא מלווה אותנו בכל כך הרבה הקשרים בכל כך הרבה מקומות, הוא מבלבל כל כך הרבה אנשים, הוא הצליח לייצר קתדרות אקדמיות אפילו שמשלמים להם טבין ותקילין לאלה שמכהנים בהם, וכל הסיפור הזה זה בעצם חוק המספרים הקטנים. ולכן צריך מאוד להיזהר מהתופעה הזאת. יש כהנמן מחלק את הכשלים לכל מיני סוגים אבל אני חושב שהמדגם שהבאתי כאן הוא מספיק טוב כדי לפחות כדי לגרום לנו להיות ערניים כשאנחנו מסיקים מסקנות כאלו. עכשיו אני רוצה להוסיף עוד שלוש נקודות שמצטרפות לעניין הזה של חוק המספרים הקטנים. ההטיות האלו בעצם, הראשונה זה ההטיה של הרגש, השנייה זה מידת הנוכחות בשיח הציבורי, העיתונות. והשלישית זה התפיסה האפריורית שאיתה אנחנו מגיעים לדיון. כל אחת מההטיות האלה תורמת לעוצמת הטעות או מגדילה את הסיכוי לטעות בהסקה שלנו, כן? כמו שכהנמן אומר, הרבה מאוד אנשים יגידו לכם שתאונות מטוס מסוכנות הרבה יותר מאסתמה, למרות שכמובן השנייה הורגת פי עשרים יותר אנשים מהראשונה. אוקיי? לא יודע אם הוא ספר את זה מבחינת אחוזים, כי אסתמה יכולה לפגוע בכל האנשים, תאונות מטוס רק באלה שטסים, אבל עדיין העיקרון אני מקווה שהוא ברור. כן, יש הפחד של אנשים מפיגועים הרבה יותר גדול מהפחד לנסוע ברכב, למרות שמספר הנפגעים מתאונות גדול פי כמה וכמה ממספר הנפגעים מפיגועים, גם במקומות הכי מסוכנים. ולכן התחושה שלנו מה יותר מובהק ומה יותר חד משמעי היא לא בהכרח משקפת שיקול סטטיסטי תקף. יש הרבה מאוד הטיות שמשפיעות על העניין, במקרה של פיגועים ותאונות מטוס הרגש החזק שמתלווה לזה, לעומת אסתמה, שזה אנשים מתים מאסתמה אבל אף אחד לא לוקח את הדברים האלה, תשמעו, מישהו מעלה בדעתו ידיעה במבט לחדשות בערב, היום נפטר מישהו מאסתמה? או היום נפטרו עשרה אנשים מאסתמה? אף אחד לא יטרח לשדר את זה, ואם ישדרו את זה אנשים יפהקו תוך כדי השידור. אבל אם תראו שם תאונת מטוס לא יפסיקו לדבר על זה שלושה ימים, למרות שמספר הנפגעים הוא כמובן הרבה יותר גדול בצד של האסתמה. והנוכחות בתקשורת זו הטיה ראשונה, והעוצמה האמוציונלית, כן הרגש או החוויה שמתלווה לדבר הזה, נגיד פיגוע מול תאונת דרכים למשל, מטה מאוד את הכף. אנשים היסטריים מהדברים האלה למרות שהם מסכנים אותנו הרבה פחות. כן, אני כל פעם לא מבין את האנשים שפוחדים לצאת מפיגועים וכל מיני דברים מסוג הזה. לא יודע, אתה נכנס לאוטו בשביל לנסוע, הרבה יותר מסוכן מאשר כל פיגוע שאתה מצליח לעלות בדעתך, אבל אנשים בלתי רציונליים לחלוטין. או אתם יודעים מה, אפילו הטילים שעפים על הדרום, לא שאני רוצה להכניס את עצמי לנעליהם של תושבי העוטף, אבל בסופו של דבר הסיכוי שתפגע מטיל הוא אפסי. הוא אפסי, אפילו אם לא תהיה במרחב מוגן. לכן הפחד שנוצר מהדברים האלה, ואני מניח שאם הייתי שם גם אני הייתי מפחד, זה לא שאני חושב שיש שם אנשים שונים, אלא זאת תופעה אנושית. הפחד הוא פונקציה לא של הסטטיסטיקה, או לא רק של הסטטיסטיקה, אלא לא פחות מכך של הנוכחות, של הבולטות, של הדיבור, ההפחדות בתקשורת, של הרגש שמתלווה לדברים וכולי. אני לא רוצה אפילו להיכנס לוויכוחים האקטואליים על מה צפוי לנו בעקבות הצמצום של עילת הסבירות, איזה מחזות אפוקליפסה עכשיו, אני שומע תיאורים בעיתונות ובכל מיני מקומות כאלה כאילו שמחר בבוקר תהיה פה דיקטטורה אכזרית. זעזוע. ואתם יודעים שאני מניח שאתם יודעים שאני מתנגד חריף לרפורמה ולממשלה, אבל עדיין היגיון צריך להיות, והוא לא קיים. ההפחדות האלה, ההיתפסות למספרים הקטנים והנורא מפחידים, עושות את העבודה, ואז אנשים בהחלט מגבשים את עמדתם בעקבות הדברים האלה.
[Speaker B] אני חושב שלוקחים את זה בתור מכלול, לא מסתכלים באופן פרטני על עילת הסבירות. עילת הסבירות כמו שהיא זה פחות סכנה, אבל אני חושב שתמיד מדברים על המכלול.
[הרב מיכאל אברהם] אז קודם כל גם לגבי המכלול יש לי הרבה פקפוקים לגבי משמעותו, למרות שאני מסכים וגם כתבתי את זה, אבל כשאתה שומע היום מדברים על עילת הסבירות. יכול להיות שברקע הפסיכולוגי יושב המכלול, ואתה רואה אנשים מדברים בשכנוע עמוק על זה שהשינוי הזה של עילת הסבירות הולך להשמיד את מדינת ישראל. יש פה משהו שהוא מאוד מאוד בעייתי בצורת ההתייחסות של אנשים למקרים קיצוניים, תמיד זה הוורסט קייס כמובן. ואני חושב שחלק מזה זה באמת קשור לחוק המספרים הקטנים ולהטיות שדיברתי עליהן כאן, הבולטות בשיח, הרגש, וכמובן העמדות האפריוריות שאיתן אנחנו מגיעים לדיון. אם אנחנו מגיעים לדיון עם עמדה אפריורית שנגד הרפורמה אז ברור שזה יגביר ויעצים. מאוד את החששות שלי מפני כל פרט שבה, ואז כל דבר נראה לי כאיזה דמון מטורף. ואם אני מגיע בעמדה אחרת, אז אני מבין אולי שיש חשש, אני לא נבהל ממנו כל כך. ושני הדברים האלה אין להם הרבה קשר לשאלה מה באמת יקרה. אז יש הרבה מאוד הטיות שמעצימות או מנמיכות את הציפיות שלנו אחרי שעשינו את החישוב הסטטיסטי, אם בכלל עשינו אותו. אני התחלתי את הסיפור הזה עם שוברים שתיקה, והטענה שלי בעצם הייתה שגם שם אני חושב שמה שעומד ברקע הדברים, ככה לפחות לדעתי, אמרתי שגם הביקורת הזאת יכולה להיות מופנית גם אליי, מופנית גם אליי, זה שאנשים שפגשו כמה מקרים של התנהגות בעייתית של חיילים, הכמה מקרים האלה יוצרים אצלם איזושהי תמונה מאוד כוללת כאשר התמונה הזאת מושפעת א', מחוק המספרים הקטנים. וברגע שיש לך מספר קטן של מקרים, אז זה קוהרנטי, יש איזה סיפור, הכיבוש משחית, כן, דיברנו על זה, ולכן זה נורא נורא משכנע. ותצרפו לזה את שלושת ההטיות שדיברתי כאן. לעבור חוויה כזאת של התנהגות לא נאותה של חייל, זאת חוויה קשה. חוויה קשה, אני יודע את זה בעצמי. לראות דבר כזה. וזה מעצימים מאוד את המשמעות של הדבר וקשה מאוד אחרי זה להגיד אוקיי, זה חייל אחד פעם אחת מתוך אלף מקרים וצריך להיזהר לפני שמסיקים מסקנות כלליות, כי האימפקט האמוציונלי, החווייתי, הוא מאוד מאוד חזק. הבולטות בתקשורת כמובן, וכמו שאמרתי קודם, העמדה האפריורית שאיתה אני מגיע. כן, אם אני יודע שהכיבוש משחית, יש לי איזה סיפור כזה, אז ברור שהכיבוש משחית, הנה הדוגמה, ראיתי במו עיניי דוגמאות לעניין הזה וזה מתלכד היטב ויוצר סיפור מאוד משכנע. קחו אפילו יותר מזה, אם נדבר על הדוגמאות של האורן זריפים למיניהם. תחשבו על החיילים בצה"ל, ששירתו נגיד כמה שנים, כל אחד עשה את מה שהוא עשה. יהיו רובם לא נתקלו בהתנהגות לא נאותה של חיילים, נדמה לי לפחות לא משהו קיצוני. יש חלק שנתקלו נגיד בדוגמה אחת. יש חלק הרבה יותר קטן שנתקלו בשתי דוגמאות. ויש אולי שלושה שנתקלו בשבע, שמונה, עשר דוגמאות. בסדר? עכשיו העשרה האלה או הכמה לא יודע כמה אלה שנתקלו בעשר דוגמאות, הם בעצם אומרים מה זאת אומרת, אני ראיתי את זה על כל צעד ושעל, זה סיפור, ככה זה מתנהג. עכשיו שאר האנשים שנתקלו בדוגמה אחת או שתיים בדרך כלל לא יוצאים עם זה לתקשורת, הם לא אומרים תראו יש לנו צבא נהדר ומדווחים בתקשורת איזה מקרים מופלאים הם גילו. הם פשוט יושבים בבית והכל בסדר. ואז נוצרת איזושהי בולטות של בגלל שיש קבוצה קטנה של חיילים, עוד פעם חוק המספרים הקטנים, שראתה דוגמאות קיצוניות. זה בדיוק התופעה של מה שראינו לגבי הסרטן, התחלואה וההצלחה של בתי ספר בארצות הברית. אם יש מספר קטן של חיילים, הסיכוי למצוא מספר קטן של חיילים שראה הרבה מקרים בעייתיים של התנהגות הוא גבוה. תמיד יהיו איזה שלושה כאלה. דיברנו אני חושב על שהזכרתי את זה, על הסופר הלבנוני הזה נסים טאלב, הברבור השחור, כן, יש לו כמה ספרים, שהוא מדבר על התופעה הזאת, הוא אומר שתחשבו על אנשים שנכנסים לשוק ההשקעות. כן, בבורסה. ומטבע הדברים, יש כאלה שמרוויחים, יש כאלה שמפסידים. יש כאלה שמרוויחים לאורך שבוע רצוף. יש כאלה שמרוויחים לאורך שבועיים. יש כאלה שמרוויחים לאורך חודש, שנה, עשר שנים, חמישים שנה. כמובן שמספר האנשים הולך ויורד ככל שאורך משך הזמן שבו מרוויחים באופן רצוף עולה. נכון? יהיו הרבה אנשים שירוויחו שבוע, נגיד לא יודע מה שישים אחוז מהאנשים ירוויחו לאורך שבוע רצוף, ארבעים אחוז ירוויחו לאורך חודש רצוף, שלושים אחוז ירוויחו לאורך שנה, עשרה אחוז לאורך עשר שנים, ואחוז אחד לאורך חמישים שנה. יהיה בן אדם אחד שירוויח לאורך שמונים שנה רצוף כל הזמן בבורסה. עכשיו שימו לב, אני מדבר על מצב שבו נגיד שכל האנשים משקיעים באופן עיוור ללא שום מיומנות, ללא שום הבנה וללא שום כישרון. בהנחה שזה כך, עדיין תהיה התפלגות כזאת, נכון? שיהיו ביניהם בודדים שיצליחו באופן סיסטמטי לאורך הרבה שנים בהשקעות, לא כי הם יותר מוכשרים, אלא כי במקרה זה נפל עליהם, צריכים להיות הרי אחד או שניים כאלה מתוך אלף. אז אלה האחד והשניים, גם אם כולם סתם עושים הגרלות עיוורות, בסוף בסוף אחד מהם יצליח לאורך זמן וכל האחרים יפלו בצידי הדרך. ואז מה שקורה, תחשבו על איך קוראים לו, המשקיע המיתולוגי האמריקאי, פרח לי השם שלו,
[Speaker B] וורן באפט.
[הרב מיכאל אברהם] וורן באפט, כן, בדיוק. תחשבו על וורן באפט, אומר נסים טאלב אפילו כותב את זה, מי אמר בכלל שהוא מוכשר בעניין הזה? יכול להיות שהוא האחד שמצליח לאורך שנים וההשקעות שלו מצליחות לאורך הרבה שנים. אחד כזה צריך להיות גם אם לכולנו אין שום יכולת ושום הבנה. ולכן לכאורה זה שמישהו מצליח באופן סיסטמטי לאורך, תשמעו, בא מישהו ואומר תשמע אני ראיתי את וורן באפט הוא גאון, כל מה שהוא משקיע מצליח, זה הרי לא ייאמן כי יסופר. כן, אבל זה לא ייאמן כי יסופר כאשר יש מיליוני אנשים שנכנסים לבורסה כל הזמן. אז אחד מתוכם לא יצליח לאורך חמישים שנה רצוף? אחד יצליח סטטיסטית, בלי שום יכולת ובלי כלום. ואני לא אומר כלום אגב על וורן באפט, יכול להיות שהוא גאון כלכלי. אני רק אומר שאין דרך להסיק שהוא גאון כלכלי מתוך ההצלחות שלו. ההצלחות שלו כשלעצמן לא אומרות שהוא גאון כלכלי.
[Speaker C] אם ההנחה הזאת הייתה נכונה, אז היה צריך להיות איזשהו פיזור גאוסיאני או לונג טייל או מה שלא יהיה של מצליחים. יש וורן באפט אחד וצריכים להיות עשרה שיש להם רק עשרה מיליארד ועוד מאה שיש להם רק מיליארד וכן הלאה.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אני מסכים, זה המשפט הבא שלי. יש דרכים לבדוק את זה בצורה יותר סיסטמטית. אני לא טוען שאין שום דרך לדעת. מה שאני טוען זה שעצם ההצלחה כשלעצמה היא לא מספיקה כדי לקבוע שוורן באפט הוא גאון. איך כן בודקים את זה? אז כמו שיוסי אמר, בהחלט יש מקום לראות האם מספר האנשים שמצליחים יורד פחות או יותר לפי ההתפלגות שהייתי מצפה לה, אם זה גאוסיאן או לא גאוסיאן, לא משנה, אבל מה ההתפלגות שהייתי מצפה לה, ואז הייתי אומר,
[Speaker D] גם אם זה לפי כישרון הייתי מצפה לגאוסיאן. לא שומע? גם אם זה לא אקראי אלא לפי כישרון הייתי מצפה לגאוסיאן לפי מידת הכישרון.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אתה מקדים את המשפט אחרי הבא שלי, עוד שנייה זה המשפט אחרי הבא. אז הטענה היא שבעצם אם אנחנו נבדוק שהתפלגות האנשים מתאימה לתחזיות הסטטיסטיות, אז באמת זה נכון. אבל אם יש וורן באפט אחד ואין בכלל גאוסיאן, אז כנראה שזה לא סתם מקרה. ועוד פעם, אף פעם לא בטוח, אבל כנראה. אלא מה? הערה נכונה, יש גם התפלגות של כישרונות. ולכן גם אם אני כן מוצא איזשהו גאוסיאן סביב וורן באפט, או לא סביב אלא וורן באפט הוא בקצה שלו, לא באמצע שלו, אבל מוצא איזשהו גאוסיאן שוורן באפט הוא בקצה שלו, עדיין יכול להיות שזה התפלגות של כישרונות, לא התפלגות של הצלחה סטטיסטית מקרית. אבל כאן אם אנחנו רוצים להיות עקשנים יותר, אז אפשר לבדוק האם התפלגות הכישרונות נראית כמו ההתפלגות של הצלחה סטטיסטית בבורסה. ואפשר לנסות ולראות איזה סוג התפלגות הייתי מצפה לו כאן ואיזה סוג התפלגות הייתי מצפה לו כאן ולראות איזה מההתפלגויות אנחנו מוצאים בשטח. אבל אתם כבר רואים שזאת בדיקה לא פשוטה בכלל, לא פשוטה בכלל. זאת אומרת, להגיד שההצלחה היא כשלעצמה מעידה שהאיש גאון זה שטויות. אבל אפילו מבחנים יותר מתוחכמים, יותר מורכבים ויותר שיטתיים, גם הם מאוד קשה להסיק מהם מסקנה פשוטה, מסקנה ברורה. ולכן אני מראה לכם עד כמה דברים שהם סופר משכנעים. מי שרואה אדם שמצליח חמישים שנה בבורסה יגיד שהוא לא גאון? ברור שכן. זאת אומרת, מי שרואה ששולח המכתב ניחש בדיוק את המספר שאני ניחשתי, אז הוא לא גאון או לא בעל יכולות על? ברור שכן. אתם רואים, יש עוצמה נורא חזקה למספרים הקטנים האלה שבהם אנחנו פוגשים, וקל מאוד להגיע מכאן לאיזושהי מסקנה כללית, לעשות איזושהי הכללה שהיא הכללה חסרת בסיס. ולכן צריך מאוד מאוד להיזהר מהסקת המסקנות הזאת. הרב, הרב? כן.
[Speaker E] הרב, בכל זאת הייתי רוצה עוד פעם להסתייג כשמדובר על דברים מוסריים. זאת אומרת, כשאנחנו רואים ואומרים איזה חייל צה"ל בודד שעשה איזה מעשה נורא, אז להגיד בסדר, זה לא מעיד. מעיד על זה, לא בהכרח מעיד על שום דבר כי זה חריג סטטיסטי מאוד, אבל זה לא מופיע, זה לא בהכרח נכון כי יכול להיות שזה לא הופיע בכלל על רקע וזה הייתה איזשהו זה לא הופיע מעצמו. לכן כשאחד חטא כמו שאמרתי, אז לא אמרו אוקיי זה חריג מאוד זה.
[הרב מיכאל אברהם] אצל וורן באפט לא יכול להיות שזה תוצאה של כישרון גם, הכל יכול להיות. כל השאלה זה אם העובדות יכולות להיות המדד, נייר לקמוס שאומר לי אם זה מקרה או שזה מהותי. זה השאלה. ואני טוען שהעובדות בדרך כלל לא מספיקות. עכשיו מה כן נכון? או שכך או שכך, אני לא יודע. לא אמרתי שום דבר לגבי השאלה מה כן נכון. אמרתי איך לא נכון להסיק את המסקנה. מה המסקנה הנכונה? צריך לעשות בדיקות יותר שיטתיות ולנסות להגיע למסקנה הנכונה. אולי כמו שאמרתי בשיעור הקודם, אולי אני טועה ובכלל אני מדבר על חוק המספרים הקטנים כשאני חושב שצה"ל מתנהל בצורה סבירה, וצודקים דווקא אנשים של שוברים שתיקה. כי גם אני בסך הכל לא עשיתי סטטיסטיקה אלא מהניסיון שלי, מה שאני מדבר עם אנשים. בהחלט ייתכן שגם אני ניזון מאיזשהו מדגם לא מייצג. לכן אמרתי, אני מביא את הדוגמה של שוברים שתיקה מנקודת המבט שלי לא בגלל שאני צודק, אלא כדי להצביע על התופעה. אחרי שאני מבין את הכשל של הסקה כזאת, בהחלט נכון לי ליישם את זה גם לגבי עצמי ולהיות מאוד זהיר במסקנות שלי או בתמונה הכללית שאני מצייר על פי הדוגמאות שפגשתי. אני לגמרי מסכים. אולי עוד השלמה אחת בכל זאת כי הזכרתי את הדוגמה הזאת. כן, אני במלחמת המפרץ, במלחמת המפרץ עם הטילים שנפלו פה וכל הדברים האלה, אז אני די צחקתי מכל הסיפור הזה אחרי שהתברר שאין כימיה. אם זה היה כימיה זה היה מאוד מפחיד. אבל ברגע שהתברר שזה טילים בליסטיים זה פשוט הייתה בדיחה, בדיחה סטטיסטית. והסיכוי שאני איפגע הוא פשוט אפס מאופס. לכן לא הייתה לי טיפת פחד במלחמה הזאת. כולם שמה, או לא כולם, לא יודע, הרבה אנשים רעדו ורצו למקלטים ואנשים מרוב בהלה איבדו לפעמים גם את חייהם. אני הכרתי מישהו שאיבד את חייו בגלל בהלה. שם את המסכה ולא הצליח לפתוח אותה ולא יודע ובסוף נפטר. אז זה מצד אחד אני חושב שזה בהחלט נכון. הפחד הזה מהאירועים המפחידים צריך תמיד, כדאי תמיד לאזן אותו עם שיקול סטטיסטי קר. אבל זה הצד השני של המטבע, זה אני אומר לא כחלק מהסדרה אלא זה כדי להשלים את התמונה שלא נצא עם מסקנות לא נכונות. אני כן חושב שצריך להתגונן. לא צריך לפחד. הפחד הוא משולל בסיס, אין מה לפחד. אבל כן צריך להתגונן. ולמה? לא בגלל שסכנה קטנה גם צריך להיזהר ממנה. זו סכנה כל כך קטנה שאין שום עניין להיזהר ממנה. אם היו עכשיו אומרים שיש מתקפת טילים לא כימיים, עוד פעם אני אומר, לא אטומיים, אלא טילים בליסטיים, טילים רגילים, מאיראן, מעיראק, הייתי מצפצף ושורק להנאתי. לא היה מזיז לי כקליפת השום מבחינת הפחד. וגם הסיכוי שמחייב נקיטת צעדים, נגיד הלכתיים, מצד ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, הסיכוי הוא קלוש, זה לא מחייב שום צעד. אלא מה? הבעיה שמישהו מתוך מיליוני האזרחים של מדינת ישראל ייפגע, גם אם הסיכוי להיפגע הוא אחד למיליון. אם הסיכוי להיפגע הוא אחד למיליון, יש לנו עשרה מיליון תושבים, אז תוחלת הנפגעים תהיה עשרה. עכשיו עשרה שנפגעים זה דבר בעייתי, במיוחד שאנחנו מדברים על מלחמה כי זה גם פגיעה מורלית, זה גם יש לזה משמעות אסטרטגית, משמעויות אסטרטגיות לפגיעה של אנשים במצב כזה. ולכן אני חושב גם בעוטף נגיד שיורים טילים מעזה, אז אין שום סיכוי להיפגע, זאת אומרת הסיכוי להיפגע הוא אפסי. אין מה להתגונן באמת בגלל, עוד פעם אני לא מאשים אף אחד מהפחד, לא חוויתי את זה ולכן אני לא יכול, יכול להיות בהחלט שגם אני הייתי מפחד, אבל הסיכוי האמיתי הוא אפסי להיפגע, אין מה לפחד מזה. רק מה? רק גם אם הסיכוי הוא אפסי, מספר התושבים יש די הרבה אלפי עשרות אלפי תושבים שם, וגם אם הסיכוי הוא מאוד מאוד קטן, יהיה אחד או כמה מהם שייפגעו, והדבר הזה יש לו משמעות אסטרטגית. ולכן אני חושב שצריך להתגונן, אבל צריך להתגונן ולשמוע מוזיקה תוך כדי זה, זאת אומרת בלי לפחד פה. הפחד פה הוא, הסיכוי שאני אפגע הוא אפסי. הסיכוי שמישהו ייפגע הוא כמעט ודאי אם לא נתמגן אני מתכוון. כמעט ודאי. זאת אומרת אם הסיכוי הוא אחד למיליון ויש עשרה מיליון תושבים, אז יהיו עשרה שייפגעו. אני סתם עושה פה כן מודל צעצוע. אבל רק בשביל להמחיש את הנקודה. אז ברור שצריך להתמגן ולכן אני אומר לא להסיק את המסקנות מדבריי שלא צריך להתמגן ולא צריך.
[Speaker D] אבל קצת קשה להשתמש בצו קטגורי כאן
[הרב מיכאל אברהם] להגנה עצמית קצת מוזר, כי אין פה אלא אם כן יש פה שיקול ערכי לאחרים. כי בעצם אני בא להגן על עצמי, מה אכפת לי, למה שזה יהיה ענייני אם אני לא אכפת לי מהסיכונים של עצמי? הזכרתי את הצו הקטגורי. הצו הקטגורי אומר שאתה צריך לעשות את מה שהיית רוצה שיהיה לחוק כללי. שוב אני אומר, אני יכול להבין את זה בהקשר ערכי. לא שומע. כשזה נוגע לחבר שלי אני יכול להבין
[Speaker D] את זה בשימוש בצו הקטגורי, כשזה נוגע להגנה עצמית שלי, שאני אהיה בעצם הנפגע הפוטנציאלי היחיד פה.
[הרב מיכאל אברהם] לא אתה,
[Speaker D] זה
[הרב מיכאל אברהם] לא אתה, זה החבר שלך. למה? כי אם אתה תמות, הפגיעה היא בי, לא בך. אתה כבר מת. הפגיעה היא בי. בגלל שבסוף בסוף במדינה נהרגו כך וכך אנשים, וזאת מכה אסטרטגית, מורלית, זה יחייב תגובה כמובן, שזה גם מטומטם, שמה שתמיד צריך להגיב לפי מה שקרה. זה מדיניות מטומטמת. אבל זה נכון גם בעולם המשפטי, זה נכון בכל מקום, בעיניי צריך להגיב על מה שהם עושים, לא על מה שקרה. אם הם יורים, אז צריך להגיב על זה בלי קשר לשאלה מה קרה. זה כל כך מצחיק שכולם דיברו על איזה אישה בבאר שבע שהיא ככה הצילה איזה שלושה ילדים שלה משהו, ונפגע הבית שלהם נהרס, והיא איך שהיא רצה עם שלושתם למקלט, לא זלזלה ולא זה, והרבה פרשנים שמה אמרו 'הצילה אותנו ממלחמה'. כי אם היא לא הייתה בורחת והייתה נפגעת, אז יש לנו ארבעה הרוגים או לא יודע נפגעים, אז חייבים לצאת למלחמה, כי יש לנו ארבעה הרוגים, חייבים להגיב. הדבר הכי מטומטם ששמעתי אי פעם. מה זה קשור בכלל לשאלה כמה נפגעו לנו? צריך להגיב על מה שהם עושים, לא על מה שקורה. אם הם נכשלו אז הם פחות אשמים? אם הם נכשלו אז זה אומר שהם לא ינסו בפעם הבאה? למה התוצאה שקרתה היא רלוונטית בכלל? לא יודע. זה אגב גם בבתי המשפט, אז זה כתבתי ואמרתי לא פעם. גם בבתי המשפט בעיניי אין שום משמעות לשאלה מה קרה. כל השאלה זה מה עשה העבריין. אם העבריין ניסה להרוג ולא יצא מזה שום דבר, הוא צריך להיכנס למאסר עולם. חד משמעית. בן אדם, בלי שום קשר למה שקרה, אם זה הצליח בסוף או לא הצליח בסוף. זה שהוא שלמזל, זה לא אומר שהוא פחות רשע.
[Speaker F] למה? יש הבדל במציאות.
[הרב מיכאל אברהם] יודע שיש הבדל במציאות, אבל למה זה רלוונטי לענישה?
[Speaker F] כי במציאות הוא לא עשה את זה.
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת הוא לא עשה את זה? הוא כן עשה את זה, הוא ירה.
[Speaker F] לא קרה כלום, לא קרה כלום. לא קרה כלום?
[הרב מיכאל אברהם] מה זה 'לא קרה כלום'? הוא ירה באקדח. אסור לירות באקדח על אנשים.
[Speaker F] אז זה עונש אחר, זה רמה אחרת.
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא רמה אחרת, זה רצח.
[Speaker F] איזה רצח היה פה? היה פה רצח?
[הרב מיכאל אברהם] זה רצח בכוונה תחילה.
[Speaker F] אני לא מבין, לא היה פה רצח, לא היה כלום.
[הרב מיכאל אברהם] כשאתה רוצח, אתה אשם במה שאתה עשית, לא בתוצאה. אם הקדוש ברוך הוא הציל אותי זה לא רלוונטי אליך, אתה ניסית לרצוח אותי. אתה צריך להיכנס למאסר עולם, זה הכל. זה שיש לך נוקר שבור בנשק זה רק אומר שחוץ מזה שאתה רשע, אתה גם שלמזל. נו אז מה?
[Speaker F] שלמזל הוא פחות רשע מאחד שהוא גם רשע וגם הצליח? אבל אני לא מעניש אותו על זה שהוא
[הרב מיכאל אברהם] היה רשע, אני מעניש אותו על זה שאם הוא הרג מישהו. רשע זה משהו אחד, זה עונש בפני עצמו. הוא הרג מישהו, זה עוד עונש. זאת הטעות. מענישים אותו על מה שהוא עשה, לא על מה שקרה. מה שקרה זה לא רלוונטי. מה זה רלוונטי מה שקרה?
[Speaker F] זה ויכוח שכאילו הרב אומר ככה אני אומר ככה, אבל אין פה איזה הוכחה לאחד מהצדדים.
[הרב מיכאל אברהם] זה לא שאלה של הוכחה, זה שכל ישר. מה אכפת לי מה קרה? מידת המיסוכנות שלך ומידת הצורך להגן עלינו מפניך לא שונה בכלום אם אתה הצלחת או לא הצלחת. בכלום.
[Speaker F] אז מאיזה תורת
[הרב מיכאל אברהם] ענישה, איזה הגיון של ענישה יכול להצדיק את האבחנה שלך? שום תורת ענישה בעולם.
[Speaker F] על זה שצריך להעניש אותו אני לא חולק על הרב, זה וודאי שצריך להעניש אותו. אותו דבר להעניש?
[הרב מיכאל אברהם] מה זה? אותו דבר להעניש.
[Speaker F] לא, אני אומר להעניש אותו צריך, אבל לא צריך להעניש אותו כמו
[הרב מיכאל אברהם] שהוא הרג מישהו, כי בפועל לא מת מישהו, זה שני דברים נפרדים. לפי איזה תורת ענישה אתה יכול להצדיק את האבחנה הזאת? אני תראה, יש תורות ענישה שונות. יש ענישה שמטרתה להרתיע אותך מפעם הבאה, אתה מבין שלפי זה זה לא משנה? נכון? אם מטרת העונש היא להרתיע אותך או אחרים שלא יעשו אותו דבר, אז זה לא משנה אם אתה לחצת על האקדח, אז אנחנו צריכים להרתיע אותך שלא תלחץ עוד פעם. מה זה משנה מה קרה? אם הענישה זה סנקציה על זה שאתה רשע ומגיע לך עונש על זה שאתה רשע, שוב פעם. חוץ מאיזה מיסטיקה כזאת שזה איזה שהיא כפרה תיקון של העוול שקרה או לא יודע בדיוק מין משהו כזה. זה האופציה היחידה שיכולה להסביר את ההבדל בין שני המקרים האלה והמיסטיקה הזאת מה לה ולתורות משפט.
[Speaker G] הרב אני חושב שלי יש הסבר להבדל אם אני יכול. אני חושב א' שהרב בעצם הניח שכל המטרה של הענישה היא הרתעה מהאדם שמבצע את המעשה. אני לא משוכנע.
[הרב מיכאל אברהם] לא לא לא הנחתי.
[Speaker G] או מצד צדק או מצד איזשהו סדר שאני לא אעשה איזה עבירה כי אני יודע שאני אענש. אבל לא בהכרח יכול להיות שכל הענישה היא רק כדי שאני לא אפגע בך כי הרגת את אחותי. אז אם הרגת את אחותי יש לי סיבה לשים אותך במאסר עולם כי אחרת אני אשתגע וגם אני אתחיל לפגוע בכולם. אם אתה אומר אם לא פגעת באחותי אז איזה סיבה יש לי להשתגע? למשל.
[הרב מיכאל אברהם] אתה אומר לי שצריך להעניש את אותו אחד שהרג יותר חמור זאת אומרת לעשות לו שלושה מאסרי עולם. אני מציע גם לאחד שניסה לעשות מאסר עולם אז מה אתה אומר לי?
[Speaker G] אתה מדבר איתי עכשיו במינונים.
[הרב מיכאל אברהם] הרב אבל הרב
[Speaker G] אם הרב מסכים שצריך להיות פרופורציה שונה
[הרב מיכאל אברהם] בין
[Speaker G] מעשה לבין מקרה של תוצאה למה לא?
[הרב מיכאל אברהם] לא מדבר בכלל על פרופורציה. לא צריכה להיות שום פרופורציה. פרופורציה היא שיקול בלתי רלוונטי לחלוטין. בעיניי למשל בן אדם שגנב שקל והסיכוי שהוא ימשיך לגנוב גם שקלים הלאה צריך לשבת מאסר עולם.
[Speaker F] העונש הוא לא רק על הענישה.
[Speaker G] אבל אני מסביר הרב יש צורך בתוצאה יש צורך להסתכל בתוצאה כי לפעמים התוצאה של מה שקרה גורמת עוד גלים בחברה. בין היתר גם הרב דיבר על הספק הקטן ברגע שאתה שומע שאישה נרצחה אז ברור שאני גם אשמע על זה ואני רוצה שהרתעה תהיה יותר חזקה לכל האנשים שמקשיבים. זה עוד סיבה למה התוצאה היא רלוונטית לענישה. הענישה היא לא בהכרח חייבת להיות סימטרית.
[הרב מיכאל אברהם] ברגע שתדון מישהו על ניסיון לרצח למאסר עולם אז הניסיון לרצח גם הוא יגיע לעיתון בדיוק כמו הרצח זה יהיה אותו דבר הוא יקבל אותו יחס. לא רואה את ההבדל. טוב אבל זה לא הנושא שלנו זה לא משנה כרגע. לענייננו מה שאני רוצה לומר זה שהשיקול שאותו אנחנו צריכים לעשות זה התיקון שעשיתי קודם כדי שלא נישאר עם מסקנה לא נכונה מסקנה סטטיסטית נכונה אבל מסקנה התנהגותית לא נכונה זה שכן צריך להתמגן למרות שהסיכוי הוא מאוד קטן והצורך להתמגן הוא לא בגלל לא צריך לפחד וזה גם לא בגלל חובת הזהירות ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי הסיכויים האלה הם כל כך קטנים שזה ממש לא זה ולא זה. הנקודה היא שצריך לדאוג לזה שקולקטיבית לא תקרה התוצאה שמישהו ייפגע. ובשביל לעשות את זה כל אחד מאיתנו צריך להתמגן כי אנחנו לא יודעים מי יהיה זה שייפגע האחד למיליון שייפגע. לכן כולנו צריכים להתמגן. אז במובן הזה אני רק רוצה שלא תהיה מסקנה לא נכונה מהשיקול הסטטיסטי שאמרתי קודם. אוקיי אז זה לגבי זה לגבי חוק המספרים הקטנים וההטיות וההטיות השונות. אגב אני רוצה עוד אולי להעיר עוד הערה אחת זה שבהסתכלות הזאת אז דווקא זה מעקר במידה מסוימת את הביקורות המקובלות על ארגונים כמו שוברים שתיקה שבהרבה פעמים תופסים אותם כרשעים שיש להם מזימות לא יודע מה להרוס את צה"ל או את המדינה או לא יודע מה את יחסי החוץ שלה. אבל אם באמת אני צודק בפרשנות הזאת ושוב פעם זה כמובן קבוצה ובטח יש כאלה ויש כאלה אבל באופן כללי אני נוטה לחשוב שרובם כן אנשים נורמטיביים ולא רוצים להרוס שום דבר הם באמת ובתמים מאמינים שזאת התמונה הנכונה ומרגישים שהיא לא זוכה להתייחסות ראויה ולטיפול ראוי ולכן הם יוצאים עם זה. ובמובן הזה הם לפחות לא יוצאים רשעים הם אולי יוצאים קצת טיפשים אבל כולנו במובן מסוים טיפשים בטיפשויות האלה. ולכן במובן הזה יש פה גם איזשהו סוג של לימוד זכות על הקבוצות האלה למרות שהצגתי ביקורט על הביקורת שלהם אבל הביקורת הזאת משמעותה זה שלא מדובר פה ברשעות לכל היותר מדובר פה בטעות בהסקת מסקנות סטטיסטית או לא בהכרח מדובר ברשעות לא יודע יכול להיות שיש כאלה שכן אבל אני חושב שבדרך כלל זה לא נדמה לי לפחות בדרך כלל זה לא המקרה עוד פעם לפי חוק המספרים הקטנים מבין אלה שאני פגשתי. אז יכול להיות שגם זה כפוף לחוק המספרים הקטנים. עכשיו אני רוצה לעבור לעוד אספקט מסוים של העניין. יש כן ראיתי לפני לפני כמה שנים איזה כתבה על זה שהיה איזה אימאם מנהיג תא טרור שביצע איזה פיגוע בברצלונה. והוא היה במאסר ארבע שנים על הברחת חשיש ממרוקו לספרד ואז היה מועמד לגירוש מספרד הוא ערער בפני בית משפט והערעור שלו התקבל והנימוק משום מה היה שהגירוש יגביל את חופש התנועה שלו. ואז אחרי זמן קצר הוא עשה פיגוע. הוא עמד בראש תא טרור ועשה פיגוע הוא ישב שמה על הברחת חשיש יכול להיות שהחשיש היה בשביל לממן את הטרור שלו אני לא יודע בדיוק מה כן זה בכל מקרה הוא ישב ארבע שנים ואז רצו לגרש אותו והערעור והערעור התקבל ולא גירשו אותו. הנקודה שהנקודה שעלתה בעקבות הדבר הזה זה שכמובן הכתובת הייתה על הקיר. אמרו הנה אתם רואים הכתובת הייתה על הקיר רצו לגרש אותו מספרד לא גירשו אותו וחטפנו פיגוע. כן אני חושב שזאת דוגמה שאני כתבתי בטור שלי 87 אז אני משתמש בה אבל אנחנו נתקלים בדוגמאות כאלה כל יום כמעט. כן אני לא יודע מה בן אדם שלא יודע מה שבית המשפט התייחס אליו בצורה מסוימת ואחרי זה הוא באמת בצורה מקלה ואחרי זה באמת הוא פשע רצח את אשתו לא יודע עשה משהו והנה הכתובת הייתה על הקיר בית המשפט אשם יש לו דם על הידיים. אוקיי עכשיו פה צריך מאוד להיזהר שוב פעם מאותו מאותו מאותו סיפור. כי בסופו של דבר בית המשפט כשהוא יושב על המדוכה יש לפניו את הנתונים הנכונים לאותו רגע. בנתונים הנכונים לאותו רגע הוא צריך לקבל החלטות. זה שבסופו של דבר קרה משהו זה לא מעיד לא מעיד בהכרח שההחלטה מראש הייתה שגויה. כי יש לו את הכללים המשפטיים שעל פיהם הוא צריך לעבוד יש לו את הראיות שעל פיהם הוא צריך לעבוד אנחנו צריכים למשל לבדוק כמה אנשים בסיטואציה כזאת לא עשו פיגועים אחר כך. והיה אחד שכן עשה אז השאלה היא האם בגלל אחד אז את כל ה-1000 שהיו באותו מצב היינו צריכים לגרש מספרד בגלל שהיה אחד שכן עשה אחרי זה פיגוע? אולי כן לא יודע אבל אבל אתם רואים שזה כבר לא כל כך פשוט. והתחושה הזאת של הצדק המוחלט שהכתובת הייתה על הקיר אני תמיד הזהרתי ואני אמרתי שהם טעו וכל מיני דברים מן הסוג הזה זה טיעון נורא חזק ברמה האמוציונלית ומאוד חלש ברמה הסטטיסטית. וצריך מאוד להיזהר מכתובות שהיו תמיד על הקיר. דוגמה יפה לדבר הזה דוגמה יפה וקצת טריקית אפשר למצוא באיגרת שקראתי פעם של הרב שך. ושמה הוא מספר שלפני מבצע אנטבה אז היה ויכוח ציבורי האם באמת צריך לצאת למבצע זה היה מבצע עם סיכויי הצלחה קטנים והיה מבצע מאוד מורכב כן מאוד רחוק מהארץ באוגנדה וכולי. והשאלה הייתה שאלה גדולה האם צריך לצאת למבצע או לא צריך לצאת למבצע. בסופו של דבר יצאו למבצע כן והסוף ידוע. אבל הרב שך הביע אז עמדה שלדעתו לא נכון לצאת למבצע. סיכויי הצלחה מאוד קטנים הסיכוי שייפגעו חיילים הוא גדול ולכן לדעתו לא היה נכון לצאת למבצע. אחרי שעשו את המבצע והמבצע הצליח נהרג יוני נתניהו והיה שם עוד מישהו אני חושב דורה לא רע לא זוכר כבר את שמה כן עוד מישהי נדמה לי נפטרה שמה בעקבות העניין לא ישירות אבל בסך הכל זה נחשב כהצלחה לכל הדעות אז באו אל הרב שך אמרו לו נו הרב אתה רואה העסק הצליח. אז הרב שך כותב שם אומר מה זה מוכיח שהעסק הצליח? אני אמרתי שלא יצליח? אני אמרתי שהסיכוי שהוא יצליח מאוד קטן. זה שהסיכוי שיצליח מאוד קטן פירוש הדבר נגיד לא יודע מה נגיד שיש 5% הצלחה סיכוי להצלחה. אז אני אומר 5% יש סיכוי שזה יצליח. זה שבסוף זה הצליח מה זה מעיד? אולי זה ה-5% האלה שבאמת הצליחו. זה שאתה זה עוד פעם הכתובת הייתה על הקיר זה אותו אותו אותו אפקט כן זאת אומרת אתה מוכיח לי ממה שקרה שבדיעבד כן למפרע זאת אומרת מהתחלה אני טעיתי כי עובדה שמה שקרה לא תאם את הציפיות שלי. עכשיו מעבר לציפיות שלי צריך להבחין פה בין בין שני בין שני מצבים של. סיטואציה ראשונה שכולם חשבו מלכתחילה שהסיכוי שזה יצליח הוא קטן, לא היה ויכוח על זה. השאלה האם לבצע את זה למרות הסיכוי הקטן. בסדר? כולם, לא היה ויכוח על זה שהסיכוי הוא קטן. השאלה האם לבצע למרות שהסיכוי הוא קטן. במקרה שאם באמת זה היה הוויכוח, אז הרב שך לגמרי צודק. כי זה שבסוף זה הצליח מה זה מוכיח? גם אתה חשבת שזה חמישה אחוז שזה יצליח וגם אני חשבתי שחמישה אחוז שזה יצליח. אז החמישה אחוז האלה התממשו. אוקיי. אבל עדיין היה תשעים וחמישה אחוז שזה לא יצליח, ואני סברתי שעם זאת ההתפלגות לא נכון לצאת למבצע. מה ההצלחה הזאת מוכיחה? היא לא מוכיחה כלום. זה סיטואציה ראשונה. סיטואציה שנייה הוויכוח היה על עצם העובדה הזאת. נגיד שהרב שך אמר, לא יודע כי היו כאלה והיו כאלה, אבל הרב שך נגיד אמר שהסיכוי הוא חמישה אחוז שזה יצליח. ומישהו אחר אמר מה פתאום, יש סיכוי חמישים אחוז שזה יצליח או שבעים אחוז שזה יצליח. הוויכוח היה על עצם הסיכויים. כאן זאת כבר שאלה יותר טריקי, בגלל שעכשיו יכול לבוא הבן אדם ולהגיד הנה תראה זה הצליח, אז זה תומך בעמדתי שהסיכוי מלכתחילה להצלחה לא היה כל כך קטן. עכשיו זה כמובן לא הוכחה, כי חמישה אחוז שזה יצליח גם הרב שך הסכים שהיה. אבל זה כן טיעון שהוא לא מופרך לגמרי. זאת אומרת אם זה היה קורה עשר פעמים אז נדמה שכבר היינו מסכימים שזה טיעון יותר חזק, נכון? אם עשר פעמים היו עושים את זה וזה היה מצליח בשמונה מתוכן, אז אני חושב שבמקרה הזה מי שאומר שסיכויי ההצלחה הם שבעים אחוז ולא חמישה אחוז, יש לו קייס, יש לו טענה. עכשיו נכון, היה לנו רק ניסוי אחד. פעם אחת ניסינו והצלחנו. האם זה, האם זה מוכיח משהו? זה מוכיח קצת, מעט מאוד נגד הרב שך. מעט מאוד. כי מקרה אחד יכול להצליח, יכול שלא להצליח ובמקרה אחד ועוד פעם חוק המספרים הקטנים. וזה המקרה שהצליח, היו, היית עושה אחרי זה עוד עשרה מבצעים והם כולם היו נכשלים. ולכן הדוגמה האחת הזאת היא לא הוכחה חזקה נגד הרב שך, אבל כאן יש לה כבר איזשהו משקל מסוים, להבדיל מהסיטואציה הקודמת שבה הוויכוח היה אם כדאי לעשות ולא מה עם הסיכויים להצלחה. כי צריך להבין שבעצם זה קשור לתופעה שדיברתי על ההסתברות המותנית. כשאנחנו שואלים, שעומדים לצאת למבצע ואנחנו שואלים מה הסיכוי שזה יצליח, אז בעצם מה שאנחנו שואלים זה בהנחה שאנחנו מחליטים לצאת למבצע, מה הסיכוי שזה יצליח. הטיעון כנגד הרב שך בנוי על ההסתברות המותנית ההפוכה. בהנחה שזה הצליח, מה הסיכוי שההחלטה מראש הייתה החלטה מוצדקת. וכבר הבאתי כמה וכמה דוגמאות להבדל מאוד גדול בין הסתברות של בי בתנאי איי לבין הסתברות של איי בתנאי בי. וזה ממש לא בהכרח פרופורציונלי אחד לשני. יש כאן כל מיני גורמים שמכפלה, גורמי מכפלה שצריך לקחת בחשבון, דיברנו על זה בהרחבה בכמה מהשיעורים הקודמים. אז במובן הזה מצד אחד צריך להיזהר, מצד שני זה לא טיעון מופרך. אם יש לי רק מקרה אחד, זה הנתון היחידי שיש לי, והייתי צריך להמר האם הרב שך צודק שזה חמישה אחוז או מי שאומר שזה שבעים אחוז צודק, הייתי מהמר על השבעים אחוז. נכון שלא הייתי שם על זה הרבה כסף, אבל אם הייתי נאלץ לבחור אפשרות הייתי בוחר באפשרות של השבעים אחוז. ובמובן הזה זה כן מוכיח משהו, אבל עוד פעם במשקל מאוד קטן. זאת אומרת, לא חושב שהייתי זורק בגלל השיקול הזה את כל החישובים הסטטיסטיים או את כל ההערכות הסטטיסטיות שלי.
[Speaker B] אני חושב שכמו שהרב הסביר פעמים רבות, אנשי המקצוע מעמידים את הסטטיסטיקה, את הניתוחים, את המספרים. הרבנים מקבלים את ההחלטות הנורמטיביות. אוקיי.
[הרב מיכאל אברהם] וזה מה שאני אומר, זה הוויכוח הראשון.
[Speaker B] כי זה נשמע יותר שזה באמת מה שזה היה, לא שהרב שך החליט שזה עשרה אחוז.
[הרב מיכאל אברהם] הוויכוח השני שציירתי, אני לא נכנס לשאלה מה באמת היה, אני זה דיון עקרוני. אני אומר, הסיטואציה השנייה שציירתי זה שהיה ויכוח סטטיסטי. על זה היה הוויכוח. ואז השאלה בלי קשר לרבנים ולא רבנים, אני לא מתייחס לרב שך כרב אלא כבעל עמדה. זאת הייתה עמדתו. אז במובן הזה, אז אני אומר אם הוויכוח היה הוויכוח השני, יש איזשהו משקל מסוים לפחות להצלחה. אני אביא לכם אולי דוגמה שתמחיש את זה יותר. יש מה שנקרא פרדוקס העורבים של קארל המפל, פילוסוף של המדע. והוא אומר את הדבר הבא. אתם יודעים שקארל פופר, גם פילוסוף של המדע, גם של המדע, אמר שתיאוריה מדעית זה תיאוריה שניתן להעמיד אותה למבחן הפרכה. זה הקריטריון שלו למדעיות של תיאוריה. אוקיי? אז למשל התיאוריה שכל העורבים הם שחורים אפשר להעמיד אותה למבחן הפרכה. תבדוק עורב ותראה, אם הוא שחור אז בסדר, אם הוא ורוד אז הפרכת את התיאוריה. אוקיי? אז לכן זאת תיאוריה מדעית, התיאוריה שכל העורבים הם שחורים כי אפשר להעמיד אותה למבחן הפרכה. עכשיו לפי פופר, אם בדקתי עורב והעורב יצא ורוד, התיאוריה הופרכה. אבל אם בדקתי עורב והעורב יצא שחור לא קרה כלום, כי זה לא מוכיח את התיאוריה. יכול להיות שהעורב הבא יהיה ורוד. העורב הזה יצא שחור. אז פופר טוען שכל מה שאפשר זה רק להפריך תיאוריה, אבל אי אפשר להוכיח תיאוריה מדעית. עכשיו אחרים כנגדו, עוד פעם גם אצלו יש כל מיני התבטאויות, אבל אחרים כנגדו טוענים שנכון שאי אפשר להוכיח תיאוריה מדעית, אבל אפשר לאשש אותה. מה זאת אומרת? אם בדקתי עורב והוא יצא שחור, זה אושש את התיאוריה שכל העורבים הם שחורים. לא הוכיח אותה, אבל חיזק אותה בקצת. אם אני אמצא עוד עורב והוא יהיה שחור ועוד עורב והוא יהיה שחור וכן הלאה, זה ילך ויתחזק יותר ויותר. כמה שיותר ניסויים שאני אעשה וזה יאשר את התיאוריה, זה מאשש יותר את התיאוריה. או במילים אחרות, בניגוד למה שפופר הציג שתיאוריה יש רק אפשרות להפריך אותה, טוענים אלה שכנגדו לא, יש אפשרות להפריך אותה, אבל אם היא לא הופרכה אז לא שלא קרה כלום, אז היא אוששה. היא לא הוכחה, זה נכון, צודק פופר, הוכחה זה לא, אבל היא אוששה. וככל שאני מוצא יותר ויותר עורבים שחורים התיאוריה יותר ויותר מאוששת. זה הוויכוח העקרוני. עכשיו אומר קארל המפל, יש לו פרדוקס. מה הפרדוקס? התיאוריה כל העורבים הם שחורים שקולה לתיאוריה כל מה שאינו שחור אינו עורב. מסכימים? זאת אותה דבר. A גוררת B אז לא B גורר לא A. אם אני אומר כל העורבים הם שחורים, אני בעצם אומר מה שלא שחור לא יכול להיות שהוא עורב כי אם הוא היה עורב הוא היה שחור כי כל העורבים הם שחורים. נכון? אז שני המשפטים שקולים, זה פשוט ניסוח חיובי וניסוח שלילי של אותה תיאוריה. כל העורבים הם שחורים זה הניסוח החיובי, כל מה שאינו שחור אינו עורב זה הניסוח השלילי. אם שתי הטענות האלה הן שקולות, אז לאשש, בהנחה שאפשר לאשש את התיאוריה הראשונה, אפשר גם לאשש את התיאוריה השנייה. נכון? אין הבדל הרי הן שקולות. אז אם עכשיו אני אמצא ענן אחד שהוא לבן, אז אוששתי את התיאוריה שכל מה שאינו שחור אינו עורב. הנה, יש פה משהו שהוא לבן והתברר שהוא ענן, הוא לא עורב. אז זה דוגמה שאוששה את הטענה שכל מה שאינו שחור אינו עורב. אבל אם זה כך, אז הרי זה אושש את התיאוריה שכל העורבים הם שחורים כי הרי היא תיאוריה שקולה לוגית. לאשש את הטענה שכל מה שאינו שחור אינו עורב זה גם לאשש את הטענה שכל העורבים הם שחורים כי זה משפטים שקולים לוגית. אוששת את זה, גם אוששת את זה. ואז יוצא דבר נורא אבסורדי. יוצא שכל פעם שבדקתי עצם שהוא לא יודע מה, ענן לבן, עץ ירוק, כיסא חום, אוששתי את התיאוריה שכל העורבים הם שחורים. כל דוגמה כזאת תרמה עוד אישוש לתיאוריה שכל העורבים הם שחורים. על פניו זה נראה אבסורדי. מה לראות ענן לבן זה מאשש את התיאוריה שכל העורבים הם שחורים? אז המפל מביא את זה כראיה לטענתו של פופר שאין דבר כזה אישוש. אישוש זה פיקציה, סתם פסיכולוגיה. יש או הפרכה או הוכחה, והוכחה אי אפשר אז יש רק הפרכה. והאישוש אם היה דבר כזה אישוש, אז למצוא ענן לבן היה מאשש את התיאוריה שכל העורבים הם שחורים. איפה המפל טועה? בגלל שבאמת למצוא ענן לבן זה אישוש לתיאוריה שכל העורבים הם שחורים. נכון, זה אישוש מאוד מאוד חלש. למה? תחשבו על התיאוריה כל מה שאינו שחור אינו עורב. כמה עצמים לא שחורים יש בעולם? המונים. נכון? אז אם מצאתי דוגמה אחת וגם מאוד מגוונים, מכל מיני סוגים, העצמים הלא שחורים. יש בעלי חיים, יש דוממים, כל מיני. נכון? לכן בעצם כאשר מצאתי דוגמה אחת, האישוש לתיאוריה שכל מה שאינו שחור אינו עורב הוא אישוש מזערי. קיים, אבל מזערי, ממש קטן. וברמה הזאת זה באמת מאושש גם את התיאוריה שכל העורבים הם שחורים. אבל זה אישוש מאוד מאוד מאוד קטן. בשביל לאשש את זה באמת, אני אצטרך לעבור על מיליארדי מיליארדי מיליארדי אובייקטים ולראות בכולם שאם הם לא שחורים, הם לא עורב. אם אני אעבור על הרבה כאלה, זה באמת יאושש את התיאוריה שכל העורבים הם שחורים. יש נקודה חשובה נוספת שבעצם סדר העבודה. אני לא לוקח ענן ובודק מה הצבע שלו, זה לא שווה כלום. אני לוקח עצם לבן ובודק אם הוא עורב. אני צריך להתחיל מהצבע ואז לבדוק אם זה עורב או לא, לא להתחיל מעצם שהוא לא עורב ואז לבדוק אם הוא לא שחור. כי אני טוען שכל מה שאינו שחור אינו עורב, לא כל מה שאינו עורב אינו שחור. יש גם דברים שהם לא עורבים והם כן שחורים. לכן המשתנה הלא תלוי זה הצבע. המשתנה התלוי זה האובייקט, האם הוא עורב או לא עורב. ולכן צריך לבדוק עצמים שהם לא שחורים כשאני עוד לא יודע מה הם ואז לבדוק אם זה עורב או לא עורב. אם זה יצא לא עורב, זה באמת אישש את התיאוריה. ולכן הפרדוקס של המפל הוא לא פרדוקס. למה אני מביא את זה? בגלל שגם כאן, למה קל כל כך לפספס את האישוש שיש בדבר? כי האישוש הוא אישוש מזערי. זה מקרה אחד מתוך מיליארדי מיליארדי מיליארדים, ולכן האישוש שהוא נותן לתיאוריה הכללית הוא מאוד מאוד מאוד קטן. אז לכן הנטייה הראשונית לומר לא זה שטויות, זה לא אומר שום דבר. אבל לא נכון. ברמה העקרונית יש פה איזה שהוא סוג של אישוש קטן. אותו דבר גם עם מבצע אנטבה. אני אומר, זה נכון שיש סיכוי מאוד קטן שזה יקרה, יש סיכוי שזה יקרה, ויכול להיות שזה קרה במקרה. אז אם עשיתי ניסוי אחד, זה אושש בקצת את הטענה שיש סיכויי הצלחה לא רעים למבצע כזה. זה אושש בקצת, אבל זה אושש. אי אפשר להגיד שזה לא, אין לזה שום משמעות. אם הייתי חוזר על זה עוד כמה פעמים, זה כבר היה אישוש יותר משמעותי, יותר מאשר אצל העורבים כמובן. אז לכן הרבה פעמים אנחנו צריכים להיזהר כשאנחנו אומרים שאין שום אישוש, זה לא מדויק. לפעמים יש אישוש קטן ואם נחזור על זה האישוש יגדל, אבל לא נכון לומר שאין פה אישוש בכלל.
[Speaker D] רק רוצה להגיד דבר אחד, זה מאוד קשה להוכיח אירועים היסטוריים, נגיד קח את הסכם מינכן, אוקיי? אז צ'מברליין חשב שזה הסכם טוב, וצ'רצ'יל צעק אוי ואבוי. אולי צ'מברליין צדק? תראה, גם בהסכם מינכן חמישה אחוז מהמקרים יכול להתפקשש, אולי עשרה אחוז, אולי זה המקרה. הסכם אוסלו אותו דבר, כל הדברים האלו. נכון. נכון. אז בעצם ההיסטוריה לא יכולה להוכיח לנו כלום.
[הרב מיכאל אברהם] לא היסטוריה. העובדות כשלעצמן, העובדות הערומות לא מוכיחות כלום. אז מה כן? מה שאפשר זה ניתוח יותר שיטתי.
[Speaker D] כן, אבל אין לנו למה להקביל את זה. האם מתוך אלף הסכמי מינכן כמה הצליחו?
[הרב מיכאל אברהם] אין למה לעשות פה, אין
[Speaker D] לנו עבודת מחקר על הדבר הזה. אנחנו לא יכולים לעשות דבר כזה, זה תמיד אירועים שונים.
[הרב מיכאל אברהם] אין אלף מינכן, אבל היו הסכמים שונים שיש להם את אותם מאפיינים, ואתה יכול לנסות ולבודד משתנים ולהסיק מסקנות כשאנחנו יודעים שהיסטוריה זה לא פיזיקה. נכון. זה לא מדע מדויק.
[Speaker D] אבל זו תצפית שהיא
[הרב מיכאל אברהם] קצת יותר מובהקת מאשר הכתובת הייתה על הקיר. הכתובת הייתה על הקיר זו טענה חלשה מאוד.
[Speaker D] אם אני לא טועה באמת פופר נראה לי באמת גירד גם על ההיסטוריה בעצם, אולי בגלל זה. בדיוק.
[הרב מיכאל אברהם] אף אחד לא ניצל מנחת זרועו. כן. בכל אופן, על הפסיכולוגיה אחרי זה קצת חזר בו אני חושב, אבל אני מסכים איתו בכל מקרה. אבל הטענה, מה שאני רוצה להוסיף פה זה עוד נקודה חשובה. יש מקום לשיקולים האפריוריים בלי סטטיסטיקה. אם אני חושב שזה הסכם גרוע, הסכם מינכן, או שהיציאה למבצע אנטבה היא חסרת סיכוי, ויש לי נימוקים טובים לעניין הזה, זה שיקול שהוא בהחלט רלוונטי. מה שאני כל מה שאני טוען זה שמה שקרה בדיעבד הוא כשלעצמו לא יכול להכריע. אבל אם יש לי טיעונים טובים שמראים למה יש סיכוי מאוד קטן להצליח במבצע כזה, אז גם אם זה הצליח בסוף, אני לא אוותר עליהם, בטח לא אם זה קרה פעם אחת. להיות אמפיריציסט גדול מדי. ללכת רק על בסיס העובדות והסטטיסטיקה. לא, יש משקל לאינטואיציה, יש משקל לשיקולים ראשוניים, יש משקל להיגיון, ועדיין צריך להיזהר לשני הכיוונים. כי השיקולים הראשוניים האלה זה בדיוק הסיפור שממנו מזהיר כהנמן. הסיפור הזה שמתלבש על מספרים קטנים והופך אותם לנורא הגיוניים. קיצור, החיים מסובכים. צריך להיזהר כשמסיקים מסקנות. לא באתי פה לתת אלגוריתמים אלא להצביע על פגמים שיש באלגוריתמים אחרים. אני רוצה לסיים בדוגמה משעשעת במיוחד לשימוש בסימנים. סימנים יש בהם ממש אין בהם ממש, כן הגמרא דנה, אז בואו תראו דוגמה משעשעת להפליא, אני אשתף אתכם במסך. צירופי מקרים בדרך לזכייה של ארגנטינה בגביע העולם. מדובר על המונדיאל האחרון. אוקיי? אז כותב הבחור, אני מניח שהוא ארגנטינאי זה מתאים לו, ירון רבלסאצ'י, לא יודע מהו כזה. לאורך כל החודש האחרון מאז זכיית המונדיאל הרשת הוצפה בצילומי מסך וסרטונים של סימנים שונים מהעבר ובעיקר ממונדיאל 86 שגם שם ארגנטינה זכתה, שרמזו כביכול על הזכייה העתידית של נבחרת ארגנטינה בגביע העולם. אז בואו תראו כמה סימנים. סימנים הרי הם כסימנים מה שנקרא. רואים פה את מראדונה? כן. אז נתחיל עם הדוגמה הראשונה. בתמונה למעלה ובלב של כל ארגנטינאי, כן? שבועות ספורים לפני תחילת המונדיאל בקטאר התחילה לרוץ ברשת התמונה של דייגו, מראדונה, לאחר הזכייה באותו מונדיאל ב-86. אותה יד שנגעה בכדור בדרך לשער, יד האלוהים המפורסם, כן הרי הוא הבקיע שער עם היד, נראית בתמונה כשהיא נוגעת תאמינו או לא בדגל קטאר. שימו לב, פה, אתם רואים את זה? כנראה שזה אני לא יודע מה הוא התכוון לא מכיר את כנראה שזה דגל קטאר. זאת אומרת היד הזאת נוגעת, אה לא, סליחה, זה כנראה הסימון הזה. היד הזאת נוגעת בדגל קטאר. זה היד שבה הוא הבקיע את הגול. הנה החץ מסמן את זה. אוקיי? אז לא יכול להיות מקרה הרי בדיוק דגל קטאר. הלאה. יש ריאיון של מראדונה ב-2004. שימו לב מה כתוב מאחורה, 18 זה דצמבר בארגנטינאית. 18 בדצמבר זה כמובן למטה כתוב, מה כתוב פה בארגנטינאית? כתוב פה המתנה שלנו לסוף השנה. ו-18 ל-12 זה בדיוק התאריך שבו הם זכו במונדיאל 18 שנה אחר כך. זה היה ב-2004. 18 שנה אחר כך, 2022 או 23 לא יודע, 19 שנה אחר כך הם זכו לקראת סוף השנה, כן? 18 לדצמבר זה כמעט כמעט סוף השנה, המתנה לסוף השנה עם התאריך 18 לדצמבר ומראדונה הזוכה הקודם. הלאה.
[Speaker D] הוא כנראה לא התראיין בשום תאריך אחר לשום מקום. לא שומע? הוא כנראה לא התראיין בשום תאריך אחר לשום מקום.
[הרב מיכאל אברהם] כן כנראה. אהבה בשחקים. יש סרט אייקוני של טום קרוז, כן? יצא לאקרנים בשנת 86 והפך מיד להצלחה קופתית. גרסת ההמשך של הסרט ששמו המקורי הוא טופ גאן יצאה תאמינו או לא השנה, בדיוק באותם שנים שבהן ארגנטינה זכתה במונדיאל. הסיפור הנחמד הוא שגרסת 2022 הייתה אמורה לצאת כבר לפני שנתיים, אבל מגפת הקורונה הובילה לדחיית הסרט וזכייתה של ארגנטינה. הקורונה גרמה גם לסרט וגם לזכייה של ארגנטינה בדיוק ההמשך של הסרט שיצא ב-86 הזכייה הקודמת. חכו עוד לא סיימנו. הכוכב הגדול של הגמר זה היה השוער של הגמר האחרון של 2023 2022 אמיליאנו דיבו מרטינס. כן? עוד לפני המונדיאל פורסם לאורך כל הגמר. היסטוריה רק שלושה שוערים לא שיחקו עם הספרה אחת על הגב. פיליול בשבעים ושמונה שזה הגביע הראשון של ארגנטינה, פומפידו בשמונים ושש שזה הגביע השני, ודיבו מרטינז בעשרים עשרים ושתיים, הגביע השלישי. כן, סימנא מילתא. מה קורה אצל מסי ידידנו? עוד אגדה ארגנטינאית. מסי נותן שם שיחת מוטיבציה לחבר'ה בחדר ההלבשה, ומה שרואים פה, החולצה היחידה שרואים עם מספר עליה, זה חולצה מספר שמונה עשרה. בדיוק התאריך שמונה עשרה לשנים עשר של המונדיאל שבו הם זכו. וגם את זה עוד לא סיימנו. שימו לב. באיזו שעה שיחקה ארגנטינה בגמר העולם בשמונים ושש? שתים עשרה בצהריים שעון ארגנטינה. ובאיזו שעה היה הגמר ביום ראשון של המונדיאל האחרון? כמובן, שתים עשרה בצהריים, אין צורך לומר. הלאה, דוגמה הבאה. השופט ששפט בגמר בין ארגנטינה לצרפת, הפולני סימון מרצ'יניאק, נולד בשבעה לראשון שמונים ואחת. למה הפרט הזה מרגש כל כך? כי מתברר שהיו ארגנטינאים שחפרו את הרשת וגילו שהשופט בגמר של שמונים ושש, הברזילאי רומואלדו פילאו, נולד בשבעה לראשון שלושים ותשע. שבעה לראשון ושבעה לראשון. שני השופטים. וכמובן המקרה האחרון המחשבון. עשרים עשרים ושתיים זה השנה שהם זכו, ואלף תשע מאות שמונים ושש זה השנה הקודמת שהם זכו עם מראדונה. מחלקים את עשרים עשרים ושתיים באלף תשע מאות שמונים ושש, מה שמקבלים זה אחת אפס בתאריך השמונה עשרה לשנים עשר. פרט שולי, הניצחון לא היה אחת אפס. אבל זה בכל זאת יפה. היה ניצחון בשמונה עשרה לשנים עשר. אוקיי? עכשיו למה זה משעשע? בגלל שהמון אנשים צוחקים על הצירוף מקרים הזה, שעל פניו בכל זאת נראה די מרשים, אם כי יש דוגמאות פחות טובות ויותר טובות, אבל המכלול נשמע מרשים, לא? אבל הם עושים בדיוק את אותו דבר בהקשרים אחרים. מהניסים של הכדורים שפוגעים בכיס, דרך הניסים של הטילים שעפים בעוטף עזה ולא פוגעים באף אחד, המשך בדילוגים בתורה ומציאת הקודים שם, וכן סאדאת והרוצח שלו אחד ליד השני. כל הדברים האלה זה בדיוק אותה תופעה. מה יושב פה מאחורי העניין הזה? תראו, כשאני מסתכל על שני משחקים כאלה, יש לי מיליוני פרטים שיכולתי לבדוק. תאריך הלידה של כל אחד מהשחקנים, תאריך הלידה של השוער, תאריך הלידה הממוצע של השחקנים, תאריך הלידה של אמא של כל אחד מהשחקנים, של אבא של כל אחד מהשחקנים, ושל האח הבכור של כל אחד מהשחקנים. תאריך הבר מצווה של כל אחד מהם, תאריך הלא יודע מה, זה רק תאריכים. וחוץ מזה הגובה של השחקנים, הגובה של השוערים, החציון של הגיל של השחקנים ושל השוערים. אינספור נתונים, אינספור. אתם מבינים שברגע שאני אבדוק אינספור נתונים כאלה על שני משחקים, אני תמיד אמצא עשר דוגמאות מדהימות מהסוג שראינו עכשיו, אפילו מדהימות יותר, הם פשוט לא חיפשו מספיק. אני בטוח שאני יכול למצוא דוגמאות יותר מדהימות. הבעיה היא שיש כל כך הרבה פרמטרים לבדוק, שאין שום סיבה בעולם שלא יהיו עשרה מיוחדים מתוכם. וזאת אגב אחת הטענות והזכרתי את זה כשדיברתי על הגורלות ועל הקודים בתורה, שאנחנו בעצם כמה דברים אנחנו יכולים לבדוק בתורה. מיליארדים של אירועים שהיו לאורך ההיסטוריה ושל אישים וכולי. נגיד שאני אמצא מתוכם אלף עם איזה קורלציה מעניינת. מתוך מיליארדים אני תמיד אמצא אלף. עכשיו אני כותב ספר עם אלף מקרים מדהימים שמצאתי בתורה. מי לא חוזר בתשובה מיד אחרי זה? למה? כי יכולתי לבדוק מיליארדי מיליארדים של אנשים ושל אירועים ותאריכים ומה שאתם רוצים, מתוכם מצאתי אלף, שזה סיכוי סביר, אין שום בעיה למצוא אלף, והאלף האלה, כשאני מציג לכם את האלף האלה, זה מדהים. אני מוצא בדיוק את סאדאת ליד הרוצח שלו ואת לא יודע מה, את שמות נשיאי ארצות הברית לפי האלף-בית אחד ליד השני, ואני לא יודע מה, מה שאתם רוצים. אתם יודעים כמה דברים אפשר לבדוק? כמה עובדות היו בהיסטוריה של העולם? אז מה הבעיה למצוא אלף דוגמאות ממש מרשימות שהרוצח של סאדאת נופל ישר על סאדאת בטקסט? במיוחד אם אני קצת משחק עם האלגוריתם שמחפש את זה, וזה מה שדיברתי בפעם הקודמת. עכשיו אני מדבר על אספקט אחר, לא על משחק עם האלגוריתם, אלא על בחירת תוצאות משמעותיות. אם אני בוחר את התוצאות מתוך סך כל התוצאות, אז אין בעיה למצוא תמיד אלף תוצאות משמעותיות. אני אעשה מיליארד ניסיונות ואבחר את האלף המשמעותיים. אוקיי? הנה יש פה מישהו מביא הוכחה לישו מן התורה. כן, בטוח שאפשר למצוא, אין שום בעיה. כמו שאפשר למצוא את משה רבנו בבהגווד גיטא, איך קוראים לזה ההודית, אני יודע, בכתבים ההודיים. אז הדברים האלה, הניסים הסטטיסטיים האלה, הם נובעים מעובדה מאוד פשוטה. ברגע שיש לי אינספור אפשרויות ואני יכול לבחור באיזה מהמקרים אני מתמקד, אז אני פשוט אבדוק את כל המקרים, אקח את האלף שלגביהם זה הצליח ואכתוב ספר עם אלף מקרים מדהימים שקרו בעוטף עזה, או שקרו בספר בראשית, או שקרו באני לא יודע איפה, במלחמת יום כיפור. אוקיי? ואין שום בעיה לכתוב ספר ניסים כזה להודות ולהלל ולשבח לשמו הגדול על כל הניסים שהוא עשה, ולשכוח את תשעים ותשעה אחוז של הניסים שהוא לא עשה. תמיד אפשר לבחור תוצאות משמעותיות אם יש לי אוסף מספיק גדול של תוצאות. וזה כשל, גם כן, בן דוד של חוק המספרים הקטנים. זאת אומרת, זה כשל מאוד מאוד נפוץ, בטח בחשיבה הדתית. אבל אתם רואים, גם החשיבה של הארגנטינאים על כדורגל זאת חשיבה דתית כידוע. ולכן קל מאוד ליפול בסוג כזה של מסקנות סטטיסטיות כאשר אני בוחר את התוצאות מבין כלל התוצאות. זה כבר לא ממש חוק המספרים הקטנים, אלא זה לייצר את הקבוצה של המספרים הקטנים באופן מכוון. אוקיי? זה כבר ממש רמאות אמור להיות. טוב, נדמה לי שכאן אני אעצור עם ענייני הכשלים. אם יש הערות או שאלות.
[Speaker D] אני זוכר שפעם מישהו שאל אותי, אולי היקום לא כזה מופלא, יכול להיות שהיה אינסוף יקומים שנוצרו ונעלמו וכולי, והנה אנחנו אחד מתוך אלו שכן הצליח.
[הרב מיכאל אברהם] אותו טיעון, נכון.
[Speaker D] אני מניח שאולי תהיה התייחסות לזה בהמשך כי זה טיעון.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, טיעון טוב. אני כתבתי על זה ב"אלוהים משחק בקוביות" והסברתי למה בכל זאת אני חושב שזה לא נכון. אבל הטיעון הסטטיסטי הוא טיעון נכון. השאלה רק מה המסקנה שעולה ממנו.
[Speaker B] אפרופו יקום, עכשיו זה עשרים ושמונה מיליארד שנה.
[הרב מיכאל אברהם] לא שומע?
[Speaker B] אפרופו יקום, עכשיו זה עשרים ושמונה מיליארד.
[הרב מיכאל אברהם] עוד לא הייתי שם על זה את הראש, אתה יודע, שמפרסמים בעיתון איזושהי תוצאה של מישהו זה עוד לא אומר הרבה. טוב, תוצאות יש הרבה. צריך לראות. בסדר, יכול להיות שזה נכון, זה גם לא משנה הרבה, אבל הייתי מחכה עוד קצת אחרי הכותרת בעיתון. עוד מישהו?
[Speaker G] הרב, האמת לי יש שאלה. הרב הזכיר את זה ממש בדרך אגב, לא בקשר לשאלה, בדרך אגב הרב הזכיר, מישהו שאל אותו שאלה לגבי הצו הקטגורי, הרב ניסה להגיד שהצו הקטגורי מורה לנו להיכנס למקלטים, והרב אמר, הצו הקטגורי מורה עליך להיכנס למקלט כי אתה תפגע בי אם תמות. אבל מתוך דבריו של הרב היה נשמע שאין שום עניין, זאת אומרת, האם יש איזשהו צו קטגורי גם לאסור על להתאבד במקרה שאני לא פוגע באף אחד? אני עד עכשיו חשבתי שכן. למה? כי אני לא רוצה שיהיה חוק כזה שכולם יתאבדו. כאילו אם לי רע ו…
[הרב מיכאל אברהם] זה קצת מרחיק לכת, כי אפשר לדחות את זה בכמה צורות. קודם כל שכולם יתאבדו, אז מה קרה?
[Speaker G] לא, בהנחה וזה חוק שאני לא רוצה שיקרה.
[הרב מיכאל אברהם] בהנחה שכן אז בסדר, אבל בהנחה שגם אני לא רוצה שכולם יהיו מטר שמונים, אז כדאי לעשות ניתוח קיצור רגליים כדי לא להיות מטר שמונים?
[Speaker G] לא, אני מתכוון ככה, במקרה שבו אני רוצה חברה שתהיה בריאה וטובה ושיהיה נעים וכולי. אז יש איזשהו מניעה קטגורית, אף
[הרב מיכאל אברהם] אחד לא יסבול מזה שלא תהיה חברה או שהיא לא תהיה בריאה, כי אף אחד לא יהיה פה כדי לסבול מזה.
[Speaker G] לא לא, אבל זה בדיוק מה שאני אומר. אם נניח ואני רוצה שאנשים…
[הרב מיכאל אברהם] אם בהנחה שכן אז לכאורה אתה צודק, וגם על זה אפשר לדחות את זה כמו שדוחים הרבה פעמים טיעונים מכוח הצו הקטגורי, כי אפשר להגיד שהחוק הכללי הוא שרק מי שרוצה שיתאבד. לא הייתי רוצה שכולם יתאבדו, אבל אני כן מוכן לאפשר למי שרוצה להתאבד, כי אני יודע שרק מעט מאוד רוצים בזה. ולכן תישאר עדיין חברה. כן, זה אני מקבל. איך להגדיר את החוק הכללי?
[Speaker G] זה פשוט שונה ממה שהרב הציע בנוגע לריצה למקלטים. זאת אומרת, יש עליי חובה להיכנס, לרוץ למקלט, לא כי אני רוצה שעשרה אנשים שיגרמו, לא בגלל העשרה אנשים שיפגעו ביכולות האסטרטגיות של המדינה, אלא פשוט כי אני לא רוצה שעשרה אנשים במדינה ימותו. לי, אם בא לי להסתכן בעצמי, אבל.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, אני, זה לא הצו הקטגורי. אתה אומר, אני צריך לא לרוץ למקלט כי אני לא רוצה שעשרה אנשים ימותו וזה האינטרס של המדינה, לא קשור לצו הקטגורי. עכשיו אני אומר בסדר, אבל אם אני אישית לא ארוץ למקלט וכל האחרים יעשו מה שהם עושים, הרי זה לא תלוי במה שאני עושה, אז למה שאני ארוץ למקלט אפילו אחרי השיקול הזה? זה נכנס לצו הקטגורי. אתה מבין מה אני אומר? אני חושב שהטענה של הצו
[Speaker G] הקטגורי לא באמת תלוי בתוצאה, הוא במעשה. אתה אומר שהצו הקטגורי לא תלוי בתוצאה אלא במעשה, זה מה שניסית לומר, לא?
[הרב מיכאל אברהם] זה משקף את העובדה הזאת. הטענה שלי זה שהטיעון שאני צריך לרוץ למקלט, או כולנו צריכים לרוץ למקלט כדי שלא יהיו עשרה שיפגעו, זה לא שייך לצו הקטגורי. זה צו מוסרי כלפי העם שלי. הצו הקטגורי נכנס בשלב הבא, כי בשלב הבא אני יכול לשאול את עצמי, אוקיי, קיבלתי את זה, אבל עכשיו, אם אני אישית לא ארוץ למקלט, כל האחרים ירוצו כי הם טמבלים, אבל אני לא ארוץ למקלט לבד, ואני גם לא אגלה לאף אחד כדי שלא ישפיע על אף אחד, אז מה הבעיה? הרי אין סיכוי שאני אפגע, לכן בעצם מה הבעיה בזה? כאן מגיע הצו הקטגורי. הצו הקטגורי אומר, בסדר, אבל כמוך כולם יכולים לעשות את אותו שיקול, ואם כולם היו עושים את השיקול הזה, אז היו עשרה שנפגעים והיה רע. כן. הצו הקטגורי זה לא הפגיעה בעשרה שהיא פגיעה ציבורית, זה שיקול מוסרי בסיסי. הצו, או שיקול אסטרטגי בסיסי, לא מוסרי, והצו הקטגורי זה השלב הבא.
[Speaker G] שלב הבא, כן. כן, בסדר גמור.
[Speaker B] זה כמו של מס.
[הרב מיכאל אברהם] כן. עוד מישהו?
[Speaker G] גם רציתי לשאול לגבי הברבור השחור, זה גם כן שאלה שלא כל כך קשורה לגבי הברבור השחור שהרב דיבר עליו עם וורן באפט. האמת היא שיש פתרון, אני חושב פתרון יחסית פשוט, אני יכול לקבוע מכאן ולהבא לבחון דווקא את וורן באפט חמש שנים קדימה. נכון. כן.
[הרב מיכאל אברהם] זה
[Speaker G] לא
[Speaker D] יעזור לי.
[הרב מיכאל אברהם] אם וורן באפט נגיד בולט לבד אחרי שהוא היה אמור בעצם לסיים את ההצלחות שלו, זה אותו דבר בערך כמו שהצעתי קודם, זה בחינה דומה. אם אני אמשיך לעקוב אחרי וורן באפט זה בעצם כמו להגיד, הוא לא מציית להתפלגות הצפויה.
[Speaker G] כן, אני חייב לומר, אני פשוט אחרי ששמעתי את הדיון הזה על וורן באפט אמרתי מעכשיו אני עוקב דווקא אחריו, נראה מה יהיה עוד חמש שנים.
[הרב מיכאל אברהם] תעדכן אותנו.
[Speaker D] או זה בעיה שגם אם הוא יגלה הוא לא יהיה אמיתי, זה לא מוכיח כלום. מה? אם גם אם הוא ייכשל עכשיו, ובהנחה שהוא באמת היה גאון גדול ולא סתם תוצאה, אין שום הוכחה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא אומר שאם הוא ייכשל אין הוכחה, אבל אם הוא יצליח אז כן יש לא הוכחה, אישוש.
[Speaker D] אישוש, כן. הגענו לגבי כי עדיין יש גם באקראי יכול להמשיך לה לה פה הורדנו עוד שכבה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, נו, תזרוק את הסטטיסטיקה לפח. אנחנו מדברים שכן עובדים עם סטטיסטיקה. נכון שעם סטטיסטיקה זה לא ודאות, אבל סטטיסטיקה זה הכלי הכי טוב שיש לנו בתנאי אי ודאות.
[Speaker D] אז עד גיל שמונים זה לא הספיק הסטטיסטיקה, אז עוד שנתיים קדימה זה כאילו מה הנושא שמכאן ואילך? כאילו מה עוד שנתיים יוסיפו לנו פה מתוך ההתפלגות?
[הרב מיכאל אברהם] קודם כל עכשיו וורן באפט מסומן אצלנו, מה זאת אומרת? עד עכשיו הוא היה אחד מרבים, עכשיו הוא מסומן. ועכשיו אני רוצה לראות, הבן אדם המסומן הזה אני עוקב אחריו, זה משהו אחר לגמרי. אוקיי. עד עכשיו לא סימנתי את וורן באפט מראש, אלא וורן באפט היה האיש ששרד עד עכשיו, אבל זה היה יכול להיות כל אחד אחר. ברגע שאני מסמן אדם קונקרטי הבדיקה היא אחרת לגמרי, או בעלת משמעות אחרת לגמרי. זה כמו ההבדל בין למצוא משהו שהוא לא שחור ולוודא שהוא לא עורב, לבין לקחת משהו שהוא לא עורב ולראות אם הוא לא שחור. הראשון הוא אישוש, השני לא.
[Speaker G] זה כמו הרב דיבר על זה גם בטיעון הפיזיקותאולוגי שלו שהוא אומר שהיקום הוא כרגע מיוחד, שיש מיוחדות ליקום, אז בעצם אני מגדיר את וורן באפט כמיוחד ומעכשיו אני מסתכל דווקא עליו.
[הרב מיכאל אברהם] הוא מיוחד באופן שמוגדר אפריורית. כן, זה הנקודה, לא שאני מסתכל עליו, אלא המיוחדות שלו מוגדרת אפריורית. הטענה של הרבה אתאיסטים זה שהמיוחדות של היקום היא לא, אין בה שום דבר מיוחד, כמו סדרה של הטלות קובייה. כל כל סדרה של הטלות קובייה היא מאוד מיוחדת. הסיכוי הוא אותו סיכוי כמו שש שש שש שש, בדיוק אותו דבר. אבל זה הסברתי לא פעם שיש הבדל בין נדיר לבין חריג או מיוחד. כל סדרה היא נדירה, אבל לא כל סדרה היא חריגה. וגם היקום שלנו, זה שהוא נדיר זה באמת לא אומר הרבה. הטענה שלי זה שהוא חריג, וחריג זה כבר משהו א-פריורי.
[Speaker G] כן. טוב, תודה רבה הרב.
[הרב מיכאל אברהם] בבקשה. אוקיי, זהו, שיהיה שבת שלום להתראות. זה היה השיעור האחרון עד אלול, באלול תבוא הודעה.
[Speaker B] שבת שלום.
[הרב מיכאל אברהם] רגע, לא, היום בעצם לא, רגע, כן, כן, היום כן. שבוע הבא זה כבר תשעה באב.
[Speaker H] אבל הקורס הזה ממשיך או שהוא נגמר?
[הרב מיכאל אברהם] כן כן, אנחנו נמשיך. להתראות.