ענייני תשובה – שיעור 2
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מבנה שלושת המפגשים באלול ונקודת המוצא על מצוות תשובה
- הרב קוק, “העבודה צורך גבוה”, והשתלמות הקדוש ברוך הוא דרכנו
- פרדוקס החץ של זנון, מהירות כפוטנציאל, והאנלוגיה לתשובה
- פוטנציאל ההשתלמות אצל הקדוש ברוך הוא, מימושו אצלנו, ותלות בבחירה
- ספר יונה, קל וחומר על הקיקיון, וסליחה כתלות ב“עבודה צורך גבוה”
- קטע על צלם אלוקים וכוח הדיבור
- שינוי משמעות “בעל תשובה” בדורות וההבחנה בין חזרה להתקרבות
- הגדרת חטא כחולשת רצון והטענה הפרדוקסלית שאין חטא כזה
- מעבר מתיקון התנהגות לתיקון תפיסות והטענה ששינוי אידיאולוגי יזום בלתי אפשרי
סיכום
סקירה כללית
הדובר ממשיך את מהלך השיעורים באלול על מצוות התשובה ומעמיד את ערכה בעיקר בתהליך ההתקדמות ולא רק בתוצאה של מחיקת חטאים או הגעה למצב רוחני מתוקן. הוא מציג על פי *אורות הקודש* של הרב קוק תפיסה שבה ההשתלמות עצמה היא שלמות, ולכן כביכול יש “עבודה צורך גבוה” שבה בני האדם מאפשרים מימוש של פוטנציאל השתלמות שאינו יכול להתממש אצל הקדוש ברוך הוא עצמו. בהמשך הוא מדגים את ההבחנה בין פוטנציאל למימוש דרך פרדוקס החץ של זנון ומושג המהירות, ומיישם זאת על “מהירות רוחנית” של תשובה. לאחר הפסקה הוא עובר להגדרות שונות של “בעל תשובה” ולבעיה הפילוסופית של חולשת הרצון, ומפתח טענה שלפיה חטא מחייב גם תיקון תפיסות ולא רק התנהגות, אך אז עולה פרדוקס של שינוי אידיאולוגי יזום.
מבנה שלושת המפגשים באלול ונקודת המוצא על מצוות תשובה
הדובר קובע שיש שלוש פגישות, כשהשנייה מתקיימת כעת והשלישית ביום חמישי הבא אחרי ראש השנה. הוא מתאר שבפגישה הראשונה התחיל ממצוות תשובה ושאל אם בכלל אפשר להגדיר תשובה כמצווה בפני עצמה. הוא מייחס ל*משך חכמה* הנחה שלפיה תשובה נועדה להביא את האדם למצב רוחני טוב יותר ולהיפטר מן העבירות, ולכן לכאורה אין צורך במצווה נפרדת מעבר לציוויים והאיסורים עצמם. הוא מציב מול זה תפיסה הפוכה שבה ערך התשובה נמצא בתהליך ההתקדמות עצמו ולא רק בתוצאה, כך שהתנועה לקראת מצב רוחני גבוה יותר היא בעלת ערך מצד עצמה.
הרב קוק, “העבודה צורך גבוה”, והשתלמות הקדוש ברוך הוא דרכנו
הדובר אומר שבקטעים ב*אורות הקודש* הרב קוק מעמיד בסיס פילוסופי לכך שההשתלמות היא אחת השלמויות, ולכן מן הדין שתהיה גם אצל הקדוש ברוך הוא שהוא “הישות בעלת כל השלמויות”. הוא מציג את הפרדוקס: אם הקדוש ברוך הוא מושלם, אין לו לאן להתקדם ולכן אינו יכול להשתלם, והרב קוק מסביר שבגלל זה נברא העולם ובני האדם חסרים ותובעים לתקן ולהשלים. הוא מביא את הביטוי “העבודה צורך גבוה” ואת דברי האר”י ז”ל על הפסוק “תנו עוז לאלוהים” כטענה שיש דברים שהקדוש ברוך הוא “לא יכול לעשות בלעדינו”, והרב קוק מפרש שהנקודה היחידה היא ההשתפרות, מפני שהוא “לא יכול להשתפר” ואנחנו “נבראנו כדי להשלים אותו”. הוא מדגיש שיש כאן תלות: בלעדינו הקדוש ברוך הוא אינו שלם, ואם נבחר ברע גם אז הוא לא יהיה שלם, והוא קושר זאת לכך שזו אמירה “דוקרת לעין” מול תפיסות מקובלות כגון דברי הרמב”ם בהתחלת היד החזקה ש“כולם נמצאים אלא מאמיתת הימצאו והוא לא צריך אותם”, ולכן הראשונים קוראים לכך “סוד העבודה צורך גבוה”.
פרדוקס החץ של זנון, מהירות כפוטנציאל, והאנלוגיה לתשובה
הדובר משתמש בפרדוקס החץ במעופו כדי להבדיל בין מצב של “מהירות” לבין שינוי מקום בפועל, וטוען שמהירות היא “פוטנציאל לשינוי מקום” הקיים גם בנקודת זמן בדידה, בעוד שינוי המקום דורש קטע זמן. הוא טוען שהזיהוי המקובל של מהירות עם “מקום חלקי זמן” הוא הגדרה אופרציונלית של חישוב ולא הגדרה מהותית, ומביא את ההבחנה המתמטית בין נגזרת כערך בנקודה לבין דרך חישובה. הוא מסביר את זנון כערבוב בין “החץ עומד במקום” לבין “החץ נמצא במקום”, כי “לעמוד” כולל מהירות אפס בעוד החץ נמצא במקום עם מהירות שאינה אפס. הוא נותן דוגמה של גוף שנזרק לקיר: ברגע הפגיעה יש מהירות, אך המקום לא משתנה ברגע הבא בגלל הקיר, והפוטנציאל יכול לצאת אל הפועל בצורות אחרות כגון התחממות, מה שמראה שמהירות אינה סינונימית לשינוי מקום. הוא מעביר את המודל הזה לתשובה וטוען שיש “מהירות רוחנית” שבה ערך התשובה הוא עצם הפוטנציאל וההתקדמות על הציר הרוחני, לא רק ההגעה לתוצאה של מצב מתוקן.
פוטנציאל ההשתלמות אצל הקדוש ברוך הוא, מימושו אצלנו, ותלות בבחירה
הדובר דוחה פתרונות של “זיהוי מטאפיזי” בינינו לבין הקדוש ברוך הוא שעלולים להוביל לפנתאיזם, ומציע מודל שבו לקדוש ברוך הוא יש את הפוטנציאל להשתלם “כמו מהירות”, אך הפוטנציאל אינו יכול לצאת אצלו מן הכוח אל הפועל בגלל שלמותו. הוא אומר שהפוטנציאל מתממש אצלנו בלבד, ומביא הנחה בדומה לאנסלם בראיה האונטולוגית שפוטנציאל “יש לו ערך מלא רק אם הוא מתממש במציאות”. הוא מוסיף שהקדוש ברוך הוא נתן בחירה, כולל האפשרות “לא להשתפר”, והוא מצפה לבחור בטוב, כך שכאשר בוחרים בטוב מתקיימת יציאה מן הכוח אל הפועל של פוטנציאל ההשתפרות שנמצא אצלו, ובכך “זה משלים אותו”. הוא מביא גם את דברי הרמח”ל “טבע הטוב להיטיב” וטוען שלא מספיק רצון להיטיב אלא צריך שהרצון יתממש בפועל כדי להגיע לשלמות.
ספר יונה, קל וחומר על הקיקיון, וסליחה כתלות ב“עבודה צורך גבוה”
הדובר מפרש פרשנות מקובלת שלפיה ספר יונה כולו נסוב על הוויכוח אם ראוי לסלוח אחרי תשובה, כאשר יונה טוען שהחוטאים צריכים “לחטוף” במידת הדין ולכן בורח משליחותו. הוא מציג את הקל וחומר בסוף הספר על הקיקיון ואת הקושיה שהקל וחומר נראה מופרך כי יונה לכאורה חס על עצמו ולא על הקיקיון, ומביא תירוץ “אופטימי” שבו יונה באמת חס על הקיקיון אף שיש לו אינטרס, ומדגיש ש“קורלציה אינה סיבתיות” ושעצם קיום אינטרס אינו מוכיח פעולה מתוך אינטרס. הוא מציע גם תירוץ “פסימי” שבו הקדוש ברוך הוא אומר במקביל “אני צריך את נינווה בשביל עצמי”, כך שהסליחה קשורה לצורך שהאנשים יחיו, יעשו תשובה, ישתפרו, ובכך “משלימים” אותו במסגרת “העבודה צורך גבוה”. הוא מסיק שלפי זה מטרת התשובה אינה להיות “במצב השלם” אלא “להשתפר לכיוון המצב השלם”, והוא מציג את הרעיון שהקדוש ברוך הוא “צריך אנשים לא שלמים” כדי שיהיו “אנשים משתפרים”. הוא קושר זאת ל“אב הוואמינא החסידית” של “אחטא ואשוב” כמשמעותית מבחינה רעיונית, אף שחז”ל אומרים “לא יספיקו בידו לעשות תשובה”, והוא מצטט “אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא” כדי לומר שהאדם ימצא ממילא ממדים של שיפור גם בלי תכנון לחטוא.
קטע על צלם אלוקים וכוח הדיבור
הקטע מציג בשם “הספרים הקדושים” שהאדם נברא בצלם אלוקים, ועיקר הצלם הוא כוח הדיבור, כפי שתרגם אונקלוס “לרוח ממללא”. הוא קובע שהדיבור הוא כלי רוחני עצום ולא רק העברת מידע, ומביא “בפיך ובלבבך לעשותו”. הוא אומר שכאשר אדם מוציא מילה מהפה הוא “בורא מלאך”, ושמילים של תורה, תפילה וחסד בוראות מלאך קדוש שמגן עליו ועל כל עם ישראל, בעוד לשון הרע, רכילות ודברים בטלים בוראים “מלאכי חבלה”. הוא מביא את שלמה המלך “שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו” וקובע שהקדושה תלויה בפה ושעלייה בתורה וביראה מחייבת קודם כל שמירת הפה, ומסיים ב“יהי רצון שנזכה לקדש את פינו ודיבורנו תמיד”.
שינוי משמעות “בעל תשובה” בדורות וההבחנה בין חזרה להתקרבות
הדובר טוען שהמושג “בעל תשובה” השתנה מאוד: בספרות חז”ל והראשונים הוא חוטא שחוזר בתשובה על חטאיו, ואילו בז’רגון המודרני זה מי שהיה חילוני ונהיה דתי. הוא אומר שבמודל הקדום האדם ידע מאז ומעולם מה נכון ומה מחייב אותו ורק לא עשה זאת, בעוד שבמודל המודרני האדם לא חשב שהמעשים “לא בסדר” והוא משנה תפיסה ומאמץ מחויבות חדשה. הוא דוחה את הניסיון לקרב את המודלים דרך טענה ש“בתוך כל יהודי” יש אמונה סמויה, משום שלדבריו מי שגדל מנותק לחלוטין אינו “יודע מה נכון” ולכן אינו חוטא במובן הרגיל אלא אנוס, “יותר מתינוק שנשבה”. הוא אומר שהמונח המתאים למודרני הוא “קירוב” ו“התקרבות” ולא “שיבה”, כי הוא לא חוזר למקום שהיה בו בעבר.
הגדרת חטא כחולשת רצון והטענה הפרדוקסלית שאין חטא כזה
הדובר מגדיר חטא כמצב שבו אדם עושה דבר שהוא עצמו יודע שאינו בסדר, ומתאר זאת כחזרה לתפוס “את המושכות” כך שההתנהגות תתאים למה שהאדם חושב נכון. הוא מציג את “הבעיה של חולשת הרצון” (weakness of the will) וטוען שפילוסופים רואים במצב כזה אי-אפשרות לוגית אם מקבלים שתי הנחות: שהאדם רוצה לעשות את מה שהוא חושב לנכון, ושאם הוא רוצה ואין מה שמונע ממנו הוא יעשה. הוא מסיק שאם אדם עשה את הרע אז או שהוא לא באמת חשב שזה רע או שהוא אנוס, ולכן “אין דבר כזה חוטא” במובן של רצון חלש. הוא מדגים זאת בדוגמת דיאטה ועוגת קצפת ובדוגמת אכילת חזיר, וטוען שאם האדם עשה זאת בלי כפייה אז בשקלול רצונותיו הוא רצה בכך, ואם לא רצה אז הכפייה הפנימית היא אונס, ומוסיף ש“גם אונס פנימי נחשב אונס בהלכה”.
מעבר מתיקון התנהגות לתיקון תפיסות והטענה ששינוי אידיאולוגי יזום בלתי אפשרי
הדובר מקבל מכוח בעיית חולשת הרצון שהבעל תשובה “של חז”ל” אינו יכול להסתפק בתיקון התנהגות בלבד, כי עצם החטא מעיד על פגם ברובד הערכים או התפיסות, ולכן יש בו “משהו מהבעל תשובה המודרני”. הוא טוען שכל תשובה דורשת גם תיקון אידיאולוגי, ואז מציג טענה חריפה ששינוי אידיאולוגיה הוא “בלתי אפשרי לוגית”. הוא מביא מודל צעצוע של אדם שמונחה רק על ידי “מקסימום שכר מינימום עונש” ומתאר שקשה לשכנע אותו לעבוד לשמה, משום שכל שכנוע בתוך מסגרת הנחותיו יישאר לא לשמה. הוא מרחיב שהבעיה חמורה יותר כאשר האדם אמור לשנות את עצמו בעצמו: אם הוא יוזם שינוי לתפיסת Y אז כבר יש בו Y, ואם כבר יש בו Y אין מה לשנות, ולכן שינוי תפיסות יזום אינו אפשרי, וממילא גם התשובה כמעשה יזום נעשית בעייתית. הוא עוצר את הדיון בנקודה זו ואומר שימשיך בשיעור הבא, תוך מחלוקת עם תלמיד שמגן על רעיון “מתוך שלא לשמה בא לשמה” והדובר משיב שזה “מילון אנגלי-אנגלי” ושעדיין לא הציע פתרון לבעיה אלא הציג את הפרדוקס.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב, בואו נתחיל. בפעם הקודמת זה בעצם היה הפגישה הראשונה באלול. יש לנו בסך הכל שלוש. זאת אומרת עכשיו זה השנייה, ויש ביום חמישי הבא אחרי ראש השנה, זה השלישית. אז בפעם הראשונה התחלתי עם מצוות תשובה, ושאלתי עד כמה אפשר להגדיר בכלל מצווה כזאת כמצווה בפני עצמה. המשך חכמה שאל את זה, ואמרתי שהמשך חכמה מניח בשאלה שלו שהתשובה עניינה להביא אותי למצב רוחני טוב יותר. מקסימום מצוות, להיפטר מעבירות שעשיתי, ולכן בעצם לא נדרשת בכלל מצווה נפרדת מעבר לעצם הציוויים והאיסורים שקיימים בעלמא. ואמרתי שאפשר לראות תפיסה מנוגדת לתפיסה הזאת, שלפיה הערך של תשובה נמצא בתהליך ולא בתוצאה. זאת אומרת עצם העובדה שאתה מתקדם לקראת מצב רוחני גבוה יותר, ההתקדמות בעצמה היא בעלת ערך, לא רק כאמצעי כדי להגיע למצב היותר טוב. זאת אומרת המטרה של התשובה זה לא למחוק את החטאים או להגיע למצב רוחני טוב יותר. אני נע למצב רוחני טוב יותר, שהתועלת בתנועה הזאת היא א' התוצאה שלה, שאני אגיע למצב רוחני טוב יותר, ב' עצם התנועה יש לה ערך. והצעתי, או ראינו בכמה קטעים באורות הקודש של הרב קוק, שהוא בעצם מעמיד את זה על איזשהו בסיס פילוסופי. הוא רוצה לטעון שמכיוון, הוא מניח את מה שאמרתי עכשיו, שההשתלמות, כן, ההשתפרות, היא בעצמה אחת השלמויות, וכיוון שכך אז מן הדין שהיא תהיה קיימת גם אצל הקדוש ברוך הוא, כי הוא העצם המושלם, הוא הישות בעלת כל השלמויות. מצד שני, אם הוא כל כך מושלם, אז אין לו לאן להתקדם, בעצם הוא לא יכול להשתלם. ועל זה הרב קוק אומר שבגלל זה בעצם נבראנו אנחנו. שאנחנו נבראנו חסרים, או העולם בכלל ובני אדם נבראו חסרים, הם נתבעים לתקן את המצב החסר הזה, להשלים אותו, ולכן הם בני התקדמות, הם יכולים להתקדם. והקדוש ברוך הוא משתלם דרכם. כן השלמות הזאת של היותך משתלם בעצם נעשית על ידינו, על ידינו הוא הופך להיות מושלם. הרב קוק בעצמו משתמש פה בביטוי העבודה צורך גבוה. כן האר"י ז"ל כותב תנו עוז לאלוהים, הפסוק. כן מה זה תנו עוז לאלוהים? תנו עוז לאלוהים הכוונה שאנחנו נותנים כוח לקדוש ברוך הוא, זאת אומרת יש דברים שהוא לא יכול לעשות בלעדינו, ואנחנו עושים אותם עבורו. והרב קוק מפרש שזה בעצם הנקודה היחידה שאנחנו יכולים לעשות עבורו, הרי הוא כל יכול. הנקודה היחידה שאנחנו יכולים לעשות עבורו זה רק ההשתפרות, כי זה בעצם הגדרתו לא אופציה שקיימת לפניו, הוא לא יכול להשתפר. ולכן אנחנו בעצם נבראנו כדי להשלים אותו. השתמשתי כדי להדגים את הנקודה הזאת בפרדוקס של זנון על החץ במעופו, והראיתי דרכו שמהירות של גוף היא פוטנציאל לשינוי מקום. אנחנו בדרך כלל, פיזיקאים נגיד, בדרך כלל מזהים את המהירות של הגוף עם זה שהוא משנה מקום. להגיד שלגוף יש מהירות פירושו הגוף משנה מקום. ואני טענתי זה לא נכון, זה לא פירושו, זאת השלכה שלו. זאת אומרת העובדה שיש לו מהירות היא עובדה שלעצמה, זה איזשהו מצב שהגוף נמצא בו. ההשלכה של זה שיש לו מהירות היא שאם נחכה קצת, נראה שהמקום שלו משתנה. אבל הפוטנציאל לשינוי מקום, זאת אומרת זה שיש לו מהירות, זה קיים גם בנקודת זמן בדידה. זה לא דורש קטע של זמן. שינוי המקום לא יכול לקרות על נקודת זמן בדידה. בנקודת זמן מסוימת הוא נמצא במקום מסוים. לא עומד במקום מסוים אלא נמצא במקום מסוים. כדי לראות שהוא משנה את מקומו, שהוא נמצא או עובר להימצא בנקודה אחרת, צריך לחכות שיעבור טיפה זמן, כדי שהוא יהיה ברגע אחר. אבל זה שיש לו מהירות, זה נכון גם בנקודת זמן אחת. יש לו בנקודה הזאת פוטנציאל לשינוי מקום, והשינוי המקום עצמו זה ההוצאה מן הכוח אל הפועל של הפוטנציאל הזה, אבל זה דורש קטע מסוים של זמן. קצר, ארוך, אבל איזשהו קטע, לא בנקודת זמן בדידה. ואפשר להפליג בענייני פיזיקה בעניין הזה ועקרון הוודאות, מי שהזכרתי את עקרון הוודאות בהקשר הזה. אבל אני לא, לא אכנס לזה יותר כאן. ודרך זה בעצם רציתי להדגים את הנקודה הזאת שלהגיד שיש לך מהירות אין פירושו שברגע הבא תהיה במקום אחר. זה שברגע הבא תהיה במקום אחר זו השלכה של העובדה שיש לך מהירות, זה לא פירוש האמירה שיש לך מהירות. ולכן באופן עקרוני יכול להיות מצב שלגוף תהיה מהירות אבל הוא לא ישנה מקום ברגע הבא. לדוגמה תחשבו על גוף שאני זורק אותו לקיר. ברגע שהוא פוגע בקיר, ברגע המסוים, רגע כמימרא, כנקודת זמן הזאת, יש לו מהירות. אבל עכשיו אם נחכה לרגע הבא נראה שהוא לא משנה את המקום שלו כי הקיר לא נותן למקום להשתנות, הוא לא נותן לו להתקדם. ואז בעצם מה שקורה פה שהפוטנציאל הזה לא יוצא אל הפועל בצורה של שינוי מקום. מה כן קורה? למשל התחממות. זאת אומרת הפוטנציאל של זה שיש לך מהירות או אנרגיה אם תרצו יכול לצאת אל הפועל לא רק בצורה של שינוי מקום, אלא יכול לצאת אל הפועל גם בצורות אחרות. וזו אינדיקציה לזה שלהגיד שיש לך מהירות זה לא סינונימי לזה שאתה משנה מקום. זה שיש לך מהירות זו הסיבה לכך שאתה משנה מקום, זה לא ההגדרה של מהירות זה שאתה משנה מקום. ולכן ברמה העקרונית יכול להיות מצב שיש לך מהירות ולא תשנה מקום, אלא זה יצא אל הפועל באיזושהי צורה אחרת. הטענה של הרב קוק בעצם זה שהעובדה שאנחנו משתפרים היא בעצם משלימה את הקדוש ברוך הוא. אבל אז זה אומר, באיזה מובן הוא שלם? אז אנחנו הנחנו בשלמות הזאת. למה זה משלים אותו? באיזה מובן זה אומר שהוא עצמו משתלם על ידינו? אפשר לעשות איזשהו זיהוי מטאפיזי בינו לבינינו ולהגיד שאנחנו זה הוא ולהיקלע לפנתאיזם וכולי. אני לא אוהב את הפתרונות האלה למרות שאני אגע בזה בהמשך אולי, אם אני אספיק להגיע. אני חושב שזה עובד אחרת. כשאני אומר שלקדוש ברוך הוא יש את השלמות של ההשתלמות אני בעצם טוען שיש לו את המהירות. את הפוטנציאל להשתלם שהוא בעצם השלמות, כן זה שיש לך את הפוטנציאל להשתלם, את זה יש גם לקדוש ברוך הוא עצמו. הבעיה היא שאצלו זה לא יכול לצאת מהכוח אל הפועל. את ההשתפרות בעצמה לא תקרה אצלו. הפוטנציאל להשתפר זה קיים אצלו, ולכן כשאתה שואל האם יש לו את השלמות של היותו משתלם, התשובה היא כן, יש לו. יש לו את זה באופן פוטנציאלי כי יש לו מהירות. יש לו מהירות, אבל זה שהוא מושלם לא מאפשר למהירות הזאת לבוא לידי ביטוי בצורה של שיפור. הנגזרת קיימת אבל שתעשו לה אינטגרציה לא תקבלו תוצאה, אוקיי? אז לכן הפוטנציאל קיים כבר אצלו, השלמות הזאת של ההשתלמות קיימת אצלו. מה חסר? חסר זה שהיא לא יוצאת מן הכוח אל הפועל כי הפוטנציאל להשתלם קיים אבל ההשתלמות שהיא ההשלכה של הפוטנציאל הזה לא יכולה להופיע אצל הקדוש ברוך הוא. אז הוא בורא אותנו והפוטנציאל להשתלם יוצא אל הפועל רק אצלנו. ויש איזושהי הנחה אגב כמו שמניח אנסלם בראיה האונטולוגית שלו שפוטנציאל יש לו ערך מלא רק אם הוא מתממש במציאות, אם הוא יוצא מן הכוח אל הפועל. עצם זה שיש לך פוטנציאל זה עוד לא ממלא את העניין. רק אם הפוטנציאל הזה גם מתממש באיזושהי צורה, אז הוא מגיע לשלמותו. אם מקבלים את ההנחה הזאת אז אפשר מאוד להבין למה לקדוש ברוך הוא יש מהירות, שינוי המקום נעשה רק אצלנו, אבל בזה אנחנו הופכים את הקדוש ברוך הוא בעצמו לשלם, כי הפוטנציאל שקיים אצלו יוצא מן הכוח אל הפועל אצלנו. אז הפוטנציאל קיים אצלו אבל ההתממשות שלו זה דרך זה שהוא בורא אותנו ואנחנו משתפרים. עכשיו הוא ברא אותנו ככה שזה באמת נכון שהוא גם אחראי לזה שהפוטנציאל הזה יוצא מן הכוח אל הפועל אצלנו. נכון שיש לנו גם בחירה ואנחנו יכולים לא להשתפר, כי אם לא הייתה לנו. לנו בחירה הווה אומר גם לבחור לא להשתפר. אחרת זו לא בחירה. בחירה שיש לנו רק אופציה אחת היא לא בחירה. אז הוא נתן לנו בחירה ומצפה מאיתנו לבחור בטוב, ופעם שאנחנו בוחרים בטוב אנחנו משתפרים, וזה יציאה מן הכוח אל הפועל של פוטנציאל ההשתפרות שנמצא אצלו. ולכן זה משלים, זה משלים אותו. יש, אני אביא אולי, על החץ של זנון דיברנו, נכון? בפעם הקודמת. נדמה לי, ככה זכור לי.
[Speaker B] האמת שאני לא זוכר שדיברנו.
[הרב מיכאל אברהם] לא? משום מה יושב לי בראש שדיברנו. עם המהירות והשינוי מקום, לא דיברנו על זה?
[Speaker B] למיטב זכרוני לא, יכול להיות שאני לא זוכר.
[Speaker C] דיברנו על הרב קוק אבל לא קישרנו את זה לחץ של זנון.
[Speaker B] כן, אז
[הרב מיכאל אברהם] הטענה, אז אני אגיד את זה בקצרה, כי אני לא רוצה יותר מדי זמן ללכת ולחפור על זה. יש פרדוקס של זנון. זנון היה פילוסוף אליאטי, כן, יווני, שתקף את מושג התנועה, מושג הדינמיקה. טען שמושג התנועה הוא פיקציה בהסתכלות שלנו, בעולם, העולם הוא סטטי. אנחנו רואים דינמיקות וזאת פיקציה. אז הוא כדי להראות את זה, הוא הראה שמושג התנועה כרוך בכל מיני פרדוקסים. אחד הפרדוקסים זה פרדוקס החץ במעופו. החץ במעופו פירושו, הוא שאל בעצם כך, אפשר לנסח את זה בכמה צורות, הוא שאל את זה כך. בכל רגע שאתם מסתכלים, חץ עף, בכל רגע שאנחנו מסתכלים עליו הוא עומד במקום אחר, נכון? תסתכלו ברגע הזה הוא עומד פה, ברגע הבא הוא עומד פה, ברגע הבא הוא עומד פה. אז בכל רגע הוא עומד במקום אחר, מתי הוא זז? מתי הוא משנה את המקום מהמקום הזה למקום ההוא? בכל רגע הוא עומד במקום אחר, אז מתישהו הוא צריך לעשות את השינוי מהמקום הזה למקום האחר, מתי זה קורה? זה הפרדוקס של זנון. יש כאלה שקשרו אותו, אז, כל עקרון אי הוודאות, כל מה שמסביב, כנראה לא דיברתי על זה. אז יש כאלה שפתרו אותו בדרך עקרון אי הוודאות בפיזיקה. כי עקרון אי הוודאות בפיזיקה בעצם אומר שאתה לא, לגוף אין מיקום ומהירות בו זמנית. לא רק שאנחנו לא יכולים לדעת, הגישה המקובלת היא שאין לו. ולכן להגיד מה מהירותו של החץ ברגע נתון, זאת שאלה לא מוגדרת. אם אתה יודע את המקום שלו ברגע הזה, לא תוכל לדעת מאומה על המהירות שלו, וכן הלאה. זאת אומרת מהירות זה לא גודל שקיים בנקודת זמן מוגדרת, לפחות כשיש מקום. אבל ההסבר הזה דרך עקרון אי הוודאות הוא מילון אנגלי אנגלי, כן, אתם יודעים, כשהייתי בתיכון אז אסור היה להשתמש במילון אנגלי עברי כשלמדנו אנגלית. עכשיו זה היה חוכמה מאוד גדולה. זאת אומרת שיש לך מילה שאתה לא מבין, אתה פותח מילון אנגלי אנגלי ואז מסבירים לך את זה באמצעות עשר מילים שאתה לא מבין גם אותן. אז מספר המילים שאתה לא מבין עולה אקספוננציאלית ככל שאתה משתמש במילון. אז שיטה מאוד לא יעילה ללמוד אנגלית. אני חושב שזה השתנה, אני חושב שהיום זה כבר לא ככה, אני לא בטוח אבל ככה נדמה לי. בכל אופן ללמד אתכם שגם משרד החינוך לפעמים מסיק כאלה מסקנות, זה קורה מדי פעם. בכל אופן אז ההסבר של פרדוקס החץ באמצעות עקרון אי הוודאות הוא מילון אנגלי אנגלי. עקרון אי הוודאות הוא בעצמו עיקרון פרדוקסלי, מה זה יעזור לי להסביר באמצעותו את פרדוקס החץ. אני רציתי, כתבתי על זה מאמר ורציתי להסביר להיפך, להסביר את עקרון אי הוודאות באמצעות הסבר שהצעתי לפרדוקס החץ. וטענתי, כמו שאמרתי קודם בקצרה, אני פשוט חשבתי שאמרתי את זה כבר, מה שטענתי בעצם זה שזנון מערב שני מושגים. כשזנון שאל את השאלה הזו הוא אמר שבכל רגע נתון החץ עומד במקום אחר. לא נכון. בכל רגע נתון החץ נמצא במקום אחר, לא עומד במקום אחר. מה ההבדל? להימצא במקום פירושו שיש לך קואורדינטה כלשהי, אתה נמצא באיקס שווה שלוש. לעמוד באיקס שווה שלוש פירושו אתה נמצא באיקס שווה שלוש ומהירותך אפס, אתה עומד. גם גוף שזז בכל רגע הוא נמצא במקום אחר, אבל הוא לא עומד במקום אחר, הוא נמצא במקום אחר. מה ההבדל בין שני המושגים האלה? שלהימצא במקום אתה יכול להימצא במקום ובו בזמן גם תהיה לך מהירות שהיא לא אפס. לעמוד במקום זה להימצא בו עם מהירות אפס, כמו שאתה עומד. עכשיו זה לא נכון. נכון להגיד שהחץ בכל רגע עומד במקום אחר. החץ בכל רגע נמצא במקום אחר, אבל הוא לא עומד. מה פירוש? יש לו מהירות. בכל רגע יש לו מהירות. אלא מה? המהירות היא רק פוטנציאל לשינוי מקום, היא לא שינוי המקום. שינוי המקום לא קורה בנקודת זמן, אבל יש לגוף מהירות גם בנקודת זמן. ומי שקצת מכיר, אז במכניקה בסיסית שיש לנו את פונקציית המקום, איקס של טי, איקס כפונקציה של טי, ואנחנו רוצים למצוא את המהירות, אנחנו גוזרים את פונקציית המקום לפי הזמן. התוצאה היא פונקציה של מהירות כפונקציה של הזמן. מה זה אומר? שבכל נקודת זמן יש מהירות. והמהירות מוגדרת בנקודת זמן, לא על קטע. ולכן לגוף יש מהירות בכל נקודת זמן שהוא נמצא במקום אחר, יש לו גם מהירות. לכן השאלה של זנון היא שאלה שמערבבת, ובגלל זה נוצר שמה פרדוקס, היא מערבבת את המושג להימצא במקום עם לעמוד במקום. ברגע שאני אומר שבכל רגע הגוף נמצא במקום אחר, לא מתעוררת השאלה. אם אתה אומר שבכל רגע הוא עומד במקום אחר, אתה שואל טוב, אז מתי הוא זז? כלומר, אם אני אומר בכל רגע הוא נמצא במקום אחר, שואלים מתי הוא זז? באותו רגע הוא גם זז. אתה תראה את זה אם תחכה עוד רגע, אז אתה תראה שהוא גם שינה מקום. אבל הוא זז ברגע הזה, יש לו מהירות ברגע כמימרא הזה. לא רואים את זה עד שלא מחכים רגע של זמן. מה מבלבל את האנשים עד ימינו? מה מבלבל את האנשים? מה שמבלבל את האנשים זה שכשאני שואל את האנשים, כן, אפילו בפיזיקה, שואל את האנשים מה ההגדרה של מושג המהירות, אז אומרים לי מקום חלקי זמן. כמה מקום עברת, כמה מרחק עברת בפרק זמן מסוים. המנה כמה מקום עברת חלקי כמה זמן זה לקח לך, זאת המהירות. מאה קילומטרים בשעה פירושו שאתה עובר מאה קילומטר בשעה. זה מנה של מרחק חלקי זמן או הפרשי מקום חלקי הפרשי זמן. וגם אם אנחנו מדברים על מהירות שמשתנה בכל רגע, כן, המהירות לא קבועה, אז הטענה המקובלת בפיזיקה, שמתמטיקאים לא אוהבים אותה, אבל כך פיזיקאים חושבים על זה, שבעצם אנחנו מגדירים את המהירות על קטע מאוד קטן סביב נקודת הזמן שבה מדובר. זה לא מהירות בנקודת זמן, זה מהירות בקטע כאינפיניטסימל, כדיפרנציאל של זמן סביב נקודת הזמן הזאת. ואנחנו קוראים לזה המהירות בנקודת הזמן. מה עומד מאחורי האמירה הזאת? שמהירות מוגדרת תמיד כשינוי מקום חלקי פרק הזמן. אבל שינוי מקום לא יכול להיות בנקודת זמן, שינוי מקום קורה רק על קטע של זמן. לכן המהירות נראית להם כמוגדרת רק על קטע של זמן, לא על מהירות. אולי קטע קטן, אבל על קטע של זמן. אבל כמו שאמרתי קודם, אני חושב שזה לא הכרחי וגם לא נכון. המהירות מוגדרת על נקודת זמן. החישוב, איך מחשבים את המהירות של הגוף, מסתכלים כמה כמה מרחק הוא עובר בפרק זמן מסוים ועושים מנה. המקום חלקי הזמן. זה ייתן לי את המהירות. זאת מה שנקרא הגדרה אופרציונלית. הגדרה איך מחשבים את הגודל, זה לא הגדרה של מה מהותו של הגודל. המהירות היא לא שינוי מקום חלקי פרק הזמן. זאת רק הדרך לחשב את המהירות שיש לגוף. תחכה קצת זמן, תראה כמה מקום הוא עבר, כמה זמן זה לקח לו, תחלק אותם ואז תדע מה המהירות של הגוף בנקודת הזמן הזאת. זאת הדרך לחשב את המהירות. אבל זה לא אומר שאין מהירות בנקודת זמן. יש מהירות בנקודה. אוקיי, זה בעצם הנקודה. אגב, זה קשור קצת לוויכוח בין מי שמכיר קצת, זה רק הערה בסוגריים, מי שמכיר באינפי, יש שתי גישות בסיסיות. גישה של ניוטון והגישה של לייבניץ. מה שמעניין זה שהגישה של ניוטון, שהוא היה פיזיקאי, היא דווקא הגישה המקובלת אצל מתמטיקאים. והגישה של לייבניץ היא הגישה שמקובלת אצל פיזיקאים. לייבניץ זה גישה יותר אינטואיטיבית. הוא מסתכל על האינפי כמנות של דיפרנציאלים. ככה מסמנים את זה, כן, די וואי לדי איקס. עוד פעם, הערה רק למי שמכיר, לא חשוב, לא צריך את זה באמת, זה רק הדי וואי לדי איקס זה דיפרנציאל חלקי דיפרנציאל. וזאת בעצם הנגזרת של הפונקציה. ניוטון מסמן את זה בתור וואי טאג. לא די וואי לדי איקס אלא זה וואי טאג. אוקיי, וואי טאג זה בדיוק להגיד הנגזרת היא בנקודת זמן. די וואי לדי איקס זאת רק הדרך לחשב את זה. וזאת לא ההגדרה של הנגזרת. זה בדיוק לכן מתמטיקאים אמרתי שלא אוהבים את הגישה של הפיזיקאים כי הם מסתכלים על הנגזרת כערך בנקודה. הפיזיקאים לוקחים את ההגדרה האופרציונלית ומתייחסים אליה כאילו שהיא מהותית, אבל לא, זה רק צורת החישוב, זאת לא ההגדרה המהותית. ולכן אני פה מודה שאני פיזיקאי. אז הטענה שלי שבאמת ההגדרה של מהירות היא הגדרה שמהותה של מהירות זה הפוטנציאל לשינוי מקום. שינוי המקום הוא השלכה של העובדה שיש לך מהירות, לא ההגדרה שלה. טוב, זה באמת מאוד בקצרה. ממילא גם אפשר להסביר עוד הרבה דברים עם זה, אני לא נכנס לזה עכשיו. יש איזה מאמר שכתבתי, מי שרוצה יכול למצוא אותו באתר, על החץ של זנון. תחפשו באתר, מי שרוצה יכול למצוא את זה שם. בכל אופן, אז אני חוזר לענייננו. אז גם כשאנחנו מדברים על תשובה, שזה בעצם שיפור המצב הרוחני. יש לי מהירות רוחנית, כי אני משנה לא את המקום שלי, אלא את המקום שלי על הציר הרוחני, עד כמה אני משופר רוחנית. כשאני אומר על זה שיש לי מהירות, פירושו שהערך הוא לא רק שאני עולה למצב רוחני גבוה יותר, אלא הנגזרת, כן, המהירות, עצם הפוטנציאל, עצם העובדה שאני במצב שאני מתקדם, שיש לי מהירות, הוא בעצמו המהות של מושג התשובה. התוצאה היא שגם אני מגיע למצב רוחני שלם יותר, אבל הערך של התשובה הוא לא רק הערך התוצאתי, אלא גם הערך שיש לי את עצם הפוטנציאל לשינוי מקום, יש לי מהירות. ולכן אני חוזר עכשיו לקדוש ברוך הוא. על הקדוש ברוך הוא יש את הפוטנציאל הזה להשתפר, בלעדיו בעצם כמו שאני אגיד בהמשך לא יכולנו לעשות את זה, ולכן היציאה מן הכוח אל הפועל של הפוטנציאל הזה היא מה שקורה אצלנו. ופוטנציאל מקבל את מלוא ערכו רק מתי שהוא מתממש בפועל. כשהקדוש ברוך הוא רוצה להיטיב, כמו שהרמח"ל אומר, טבע הטוב להיטיב, ולכן מה? הוא צריך אבל להיטיב בפועל כדי שהרצון להיטיב יגיע לשלמותו. למה לא מספיק הרצון להיטיב? זה שאין לי את מי להיטיב אז מה? אני עדיין יצור שלם. אז לא מספיק שיש לי רצון להיטיב? לא. הרצון להיטיב צריך להתממש בפועל כדי שהוא באמת יוכל להיחשב כמצב שלם. כפוטנציאל זה כנראה עוד משהו חסר בו או משהו כזה. זאת בעצם הטענה.
[Speaker D] אפשר להעיר?
[הרב מיכאל אברהם] כן כן.
[Speaker D] נראה לי שאפשר לתקוף את הטענה הזאת עם טיעון ממנ"פ, או טיעון דילמה. אם החיסרון הזה שביציאה מהכוח אל הפועל הוא סוג של חיסרון, אז פירושו של דבר שהוא באמת חסר בלעדינו. לא יצאת מכדי העניין הזה. ואם זה לא סוג של חיסרון, אז הוא לא היה צריך להשלים את זה באמצעותנו.
[הרב מיכאל אברהם] לא לא לא, אני טוען שזה חיסרון. אני טוען שהוא חסר.
[Speaker D] אז מה הרווחת בכל הסיפור הזה שאמרת את כל העניין הזה עם הפוטנציאל?
[הרב מיכאל אברהם] השאלה היא איך אנחנו משלימים אותו יחד איתנו. אז הטענה היא שכשאנחנו משתפרים הוא הופך להיות שלם, רק שאלתי למה השיפור שלנו מהווה השלמה שלו. אז אני טוען שהשיפור שלנו מוציא פוטנציאל שכבר היה קיים אצלו.
[Speaker D] אה, אוקיי. בסדר, גם כאן יש לי ממנ"פ כזה. אם זה אנחנו ולא הוא, אם זה תלוי בזה שזה יהיה אנחנו דווקא ולא הוא, כאילו תשובה שלנו, אז זה לא מכוחו. הוא סך הכל יצר את התנאים ונתן לנו
[הרב מיכאל אברהם] את היכולת לבחור.
[Speaker D] כן, אבל זה לא היה מספיק כדי שזה יתממש. צריך דבר נוסף.
[הרב מיכאל אברהם] וזה לא היה הוא. נכון, הוא חייב אותנו כדי להיות מושלם. חד משמעית. זאת הטענה. בלעדינו הוא לא מושלם. ואם אנחנו נבחר ברע הוא גם לא יהיה מושלם.
[Speaker D] אז זאת אומרת, אוקיי, בסדר, הבנתי. אז זה אומר שהוא לא מושלם בלעדינו.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. זאת הטענה. לכן זה סוד העבודה צורך גבוה. לכן הרב קוק…
[Speaker D] לא, אבל זה אומר שאם הוא כן מושלם איתנו, אז זה לא אומר שאנחנו חלק ממנו לפי זה, לפחות במובן הזה שהוא
[הרב מיכאל אברהם] לא יכול להיות מושלם בלעדינו? לא חושב. כי אנחנו מוציאים מן הכוח אל הפועל פוטנציאל שקיים אצלו. אני לא חושב שצריך להגיע פה לזיהוי מטפיזי פנתאיסטי, כן, בינינו לבינו.
[Speaker D] אבל יש פה תלות מוחלטת. הוא לא יכול להיות קיים בלעדינו.
[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא לא יכול להיות שלם בלעדינו. לא יכול…
[Speaker D] אז זה אומר שהוא לא יכול להיות קיים.
[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא
[Speaker D] יכול להיות קיים בצורה לא שלמה.
[הרב מיכאל אברהם] זה לא הוא, זה חלק ממנו. זה שהוא ברא אותנו, הוא היה כזה.
[Speaker D] לא, חלק ממהותו של האל זה להיות שלם.
[הרב מיכאל אברהם] נו, אבל הנה, אתה רואה שלא. לא. חלק ממהותו זה לשאוף להיות שלם. לא להיות שלם. הוא לא יכול להיות שלם. סתירה לוגית להיות שלם, כי את ההשתלמות לא יכול להיות לו.
[Speaker D] אז ויתרת על העניין הזה שהוא שלם. בסדר, אין לי בעיה. אז כבר כל הפרדוקס לא מתעורר מלכתחילה.
[הרב מיכאל אברהם] הוא לא שלם. שלם עד כמה שיישות יכולה להיות שלמה. להיות שלם כולל היכולת להשתלם, זאת סתירה לוגית, זה פשוט לא קיים, כמו שהוא לא יכול להיות משולש עגול.
[Speaker D] אם הוא שלם עד כמה שיישות יכולה להיות שלמה זה כולל את זה שהוא מוציא מהכוח אל
[הרב מיכאל אברהם] הפועל את השתלמותו.
[Speaker D] ומה שאמרת על לפני, אז אז הוא באמת לא היה הוא.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. לפי החשבון הזה הוא לא היה שלם, או שלא היה קיים לגמרי.
[Speaker D] נקרא לזה הוא, אני לא יודע אם לקרוא לזה הוא.
[הרב מיכאל אברהם] לא גאד? זה פשוט לא קיים. הוא פשוט לא היה כביכול מה שהוא עד הסוף. אם הוא שלם עד כמה שהישות יכולה להיות שלמה, זה כולל את זה שהוא מוציא מהכוח אל הפועל את השתלמותו. ולכן הוא ברא. אז מה שאמרת על לפני, אז הוא באמת לא היה הוא. נכון, לפי החשבון הזה, אין בעיה. אז זה אומר שיש תלות כדי שהוא יהיה מה שהוא. לקרוא לזה הוא? אני לא יודע אם לקרוא לזה הוא. הוא לא היה שלם עד הסוף בלעדינו. האם זה הוא או לא הוא, זה שאלה סמנטית, אני לא יודע. זה לא שאלה סמנטית, זה שאלה, אם אתה מחליט, אם זה חלק ממהותו, אפשר לדבר על מהות… לא, מה זה חלק מהותו? אנחנו לפני שהוא ברא אותנו, הוא לא היה שלם.
[Speaker D] אז אם זה חלק ממהותו להיות שלם, אז הוא לא היה הוא.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אבל זה חלק מהשאלה הסמנטית, תגדיר את זה איך שאתה רוצה. אני מה שאני יודע להגיד זה שהוא לא היה שלם.
[Speaker D] עכשיו אתה מוסיף את זה
[הרב מיכאל אברהם] שהוא לא היה הוא לבריאות, או שלא.
[Speaker D] כל שאלה על מהות אתה יכול להגיד שהיא שאלה סמנטית, אבל זה…
[הרב מיכאל אברהם] נכון, נכון, הכי נמי. בסדר.
[Speaker D] לא בסדר, אני אומר תגיד מה שאתה
[הרב מיכאל אברהם] רוצה, אני לא מתווכח.
[Speaker D] טוב, בסדר, אין בעיה, אבל אם אתה מקבל את ההגדרה ששלמות זה חלק מההגדרה של הא-ל, אז זה אומר שיש תלות בין להיות א-ל לבין זה שאנחנו נהיה קיימים.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל זה לא יכול להיות, כי לפני כן אנחנו לא היינו.
[Speaker D] אין לפני, אז לכן השאלה עדיין קיימת מבחינתי. יש לי תשובה אחרת, אבל…
[הרב מיכאל אברהם] אז הנה הראיה שלך שההגדרה שלך לא נכונה. סתם להגדיר את זה ואז להישאר בקושיא.
[Speaker D] לא, אבל זאת קודם כל ההגדרה המקובלת, שזה ממהותו של הא-ל להיות שלם.
[הרב מיכאל אברהם] אני לא מסכים.
[Speaker D] אז תוותר על זה בכלל, אם זה לא ממהותו, אז מי אמר לך ש…
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני לא מוותר על זה, זה מאפיין שלו, אז לא מהותו. הוא שואף להיות שלם, הוא רוצה להיות שלם, הוא עושה את הכל כדי להיות שלם, אבל יש דברים שהוא לא יכול.
[Speaker D] כמו הזבוב
[הרב מיכאל אברהם] הזה שמגיע לקיר, יש לו מהירות, הוא שואף להתקדם, אבל הקיר לא נותן לו להתקדם.
[Speaker D] אבל את זה הוא יכול. זה לא נכון. אתה מדבר על זמן שלפני שהוא הוציא את זה מהכוח אל הפועל, אז הוא היה יכול ובכל זאת לא עשה. אז זה לא נכון להגיד שהוא לא יכול.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא, זה לא ככה. טוב, אבל בשביל זה צריך להיכנס לעניינים אחרים. כי יכול להיות שהשלמות שלו מוגדרת על כלל ציר הזמן, לא בכל נקודה.
[Speaker D] זה מה שאני חושב, זה התשובה.
[הרב מיכאל אברהם] טוב, אין בעיה, בסדר גמור.
[Speaker D] לא, אבל אם זה ככה, אז גם אז הוא היה שלם, מפני ש…
[הרב מיכאל אברהם] לא, אין דבר כזה. "אז" הוא היה שלם זה אוקסימורון. כי השלמות מוגדרת על כלל ציר הזמן ביחד, אז מה זה "אז"?
[Speaker D] נכון, לא, אז נכון, נכון, לכן השאלה לא… לא, אבל זה פותר את כל העניין.
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא פותר את כל העניין, אתה עדיין צריך את המהלך שלי. למה? ככה. כי אתה צריך שהוא יגיע לשלמות על פני ציר הזמן בסוף. רק אחרי שהוא הגיע, זה מגלה למפרע שעל פני כל ציר הזמן הוא שלם. אבל עדיין אתה צריך את המהלך הזה. בסדר, אבל זה כבר באמת פלפולים של אונטו-מטאפיזיקה. טוב, אבל עדיין נשאר העניין של תלות.
[Speaker D] אוקיי, אבל עדיין נשארת תלות. הוא לא יכול להתקיים…
[הרב מיכאל אברהם] ברור שיש תלות! אני אומר את זה על השולחן, ברור לגמרי.
[Speaker D] כן, בסדר, זה כבר קרוב מאוד לטיעון של הזיהוי, כי זה תלות משני הצדדים.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני אגיע לטיעון של הזיהוי גם בהמשך, אני חושב שזה עוד לא הזיהוי. יש פה משהו קצת טריקי. אני בהמשך אני אגיע לזה מזווית אחרת. רגע. אוקיי. אז זה בעצם הטענה, ואז באמת לכן הראשונים כשמדברים על עבודת צורך גבוה, לא יודע מי זה המקור לזה, זה בדרך כלל קוראים לזה סוד העבודה צורך גבוה. כי האמירה הזאת נשמעת דוקרת לעין למי שהתחנך על העקרונות המקובלים, שהקדוש ברוך הוא שלם והוא לא צריך את אף אחד, וכמו הרמב"ם בהתחלת היד החזקה, כן? שכולם נמצאים אלא מאמיתת הימצאו והוא לא צריך אותם. אז התפיסות המקובלות האלה כנראה לא לגמרי נכונות, לפי לפחות אם מקבלים את התזה הזאת. ואז הם באמת קוראים לזה סוד העבודה צורך גבוה, כאילו זה משהו שאסור להגיד אותו אלא לצנועים. טוב, ואתם כנראה צנועים. בכל אופן, הטענה, אני רוצה לחדד את זה אולי קצת יותר עם דוגמה נוספת. בסוף ספר יונה, יש כן קוראים את זה ביום כיפור, יש שמה את הקל וחומר על הקיקיון. נכון? שהקדוש ברוך הוא שולח לו קיקיון ואז הקיקיון מתייבשת ובאה רוח קדים ויונה שואלת נפשו למות. ואז הקדוש ברוך הוא אומר לו "ההיטב חרה לך על הקיקיון?". אומר לו "כן, היטב חרה לי עד מוות". אומר לו "אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו, ואני לא אחוס על נינווה העיר הגדולה, כן? עם אנשים ובהמה רבה". זאת אומרת, זה סוג של קל וחומר. כאילו אתה חסת על הקיקיון ואתה מצפה שאני לא אחוס על נינווה? הרקע לזה הוא כנראה פרשנות מקובלת, אני חושב שראיתי אותה כבר בכמה מקומות, שכל הספר הזה הוא בעצם סביב הוויכוח האם ראוי לסלוח לאנשים אחרי שהם עשו תשובה. כשיונה בורח מהקדוש ברוך הוא ואומר לו כן והוא לא רוצה ללכת למלא שליחותו ללכת לנינווה, מה בעצם עומד בבסיס? הוא מתווכח איתו ברמה העקרונית. הוא אומר לו "הם חטאו, שיחטפו. למה אני צריך ללכת אליהם להחזיר אותם בתשובה וזה ואז תסלח להם? יש את מידת הדין, כן?". שאלו לחכמה חוטא מה עונשו? אז זה מה שיונה בעצם אומר. מה פתאום לשלוח אותי, להחזיר אותם בתשובה ואחרי זה לסלוח להם? מה שהם חטאו, מגיע להם לחטוף. ולכן הוא בורח מהקדוש ברוך הוא. וכל הספר בעצם תפקידו להגיע בסוף לקרשנדו הזה, כן, לאירוע הקטן הזה עם הקיקיון שבו בעצם יונה אמור להבין שהקדוש ברוך הוא חס על נינווה כמו שהוא חס על הקיקיון. וכן ראוי לחוס ולנסות להחזיר אותם בתשובה ולקבל תשובתם ולא ללכת איתם עם מידת הדין. הבעיה היא שהקל וחומר הזה על פניו נראה קל וחומר מופרך. כמו שאומרים הגששים, כן, אם דייג אוהב דגים אז למה הוא אוכל אותם? ואם הוא אוהב את הדגים אז למה הוא אוכל אותם? הדייג אוהב את עצמו, לא את הדגים. כשיונה, או, כן זה אומרים גם בהקשר של יעקב אבינו. הספורנו נדמה לי כותב את זה. שכתוב "ויהי בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה", הוא עבד עוד שבע שנים ברחל, "ויהי בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". אז הקושיה הידועה, כן, להיפך, אם אתה נורא רוצה מישהי ואתה צריך לעבוד בשבילה שבע שנים, כל יום נראה לך כמו נצח. מה שהשבע שנים נראים לך כמו ימים אחדים? זה עובד הפוך. הזמן מתארך, לא מתקצר. קשה לך לחכות לסוף. אז הטענה של, נדמה לי שזה הספורנו מתרץ שם אם אני זוכר נכון, שיעקב אהב את רחל לא את עצמו. בנאדם שרוצה להשיג משהו בשביל עצמו לא יכול לחכות לרגע שהוא ישיג את המשהו הזה, ולכן כל רגע נראה לו כמו נצח. אבל אם אתה עושה את העבודה בשביל האחר, לא אתה רוצה להשיג את האחר בשבילך. זאת לא תאווה, זאת אהבה. אז אם אתה עושה את זה בשבילו, צריך לעבוד שבע שנים, אני מוכן לעבוד גם עשר שנים. "ויהי בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". הוא אהב אותה, לא את עצמו. בכל אופן אז נחזור ליונה. אז יונה בעצם הטענה היא שזה לא קל וחומר נכון, כי יונה לא אהב את הקיקיון, לא חס על הקיקיון, הוא חס על עצמו. הוא היה צריך את הצל שהוא קיבל מהקיקיון, הוא לא חס על הקיקיון. אז איזה מן קל וחומר זה "אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו ואני לא אחוס על נינווה"? כמובן הקדוש ברוך הוא לא כל כך עמל וגידל את נינווה, כן, הוא אומר את זה בהנף פה. הוא יצר את נינווה או את העולם כולו. לא עמל על נינווה. לא משנה, אבל זה נעזוב את זה כרגע. בכל אופן אז זאת הקושיה על הקל וחומר. אז הקושיה הזאת אפשר לענות בשתי צורות. צורה אחת זאת הצורה האופטימית, והצורה השנייה זאת הצורה הפסימית. הצורה האופטימית פירושה, שניהם יש להם לקח מאוד חשוב לחיים, הצורה האופטימית פירושה למה אתם חושבים, או מי ששואל את השאלה הזאת, למה הוא חושב שיונה באמת חס על עצמו ולא על הקיקיון? מי אמר לכם? אולי באמת חס על הקיקיון? זאת אומרת ההנחה שלנו זה שליונה וודאי היה אינטרס בקיקיון, הקיקיון הצל עליו, זה ברור. אבל העובדה שיש לך אינטרס לא אומרת שאתה פועל רק מתוך האינטרס. נכון? קורלציה אינה סיבתיות. זאת אומרת, כשאתה, אתם יודעים זה כל הפרשנים הפוליטיים, ברגע שמצביעים על זה שלפוליטיקאי יש אינטרס, סימן שהוא פועל לא נקי. סימן שהוא פועל בשביל האינטרס, אבל זה לא נכון. יכול להיות שיש לו אינטרס אבל הוא פועל נקי, הוא גם חושב שכך באמת ראוי לפעול חוץ מזה שיש לו גם אינטרס. מותר. אוקיי? אז אתה יכול לחשוד אולי ששמא הוא פועל בגלל האינטרס אבל לא יכול לקבוע שהוא פעל בגלל האינטרס. כן, כמו שהאגלי טל כותב בהקדמה, שאומנם ראוי וטוב מאוד ליהנות מלימוד תורה, אבל לא נכון ללמוד בשביל ההנאה. זה לימוד לא לשמה. וזה שיש לך אינטרס בלימוד זה עוד לא אומר שאתה עושה את הלימוד בשביל האינטרס. זאת קפיצה לוגית לא הכרחית. ולכן ההסתכלות האופטימית שאני מציע, זאת הראשונה, שיונה באמת היה צריך את הקיקיון, היה לו אינטרס בזה שהקיקיון יתקיים, אבל זה לא אומר שיונה מה שקרה לו כעס או התעצב אל ליבו זה היה בגלל שהוא חס על עצמו. יכול להיות שהיה לו אינטרס אבל עדיין הוא באמת חס על הקיקיון. והקדוש ברוך הוא שהוא בוחן כליות ולב, כן, הוא יודע מה בליבו של יונה, אז הוא יודע שיונה באמת חס על הקיקיון, לכן הוא עושה לו קל וחומר. הכל בסדר. זאת ההסתכלות האופטימית.
[Speaker B] אומנם זאת אולי הסתכלות לא הכרחית אבל היא לכל הפחות מכשידה, אם אני גם משווה את זה לפוליטיקאים.
[הרב מיכאל אברהם] מסכים, מסכים לגמרי. לכן אני אומר, חשד כמובן תמיד יכול להיות. אבל כשהקדוש ברוך הוא אומר ליונה שיונה חס על הקיקיון, אז אין קושיה עליו. אז הקדוש ברוך הוא רואה שבליבו הוא באמת חס על הקיקיון. הקדוש ברוך הוא כן רואה מה בליבו של אדם. אני לא יודע מה בליבו של פוליטיקאי, אז לכן אני יכול לחשוד ואני יכול שלא לחשוד. אבל הקדוש ברוך הוא יודע מה בליבו של יונה, ואם הוא אומר לי שיונה חס על הקיקיון, אז הוא כנראה יודע. מה אני מקשה קושיות? מכוח מה אני מקשה קושיות? אולי. אולי אני לא צודק? אולי באמת יונה חס על הקיקיון? ההסתכלות הקרימינלית הזאת שאומרת שאם יש לך אינטרס אז בטוח אתה פועל בגלל האינטרס, זאת הסתכלות ממש לא הכרחית. גם לא הכרחית שלו. ואם הקדוש ברוך הוא אומר לך שלא, אין על זה קושיה. בסדר? אז זה ההסתכלות האופטימית. כשאנחנו רואים שיש לבן אדם אינטרס זה לא אומר שהוא פועל רק בגלל האינטרס. יש גם את ההסתכלות הפסימית. וזה תירוץ הפוך שמסביר את הקל וחומר. נכון, יונה היה צריך את הקיקיון בשביל עצמו. אומר לו הקדוש ברוך הוא, אבל אני צריך את נינווה בשביל עצמי. גם אני צריך את נינווה בשביל עצמי. אני לא דואג להם בשבילם. אני דואג להם בשבילי. העבודה צורך גבוה, כן, הם כשהם יעשו תשובה, אז לא רק שאני דואג להם כי אני צריך אותם להמשך, ואז אני לא אצטרך להשמיד אותם, הם יישארו בחיים ויוכלו לעשות את העבודה. לא, עצם זה שהם עושים תשובה משלים אותי. עבודה צורך גבוה, כן זה ההשתלמות שאני משתלם על ידם. לכן בעצם אתה חושב שאם אנשים חטאו הם צריכים לחטוף. הפוך. כל מה שאנשים חוטאים זה כדי שהם יעשו תשובה, ישתפרו, ודרך זה, אומר הקדוש ברוך הוא, אני מגיע לשלמותי. זה ויכוח עקרוני. אתה מפספס את כל העניין. המטרה של האנשים זה לא להיות שלמים. ולכן אם הם חוטאים, אז שיחטפו וימותו וילכו מפה כי הם לא שלמים. אני צריך אנשים שלמים. הפוך. אני צריך אנשים לא שלמים. אני חייב אותם לא שלמים. כי אם הם היו שלמים, מה הם עוזרים לי? אני רוצה אנשים משתפרים. אבל בשביל שיהיו אנשים משתפרים אני צריך אנשים לא שלמים שישתפרו. אז כל הרעיון הוא שאני שולח אותך לנינווה, לגרום להם לעשות תשובה, שישתפרו, ואז אני אסלח להם. למה? כי זאת מטרת האדם בעולמו, לא כי אני סולח לו בדיעבד. מטרתו היא לחטוא ולשוב. לחטוא ולהשתפר, כי הוא צריך להיות חסר בשביל שהוא יוכל לממש את פוטנציאל ההשתפרות שיש אצלי. אז אני צריך אותם, כמו שאתה היית צריך את הקיקיון. בהסתכלות הפסימית. אתה באמת פועל בגלל האינטרס. אתה צריך את הקיקיון. אז שאלנו מה הקל וחומר? אז הקל וחומר מאוד פשוט. גם אני יש לי אינטרס בקיומה של נינווה. אני צריך את נינווה כמו שאתה צריך את הקיקיון. וזה צורך של הקדוש ברוך הוא, לא צורך של אדם בודד. זה קל וחומר. אז יש צד… שתי ההסתכלויות האלה יכולות ללמד לקח חשוב. לא יודע איזה משתיהן נכונה, אבל ההסתכלות השנייה משתלבת היטב, הפסימית דווקא, משתלבת היטב עם מה שאמרתי קודם. עבודה צורך גבוה, שהקדוש ברוך הוא צריך את האנשים בשבילו. אבל זה יותר מזה, זה גם משתלב עם מה שאמרתי למה הוא צריך את האנשים בשבילו. הוא צריך אותם כדי שישתפרו, כי את זה הוא לא יכול לעשות. וזה בדיוק הוורט של נינווה. נינווה, כל מה שקרה שם זה שהקדוש ברוך הוא רצה שהם ישתפרו. הם היו חסרים והוא רוצה שהם ישתפרו. לכן הוא שלח את יונה. ואת זה יונה לא הבין. לכן הוא ברח מהקדוש ברוך הוא. הוא לא הבין שהעניין של התשובה זה לא להגיע למצב השלם. העניין של התשובה זה להשתפר לכיוון המצב השלם. זה כל מה שאני צריך שם. זה היה הוויכוח שלו עם הקדוש ברוך הוא. לפי זה כל ספר יונה, זה מה שהוא בא ללמד. ספר יונה בא ללמד שהערך של תשובה זה בעצם העשייה שלה. לא בזה שהיא מוחקת לי את החטאים ועכשיו אני נקי. אם הייתי מראש נקי, לא עשינו כלום. אין טעם שאני אהיה בברא… צדיק גמור אין טעם לברוא אותו. לכאורה, כן, בתמונה הזאת. צדיק גמור גם עושה עבודה. דיברנו על זה בתחילת השיעור הקודם. אבל עקרונית, נגיד צדיק גמור שלא כרוך בעבודה, הוא מושלם, אין לו בחירה, אין לו חטאים, אין לו כלום, הוא פשוט יצור מושלם. בשביל מה לברוא אחד כזה? את זה יש לקדוש ברוך הוא גם בעצמו. הוא צריך אותנו חוטאים. ולכן אמרתי שהאב הוואמינא החסידית הזאת של אחטא ואשוב, זאת אב הוואמינא מאוד משמעותית. כי האומר אחטא ואשוב זה לא רק מישהו שרוצה לעשות חיים, לפי התפיסה… אני לא אומר שזה הפשט באמירה הזאת. אבל אני אומר לאור מה שאני אומר עכשיו, יש באמת אב הוואמינא רצינית של אחטא ואשוב. אחטא ואשוב פירוש הדבר אני לא רוצה להיות צדיק גמור, אני מיותר אם אני צדיק גמור. אני רוצה להשיג את השלמות של היותי משתלם, שזה יותר מאשר צדיק גמור. את זה אני יכול להשיג רק אם אני אחטא ואשוב. זה בעצם הלקח של ספר יונה. חז"ל אומרים לנו אל תגיד אחטא ואשוב, לא יספיקו בידו לעשות תשובה. מדמיונות כזאת לא כדאי לנקוט. אל תדאג, אתה תחטא גם בלי שתתכנן את זה מראש. אין אדם… אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. אוקיי? אז אל תדאג, זאת אומרת יהיה לך את הממדים שבהם אתה תצטרך להשתפר גם אם לא תעשה את זה באופן יזום. אבל ברמה העקרונית הרצון הזה להיות במצב של אחטא ואשוב הוא מאוד ברור לאור מה שאני תיא… למה שאני תיארתי כאן. אם אני חוזר, אז בעצם הטענה היא שמטרת. מטרת התשובה ומצוות התשובה דיברנו על זה למי שיש מצוות תשובה. ולפי הרמב"ם שאין מצוות תשובה אבל יש עניין לעשות תשובה, כן דיברתי על זה בשיעור הקודם, מה זה העניין הזה? זה לא העניין להיות במצב השלם, להפך, העניין הוא להשתלם, להפוך מחוטא לצדיק, לא להיות צדיק. ההיפוך מחוטא לצדיק הוא העניין, ולהיות צדיק בסוף, אבל בתוספת הנגזרת, להיות גם עם מהירות, לא רק להיות במקום המושלם, לא רק להיות באיקס הנכון שבו אני רוצה להימצא, אלא להגיע ביוזמתי אל האיקס הנכון, להגיע מתוך פעולה שלי אל האיקס הנכון. זה בעצם העניין של עשיית תשובה או המטרה של עשיית תשובה, תלוי אם זה עניין או מצווה, כן, במחלוקת הראשונים שראינו בפעם הקודמת. טוב, בואו נעצור לכמה דקות, כן, ועוד חמש דקות נחזור ונמשיך הלאה. הנה ידוע מה שכתוב בספרים הקדושים, שהאדם נברא בצלם אלוקים, ועיקר הצלם הוא כוח הדיבור, כמו שתרגם אונקלוס על הפסוק ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא. כלומר, מה שמייחד את האדם מכל שאר הברואים הוא היכולת לדבר. הדיבור הוא לא רק כלי להעברת מידע, אלא הוא כלי רוחני עצום. כתוב בפיך ובלבבך לעשותו. כשאדם מוציא מילה מהפה, הוא בורא מלאך. אם המילה היא מילה של תורה, מילה של תפילה, מילה של חסד, הוא בורא מלאך קדוש שמגן עליו ועל כל עם ישראל. אבל אם חס וחלילה האדם משתמש בפיו לדבר לשון הרע, רכילות או דברים בטלים, הוא בורא מלאכי חבלה. לכן אומר שלמה המלך שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. לא רק מצרות גשמיות, אלא מצרות של הנפש. הקדושה של האדם תלויה בפה שלו. מי שרוצה לעלות במעלות התורה והיראה, חייב קודם כל לשמור על הפה. זה היסוד לכל העבודה הרוחנית. יהי רצון שנזכה לקדש את פינו ודיבורנו תמיד. חוזרים. טוב, בואו נמשיך. אני רוצה עכשיו להיכנס קצת יותר לתהליך הזה שבו מדובר ולהבין מתוך זה קצת יותר את האחריות של הקדוש ברוך הוא להשתפרות שלנו, לתשובה שלנו. קל לא לשים לב שהמושג בעל תשובה משמעותו השתנתה קצת, לא קצת אלא הרבה עם השנים או עם הדורות. בעל תשובה בספרות של חז"ל או של הראשונים, כאן הספרות התורנית לדורותיה, זה חוטא שחוזר בתשובה על חטאיו. בעל תשובה מה שקוראים היום בז'רגון שלנו, זה מישהו שהיה חילוני ונהיה דתי, חוזר בתשובה, לא יודע איך לקרוא לזה, בעל תשובה, חוזר בתשובה. זה שני מצבים שונים ובמובן מסוים הפוכים. כי הבעל תשובה של חז"ל ושל עוד פעם הבעל תשובה ההלכתי, כאילו של הספרות התורנית זה בן אדם שהיה מאמין, הוא ידע מה נכון ומה לא נכון ועשה את זה, רמת יצרו, לא משנה מה, אבל הוא עשה את זה ותפס את עצמו באיזשהו שלב, כמו רבי אלעזר בן דורדיא, תפס את עצמו באיזשהו שלב והחליט לחזור חזרה ולבצע את מה שהוא מאז ומעולם ידע שהוא צריך לעשות. לעומת זאת הבעל תשובה שלנו היום שאנחנו מדברים עליו היום, זה מישהו שכשהוא חטא במרכאות, הוא בכלל לא חשב שזה משהו לא בסדר, הוא לא האמין, הוא לא היה מחויב לשום מערכת, הוא בכלל לא חשב שהדבר הזה מחייב אותו, הוא שינה תפיסה. הבעל תשובה של חז"ל או של ההלכה זה מישהו שלא משנה תפיסות. התפיסות שלו תמיד היו, הוא ידע מה נכון ומה מחייב אותו, הוא רק לא עשה את זה. הוא משנה התנהגות או הוא חוזר חזרה להתנהג לפי מה שהוא תמיד הבין שכך ראוי להתנהג. לעומת זאת הבעל תשובה של היום מה שהוא עושה הוא משנה תפיסות, הוא לא חוזר להתנהג כמו התפיסות שהיו לו, לא היו לו, הוא מאמץ תפיסות חדשות.
[Speaker C] אפשר תמיד לקרב בין שני הדברים. אתה שומע? אפשר בשתי הכיוונים לקרב את הדברים אחד לשני. אוקיי. אתה יכול להגיד על הבעל תשובה של זמננו שלמעשה תמיד הוא האמין רק שהיה לו איזושהי חסימה או תאוות או לא משנה מה. ואפשר מצד שני להגיד שההוא שבעל תשובה של חז"ל כשהוא אומר לעצמו שהוא באמת האמין אם הוא באמת האמין אז הוא לא חטא, אז הוא לא באמת האמין. בקיצור אפשר בשתי הכיוונים.
[הרב מיכאל אברהם] אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות. אז בוא אני באמת אולי אתייחס בכמה מילים למה שאתה אמרת. יש תפיסה באמת שאומרת שבתוך כל יהודי בעצם יושבת איזושהי אמונה והבנה שם למחויבות הדתית והוא מכחיש את זה, הוא לא יודע מה מכסה את זה, מתעלם מזה, לא יודע בדיוק, שם על זה עטיפות כאלו ואחרות אבל בפנים בפנים זה נמצא אצל כולם. א' אני לא יודע אם זה נכון ולא יודע מאיפה הוציאו את זה שזה נכון, אבל גם אם זה נכון אני חושב שזה עדיין לא מה שאני מדבר עליו. כי חוטא זה מישהו שיודע שהוא לא בסדר, זה ודאי לא נכון. זאת אומרת הבן אדם חילוני מאז ומעולם זאת אומרת אין לו אב אמינא לא שלא דתל"ש נגד עזבו את כל הדברים האחרים. אני מדבר על מישהו שגדל במקום מנותק לחלוטין אין לו שום קשר, הוא רואה אותנו בתור אינדיאנים, אוקיי? אחד כזה גם אם בתוכו פנימה באיזשהו מעמקים כמוסים של הנפש יש בו אמונה ויש בו הבנה של מחויבות דתית והכל אי אפשר להגיד שהוא יודע מה נכון ויצרו מתגבר עליו והוא חוטא. הוא לא יודע מה נכון. זה שבתוכו פנימה זה נמצא באיזשהו מובן מוטמן, מוחמן, לא יודע, זה לא מעניין. זאת אומרת לפחות בהקשר הזה זה לא מעניין. זה אנוס, אולי שוגג, אבל לדעתי זה גם לא שוגג, זה אנוס. זה אפילו יותר מתינוק שנשבה, יותר גרוע מתינוק שנשבה. אז לכן ההבחנה הזאת נדמה לי עדיין לא מקרבת את שני המודלים. מבחינתי מישהו שבתוכו יש את האקסיומות האלה אבל הוא לא מודע להם, זה אותו דבר מבחינתי כמו אחד שאין בו את האקסיומות האלה. מבחינת האופן שבו אני שופט אותו, אני שופט אותו לפי מה שהוא יודע ומה הוא עושה עם מה שהוא יודע. מה יש בבן אדם בתוכו? יכול להיות שהוא גם יודע את תורת הקוונטים ותורת היחסיות. אבל הוא לא יכול לעשות עם זה שום דבר כי זה איכשהו טמון בתוכו פנימה. עד שלא ילמדו אותו את זה הוא לא יודע את זה. כן, זה מזכיר לי את ה… כן, כשהייתי בישיבה בבני ברק נתיבות עולם, ישיבה של בעלי תשובה, ובצהריים הלכתי לבר אילן לעשות את הדוקטורט. אז תמיד אמרו לי עזוב תישאר פה הכל נמצא בתורה, כן, מה יש לך לחפש שמה אצל הציונים. אז אמרתי להם, אני לא… אם הכל נמצא בתורה אז תשובתכם בתרתי. זאת אומרת, אז א', מה אכפת לכם שאני הולך ללמוד תורה קצת אחרי הצהריים בבר אילן? מה המקום גורם? אז אני לומד תורה שם, הרי גם זה דברים שנמצאים בתורה. אז אני לומד תורה מעבר לכביש, לא בבני ברק אלא בבר אילן, מה זה משנה. ומצד שני אמרתי להם, ואם כבר אני מדבר איתכם וזה נמצא בתורה, אז אנא בטובכם תוציאו לי את הפתרון של בור פוטנציאל מסתובב, כי זאת הייתה הבעיה שבה טיפלתי בבר אילן, וזה באמת יחסוך לי הרבה זמן, אני אוכל להישאר בישיבה ואולי להתעסק יותר עם קצוות. עד היום לא קיבלתי את הפתרון של בור פוטנציאל מסתובב למרות שהוא כמובן נמצא בתורה.
[Speaker C] גם אם היית שואל אותם על סוגיה הלכתית מסוימת, יכול להיות שהם לא ידעו את התשובה.
[הרב מיכאל אברהם] כן, נכון, אין הכי נמי. אבל אף אחד לא יודע את התשובה, זה הבעיה. אז אני אומר, אולי זה נמצא בתוך התורה ואולי לא, אני לא בטוח בכלל ואני לא יודע מאיפה מוציאים את זה שהכל נמצא בתורה. זה בעיניי דבר שאין לו שום בסיס. אבל גם אם כן, זאת איזושהי הימצאות מאוד תיאורטית. זה לא נגיש לאף אחד, אף אחד לא יודע את זה, אף אחד לא יכול להוציא את זה משם, אז זה נמצא שם באיזשהו מובן אם בכלל, כן, אפילו אם כן. אותו דבר, זה משל רק למה שדיברתי קודם. גם אם בתוך האדם יושבת ההבנה הזאת, אמונה, מחויבות לתורה וכולי, באיזשהו מובן שהוא לא מודע לו בכלל, זה איכשהו בדי אן איי שלו, לא יודע איפה זה נמצא, זה לא מעניין. במובן שבו אני שופט את האדם, אני שופט אותו לפי הדברים המודעים. לא שופט אותו לפי דברים שמוכמנים גם מפניו, לא רק מפניי. זה מצד אחד. לגבי הצד השני שהעלית, שגם הבעל תשובה של חז"ל יש בו איזושהי בעיה במישור של הערכים עצמם, לא רק של המימוש שלהם, לזה אני אגיע עוד מעט בהרחבה. אז את זה אני בינתיים משאיר. אז בעצם הטענה היא כזאת. החוטא, הבעל תשובה המודרני, בכלל לא נכון לקרוא לו בעל תשובה, הוא לא שב לשום מקום. באופן עקרוני עוד פעם, אפשר לקרוא לזה בעל תשובה, אני לא מדבר על סמנטיקה, אבל תמיד אומרים שהוא שב לנקודה הפנימית, לא יודע למה שהוא חושב שנכון, הוא לא חשב שזה נכון אף פעם. הוא עשה תשובה, הוא לא חזר בתשובה, הוא לא שב. הוא התקרב לתורה ומצוות, הוא לא שב. קירוב, מה שאומרים תמיד, קירוב זה מושג יותר מוצלח במובן הזה מאשר תשובה. לעומת זאת הבעל תשובה של חז"ל הוא באמת שב, כי הוא מאז ומעולם ידע שכך נכון לנהוג, רק הוא לא עשה את זה. עכשיו הוא חוזר לנהוג כפי שהוא תמיד ידע. פה יש מימד של חזרה, לכן הוא שב, זו תשובה. לפעמים אפשר לקרוא לזה לשוב אל השם באיזושהי צורה, אבל גם לשוב אל השם לא נכון כל כך לתאר כך את הבעל תשובה של היום. הוא לא שב אל השם, הוא מתקרב אל השם. זה לא שהוא היה קרוב והתרחק ועכשיו הוא מתקרב חזרה. הוא היה רחוק ועכשיו הוא מתקרב, אבל הוא לא חוזר לשום מקום שהוא היה בו פעם. אוקיי, עוד פעם, זאת סמנטיקה, זה לא מעניין. זה בעצם אומר שכאשר אני מדבר בעצם על תשובה של אדם חוטא, אני מדבר על מצב שבו כשהוא חטא הוא ידע שהוא חוטא. הוא הבין שהוא חוטא. עכשיו בני אדם יצורים מורכבים כמובן, אז הם מבינים שהם חוטאים, הם יודעים שזה לא בסדר, אבל יש להם יצר, יש להם אינטרס, יש להם חולשות, כל מיני דברים כאלו ואחרים. הם איכשהו מצליחים בכל זאת לגרום לעצמם לעשות משהו למרות שהם כל הזמן יודעים בצורה כזו או אחרת שזה לא בסדר. וגם אם הם עטפו את זה באיזשהן עטיפות ועכשיו כבר הם הצליחו להסתיר לגמרי את העובדה שזה לא בסדר, עדיין יש איזושהי טענה שזה עדיין אשמתם, כי הם יצרו את העטיפות האלה ולכן בעצם הם עושים משהו שהם מבינים שהוא לא בסדר. או שכאן כבר אני מוכן לקבל גם אם זה דבר מוחמן כי הם עצמם הכמינו את זה. אז כאן אני כן מתייחס גם למימד המוחמן.
[Speaker B] בכל אופן, מה שנקרא התנהגות חופשית במקור, כמו שאדם שותה אלכוהול ואז עולה על הכביש ודורס מישהו, למרות שאין לו מודעות ברגע הדריסה כי הוא שיכור, הוא גרם לעצמו להיות במצב של חוסר מודעות ולכן הוא אשם.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. הוא הביא את עצמו למצב של חוסר מודעות ולכן הוא אשם. כן, נכון. אז הטענה בעצם זה שכשאנחנו מדברים על חטא, אנחנו מדברים על מישהו שעושה דברים שהוא עצמו יודע שהם לא בסדר. זה החטא. מהחטא הזה צריך לעשות תשובה. אז מה פירושה של תשובה? תשובה אין פירושה לשנות את מה שאתה חושב במימד הערכי, מה נכון ומה לא נכון, אלא תשובה פירושה לחזור ולנהוג כפי מה שאתה חושב. או במילים אחרות, לתפוס חזרה את המושכות. לא לתת לסוסים ללכת לכיוון שאתה לא רוצה ללכת. סוסים זה הגוף, היצרים, מה שאתם רוצים, ולחזור חזרה למה שהעגלון רוצה. העגלון זה הראש, התפיסות שלי. לחזור חזרה להיות אדם שמכוון על פי תפיסותיו ולא אדם שעושה דברים למרות שתפיסותיו אומרות שהם לא בסדר. זה המושג לחזור בתשובה. הבעיה שעולה כאן היא בעיה שפילוסופים מכנים הבעיה של חולשת הרצון, וויקנס אוף דה וויל, רצון חלש. מה הכוונה? הם טוענים, הרבה פילוסופים יש על זה מדפים בספריות הפילוסופיה, הם טוענים שמצב של חטא כמו שתיארתי כאן הוא מצב בלתי אפשרי. בלתי אפשרי לוגית. למה? כי בוא נניח שתי הנחות. הנחה ראשונה, נגיד שלבן אדם יש סט ערכים שאותם הוא חושב אליהם הוא מחויב, הוא יודע שזה מה שנכון. נתון ראשון. הנחה ראשונה אומרת שאם זה סט הערכים שלך אז כנראה גם זה מה שאתה רוצה לעשות. אין סיבה שלא תרצה לעשות את מה שאתה עצמך חושב לנכון. הנחה שנייה זה שאם אתה רוצה לעשות משהו ואין משהו אחר שעוצר אותך או לא נותן לך לבצע את זה, אז אתה גם תעשה את זה. אם אני מצרף את שתי ההנחות האלה ביחד, יוצא שלא ייתכן בעולם חטא. או מה שנקרא מעשה של רצון חלש בשפה הפילוסופית, בשפה שלנו אנחנו קוראים לזה חטא. מה זה חטא אמרתי קודם איך הגדרתי את החטא, שאתה עושה משהו שאתה עצמך מבין שהוא לא בסדר. אבל אם אתה עצמך מבין שהוא לא בסדר אז זה לא מה שאתה רוצה לעשות. ואם אין שום דבר שגרם לך לעשות את זה אז אתה גם לא היית עושה את זה. אז אם עשית את זה אז אחת משתיים. או שאתה לא חושב שזה מה שנכון לעשות, שזה לא נכון לעשות את מה שעשית, או שהיה משהו שלא נתן לך לבצע את מה שחשבת, ואז כמובן אתה אנוס, כי היה משהו שהתגבר עליך למרות שאתה רצית אז אתה אנוס, זה לא חטא. אז ממה נפשך, אם הבעיה ברובד הראשון שאתה לא באמת רצית לעשות את הטוב או לא חשבת שזה הטוב, אז אתה בעל תשובה מהסוג של היום, לא מהסוג של חז"ל. בבעל תשובה מהסוג של חז"ל יודע מה נכון למרות שהוא לא עושה את זה. אז אם אתה לא יודע את זה אז אתה לא בעל תשובה של חז"ל. אם אתה יודע את זה ולא עשית את זה אז זה אומר שכנראה היה משהו שגרם לך או לא נתן לך לעשות את מה שאתה עצמך חושב ורוצה לעשות, אז אתה אנוס. שוב פעם. אז ממה נפשך אתה לא יכול להיות חוטא. לכל היותר אתה יכול לשנות תפיסות, אבל אתה לא יכול להיות חוטא. אין דבר כזה חוטא, המושג חוטא הוא פרדוקס לוגי. זאת הטענה.
[Speaker B] זה רק אם אתה אומר שכדי להיות חוטא אני חייב לדעת שאני עושה משהו לא בסדר.
[הרב מיכאל אברהם] כן כן, הגדרתי קודם את המושג חטא.
[Speaker B] כן, לא, אבל זה לא, אני לא חושב שזה…
[הרב מיכאל אברהם] אם הוא לא יודע שזה לא בסדר אז הוא לא נקרא חוטא? הוא אנוס. אז הוא לא יצטרך לעשות תשובה? הוא אנוס. שוגג. לא, אנוס.
[Speaker C] היה ראוי שתדע. אנוס, אנוס.
[הרב מיכאל אברהם] אבל יש, אני לא מדבר על מישהו שלא יודע בכלל, אני מדבר על בעל תשובה כמו היום. לא יודע כלום. לא שהוא לא יודע שאסור לבורר בשבת, הוא מבין שיש שבת, אסור לעשות מלאכה, הוא רק לא יודע שבורר זה אחד מהאבות המלאכה. שמה אתה יכול להגיד אולי זה שוגג כי בסך הכל היית צריך ללמוד, אתה אשם בזה. אבל מישהו שלא היה צריך בכלל ללמוד, הוא תינוק שנשבה, הוא לא העלה בדעתו שיש פה מה ללמוד בכלל. אז הוא אנוס. יש מחלוקת כמובן אמוראים כידוע אם תינוק שנשבה הוא אנוס או שוגג, אבל בפשטות, בפשטות הוא אנוס. לא חשוב, אני יכול להראות שגם בגמרא שאומרים שהוא שוגג זה לא באמת שוגג, זה אנוס. אגב הגמרא עצמה קוראת לפעמים לשוגג אונס. הגמרא למשל בשבועות מדברת על רב אמי ורב אסי שלמדו אצל רב, וכל אחד מהם נשבע שרב אמר משהו אחר. זה נשבע שרב אמר איקס וזה נשבע שרב אמר לא איקס. עכשיו הם הלכו לרב כדי לברר מי צדק. אז רב אמר להם שאחד מהם צדק. הגמרא אגב לא אומרת מי כי זה לשון הרע. ומה, אחד מהם צדק, אז השני שואל את רב: אז מה, אני נשבעתי שבועת שקר? אז אומר לו: לא, כי כתוב האדם בשבועה פרט לאנוס. ומה זה אנוס? הוא שוגג, הוא לא אנוס. שוגג, הוא לא זכר שרב אמר את זה. הוא אפילו ידע רק לא זכר. זה לא שוגג שלא ידע. פה הוא לכל היותר שוגג. למה זה נקרא האדם בשבועה פרט לאנוס? הגמרא כנראה מבינה ששוגג זה בעצם סוג של אונס. מתי שוגג הוא באמת אנוס? במקום שבו הוא לא העלה בדעתו שיש לו את מה לברר. שוגג כזה שיודע שהיה אמור לפחות לדעת שיש פה מה לברר ולא בירר, אז הוא שוגג שצריך איזשהו סוג של כפרה. ושוגג כזה שלא עלה בדעתו בכלל שיש מה לברר, הוא לא שוגג, הוא אנוס. אין שום תביעה כלפיו. טוב, השאלה מה קורה שם. הוא זכר כנראה חד משמעית את מה שרב ענה, וזה שהבר פלוגתא שלו אמר ההיפך הוא פשוט לא העלה בדעתו שצריך באמת לבדוק. זה לא יכול להיות, אני זוכר את זה כמו היום. אז במצב כזה הוא באמת אנוס ולא שוגג. טוב, בכל אופן לענייננו, תראו, ההגדרה הזאת מעוררת כמה לפני שאני מתקדם מה עושים איתה, היא מעוררת כמה תהיות. בואו נחשוב על לא על חטא דתי, בואו נחשוב על חטא בהקשר אחר, נגיד בהקשר של דיאטה. אוקיי? בן אדם רוצה לעשות דיאטה, הוא החליט לעשות דיאטה, אבל הוא רואה מולו עוגת קצפת והוא מחליט, מחליט לאכול אותה. אז זה מעשה, לא קוראים לזה חטא במובן הדתי, אבל זה חטא לרצון שלו לעשות דיאטה. אז לצורך הכלליות בלי הגבלת הכלליות אנחנו נקרא לזה מעשה של רצון חלש. מעשה של רצון חלש פירושו שאני עושה משהו שאני עצמי לא רוצה לעשות אותו או חושב שהוא לא נכון. אוקיי? זאת בעצם הטענה. שנייה רק שנייה אחת. אז בואו ניקח, אז הוא אכל את העוגת קצפת הזאת. אוקיי? עכשיו אני שואל אותו, מנסה ככה איזה דו שיח דמיוני, שואל אותו: תגיד, אתה רצית לאכול את זה? אומר: מה פתאום, אני נורא רוצה לעשות דיאטה, אני ממש מתחרט על זה שאכלתי את זה, איזה טעות זאת הייתה. כן, מצב שקורה בכל יום, נכון? אז אתה אומר לו: רגע, אבל אם לא רצית אז למה אכלת? מה הבעיה? מה גרם לך לאכול? היצר התגבר עליי, מה אני יכול לעשות? מה זאת אומרת היצר התגבר עליך? פירוש הדבר שאתה יותר רצית את ההנאה מאשר את הבריאות או האסתטיקה, לא משנה מה. כל אחד והסיבות שהוא עושה דיאטה. אבל אתה יותר רצית את ההנאה מאשר את הדיאטה. אז אל תספר לי שלא רצית. אתה רוצה כמובן לעשות דיאטה, לא שאתה לא רוצה, אבל אתה גם רוצה ליהנות, והרצון ליהנות כנראה יותר חזק אצלך מאשר הרצון לדיאטה. כי אם זה לא היה כך, אז תסביר לי למה אכלת? מה תגיד? שהיצר כפה את זה עליך, אתה בכלל לא רצית, הוא כפה את זה עליך. אבל אז אתה אנוס, זה לא חטא. על זה לא עושים תשובה. כן, עכשיו אני חוזר לנמשל הדתי כמובן. זה לא חטא. כשאני מדבר על חטא במובן הדתי, על מעשה של רצון חלש, אז אני אומר, אם זה מה שרצית, אז אל תספר לי שלא רצית. אם לא רצית, אז זה שעשית את זה זה כנראה בגלל שהיית אנוס. משהו חיצוני, גם היצר שלך זה משהו חיצוני, כפה את זה עליך. זה לא חטא. על זה לא צריך לעשות תשובה. אז ממה נפשך, לא ייתכן מצב של רצון חלש. כי מצב של רצון חלש פירושו אני רציתי איקס, ועשיתי בלי כפייה את וואי. אין דבר כזה. או שזה עם כפייה, ואם זה בלי כפייה, אז אל תספר לי שרצית איקס, אתה רצית וואי. יכול להיות שרצית גם איקס, אבל רצית את וואי יותר מאשר את איקס. לבן אדם הרי יש סולם ערכים רחב ומגוון, או רצונות או ערכים, מה שלא יהיה, מגוון. לכן ברור שגם אם בן אדם חוטא, אז הוא רוצה נורא ליהנות, הוא אוכל חזיר כי הוא נורא אוהב בשר חזיר. הוא יודע שאסור לאכול חזיר, הוא מחויב להלכה, אבל היצר הרע לקח אותו לאכול חזיר. זה אומר שהוא לא מחויב להלכה או שהוא לא יודע שההלכה אוסרת? וודאי שהוא יודע. אבל הרצון ליהנות מאכילת חזיר יותר חזק מבחינתו מאשר הרצון לשמור את ההלכה. אז אני לא אומר שאתה לא רוצה לשמור את ההלכה, אתה רוצה. אבל בשורה התחתונה אם רצית לאכול חזיר, התשובה היא כן. כי השורה התחתונה היא שקלול של כל הרצונות שלך, ובשקלול כלל הרצונות אתה רצית לאכול את החזיר. אחרת לא היית אוכל. או לחילופין, אם השקלול עדיין אומר שאתה לא רוצה לאכול חזיר, אז זה שאכלת כנראה בגלל שמשהו דחף אותך לשם על כורחך. אבל אז זה לא חטא. אתה היית אנוס. גם יצרא אלבישא, גם אונס פנימי נחשב אונס בהלכה. כן, כמו יצרא אלבישא. לא משנה שאף אחד מבחוץ לא עמד עלי עם אקדח. גם דחף לאו בר כיבוש, או איזשהו יצר חזק שאני לא יכול לעמוד בפניו, גם הוא נקרא אונס. מבחינתי זה גם גורם חיצוני שפוטר אותי מאחריות. זה בעצם השאלה של חולשת הרצון. וזה בעצם מה בעצם המשמעות של הדבר? המשמעות של הדבר היא, כמו שאריאל אמר קודם, כאן אני מגיע להערה הראשונה שלך. קודם התייחסתי לשנייה. ההערה הראשונה שלך הייתה שבעצם החוטא של חז"ל יש בו משהו מהבעל תשובה המודרני. כי אם הוא חטא, אז כנראה גם בתפיסות שלו הוא לא היה לגמרי נקי. כנראה שהיה לו עוד רצונות מאשר הרצונות לשמור את ההלכה. לא נכון שהוא רצה לשמור את ההלכה וזה בכל זאת קרה לו, כי זה לא ייתכן, כמו שראינו עכשיו. ומכיוון שכך, ברור שהיה לו עוד רצונות. חוץ מה, לא אומר שהוא לא רצה לשמור את ההלכה, הוא רצה. אבל הוא גם רצה ליהנות, והוא יותר רצה ליהנות מאשר לשמור את ההלכה. אז אם כך, אז זה בעצם תיקון של התפיסות, לא רק של ההתנהגות. כי משהו בתפיסות היה ברקע החטא שלך. זה לא רק סטייה של ההתנהגות שסוטה ממה שהתפיסות אומרות. לא, אין סטייה ממה שהתפיסות אומרות. אם הייתה סטייה זה אומר שכבר בתפיסות עצמן ישנה איזשהו סוג של סטייה. ולכן בעל תשובה של חז"ל גם הוא לא פטור משינוי התפיסות. ולא רק, זה לא רק מה שתיארתי קודם שזה תיקון ההתנהגות או החזרתה למסלול שמתאים לתפיסות שלו. אלא יש פה משהו מהבעל תשובה המודרני. ובמובן הזה אני מסכים עם ההערה הראשונה שלך, שהחוטא של חז"ל או הבעל תשובה של חז"ל יש בו משהו מהבעל תשובה המודרני. זה לא יכול להיות רק תיקון במישור ההתנהגות בלי להגיע בכלל לבדוק את התפיסות, את הערכים, את המחויבויות העקרוניות, אלא רק בפסיכולוגיה ולא באידיאולוגיה או בפילוסופיה או באתיקה. אוקיי? אלא רק במישור ההתנהגות. אף פעם, הטענה היא בעצם, מה שיוצא מהטיעון הזה של חולשת הרצון, שאף פעם חטא לא נמצא רק במישור הפסיכולוגי. כי אם הוא נמצא רק במישור הפסיכולוגי, אז אתה אנוס. אז היצרים שלך, הדחפים שלך לקחו אותך לחטא. כי אתה לא רצית לעשות את זה. לכן ברור שאם עשית את זה זה אומר הייתה לך הכרעה לעשות את זה. אם לא הייתה לך הכרעה, אז אתה לא אחראי. הייתה לך הכרעה לעשות. נכון, רצית גם לשמור מצוות, אבל רצית לא פחות ואולי יותר ליהנות, אז רצית ולכן עשית את זה. זה אומר שהבעל תשובה של חז"ל יש בו בעצם בבסיס, בשורש, גם את מה שמהבעל תשובה המודרני. זה לא שני מודלים מופרדים זה מזה באופן דיכוטומי. עכשיו אני עובר לצעד הבא. אם באמת זה כך, אז כל הפעולה של עשיית תשובה דורשת גם תיקון של התפיסות, לא רק החזרת ההתנהגות למסלול, לא רק יישור הדרכים המעשיות, יישור לפי הקנה מידה העקרוני והאידיאולוגי שלי, אלא זה דורש גם תיקון של האידיאולוגיה עצמה. עכשיו אני רוצה לטעון את הטענה הבאה. תיקון של האידיאולוגיה הוא בלתי אפשרי לוגית. היום אנחנו הרבה עם חוסר אפשרויות לוגיות. למה? בוא נעשה ניסוי מחשבתי קצר כדי להדגים את העניין. פיזיקאים תמיד כש, הבדיחה בין פיזיקאים אומרת שאנחנו רוצים לפתור משוואה של חמור, אנחנו מתחילים מחמור נקודתי. לוקחים איזה מודל פשוט ביותר, רואים מה קורה איתו, ואז מנסים קצת לטפל במודלים יותר מעשיים, יותר ריאליים. אז אני רוצה לקחת מה שנקרא טוי מודל, איזה מודל צעצוע פשוט מאוד שאפשר עליו להדגים את העיקרון, ואתם תראו מיד שזה נכון לכל המקרים המורכבים גם כן באותה מידה, אין שום סיבה להסתבך. נגיד שיש בן אדם בעולם שמה שמנחה אותו זה עיקרון אידיאולוגי אחד בלבד. מקסימום שכר מינימום עונש. למקסם את המצב שלו בעולם הבא. אוקיי? זה העיקרון היחידי שמעניין אותו. עכשיו איך הוא מתנהג בפועל? צדיק יסוד עולם. צדיק יסוד עולם, הוא חושש לכל שיטת ראשונים ואחרונים, הוא מקפיד על קלה כבחמורה, הוא למד בעל פה את כל ההלכה, הכל. אבל למה? כדי למקסם את השכר ולמנמן, לעשות למינימום את העונש. אוקיי? זה העיקרון שלו. עכשיו, נניח שאני רוצה ללכת לבחור הזה ולשכנע אותו להתחיל לעבוד לשמה. לא בשביל שכר ועונש אלא לשמה, כמו שהרמב"ם אומר בתחילת פרק י' מהלכות תשובה. אז בוא נגיד שאני האדם הזה, אוקיי? שזה העיקרון שמנחה אותי. ואתם, מישהו מכם רוצה לנסות ולשכנע אותי לעבוד לשמה. איך עושים את זה?
[Speaker C] זה לא בהכרח על ידי שכנוע, יכול להיות שהוא ישב וילמד את ה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני רוצה עכשיו לשכנע אותך בטיעונים. השאלה אם זה אפשרי ואם כן אז איך?
[Speaker C] זה לא אפשרי בטיעונים.
[הרב מיכאל אברהם] למה? כי
[Speaker C] צריך הנחות יסוד מסוימות. ו?
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, קח הנחות יסוד, מה הבעיה?
[Speaker C] שכל
[Speaker B] הנחות היסוד שלו כבר הובילו אותו לנקודה מסוימת.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. מה שקורה זה אם אתה תמצא סתירה פנימית בהנחות שלי, אז יכול להיות שתצליח למוטט לי אותן או חלק מהן. אבל אם אין סתירה פנימית, אז מה אתה יכול לעשות? לכל היותר להוכיח לי שכדאי לעבוד לשמה על בסיס הנחות יסוד אחרות. אבל זה לא ישכנע אותי. בשביל לשכנע אותי אתה צריך להתחיל עם הנחות היסוד שלי ולקחת אותי מתוכן למסקנה שאליה אתה רוצה להוביל אותי. זה כמובן לא אפשרי, אלא אם כן יש במשנתי סתירה לוגית. אבל אם לא, הדרך היחידה, תחשבו על הטוי מודל הזה שהצגתי קודם. הרי מה אפשר להגיד לאחד כמוני? אפשר להגיד לך, תראה, תעבוד לשמה כי אתה תקבל יותר שכר ככה, נכון? זה הטיעון היחידי שאני מצליח לחשוב עליו שאולי ישכנע אותי לעבוד לשמה, אבל זה כמובן לא יכול לעבוד. כי אז אני עדיין אעבוד לא לשמה, כי אני אעשה את זה בשביל לקבל יותר שכר. זה כמו הסיפור על המשכיל אד"ם הכהן, שהוא רצה לעשות תשובה על ערש דווי כדי להפריך את מאמר חז"ל שרשעים אפילו על פתחו של גיהנום לא עושים תשובה. בסדר? אי אפשר לעשות את זה. כי ברור שאם הוא עושה את זה כדי להפריך את מאמר חז"ל אז הוא לא בעל תשובה, ואם הוא לא בעל תשובה אז הוא לא הוכיח שום דבר. יש דברים שאותם אי אפשר לעשות. אוקיי? אז לכן מה אתה יכול להגיד לי?
[Speaker D] לא בעל תשובה? אני לא קצת… אכפת לי על כבודו של המשכיל ההוא, למה הוא לא בעל תשובה? אני לא מבין. מה אכפת לי למה הוא עשה את זה? אם הוא התחרט…
[הרב מיכאל אברהם] תשובה זה המניע, הוא לא פחות חשוב ממה שאתה עושה. בתשובה זה לא לחזור להתנהג נכון, אלא להתנהג נכון בגלל הסיבות הנכונות.
[Speaker D] מי אמר שהוא לא עשה את זה בגלל הסיבות הנכונות? אני לא מבין.
[הרב מיכאל אברהם] אני אומר בהנחה, זה סיפור, סתם אגדה אורבנית. בהנחה… הוא עושה את זה רק בשביל להפריך את מאמר חז"ל, אז זו לא תשובה אמיתית.
[Speaker D] אם הוא חזר בתשובה, פירושו של דבר שהוא התחרט, זה חלק מהחזרה בתשובה. הוא עשה את זה, נכון שהוא נגרר לזה מאיזושהי…
[הרב מיכאל אברהם] אדם הכהן, אני לא מדבר על אדם הכהן. אדם הכהן המטפורי שלי, אני יודע, בא אליהו ואמר לי: הוא עשה את זה רק בשביל להפריך את מאמר חז"ל.
[Speaker D] אין לו שום סיבה אחרת. כן, אבל זה לא נקרא תשובה, אבל בעיקרון הוא סיפור יכול להיות שהוא חזר בתשובה באמת והפריך בכך את מאמר חז"ל.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אם הוא עשה את זה על מנת להפריך, זה בדיוק ההבדל.
[Speaker D] לא, זה לא משנה, כי בנקודת הזמן שבה הוא התחיל את העניין זאת הייתה המטרה שלו, אבל כשאדם עושה תשובה משתנה האישיות שלו, זה חלק מהתהליך.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל אי אפשר לעשות את התשובה באופן כזה. אם אתה עושה את התשובה כדי להפריך את מאמר חז"ל, זו לא תשובה.
[Speaker D] לא, אבל זה מה שחז"ל אומרים על כל דבר, זה מתוך שלא לשמה בא לשמה.
[הרב מיכאל אברהם] כך עובד המנגנון, אדם נגרר לזה מאיזושהי סיבה. לא, לא, שמתוך שלא לשמה בא לשמה זה מילון אנגלי-אנגלי. מתוך שלא לשמה בא לשמה, את זה בדיוק אני תוקף עכשיו. בוא תקשיב עוד רגע… אה אוקיי, לא הקשבתי. את זה בדיוק אני תוקף,
[Speaker D] אין דבר כזה.
[הרב מיכאל אברהם] לא יכול להיות שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. למה?
[Speaker D] כי אני עכשיו, אם תשכנע אותי לעבוד לשמה כי בזה מקבלים יותר שכר, זו עצמה לא תהיה עבודה לשמה. ומה הרעיון שעומד מאחורי זה?
[הרב מיכאל אברהם] שאתה יכול לשכנע אותי
[Speaker D] רק על בסיס ההנחות שמקובלות עלי.
[הרב מיכאל אברהם] אתה לא יכול לשכנע אותי על בסיס הנחות שמקובלות עליך.
[Speaker D] לא, לא,
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל אין חולק שלתשתית הפסיכולוגית שלנו יש… המודל הוא מדי פשוט, זאת הבעיה. רגע, רגע, רגע, אני עוד לא סיימתי אותו. בוא נראה אחר כך אם זה פשוט או לא פשוט. לא, בסדר, אבל במילה אחת מה שאני מתכוון, ברור שיש השפעה לרקע הפסיכולוגי, לעמדות שלנו בדילמות של אידיאולוגיה. זה לא עוזר כלום, זה לא עוזר כלום. זה עוזר כי עכשיו יש מעגל של איזון חוזר, אם אתה… אין איזון חוזר, זה לא עוזר כלום. אני אסביר, תן לי. אוקיי, בסדר. הטענה היא בעצם כזאת. אני, אם אתה משכנע אותי לעשות תשובה או לחזור לעבוד לשמה כדי לקבל מקסימום שכר, זה כשלעצמו כמובן לא תהיה עבודה לשמה. מה אתה צריך לעשות? אתה צריך לעשות כנראה באיזשהו מובן לשנות את הנחת היסוד שלי. יכול להיות שהנחת היסוד הזאת תשתנה בתהליך שאתה מדבר עליו קודם, עוד מעט נראה אם זה אפשרי, אבל אתה חייב, אתה לא יכול בלי זה לשנות אותי באמת. אתה חייב להעביר, זה שיקוף של מה שאמרתי קודם. לא מספיק לך לשנות את ההתנהגות שלי בפועל. אתה חייב לשנות גם איזושהי הנחה שלי שמכוונת את ההתנהגות. בלי זה זאת לא יכולה להיות תשובה. עכשיו מה שקורה זה ככה. בוא נחשוב עכשיו על מצב שבו אני משכנע את עצמי. לא מישהו אחר בא לשכנע אותי, אני משכנע את עצמי. בעצם, הרי אמרתי קודם שהבעל תשובה מה שהוא צריך לעשות זה לא רק לתקן את הליכותיו המעשיות, אלא הוא צריך לתקן גם את העקרונות, את האידיאולוגיה שלו. יש משהו שם שפגום כי אחרת גם בהתנהגות לא הייתה בעיה. אבל זה מביא אותי בדיוק לבעיה שתיארתי עכשיו עם הטוי מודל הזה. כי מה זה אומר? כשאני בא לשנות את תפיסות העולם שלי עצמי, אתם מבינים שזה פרדוקס לוגי. למה? כי אני המשתנה ואני גם המשנה, נכון? עכשיו אם אני בא לשנות את עצמי לתפיסות עולם Y והיו לי עכשיו תפיסות עולם X. כשאני בא לשנות את עצמי לתפיסות עולם Y, אז זה בעצם כבר יש לי את Y. אחרת למה שאני אבוא לשנות את עצמי ל-Y? כי אני כבר מאמין ב-Y. אבל אם אני כבר מאמין ב-Y, אז אין את מה לשנות, כבר השתניתי. אבל איך זה עצמו קרה? אולי מאליו, אבל לא באופן יזום על ידי. כי פעולה יזומה על ידי זה מצב שבו אני באופן יזום ניגש אל עצמי ומשנה את תפיסות העולם של עצמי. דבר כזה לא ייתכן. אין דבר כזה. כי אם אני משנה באופן יזום, אז זה כבר היה שונה קודם, עוד לפני היוזמה. כי אחרת לא הייתי יוזם את זה. למה שאני אשנה ל-Y אם אני מאמין ב-X? ואם אני כבר מאמין ב-Y, אז אין לי את מה לשנות, אני כבר מאמין ב-Y, אז מה יש לשנות פה? ואז יוצא, שנייה אחת, ואז יוצא שאני לא עשיתי את זה באופן יזום, זה פשוט קרה לי. אבל תשובה זה משהו שאני אמור לעשות באופן יזום. אם התשובה קורה לי, אז זה לא תשובה, אז קרה לי, פתאום עברתי איזשהו מהפך. אבל לא עבדתי בשביל זה, לא עשיתי את זה באופן יזום. זה לא תשובה. תשובה זה במקום שבו אני מבין שהייתי לא בסדר, אני ניגש לעבודה נפשית, משנה את עצמי ומחזיר אותי לדרך הנכונה. אבל אם ההחזרה הזאת תמיד חייבת לגעת גם במה שאני חושב שנכון, לא רק בשאלה מה אני עושה, אז זה לא יכול להיות. כי אני אמור לשנות את מה שאני עצמי חושב שהוא נכון, אבל אם אני בא לשנות, אז אני כבר חושב שזה לא נכון, אחרת לא הייתי עושה את זה, ואם אני חושב שזה כבר נכון, אז אין לי את מה לשנות, כי אני כבר שם. אז לכן התהליך הזה לא אפשרי. חזקה הטענה.
[Speaker D] אני הבנתי את זה כבר קודם, אני עדיין חושב שהטענה שלי תקפה. אני מסכים שיש את הרכיב של הבחירה החופשית וזה ההתחלה, כן? וזה לא יכול לנבוע מה?
[הרב מיכאל אברהם] אני עוד לא נכנסתי לבחירה החופשית.
[Speaker D] לא, אבל זה דבר חשוב מאוד. כי אם זה נובע מתוך הפסיכולוגיה שלי אז כביכול זה לא אני. זה ברור. זה נקודת המוצא שזה לא צריך לנבוע מאיזשהו מאפיין אצלי בזה. אבל לגמרי לגמרי לגיטימי בעיניי הרעיון של חז"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה. הרעיון הוא שלא בכל סביבה אתה יכול לבטא את הבחירה החופשית הזאת שלך, אתה צריך פסיכולוגיה מסוימת.
[הרב מיכאל אברהם] רק שנייה, אין בעיה, אין בעיה. אבל עוד פעם אני אומר, אז מה נפשך? או שהיית אנוס או שלא חשבת את זה.
[Speaker D] לא, אדם שהוא אנוס במציאות הוא נשאר חוטא ופגום.
[הרב מיכאל אברהם] למה? הוא אנוס!
[Speaker D] כן, אז מה? לא משנה, הוא אנוס, גם חתול הוא אנוס שהוא חתול.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני מדבר על חטא שלא נעשה באונס. תשובה על חטא אמיתי, לא חטא שנעשה באונס.
[Speaker D] בסדר, בוא לצורך הדיון בוא נדבר על חטאים.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל
[Speaker D] אני
[הרב מיכאל אברהם] לא לצורך הדיון, אני רוצה לדבר על חטאים כי רק…
[Speaker D] אז אני אדבר על חטאים. יכול להיות שהחטאים נגרמו מזה שהייתי בדרגה נמוכה.
[הרב מיכאל אברהם] מה זה מילים, מילים! תגיד לי מה חשבת, חשבת שנכון לחלל את השבת או לא?
[Speaker D] חשבתי שנכון לחלל.
[הרב מיכאל אברהם] אז למה חיללת? שחשבתי שנכון! לא, זה מה שחשבת, מה אתה רוצה?
[Speaker D] רגע, אני אסביר, בסדר, אבל חז"ל אומרים לבנאדם, חוץ מזה שחשבת לחלל את השבת שמותר לחלל את השבת, האם אתה חושב שבנאדם צריך להתאמץ כדי לעשות את מה שנכון או לברר מה נכון? עכשיו אם החלטת שצריך והתגברת פה על חולשת הרצון באמצעות בחירה חופשית, זה יכול לגרום לך לשנות את…
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה פשוט מעשה רצון. אני עשיתי את מה שחשבתי, מה הבעיה? עכשיו אם תרצה שאני אברר ואני אגיע למסקנות אחרות, אין בעיה, אני אברר ואם אני אגיע למסקנות אחרות אז אני אהיה משהו אחר. והבעל תשובה של היום זה לא החוטא.
[Speaker D] אם תבחר, אז חז"ל אומרים ככה, אם תבחר לברר, יכול להיות שאתה מתחיל את המסלול מתוך שלא לשמה, נגיד איזשהו החלטה לא נכונה.
[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם, לבחור לברר אז מה זה אומר עכשיו? שאני מברר ואני מגלה שחייתי בטעות? כן. אז כל בעל תשובה זה בעצם מישהו שחי בטעות? זה לא יכול להיות. למה לא? לא. כי זה תמיד אז זה אומר שיש רק את הבעל תשובה של היום.
[Speaker D] לא לא לא.
[הרב מיכאל אברהם] בעל תשובה זה לא מישהו שחי בטעות. בעל תשובה זה מישהו שנכשל, זה כל הרעיון של הפרדוקס.
[Speaker D] אבל אנחנו חוזרים לעניין של חולשת הרצון. זה תלוי איך אתה פותר את הבעיה של חולשת הרצון.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, בדיוק, זאת השאלה.
[Speaker D] אז הבנתי על בסיס איזה פתרון אנחנו דנים כאן, שכל חטא זה טעות?
[הרב מיכאל אברהם] לא הצבתי שום פתרון. לא הצבתי שום פתרון.
[Speaker D] אה, אתה חוזר על הבעיה מהצגתה.
[הרב מיכאל אברהם] ברור, הבעיה חולשת הרצון, כן, זאת הבעיה. לכן הקדמתי אותה. אוקיי. אני אנסה להציע איזשהו סוג של פתרון בהמשך.
[Speaker D] אני חושב שיש לזה כמה פתרונות והם בסדר.
[הרב מיכאל אברהם] למשל בוא ניקח… אני חושב שיש לי אחד ואפילו עליו אני לא בטוח.
[Speaker D] בוא ניקח את הפתרון שזה טעות, בסדר?
[הרב מיכאל אברהם] לא, אם זה טעות זה לא פותר כלום. אם זה טעות אז זה טעות, היית אנוס, היית בטעות, מה זה קשור? אני מדבר על חוטא שנכשל, לא על טעות.
[Speaker D] לא, אבל הם
[הרב מיכאל אברהם] חושבים שכל התחושה הזאת של החוטא שהוא נכשל, הוא לא עמד במה שהוא רצה, כל התחושה הזאת בעיניך היא פיקציה, אבל זה כל הבסיס לפרדוקס.
[Speaker D] לא צריך לקרוא לזה פיקציה, טוב, זה גם לא בעיניי, זאת עמדה מספיק מכובדת שאני לא חייב…
[הרב מיכאל אברהם] בסדר גמור. אוקיי. אבל את זה אני כבר אעשה בפעם הבאה, אני רואה שהזמן שלנו נגמר, אז עד כאן. אוקיי. טוב. להתראות. יום טוב.