צמצום שיעור 2
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- שאלת מלא כל הארץ כבודו והצמצום
- ויכוח כתודעה דתית והשלכות מעשיות
- חסידות, מתנגדות, קדושה וחולין
- ציונות דתית, חרדיות, וסוציולוגיה מול רעיונות
- יחס לאקדמיה, פוליטיקה ותיקון העולם
- חסידות “אותנטית” והעולם החרדי העכשווי
- חנוכה, היתר-מצווה-איסור, ותפיסת “אין אמצע”
- ביקורת על צמצום לא כפשוטו כטענה לוגית
- מכתב הרבי מלובביץ’ לרב דסלר על ארבע שיטות בצמצום
- נפש החיים: אין עוד מלבדו והזהירות מהנהגה לפי הסוד
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציב את השאלה הפילוסופית של *melo kol ha’aretz kevodo* ואת הבעיה האם ייתכן מרחב בבריאה שהוא מחוץ לקדוש ברוך הוא, ומתרגם אותה לשפת הקבלה כשאלת הצמצום כפשוטו או לא כפשוטו. הוא קובע שהוויכוחים הללו אינם בהכרח הכרעה על מה “קרה” במציאות אלא עיצוב של תודעה דתית ואופן פעולה בחיים, ומדגים זאת דרך השאלות של השתדלות וביטחון, השגחה, ורפואה. הוא משרטט זיקה בין מחלוקת חסידות–מתנגדות לבין תפיסות של קדושה וחולין, ומתוך כך מתאר השלכות על היחס לציונות דתית, אקדמיה, פוליטיקה ותיקון העולם, תוך הסתייגות מהכללות חדות והדגשה שהפרקטיקה הסוציולוגית לא תמיד משקפת את “השורש” התיאולוגי. בהמשך מובא מכתב הרבי מלובביץ’ לרב דסלר שממפה ארבע שיטות בצמצום, ולאחר מכן קטע מ”נפש החיים” שמציג את “אין עוד מלבדו” כפשוטו אך מזהיר מפני יישום מעשי שמערער יסודות הלכה, ובכך מתחדד המתח בין אמת תיאולוגית לבין הנהגה מחייבת.
שאלת מלא כל הארץ כבודו והצמצום
השאלה מוצגת כבחינה של היחס בין הקדוש ברוך הוא לבריאה: האם תיתכן בריאה “מחוץ” לו, והאם אפשר לומר שיש מקום ריק ממנו בלי לפגוע באינסופיותו. בשפת הקבלה הבעיה מנוסחת כשאלה האם הצמצום הוא כפשוטו, כלומר סילוק ממשי שמשאיר מרחב שבו הבריאה קיימת בלי נוכחותו, או לא כפשוטו, כלומר העלם והסתרה שנראים לנו בלבד. התיאור הקבלי מצייר את “המרווח” כמרווח מלא של עולמות והשתלשלות כגון אינסוף, קו וצמצום, אדם קדמון ואצילות, והמעבר בין עולם לעולם נקרא צמצום שהוא תנאי להיווצרות עולם תחתון.
ויכוח כתודעה דתית והשלכות מעשיות
הטקסט טוען שהוויכוחים אינם בהכרח על עובדות מטאפיזיות אלא על התודעה הדתית שממנה אדם פועל, ושאין הכרח חפיפה בין “מה קרה” לבין “איך צריך לחיות”. הוא מנסח עמדה שלפיה מי שאומר צמצום לא כפשוטו מתכוון לעיתים שאין צמצום באמת, אך נדרש לפעול כאילו יש צמצום וכאילו האדם “בעל הבית” במרחב פעולתו. הוא מדגים זאת דרך דפוסים מקבילים בשאלות של השתדלות וביטחון, אמונה ביחס לרפואה ותפילה, והבחירה האם לפעול בעולם או להותיר הכול לניהול אלוקי, ובייחוד דרך העמדה השלישית של “הכול הקדוש ברוך הוא, אבל ממך נדרש לחיות כאילו לא”.
חסידות, מתנגדות, קדושה וחולין
הטקסט מציג תפיסה מקובלת שלפיה שורש המחלוקת בין חסידות למתנגדות קשור לצמצום כפשוטו או לא, ומייחס לגר״א עמדה המזוהה עם צמצום כפשוטו ולחסידות עמדה המזוהה עם צמצום לא כפשוטו, תוך אמירה שבהאריז״ל רעיון הצמצום מופיע לראשונה ושקיימות מחלוקות על פירושו. הוא קובע שצמצום כפשוטו מייצר אפשרות שיש תחומים במציאות שאינם אלוקות, ואילו צמצום לא כפשוטו אומר שהכול אלוקות והצמצום הוא מסווה, ומנסח זאת באמצעות *leit atar panui minei* כולל מקומות של טומאה וחולין. הוא קושר זאת להבדל בעבודת השם: בחסידות גם אכילה ומעשי יום־יום נתפסים כבירור ניצוצות וגילוי קדושה בכל, ואילו בתודעה ליטאית מרחבים רבים נתפסים כחולין שאין בהם עניין דתי חיובי או כתחום שממנו יש להתרחק.
ציונות דתית, חרדיות, וסוציולוגיה מול רעיונות
הטקסט מזהיר מפני סחף אחרי סיסמאות ומציג קושי להגדיר באופן חד את ההבדלים בין ציונות דתית לחרדיות, משום שהביטויים הסוציולוגיים אינם תמיד תואמים את ההנחות הרעיוניות. הוא מביא דוגמאות של דמויות חרדיות שסופרו עליהן יחס רגשי למדינה, אמירת הלל או הזדהות עם סמלי המדינה, כמו הרב גוסטמן, הרב עובדיה, הרב כהנמן והרב שך, ומציג עמדה שלפיה אפשר להזדהות עם המדינה בלי להעניק לה משמעות דתית “מרכז הרב”. הוא טוען שההתנגדות הליטאית לציונות יכולה לנבוע מתפיסה שהיא “חולין” שאינו תחום עיסוק, בעוד שהתנגדות חסידית קיצונית רואה בציונות “סטרא אחרא” ולכן מטעינה אותה במשמעות רוחנית שלילית ולא ניטרלית.
יחס לאקדמיה, פוליטיקה ותיקון העולם
הטקסט מתאר תפיסה חרדית־ליטאית שלפיה תחומים כמו אקדמיה ומדע הם “ביטול תורה” וחסרי ערך דתי עצמאי, ולעיתים נתפסים כאזור ניסיון או סטרא אחרא שמטרתו להרחיק את האדם מבית המדרש. הוא מציב מנגד תודעה המזוהה עם צמצום לא כפשוטו שרואה בכל מרחבי המציאות שדה של גילוי אלוקות ותיקון, ומקשר זאת לתפיסה ציונית־דתית של *vekivshuha* ושל עיסוק לאומי, פוליטי והיסטורי כ“הופעות אלוקיות”. הוא מוסיף שהדינמיקה בין רעיון לפרקטיקה יכולה להתערבב, ושלעיתים השפה של “תיקון העולם” יכולה להיראות כמתן אחריות לאדם באופן שמעלה מחדש מוטיבים של צמצום כפשוטו, ולכן ההקבלות אינן מתמטיות.
חסידות “אותנטית” והעולם החרדי העכשווי
הטקסט טוען שרוב החסידות החברתית־עכשווית אינה ממשיכה את החסידות האידיאולוגית המקורית, ומנסח הבחנה שלפיה ברסלב וחב״ד נשארות חסידויות שממשיכות עיסוק רחב במרחבי החיים. הוא מציג דוגמאות של דמויות אמנותיות כגון שולי רנד כביטוי לכך שחסידות יכולה לחיות בתוך תרבות ואמנות כחלק מעבודת השם. הוא קושר את המרד החסידי ההיסטורי נגד האליטיזם הליטאי לתפיסה שהריבוד החברתי הוא לכתחילה ושיש מקום ל“עמך” ולעיסוקי חיים, לעומת אידיאל ליטאי שלפיו כולם “אמורים” לשבת בבית המדרש והעיסוק החיצוני הוא בדיעבד.
חנוכה, היתר-מצווה-איסור, ותפיסת “אין אמצע”
הטקסט משתמש במודל של מצווה-איסור-היתר כדי לטעון שקיימת תפיסה שבה אין “היתר” וכל מה שאינו מצווה נעשה איסור, לפחות כאיסור ביטול תורה, ומדגים זאת באמירה המיוחסת לרבי מצאנז על חיתוך חלה בשבת. הוא מציג הקבלה לוויכוח על היוונים והחשמונאים: היוונים נתפסים כמי שתפסו שהכול חולין, והחשמונאים כמי שתפסו שהכול קודש, ושתי הקצוות מוצגות כסטייה מן האיזון שבו יש קודש וחול בהבחנה תחומית. הוא משלב סיפורים עממיים כדי להמחיש כיצד תודעה שמוחקת “אפס” ומכירה רק ב“אחד או מינוס אחד” מעצבת הנהגות וחינוך.
ביקורת על צמצום לא כפשוטו כטענה לוגית
הטקסט מציג ביקורת פילוסופית חריפה על ניסוח של צמצום לא כפשוטו כעמדה אונטולוגית, וטוען שאם הכול אלוקות ואין אדם, אז אין מי שחי “כאילו יש צמצום”, ולכן נוצרת לולאה לוגית של “אשליה של מי”. הוא משתמש בטענה דמוית הקוגיטו של דקארט כדי לומר שהטלת ספק עצמה מניחה סובייקט קיים, ומציג זאת כהוכחה על דרך השלילה שמחייבת צמצום כפשוטו. הוא מנסח הבחנה בין “תאולוגיה” כטענות אמת על המציאות לבין סיפורים שנועדו “לכונן תודעה”, וטוען שתאולוגיה חייבת “להחזיק מים” ואינה יכולה להיתלות באיסור לשאול שאלות.
מכתב הרבי מלובביץ’ לרב דסלר על ארבע שיטות בצמצום
הטקסט מביא מכתב שבו הרבי מלובביץ’ דוחה את הטענה שכל השיטות בצמצום “הולכות למקום אחד”, וקובע שכבר בדור הראשון אחרי האריז״ל היו חילוקי דעות מן הקצה אל הקצה. הרבי מחלק את המחלוקת לשני צירים: האם הצמצום כפשוטו או לא, והאם הוא באור בלבד או גם במאור, וממפה ארבע אפשרויות הנוצרות משילובם. הוא מייחס למתנגדים בימי אדמו״ר הזקן שיטה של צמצום כפשוטו גם בעצמותו ומפרש אצלם *leit atar panui minei* כהשגחה בלבד, ומציין את הטענה שלהם שהימצאות העצמות בכל מקום סותרת את דיני מבואות המטונפות.
נפש החיים: אין עוד מלבדו והזהירות מהנהגה לפי הסוד
הטקסט מצטט את “נפש החיים” כקובע ש“אין עוד מלבדו” הוא ממש כמשמעו בכל נקודה בעולמות, ושכל המקומות אינם מציאות עצמית אלא הקדוש ברוך הוא “מקומו של עולם”, עד כדי כך שמצידו “נחשבים כולם כאילו אינם במציאות כלל גם עתה כקודם הבריאה”. הוא מביא את אזהרת “נפש החיים” שריבוי התבוננות בכך מסוכן ושזה עניין הראוי ל“חכם ומבין מדעתו”, ושמקומו הוא בעיקר “להלהיב בזה טוהר לבבו לעבודת התפילה” תוך “רצוא ושוב”. הוא מסביר ש“נפש החיים” רואה צורך לדבר משום שבדורו אנשים משתמשים בסיסמה “הלא בכל מקום ובכל דבר הוא אלוהות גמור” כדי לקבוע הנהגות מעשיות, והוא מזהיר שיישום כזה עלול להביא להריסת יסודות התורה, כגון היתר להרהר בדברי תורה במקומות מטונפים, ומייחס לכך חומרה של “בדבר השם בזה” עד “היכרת” בעולם הזה ו“תיכרת” לעולם הבא.
תמלול מלא
השאלה הפילוסופית השאלה של מלא כל הארץ כבודו, מה היחס בין הקדוש ברוך הוא לבין הבריאה, האם תיתכן בריאה שהיא מחוץ לקדוש ברוך הוא? זה אומר בעצם שהוא לא אינסופי, שיש מקום שריק ממנו. וזה מעורר בעיות פילוסופיות. התחלתי לתאר לפני שדיברתי על התיאור של הנגלה ושל הנסתר מבחינת העולמות, דיברתי על זה, נכון? על הניסוח הקבלי של אותה בעיה, זה בעצם הניסוח של הצמצום כפשוטו או לא כפשוטו. זו אותה בעיה בשפה קבלית. אז פה, אני לא זוכר בדיוק מה הספקתי לומר בפעם הקודמת, אבל בעצם יש איזה תיאור שהיחס בין הבריאה לבין הקדוש ברוך הוא שונה בעולם של הנגלה ובעולם של הנסתר. דיברתי על זה? אני כבר לא זוכר. בעולם של הנגלה יש איזשהו פער אינסופי בינינו לבינו, שכל המרווח הזה הוא מרווח ריק. ובשפה של הקבלה, התיאור שהמרווח הזה הוא מלא. זאת אומרת, יש עולמות, אינסוף, קו וצמצום, אדם קדמון, אצילות. זאת אומרת, המרווח הוא מרווח מלא. והמעבר בין עולם לעולם שמתחתיו נקרא צמצום. זאת אומרת, העולם שמעל מצטמצם, ואז הוא מאפשר, משאיר מקום לעולם שמתחתיו להיווצר. שזה בעצם התהליך בשפה הפילוסופית, זה התהליך של הבריאה. הקדוש ברוך הוא כביכול מסתלק ומשאיר לנו איזשהו קיום שהוא לא נמצא בתוכו, שאנחנו זה לא הוא. זה סוג של תיאור של הצמצום אבל בשפה פילוסופית. והשאלה שמתנסחת בשפה של הקבלה, השאלה מתנסחת באופן של האם הצמצום הוא כפשוטו או לא כפשוטו. מה הכוונה? האם באמת היה צמצום? זאת אומרת המקום שבו קיימת בריאה הקדוש ברוך הוא לא נמצא שם, הוא הסתלק משם. שזה עוד פעם מעורר את הבעיות הפילוסופיות שדיברנו עליהן. מצד שני, אפשרות אחרת זה להגיד לא, זה רק כאילו צמצום, הוא מסתתר, איזה משהו סובייקטיבי רק מבחינתנו, אבל זה לא באמת. כל מיני ניסוחים מהסוג הזה, הצמצום לא כפשוטו. הצמצום זה רק צורה לתאר, אבל זה לא באמת מה שקרה במציאות עצמה. אולי אני אגיד עוד מילה גם על הדברים הפילוסופיים שדיברנו. הרבה פעמים הוויכוחים האלה הם לא באמת וויכוחים שעוסקים במה קורה בעולם, אלא וויכוחים בשאלה באיזו תודעה דתית אני חי ופועל. זה לא בהכרח צריכה להיות חפיפה בין השאלה מה קרה בעולם לבין השאלה באיזו תודעה דתית אני אמור לחיות. זאת אומרת, בעצם מה שמתכוונים כל אלה שאומרים צמצום לא כפשוטו, הם מתכוונים לומר שבעצם לא היה צמצום, אבל אתה אמור לפעול מתוך תודעה דתית כזאת כאילו שיש צמצום, כאילו שאתה בעצם פה בעל הבית, הקדוש ברוך הוא לא נמצא פה. אם לא היה צמצום, אז למה אתה צריך לפעול? אז נדבר על זה עוד, אבל אני אומר זאת הטענה. והרבה פעמים רואים ביטויים לזה גם בשאלות קלאסיות כמו השגחה או השתדלות וביטחון. אמונה וביטחון, כן? השאלה האם אני צריך להשתדל כדי להגיע למטרות שאני מציב בפני עצמי, או שלא משנה מי שמציב לפניי, או שבמילא הקדוש ברוך הוא מנהל את הכל. האם אני צריך ללכת לרופא כדי להתרפא או להתפלל? או אפילו זה לא, מה שהקדוש ברוך הוא יעשה הוא יעשה. זאת אומרת, הדיון הזה גם הוא הרבה פעמים מקבל את אותם מענים. זאת אומרת, יש כאלה שאומרים בטח אתה צריך לעשות את עצמך, זה לא הקדוש ברוך הוא פה, פה זה אנחנו, אמיתית. אחרים אומרים מה פתאום, זה הכל הקדוש ברוך הוא. בצורה שלישית זה להגיד נכון, הכל הקדוש ברוך הוא, אבל ממך נדרש לחיות בתודעה כאילו שזה לא הכל הקדוש ברוך הוא. שזה בדיוק בבואה של אותו עניין. זאת אומרת כן, זה בסך הכל השאלה אם הכל הקדוש ברוך הוא או לא, אבל עכשיו אני מתרגם את זה לשאלה מהחיים. זאת אומרת השאלה איך אנחנו פועלים בחיים היומיומיים שלנו, בחיים הדתיים היומיומיים שלנו. עכשיו אני ארחיב טיפה את היריעה לפני שאני אכנס עוד פעם בחזרה לעניין. בעצם, כמו שכבר אפשר היה להבין מהדוגמה הזאת שנתתי, השאלה הזאת היא לא רק שאלה מופשטת, צמצום הוא כפשוטו או לא כפשוטו, אני לא יודע איזה מן איזה משהו שעוסק בעולמות עליונים. מה זה נוגע אלינו? אז סוף קודם כל כי מעניין לדון גם בעולמות העליונים, אבל יש לדבר הזה השלכות מאוד חזקות גם על החיים. בלי קשר לשאלה איזו תפיסה היא נכונה, קודם כל אני מדבר בוא נראה שהשאלה מעניינת, זאת אומרת שיש לה השלכות. אני חושב שמקובל אצל הרבה אנשים, מקובל לחשוב ששורש הוויכוח בין החסידות למתנגדות הוא בשאלה הזאת, האם הצמצום כפשוטו או לא. עכשיו לפני שאני נכנס יותר לפרטים שימו לב שיש לזה השלכה מאוד פרקטית, זאת אומרת צורות שונות לעבודת השם. זה כן בא לידי ביטוי בחיים, זה לא רק איזושהי הגות פילוסופית תיאורטית מנותקת, אלא יש לזה איזה שהם ביטויים בחיים. עכשיו נכון שהרבה פעמים הביטויים בחיים שלפעמים נראים מאוד רחוקים זה מזה השורש הפילוסופי אם בכלל קיים שורש פילוסופי, לא בטוח שתמיד קיים, אבל אם קיים שורש פילוסופי לפעמים הוא דק, ולא תמיד ההבחנה, מידת הקיצוניות של ההבחנה, אפשר ללמוד עליה ממידת ההבדל של ההופעות הפרקטיות שלה. כן דוגמה שעליה כבר אני חושב שדיברתי בשנים הקודמות. זה לא קשור לשאלה של השגחה פרטית למשל? גם, גם, אני עוד אדבר על כל ההיבטים. דיברתי בשנים הקודמות אני חושב על השאלה מה זה ציונות דתית מול חרדיות. בסדר? אז גם שם כשאתה מנסה להגדיר טוב טוב מה בעצם ההבדל אני לא בטוח שבכלל אפשר להגדיר אותו. אני יכול לתאר לכם בן אדם שלא תוכלו להגיד עליו אם הוא ציוני דתי או חרדי, אני אפילו מכיר כמה כאלה, וברמה הרעיונית כשמנסים למצוא את ההבדל קשה מאוד להגדיר אם בכלל זה אפשרי. כן אולי רק על קצה המזלג, זאת אומרת מישהו שמתייחס למדינה לא בצורה של כיסא השם בעולם או אתחלתא דגאולה או משהו כזה, אבל ברמה גדולה של אמפתיה. הוא אזרח פה, טוב לו פה, זה מדינה יהודית, הוא אוהב להיות פה, הכול בסדר. איך הייתם מגדירים אותו? ציוני דתי או חרדי? הוא חצי ליבוביציאני. אוקיי בוא נגיד שבדיכוטומיה הזאת, מי ליבוביציאני ואז הוא ציוני דתי? אני חושב שהרבה מאוד מהחרדים יתאימו להגדרה הזאת. אז הם ציונים דתיים? אוקיי זה בדיוק מה שאני אומר. אז הביטויים המעשיים הסוציולוגים לא תמיד מבטאים את ההגדרות שאולי נמצא שעומדות ביסודם. וזה לא ההבחנה היחידה, יש עוד הבחנות בין הקבוצה הסוציולוגית לבין ה, לא לא, אני לא מדבר על דתיות מודרנית, אני מדבר על ציונות דתית. מה הוא עושה ביום העצמאות? בטח לא רעיוני. איפה הוא הולך להתפלל ביום העצמאות? מה זאת אומרת איפה הוא הולך להתפלל ביום העצמאות? פה בבית הכנסת ובא להגיד הלל. איי אז הוא ציוני וזה המדד? הוא אומר תודה לקדוש ברוך הוא על זה שהוא חי פה. זה הכול. יש כאלה שאומרים מזמורי תהילים של הלל. הרב גוסטמן אין ספק שהוא היה חרדי לפחות בהגדרות המקובלות. הוא כל שנה ביום העצמאות ככה סיפרו היה הולך למצעד, כשהיה מצעד צבאי, והיה בוכה שם. והיה אומר תלמידים שלו שאלו אותו, התלמידים שלו היו בני ישיבה צעירים, אומר להם אתם לא תבינו בחיים. אומר להם מי שלא היה שם לא יבין. ואין לי ספק שהוא בעצם, לא יודע אם הוא אמר הלל, אמר הלל בלבו, יכול להיות שהוא גם אמר הלל בפה אני לא יודע. אותו דבר הרב עובדיה נדמה לי שאמר הלל ככה לפחות שמעתי פעם, אני לא בטוח לא בדקתי אבל כך הבנתי. אז הוא חרדי או לא חרדי? לא יודע, זה מין. הרב כהנמן? הרב כהנמן כן על זה אני תמיד אוהב לספר עם ה עם ה שהוא נלחם עם התלמידים שלו על הדגל, שיחק איתם משחק הדגל. הוא ישב גדי חופסקי סיפר לי דוב גניחובסקי שהוא ישב עם הרב כהנמן על הגג של פוניבז' והם שמרו כל היום על הדגל שהתלמידים לא יורידו אותו. התלמידים לא הסכימו הם היו מורידים את הדגל. ראש הישיבה ישב כל היום למעלה ודוב גניחובסקי סיפר לי שהוא ישב איתו הוא ישב יחד איתו הם שמרו על הדגל. והרב שך המשיך אחרי זה אחרי שהרב כהנמן נפטר, הרב שך המשיך את זה. הוא שם שם דגל כי זאת המסורת של הישיבה והוא שמר על זה והוא הקפיד שלא יורידו. היום גם יש? היום אני לא יודע אם יש כן יכול להיות, כי מישהו אמר לי שזה דווקא קצת משתנה אבל אני לא יודע לא מעודכן. בכל מקרה והידוע הסיפור על הרב מפוניבז' שתמיד אומרים טוב זה בגלל שהוא פחד שהציונים ירצחו אותו, כל מיני אמירות מטופשות מהסוג הזה, אלו שטויות כמובן והסיפורים, והסיפור הכי מפורסם שמספרים בשמו של הרב מפוניבז' שכל בני ברק מספרת את זה בהתלהבות עצומה ולא מבינים שזה גול עצמי, שהוא אומר שהוא לא אמר הלל ולא אמר תחנון ביום העצמאות כמו שבן גוריון לא אומר הלל ולא אומר תחנון ביום העצמאות, הוא לא יותר ציוני מבן גוריון. הסיפור הזה אגב הוא אני לא יודע אם הוא אמיתי אבל הוא יכול להיות אמיתי כי אני חושב שזאת באמת הייתה גישתו. הגישה שלו באמת הייתה שאין, נקרא בתרגום חופשי, אין לזה משמעות דתית מבחינתי. אני לא ציוני דתי במובן שיש במרכז הרב, או מרכז הרב וזה הביטוי אבל יש את זה בשדרות רחבות יותר. אבל אני כן ציוני, אני כן שמח שהמדינה קמה, אני מזדהה איתה. זה הכל. זה לצד מה שתיארתי קודם. עכשיו מישהו יגיד שהרב כהנמן היה ציוני דתי? בהגדרות הסוציולוגיות? ברור שלא. אז הניסיון, הסחף אחרי סיסמאות הוא הרבה פעמים לא באמת מבטא את התפיסות האמיתיות ולהפך. הרבה פעמים התפיסות האמיתיות לא באות לידי ביטוי בפרקטיקה לפחות לא כמו שהיינו מצפים שהן יבואו בפרקטיקה. בסדר, יכולה להיות לך המון ביקורת על זה שאיך המדינה מתנהגת ועדיין להכיר בטובתו של הקדוש ברוך הוא ולהודות לו על זה שיש לך מדינה והכל. שני, אתה יכול להיות בהמון גוונים ואני לא חושב שאפשר יהיה להגדיר בצורה חדה מי מהם אנחנו מזהים כציוני דתי ומי מהם אנחנו מזהים כחרדי. עכשיו אפשר תמיד להגדיר, אין בעיה. תציע הגדרה, זה יחלק לך. אבל ההגדרה היא נגיד ציוני זה מי שמזהה עם המדינה, בעד המדינה, ודתי זה מי ש… מה זה ציוני? כל מי ששפוי. אז פה הוצאת מהכלל איזה מאה משוגעים של מאה שערים. זהו, זה הכל. למה משוגעים? למה? הם נגד המדינה? הם נגד המדינה? מאה משוגעים הם נגד. סאטמר, זה הכל. מבני ברק. לא נכון. הם אומרים את זה. הם לא אומרים שום דבר. הם אומרים את זה! הם לא אומרים! מה… אז אני אומר לך שההרהור לא נכון. אם כי כמו שמשתתפים בשלטון בפולין כדי לקבל את זה ואת זה. כשהם יושבים בכנסת, כשהם שולחים נציגים לכנסת, אז נכון שהמוקד שלהם זה איך אנחנו דואגים לעצמנו. אבל אין דבר כזה שאתה יושב כראש ועדה, שאתה רואה שאתה עובד בשביל הציבור. מה זאת אומרת? ועדת הכספים? כספים. אבל בוועדת הכספים הוא עושה עבודה גדולה בהרבה דברים. שר הם לא מוכנים להיות. בסדר. למה? כי הם לא רוצים אחריות. הם לא רוצים אחריות? לא רוצים אחריות מיניסטריאלית על החלטות של הממשלה. לפי החוק יש אחריות מיניסטריאלית שלא מחולקת לתיקים. יש אחריות על כלל הממשלה לכל שר. ובוועדת הכספים? בוועדת הכספים הם מקצים כספים לכל מיני מופעים מאוד מאוד… בסדר. והיושב ראש ועדת הכספים חתום על זה. אל תשכנע אותי בחוסר העקביות של התפיסה. אני רק אומר לך שההגדרות החדות לא עובדות. לא, איפה, הוא לקח אחריות על מופע תועבה? בסדר. נו, אז למה הוא לא רוצה להיות שר? תשאל אותו. אחריות… אני לא עוד פעם, אני לא טוען שהתפיסה היא עקבית. הוא נגד המדינה? הוא נגד קיומה? לא. לא, חד משמעית לא נכון. לא נכון. כשאתה נכנס לרמה ההצהרתית, תדחוף אותו לפינה, יכול להיות שהוא לא… אז הוא יגיד לך כן, כן, ציוני. בחיים הוא לא ינסה לגרום לזה שבאמת המדינה תתמוטט. אם יהיה חשש אמיתי שיקרה משהו למדינה הזאת, הוא יהיה בשיא החזית. הוא יהיה במרכז החזית הוא יהיה. אלא מה? היום הוא בונה על זה שהציונים יעשו את העבודה והוא ישב בשקט בבני ברק והוא יוכל לבקר את כולם בלי לעשות כלום. אבל זה לא נכון בבסיס, הוא חלק מהעניין. אפשר לבקר על עד כמה זה משליך על המעשים שלך, עד כמה אתה נותן חלק בחובות, בסדר, הכל נכון. יש משהו באידיאולוגיה שגם מחלחל לפרקטיקה, אבל הם לא שם, זה ממש לא. מדובר באיזה שוליים הזויים של סאטמר ושל אלה שהם באמת כביכול רוצים שכל העסק יתמוטט. בוא נראה אותם כשכל העסק יתמוטט. יש כאלה שלא רוצים את הביטוח הלאומי. כמה כאלה יש? כמה כאלה יש? אז יש את השוליים האלה של מאה שערים. בגלל שזה קשה לחיות בלי… לא, לא, לא רק קשה. הרי מה שקורה היום זה אלפי איש. בסדר, זה עדיין שוליים, אלפי איש. אלפי מתוך בדיוק. מתוך מיליון אז יש כמה אלפים. זה זניח. אני מביא את זה כדוגמה, עוד פעם אין טעם להיכנס לזה זה לא הנושא שלנו, אולי זה קצת כן הנושא שלנו בעצם נראה בהמשך. אבל אני מביא את זה כדוגמה לזהירות שבה צריך לנקוט כשאנחנו מחפשים שורשים פילוסופיים או תיאולוגיים לתופעה פרקטית, לתופעה סוציולוגית. השורשים הרבה פעמים לא מופיעים בצורה חדה בסוציולוגיה, בפרקטיקה. אז לכן צריך לנקוט זהירות בעניין הזה וכל מה שאנחנו אומרים זה בעצם איזה סוג של הכללה, אבל עדיין יש הכללות שהן יותר טובות ויש הכללות שהן פחות טובות. אז לכן אני עוד פעם, שום דבר פה הוא לא משפט מתמטי. אבל אני חוזר עכשיו לנושא שלנו וזה יתקשר שוב פעם, הדוגמה הזאת היא לא סתם דוגמה. ההבדל בין מתנגדות לבין חסידות כמו שאמרתי מקובל לחשוב שזה הבדל בין תפיסה של צמצום כפשוטו ולא כפשוטו. והגר"א נחשב כאבי התפיסה שהצמצום הוא כפשוטו. יש כאלה שאומרים שזה מחלוקת בינו לבין האר"י ז"ל, שהאר"י ז"ל אומר שהצמצום לא כפשוטו, למרות שבאריז"ל זה לא ברור, אבל ככה ככה טוענים ובעל הלשם בא להוכיח מהאריז"ל שגם כן הצמצום כפשוטו. רגע, מי התחיל את הרעיון של הצמצום, איפה זה מופיע לראשונה? הארי. כלומר הארי הוא זה שיצר את הרעיון ואחרי זה חלקו עליו בפרשנות שלו? כלומר, למרות שמה זה יצרת הרעיון? אצלו זה מופיע לראשונה. והשאלה האידיאולוגית אם הוא יצר את זה. יש כאלה שיגידו, הרבה דברים מופיעים אצל האר"י, אבל בעצם זה קבלה בידו מרבי שמעון בר יוחאי, ממשה רבינו, אני לא יודע. זה כבר שאלה אידיאולוגית. אני נוטה לחשוב שזה מה? ידוע שבזוהר אומרים שרשב"י כתב, אבל כתבי האר"י גם כן לא, ויש דברים שהוא לא כתב, הוא אמר בעל פה, אבל הקבלה נתפסת אצל אנשים כמשהו שהוא חלק ממסורת התורה מסיני. יש כאלה שתופסים ככה. אני לא פעם, זה כבר להיכנס לאידיאולוגיות, אני לא יכול להיכנס לשמה, אני לא כל כך נוטה להבין בזה. אבל טוב, אצל האר"י זה מופיע לראשונה נושא הצמצום. אז הוא גילה את זה, הוא חשף את זה, הוא המציא את זה, תקרא לזה איך שאתה רוצה. אבל מקובל שהגר"א תפס שהצמצום הוא כפשוטו והחסידים באופן כללי תופסים שהצמצום הוא לא כפשוטו, ובהמשך נקרא את נפש החיים של רב חיים מוולוז'ין, שלכאורה חוצה את הקווים, תלמידו של הגר"א. הרמב"ם לא התייחס לזה. הרמב"ם לא, אין לו צמצומים, הוא לא הכיר את כל העניין הזה. אז למה זה קשור לחסידות ולמתנגדות? כי כשאתה אומר שהצמצום הוא כפשוטו, אתה בעצם אומר שיש חלקים במציאות שהם לא אלוקות. בלי קשר כרגע למחירים התיאולוגיים, אבל זה מה שאתה אומר בעצם. למה? כי הוא הסתלק, צמצום, הצטמצם, הוא לא פה. אוקיי? זה הוויכוח, האם יש חלקים במציאות שאין שם אלוקות. זה חלקים אחרים, זה משהו אחר, זה לא אלוקות. התפיסה של צמצום לא כפשוטו בעצם אומרת לא, הכל אלוקות, אז לפעמים זה במסווה, לפעמים זה משלים כאלה, דמיונות אחרים, אבל זה הכל אלוקות. הצמצום כפשוטו אומר שהמציאות כולה, זאת מציאות ללא אלוקות. אולי חוץ ממקומות קדושים, עשר קדושות הן המקומות שמופיעה קדושה אולי יש יותר אלוקות, זה כבר אפשר להתווכח. אז מה הנפקא מינה? מה ההבדל? הרי החסידים כידוע מנסים לתקן גם את ה… רואים חשיבות, מנסים לתקן גם את המעשי יום יום הפשוטים שלנו, האכילה זה בירור ניצוצות. נכון? מה זה אומר הדבר הזה? זה בעצם אומר שגם באכילה יש קדושה, אין תחומי קדושה ותחומי חולין, הכל קדוש. זאת אומרת, לפעמים קדוש במסווה… אם אתה אומר בירור ניצוצות, אז זה אומר שיש גם משהו שהוא… לא, יש שם אשליה, נכון? בירור הניצוצות בתפיסה הזאת זה לצאת מהאשליה. זאת אומרת להוריד את המסווה מעל האלוקות, כי זה בעצם שם. זה התפיסה של צמצום לא כפשוטו. ובעצם זה אומר שבכל מקום זה נמצא. לית אתר פנוי מיניה. הוא נמצא בשירותים, הוא נמצא אצל הרשעים, הוא נמצא אצל הצדיקים, הוא נמצא בחולין, הוא נמצא בקדושה, בטומאה, בטהרה, בעצם זה הכל דמיונות שלנו, לא באמת קיים, אלוקות קיימת בכל מקום. זו בדיוק התפיסה החסידית. תפיסה חסידית בעצם אומרת שאלוקות נמצאת בכל מקום, אצל האדם הפשוט, אצל תלמיד חכם, יש לזה המון ביטויים. וההשלכה של העניין הזה זה כמובן התפיסה הציונית דתית. כשהתפיסה הציונית דתית אפשר לראות אותה בעצם בשתי צורות. התפיסה הציונית דתית במובנה הקלאסי, הרב קוק נגיד, שיש לו רקע חסידי, הרי חסידות חב"ד, אז הוא בעצם הבין שכל המעשים הלאומיים, הפוליטיים, ההיסטוריים, יש בהם קדושה, זה הכל הופעות אלוקיות, אין פה מעשה חולין. עכשיו ההתנגדות, חלק מההתנגדות החרדית, יש כאלה שרואים בזה מעשה שטן, אבל ההתנגדות של האמצע, אומרת זה לכל היותר חולין. זאת אומרת מה זה קשור? יש פה תחום שהוא לא קשור לאלוקות, הוא לא קשור לקדושה או לאי-קדושה, ולכן בעצם עכשיו זה שאלה של אידיאולוגיה, זאת אומרת האם אתה אוקיי, אבל אני מוכן לחיות גם את החולין, או שאני אומר מה פתאום? אני מתמקד בקדושה ואני צריך להתרחק מהחולין. התפיסה החרדית, מה שנקרא חרדיות היום, זאת תפיסה ליטאית. גם החסידים, כי חרדיות בעצם אומרת יש תחומים של המציאות שבהם הקדוש ברוך הוא אין לו עניין שאנחנו נתעסק בהם. הם תחומים שמבחינתו הם ניסיון עבורנו, הם בכלל לא דברים שיש להם ערך מצד עצמם. זה לא תחומים שאנחנו אמורים לעסוק בהם. מה? יש תחומים במציאות שלא קשורים לשום הלכה? כאילו, לא הבנתי עניין הקדושה, אני לא מצליחה להבין. כן, אולי הם קשורים לאיזושהי הלכה, ובכל זאת, תחומים אקדמיים. מה זאת אומרת? אתה לומד תחומים אקדמיים כאלה או אחרים, את מי זה מעניין? זה סתם ביטול תורה. זאת אומרת זה אין שום עניין, אין שם אלוקות, אין שם שום דבר, זה ביטול תורה. בחיים לא תשמעי שם תפיסה שאומרת אני הולך לאקדמיה כי זה עיסוק בעל ערך, אני רוצה לראות את הקדוש ברוך הוא דרך הפיזיקה או המתמטיקה או אני לא יודע מה. מה פתאום? אין דבר כזה שמה. זה תחומים של חולין, לא מוקצה. אלה שמרחיקים לכת כמובן יגידו זה גם מוקצה, זה כפירה, זה… טוב, אבל זה אלה שלא יודעים להבדיל, זאת אומרת שהם לא מבינים שיש גם אפס בין 1 למינוס 1. אז מבחינתם כל מה שלא 1 זה מינוס 1. אבל אלה עם תפיסה טיפה יותר מורכבת, אנשי האמצע, מה שדיברתי קודם, זה אנשים שאומרים לא, זה אפס, זה לא מינוס 1. אבל הצדיקים עוסקים רק באחד. הם בבית המדרש, אנחנו לא יוצאים החוצה. אין לנו עניין לצאת החוצה. זה לא התגוננות, זה לא רק… יש כאלה שתופסים את זה כהתגוננות, אבל זה לא רק התגוננות במובן כי זה מסוכן, כי זה מקלקל. יש פה איזה תפיסה קודמת שאומרת מה פתאום להתעסק בזה? אני צריך ללמוד תורה במובן המצומצם. כל העולם מסביב זה בית ניסיונות כדי לראות האם אני אדרדר להתעסק בדברים אחרים שהם לא תורה או לא. הקדוש ברוך הוא בעצם ברא עולם שהוא כולו סטרא אחרא, שזה במהותה תפיסה חרדית. התפיסה החרדית במהותה זו תפיסה שאומרת שהעולם שמחוץ לבית המדרש זה סטרא אחרא באופן בסיסי. זאת אומרת, עכשיו יש יותר ויש פחות, אבל באופן בסיסי זה משהו שאני לא אמור להיות שם. הניסיון… מה? דה פקטו, לא דה יורה. כן. מנסים אותי לראות האם אני אעמוד בזה. זה ניסיון קשה, אבל באופן עקרוני כל העולם לא נברא בשביל משהו, הוא נברא בשביל לא להיות שם. זאת אומרת, זה מן איזה תפיסה כזאת. עכשיו זה תפיסה של צמצום כפשוטו. זאת תפיסה שאלוקים נמצא באיזה… תודעתי, עוד פעם אני לא מדבר עכשיו על האונטולוגיה, על מה קורה בעולם עצמו. אבל תודעתית זה בא מתפיסה של צמצום כפשוטו. זה בא מתפיסה שהמציאות… אנחנו מדברים על העולם הבא. דיברתי, סיפרתי פעם על זה שהייתי בירוחם אחרי כמה זמן פתאום ראיתי שבכמה היבטים משהו פה שונה ממה שראיתי בבני ברק. הייתי בבני ברק לפני כן, כשהייתי שם בישיבת הסדר אני מתכוון, כן? לא מהדרום לעומת המרכז, אלא ישיבת הסדר מול העולם החרדי. אז אחד האספקטים, יש כמה אספקטים, למשל חוש הומור, אבל אספקט… לטובת החרדים אני מתכוון. אבל מעבר לזה יש גם את ה… אגב זה קשור, ככה אמר לי הרב לומנסטוק פעם והוא צודק אני חושב. אספקט אחר זה באמת שבבני ברק אתה כל הזמן מדבר על העולם הבא. זאת אומרת אתה עובד, יהיה לך עולם הבא, אתה לא תהיה בגיהינום, אתה… אתה חי שמה. אתה… כל מה שיש פה זה רק מנסים אותך כדי שתקבל את הנחלות שלך שם ואז הכל יהיה בסדר. העולם הזה… מה? פרוזדור? כן, בדיוק, פרוזדור. בסדר? עכשיו בירוחם בחיים לא שמעתי על העולם הבא. אתה שמעת ארי? לפעמים. לא הוזכר, לא יודע, לא שמעתי, אני לא שמעתי. אני אחרי כמה זמן פתאום שמתי לב, לא שמעתי על העולם הבא כלום, לא גן עדן, לא גיהינום. לא שלא מכירים בו, לא מאמינים בקיומו. זה לא נוכח, זה לא… זה לא הנקודה. אנחנו לא עובדים בשביל שמה, אנחנו עובדים בשביל פה. אנחנו צריכים לתקן את העולם פה, לא בשביל לנחול את העולם הבא, לצלוח את העולם הזה כדי לנחול את העולם הבא. אנחנו לא עושים עולם הזה דפוק בשביל שיהיה עולם הבא טוב. אנחנו מנסים לעשות עולם הזה טוב, טוב כמובן במובן הרוחני, לא רק… אבל גם במובן הגשמי, בכל המובנים. אין בזה פסול, גם המובן הגשמי זה הכל השלכות. וכל ההשלכות האלה זה בעצם בשורש זה יוצא מתודעה, עוד פעם אני מדבר לא על תפיסה אונטולוגית, אבל בתודעה זה צמצום כפשוטו או לא כפשוטו. זאת אומרת אם אתה מוכן לראות חלקים במציאות או את כל המציאות אפילו כמשהו שהוא לא קשור לאלוקות. אבל אם זה לא מושג מתודעה של גלות, שאין… לא הייתה מדינה… אז אני אומר, יש המון גוונים וברור שאני עושה פה… זה גם לא אפס ו-100. אמרתי, יש… ולשמור את התורה… ופה יש המון קדושה ובחוץ יש… יש אלוקות, אבל… אמרתי את זה בצורה דיכוטומית, אמרתי זה לא משפט מתמטי. אני מנסה לחדד את הדברים כדי לראות איך זה בא לידי ביטוי. ברור שיש גוונים וגווני גוונים, ואחד אומר כך ועושה כך והשני אומר כך ועושה כך. ברור וכל אחד במינונים שונים והעולם הוא מסובך. אבל בגדול אני אומר יש פה שתי תופעות שכן מבטאות שתי תודעות דתיות. תודעה דתית אחת של צמצום כפשוטו ותודעה דתית אחרת של צמצום לא כפשוטו. כי אתה רואה את כל העולם כולו כמעשי ידיו של הקדוש ברוך הוא, שאתה צריך לתקן אותו וכבשוה, ורדו בדגת הים וכולי. תיכף וכבשוה זה לא שמעו בבני ברק בחיים, הם לא מכירים את הפסוק. פשוט זה לא קיים. בתורה שבעל פה הוא לא קיים בכל אופן. וזה… מה זה וכבשוה? וכבשוה זה בדיוק התפיסה הציונית הזאת שאתה צריך להשתלט על כל מרחבי המציאות ולתקן אותם ולחיות את העולם הזה, לא… לא לצלוח את העולם הזה בשביל להגיע לעולם הבא, לא להסתגר בתיבות נח כהן הישיבות הן תיבות נח. אבל… איך זה מתאים לתפיסה של צמצום… של צמצום שלא כפשוטו? כלומר אם התפיסה שלך זה שהכל אלוקות והכל זה, אז זה לא מתאים לתפיסה שאתה צריך לתקן את העולם? למה? להוריד את המסכות אז אתה לא צריך לתקן את המציאות הפיזית, אתה צריך רק להוריד את המסכות. זה נקרא לתקן, זה נקרא לתקן את המציאות הפיזית. לתקן את המציאות הפיזית פירושו לגלות את האלוהות שיש בה גם בלעדיך. אך אתה חי באיזה הכל, בתפיסה עוד פעם אני לוקח את זה כמובן לאיזה תאולוגיה, לא כל אחד חי ככה, אבל זה השורש. אתה בעצם חי בתוך עולם שלכאורה האלוהות מכוסה ותפקידך לגלות אותה. אצל הליטאים אין מה לגלות, הוא לא שם. גם תרקוד עד מחר, הוא לא שם. יש חלקים במציאות שהוא, אתה רק צריך, הם נבראו בשביל להתרחק מהם. הם לא נבראו בשביל לתקן אותם, בשביל לפעול בתוך המציאות. זה לא שדות שבהם אתה אמור להלך. עכשיו הרבה פעמים, וזה מאוד מעניין, הדינמיקה של הרעיונות היא מאוד מעניינת, כיוון שלפעמים הפרקטיקה יכולה להתחלף. להיפך, הרי התפיסה הציונית של לתקן את העולם אומרת שהעולם לא מתוקן בלעדיי. אז זה דווקא תפקיד שלי, ואז פתאום אתה לוקח את זה לצמצום שהוא כן כפשוטו, כי זה החלק שניתן לבני אדם, לא לקדוש ברוך הוא. אז זה מתערבב, ואני אומר עוד פעם זה לא משפטים מתמטיים, אבל הקורלציה הזאת קיימת, זה מתחיל משם. ואצל עוד מעט נראה נפש החיים זה אחד הדברים שסביבו. למה? למה? אם אנחנו מתקנים, למה זה צמצום כן כפשוטו? מה? אם אנחנו מתקנים, זה אומר שאנחנו אמורים לנהל את העסק הזה, אחרת זה לא יהיה בסדר. אז זה אומר שאנחנו הפועלים, לא הקדוש ברוך הוא. אבל מי שאומר שיש עלינו עבודה לנהל פה משהו? לא הבנתי. גם מי שאומר שזה לא כפשוטו הוא אומר שיש עלינו עבודה, לשבת בבית המדרש וללמוד. העולם, מה יש לך לעולם? הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם בכבודו. מה זה קשור אליך? אל תתערב בכלל. ובכל זאת הוא עשה אותי שליח. זה הכל אשליות כאלה, אשליות אחרות, הניסיון בשביל שתשב בבית המדרש ולא תלך לשם. יש לי חבר שהוא בחור חוזר בתשובה, שהוא בחור מאוד חריף, יש לו רעיונות, יש לו עשרה פטנטים ביום, מתעניין בכל דבר, בתורות, הוא עובד על עצמו כי הוא בתפיסה חרדית קיצונית ביותר, אז הכל סטרא אחרא. זאת אומרת, הוא עובד על עצמו בצורה כל כך קשה בשביל לא להתעסק עם כלום, לא להתעניין בכלום, שום דבר, וזה ממש נגד הטבע שלו, נגד הנטייה הטבעית שלו. הוא עושה עבודה מטורפת ממש. טוב בכל אופן, יש גם סוגיה שאומרים בשם האדמו"ר מקוצק, שהקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס. אתה מכיר את הסיפור על מי שהלך לבית כנסת רפורמי להתפלל בראש השנה, אז הוא מצא שלט: סגור לרגל החגים. בכל אופן, בקיצור, המחלוקת התאולוגית הזאת יש לה ביטויים בעולם המעשי. זאת הנקודה. שעוד פעם, הירידה משם עד הפרקטיקה מערבבת המון דברים. זה מופיע בצורות שונות ובצורות משונות. בסופו של דבר, התחלתי לדבר על החסידויות, בסופו של דבר איכשהו החסידות הרי היא לא חסידות היום. רוב החסידות היום זה, גם על זה הזכרתי אני חושב פעם, שאומרים שהנה הליטאים והחסידים כבר פחות או יותר מסתדרים, זה לא המלחמות שהיו פעם. וזה כמובן שטויות. אלה שעדיין חסידים עד היום זה ברסלב וחב"ד פחות או יותר. כל השאר הם לא חסידים, הם ליטאים עם שטריימל, זה הכל. ובברסלב וחב"ד המלחמה היא בדיוק מה שהייתה. הליטאים זה התהליך ההפוך, האדמו"רים הליטאים. אבל החסידות של היום, האנטי-ציונות וכל הדברים האלה הרבה פעמים פשוט מתחבר בעצם לתפיסות ליטאיות. מי שנשאר באמת חסיד, איפה ברסלב באמת מסתובבים בהרבה מקומות שם שחרדים לא מסתובבים, בהרבה תחומים שחרדים לא מסתובבים. זה לא מקרי שכל מיני אמנים וכל מיני דברים כאלה יכולים להיות ברסלבים, כמו שולי רנד וכאלה, יכולים להיות אמנים פעילים וזה בסדר גמור בברכת הזה, כי הם עוסקים באמת בכל תחומי החיים, זו חסידות במובן אותנטי, זה לא חידוש. החידוש הוא חסידים שלא עושים את זה. זאת אומרת, החסידות האמיתית זה בדיוק להמשיך לעסוק בכל התחומים תוך כדי שאתה חסיד. אותו דבר חב"ד. אבל בויז'ניץ לא תמצאו כאלה, וגם לא בגור. כי הם לא חסידים, הם גרביים ושטריימל, אבל הם לא חסידים. אתה תמצא את זה, אבל לא בתור אידיאולוגיה. בטח שיש כאלה. בכל קבוצה גדולה יש יוצאי דופן, אבל זה לא נמצא שם. תעשה את זה מתחת לשולחן, זה לא הסיפור. אם תזכיר את הסיפור על שלושה בחורי ישיבה אומרים להם יש לכם יום אחד אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים, מה שאתם רוצים, יש לכם פטור מכל הכללים. אבל בתקופה שהיה באמת המחלוקות האלה בין החסידות לליטאים, במה החסידות התאפיינה? שהיא פעלה כמו ברסלב היום וחב"ד היום? לאן הם פנו? לאיזה סוג קהל? בוודאי, מה זאת אומרת? כל החסידות הרי היא מרד נגד האליטיזם הליטאי, בסדר, שרואה רק בתלמיד חכם איזה – לא, גם העגלון, גם מי שעוסק במלאכות. טוב, אבל רק בקרב, רק בקרב הכרם. לא, אבל גם כמו חב"ד היום, זה אלמנט יהודי, זה לא ליטאי. זה לא מדויק. זה נכון הם ראו את זה ככה, ואת הבעלבתי'ס הם באמת ניסו לעשות ככה. החסידים המידיים, הם היו אותו דבר. הרבי מזלוטשוב והרבי ר' זושא שהסתובבו, הם היו בדיוק כמו חסידים היום בדיוק כמו ליטאים היום, זה חלוקת תפקידים. הם תפסו שתפקידו של הצדיק זה להיות מנותק וגם לא מנותק, לא משנה כל ה – אבל בסדר, אבל הוא קיים בשביל הקהילה שהיא לא אמורה להיות שם, לא שהיא במקרה לא שם כי היא חלשה, היא לא צריכה להיות שם. יש לו את החסידים שהם כן שם, ויש את העמך ש – זאת החלוקה. אבל זאת חלוקה לכתחילה. עכשיו פה הנקודה, אתה צריך לייצר איזשהו אוונגרד מנותק. ימות המשיח הגיעו, ואנחנו כל הקהילה כולה עכשיו במעגל המצומצם. במעגל כן, אבל אנחנו נמשיך להתעסק בכל. לא כולם הופכים להיות רעבעס. זה בדיוק הנקודה. לא, העיקרון הוא שזה – הריבוד הזה הוא מובנה. אצל הליטאים כל מי שלא כמונו הוא נכשלעבך, טוב צריך להתחשב בו, אבל הוא מישהו שבדיעבד. בעצם כולם צריכים לשבת בבית המדרש. וזאת התפיסה הבסיסית. תבין? זה נכון, המציאות היא מציאות, אוקיי, אנחנו מכירים במציאות, רובנו. אבל אצל החסידים זה אמור להיות ככה לכתחילה. לכן ציונות דתית יצאה מתוך החסידות, באופן מובהק. ציונות דתית יצאה מתוך – למעשה לא פלא שהיום כל ההתעוררות החסידית, איפה יש עוד חסידים אמיתיים היום? איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, הבעל שם טוב? איפה? איפה יש כאלה? יש בחב"ד ובברסלב, ויש בציונות הדתית. אין עוד חסידים במקומות האחרים באמת. חסידים במובן של פראי אדם, מנוער הגבעות ועד כל מיני כאלה שעוסקים בחסידות יוצאי דופן. לא משנה, זה תופעות חסידיות במהותן. תופעות חסידיות. ויש את זה רק פה, אין את זה במקומות אחרים. ישיבות הסדר. ישיבות הסדר זאת לא התופעה הזאת ברובן. כן, יש, אבל ברובן זאת לא התופעה הזאת. אבל זה קיים בכל מיני מקומות, זה ביטויים של חסידות עכשיו, זה באופן די ברור. החסידות בעצמה, מה שנקרא היום חסידים הם כבר לא חסידים באמת רובם. ופה כן יש איזושהי תופעה שהיא חסידית בשורשה, גם בביטוייה הפוליטיים והחברתיים, וגם בביטויים הדתיים. יש פה משהו הרצון הזה לתקן את כל העולם, לעסוק בכל התחומים, האידיאולוגיה שנורא התלכדנו ככה, התחנכנו עליה, זה בא משם. אצל הליטאים אין דבר כזה, לא תשמעו שום דבר "מה זאת אומרת לתקן את האוניברסיטה?". תיקונה זה נפיצתה כמו כלי חרס, מה שצריך לפוצץ אותה. זה התיקון שלה. אין מה לתקן שמה. אין שם כלום, זה סתם משהו, ארטיפקט אנושי. זאת אומרת אין פה שום דבר. אז לכן זה ההשלכה של שתי התפיסות האלה של הצמצום כן כפשוטו או לא כפשוטו. עכשיו הנקודה המעניינת היא שבאמת ההתנגדות החסידית לציונות, המובן האידיאולוגי, אני לא מדבר עכשיו על הפרקטיקה, האידיאולוגי, סאטמר ואלה שרואים בזה מעשה שטן, תשימו לב שגם שם בעצם זה לא ההתנגדות הליטאית לציונות. ההתנגדות הליטאית לציונות זה בגלל שזה חולין אנחנו לא עוסקים בחולין, במשפט אחד כמובן הכללה. ההתנגדות החסידית לציונות זה בגלל שזה סטרא אחרא. ומעלים לסטרא אחרא. כי סטרא אחרא זה גם משהו שקשור לקדושה. אין משהו שהוא חולין, אין משהו שהוא לא רווי באיזשהם דברים רוחניים, עם אנרגיות דתיות חזקות. רק אפשר לקחת את זה לכיוונים או חיוביים או שליליים, אין אמצע. עכשיו בתפיסה הליטאית, האידיאולוגיה הליטאית, יש אמצע. אנחנו רק לא מתעסקים באמצע. האידיאולוגיה הליטאית הציונות זה אפס, והאידיאולוגיה הציונית זה מינוס אחד. רק אצל חסידים יש או אחד או מינוס אחד, אין אפס. זה צמצום לא כפשוטו. זאת אומרת אפשר להתנגד לציונות גם מתוך תפיסה של צמצום לא כפשוטו, אבל אז אתה תראה את הציונות כסטרא אחרא, לא כחולין. צמצום כפשוטו זה אומר ש – טוב פה אין אלוהות, הקדוש ברוך הוא מצפה מאיתנו לשבת בבית המדרש, לא להיות באקדמיה, לא להיות פוליטיקאים, לא להיות ב – לעסוק בשדות ביזנס או במדע, טכנולוגיה וכדומה. לא לעסוק בזה, זה לא מעניין. זה חולין. אצל האחרים זה סטרא אחרא, זה לא חולין. אבל גם להם יש קליפת נוגה, שזה משהו שהוא חצי חצי כזה. טוב ורע מעורבב, אין אפס, אין חולין. יש או טוב או רע או טוב ורע מעורבב. זה משהו שהוא פוטנציאלי כזה, שהוא יכול – לא, אבל זה לא חולין. זה טוב ורע מעורבב, אין חולין. כן דיברנו על זה פעם בחנוכה, על התפיסות האלה של האם שהיוונים, באחת השנים האחרונות אני חושב, שהיוונים תפסו שהכל חולין, או שהכל חולין, וכנגד זה באו החשמונאים שתפסו שהכל קדושה. ובעצם שניהם טעו. יש חולין ויש קדושה ולא נכון שכל העולם מקשה אחת. אז יש פה שתי תפיסות שגויות. ואפשר לראות את זה בכל מיני היבטים שהוויכוח הזה הקיצוני בין, הרי החשמונאים היו צריכים לקום כנגד היוונים רק כדי לאזן לאמצע, אבל החשמונאים בעצמם זה גם סטייה. שמו כוהנים למלכים, הירושלמי אומר שיש בזה איסור וכולי. אפשר לראות התקינו לכתוב שם השם על השטרות. שטרות, ביזנס עם בנאדם בשוק, מה אתה כותב שם השם שמה? זאת אומרת, הם מבחינתם הכוהנים צריכים להיות מלכים, שם השם צריך להיות על השטרות, הכל קודש. ואצל היוונים הכל חול, הם פרצו פרצות בחיל, הם טימאו את השמנים, כן, הכל צריך להיות חולין, הם לא מכירים במושג הזה של הקדושה. ובסופו של דבר צריך לגדור את שלוש עשרה הפרצות שבחיל, כך כתוב במשנה במסכת מידות, שפרצו שלוש עשרה פרצות מלכי יוון, וכנגדם תיקנו מלכי בית חשמונאי תיקנו אותם, וכנגד זה תיקנו שלוש עשרה השתחוויות. זאת אומרת שבסופו של דבר צריך להיות קודש פה וחול פה, יש איזושהי סינרגיה ביניהם, אבל אסור שאחד ישתלט על השני. אף אחד לא יכול להשתלט על השני, לא קודש ולא חול, אלא יש תחומים. ויש גם כמובן תחום של טומאה, יש טומאה, איסור, נגיד בשפה ההלכתית יש איסור, יש מצווה ויש היתר. יש גם היתר. לא כל דבר שהוא לא מצווה הוא איסור. יש איסור, מצווה והיתר. עכשיו יש אנשים שבהווייתם אין דבר כזה היתר, כל מה שהוא לא מצווה הוא איסור. לפחות איסור של ביטול תורה. תמיד, זה הרי תמיד, ברגע שאתה לא עוסק במשהו שיש לו ערך זה ביטול תורה. אז בהגדרה כל דבר זה איסור, זה בעצם מאחורי זה עוד פעם יושבת איזושהי תפיסה של אחד מינוס אחד, אין אפס, אין אמצע. כמו שכתוב, כל מה שלא מותר אז, כן, בדיוק. הרבי מצאנז פעם אמר כך, שמעתי מקלוזנבורג הקודם, הזקן. הוא אמר שאם לא היה כתוב שמותר הוא גם לא היה חותך את החלה בשבת. אז מבחינתו כל מה שלא הותר אסור, שזו תפיסה עקומה. בהלכה כל מה שלא אסור מותר. זה ברור. אתה צריך ראיה בשביל להגיד שמשהו אסור, לא ראיה בשביל שמשהו מותר. כל דבר הוא מותר אלא אם כן יש ראיה שהוא אסור. זה פשוט. זה כמו המקרה בתלמידי ישיבה שנתנו להם לעשות מה שבא להם. אז זה שלושה תלמידים, אני כבר לא זוכר אם מספרים את זה על עטרת, עטרת של הרב ברוך מרדכי אזרחי, ישיבת עטרת ישראל, ופוניבז' ולא זוכר עוד מישהו. אז אחד מעטרת ישראל הוא הלך לסרט, ועוד מישהו אני לא זוכר מה עשה, וההוא מפוניבז' הוא ירד מתחת לשולחן ושתה קוקה-קולה בהכשר לנדא. טוב. אז זה הביטויים המעשיים של התפיסות. עכשיו באמת בהקשר הזה החסידים שכתבו על העניין הזה בצורה מפורשת, זה לא כל כך הרבה, אבל יש. בדרך כלל זה עטוף בכל מיני דברים אחרים, הם באמת מבטאים איזושהי תפיסה שהצמצום הוא לא כפשוטו, אבל בכול זאת התורה מדברת על צמצום. כי אנחנו צריכים לחיות בתודעה כאילו שהיה צמצום. וזה באמת הנקודה. עכשיו כבר דיברתי בפעם הקודמת על הבעיה הלוגית שבתפיסה כזאת, אם הצמצום הוא לא כפשוטו אז מי זה אני שצריך לחיות בתודעה? אני, מי זה אני? אני לא קיים. הכל זה אלוהות. הצמצום הוא אשליה של מי? של מישהו שברא בעצמו אשליה? זאת אומרת אתה לא יכול להגיד שמשהו הוא אשליה אם אתה לא מכיר בקיומו של המוחלט, נכון? אבל המושלה בעצמו הוא אשליה, אז אשליה של מי? של הקדוש ברוך הוא? זאת אומרת יש פה איזושהי בעיניי טעויות פילוסופיות, אני לא רוצה להבין בכלל אפילו את השיח הזה. אני כן חושב אבל שיש לו מטרות נקרא להם תודעתיות. זאת אומרת זה בא לחונן תודעה דתית מסוג מסוים. העקביות הפילוסופית האונטולוגית לעניין הזה נדמה לי שקשה קצת למצוא, אבל אני חושב שהמטרה באמת היא לא מטרה פילוסופית. זה ניסיון לחונן תודעה דתית שונה, תודעה דתית אחרת. בסדר? וכשאתה אומר שהצמצום הוא לא כפשוטו אתה בעצם אומר אתה צריך לדעת שיש אלוהות בכל מקום. בסדר, אתה לא חי כך, אתה בעצם אמור גם לפעול במציאות. מספרים כל מיני סיפורים, אתה צריך להשתדל למרות שהכל מוכתב. מה אני אידיוט? אני בכל מקרה אתרפא או שלא אתרפא, לא משנה. בשביל מה לקחת את התרופה? יש גזירת הכתוב, אני חייב לקחת תרופות כשאני חולה. ויש כאלה שהרחיקו לכת ואמרו טוב, אם אתה לא תעשה את זה, אז בתור עונש גם לא תבריא. זאת אומרת הקדוש ברוך הוא לא ייתן לך כי לא עשית את מה שאתה צריך בתור עונש על העבירה. כאילו מגלים לך סוד, ואם אתה תסתכל עליו, אז הוא כבר לא יהיה סוד. בסדר, אבל השאלה אם הסוד הזה הוא נכון או לא נכון, אי אפשר לשחק משחקים. אם הסוד הזה הוא נכון, אז מה? אז אתה אומר, הוא נשאר סוד, אסור לי לדבר עליו. בסדר, אבל את לא יכולה גם להגיד שהוא סוד וגם להסתכל עליו וגם… אז אל תדברי, את לא יכולה לדבר. אני רק חושב להבין. בסדר, אז אני גם, אז אני חושב עליו עכשיו, אני לא מדבר. עכשיו, אני יודע שאם אתה, אם אתה מסתכל עליו, אז הוא כבר לא סוד. כאילו מה אתה אומר? יש פה, אומרים לך שיש פה משהו. ואם אתה מסתכל עליו אז הוא לא קיים… זה… אני אומר לך עוד פעם. שתיים ועוד שלוש, שתיים ועוד שלוש זה תשע. אבל אסור לשאול על זה שאלות. זה הכל. כשאתה שואל שאלות, אמרתי לך, אם תשאלי שאלות את תגלי שזה לא נכון. אבל שתיים ועוד שלוש זה תשע. זה כל מה שאני אומר. אתה יכול ככה להגיד כל שטות. זאת אומרת, מה זאת אומרת? ברגע שאני שואל שאלות אני מבין שזה שטויות. ואז טוב, שאלת שאלות, אמרנו שאסור לשאול על זה שאלות. זה לא עובד ככה. הדבר הזה הוא שטות ועכשיו אומרים לי טוב, אבל אסור לשאול על זה שאלות. כאילו הדבר היחיד שטענתי זה שיש לנו מוגבלות. לא, אז יש לנו מוגבלות לתפוס דברים. אז אם יש לנו מוגבלות אז אל תדבר איתי, כי גם לך יש מוגבלות. לא, לא מוגבלות מהבחינה הזאת. אלא שכשאתה, כשאתה מתחיל לפרוט את זה לפרטים, אתה מצמצם את זה. זה כמו עם התנועה של החץ. זה דיברנו על התארים השליליים. זה לא אוסף של נקודות. אנחנו יודעים, זו תנועה. יש דברים שאתה לא יכול לצמצם אותם, לשבור אותם לנקודות קטנות. אבל אני, אני גם את התנועה לא רואה. אני לא צריך לשבור אותם לתמונות קטנות. את מושג התנועה אני מבין. אז יש לי בעיה באיך להגדיר אותו, אבל אני מבין, יש מושג כזה. המושג צמצום לא כפשוטו הוא בעיניי פטפוטים בעלמא. זה לא עולה על התאבות מסוימת? זה מה שאני אומר. אז אם אתה רוצה ליצור תודעה… אני מבין. אם אתה רוצה ליצור תודעה דתית, אני מבין. אבל אל תעשה מזה תאולוגיה, כי תאולוגיה זאת אומרת אמירות על המציאות. זה נעשה מתוך צורך. זה לצורך. אז זהו, אם אתה עושה תאולוגיה לצורך, אז זה בסדר, תעשה מה שאתה רוצה, אני לא מתעסק עם זה. זה לא תאולוגיה לצורך. אם אתה טוען טענה על המציאות, אז אתה אומר שזאת המציאות. זאת לא המציאות, אבל אני אספר לך על איזה מציאות דמיונית כדי לכונן תודעה. אז טוב, תגיד מה שאתה רוצה, תגידי לי זאת התודעה שלי. כן, אני מספר סיפור, אני יודע, כביכול כדי ליצור תודעה, אני יודע שאלה שאני מספר להם אין להם את היכולת להבין שבעצם יש פה בעיה לוגית. הם יקבלו את זה ככה, וזה ייצור אצלם תודעה. אני מבין, רק אותי זה לא מעניין. בסדר, אז הוא יכול שידבר עם השוטים מה שהוא רוצה. אני לא מתעסק עם דבר כזה בתור תאולוגיה. אם משהו הוא תאולוגיה, הוא צריך להחזיק מים. זאת אומרת, אם אתה מספר סיפורים כדי לכונן תודעה אצל אנשים שלא יודעים לחשוב, אז בסדר, אין בעיה, יכול להיות שאפשר לעשות את זה, אבל זה לא מעניין אותי. זה בדיוק כמו גזירות חכמים או כל מיני דברים שרוצים לנתב בהם, שהם לא אמת כשלעצמה. אבל גזירות חכמים זה לא דבר שאין לו מובן. אתה אומר בסדר, אז אתה גוזר את זה אד הוק. אוקיי, זה לגיטימי. מה הבעיה? אבל זה לא בעיה, לא. יכול להיות שהחכם יתיר את זה במקרים מסוימים או שזה לא מתאים. סביר. אבל לא להגיד שזאת הלכה ואין מורין כן. זה בדיוק. זה בעיה. אז אתה אומר לי בעצם, אתה אומר לי הצמצום הוא כן כפשוטו, וזאת הלכה ואין מורין כן, ואני מספר לך סיפורים שהצמצום הוא לא כפשוטו. אז אוקיי, אז זה מה שאני אומר. אז לכן אני לא מוכן לעסוק בדיון הזה אם צמצום הוא לא כפשוטו, כי ברור שהוא כן כפשוטו. אוקיי, כשאתה שואל מה האמת. נכון. אבל אני עוסק באמת כרגע, אני לא עוסק בכינון תודעות דתיות. מה האמת? האמת היא שהצמצום הוא לא כפשוטו, אבל אנחנו בתודעה שלנו יכולים לתפוס רק… אם הדיון הוא דיון סוציולוגי. לפי האמת, אין פה אדם. אם הצמצום לא כפשוטו, אין פה אדם. מה זה בן אדם? הכול אלוקות. אבל האלוקות צמצמה את עצמה מהבני אדם ונתנה להם תחושה שהם קיימים. אין בני אדם אבל. אין. בני אדם זו אשליה. אז בשביל מה? בסדר, נתן לנו תחושה של אשליה. ומי זה לנו? לבני אדם. אבל אנחנו לא קיימים. אז מי זה אותו אחד שיש לו את התחושה שהוא קיים? את לא תצאי מזה. אבל זה הקוגיטו של דקארט. זאת אומרת, אני חושב משמע אני קיים. אני לא יוצא מזה. הקוגיטו של דקארט זו הטענה נגד הצמצום לא כפשוטו. כי אני בעצם אומר אני מושלה משמע אני קיים. נכון, זאת בעצם הטענה. אבל זה מה שהוא אומר שמה. אם אני מטיל ספק בקיומי, זה אומר שהטלת הספק הזאת מתבצעת אצל מישהו. יש מישהו שמטיל ספק. אז זה אומר שאני קיים. זה המלכוד 22. המלכוד 22 זו הוכחה על דרך השלילה שהצמצום כפשוטו. מלכוד 22 זה לולאה שאתה לא יכול לצאת ממנה. פה אתה יכול לצאת. זו פשוט הוכחה על דרך השלילה. טוב, אז מה שמעניין אבל הנקודה שאליה רציתי להגיע, יש אולי מפה תיקחו את הדפים. יקח לי הרבה יותר זמן ממה שתכננתי. הכל בסדר. לא, לא, הבנתי שזה יכול להיות, האקטואליה תמיד נמצאת. הבאתי פה איזה מכתב של הרבי מלובביץ' שיש לכמה אנשים אשליה שהוא נפטר, אבל זה לא כפשוטו. אז במכתב שמה הוא עוסק בשאלת הצמצום, ורק אני אקרא את זה בקצרה כי זה לא המטרה שלי אבל כדי שתראו. ומה שכותב בעניין הצמצום אשר אחד ממכיריו, ובאמת מובן שזה מי שכותב את המכתב אל הרבי מלובביץ' זה הרב דסלר. הרב דסלר שלח אליו שאלה לגבי הצמצום, וזה המכתב וזאת התשובה לרב דסלר. ומה שכותב בעניין הצמצום אשר אחד ממכיריו אומר שכל השיטות בזה הולכות למקום אחד. גם אני אומר את זה, אני חושב שכולם מסכימים. יש כאלה שמשחקים במילים ככה, יש כאלה שמשחקים במילים אחרת, אין פה שתי שיטות, יש פה שיטה אחת. לא יכולות להיות שתי שיטות. נפלאתי ביותר גם על קסלקא דעתך כזה, אפילו על ההוה אמינא כזאת אני מאוד מתפלא. ובפרט אשר כבוד תורתו מכנהו במכתבו בשם לומד ספרי מקובלים, כן, את אותו אחד ממכיריו. כי פשיטא אשר אינו כן כלל וכלל. ועוד בדור הראשון שאחר האריז"ל, שהוא גילה לנו סוד הצמצום, היה בעניין הצמצום חילוקי דעות בין בעלי תריסין מן הקצה אל הקצה, כנראה בספריהם, ונמשכה המחלוקת גם אחר כך. והוא בשני עניינים עיקריים: אם הצמצום הוא כפשוטו או לא – סילוק או העלם. סילוק או העלם הכוונה צמצום כפשוטו זה סילוק, העלם זה צמצום לא כפשוטו. זאת אומרת שהאור נמצא בכל המקומות, אך באיזה חלק מהמקומות הוא מתעלם, הוא מסתתר. אם הצמצום הוא רק באור או גם במאור. אז על זה דיברנו בפעם הקודמת כשתיארתי את העולמות, אז אמרתי שאור אין סוף יש ויכוח בשאלה אם זה עצמותו של הקדוש ברוך הוא או שזה הרצון להתגלות, תחילת הגילוי, והוא עצמו זה משהו שמעבר לאור אין סוף, שעל זה אנחנו לא מדברים. אז עכשיו כשאנחנו מדברים על הצמצום, השאלה היא אם הוא באור או במאור, אז זה בעצם תלוי. אם הצמצום שהאריז"ל מתאר זה צמצום של אור אין סוף. אור אין סוף הסתלק, נוצר חלל באמצע, תיארתי את זה פעם קודמת, ואז בתוך זה נבראו כל העולמות התחתונים הגשמיים יותר. עכשיו, אור אין סוף הסתלק, אם אתה אומר זה הקדוש ברוך הוא, אז זה אומר שהצמצום הוא בקדוש ברוך הוא עצמו. אם אתה אומר שזה רק באור, שזה הרצון להתגלות, אבל הקדוש ברוך הוא עצמו הוא לא בתמונה, אז הצמצום הוא לא בקדוש ברוך הוא עצמו אלא רק באיזשהו מושג נגזר כלשהו, כן? באור אין סוף, אבל עליו עצמו אנחנו לא מדברים. וזה המאור. זהו. עכשיו הוא מתרגם את זה בתור ההבדל בין האור והמאור, שזה לא בדיוק אותו דבר אבל זה שקול. זאת אומרת יש את האור, זה האור אין סוף, והמאור זה מחולל האור. האור כפשוטו והמאור לא כפשוטו. האור זה האור אין סוף והמאור זה הפנס. זאת אומרת זה זה שממנו יוצא האור, וזה העצמות בעצם. אז זה מה שהוא אומר. ואז הוא אומר, אז יש פה בעצם שתי שאלות: אם הוא כפשוטו או לא כפשוטו ועל מה הוא נאמר. עכשיו תבינו, אם זה צמצום כפשוטו במאור, זה הכי קיצוני, כי זה אומר שהקדוש ברוך הוא עצמו לא נמצא בכל המקומות, נכון? אם אני אומר שהצמצום הוא כפשוטו באור, אז זה אומר שהקדוש ברוך הוא בעצם נמצא בכל המקומות. אנחנו מדברים על צמצום, אנחנו מדברים על צמצום של האור, של התוצר של הקדוש ברוך הוא, שזה בעצם במובן מסוים צמצום לא כפשוטו. צמצום כפשוטו באור זה צמצום שהוא לא לגמרי כפשוטו. יש הרבה אפשרויות. נכון, בדיוק. עכשיו וצמצום לא כפשוטו, אז אם אני אומר צמצום לא כפשוטו באור, אז זה לא אומר ש… זאת אומרת, אז ברור שהוא גם לא כפשוטו במאור, כי לא ייתכן שהאור לא הצטמצם אבל המאור כן הצטמצם. אם אין פנס אין אור, נכון? אבל ההפך כן יכול להיות. יכול להיות צמצום לא כפשוטו במאור אבל כפשוטו באור. אז הוא אומר ככה: ואפשר בזה ד' שיטות. הצמצום כפשוטו, הצמצום כפשוטו וגם בעצמותו. בסדר? זאת שיטה ראשונה. והראיה הצורמת כן, ואיך אפשר לומר דהמלך נמצא במקום האשפה חס ושלום, שזה בדיוק התפיסה הליטאית שאומרת שבמקומות של טומאה, של איסור, מקומות שליליים, מקומות של רוע, שם וודאי שאין אלוקות. לא ייתכן שהמלך נמצא במקום האשפה. לכן חייב להיות שהצמצום הוא כפשוטו, כן, זאת הטענה. ב', הצמצום כפשוטו אבל רק באור. בסדר? המאור, הקדוש ברוך הוא עצמו לא מצומצם ועליו לא מדברים, האור אינסוף הוא הצטמצם אבל כפשוטו. הצמצום לא כפשוטו אבל גם במאור. יש צמצום שהוא לא כפשוטו. אתה יכול להגיד שאין צמצום בכלל, אתה יכול להגיד שיש צמצום לא כפשוטו, ואתה יכול להגיד שיש צמצום כפשוטו. עכשיו הוא אומר יש צמצום לא כפשוטו אבל גם במאור. זאת אומרת גם המאור וגם האור מצומצמים אבל לא כפשוטו. והצמצום דלא כפשוטו ורק באור. זאת אומרת במאור עצמו אין בכלל צמצום, לא כפשוטו ולא לא כפשוטו, לא נאמר שם צמצום בכלל. זאת אומרת אפילו בתודעה הדתית אני לא צריך לחיות את זה שעצמותו של הקדוש ברוך הוא לא נמצאת באיזשהו מקום. רק האור אינסוף בתודעה הדתית צריך להסתלק. בתודעה, לא באמת. בסדר? אז זאת הטענה. זאת אומרת בעצם יש פה, מה שהוא אומר בעצם זה שלוש חלוקות לגבי צמצום כפשוטו. יש משהו שלא היה צמצום בכלל, יש צמצום אבל לא כפשוטו שזה איזשהו משהו אני לא יודע סובייקטיבי, וצמצום כפשוטו. זאת אומרת יש שלוש רמות. וכיוון שיש אור ומאור אז יוצא ארבע אפשרויות. והנה המתנגדים בימי אדמו"ר הזקן אחזו בשיטה א' הנ"ל וכאמור, מה זה שיטה א'? הצמצום כפשוטו גם בעצמותו. המתנגדים כמובן, המתנגדים זה המתנגדות, כן, זה הוויכוח בין המתנגדים לחסידים. והיו מפרשים לית אתר פנוי מיניה היינו מהשגחתו. לית אתר פנוי מיניה זה לא שהקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום הוא עצמו זה כל המקומות אלא השגחתו היא בכל המקומות. בסדר? ואמרו אשר השיטה דהעצמות נמצא בכל מקום היא סותרת לדינין דמבואות המטונפות. יש הרי מבואות המטונפות שלא אומרים שם דברי תורה, איך זה יכול להיות אם אלוקות נמצאת בכל מקום? זו רק אשליה אז לא אמורים להיות דברים כאלה. לכן לא ייתכן שאלוקות נמצאת שם. זו הטענה הליטאית כן? וכמו שכתוב בכרוזים ומודעות שפרסמו בזמן הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, ועיין גם כן שער הייחוד והאמונה פרק ז', איגרת הקודש וכמדומני שגם בבית רבי נכתב מכתב מאדמו"ר הזקן מדבר בזה. שיטת בעל מחבר ספר נפש החיים שמזכיר כבוד תורתו במכתבו, כן זה האופסר כמובן, זה מבית מדרש ליטאי אז נפש החיים הוא הרבי שם. אז הוא כשיטה ג' הנ"ל. מה זה שיטה ג'? הצמצום דלא כפשוטו אבל גם במאור. בסדר? הוא רוצה להראות למה נפש החיים בעצמו גם שונה מהחסידות. כי על פניו יש דמיון עם הנפש החיים, תמונת הצמצום שהוא מתאר מתאימה לגמרי לחסידות כשהוא מדבר על צמצום לא כפשוטו. אז הוא אומר עדיין נשאר ויכוח כי נפש החיים הוא שיטה ג'. בסדר? הוא אומר הצמצום לא כפשוטו אבל הוא גם במאור. את זה החסידות לא מקבלת לטענתו. וחלק בזה על רבו הגר"א. בסדר? ובכלל נראה שראה רבי חיים מוולוז'ין ספרי חב"ד, זה חלק מרבו הגר"א לכיוון ההפוך כמובן. הגר"א נמצא בא' או ב', כן? החסידות נמצאת בד'. והוא שעמד עם ג' הוא חלק על רבו הגר"א. ובכלל נראה שראה רבי חיים מוולוז'ין שיטת בעל המחבר, רגע, ספרי חב"ד ובפרט ספר התניא ומושפע מהם. האמת שרואים את זה בהרבה מקומות בנפש החיים, יש דמיון מאוד מעניין ביניהם למרות שזה נכתב ממש נגד. אבל יש דמיון מאוד חזק ביניהם אף שאיני יודע הוכחות גמורות. זה די ברור שהוא ראה כי הוא יוצא נגד זה. אז אם הוא יוצא נגד זה אני מניח שהוא יודע על מה מדובר אבל משום מה זה גם מושפע. וזה מה שהוא אומר שצריך להיזהר. כשאתה הולך להתווכח עם מישהו ואתה קורא את הספרים שלו בסוף אתה גם מושפע. אבל אנו אין לנו אלא כשיטה ד' הנ"ל שאין הצמצום כפשוטו וגם זה לא במאור אלא באור. שבמאור אין בכלל צמצום ובאור יש צמצום אבל הוא לא כפשוטו. בסדר? זו שיטה ד' וזה בעצם התפיסה שלו, של החסידות נקרא לזה או של חב"ד, ורק בבחינה תחתונה שבאור, שלפני הצמצום. וכמבואר בספרי ובכתבי חב"ד ובימינו אלה שזכינו לאורה שנתבארה מסכת הצמצום באריכות לפי ערך בכמה וכמה פרטים בספרי תורת חסידות חב"ד הנדפסים. הנה הרוצה לדעת עניין הצמצום על כל פנים במידה ידועה בהבנה והשגה, אין לזה דרך אחרת אלא לעיין בהנ"ל. וכדי להיווכח בזה די להשוות הנאמר בזה בשאר ספרים שכנראה כמה מהם לא רצו לפרט הדברים מאיזה טעמים. הנקודה שיש בחב"ד זה שהם מוכנים לכתוב על הכול. זאת אומרת שספרים אחרים מנסים להסתיר את הדברים ובחב"ד אין בעיה לכתוב. אבל בכל אופן פה רואים פשוט תיאור מאוד חד של התמונה, לכן האיגרת הזאת אני חושב שהיא מאוד נדירה, מעט מאוד כותבים ישירות על הנושא הזה, לפחות מה שאני ראיתי. ובאמת הוא מצייר פה מפה מאוד ברורה, את הגר"א כאבי התפיסה, זה שיטה א' או ב', צמצום כפשוטו או באור או במאור, אבל צמצום כפשוטו. הנפש החיים זה כבר מתון יותר, הצמצום לא כפשוטו אבל גם במאור וגם באור, והשיטה החסידית זה שהצמצום הוא לא כפשוטו ורק באור ולא במאור. זאת אומרת בעצם זו התפיסה הכי שמשאירה משהו מהצמצום אבל הכי מתונה שאפשר, המינימלית ביותר שאפשר. עכשיו זה כמובן דבר בעייתי, כי הנפש החיים בדרך כלל נצמד לגר"א. קשה לראות שהוא חולק על הגר"א בטח בנושאים כאלו. אבל ככה מקובל באמת לחשוב, ובאמת שרואים את הדברים שלו בפנים אז רואים שלכאורה הוא כותב בצורה מאוד דומה לחסידות. הנה תסתכלו פה, נתחיל אולי לקרוא ונמשיך את זה כבר פעם הבאה, אני רואה שאנחנו לא נגמור. וזה עניין הכתוב "הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא". וביותר מפורש במשנה תורה "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". בסדר, זה בעצם מלוא כל הארץ כבודו. וכן "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוהים אין עוד מלבדו", והוא ממש כמשמעו שאין עוד מלבדו יתברך כלל בשום בחינה ונקודה פרטית שבכל העולמות עליונים ותחתונים והבריות כולן. פה ממש תפיסה מאוד חסידית, מאוד קיצונית שאומרת אין, זה הכל הוא, אין שום דבר שזה לא הוא. רק עצמות אחדותו הפשוט יתברך שמו לבד. והוא פנימיות אמרם ז"ל בדברים רבה כי ה' הוא האלוהים, יתרו נתנו ממש רחב, משה שמהו, לא משנה, יש שמה איזשהו תיאור של השתלשלות הרעיון הזה. משה שמהו אף בחללו של עולם. יתרו חשב שהקדוש ברוך הוא לא נמצא בחללו של עולם, משה שם אותו גם בחלל, כאילו בחלל של הצמצום באיזשהו תרגום לשפה של האריז"ל. ונאמר "כי ה' הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". מהו אין עוד? אפילו בחללו של עולם. וזהו גם כן בכלל מאמרם ז"ל שהוא יתברך מקומו של עולם ואין העולם מקומו. היינו שאף כל המקומות שמוחשים לחוש במציאות, אין המקומות מקומות עצמיים, הם לא מקומות שבאמת קיימים, לזה הוא מתכוון לומר. אלא הוא יתברך שמו הוא המקום של כל המקומות, שמצידו יתברך נחשבים כולם כאילו אינם במציאות כלל גם עתה כקודם הבריאה. שמבחינת הקדוש ברוך הוא, מבחינת האמת כשלעצמה, לא קרה כלום בבריאה. זאת אומרת אור אינסוף הוא עדיין באותו מצב שהוא היה לפני הבריאה. אנחנו כנראה רואים את זה אחרת, אבל מבחינתו לא קרה שום דבר. זה ממש תפיסה של צמצום לא כפשוטו. אמנם כבר הודענו בתחילת דברינו, שמשלו דבריהם ז"ל כגחלי אש, שיזהר מאוד בגחלתן שלא להיכנס להתבונן ולחקור יותר מדי. זאת אומרת שצריך להיזהר עם הרעיון הזה. זאת האמת, אבל צריך להיזהר עם הרעיון הזה כי זה אפשר להיכוות. בדברים שאין הרשות נתונה להתבונן הרבה וייכווה חס ושלום וכולי, וכן בזה העניין הנורא. אין הדבר אמור אלא לחכם ומבין מדעתו פנימיות העניין, בדברים שאין הרשות בשיעורא דלבא לבד ברצוא ושוב, להלהיב בזה טוהר לבבו לעבודת התפילה. כן, להגיד שהצמצום לא כפשוטו זה טוב בשביל להלהיב את ליבו לעבודת התפילה, להתחבר לקדוש ברוך הוא נוח לראות את הקדוש ברוך הוא בכל המקומות. אבל צריך להיזהר מלחיות ככה בשאר החיים, זו בעצם הטענה שלו. והליטאיות שלו באה לידי ביטוי בזה שלפחות בתודעה היומיומית הפרקטית אתה צריך כן ליצור תודעה של צמצום. למרות שהאמת היא שהחסידים צודקים. זה בעצם, אני מדבר בשפה הזאת. אבל ריבוי ההתבוננות בזה הוא סכנה עצומה, ועל זה נאמר "ואם רץ לבך שוב למקום", כמו שאמרנו לעיל פרק ב' וכמו שנכתוב אם ירצה השם להלן פרק ו'. ובאמת הייתי מונע עצמי מלדבר בעניין זה כלל, כי הראשונים ז"ל הסתירו העניין מאוד, כמו שתראה קודש דברי קדוש השם הרוקח ז"ל ובכלל שלא דיבר בזה רק ברמז. כי נאמנת את רוחם וכיסו דבר. כן, זה רמז לרבי עקיבא שגילה שם סתרי תורה, אז מישהו אמר לו שהקדוש ברוך הוא, זאת אומרת שעתיק יומין כיסהו ואתה מגלהו. אתה הולך רכיל, רבי עקיבא, שהקדוש ברוך הוא כיסהו ואתה מגלה. אבל שבתי וראיתי שכך היה יפה להם לפי דורותיהם, אבל עתה הן ימים רבים ללא מורה, וכל דרך איש ישר בעיניו להלוך אחר נטיית שכלו, וכל יתר מחשבות לב האדם מלא רק לעוף במחשבתו אל כל אשר יאנוס שכלו, והעולה על כולם שזה תורת כל האדם ונעשה משל גם בפי כסילים לאמור "הלא בכל מקום ובכל דבר הוא אלוהות גמור". אנו מתכוונים כמובן לחסידים, כן. הלא בכל מקום ובכל דבר הוא אלוהות גמור ואינם בליבם. עד שגם נערים מנוערים ממשחא דלביהו לקבוע כל מעשיהם והנהגתם בזה לפי שכלם זה. זאת אומרת הם גם מסיקים מסקנות פרקטיות. הרי חסידים קיצוניים היו עושים בעצם גם דברים שהם נגד ההלכה. למה? כי גם ההלכה היא רק מבחינתם. הרי זה בעצם המשמעות, פורצים את כל המסגרות בגלל העניין הזה שבעצם כל המסגרות האלה זה האמת היא שזאת אשליה. עכשיו, בתפיסה הקיצונית זה בעצם יכול להוביל את האנשים למצב שבו אוקיי, אם זה ככה אז בוא נחיה את האמת עצמה. זה מיועד רק לחלשים, לכאלה שלא מבינים, אבל אנחנו נחיה את המציאות עצמה. אז הרבה פעמים זה יכול להוביל לכל מיני חריגות ופריצות מסגרת מן הסוג הזה. אנחנו מכירים תופעות כאלה גם היום, כל מיני כאלה שמתפללים כמוצאי שבת ביום שלישי או לא יודע מה, עושים הבדלה ביום שלישי או דברים מן… הבדלה עוד אפשר, אבל מעריב של מוצאי שבת זה יותר בעייתי. אז זה בעצם איזושהי אמירה שאנחנו מעל הכללים. זאת אומרת שהכללים זה איזשהו סוג של אשליה שמישהו יכול להיות גם פטור מהם, כי בעצם האמת היא שזה לא צריך, זה לא קיים. וכמה זהירות יתירה צריך האדם להיזהר בדבר ולשמור את נפשו מאוד במשמרת למשמרת, שאם חס ושלום יקחנו ליבנו לקבוע לנו מחשבה זו להתיר לעצמנו להתנהג גם במעשה לפי המחשבה הזאת, הלא יוכל להיוולד מזה חס ושלום הריסת כמה יסודות התורה הקדושה רחמנא ליצלן. פה רואים ממש את המתח הזה בין התפיסה האמיתית לבין הכינון של התודעה הדתית, זאת אומרת או אפילו התרגום המעשי. לא תמיד התפיסה התיאולוגית אמורה לבוא לידי ביטוי במישור הפרקטי. ובנקל יוכל להילכד חס ושלום ברשת היצר שיראה לו היתר על פי מחשבה זו, דרך משל להרהר בדברי תורה בשעת נפש, אף במקומות המטונפים. אתם רואים למה מתכוון הרבי מלובביץ' שקראנו קודם? נכון? הוא הזכיר שהליטאים אומרים שלפי זה אז למה אי אפשר להרהר בדברי תורה במקומות המטונפים? הנה, זו התפיסה של הנפש החיים. שימו לב, הנפש החיים לא הולך כמו התפיסה הליטאית ממש. אומר נכון, באמת הקדוש ברוך הוא קיים גם שם, אבל הכלל הוא ששם אנחנו אמורים להתנהג כאילו שהוא לא שם. ואם אתה מספר לכולם שזה כאילו, אז הם מיד יסיקו את המסקנה שאם ככה אז בוא נעשה לפי האמת ונהרהר בדברי תורה גם במקומות המטונפים. וזה כמובן משל לבוא נעשה ייסורים, זאת אומרת בוא נלך למחוזות שבהם אסור לנו להיות. את הדברים שאותם אסור לנו לעשות, כי בעצם כל העסק הזה הוא רק אשליה שמיועדת לאנשים חלושי הדעת, אבל אנחנו שיודעים את האמת, אז בוא נעשה כבר את האמת. אחר שיקבע אצלו כן האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, אז ידוע, כן, יש איזה מרידה חסידית מאוד מעניינת שאומרת כן, צריך לחטוא ולשוב כדי להיות בעל תשובה שהוא עדיף מצדיק גמור. אז האומר אחטא ואשוב בעצם אין מספיקין בידו לעשות תשובה. למה? כי בעצם זה פרצה לזה שאתה, ככה הם מפרשים, בעצם פרצה לזה שאתה בסוף לא תשוב. אבל אם תחטא ובאמת תשוב אחרי זה, אז אתה נמצא במצב יותר גבוה ממי שלא חטא בכלל. זאת אומרת גם החטא הוא בעצם איזשהו סוג של אשליה שהוא המציא כדי שתוכל לעשות תשובה ולטפס למדרגה גבוהה יותר. וזה לא באמת דבר פסול מצד עצמו. מבינים שתפיסה כזאת יכולה להוביל לפריצת המסגרת לחלוטין. אחר שיקבע אצלו תחילה שהכל אלוהות גמור, רבותינו ז"ל הפליגו בזה מאוד וכרתוהו ברוח קודשם מלהיות בחלק בעולם הבא רחמנא ליצלן, כמו שכתוב "כי בדבר השם בזה", והוא המהרהר בדברי תורה במקומות המטונפים. זאת אומרת הטענה שלו זה שלהרהר בדברי תורה במקומות המטונפים זה דבר השם בזה, זאת אומרת פה אתה נכרת מהעולם הבא. זו העבירה הכי חמורה שיכולה להיות. אתה בסך הכל רוצה ללמוד תורה אפילו שם, זה נראה בסדר, מוטיבציה היא מוטיבציה חיובית. הטענה היא שזה להרהר בדברי תורה במקומות המטונפים זו טעות תיאולוגית. הבעיה היא לא האיסור שבזה, זה מבטא תפיסה שהיא טעות תיאולוגית. זה הנקודה, לכן זה כל כך חמור. וממילא נשמע סיפא דקרא "היכרת תיכרת", ופירשו ז"ל בפרק חלק "היכרת" בעולם הזה, "תיכרת" לעולם הבא. ועוד כמה טעויות שיוכל לצאת חס ושלום אם היה נקבע הנהגה במעשה על פי זה הדרך. וזה שהביאני להיכנס לדבר בזה העניין ולהזהיר ולהרחיק מטעות שיוכל להיוולד מזה חס ושלום, ולהבין על בוריו כל מה שלימדונו רבותינו ז"ל בזה. והינם ככל דרכי השם הישרים. מה הכוונה? שישרים ילכו בם ופושעים יכשלו בם כמובן, זה הכוונה. כי ישרים דרכי השם וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. הוא אומר כיוון שכבר היום זה כבר עולה לדיון ואנשים יכולים להתבלבל, אין לי ברירה גם אני צריך להיכנס לדיון הזה, ואני אנסה להסביר מה באמת קורה פה. בסדר? ואז אנחנו נמשיך לקרוא את זה פה. אז אולי נעשה…