ענייני תשובה – שיעור 1

[הרב מיכאל אברהם] טוב, אנחנו עוסקים קצת בענייני תשובה, ויש לנו בסך הכל שלוש פגישות, נשאר אחרי הפעם הקודמת שבוטלה. אני אתחיל קצת מדיון על מצוות תשובה, מה משמעותה, מה תוכנה, אם בכלל יש מצווה כזאת, ומתוך כך נצא לעוד כל מיני עניינים. נתחיל אולי במשך חכמה. אוקיי. אז המשך חכמה בפרשת וילך, הוא אומר, כי הנה הוא מתקשה שם לא משנה בקשר לפסוק, זה פחות חשוב לענייננו. אני מתחיל פה. ונתבונן ששם תשובה כפי מה שמורה שמה, כן, לפי משמעות הביטוי תשובה, איך נחשבת למצווה שישוב מכסלו ולא יחטא עוד, הלא בלא המצווה מצווה ועומד לבלתי לעבור על מצוות השם יתברך, וכי בשביל שעבר ושנה בה הותרה לו סלקא דעתך? כי הנה האזהרה הראשונה המונעתו בחטאו טרם שחטא היא מונעתו מחטאו גם אחרי שחטא. זאת אומרת הוא בעצם שואל מה שייך למנות מצווה או להגדיר מצווה על עשיית תשובה. מה זה נקרא לעשות תשובה? לשוב מכסלו, להפסיק לחטוא, לעזוב את החטא ולהפסיק לחטוא מכאן ולהבא. זה נכלל מעצם ההגדרה של התורה את המעשה הזה כחטא. נגיד שמישהו אכל חזיר, עכשיו הוא צריך לעשות תשובה, מה זה אומר? לעזוב את אכילת חזיר מכאן ולהבא, לא לאכול חזיר יותר. כל זה נכלל בעצם זה שהתורה מגדירה אכילת חזיר כאיסור. מה יש במצוות תשובה מעבר למה שכל המצוות והאיסורים בעצמם מגדירים? הם גם הם מגדירים לי להתרחק מהמעשים האלה, לא לעשות את המעשים האלה או לעשות מעשים אחרים. מה יש במצוות תשובה מעבר לזה? וכי בגלל שהוא כבר אכל חזיר אז עכשיו הייתה הוה אמינא שהוא יכול להמשיך לאכול חזיר ולכן צריך לעשות מצוות תשובה שלא יעשה את זה, שיפסיק לעשות את זה? לא עולה על הדעת. אז הוא אומר אומנם, אומנם מצוות התשובה אשר על זה צריך מצווה פרטית הוא שאם חטא ועוזב את חטאו, מצווה להתוודות ולהגיד לפני השם יתברך כי יודע בעצמו שחטא ומבקש כפרה. זאת אומרת יש, אז מה התוכן של מצוות תשובה מעבר להגדרות ההלכתיות עצמן של דברים שמותר ואסור וצריך לעשות? רק העניין הזה של הווידוי. יש מצווה להתוודות ולהגיד בפיו לפני השם יתברך שהוא יודע שהוא חטא ומבקש כפרה. רק הדבר הזה יש לו איזה שהוא תוכן נוסף מעבר למצוות ולאיסורים עצמם. וכן הוא לשון רבנו בהלכות תשובה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, פירוש לבלי לחטוא מחמת הציווי שהוא מצווה שלא לעבור בפעם הראשונה קודם שחטא, בין מצוות עשה בין מצוות לא תעשה, חייב להתוודות לפני השם יתברך שנאמר והתוודו את חטאתם. זאת אומרת לשון הרמב"ם בתחילת הלכות תשובה שכשאדם כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני השם. מה אומר הרמב"ם? ההגדרה זה שהוא חייב להתוודות, זה המצווה. העשיית תשובה זה ההיכי תמצא, זאת אומרת מתי שהוא עושה תשובה שזה כשלעצמו לא מצווה, המתי שהוא עושה תשובה המצווה זה שהוא חייב להתוודות. זה בעצם הערך המוסף של מצוות תשובה מעבר למצוות ולאיסורים הרגילים בהלכה. ומה שצריך שבשעה זו יחשוב שלא ישוב לכסלו ולא יעבור עוד מצוות פי השם הוא נכלל בווידוי יעוין שם. שהוא יחשוב בליבו שהוא לא ישוב לחטא הזה ולא יעבור יותר עבירות, המחשבה הזאת עצמה שלא ישוב לחטא והוא לא יעבור יותר עבירות. נגזרת מעצם האיסור, נגיד שיש איסור לאכול חזיר, ואני אכלתי חזיר. אומר המשך חכמה, יש עכשיו מצוות תשובה. מה כוללת מצוות תשובה? סתם להפסיק לאכול חזיר, לא לאכול חזיר מכאן ולהבא, זה נכלל באיסור לאכול חזיר, בשביל זה לא צריך מצוות תשובה. מה כן? נשאר הווידוי. אומר המשך חכמה לא, אבל יש עוד משהו. הוא גם צריך להתחרט ולקבל על עצמו שלא ישוב לחטא הזה עוד. את הדבר הזה גם אי אפשר לגזור מאיסור אכילת חזיר. איסור אכילת חזיר רק אומר לא לאכול. זה שאתה צריך להתחרט ולחשוב ולקבל להבא וכל מיני דברים כאלה, אלה ערכים מוספים של מצוות התשובה, לא רק הווידוי. אומר המשך חכמה, זה נכלל בווידוי. אז כל הדברים האלה בעצם נכללים בווידוי, ולכן המצווה שקיימת זה רק מצווה להתוודות כולל הדברים האלה, ולא המצווה לעזוב את החטא. כן, כמו שהרס"ג כותב, וכך מקובל אחרי זה, כל הפוסקים מביאים אותו. הוא כותב שיש ארבעה מרכיבים במצוות התשובה: צריך לעזוב את החטא, חרטה, קבלה להבא, ווידוי בפה. אוקיי, עזיבת החטא, זה נכלל מעצם העובדה שזה מוגדר כחטא, נכון? פה בשביל זה לא צריך את מצוות תשובה. חרטה וקבלה להבא, זה כבר לא נגזר מעצם הגדרת הדבר כחטא. אתה רק צריך לא לעשות אותו. אבל להתחרט על זה שעשית אותו, או לקבל על עצמך שלהבא לא תעשה את זה, אלה דברים שאי אפשר לגזור אותם באופן ישיר מזה שיש איסור לאכול חזיר. זה גם תוכן ייחודי של מצוות התשובה. אז בעצם שלושה מתוך ארבעת המרכיבים הם כן ייחודיים. רק עזיבת החטא זה משהו שהוא בעצם מיותר, זה לא החידוש של מצוות תשובה. אומר המשך חכמה, נכון, אבל זה נכלל במצוות וידוי. זאת אומרת, כל הדברים הייחודיים שמוסיפה מצוות תשובה מעבר להגדרות ההלכתיות עצמן של האסור והמותר, נכללים במצוות וידוי. אני חוזר אל, אני מדי פעם מפסיק את שיתוף המקורות כי כשאני משתף את המקורות אני לא רואה אתכם. אז מה שפה יש מעט משתתפים אז אולי אני יכול לעשות את זה כן לראות אתכם איכשהו.

[Speaker C] למה בכלל הוא מצריך שיהיה תוכן נוסף?

[הרב מיכאל אברהם] מה? לא הבנתי?

[Speaker C] הרי ההנחה היא שאם אדם חטא בדבר מסוים, אז כנראה שיותר קשה לו להתמודד עם זה או משהו כזה. אפשר להגיד שהתוכן הוא היכולת להתמודד למרות אותו קושי או משהו כזה.

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי, מה התוכן?

[Speaker C] אפשר להגיד למה בכלל צריך להניח שיש תוכן ספציפי שהוא נוסף?

[הרב מיכאל אברהם] אם יש מצוות תשובה אז צריך להיות לה איזשהו תוכן. מצוות תשובה לא אמורה רק לחזור על המצוות האחרות וזהו.

[Speaker C] לא, אולי היא אומרת שאדם שמצליח לקחת דבר שהוא חטא בו ולחזור ועכשיו כבר לא לחטוא בו, אז המעלה של אי החטא באותו דבר יותר משמעותית או משהו כזה.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אז לעניין השכר הקדוש ברוך הוא יכול להתחשב בזה, אבל זה לא אמור להיות מוגדר כמצווה. יש הרמב"ם כותב בשורש התשיעי, שכשהתורה חוזרת על אותו דבר כמה פעמים, אנחנו מונים את זה כמצווה אחת. זאת אומרת לכל, גם אם משהו מופיע בתורה, אם אין לו תוכן ייחודי משל עצמו, אם התוכן של הדבר כלול כבר במצווה אחרת, אז אין מה למנות אותו כמצווה עצמאית. כן לדוגמה, רבי יצחק הוטנר שואל על מצוות אהבת הגר. יש מצווה של אהבת 'ואהבתם את הגר'. אז הוא שואל איזה מן מצווה זאת, זה הרי כלול במצוות אהבת ישראל. יש מצווה לאהוב כל אדם מישראל, והגר הוא גם אדם מישראל. אז בעצם מצוות אהבת הגר אין לה תוכן ייחודי, הוא כלול במצוות אהבת ישראל. אז מה יש למנות אותו? טוב, הוא עונה מה שהוא עונה, אני רק מביא זה כדוגמה שאם אין תוכן ייחודי זה לא אמור להיות מצווה. אתה יכול להגיד, יש פה נגיד מי שקשה לו ומקיים את המצווה, הקדוש ברוך הוא ייתן לו יותר שכר. בסדר, אז זה עניין של הקדוש ברוך הוא, אבל זה לא אמור להיכנס אצלי למניין המצוות.

[Speaker B] אוקיי, אז זה מה שהוא אומר, וכן בא אחריו החינוך ובאר דבריו.

[הרב מיכאל אברהם] אבל על התשובה בעצמה אין לחשבה למצווה חדשה, זולת הציוויים שכבר נצטוונו עליהם. וזה ברור. אז בעצם יוצא שאין מצווה ייחודית לעשות תשובה, יש מצוות וידוי. באמת, גם ברמב"ם רואים את זה לא רק בהלכות תשובה, מה שהוא עצמו הביא, אלא תראו בספר החינוך למשל, מצווה שס"ד, שנצטוונו להתוודות לפני השם על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהם. וזהו עניין הווידוי שיאמר האדם בעת התשובה "אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי" וכן וכן. אותו דבר הרמב"ם במצווה ע"ג, רגע. רואים? המצווה ע"ג היא שציוונו להתוודות על החטאים והעוונות שחטאנו לפני האל יתעלה ולומר אותם עם התשובה, וזהו הווידוי. בסדר, אז בעצם הרמב"ם מגדיר את המצווה כמצווה להתוודות, לא כמצווה על תשובה. עכשיו פה, זה צריך טיפה לחדד יותר. אז מה המעמד של עשיית התשובה עצמה מעבר לווידוי? לכאורה זה כמו נגיד מצוות ציצית. מי ששם בגד של ארבע כנפות צריך להטיל בו ציצית. מי שעושה תשובה צריך לעשות וידוי בפה. מה פשר העניין הזה? לזה קוראים, יש בטעות כאלה שמתייחסים לזה כמצוות עשה קיומית. שאתה יכול לא לעשות ואתה יכול כן לעשות, אבל זה לא נכון. זאת מצוות עשה חיובית מותנה. מה זאת אומרת? מצוות עשה קיומית זאת מצווה שאם קיימת אותה אז מצוין, ואם לא קיימת אותה אז לא קרה כלום. במצוות עשה קיומית אי אפשר לבטל אותה, אין ביטול עשה במצוות עשה קיומית. בציצית יש ביטול עשה. אם אתם שמים בגד של ארבע כנפות ולא מטילים בו ציצית, אז יש לכם ביטול עשה. אז מה, נכון שאתם יכולים לא לשים בגד של ארבע כנפות וגם לא תתחייבו בהטלת ציצית, אבל זה לא בגלל שהמצווה הזאת היא וולונטרית. אם היא הייתה וולונטרית אז לא הייתה שום אפשרות להיחשב מבטל עשה. אבל פה יש אפשרות להיות מבטל עשה אם שמת בגד של ארבע כנפות ולא שמת בו ציצית. לכן אני חושב שנכון יותר להגדיר את זה כמצוות עשה מותנה. מה זאת אומרת? זאת מצוות עשה חיובית. מי שלא עושה אותה ביטל עשה, אלא מה? שהמצווה הזאת מותנית בהתקיים נסיבות מסוימות. רק אז אתה חייב לעשות אותה. גם ברכת המזון זה מצוות עשה חיובית מותנה. רק אם אכלתי כדי שביעה יש עליי חובה לברך ברכת המזון. אף אחד לא מעלה בדעתו להגיד שברכת המזון היא מצווה קיומית כי אני הרי יכול לא לאכול כדי שביעה. לא רלוונטי. שמצוות עשה קיומית זאת מצווה שאי אפשר לבטל אותה. כאן מדובר על מצווה שאפשר לבטל אותה, רק אפשר לא להיכנס לתוך הנסיבות שבהן אני בכלל חייב לקיים.

[Speaker B] אלא שלפי ההגדרה הזאת, לפי ההגדרה הזאת בעצם יוצא, רגע, אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] אז בעצם ההגדרה של לכאורה עולה כאן זה שאין בכלל עניין לעשות תשובה אלא שאם אתה עושה תשובה אם אתה מחליט לעשות תשובה אז אתה צריך לעשות וידוי בפה. אם לא עשית תשובה לא קרה שום דבר כמו שאם לא לבשת בגד של ארבע כנפות אתה לא צריך לשים ציצית וכמובן אין לך ביטול עשה. זה קצת מוזר אבל לא נורא בגלל שבאופן עקרוני יש כמו שאמרתי קודם מצוות עשה מותנות. בוא נשאל אתכם שאלה אחרת מה קורה עם מישהו עשה תשובה ולא התוודה? האם זה כמו מישהו ששם בגד של ארבע כנפות ולא הטיל בו ציצית? לכאורה לא. למה?

[Speaker C] לא יודע אבל זה נשמע שונה.

[הרב מיכאל אברהם] זה נשמע מוזר להשוות אותם. אבל למה? מה הנקודה? הנקודה היא שאם אתה לא שם בגד של ארבע כנפות לא התחייבת. אם אתה שם בגד של ארבע כנפות התחייבת בציצית ולכן אם לא שמת ציצית יש לך ביטול עשה. ובמצוות התשובה נשמע בלתי סביר לחלוטין שמי שיעשה תשובה ולא יתוודה יש לו ביטול עשה ומי שלא עשה תשובה בכלל מצבו יותר טוב. זאת אומרת מצבו של מי שלא עשה תשובה לא יכול להיות יותר טוב מאשר מצבו של מי שעושה תשובה ולא מתוודה. לכל היותר אתה יכול להגיד שאם הוא עשה תשובה ולא התוודה התשובה לא נחשבת. אתה לא יכול להגיד שהמצב יותר גרוע ממישהו שלא עשה תשובה בכלל. אז לכן נדמה לי שאם בכלל אז ההגדרה היא שמצוות מצוות הוידוי היא לא מצוות עשה קיומית אלא חיובית מותנית כמו שאמרתי קודם כי אז אם היא מצוות עשה חיובית מותנית אז בהתקיים הנסיבות ייתכן שיש לי ביטול עשה אם לא עשיתי אותה. אלא יכול להיות שמדובר פה במצווה הגדרתית. מה זאת אומרת? יש כל מיני מצוות שהן מצוות שעניינן הגדרה בלבד. אני אביא דוגמה. הרמב"ם במצוות עשה צה ו-צו. במקרה אחת אחרי השנייה למרות שאין קשר ביניהן. יש לכם נכון? אתם רואים מצווה צה? רואים? כן. מצווה צה שציוונו לדון בהפרת נדרים כלומר התורה שהורנו לדון בדינים האלה כן? איך עושים הפרת נדרים? הבעל מפר נדרי אשתו. ואין העניין שנתחייב להפר על כל פנים. זה לא אומר שחייבים להפר נדרים. וזה העניין בעצמו הבן ממני כל זמן שתשמעני מונה דין אחד מן הדינים כי אין ציווי בפעולה מן הפעולות בהכרח. ואמנם המצווה היא היותנו מצווים שנדון בדין זה בדבר זה. אומר הרמב"ם יש מצוות מסוימות שהוא מגדיר אותם כדינים. זה לא מצוות. מה זאת אומרת? זאת מצווה שכל עניינה הוא לא לצוות עליי משהו ולא לאסור עליי משהו אלא מה? להגדיר שככה הדין. אם הפרת את הנדר באופן הזה והזה הנדר מופר. לא הפרת את הנדר לא ביטלת עשה הנדר לא מופר. זה הכל. יש הגדרה איך מפרים נדרים אם עשית את זה לפי ההגדרה הנדר מופר לא עשית את זה לפי ההגדרה אז הוא לא מופר. זה הכל. אין פה לא חיוב ולא איסור. למה הדבר הזה הוא מצווה? כי זה דין דין גם הוא כלול במערכת המצוות. תראו למשל את מצווה צו אחת אחריה. המצווה צו היא שציוונו להיות כל נוגע בנבלה טמא. ואני אזכור אתה ההקדמה ראוי שתזכור אותה בכל מה שנזכור ממיני הטומאות והיא כי זה שנמנה כל מין ומין מן הטומאות מצוות עשה אין עניינו שנהיה חייבים להיטמא בטומאה ההיא ולא גם כן שנהיה אנחנו מוזהרים מהיטמא בה ותהיה מצוות לא תעשה. זה לא מחייב אותנו להיטמא ולא אוסר עלינו להיטמא. ואמנם היות התורה אומרת כי מי שיגע בזה המין נטמא או זה הדבר יטמא על תואר כך למי שנגע בו היא מצוות עשה כלומר שזה הדין שנצטווינו בו הוא מצוות עשה והוא אומרנו שמי שנגע בכך על תואר כך נטמא. ומי שהיה על עניין כך לא יטמא. וההיטמא בעצמו, כהיטמאות בעצמה, רשות. אם רצה יטמא, ואם רצה לא יטמא. אוקיי, אז מה הרמב"ם בעצם אומר?

[Speaker E] שיש לנו מצוות בספר המצוות.

[הרב מיכאל אברהם] אבל גם בטומאה אתה שומע?

[Speaker E] כן כן. גם בטומאה וגם בהפרת נדרים יש איזה שהוא מין אווירה שלילית לגבי ההגדרה הזאת. כלומר גם המילה טומאה וגם המילה של הפרת נדרים לפחות נותנת בהרגשה משהו שלא היה צריך לעשות, גם אם אין ממש איסור לעשות אותו בצורה מפורשת.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא בטוח. הפרת נדרים למשל. בטומאה נגיד שיש רש"י כזה שנראה ממנו שיש איזה

[Speaker E] שהוא איסור להיטמא.

[הרב מיכאל אברהם] אתה איתי? אתה נשמע ככה מקוטע. יש רש"י שממנו עולה שיש איזה שהוא איסור להיטמא, גם על ישראל לא על כהן. אבל התפיסה הפשוטה היא לא כזאת. ואותו דבר בהפרת נדרים זה בכלל אין בעיה. הפרת נדרים אין שום רע בזה שהאשה נודרת. אם הבעל שומע ביום שמעו הוא יכול להפר. זה הכל. אין שום קונוטציה שלילית לדעתי לא קיימת פה. טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם. מה?

[Speaker F] גם בטומאות אחרות כמו טומאת מת או צרעת לדוגמה?

[הרב מיכאל אברהם] כל טומאה. אין שום בעיה. אין שום איסור להיטמא, לא, בשום טומאה. טומאת צרעת באה אליך, אתה בכלל לא עשית את זה, אז מה האיסור פה? לא שייך איסור. בטומאה שאתה נוגע במשהו, במת או בנבלה או במשהו אחר, אז אתה יכול להגיד אני עשיתי משהו, אבל גם שם אין איסור. על כהן יש איסור, לא על ישראל. אמרתי, ברש"י משתמע שיש איסור גם על ישראל, איסור לא פורמלי אולי, או איסור לא הלכתי ממש, לא יודע בדיוק איך להגדיר את זה. אבל בפשטות אין איסור. ובטח ובטח לנדור או להפר נדרים אין איסור להפר ואין איסור לא להפר. זה ניטרלי לגמרי. אם אתה רוצה להפר אתה צריך לעשות את זה בפרוצדורה הזאת והזאת וזה הכל. שום דבר חוץ מזה. לכן ברמב"ם נראה שיש סוג נוסף של מצוות. והמצוות האלה הן מצוות מגדירות. מה זאת אומרת? אלה מצוות שקובעות מה הסטטוס ההלכתי של סיטואציה מסוימת או של מעשה מסוים. וההגדרה הזאת מבחינת הרמב"ם נכנסת למניין המצוות. למה זה נמצא שם? אני מניח שבגלל שאצל הרמב"ם ספר המצוות פירושו ספר החוקים. המצוות זה החוקים. עכשיו בספר החוקים, תסתכלו בספר חוקים של מדינה, יש שם חוקים שעניינם הוא הגדרה. אשר יתייחס לסעיף קטן לעניין זה הוא כל מי שהגיע לגיל כזה וכזה או כך וכך. כן? זה לא מצווה עליי לעשות כלום ולא אוסר עליי לעשות כלום, זה רק מגדיר את המושג קטן. או קניין מסוים. בספר החוקים כתוב שאם עשית פעולה כזאת וכזאת, אז הבית נהיה שלך. רשמת בטאבו, חתמת חוזה, לא יודע בדיוק מה. אם לא עשית את הפעולה הזאת אז הבית לא שלך. זה חוק שהוא חוק מגדיר. הוא לא אוסר, הוא לא מתיר, אין פה איסור ואין פה היתר. רוב החוק האזרחי הוא כזה. החוק הפלילי מדבר על איסור והיתר. אז בספר החוקים ודאי שחוקים כאלה יופיעו. מבחינת הרמב"ם ספר המצוות זה כנראה ספר החוקים של ההלכה. ואם חוקים מגדירים מופיעים בספר החוקים, אז מצוות הגדרתיות תיחשבנה כמצוות. המונח מצווה מבחינת הרמב"ם אינו אלא השם ההלכתי לחוק. ולכן גם החוקים האלה מופיעים בספר המצוות. מה שבעצם הדבר הזה אומר לכאורה, שהתשובה והווידוי, בעצם גם מצוות הווידוי היא לא מצווה. היא לא מחייבת אותי לעשות משהו, ואני לא ביטלתי עשה אם לא עשיתי את זה. מה כן? זה מגדיר. אם עשיתי כך את התשובה, הוצאתי וידוי בפה, אז עלתה לי תשובה. אז עשיתי את התשובה כמו שצריך. לא עשיתי את זה כך, זה לא ביטול עשה כמו שאמרתי קודם, פשוט לא עשיתי תשובה. זה הכל. או עשיתי תשובה פחות טובה, לא משנה, אבל התשובה המלאה לא עשיתי אותה. במובן הזה זאת מצווה מגדירה. הווידוי הוא מצווה מגדירה. והתשובה? התשובה היא לא מצווה בכלל. התשובה מקבילה להפרת הנדר, אוקיי? אומרים לי איך לעשות את הפרת הנדר. לעשות את הפרת הנדר צריך לעשות כך וכך. הפרת הנדר כשלעצמה היא לא מצווה. ההגדרה איך עושים הפרת נדר היא מצווה. אותו דבר. אותו דבר פה, התשובה היא לא מצווה. ההגדרה איך עושים תשובה, דהיינו עם הוידוי בפה, זה מצווה. אבל עוד פעם, המצווה היא מצווה מגדירה. לא שאתה חייב לעשות את זה, ולא שאם לא עשית את זה יש לך ביטול עשה. אין לך! אבל לא עלתה לך תשובה, זה הכל. זה מגדיר את תהליך הפרוצדורה של התשובה, את תהליך התשובה. ככה לכאורה נראה ממה שכותב המשך חכמה וממה שעולה מלשון הרמב"ם והחינוך, שהמצווה היא רק הוידוי ולא התשובה. אבל שנייה

[Speaker B] אחת, ברמב"ם, אני פותח את הרמב"ם בתחילת הלכות תשובה, הקדמה להלכות תשובה. הלכות תשובה, מצוות עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה. איך אתם מבינים את זה? יש מצווה לעשות תשובה או אין?

[Speaker D] נראה שיש, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] אומר יש מצוות עשה אחת שיש בה שני פרטים, לשוב ולהתוודות. זה לא מתאים להגדרה של הרמב"ם בספר המצוות ושל החינוך, ששמה נראה שהתשובה היא לא מצווה והוידוי הוא מצווה הגדרתית. פה נראה שיש מצווה ממש, לא הגדרה, לשוב ולהתוודות. זה שיש שני פרטים במצווה הזאת, זה שיש שני פרטים במצווה הזאת זה כמובן לא צריך להטריד אותנו. יש מצוות נוספות שמורכבות מכמה פרטים, כמו למשל מצוות ארבעת המינים. מצוות ארבעת המינים יש בה את לולב, הדס, אתרוג וערבה, ועדיין זאת מצווה אחת. למה? כי כל העסק הזה יוצר איזשהו מכלול אחד, וזאת מצווה אחת, אבל ברור שכל אחד מהפרטים הוא חובה, הוא חלק מהמצווה, יש מצווה לעשות אותו. מבחינת מניין המצוות זה לא ארבע מצוות אלא אחת, אבל ברור שכל אחד מאלה זאת מצווה. אותו דבר כשאומר לי הרמב"ם יש מצווה לשוב ולהתוודות, הוא מתכוון לומר שיש מצוות תשובה שכוללת בתוכה שני דברים, תשובה ווידוי. את שניהם צריך לעשות, רק מבחינת מניין המצוות זה מצטרף למצווה אחת. זה לכאורה סותר את מה שראינו במצווה ע"ג, ששם הרמב"ם אומר שיש מצווה להתוודות אבל אין מצווה לשוב. היינו יכולים אולי להוסיף פה איזשהו כ"ף, כן? מצוות עשה אחת והיא כשישוב החוטא מחטאו לפני ה' שיתוודה. אבל זה לא הגרסה, בשום מקום זאת לא הגרסה. שישוב ויתוודה. וזה לכאורה סותר את מה שהרמב"ם כותב בספר המצוות. מי שעמד על זה זה המנחת חינוך. הוא אומר ככה, מנחת חינוך שס"ד, שנצטווינו להתוודות, כן, על אותה מצווה בחינוך שהבאתי קודם. עיין רמב"ם הלכות תשובה מפרק א' עד סוף ההלכה, ולכאורה נראה לעניות דעתי מדברי הרב המחבר דמצוות עשה דכאן אינו התשובה רק הוידוי בפה, דגזירת הכתוב היא, ואם מתנחם מהחטא צריך להתוודות בפיו, ככל מצוות עשה שתלוי בדיבור כגון קריאת שמע ודומיהם, וכן נראה מלשון המכילתא וכולי. ובאמת, ממשיכים להגיד, ובאמת תשובה מבואר להדיא בתורה בפרשת תשובה בפרשת ניצבים: והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלוהיך שמה, ושבת וכולי, ושבת עד ה' אלוהיך, ושב ה' אלוהיך את שבותך וריחמך. בסדר? ומה איירי בחוץ לארץ וכולי, לא משנה, תורה זו חוץ לארץ ולארץ בגלל המדרש שהחינוך מביא. אלא וודאי, אומר המנחת חינוך, אלא וודאי תשובה לחוד, והיא אפילו בלב אם מתחרט בלב שלם הקדוש ברוך הוא מקבל תשובתו, רק כאן היא מצוות עשה ככל מצוות עשה שבתורה. לומר הוידוי בפה. ואם לא אמר בפה, ביטל מצוות עשה. אבל מכל מקום לעניין כפרה על העבירה שעבר, נתכפר בתשובה בלב. שומעים את ההגדרה שלו? אם הוא שב בתשובה, אבל לא התוודה, אז הוא ביטל מצוות עשה. אבל להתכפר לו זה התכפר. ואז הוא מרגיש בקושי שעמדתי עליו קודם. הרי שאלתי קודם איך זה יכול להיות שמישהו שעשה תשובה ולא התוודה הוא יותר גרוע ממישהו שלא עשה תשובה בכלל? כי יש לו ביטול עשה. ובשניהם לא עלתה תשובה, אבל לשני עוד יש ביטול עשה גם. אז לא הגיוני, הוא לפחות עשה תשובה. אז הוא אומר לא, יש לזה יתרון כי הוא מתכפר. במובן ההלכתי הפורמלי הוא ביטל מצוות עשה כי הוא לא התוודה. הוא מביא עכשיו הוא מתחיל להביא ראיות, כמה ראיות לזה שתשובה שעושה בלב אפילו בלי וידוי היא מועילה, זאת אומרת היא מכפרת לו. ראיה אחת למשל זה הגמרא בקידושין בדף מ"ט, שאם בן אדם קידש על מנת שהוא צדיק, אפילו אם הוא רשע גמור בסטטוס העכשווי, אם הוא מקדש אישה על מנת שהוא צדיק גמור, היא מקודשת או ספק מקודשת, שמא הרהר תשובה בלבו. ואם הוא הרהר תשובה בלבו אז מה? הרי הוא לא עשה וידוי. רואים שתשובה גם בלב הופכת אותו מרשע לצדיק, אפילו אם הוא לא התוודה. אז יש לו ביטול עשה על הוידוי, אבל התשובה התכפרה לו. והוא מביא לזה עוד ראיה, עוד ראיות, ודן בזה אם יש מחלוקת או אין מחלוקת. אך ברמב"ם כאן מבואר להדיא, דהכפרה תלוי בוידוי דברים. וזה לשונו, הציטוט שגם המשך חכמה הביא. מצווה וכולי כשיעשה תשובה וכולי, חייב להתוודות וכולי, זה וידוי דברים. וידוי זה מצוות עשה היא. וכן בעלי חטאות ואשמות אינו מתכפר להם עד שיעשו תשובה ויתוודה וידוי דברים. כתב להדיא תשובה וגם וידוי דברים. מבחינת הרמב"ם התשובה והוידוי ביחד מתנים את הכפרה. תשובה לבד בלי וידוי לא מכפרת. לא מה שהוא אמר קודם. לכן כתב בפרק ב' הלכה ב'.

[Speaker B] הנה תראו.

[הרב מיכאל אברהם] ובאמת זה אינו, דאם עבר אעשה, עבר על מצוות עשה, כגון שלא הניח תפילין, עבר על העשה הזו. ובעושה תשובה מתכפר לו שפיר העונש דתפילין. ולא שייך לומר דיש עליו העונש מהעשה דוידוי. זאת אומרת הוא מתכפר על התפילין, אבל יש לו את העונש על הביטול עשה של הוידוי כי הוא לא התוודה. אומר דזו אינה מצווה מחויבת. לא חייבים להתוודות, רק אינו מקיים עשה כמו ציצית אם אין לו ד' כנפות. הכי נמי אם לא עשה תשובה כלל על העשה של תפילין, אינו שייך עונש של הוידוי, רק קיים העונש של התפילין ולא על התשובה. אם כן לא גרע אם עשה תשובה בלא וידוי מלא עשה כלל תשובה. בסדר? הוא מרגיש באבסורד הזה שיש שאם מישהו עושה תשובה בלי וידוי הוא יותר גרוע ממי שעושה תשובה בכלל. זה לא יכול להיות. רק הוא אומר את זה רק לעניין הכפרה על החטא. אבל מה קורה לעניין ביטול העשה של הוידוי? כאן הוא טוען כדי לפתור את הבעיה איך זה יכול להיות שמצבו של מי שעשה תשובה ולא התוודה יותר גרוע ממי שעשה תשובה שלא עשה תשובה בכלל, אז הוא אומר יכול להיות שמצוות הוידוי היא מצווה קיומית. לא עשית אותה אין לך ביטול, אם עשית אותה יש לך מצווה. אבל זה מאוד מוזר, זאת אומרת אם זה מתנה את הכפרה אז זה לא מצווה, אז מה זה מצווה קיומית? זה מתנה את הכפרה. למה צריכה להיות מצווה קיומית? תגדיר שזאת מצווה כמו שאמרתי קודם זאת מצווה הגדרתית. המצווה קיומית, המצווה הגדרתית. ככה מוגדרת, מוגדר הליך התשובה. אם לא עשית את זה, אין לך תשובה.

[Speaker G] אשמח אם הרב יוכל לחזור על ההגדרה שלו למצווה קיומית.

[הרב מיכאל אברהם] מצווה קיומית זאת מצווה שאם עשית אותה יש לך מצוות עשה, ואם לא עשית אותה לא קרה כלום. זה לא ביטול עשה? כן. מה זה למשל? אז יש רב משה פיינשטיין כותב שמצוות יישוב ארץ ישראל היא כזאת. אם אתה עושה אותה יש לך מצווה, אם לא עשית אותה לא קרה כלום. רב אברום שפירא מתווכח איתו הוא אומר אין דבר כזה, אין מצוות כאלה בהלכה. אין מצווה שאין בעיה אם לא עשית אותה. אבל המושג מצווה קיומית קיים גם לפי רב אברום שפירא. אלא מאי? הוא טוען שכל המצוות הקיומיות זה מצוות שיש להם רף מינימלי. למשל, מצוות תלמוד תורה, אז קריאת שמע בוקר וערב אתה יוצא ידי חובה וזה חייבים. כל מה שמעבר לזה זה קיומי. אם עשית את זה יש לך מצווה, אם לא עשית אותה לא קרה כלום. אם לא עשית את הקריאת שמע בוקר וערב, זה כבר ממש ביטול עשה. אוקיי? או צדקה. אז שליש, לא יפחת משליש השקל בשנה. אז עד שליש השקל בשנה אם לא נתת יש לך ביטול עשה של צדקה. מעבר לשליש השקל בשנה אם נתת יש לך מצווה, לא נתת לא קרה כלום. אז יש מצוות עשה קיומיות, אבל לפי רב אברום שפירא הם קיומיות רק מרף מסוים ומעלה. אין מצווה שהיא כל כולה קיומית. רב משה פיינשטיין טוען שיש. מצוות יישוב ארץ ישראל היא כל כולה קיומית. בסדר? עכשיו פה זה בעצם טוען המנחת חינוך, מצוות הווידוי היא כל כולה קיומית. זאת אומרת אם עשית את המצווה אז יש לך מצווה, אם לא עשית את זה לא קרה כלום. לא יכול להיות שאם עשית תשובה ולא התוודית אז עברת ביטול עשה, מצבך יותר גרוע משמי שלא עשה תשובה בכלל. זה לא סביר. לכן הוא מגדיר את זה כמצווה קיומית, וכמו שאמרתי קודם אני חושב שאין צורך להגיע לזה. זה מאוד לא סביר שזאת מצווה קיומית. זאת מצווה מגדירה. אם עשית את התשובה באופן עם הווידוי, אז התשובה מועילה. זאת הפרוצדורה הנכונה לעשות תשובה. לא עשית וידוי, אז התשובה לא מועילה. לא קיימת את הפרוצדורה כפי שצריך. אז הווידוי הוא בסך הכל מצווה מגדירה. היא מגדירה את תהליך התשובה וראינו ברמב"ם שגם מצוות מן הסוג הזה קיימות בספר המצוות.

[Speaker B] רגע. יש פה בהמשך הוא שואל סתירה ברמב"ם.

[הרב מיכאל אברהם] שנייה אחת. לא מוצא את זה כרגע, אבל בעצם כמו שראינו קודם יש סתירה ברמב"ם. כי מצד אחד נראה שהמצווה זה רק הווידוי ואולי זאת אפילו מצווה הגדרתית. אבל בתחילת הלכות תשובה הרמב"ם כותב שיש מצווה שישוב החוטא מחטאו ויתוודה. אז זה סותר את מה שרואים בספר המצוות ובחינוך שהמצווה היא רק הווידוי. ופה רואים שיש מצווה לעשות תשובה. אני לא מכיר הסבר טוב לסתירה הזאת. אני חושב שההסבר המתבקש הוא מה שאני אגיד לכם עכשיו. הרמב"ם, הכלל בו זה שמצווה שאין עליה ציווי מפורש בתורה לא נכללת במניין המצוות. רואים את זה בהרבה מקומות בדבריו. מבחינת הרמב"ם המונח דאורייתא מתפרש באופן מילולי. דאורייתא פירושו מן התורה. מה שמופיע בתורה זה דאורייתא. מה שלא מופיע בתורה הוא לא דאורייתא והוא לא נכלל במניין המצוות. כולל אפילו הלכות שנלמדות מדרשות, כי זה לא מפורש בתורה, זה רק נגזר באמצעות כלי הדרש ממנה. אז זה לא דאורייתא מבחינת הרמב"ם וזה לא נמנה במניין המצוות.

[Speaker B] עכשיו זה מבחינת מניין המצוות. מה קורה מבחינת היד החזקה? האם ביד החזקה ישנם הלכות שלא מופיעות בתורה?

[הרב מיכאל אברהם] מה אתם אומרים? בוודאי. בוודאי שכן, נכון? למשל הלכות חנוכה ופורים זה הכל הלכות דרבנן, יש קובץ הלכות ביד החזקה שעוסק בחנוכה ופורים. הלכות שיוצאות מדרשות, כמובן מופיעות גם הן ביד החזקה. הלכות שיוצאות מסברה, הלכות שאין עליהם ציווי בתורה, ודאי מופיעות ביד החזקה. למה? כי היד החזקה אוסף את כל מה שאנחנו צריכים לעשות, גם אם הוא דאורייתא ואם הוא לא דאורייתא, מופיע בתורה ולא מופיע בתורה, כל מה שאנחנו צריכים לעשות מופיע ביד החזקה.

[Speaker C] אז אם כך. השאלה מה צריך להימנות ומה לא צריך להימנות זה לא שאלה שמקבילה לשאלה, כאילו ברור שדבר צריך להיות דאורייתא בשביל להימנות, אבל הצד השני הוא לא ברור.

[הרב מיכאל אברהם] שמה שנמנה הוא דאורייתא. ברמב"ם משתמע שזו אותה שאלה ובכמה מקומות הוא.

[Speaker C] אז אני אומר שהצד האחד הוא בוודאי, זאת אומרת כל דבר שנמנה צריך דאורייתא, אבל לא כל דבר דאורייתא חייב להימנות.

[הרב מיכאל אברהם] אני אומר ברמב"ם משתמע גם הצד השני, לכן הרמב"ם בשורש השני אומר שדבר שנלמד מדרשה הוא דברי סופרים, כי הוא לא כתוב מפורש בתורה, מה שכל הראשונים האחרים חולקים עליו וטוענים שזה דאורייתא גמור. הרמב"ם אומר לא, אם זה לא מופיע בתורה זה לא דאורייתא. עכשיו אתם רואים שהרמב"ם לא רק אומר שזה לא נמנה, הרמב"ם אומר זה גם לא דאורייתא. נכון שהתשב"ץ ורוב נושאי הכלים של הרמב"ם דוחקים אותו ואומרים שכוונתו רק לומר שזה לא נמנה אבל לא שהתוקף הוא לא דאורייתא, אבל יש לי כמה וכמה ראיות שהם טועים. הרמב"ם מתכוון שזה ממש לא בתוקף דאורייתא, לא רק שזה לא נמנה. הרמב"ם מזהה את שתי השאלות האלו. טוב אבל זה דיון אחר. בכל מקרה אם זה כך אז יכול להיות שאפשר להבין את הסתירה בין דברי הרמב"ם. בספר המצוות האם יש פסוק שמצווה לעשות תשובה? אז ראינו המשך חכמה הוא כותב ושבת עד ה' אלוהיך, נכון? וכך באמת גם כותב הרמב"ן על הפסוק הזה שיש מצווה לעשות תשובה. אבל בואו תסתכלו בלשון הרמב"ם בהלכות תשובה בפרק ז', פרק ז' הלכה ה', רואים? כל הנביאים כולם ציוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלוהיך ושב ה' אלוהיך את שבותך וריחמך. מה רואים פה? איך הוא מפרש את הפסוק ושבת עד ה' אלוהיך? כהבטחה לעתיד

[Speaker D] לבוא לא כציווי, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] הוא לא רואה את זה כציווי. הוא אומר התורה הבטיחה שישראל לעתיד לבוא יעשו תשובה, זאת אומרת מבחינת הרמב"ם אין פסוק שמצווה לעשות תשובה. לא כמו הרמב"ן והמשך חכמה ואחרים שרואים בפסוק הזה ושבת עד ה' אלוהיך ציווי, הרמב"ם רואה בו הבטחה. אז זה אומר שמבחינת הרמב"ם אין פסוק שמצווה לעשות תשובה. אז אם כך לא ייתכן שבספר המצוות תופיע מצווה לעשות תשובה, כי אם אין פסוק אז זה לא יכול להימנות במניין המצוות. אבל האם צריך לעשות תשובה? אין מצווה, צריך לעשות תשובה? הסברה אומרת שכן, וודאי שכן. אין פסוק אבל צריך, אז ביד החזקה זה יופיע כי היד החזקה כוללת את כל מה שצריך לעשות. בספר המצוות הוא כולל רק את המצוות דאורייתא, ולפי הרמב"ם מצוות דאורייתא זה רק מצוות שיש עליהם ציווי, תשובה היא לא מצווה כזו, אין עליה ציווי, אז זה לא יכול להופיע בספר המצוות. אבל ביד החזקה מופיע כל מה שאנחנו צריכים לעשות, ואנחנו צריכים לעשות תשובה למרות שאין מצווה. לכן ביד החזקה זה יופיע כמצווה, צריך לעשות תשובה ולהתוודות. נכון שהוא מכניס את זה לתוך ההגדרה מצוות עשה אחת לשוב ולהתוודות, אבל יש מצווה להתוודות שאחד הפרטים שבתוכה שיוצא מסברה זה התשובה. הסברה מוסיפה לתוך מצוות הווידוי גם את. אז בספר המצוות זה לא יופיע כמצווה, אבל ביד החזקה זה יופיע, כי שמה מופיע כל מה שצריך לעשות. ובוודאי שצריך לעשות תשובה. אני חושב שזה ההסבר הסביר ביותר לסתירה הזאת ברמב"ם. אנחנו נצא עכשיו להפסקה כמה דקות, ואני אמשיך, אני אסביר למה צריך לעשות ומה המשמעות של העניין הזה. אז חמש דקות נצא להתרענן ונחזור. טוב, בוא נמשיך. אז אמרתי שהיישוב לשיטת הרמב"ם זה שעקרונית אין מצווה בתורה לעשות תשובה, ולכן בספר המצוות זה לא נמנה, אבל יש חובה לעשות תשובה ולכן ביד החזקה זה כן מופיע. מאיפה באה החובה הזאת? ההסבר הפשוט זה סברא. שאם אתה יודע שיש מנגנון כזה שיכול למחוק עבירות שאותן עשית, לשפר את מצבך הרוחני, אז הסברא נותנת שצריך לעשות את זה, מצופה ממך לעשות את זה גם אם אין לך ציווי לעשות את זה. ברגע שאתה מבין שהחטאים שלך יש לך איזושהי דרך להעלים אותם, לכפר עליהם, להיפטר מהם, אז הסברא אומרת שאתה צריך לעשות תשובה. ולכן למרות שאין ציווי בתורה על זה, יש אבל סברא שאומרת שצריך או שיש חובה לעשות את זה, כן? למה? נקרא 'סברא הוא'. אפשר לשאול למה התורה עצמה לא מצווה לעשות תשובה. זאת שאלה טובה כשלעצמה, יכול להיות שאלה הנתונים שהיא לא ציוותה, ואפשר לשאול את עצמנו למה, למה התורה לא ציוותה. אז פה יכול להיות שאפשר להסביר את זה בכך שיש דברים מסוימים שהתורה דווקא מעדיפה להשאיר אותם מחוץ להלכה עם הציוויים הפורמליים. יש חובות שלא נכנסות להלכה הפורמלית כי הן לא מספיק חשובות. לפנים משורת הדין, מידת חסידות, כל מיני דברים כאלה שהם לא מספיק יסודיים כדי שהם יבואו כחובה, כציווי, כדרישה, אלא זה נשאר מעבר לשורת הדין, מחוץ לשורת הדין. אבל יכול להיות שיש חובות מסוימות שדווקא בגלל שהן יותר מדי יסודיות לא מכניסים אותן למניין המצוות. ואולי מצוות התשובה היא כזאת, שהיא כל כך יסודית שהתורה לא רוצה להכניס את זה למניין המצוות. נביא אולי קצת דוגמאות כדי לתת לדברים האלה איזשהו בשר. למשל, המצווה של תיקון המידות. אז יש רב חיים ויטאל ששואל למה התורה לא מצווה על תיקון המידות. בסוגריים אני מוסיף שהשאלה הזאת הרבה זמן לא הבנתי אותה, כי בפשטות התורה כן מצווה על תיקון המידות. יש מצוות עשה של ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, להידבק במידותיו. מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. המצווה הזאת היא מצוות עשה מנויה ברמב"ם וגם במוני המצוות האחרים. אז מה רב חיים ויטאל מתכוון לשאול שאנחנו לא מצווים על תיקון המידות? נדמה לי שההסבר פה הוא שיש הבדל בין תיקון המידות לבין החובה ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא. ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, פירושו דרישה מעשית, להתנהג כמו שהוא מתנהג. אנחנו יודעים איך הוא מתנהג, הוא רחום, חנון וכולי. כל אלה הם לא תיאורים של האופי של הקדוש ברוך הוא, אלא מה שאנחנו יכולים לדעת זה איך הוא מופיע בעולם, איך הוא מתנהג בעולם. זו גם הדרך שאנחנו אמורים להתנהג בעולם, כמו שהוא מתנהג. רב חיים ויטאל אבל שואל שאלה לא על איך אנחנו אמורים להתנהג, אלא איך צריכות להיות בנויות מידות הנפש שלנו, מידות הנפש. המידות האלה זה מבנה נפשי בלי קשר לשאלה מה אני עושה. באופן עקרוני יכול להיות בן אדם שמידותיו מקולקלות אבל הוא מצליח להתגבר עליהן בצורה מושלמת וההתנהגות שלו היא מופתית, אבל המידות שלו מקולקלות. לכן תיקון המידות וההתנהגות הנכונה זה לא אותו דבר. המצווה עוסקת בהתנהגות שלנו, אנחנו אמורים ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא. תיקון המידות זה השאלה איך בנויות מידות הנפש שלי, ועל זה כנראה רב חיים ויטאל מבין שאין ציווי והוא שואל למה. אז הוא עונה על זה שהמידות מתוקנות זה תנאי להיותך בר ציווי. אם המידות שלך לא מתוקנות אין מה לדבר איתך, ולכן הוא אומר שאין שום טעם לצוות עליך לתקן את המידות. תיקון המידות הוא תנאי לזה שבכלל יצוו עליך, שתהיה בר ציווי. הרב קוק ממשיך צעד אחד הלאה והוא רוצה לטעון יותר מזה. הוא אומר שאם היו מצווים לא רק שזה היה מיותר, כמו שאמר רב חיים ויטאל, אלא זה היה מקלקל. למה? כי התורה מצפה שאתה תעשה תשובה מתוך ההבנה, הסברא שדיברנו עליה קודם. הסברא הזאת שאם יש לך ערוץ למחוק את החטאים ולשפר את מצבך הרוחני, ההבנה הזאת כשלעצמה אמורה להניע אותך לעשות תשובה. אם הייתה מצווה לעשות תשובה, אז היית עושה תשובה כי יש מצווה תט"ו לעשות תשובה, ואז בשביל לצאת ידי חובה אתה עושה תשובה. זאת תשובה לא מעליותא, זאת לא תשובה שלמה. תשובה מושלמת זאת תשובה שבאה מתוך ההבנה שלך עד כמה חיוני לתקן את מצבך הרוחני. לכן אם התורה הייתה מצווה לעשות תשובה היא הייתה מקלקלת, לכן היא לא ציוותה. לפי רב חיים ויטאל זה מיותר לצוות על תיקון המידות, לפי הרב קוק זה מקלקל לצוות על תיקון המידות. הוא אומר שעל תיקון המידות, סליחה, לא על התשובה. דוגמה שתמיד עולה לי בהקשר הזה ויש בדיחה בישיבות שבן אדם בחור הגיע לפרקו. הוא בוחר כל מיני זאת אומרת מפגשים עם כל מיני בחורות והוא דוחה אותן אחת אחרי השנייה. אז בא אליו המשגיח אומר לו תשמע אתה לא רשכבה"ג כן לא יכול להיות שאין אף אישה שמתאימה לך. שב תעבוד על המידות בהתפעלות תלמד מוסר תלמד מוסר בהתפעלות תעבוד על המידות ואחרי זה תחזור חזרה לפגוש מועמדות. טוב שנה שלמה הוא יושב עובד על מידותיו לומד מוסר בהתפעלות מתקן את כל מידותיו עד בלי מתום. ואז הוא חוזר להיפגש עם עוד כן עוד בחורות ועוד פעם הוא דוחה אותן אחת אחרי השנייה. אז בא אליו המשגיח אומר לו תגיד שנה שלמה עבדת על המידות לא לא עשית שום דבר מה יצא לך? אומר לו אני לא מבין כבוד הרב לפני שנה כשהייתי עם מידות מקולקלות אף אחת לא התאימה לי עכשיו כשהמידות שלי מתוקנות אז וודאי שאף אחת לא מתאימה לי קל וחומר. כך נדמה לי נראה מישהו שעובד על המידות כי יש סעיף שמחייב לעבוד על המידות. יצאתי ידי חובה עכשיו אני יותר צדיק אף אחת לא מתאימה לי. עבודת המידות צריכה להיות לבוא מתוך ההבנה של מידות מקולקלות זה אישיות פגומה לא בגלל שיש מצווה לעבוד על המידות כן שאתה עובד על המידות כדי לצאת ידי חובת מצוות עבודת המידות לא באמת תיקנת את מידותיך. אתה מתקן את מידותיך רק אם אתה עושה תיקון המידות כדי להפוך לאדם שלם יותר לא כדי לצאת ידי חובה. הרב קוק אומר שם שבדרך כלל מקובלנו מחז"ל שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. עכשיו בפשטות הסברה הפשוטה אומרת את ההיפך שגדול מי שאינו מצווה ועושה שהוא עושה את זה ביוזמתו באופן וולונטרי ומי שמצווה ועושה הוא פחות במעלה פחות גבוהה. אז הוא אומר נכון שחז"ל חידשו שגדול המצווה ועושה אבל יש דברים מסוימים שבהם נשארת הסברה שגדול מי שאינו מצווה ועושה. בין היתר תיקון המידות. בתיקון המידות באמת גדול מי שאינו מצווה ועושה ולכן התורה לא מצווה כדי לא להרוס לך. אם היא הייתה מצווה היית עושה את זה כמי שמצווה ועושה שזה תשובה שזה תיקון מידות פחות טוב. כיוון שפה גדול מי שאינו מצווה ועושה לכן פה התורה מחליטה לא לצוות כדי לא להרוס. כעין זה אני רוצה לומר גם לגבי מצוות תשובה. מי שיעשה תשובה בגלל שיש מצווה לעשות תשובה לצאת ידי חובה הוא לא בעל תשובה אמיתי. בעל תשובה אמיתי בעל תשובה מלא זה מישהו שעושה תשובה כי הוא מבין שמצבו פגום וצריך לתקן את זה. לא בגלל שיש מצווה לעשות תשובה והוא רוצה לצאת ידי חובה. כמו תיקון המידות ולכן יכול להיות שהתורה לא ציוותה לא כי זה מיותר התורה לא ציוותה כי הציווי היה מזיק. הוא היה הופך את התשובה שלי למשהו שנעשה כדי לצאת ידי חובה ולא למשהו שבא מתוך ההבנה מה זה נקרא להיות עם מידות מקולקלות ולמה חשוב ושחשוב לתקן אותן כן להפוך להגיע למדרגה רוחנית גבוהה יותר. אז זאת אולי הסיבה למה התורה לא מצווה על על על תיקון המידות. אגב זה במאמר מוסגר אני אגיד מה שאמרתי בשיעורים על הגמרא ביומא. יש עוד אפשרות להסביר למה מצוות תשובה לא נמנית ברמב"ם למרות שיש חובה לעשות אותה. כמו שלמשל הידור מצווה לא נמנה ברמב"ם למרות שיש חובה להדר מצווה זה אלי ואנווהו אבל זה לא נמנה ברמב"ם. חצי שיעור לא נמנה ברמב"ם למרות שהוא דאורייתא להלכה לפי רבי יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה וזה לא נמנה ברמב"ם. למה? יכול להיות כי זה פרט.

[Speaker C] אתה שומע? זה כאילו פרט במצווה.

[הרב מיכאל אברהם] אז זהו אז אפשר היה להגיד זה פרט במצווה זה ניסוח אחד. ניסוח אחר זה דומה אבל לא בדיוק אותו דבר. יכול להיות שכללים מטא-הלכתיים לא יכולים בעצמם להימנות כמצווה. כללים שאומרים לי איך עושים מצוות מה עושים מה עושים כשלא עשית מצווה זה כללים שמדברים על כלל ההלכה. הם לא יכולים להיחשב בעצמם כאחת המצוות. אני רוצה לומר תחשבו למשל הידור מצווה אנשים חושבים שהידור מצווה זה משהו וולונטרי. רצית תעשה לא עשית לא קרה שום דבר לא עבירה. אני רוצה לטעון שהידור מצווה זאת חובה גמורה. אלא מה, היא לא מעכבת את המצווה. אם לקחת אתרוג לא מהודר, יצאת ידי מצוות אתרוג, אבל ביטלת את המצווה של הידור מצווה. לא עשית את זה באופן מהודר. העובדה שזה לא נמנה לא בגלל שזה לא חובה. זאת חובה. זה לא נמנה בגלל שזה כלל מטא-הלכתי. ומה ששייך למטא-הלכה לא מופיע במנין המצוות. מנין המצוות עוסק בהלכה, לא במטא-הלכה. ועוד פעם, מטא-הלכה לא במובן שאין לזה משמעות הלכתית. יש לזה משמעות הלכתית, זאת חובה הלכתית, כמו שחצי שיעור זה איסור הלכתי. מטא-הלכה אני מתכוון רק במובן הזה שזה כללים שנוגעים לכלל המצוות. כללים כאלה נשארים מחוץ לספר המצוות. גם אם יש להם איזה משמעות של קיום דאורייתא או איסור דאורייתא או משהו כזה. יכול להיות שגם תשובה נכנסת לקטגוריה הזאת. שהיא לא נמנית בגלל שהיא שייכת לכלל המצוות, שמי שלא עשה מצווה או מי שעבר עבירה צריך לעשות תשובה. אפשר להגדיר את זה כפרט בתוך המצוות או העבירות האחרות, אפשר להגדיר את זה ככלל מטא-הלכתי שלכן אין מקומו בספר המצוות. יש אגב עוד, יש למשל קחו את הידור מצווה למשל או מידת חסידות או דברים מן הסוג הזה. למשל במצוות קדושים תהיו, אז הרמב"ן אומר שזה לעשות לפנים משורת הדין, כן, לא להיות נבל ברשות התורה. אבל אם תסתכלו בהוספות של הרמבָּ"ן לספר המצוות של הרמבָּ"ם לא תמצאו שם את מצוות קדושים תהיו. יש אפילו דיון מפורש ברמבָּ"ן בהשגות לשורש הרביעי וגם שם הוא מדבר על קדושים תהיו, ואתם לא תמצאו שם שהוא מונה זה כמצוות עשה. לשיטתו שם שזה לפנים משורת הדין, ולמה? כי אם הוא היה מונה זה כמצוות עשה, אז העשייה הזאת לא הייתה כבר לפנים משורת הדין, היא הייתה שורת הדין, היית חייב לעשות את זה כי יש מצוות עשה. התורה רוצה להשאיר את זה כחובה לעשות לפנים משורת הדין, אז אם כך היא לא יכולה להגדיר את הדבר הזה כמצוות עשה. עוד פעם זה משהו שיש חובה לעשות אותו, אבל יש מניעה עקרונית לצוות עליו. במובן הזה זה גם דומה למה שאמרתי קודם לגבי תשובה. יש מניעה לצוות על תשובה כי אם אתה תצווה אז אתה לא מאפשר לבן אדם לעשות תשובה אמיתית, הוא יעשה את זה כדי לצאת ידי חובה. יש מניעה מלצוות על זה, אבל ברמה העקרונית ברור שיש חובה לעשות תשובה. אוקיי, אז בעצם אם אני צודק, אז שיטת הרמבָּ"ם היא שיש חובה לעשות תשובה, אבל זאת לא מצווה מנויה כי אין עליה מצווה בתורה מסיבות שונות שהסברתי, שהמצאתי קודם, למה התורה לא מצווה. אבל לענייננו התורה לא מצווה, ולכן אין מצוות עשה אבל יש חובה לעשות את זה. אני חוזר רגע למשך חכמה שבו פתחתי. המשך חכמה הרי אמר שלא יכול להיות שיש למצוות התשובה תוכן עצמאי למעט הוידוי. כי איך זה יכול להיות שיש מצווה לעשות תשובה כאשר כל מה שזה כולל זה בסך הכל לקיים את המצוות ולא לעבור על העבירות? פה אין שום תוכן עצמאי. עצם העובדה שזה מוגדר כמצוות ועבירות אומרת שצריך לעשות את המצוות ולא לעבור את העבירות. מה מוסיפה לי מצוות התשובה? לכן המשך חכמה אמר שמצוות התשובה כוללת אך ורק את הוידוי. כי רק הוידוי זה תוכן נוסף מעבר למצוות ולעבירות עצמן. אבל איך שאני אומר עכשיו זה לא נכון. כי איך שאני אומר עכשיו יוצא שיש חובה לעשות תשובה, היא לא נמנית כי אין פסוק שמצווה עליה מכל מיני סיבות. אבל חובה הלכתית כזאת יש. זה מה שכותב הרמבָּ"ם שיש מצווה לשוב ולהתוודות בתחילת הלכות תשובה. אז אם כך חוזרת השאלה של המשך חכמה. אם באמת יש חובה, מה אכפת לי אם זה מצווה או לא? יש חובה, מה זאת החובה הזאת? הרי החובה לא לעשות עבירות ולעשות מצוות קיימת במצוות והעבירות עצמן. זה שזה לא מצווה אלא רק חובה זה לא משנה לעניין זה. תסביר לי מה התוכנה של החובה הזאת, שהיא לא מצווה, אין ציווי בתורה, זאת חובה שהיא לא מצווה. בסדר גמור, עדיין אתה צריך להסביר לי מה התוכן של החובה הזאת. הרי לכאורה אין לה שום תוכן מעבר לוידוי. אבל הוידוי הוא מצווה מנויה. רק התשובה זאת חובה שהיא לא מצווה. מה יש בתשובה? מה איזה תוכן יש לדבר הזה מעבר לקיים את המצוות ולא לעבור על העבירות?

[Speaker B] פה אני רוצה לטעון את הטענה הבאה. יש,

[הרב מיכאל אברהם] הגמרא אומרת שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ולא כמו שאומרים העולם שזה מפני הצפיפות. מה זה אומר בעצם? זה אומר שבעל תשובה עדיף מצדיק גמור. בעל תשובה יותר גדול מצדיק גמור. השאלה, איך זה יכול להיות? הרי הבעל תשובה לכל היותר, אם הוא עושה תשובה מלאה על כל החטאים, אז עכשיו הוא הפך לצדיק גמור. מה יכול להיות יותר מצדיק גמור? איך יכולה להיות מעלה שהיא יותר מצדיק גמור? צדיק גמור זאת המעלה הכי גבוהה שיכולה להיות, גמור כפשוטו. מה יכול להיות בבעל תשובה יותר מאשר, הוא במצב הרוחני האולטימטיבי, העליון, מה יכול להיות יותר מזה? לפעמים ישנה איזושהי נטייה של אנשים לחשוב שהיתרון של הבעל תשובה זה בגלל שיש לו יצר הרע. יותר קשה לו להיות צדיק גמור, אז אולי מגיע לו יותר שכר. אבל זה לא אומר שהוא במדרגה יותר גבוהה, הוא עבד יותר קשה כדי להגיע לאותה מדרגה, מגיע לו יותר שכר. פה משתמע שבעל תשובה עדיף על צדיק גמור, המעלה שלו יותר גבוהה. יש אגב איזה פירוש חסידי יפה על האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. מה הווא אמינא של מי שאומר אחטא ואשוב? אנחנו רגילים לחשוב, מישהו רוצה לעשות חיים ואחר כך לא לסבול אז הוא יעשה תשובה. החסידים מסבירים, האומר אחטא ואשוב זה מישהו שרוצה להגיע למדרגה של בעל תשובה. אם הוא לא היה חוטא, הוא היה רק צדיק גמור. הוא רוצה להגיע למדרגה של בעל תשובה, אז הוא רוצה לחטוא בשביל לשוב. עד כדי להיות במדרגה היותר גבוהה. מה יותר גבוה במדרגה הזאת? כמו שאמרתי קודם, אם הבעיה היא היצר, כאילו שהבעל תשובה מתגבר על היצר, אז אני אומר זה שיקול לגבי המתן שכר. תן לו שכר יותר גבוה, אבל זה לא אומר שדרגתו הרוחנית יותר גבוהה. אני אגיד יותר מזה, לצדיק גמור אין יצר? בטח שיש לו יצר. הוא רק לא נפל אף פעם. הוא תמיד הצליח להתגבר. זה אומר שהיה לו יותר קל? מה פתאום? זה אומר שהוא הצליח להתגבר ולא נפל. הבעל תשובה נפל, ואחרי זה הצליח להתגבר. גם לצדיק גמור יש יצר. עזבו את בעל התניא, כן, שאומר שצדיק גמור זה מישהו ששחט את יצרו. הפשט הפשוט הוא שלצדיק גמור יש יצר, בדיוק כמו הבעל תשובה. רק הוא להבדיל מהבעל תשובה לא נפל אף פעם. הבעל תשובה נפל וחזר. נו, אז אם ככה איך יכול להיות שהבעל תשובה הוא במדרגה יותר גבוהה מהצדיק הגמור? אפילו ברמת השכר זה לא נכון להגיד שמגיע לו יותר שכר. הצדיק הגמור עובד לא פחות קשה. אז למה הבעל תשובה עדיף מצדיק גמור? נדמה לי שהדרך הפשוטה להבין את זה זה להסתכל על מושג התשובה באופן אחר. אנחנו רגילים לראות את מושג התשובה כדבר שתכליתו להגיע למצב של צדקות גמורה. זה אמצעי כדי להפוך לצדיק גמור. עשיתי חטא, כדי למחוק את החטא אני צריך לעשות תשובה. עשיתי את התשובה, החטא נמחק ועכשיו אני צדיק גמור. אבל לפי ההסתכלות הזאת תשובה זה אמצעי, זה לא מטרה. המטרה היא להיות צדיק גמור, התשובה זה האמצעי למי שחטא, זה האמצעי למי שחטא איך הוא בכל זאת יכול להפוך להיות צדיק גמור. אם אני רואה את התשובה כמטרה לא כאמצעי, ולמנות את התשובה כמצווה או להתייחס אליה כחובה בפשטות זה אומר שהיא מטרה, היא לא אמצעי. זה אומר שלתשובה יש ערך מצד עצמה, לא רק זה שהיא מובילה אותי לתוצאה שאני במצב רוחני מושלם. אלא עצם היותי בעל תשובה מעבר לתוצאה שאליה אני מגיע זה בעצמו בעל ערך. המשמעות של התשובה זו הדרך שאותה אני עושה ולא היעד שאליו אני מגיע. זה מה שאני רוצה לטעון. ולכן הבעל תשובה הוא עדיף על הצדיק הגמור למרות שהמצב שאליו הוא מגיע בסוף זה מצב שהוא לכל היותר צדקות גמורה. אבל הדרך שהוא עשה בדרך לשם יש לה ערך מצד עצמה, לא רק בזה שהיא הובילה אותי למקום המושלם, אלא זה שעשיתי את הדרך זה דבר בעל ערך. אז נכון שעכשיו אם תסתכל עליי אני במצב רוחני של צדיק גמור, לא יותר. אבל זה שעשיתי את הדרך הזאת והוא לא עשה, זה בעצמו נותן לי איזה שהוא סוג של בונוס, איזה שהוא סוג של יתרון. זה היתרון של בעל תשובה על צדיק גמור, זה אומר שהתשובה היא לא אמצעי אלא היא מטרה. ההתקדמות היא לא תעלת ערך שבסוף אני מגיע אל היעד, אלא עצם היותי מתקדם זה בעצמו יש לו ערך, לא רק כמכשיר להגיע אל היעד. תסתכלו רגע, אני אשתף עכשיו אתכם. יש קטעים מעניינים ברב קוק באורות הקודש בחלק שני, מדבר שם על הבעיה של השלמות וההשתלמות, כן, קטעים מפורסמים של הרב קוק. בואו נקרא קצת. מגמת ההוויה כולה מצד החפץ הכמוס האינסופי היא כפי היגלותה לנו הצגה גדולה של התעלות והוספה נצחית. מה זאת אומרת? מגמת ההוויה זה להתעלות והוספה נצחית, הכוונה לא להגיע למצב המושלם אלא להיות בדרך של ההתקדמות אל המצב המושלם. לא להיות מעולה אלא להתעלות. ואז הוא ממשיך שאם אין מציאות של קוטן וחיסרון, לא יוכל להיות רק גודל ומילוי, אבל לא התגדלות ודריכה תדירית לתוספת ברכה. הוא אומר אם לא היה חיסרון, לא היה בעולם מציאות של התקדמות. הייתה בעולם מציאות של שלמות. גודל ומילוי, כן, להיות מלא לגמרי, להיות שלם, להיות הכי גדול שאפשר, אבל לא התגדלות. התגדלות לא יכולה להיות אלא אם כן יש חיסרון שאני עיושיו ממלא אותו. זה מה שהוא אומר, ודריכה תדירית לתוספת ברכה. כן, הליכה מתמידה שבה אתה מוסיף מעלה רוחנית כל הזמן. כשהיעד הוא לא התוספת אלא היעד הוא ההליכה עצמה. הנגזרת, לא הפונקציה. ואף על פי שאין קץ להעילוי של השלמות המלאה, שאין בה עילוי מצד אינסופיותה, מכל מקום כלול בה גם כן זה הכוח הנשגב של התעלות תדירית. וזה נחשב כאילו השלמות המוחלטת משתלמת על ידי ההשתלמות הבאה על ידי הופעת הקוטן הבאה אל הגודל. ועבודה זו היא צורך גבוה. מה הוא אומר? הוא אומר אם זה כך, אז השלמות המלאה אם יש יצור שהוא שלם לגמרי, כמובן הוא מתכוון לקדוש ברוך הוא, שהוא שלם לגמרי, אז הוא בעצם לא יכול להתעלות, נכון? אין בה עילוי מצד אינסופיותה. זאת היא מושלמת כבר. מי שמושלם לא יכול להשתלם, לא יכול להתעלות. מכל מקום כלול בה גם כן זה הכוח הנשגב של התעלות תדירית. מה זאת אומרת? אותו יצור מושלם, הקדוש ברוך הוא, הוא עצמו לא יכול להשתלם, אבל הכוח להשתלם נמצא בו, הפוטנציאל להשתלם נמצא בו. איך זה מופיע מן הכוח אל הפועל? הבאה על ידי הופעת הקוטן, צריך לברוא מציאות חסרה, העולם שלנו או האנשים, הבאה אל הגודל, ולהטיל עליהם משימה לתקן את המצב המקולקל. ועבודה זו היא צורך גבוה. גם לשון העבודה צורך גבוה, עבודה צורך גבוה הכוונה שהפעילות שאנחנו עושים היא בעצם משלימה את הקדוש ברוך הוא, הוא צריך אותנו. יש משהו שהוא לא יכול לעשות, ואנחנו עושים עבורו. מה זה המשהו הזה? הוא עצמו מושלם, אז הוא לא יכול להשתלם, להפוך להיות יותר מושלם. ולכאורה הוא לא צריך להשתלם כי הוא כבר מושלם. התשובה היא לא נכון, כי אם מטרת ההשתלמות הייתה רק התוצאה, אז אתה צודק. אבל אם להשתלמות יש ערך מצד עצמה, לא בגלל שהיא מובילה לשלמות, אז הייתי מצפה שגם הקדוש ברוך הוא ישתלם, כי כל השלמויות צריכות להופיע בו. אבל זה הרי לא יכול להופיע בו, אז מה הוא עושה? הוא בורא עולם עם יצורים יצורים חסרים, מקולקלים, עם קוטן כמונו, ומטיל עלינו חובה להתעלות או להשתלם. למה? כי דרך זה הוא עצמו משתלם. ולכן זה נקרא העבודה צורך גבוה. העבודה שלנו היא לצורך הקדוש ברוך הוא. יש דברים שרק אנחנו יכולים לעשות והוא לא יכול לעשות, אנחנו נבראנו כדי לעשות את זה עבורו. מה זה הדבר הזה? היכולת להשתלם. כי את היכולת הזאת אין לו. הוא לא יכול להשתלם. אבל עדיין אומר הרב קוק, יש בתוכו את השלמות הזאת של ההשתלמות. היא קיימת בו באיזשהו מובן. אני אגדיר את זה בהמשך, אבל היא קיימת בו באיזשהו מובן, ומי שמוציא את זה מן הכוח אל הפועל זה אנחנו. אנחנו נבראנו חסרים, והמשימה שמוטלת עלינו זה להשתלם. נמשיך רגע לקרוא. מה אנו חושבים על דבר המטרה האלוהית בהמצאת ההוויה? אומרים אנו, שהשלמות המוחלטת היא מחויבת המציאות, ואין בה דבר בכוח כי אם הכל בפועל. כן, כל דבר שהוא בכוח הוא חסר, וצריך לצאת אל הפועל. אבל יש שלמות של הוספת שלמות, כי הנה ההשתלמות היא בעצמה אחת השלמויות, שזה אי אפשר להיות באלוהות. שהרי השלמות המוחלטת האין סופית אינה מניחה מקום להוספה. ולמטרה זו, שהוספת שלמות גם היא לא תחסר בהוויה, צריכה ההוויה העולמית להתהוות ולהיות לפי זה מתחלת, מתחתית היותר שפלה, כלומר ממעמד של החיסרון המוחלט, ושתלך תמיד הלוך ועלו להעלייה המוחלטת. וההוויה נוצרה בתכונה כזו, שעדי עד לא תחדל מהתעלות, כי זוהי פעולה אינסופית, וכדי להבטיח את העלייה בעצמותה של ההוויה, נוצרה כולה בעילוי עליון. והעילוי היה יותר מכדי השיעור שתוכן מוגבל יכול להיות בפועל. היא נוצרה מושלמת, ואז הייתה שבירת הכלים, כדי שיהיה לנו מקום לשאוף אליו ולחזור חזרה אל השלמות המוחלטת. אבל ממצב חסר להגיע לשלמות המוחלטת זה דרך אינסופית. וזה המתח הזה, זה מה שמבטיח את העובדה שאנחנו נוכל להשתלם כל הזמן והעבודה הזאת אף פעם לא תיגמר. כי אנחנו תמיד בדרך אל השלמות, אבל אנחנו לא יכולים להגיע עד אליה. המרחק הוא אינסופי. ועל כן, בהופעת ההוויה בפועל נתקלקלו הדברים, והכוחות נסתבכו זה בזה, והינם עוסקים במלחמה חריפה, עד שתנצח המחשבה המוחלטת האינסופית של הטוב ויתוקן הכל, בצירוף העילוי של נתינת מקום להשלמתה של עלייה בלתי פוסקת, שזהו עניין מיוחד, שבזה הבריאה משלמת את כבוד בוראה. זה בעצם הפירוט של מה שהוא אמר בפסקה הקודמת. עכשיו רק ב… גם פה הוא ממשיך. מבינים אנו בשלמות האלוהית המוחלטת שני ערכים של השלמה. ערך אחד של השלמה, שמצד גודלה וגמירתה אין שייך בו הוספה של מעלה. אבל אם לא הייתה האפשרות של הוספה, היה זה בעצמו עניין חיסרון. כי השלמות ההולכת ונוספת תמיד יש בה יתרון ותענוג, ואיזה מין העלאה שאנו עורגים לה כל כך, הליכה מחיל אל חיל. אשר על כן לא תוכל השלמות האלוהית להיות חסרה זה היתרון של הוספת כוח. ועל כן, ועל זה יש באלוהות הכישרון של היצירה, ההתהוות העולמית הבלתי מוגבלת, ההולכת בכל ערכיה ומתעלה. וכן הלאה, בקיצור הוא ממשיך הלאה. אני מסכם רגע, כי בזה אנחנו נסיים את השיעור, נמשיך בפעם הבאה. מה שהוא בעצם אומר זה שההשתלמות, כן, ההפיכה ליותר שלם, ממצב חסר למצב שלם, היא לא נועדה רק כדי שאני אגיע בסוף למצב השלם, אלא ההשתלמות בעצמה יש לה ערך. עצם זה שאני מתקדם. ההתקדמות היא לא רק אמצעי כדי להיות קדימה יותר, אלא ההתקדמות היא ערך לעצמה. הערך הזה לא יכול להיות קיים אצל הקדוש ברוך הוא, כי הוא כבר מושלם, אין לו לאן להתקדם. אבל הוא לא יכול להיות, הוא חסר, הוא חסר בלי הערך הזה. מה הוא עושה כדי להשלים? הוא בורא אותנו חסרים, דורש מאיתנו להשתלם, וההשתלמות שלנו מוציאה מן הכוח אל הפועל את פוטנציאל ההשתלמות שקיים גם אצלו. רק אצלו זה פוטנציאל, זה לא יכול לצאת מן הכוח אל הפועל, כי פעולת השתלמות בפועל לא יכולה להיות אצלו, הוא תמיד מושלם. ובשביל זה נוצרנו אנחנו. וזה מה שהוא קורא עבודת צורך גבוה, שהפעולה שאנחנו עושים עבור הקדוש ברוך הוא משהו שהוא עצמו לא יכול לעשות. ולכן העבודה שלנו זה לצורכו, הוא צריך אותנו. בלעדינו הוא לא יכול היה להוציא אל הפועל את הפוטנציאל ההשתלמות שלו. אוקיי? ואתם מבינים שכל הדיון הזה בעצם אני עושה אותו בהקשר שלנו כדי לחזור חזרה למצוות התשובה. המשך חכמה מניח שהתשובה מטרתה להפוך לצדיק גמור, למחוק את החטא. ולכן הוא אומר, אז מה יש בתשובה מעבר לזה שלא לחטוא? אומר לא, יש ערך בתשובה לא רק מבחינת המצב שאליו אנחנו מגיעים, שאנחנו הופכים מחסרים לשלמים, אלא עצם ההיפוך מחסר לשלם, עצם ההתקדמות, ההשתלמות, היא בעצמה הערך של התשובה. ולכן האמירה הזאת של אחטא ואשוב זה לא וורט חסידי, זה אמיתי לגמרי. בן אדם שרוצה להיות שלם חייב לחטוא ולשוב. ואם הוא לא חוטא בעל כורחו, אז עולה פה איזה הווא אמינא הוא היה צריך לחטוא באופן יזום רק כדי שהוא יהיה יצור משתלם, יצור משתפר. אבל אומרים לו אל תעשה את זה, אל תדאג, אתה תחטא גם בלי זה, אל תעשה את זה. אוקיי, אבל ברמה העקרונית זאת הווא אמינא רצינית. הווא אמינא רצינית כי זה כל מטרתנו פה בעולם. להוציא אל הפועל את היכולת להשתלם שלקדוש ברוך הוא אין את היכולת הזאת להוציא את זה אל הפועל. יש לו את הפוטנציאל הזה אבל הוא לא יכול להוציא את זה אל הפועל כי הוא כבר מושלם. אז אנחנו חייבים לעשות השתלמות, כי בזה אנחנו בעצם משלימים את הדבר היחיד שחסר אצלו. זה נקרא עבודה צורך גבוה. יש בכמה ספרים זה כתוב בתור סוד העבודה צורך גבוה. כי יש איזושהי רתיעה מלהגיד שהקדוש ברוך הוא חסר, שהוא צריך אותנו, שאנחנו עושים משהו שמשלים אותו, שבלעדינו הוא לא היה שלם. ולכן קוראים לזה סוד העבודה צורך גבוה, משהו שאמורים לשמור אותו בסוד. אבל זה בעצם, כן, זה בעצם מה שהרב קוק מגלה כאן, ואני אמשיך מכאן בפגישה הבאה. מישהו רוצה להעיר או לשאול?

[Speaker H] סליחה, למה זה מחייב ש-לחטוא? כי אני מבין שהקדוש ברוך הוא לא יכול להתקדם כי הוא מושלם, אבל בן אדם, גם אם הוא לא חטא, אני מבין שיש לו לאן לזוז קדימה, זה לא חייב לחטוא בשביל זה.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת?

[Speaker H] יש פה הנחה שמי שלא חוטא אז הוא מושלם.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אני חושב שבמובן הרחב יותר, לחטוא פירושו להיות חסר, לא לחטוא במובן ההלכתי הפורמלי. ולכן גם מושג התשובה אצל הרב קוק זה לא תשובה על חטאים שעשית.

[Speaker H] זה תשובה של רב סעדיה גאון כאילו על זה שהוא לא היה יותר ממה שהוא היה. אוקיי, זהו, לא, אבל זה לא התשובה כפשוטה, אתה לא צריך לחטוא בשביל תשובה כזאת.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, ולכן הרב קוק בעצם טוען, זה לא הוא לא מדבר על לחטוא במובן של חטא פורמלי, מדבר על להיות חסר. נגיד שהייתי מושלם, אה, עדיין הייתי צריך לחפש איזשהו חיסרון ואם לא אז ליצור אותו לכאורה, רק כדי שאני אצליח להשתפר. זה לא קורה בבן אדם כזה.

[Speaker H] לא, לא, אין בן אדם כזה נכון, אבל לא סתם אין בן אדם כזה, כי כי זה מה שקרה אלא בגלל שזה חלק מההגדרה של להיות בן אדם כפשוטו שאתה לא מושלם.

[הרב מיכאל אברהם] והכי נמי, לכן באמת לא צריך להגיד אחטא ואשוב, הגמרא שוללת את זה. אבל ההווא אמינא של אחטא ואשוב באה ללמד אותי את הרעיון הזה, של השתלמות יש ערך לא רק בזה שהיא הופכת אותי לשלם יותר, אלא תהליך ההשתלמות הוא בעצמו בעל ערך.

[Speaker H] נשמע קצת, אוקיי, קצת פשט מרחיק לכת בשביל אמירה כל כך פשוטה. אחטא ואשוב זה באמת, זה מחשבה שעברה לכל חוטא בראש, כן?

[הרב מיכאל אברהם] מחשבה תמימה. המובן הפשוט של אחטא ואשוב זה לעשות חיים ולא לשלם את המחיר. בוודאי נכון, ודאי הכי נמי. אבל אני אומר ההסבר החסידי הזה הוא הסבר חסידי, הוא לא הפשט של הגמרא, אבל נדמה לי שהוא תופס נקודה נכונה, גם אם זה לא ההסבר בגמרא. הנקודה הנכונה היא שיש משהו בתשובה שזה לא רק אמצעי למחוק חטאים, זה לא רק אמצעי להגיע לאיזשהו מצב שלם יותר, ההתקדמות בעצמה יש בה איזשהו ערך. וזה הערך שיש בתשובה כשלעצמה, זה החידוש שיש במושג התשובה כשלעצמה.

[Speaker H] אני שואל את עצמי אם, אוקיי, היה אפשר לעשות תשובה בלי להתקדם וגם להפך, אני לא בטוח שזה לגמרי, אוקיי, היה אפשר להפריד אותם, להגיד שיש בתשובה את החידוש של מחיקת החטא ויש להתקדם קדימה, להתקדם קדימה זה דבר…

[הרב מיכאל אברהם] אני חושב שהקשר שהוא עושה זה שלהתקדם קדימה זאת הזכות שבגללה מוחלים לך את החטאים.

[Speaker H] אז אוקיי, זה חומרה גדולה, אם מישהו לא התקדם קדימה, רק התחרט באמת וקיבל על עצמו לא…

[הרב מיכאל אברהם] זה נקרא להתקדם.

[Speaker H] זה נקרא להתקדם?

[הרב מיכאל אברהם] להתחרט זה נקרא להתקדם, כן. התקדמות רוחנית, עוד פעם, זה לא פורמלית לעשות עוד מצוות.

[Speaker H] לא, נכון, אני מסכים, זה נקרא להתקדם, בהחלט.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, אוקיי, טוב, אז להתראות, שבת שלום.