צמצום שיעור 3
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- הצמצום כמחלוקת חסידים ומתנגדים והשלכותיה
- ציונות דתית, חרדיות, והיחס בין מטפיזיקה לפרקטיקה
- אופטימיות ופסימיות: הרב קוק והרב סולובייצ'יק
- מכתב הרבי מליובאוויטש: אור ומאור וארבע תפיסות בצמצום
- מקור מושג הצמצום והמערכת הקבלית של האר״י
- הרמוניזציה קבלית: הרב דסלר, הלשם, והרמב״ם מול עבודת הקודש
- נפש החיים, הגר״א, ו“אין עוד מלבדו” לצד הגבלות חריפות
- סכנת החוויה החסידית: מבואות המטונפים, רצוא ושוב, ושמירת יסודות ההלכה
- “עת לעשות”: גילוי הסוד בדור מאוחר והפצת הקבלה להמונים
- ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין: אמת אלוקית מול הנהגה מצדנו
- שם “הקדוש ברוך הוא” כשילוב שתי בחינות
- ביקורת המחבר ופירוש חלופי לנפש החיים: משל הנשמה והגוף ומשל הממדים
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג את מחלוקת הצמצום בין חסידים ומתנגדים כשאלה אם הצמצום הוא כפשוטו או לא, ומקשר אותה ישירות לתפיסת עבודת האדם בעולם: בתפיסה חסידית האלוקות מצויה בכל מקום ולכן יש לפעול בכל תחומי החיים כדי לתקן ולהעלות ניצוצות, ובתפיסה ליטאית יש תחומים שיש להתרחק מהם כי נבראו כתחומי “מחוץ לתחום”. המחבר טוען שהציונות הדתית ממשיכה במידה רבה את הקו החסידי של תיקון כלל המציאות, ומדגיש שהקשר בין תיאולוגיה מטפיזית לבין השלכות מעשיות מורכב אך מאיר את הפרקטיקה. בהמשך הוא מציג את מכתב הרבי מליובאוויטש שמנסח ארבע עמדות בצמצום דרך ההבחנה בין אור למאור, מתאר את נטיית ההרמוניזציה של מקובלים דרך דוגמאות, ואז נכנס לנפש החיים שמצהיר “אין עוד מלבדו” באופן שנשמע חסידי אך מציב גבולות חמורים על חוויית התודעה הזאת כדי לא לפרוץ יסודות הלכה, ולבסוף מציע פירוש לפיו נפש החיים אינו פנתאיסטי אלא קוהרנטי עם *tsimtsum* כפשוטו במובן של קיום העולמות, תוך הסבר משל “ממדים” שמאפשר מציאות אלוקית מלאה בלי לבטל את המציאות המעשית.
הצמצום כמחלוקת חסידים ומתנגדים והשלכותיה
הטקסט קובע שההסבר המקובל, כפי שנראה במכתב שנקרא של הרבי מליובאוויטש, הוא שנקודת היסוד של הוויכוח בין חסידים ומתנגדים היא האם הצמצום כפשוטו או לא. הטקסט מנסח שבראייה החסידית האלוקות מצויה בכל מקום ולכן אין להיסגר אלא להתפזר גיאוגרפית ובתחומי עיסוק, ובכל מקום “צריך לתקן” ולהוציא את הניצוצות החבויים בו. הטקסט מפרש, בעקבות שאלה של אריק, ש“להוציא את הניצוצות” פירושו לגלות ולהוריד מסכות, כי אין חולין אלא הכל קדושה ורק יש אשליה של חולין שצריך לחשוף.
הטקסט מגדיר שבתפיסה הליטאית הצמצום כפשוטו ולכן יש תחומים של עיסוק באלוקות ותחומים שצריך להתרחק מהם, ואף תחומים שנבראו כדי שנתרחק מהם ולא כדי שנתקן אותם. הטקסט משתמש בביטוי ההלכתי “מבואות המטונפים” כמטאפורה לתחומים שבהם “אין אלוקות” ושאין אמורים להתעסק בהם, ומציג כאן תפיסה תיאולוגית של עולם שיש בו “משהו שכל מטרתו היא שלילית” של פיתוי שמטרתו שלא נהיה שם ולא נתקן. הטקסט מציב מול זה את הטענה החסידית, ובעקבותיה הציונות הדתית והדתיות המודרנית במידה מסוימת, ש“אין דבר כזה” וכל מה שנברא יכול להיות גם טוב ותלוי בשימוש, וזהו תיקון המציאות והעלאת הניצוצות.
ציונות דתית, חרדיות, והיחס בין מטפיזיקה לפרקטיקה
הטקסט טוען שהתפיסה הציונית-דתית היא במידה רבה המשך של החסידות, ואפילו “היותר אותנטי” בין מה שיש היום, משום שהיא יושבת על תפיסה שתפקידנו לתקן את כל תחומי החיים והפעילות ולא להסתגר ב“חברות סגורות” ובבתי מדרשות. הטקסט אומר שהתיאור של המחלוקת החסידית-מתנגדית הוא סכמטי ופלקטי ויש “המון גוונים באמצע” ואף השלכות שיכולות להיות הפוכות, אך עדיין הוא מתאר “לא רע” את שורש הוויכוח.
הטקסט מתאר שהקשר בין מחלוקות תיאולוגיות-מטפיזיות לבין הביטויים הפרקטיים שלהן הוא “יחס מורכב”, ומביא כדוגמה את ציונות דתית מול חרדיות, שם נקודת הוויכוח העמוקה אולי “לא נמצא בכלל” אף שבפרקטיקה הדברים נראים אחרת. הטקסט מצדיק את העיסוק בשורש המטפיזי כי הוא “מאיר את הפרקטיקה באור מובן יותר”.
אופטימיות ופסימיות: הרב קוק והרב סולובייצ'יק
הטקסט משייך נטייה לאופטימיות לתפיסה של תיקון כל המציאות, אף שהוא אומר שאין קשר הכרחי ואפשר להיות פסימי ולחשוב שתפקידך לתקן. הטקסט מצטט שקיימים מאמרים, בעיקר בספר לזכר הרב סולובייצ'יק, שמציגים השוואה בין הפסימיות של הרב סולובייצ'יק לבין האופטימיות של הרב קוק.
הטקסט מתאר שהרב קוק היה “טיפוס מאוד אופטימי” שראה את ההיסטוריה כתהליך דטרמיניסטי חיובי עם נפילות שוליות, ושזו תפיסה שרואה את העולם “ככר ניתוח” נרחב לתיקון ולכן הוא מורה דרך מרכזי של הציונות הדתית. הטקסט מתאר שהרב סולובייצ'יק היה “טיפוס פסימי מאוד” וקרוע, ומקשר זאת לשורש הליטאי-בריסקאי שלו אף שהכיר חב״ד והושפע ממנה והיה מעורה במודרנה. הטקסט מביא ביטויים למנטליות ליטאית דרך אמירות על “חזקות ירדו מהר סיני” ושאי-תלות התורה במציאות, ואת אמרת החזון איש שמה שמעניין הוא “האוילם” ולא “העולם”, ומקשר זאת גם לדימוי של תשעה באב מול שמחת תורה.
מכתב הרבי מליובאוויטש: אור ומאור וארבע תפיסות בצמצום
הטקסט מספר שבמכתב הרבי מליובאוויטש מציע ארבע תפיסות לגבי הצמצום על ידי חלוקה בין האור לבין המאור, כשהמאור הוא “הפנס” והאור הוא התוצר, ובמונחים קבליים “אור אינסוף” מול “העצמות”. הטקסט אומר שהשאלה “כפשוטו או לא כפשוטו” מתרגמת לארבע אפשרויות ולא לשתיים: צמצום לא כפשוטו לא באור ולא במאור; צמצום כפשוטו באור אבל לא במאור; צמצום לא כפשוטו גם באור וגם במאור; וצמצום לא כפשוטו רק באור בעוד שבמאור “אין בכלל צמצום אפילו צמצום לא כפשוטו אין”. הטקסט מזהה שהשואל הוא הרב דסלר, ומציג את הבנתו שהרב דסלר רואה אפשרות שמדובר במחלוקת מינוחית שבה כל צד מדבר על “צמצום” במושא אחר.
הטקסט קובע שהרבי מחב״ד טוען שברור ש“אין לנו אלא כשיטה ד׳” שאין הצמצום כפשוטו וגם זה רק באור ולא במאור, ומציג זאת כעמדה “הכי לא מצומצמת”. הטקסט משתמש בכך כדי להעמיד מחדש את קוטביות ליטאיות מול חסידות דרך מדרגות ה*tsimtsum*.
מקור מושג הצמצום והמערכת הקבלית של האר״י
הטקסט עונה לשאלה שהצמצום הוא מהאר״י, ומבחין שהאר״י לא המציא את הספירות אך נתן תמונה חדשה של עולמות, פרצופים והסדר הכולל. הטקסט אומר שאצילות מופיע גם קודם אך “לא כעולם מתוך ארבעה עולמות”, ושמערכת עולמות/פרצופים כפי שמוכרת היא חידוש של האר״י “לפחות עד כמה שאני יודע”.
הרמוניזציה קבלית: הרב דסלר, הלשם, והרמב״ם מול עבודת הקודש
הטקסט מאפיין נטייה רווחת אצל מקובלים ליישב מחלוקות ולראות בהן שתי פנים של אמת אחת, כחלק מ“הרמוניזציה”. הטקסט מביא דוגמה מבעל הלשם על מחלוקת הרמב״ם ובעל עבודת הקודש (המהר״ם גבאי) האם לכל יצור יש תכלית לעצמו או שכולם לשירות האדם, ומתאר שהלשם טוען שאין מחלוקת כי תכלית היצורים היא לשרת את האדם ובכך הם מגיעים לתכלית עצמם.
הטקסט מכליל שהגישה האקדמית נוטה להפרדות, קטלוגים ומיונים, בעוד תפיסה תורנית נוטה ליישב סתירות ולהרמוניזציה. הטקסט מוסיף שלדעתו גם מחלוקות רבות בתולדות הפילוסופיה מתבררות כלא-מחלוקות כשמבינים שכל צד מדבר על דבר אחר.
נפש החיים, הגר״א, ו“אין עוד מלבדו” לצד הגבלות חריפות
הטקסט מציג שמקובל לראות את הגר״א כאבי השיטה שהצמצום כפשוטו, למרות שהמושג עצמו מן האר״י והוויכוח על פירושו מאוחר יותר. הטקסט אומר שכאשר קוראים את נפש החיים מגלים שהוא “עורק” כביכול לעמדה חסידית אף שהספר נכתב נגד החסידות, ומסביר שחלק מן ההפתעה קשור לכך שבתקופת ר׳ חיים מוולוז׳ין המחלוקת עדיין בתהליך גיבוש ולא היה ברור לגמרי “מי אומר מה”. הטקסט טוען שהמערכה עצמה גורמת לכל צד להתקרב מעט לצד השני דרך חשיפת נקודות חולשה ותיקון ניסוחים.
הטקסט מצטט מנפש החיים את הפסוקים “הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא”, “וידעת היום כי השם הוא האלוהים… אין עוד”, ו“אין עוד מלבדו” ומפרש אותם כקביעה “כפשוטו” שאין שום מציאות מלבדו יתברך “בשום בחינה ונקודה פרטית”, כולל “הבריות כולם”, ומביא גם את הדרשה ש“משה שמיהו אף בחללו של עולם” ואת “הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו”. הטקסט מזהה כאן ניסוח שנשמע קיצוני, אך מעיר שהמשך הדברים מציב “כאילו אינם במציאות” באופן שמאפשר קריאה פחות מוחלטת.
סכנת החוויה החסידית: מבואות המטונפים, רצוא ושוב, ושמירת יסודות ההלכה
הטקסט מצטט את נפש החיים שמזהיר שדברי חז״ל הם “כגחלי אש” ויש להיזהר לא להיכנס להתבוננות יתרה בדברים שאין רשות להתבונן בהם. הטקסט מסביר שההתבוננות ב“אין עוד מלבדו” מיועדת “בשיעורא דליבא” כדי “להלהיב” את עבודת התפילה, אך התעמקות מרובה היא “סכנה עצומה”. הטקסט קושר זאת לחשש הליטאי מפני סטיות הלכתיות בעולם החסידות, ומביא סיפור על רבי עקיבא אייגר ונכדו רבי לייבלה אייגר סביב הכנת “נגל ווסר” ליד המיטה כסימן להמשכיות שמירת ההלכה.
הטקסט מסביר שנפש החיים מציע מסגרת של “רצוא ושוב”, כלומר להתבונן באמת המטפיזית ואז “שוב למקום” ולא לחיות אותה בפועל, כדי שלא להגיע להיתרים מעשיים כמו הרהור בדברי תורה ב“מקומות המטונפים”, שמשמש כאן גם כמטאפורה להתרת עבירות מתוך טשטוש גבולות טוב ורע. הטקסט קושר זאת גם לתופעות של משיחיות שקר ושבתי צבי כהדגמה של מסקנה של “הכל קדוש” שמוחקת את משמעות ההלכה וההבחנה.
“עת לעשות”: גילוי הסוד בדור מאוחר והפצת הקבלה להמונים
הטקסט מצטט שנפש החיים אומר שהראשונים הסתירו את העניין “ברמז” מתוך “נאמן רוח מכסה דבר”, אך “עתה הימים רבים ללא מורה” וכל אדם הולך אחרי נטיית שכלו ולכן “עת לעשות להשם הפרו תורתך”. הטקסט מנסח שהחסידות הפכה את הסוד ל“תורת כל אדם” ו“משל גם בפי כסילים”, והדבר גורם שגם “נערים מנוערים” קובעים הנהגה מעשית לפי שכלם מתוך האמירה ש“בכל מקום ובכל דבר הוא אלוהות גמור”. הטקסט מתאר שהסיכון הוא הריסת “כמה יסודות התורה הקדושה” דרך היתרים שיופיעו “ברשת היצר” על סמך מחשבה זו, ומצטט את לשון נפש החיים על סכנת איבוד חלק לעולם הבא דרך “הרהר בדברי תורה… במקומות המטונפים” כמשל לתפיסה שמביאה לכך.
ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין: אמת אלוקית מול הנהגה מצדנו
הטקסט מציג שנפש החיים מיישב ש“הוא יתברך שמו ממלא כל עלמין בהשוואה גמורה” למרות ריבוי העולמות והדרגות, ומביא מן התיקונים: “דעשר ספירות דאצילות… איהו וגרמוהי חד… מה דלאו הכי בעשר ספירות דבריאה”. הטקסט מסביר דרך המחבר שייחוד האצילות הוא חיבור אינטימי של אור אינסוף לכלים, לעומת בי״ע שבהם אין “איהו חד” באותה צורה, ומרחיב על מושג הכלים כבסיס לאבחנות בין מדרגות וגילויים.
הטקסט מצטט את נפש החיים שמנסח שני מבטים משלימים: “מצידו יתברך” הוא בבחינת ממלא כל עלמין, ומצדנו ובהתנהגות תורה ומצוות ובהשגת החוש הוא בבחינת סובב כל עלמין. הטקסט מציג שהבחינה המעשית נבנית על “השגתנו” את העולם כמציאות מחולקת עם קדוש וטמא, ועל פיה נבנו “כל סדרי חיוב הנהגותינו… חוק ולא יעבור”, בעוד שמצידו “אין עוד מלבדו כמשמעו ממש” ו“אני ה’ לא שניתי”.
שם “הקדוש ברוך הוא” כשילוב שתי בחינות
הטקסט מצטט שנפש החיים מסביר שהשם “הקדוש ברוך הוא” כולל שתי בחינות יחד: “קדוש” פירושו מובדל ונעלה, כבחינת האחדות הפשוטה וההשוואה הגמורה מצידו יתברך, ו“ברוך” הוא מצד התחברותו אל העולמות הזקוקים לשפע ולברכה על ידי מעשי האדם. הטקסט מדגיש שהברכה והשמות והתארים שבתורה מדברים “מצד זאת הבחינה” של הנהגתנו והשגתנו, ולא על עצמות האחדות כפי שהיא מצידו.
ביקורת המחבר ופירוש חלופי לנפש החיים: משל הנשמה והגוף ומשל הממדים
הטקסט מציג שהמחבר מזהה “שניות” לא רק בניסוח “מצדו ומצדנו” אלא גם במשלים עצמם, במיוחד משל הנשמה והגוף, ומנסח שהמשל אינו אומר שהגוף לא קיים אלא שהגוף אינו חוצץ לנשמה ואינו תופס לה מקום, כי הנשמה אינה פיזית. הטקסט טוען שהמסקנה הנכונה היא שאור אינסוף “נשאר אותו דבר כל הזמן” ונמצא בכל מקום בלי שהעולמות מבטלים את קיומם, ולכן הטענה שזו “תפיסה חסידית” במובן פנתאיסטי היא “פשוט לא נכון” לפי הבנתו.
הטקסט מציע הסבר באמצעות ספר “הממדים הנבואה והאדמתנות” של רבי שם טוב גפן, ומביא ממנו רעיון שהיחס בין אלוקות לעולם דומה ליחס בין ממדים: יריעה דו-ממדית אינה תופסת נפח בעולם תלת-ממדי, ולכן אין סתירה בכך ששני הממדים “נמצאים” באותו מקום בלי לחסום זה את זה. הטקסט ממשיל מכאן שהעולם יכול להתקיים “כפשוטו” בממד שלו, וביחס לממד גבוה יותר הוא “לא תופס מקום”, וכך “מבחינתו… לא קיים שום דבר” ובו בזמן “אנחנו לגמרי קיימים”. הטקסט מסיק שבפירוש זה נפש החיים ממשיך את הגר״א ו*tsimtsum* כפשוטו במובן של קיום העולמות וההלכה, וממילא נפתרת השאלה ההנהגתית של “למה לקיים מצוות” כי בממד שלנו הדברים מתקנים באמת, בעוד שהאמת העליונה אינה מבטלת את המעשה אלא רק אינה נמדדת באותו סרגל.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] דיברנו על השאלה של הצמצום בניסוחים הפילוסופיים שלה ובניסוחים הקבליים שלה, ובפעם האחרונה דיברתי קצת על המשמעויות של השאלה הזאת. זאת אומרת למה, למה בכלל, לא יודע למה בכלל, למה זה גם אקטואלי, לא רק יש בזה עניין אינטלקטואלי גרידא. ההסבר המקובל וראינו את זה במכתב שקראנו של הרבי מליובאוויטש שבעצם נקודת היסוד של הוויכוח בין חסידים ומתנגדים היא בשאלה של האם הצמצום הוא כפשוטו או לא, כשחסידים הם אלה שנוטים לכיוון שזה לא כפשוטו והמתנגדים אומרים שהצמצום הוא כפשוטו. כשנגיד על רגל אחת, דיברנו על זה פעם קודמת בהרחבה אבל על רגל אחת זה בעצם אומר שבתפיסה החסידית האלוקות מצויה בכל מקום. זאת אומרת, לכן אנחנו לא אמורים להיסגר אלא להיפך, להתפזר לכל, לא רק להתפזר גיאוגרפית אלא להתפזר גם מבחינת תחומי הפעילות או תחומי העיסוק ובכל מקום צריך לתקן, להוציא את הניצוצות שחבויים בו. כשהדיבור, זה היה השאלה של אריק נדמה לי, שלהוציא את הניצוצות בהסתכלות הזאת פירושו לגלות את ה- או להוריד את המסכות. זאת אומרת בעצם זה לא ניצוצות של קדושה שחבויים בתוך החולין, אלא אין חולין, הכל קדושה, רק אנחנו חיים באשליה כאילו שיש חולין ואנחנו אמורים לחשוף את האשליה הזאת, להוריד את מסך הבערות. והתפיסה הליטאית אומרת שהיה צמצום כפשוטו, וכיוון שכך יש תחומים שהם, נקרא להם, עיסוק בדברים של אלוקות ויש תחומים שמהם צריך להתרחק. זאת אומרת יש תחומים שנבראו בשביל שנתרחק מהם, לא בשביל שנתקן אותם. זה בעצם אולי במילה אחת ההבדל. ואמרתי שאני חושב שהתפיסה הציונית דתית במידה רבה היא המשך של החסידות, או המשך אפילו היותר אותנטי אני חושב מבין אלה שיש היום לתפיסה של החסידות, כיוון שזה בעצם יושב על איזה תפיסה שאומרת שהתפקיד שלנו הוא לתקן את כל תחומי החיים והפעילות ולא רק להתמקד בלימוד תורה במובן הקלאסי המצומצם, להיסגר בחברות סגורות, בבתי מדרשות ולא להיזהר לא להיכנס לכל מיני מקומות אחרים, כשבמטאפורה זה מה שנקרא מבואות המטונפות, המבואות המטונפים שזה כמובן ביטוי הלכתי, מבואות המטונפים ששם אסור לדבר בדברי תורה, שירותים או בית מרחץ או דברים כאלה. אבל במטאפורה, בהקשר של הדיון הזה על הצמצום זה משמש כמטאפורה כדי להגיד כל אותם תחומים שבהם אין אלוקות, שבהם אנחנו לא אמורים להתעסק. במשל זה המקומות שבהם אנחנו לא אמורים לדבר בדברי תורה, בנמשל זה בעצם המקומות שבהם אנחנו לא אמורים להיות, לא אמורים להתעסק, המקומות שהם מחוץ לתחום. כשיש פה באמת איזושהי תפיסה מעניינת ברמה התיאולוגית כי היא אומרת שהקדוש ברוך הוא ברא חלק מסוים של העולם לא לשם עצמו אלא להיפך, כדי לשים לפנינו פיתוי, נקרא לזה או משהו כזה, כשהמטרה היא בעצם שלא נהיה שם ולא נתקן. משהו שכל מטרתו היא שלילית, שלא יהיה בו שימוש, כשזה בדיוק הנקודה שהחסידות ובעקבותיה אני חושב גם הציונות הדתית ואולי גם הדתיות המודרנית, למרות שיש פה הבדלים קצת, לא מקבלים. זאת אומרת הם טוענים אין דבר כזה, כל מה שנברא בעולם יכול להיות גם טוב, זה רק שאלה מה עושים איתו. וזה המשמעות של העלאת הניצוצות, תיקון המציאות. יכולה להיות תפיסה כזאת, וכמו שאמרתי גם בפעם הקודמת, ברור שהתיאור הזה של המחלוקת החסידית-מתנגדית הוא תיאור טיפה פלקטי, סכמטי.
[Speaker C] זאת אומרת
[הרב מיכאל אברהם] יש המון גוונים באמצע והשלכות, כמו שראינו גם בפעם האחרונה נדמה לי ששאלו כמה דברים, לפעמים השלכות יכולות להיות הפוכות. ולכן אני חושב שעדיין זה מתאר לא רע את שורש הוויכוח. יכולים להיות כל מיני דברים כאלה, אבל אני אומר כהכללה, בגדול אני חושב שזה כן שזה תיאור נכון. דיברתי גם בפעם הקודמת בדיוק על הנקודה הזאת של עד כמה באמת שורשים פילוסופיים או תאולוגיים, מטפיזיים של מחלוקות פרקטיות חייבים להיות קשורים לביטויים המעשיים. דיברתי על הדוגמה של ציונות דתית מול חרדיות, שאמרתי שהיא קשורה לעניין אבל זה לא בדיוק אותו דבר, שגם שם כשמחפשים מה נקודת הוויכוח העמוקה אולי לא נמצא בכלל. אבל בפרקטיקה זה נראה אחרת, דברים שונים. ולכן היחס בין המחלוקות התאולוגיות המטפיזיות לבין הביטויים הפרקטיים שלהם הוא יחס מורכב, אבל אני חושב שעדיין יש טעם לשים את האצבע בזה, וזה כן מאיר את הפרקטיקה באור מובן יותר, אני חושב.
[Speaker D] האם יש איזה קשר בין אופטימיות לפסימיות?
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת?
[Speaker D] האם אמונה בבן אדם הכול-יכול בעצם מול השיטה…
[הרב מיכאל אברהם] ברגע שאתה מנסה לתקן את כל המציאות אז כדאי שתהיה אופטימי. זאת אומרת, אתה לא מתייאש משום מקום. יצחק, אני חושב שלמעלה המיזוג עובד, אני לא יודע בדיוק מה פה לא? פה כן. לא, הוא עובד, עובד, עובד, ממש פועל, כן. לא יודע אם זה אמור לכבות על ידי שעון שבת או משהו אבל אני הרגשתי שם מיזוג שהייתי, אז אם אתה רוצה להסתכל שם אולי. בכל אופן, אופטימיות ופסימיות. אז אם כשהולכים לתקן דברים אז כדאי להצטייד במידה של אופטימיות. אבל אני לא בטוח שזה חייב להיות. אתה יכול להיות פסימי ועדיין לחשוב שתפקידך הוא לתקן, יהיה לך יותר קשה. זאת אומרת, אולי תחשוב שלא תצליח אבל שלום, תפקידך לנסות. זאת אומרת עוד פעם אין קשר הכרחי אבל אני כן יכול לראות, אני יכול לראות הבדל. יש נכתבו על זה אני חושב כמה מאמרים, בעיקר אני חושב בספר שיצא לזכרו של הרב סולובייצ'יק, ספר מאמרים מחקריים על משנתו. אחד המאמרים אני לא זוכר מי כתב את זה כבר, עוסק בפסימיות של הרב סולובייצ'יק מול האופטימיות של הרב קוק. עושה מאמר השוואתי ביניהם, והטענה שהרב קוק היה טיפוס מאוד אופטימי. זאת אומרת הוא, הוא נטה לראות דברים באור מאוד מאוד ורוד, מאוד כן, הוא חשב שהכול הולך לקראת הכיוון החיובי וזה רק תהליך ככה תהליך דטרמיניסטי שהכיוון שלו ברור, הסוף שלו ברור, ואתה רק יכול לשמוח באמצע וגם אם יש פה ושם איזה נפילה זה עניין שולי, זה לא ממש מעניין. והרב סולובייצ'יק ביסודו היה טיפוס פסימי מאוד. זאת אומרת קרוע, שבור כזה, בין הרבה, נמשך לכל מיני מקומות, לא כן הוא מציג את זה בספרים בצורה די ישרה. ואולי זה קשור באמת לנקודה הזאת שהרב סולובייצ'יק כן הוא בריסקער, זאת אומרת הוא ליטוואק. נכון שהיה לו מלמד חב"דניק והכיר לו, רואים הוא מושפע מחב"ד, אבל הוא אבל הוא ליטוואק במקור. וליטוואק, ליטוואק הוא בן אדם שלא רואה אלוקות בכל מקום. והוא דווקא כמי שכן היה מעורה בהרבה תחומי פעילות שהם לא סטנדרטיים לתלמידי חכמים רגילים או לאנשים דתיים בדרך כלל, זה קצת כהה אותו, הוא קצת לא ידע מה לעשות עם העסק הזה כי מצד אחד הוא חש תחושה חסידית, כן שיש אמת בכל מקום ושצריך להתעסק בהכול ולתקן את הכול ולא נכון להסתגר וכל מיני דברים כאלה, זה המעבר שהוא עשה בין אגודת ישראל לבין המזרחי. אבל מצד שני יש משהו ליטאי נשאר בו. הליטאים אתם יודעים החגיגה הכי גדולה שלהם זה תשעה באב. זאת אומרת צריך להתפלל עם ליטאים בתשעה באב ועם חסידים בשמחת תורה, זה הידוע. אז הרב סולובייצ'יק העולם הוא תשעה באב.
[Speaker F] בתשעה באב אסור ללמוד תורה. למה? להתפלל.
[הרב מיכאל אברהם] אמרתי להתפלל לא ללמוד תורה. הם נהנים שסוף סוף יש פה משהו עצוב שאפשר ככה לבכות עליו כמו שצריך. הנה הרוגאצ'ובר באמת למד בתשעה באב, ככה לפחות אומרים, אני לא יודע. בכל אופן אז אני חושב שזה באמת ביטוי לעניין הזה שהרב קוק באמת בא משורש חסידי ולא פלא שהוא אחד מהמורי הדרך של הציונות הדתית כי זו תפיסה, תפיסה אופטימית, תפיסה שרואה את העולם ככר ניתוח. נרחב לתיקון, כפוטנציאל לתיקון. והרב סולובייצ'יק בעצם היה ליטאי, עם כל זה שהוא הצטרף לציונות הדתית ומזרחי ועסק בכל התחומים בעומק והכל, אבל הוא בא עם המנטליות הליטאית שלו, זאת אומרת זה כנראה אתה יודע, זה קשה להשתחרר מדברים שבתוכם גדלת, לתוכם נולדת. והרבה באמת מהתפיסות שלו נשארו תפיסות ליטאיות, לפעמים זה דברים שלא יודע, לפעמים ממש מעוררים תמיהה, כן? האמירות שלו אני הזכרתי כבר אני חושב, על החזקות, כן, הטב למיטב טנדו, שהחזקות ירדו מהר סיני וזה לא תלוי במציאות ולא משתנה. זאת תפיסה ליטאית מובהקת, כי זה בעצם אומר המציאות לא אמורה להשפיע. אנחנו עם הר סיני, בבית המדרש ולא מעניין אותו שום דבר מה שקורה אצל הציויינים בחוץ. זאת אומרת זה אנחנו לא אמורים להיות מושפעים מהדברים שהם מחוצה, כן, האוילם והעולם, האמירה של החזון איש, שמה שמעניין אותנו זה לא העולם אלא האוילם. שהאוילם זה כן זה תלמידי חכמים אלה שיושבים בבתי המדרש. לא, אומרים העולם, לא מעניין מה שהעולם אומר, מה שמעניין זה מה שקורה בבית המדרש. והתפיסה הזאת שאומרת שהתורה ירדה מהר סיני ולא משתנה ולא מושפעת מהסביבה ולא זה, זו תפיסה ליטאית מובהקת. ובמובן הזה זה הוא שימר, עם כל זה שהוא היה מעורה היטב במודרנה והוא הכיר את כל ההוגים ומצטט, הוא לא מתבייש, הוא לא מסתיר את זה, זה לא הפוך, מבחינתו זה חלק מתפיסת העולם, אבל משהו מהליטאיות נשאר אצלו וזה גם הפסימיות. זאת אומרת יש משהו ב… טוב, אז היינו במכתב של הרבי מלובביץ' שהוא מציע בעצם ארבע תפיסות לגבי הצמצום. הוא חילק שם בין האור לבין המאור. כן, המאור זה הפנס והאור זה התוצר של הפנס. כן, ובשפה הקבלית, אור אינסוף והעצמות, כן עצמותו הנעלמה. כשההנחה שאור אינסוף, אמרתי שיש איזה ויכוח אם אור אינסוף זה העצמות או לא, הוא כנראה מניח שאור אינסוף זה לא העצמות, אבל הדיון פה נסוב סביב העניין של העצמות ואור אינסוף. והשאלה אם הצמצום כפשוטו או לא כפשוטו עכשיו מתרגמת לארבע תפיסות ולא לשתיים. יכולה להיות תפיסה שהצמצום לא כפשוטו לא באור ולא במאור. יכולה להיות תפיסה שהצמצום כפשוטו באור אבל לא במאור. כי הקדוש ברוך הוא בעצמותו לא מצומצם, לא יכול להיות. האור, זאת אומרת הגילוי הראשון שלו, הוא יכול היה להצטמצם כפשוטו, ממש להצטמצם, לא רק להיראות לנו מצומצם. כן, יש תפיסה שאומרת שהצמצום לא כפשוטו אבל גם במאור. כן, זאת אומרת יש צמצום שהוא לא כפשוטו גם באור וגם במאור, זה ג'. והצמצום לא כפשוטו רק באור, אבל במאור, סליחה, הצמצום הוא לא כפשוטו רק באור, ובמאור אין בכלל צמצום אפילו צמצום לא כפשוטו אין. גם צמצום לא כפשוטו זה משהו. זאת אומרת עדיין קרתה שם האשליה קיימת רק שם. כן, בסדר, זה כן.
[Speaker G] יש שאלה אחרונה בתורה. כל המושגים האלה של צמצום ושל… זה נטו רק מהארי או שיש לזה כבר יסודות קדומים יותר?
[הרב מיכאל אברהם] צמצום זה מהארי. צמצום זה מהארי. מה בדיוק, זה מתלבש על מערכת מושגית שהייתה קיימת גם קודם, את הספירות לא הוא המציא. אבל את העולמות נגיד, אני חושב שאת התפיסה הזאת של עולמות, פרצופים וכדומה, זה הכל לדעתי חידושים של הארי.
[Speaker H] המושגים של עולם האצילות ובריאה…
[הרב מיכאל אברהם] אצילות מופיע גם קודם אבל לא כעולם מתוך ארבעה עולמות. זאת אומרת הוא מיקם את זה באיזושהי תמונה שהיא תמונה שלו, לפחות עד כמה שאני יודע, אני אולי מפספס פה משהו אבל אני כמעט בטוח. בכל אופן, אז אלה ארבעת האפשרויות והזכרתי שהשואל פה זה הרב דסלר, ששאל את הרבי מלובביץ'. והרב דסלר אמר בעצם, המכתב מתחיל, מה שכותב בעניין הצמצום שאחד המכירם אומר שכל השיטות בזה הולכות למקום אחד. אז זה ויכוחים הם ויכוחים סמנטיים. מאחורי זה בעצם יושבת תפיסה אחת, כי לא יכול להיות שבאמת יש ויכוח. מי שאומר שהצמצום כפשוטו מתכוון לא למונח צמצום של אלה שאומרים שהצמצום לא כפשוטו, אלא הוא מתכוון למשהו אחר. כן, למשל סוג דברים כזה. אגב זה נטייה מאוד רווחת אצל מקובלים כחלק מההרמוניזציה, שבאופן כללי זה אני חושב זאת נטייה קבלית, לראות בכל המחלוקות שתי פנים לא חלוקות. כן, למשל… למשל, בעל הלשם מביא את מחלוקת הרמב"ם ובעל עבודת הקודש, המהר"ם גבאי, בשאלה האם לכל יצור בעולם יש תכלית לעצמו או הוא תכלית לעצמו, סליחה, או שכולם נוצרו לשירותו של האדם, והאדם הוא בעצם תכלית הבריאה. עכשיו למרבה הפלא, זה די מפתיע, מי אומר מה? הרמב"ם הוא זה שאומר שלכל דבר יש תכלית לעצמו, לא שהכל זה לשם האדם.
[Speaker I] הוא לא אומר למיטב זכרוני, אני הבנתי שהוא אומר את זה רק על הכוכבים והגלגלים.
[הרב מיכאל אברהם] לא לא לא, גם בעלי חיים, הכל דבר. לא רק לשירות האדם, כך לפחות ככל הזכור לי, כך זה מוצג שם. ומהר"ם גבאי אומר שהכל הוא לשירות האדם. אז הרב אלישיב בלשם שבו ואחלמה, הסבא, הוא טוען שאין בכלל מחלוקת. היצורים האחרים משרתים את האדם וזאת תכליתם. ובזה מגיעים לתכליתם. זאת אומרת, אם היה צריך את התוצר בשביל האדם, לא היה צריך אותם, הקדוש ברוך הוא היה עושה את זה שהאדם יוכל לעשות את זה. למה הוא ברא כל מיני יצורים מסביב שישרתו את האדם? כי להם יש תכלית לעצמם. מהי? התכלית היא לשרת את האדם. ממין סוג דברים כזה. זאת אומרת, יש איזושהי נטייה של מקובלים ליישב, לעשות הרמוניזציה בין דעות חלוקות. אגב שזה באופן כללי אני חושב נכון לתפיסות נגיד תורניות מסורתיות מול תפיסות אקדמיות. תפיסות אקדמיות יותר נוטות לעשות הפרדות, אבחנות, זה פה וזה שם וזה קטלוגים, מיונים וכולי. ותפיסה תורנית מיישבת סוגיות חלוקות, עושה הרמוניזציה בין סתירות וכדומה. אני חושב שזה גם נכון באופן כללי לתפיסות מסורתיות, לא רק לקבלה זה יותר. בכל אופן, אז פה הוא אומר שכל השיטות הולכים למקום אחד, הכוונה שבעצם יש אמת אחת, הם משתמשים במונחים שונים כדי לתאר את אותה אמת אחת. כי כמו שאמרתי קודם, אפשר להגיד למשל שהצמצום הוא כפשוטו ולהתכוון לצמצום באור אינסוף, שהעצמות לא מדברים עליה. אפשר להגיד שהצמצום הוא לא כפשוטו ולדבר על העצמות, סליחה. וזה לכאורה מחלוקת האם הצמצום הוא כפשוטו או לא, אבל כל אחד מדבר על צמצום במשהו אחר ולכן בעצם אין פה מחלוקת אמיתית, אלא מחלוקת במינוח. אוקיי? זה בעצם מה שאני חושב שמתכוון הרב דסלר לשאול. אגב, אני חושב שזה נכון גם בקשר ל… אולי אני חושב ככה כמו חושב מסורתי, אבל נדמה לי שהרבה מאוד מחלוקות גם בתולדות הפילוסופיה שמוצגות כמחלוקות ומובאות נפקא מינות ודנים בהם ומלמדים אותם וכולי, כשמסתכלים עליהם טוב אז הם לא בהכרח חולקים. זאת אומרת, אתה יכול לראות שם בעצם מדברים על דברים שונים והם יכולים להסכים אחד עם השני ברגע שאתה מציג תמונה מלאה יותר. טוב, בכל אופן הוא עצמו, הרבי מחב"ד, הוא טוען שברור שאנו אין לנו אלא כשיטה ד' שאין הצמצום כפשוטו וגם זה לא במאור אלא באור. בסדר? היה צמצום, צמצום שהוא לא כפשוטו, וגם זה רק באור, לא במאור. הגישה הכי לא מצומצמת, כן זה בעצם הגישה שהוא מגן עליה וזה מה שאמרתי קודם בדיוק, ליטאיות מול חסידות. עכשיו נראה את נפש החיים. כי לו יש תפיסה מעניינת, שהתחלתי כבר לדבר עליה בפעם הקודמת, אני לא זוכר. נפש החיים, זאת אומרת מקובל שהגאון מווילנה הוא אבי השיטה שהצמצום הוא כפשוטו. הצמצום נוצר אצל האר"י ז"ל, אבל פרשנויות לצמצום בשאלה אם זה כפשוטו או לא כפשוטו אלה דברים מאוחרים יותר. הגאון הוא נחשב כאבי התפיסה שאני לא מכיר את המקור דרך אגב, רק ככה מקובל לחשוב שהצמצום הוא כפשוטו, שזה כמובן אבי התפיסה הליטאית. כן, אז זה לא פלא שהגאון מחזיק בתפיסה הזאת. והחסידים כמו שאמרנו, ראינו עכשיו ואמרתי שזה התפיסה שהצמצום הוא לא כפשוטו, כשקוראים את נפש החיים אז מגלים שהוא עורק. זאת אומרת, כן הוא סוטה מדרכו של רבו של הגאון מווילנה ומצטרף כביכול לחסידים. וזה מה שעוד יותר מפתיע זה שהספר הזה נכתב נגד החסידות. הספר הזה נכתב נגד החסידות אז זה מפתיע מאוד לגלות דווקא פה את האמירה שהיא בעצם אמירה חסידית. צריך כמובן לזכור, ולא אמרתי נדמה לי בפעם הקודמת, שגם התפיסות החסידיות עוברות או בכלל המחלוקת הזאת עוברת גיבוש. לא בטוח שבתקופתו של ר' חיים מוולוז'ין שזה די בהתחלת התהליך, היה מאוד ברור מי אומר מה. זאת אומרת, גם התפיסה החסידית, את מה שהרבי מלובביץ' אומר כאן, אני לא בטוח שאם הייתם שואלים את בעל התניא הוא היה אומר אותו דבר. כי… השאלה, השאלה למה אתה מתכוון בדיוק, אם זה באור או במאור, אם כן צמצום כפשוטו, לא כפשוטו, זה דברים שלוקח זמן עד שמבינים מה המשמעויות שלהם, מה ההשלכות שלהם. כשהליטאים כמובן עם ההיסטריה הזאת שהחסידות הולכת להוביל לזה שבעצם אפשר לעשות הכל והכל מותר, ואנחנו מעל ההלכה, ואפשר לקרוא קריאת שמע אחרי הצהריים במקום בבוקר ולעשות הבדלה ביום שני ולהתפלל מעריב בבוקר למחרת, וכל מיני דברים מהסוג הזה שקצת מהם אנחנו מכירים היום, פעם הם היו הרבה יותר בולטים. והחשש הזה גרם להתנגדות הליטאית ולפיתוח איזושהי תיאולוגיה, שבסופו של דבר אחרי שהיא כבר גובשה, החסידות היא לא הייתה רחוקה כל כך ממנה. כי גם הרבי מלובביץ' פה שהוא אומר, הוא גם כן, הוא לא אומר אין צמצום, הוא נשאר עם התפיסה של צמצום לא כפשוטו, אבל הוא גם הוא כבר מסייג אותה. הוא מנסה להגדיר איפה בין לבין הוא עומד. הוא לא אומר סתם הכל אלוקות נקודה וזהו. הוא גם מבין שאי אפשר לומר דבר כזה. אז ברגע שהמערכה ניטשת, כל צד, למרבה האירוניה, מתקרב קצת לצד השני. כי כל אחד חושף את נקודות החולשה של הצד השני ולכן בעצם אתה מתקן את עצמך לאור טיעוני הביקורת ואתה מגיע בסופו של דבר לניסוחים שהם יותר קרובים ממה שהיה במבט ראשון. אז הוא אומר כן, אני מתכוון שהצמצום הוא כפשוטו, אבל באור לא במאור. זאת אומרת יש, הוא אומר לא, צמצום הוא לא כפשוטו אבל גם אפילו אולי במאור, זאת אומרת לא רק באור. זאת אומרת אתה יכול פתאום למצוא דעות הרבה יותר קרובות ברגע שהן מתקדשות. זאת אומרת זה מחדד מאוד את המחלוקת, אבל דווקא במקום שהמחלוקת מאוד מחודדת, אז היא יכולה להרשות לעצמה להיות יותר קרובה. כשהמושגים לא מחודדים אתה משתמש בניסוחים שנשמעים יותר קיצוניים כי אתה צריך להבהיר במה אתה חולק על הצד השני. ולכן אנחנו נראה בהמשך האם באמת יש פה מחלוקת או שזה דומה או שזה זהה. אוקיי. והוא עניין הכתוב הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא, ויתר מפורש במשנה תורה והתחלנו לקרוא כבר נדמה לי, אני לא זוכר כבר עד איפה הגענו. וידעת היום כי השם הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, וכן אתה הראת לדעת כי השם הוא האלוהים אין עוד מלבדו והוא ממש כפשוטו שאין עוד מלבדו יתברך כלל. כן? זאת אומרת צמצום לא כפשוטו. נכון? אין עוד מלבדו יתברך כלל בשום בחינה ונקודה פרטית שבכל העולמות עליונים ותחתונים והבריות כולם. הבריות גם, זאת אומרת גם בני אדם, יצורים שנבראו, גם הם הכל אלוקות. זאת אומרת מין תפיסה חסידית הכי קיצונית בפתיחת הדיון של נפש החיים. זאת אומרת ממש מציב את התפיסה החסידית ביותר שאפשר. רק עצמות אחדותו הפשוט יתברך שמו לבדו. והוא פנימיות אמרם בדברים רבה השם הוא האלוקים, יתרו נתן ממש, לא זוכר משה שמיה, אה כן, משה שמהו אף בחללו של עולם, זאת אומרת ששמו את הקדוש ברוך הוא גם בחללו של עולם, החלל זה כמובן החלל של הצמצום אחרי שאנחנו מכירים את האר"י ז"ל. ואז בעצם הקדוש ברוך הוא נמצא גם בחלל, לא באמת היה צמצום, זה המשמעות של צמצום לא כפשוטו. וזה גם כן בכלל מאמרם ז"ל שהוא יתברך מקומו של עולם ואין העולם מקומו, היינו אף שאף כל המקומות המורגשים לחוש במציאות אין המקומות מקומות עצמיים, אלא הוא יתברך שמו הוא המקום של כל המקומות שמצידו יתברך נחשבים כולם כאילו אינם במציאות כלל גם עתה כקודם הבריאה. אז נקרא כאילו אינם במציאות כלל, זה ביטוי שיכול להתפרש כמובן לשני כיוונים. אפשר להגיד שהאמת היא שאנחנו לא נמצאים בכלל, המציאות לא קיימת, אבל המינוח פה לא אומר בדיוק את זה. הוא אומר שמבחינת הקדוש ברוך הוא כאילו אנחנו לא נמצאים, אבל האמת היא שמה שאולי כן. אני לא יודע מה זה נקרא כאילו. מה זה הכאילו הזה? אז פה זה אמירה שקצת פחות קיצונית מאיך שהוא פותח את הפסקה הזאת. אמנם כבר הקדמנו בתחילת דברינו שהמשילו דבריהם ז"ל, זה החשש. כן? עד כאן הוא אומר זה החסידים, אני עם החסידים בעצם בתפיסה העקרונית. אמנם כבר הקדמנו בתחילת דברינו שהמשילו דבריהם ז"ל כגחלי אש, שיהא זהיר מאוד בגחלתם שלא להיכנס להתבונן ולחקור יותר מדי בדברים שאין הרשות נתונה להתבונן הרבה וייכווה חס ושלום. וכן הוא זה העניין הנורא. אין הדבר אמור אלא לחכם ומבין מדעתו פנימיות העניין בשיעורא דליבא לבד ברצוא ושוב להלהיב בזה טוהר ליבו לעבודת התפילה. כן, אם אתה רוצה להתלהב בעבודת התפילה, אז טוב להסתכל על זה שאין עוד מלבדו והכל אלוקות וזה, לכן זה החסידים גם מאוד אוהבים את זה, כי עבודת התפילה זה כמובן עבודה מרכזית בעולם של החסידות. אבל רוב ההתבוננות בזה, זה טוב כמכשיר להתלהבות בתפילה. אבל רוב ההתבוננות בזה הוא סכנה עצומה. פה אומר רב חיים מוולוז'ין. התחלתי קודם לספר על הסטיות מההלכה בעולם החסידות, זאת הסכנה שבעצם. כמדומני בקוצק, ונפל חלל. עד היום יש חסידים, לא כן, זה שושלת של רב'ס, נו, לא זוכר איזה חסידות זו. זה שלו. לובלין? פשסיחא? לא, לובלין… אלכסנדר? לא, אלכסנדר זה ויז'ניץ.
[Speaker J] רבי עקיבא אייגר.
[הרב מיכאל אברהם] רבי לייבלה אייגר הוא היה הרבי הראשון ואחר כך שושלת עד היום. יש חסידות כזאת. בכל אופן אז רבי עקיבא אייגר ישב עליו שבעה. רבי עקיבא ישב עליו שבעה ובאיזשהו שלב הוא הלך לבקר אותו, הלך לבקר שם. מה? הנכד? על הנכד. ישב שבעה. קרע בגדיו, וישב שבעה, הכוונה זאת אומרת התאבל עליו, לא יודע אם הוא עשה את כל התהליך של השבעה.
[Speaker D] שילוחו היו
[הרב מיכאל אברהם] אלו, כן, שם הוא הלך לבקר אותו באיזה שלב, אני לא יודע איך זה קרה, רבי עקיבא אייגר את הנכד או שהנכד בא לבקר אותו, נדמה לי שהוא הלך לשמה, הוא הלך כנראה להסתכל מה הוא עושה. ואז הוא ראה אותו ישן בלילה ולידו יש קערה עם נטלה. יש כאלה שמה מכינים את נטילת ידיים יד המיטה בבוקר, כדי שלא ללכת ד' אמות בלי נטילת ידיים.
[Speaker C] נגל ווסר. מה זה אומר?
[הרב מיכאל אברהם] זה הנגל ווסר.
[Speaker C] מה זה נגל?
[הרב מיכאל אברהם] לא יודע. נטילת ידיים בבוקר, כאילו שלא ללכת ד' אמות בלי נטילת ידיים, אז שמים את זה ליד המיטה. בסדר, יש שיטה שכל הבית הוא ד' אמות, אבל לא משנה. אז הוא ראה שהנטלה עומדת ליד המיטה, אז הוא נרגע. אז הוא החזיר את הקשרים איתו. כי הוא היה בטוח שהבן אדם הפסיק לשמור על הלכה, זאת אומרת התפיסה הייתה שאם אתה הולך לחסידות זאת כת שעוזבת את ההלכה. התפיסה היא שעזבת. זהו. ובאמת היו שם תופעות מאוד חריגות חלקן, שכמובן בשכתובים ההיסטוריים פחות מספרים עליהם. כי כשחסידים מספרים על עצמם, אז זה תמיד נראה יותר טוב ממה שזה היה באמת. והיום גם הכל יותר ממותן, אבל היו בעיות באותה תקופה. אז זה הסכנה העצומה שמדבר עליה רבי חיים מוולוז'ין. ועל זה נאמר ואם רץ לבך שוב למקום, כנרצוא ושוב הזה שבו אנחנו לומדים, צריכים להסתכל על הדבר הזה. רצוא ושוב הכוונה להבין שזה ככה אבל לא לחיות את זה, זאת אומרת להתבונן בזה רצוא ושוב, הכוונה לזכור איכשהו מאחורי התודעה שזה כך, אבל לא באמת לחיות כך. כי אם אתה גם חי כך, אז אתה מגיע למקום שבו אפשר להיכנס למבואות המטונפים ולהגיד שם דברי תורה. אפשר לעשות עבירות ואין שום בעיה, כי הכל בסדר, בעצם הכל אלוקות, זה הכל אשליות. ברגע שאתה מבין שהכל אשליות, אז אתה יכול להרשות לעצמך לעשות המון דברים שבעצם אתה לא אמור לעשות. אז הפתרון שלו זה לא להגיד שזה לא נכון, אלא להגיד שצריך לעשות את זה רצוא ושוב. רצוא ושוב זה תמיד להתבונן בזה ואז לברוח. מה יצא? לא, לזכור מאחורי התודעה שזה כך, אבל לא לחיות את זה. ובמובן הזה זה כבר גם זה דומה לחסידות. זאת אומרת עוד פעם, החסידות אחרי שזה כבר התגבש והתמתן, אז אמרתי שבסוף הם לא נשארים רחוקים כל כך. ובאמת הייתי מונע עצמי מלדבר בעניין זה כלל, כי הראשונים ז"ל הסתירו העניין מאוד, כמו שתראו דברי הקדוש הרוקח ובאל שדי שדיבר בזה רק ברמז, כי נאמנה את אל רוחם ומכסה דבר. נאמן רוח מכסה דבר. זאת אומרת זה, אז הם לא דיברו על זה. זאת אומרת עוד פעם, התפיסה היא שזה נכון, לא שזה לא נכון. צמצום לא כפשוטו, אבל אסור לדבר על זה, אסור לחיות את זה, אסור לחשוב על זה, זה התפיסה. אבל שבתי וראיתי שכך היה יפה להם ולפי דורותיהם, אבל עתה הימים רבים ללא מורה, וכל דרך איש ישר בעיניו להלוך אחרי נטיית שכלו, וכל יצר מחשבות לב האדם מלא רק לעוף במחשבתו אל כל אשר יאנו שכלו. והעולה על זה כמובן החסידות, אין צורך להגיד. זאת אומרת שהחסידות בעצם מטפלת בסוגיות האלה ומדברת עליהם באופן גלוי ואומרת את זה לאנשים פשוטים, וברגע שזה ככה אז אין לך ברירה, אתה לא יכול להתעלם מהסוגיה, אתה חייב להיכנס לעובי הקורה ולנסות להגדיר את הדברים בצורה יותר מפורשת. אתה כבר לא יכול להשאיר את זה כאיזה סוד שלא מתעסקים איתו. סתם נקודה מעניינת, הרבה פעמים יש משהו שנכון לעשות אותו, אבל נוצרת סיטואציה שבה הדיעבד הופך להיות לכתחילה. אין ברירה, אתה חייב להתנהל באופן שמלכתחילה הוא נחשב כביכול דיעבדי, אבל במציאות הזאת אין ברירה, וזה מה שצריך לעשות. שזה תורת כל אדם ונעשה משל גם בפי כסילים, כן, זה החסידים בעצם מגלים את הדברים האלה גם לעמי ארצות, גם לאנשים פשוטים, לא רק לתלמידי חכמים מובהקים. לאמור הלא בכל מקום ובכל דבר הוא אלוהות גמור, ואינם ולבם כל הימים להעמיק ולהעיין בזה, עד שגם נערים מנוערים ממשכה להו ליבייהו לקבוע כל מעשיהם והנהגתם בזה לפי שכלם זה. כל אחד מקבל החלטות ברגע שאתה אומר לבן אדם שהכל אלוקות, הכל אלוקים נמצא בכל מקום, הכל בסדר, הכל טוב, הכל קדוש, אתה מגיע למצב שבו בעצם אנשים באמת עושים הכל. ואני חושב שבסך הכל זאת תופעה שאנחנו מכירים אותה היטב גם היום. אז ככל שאתה מחנך בנאדם לפתיחות יותר, למוכנות לראות יותר דברים באור חיובי, או באור שהוא בר תיקון לפחות, ככל שאתה מגלה את זה גם ליותר אנשים או משתף בזה יותר אנשים, אתה גם מאבד יותר אנשים. כי הרבה מאוד אנשים, אוקיי, בסדר גמור, אז אנחנו נתעסק עכשיו בכל הדברים, ואז הסברא שלהם אומרת: אוקיי, אז אם זה טוב וגם ההוא טוב, אז מה זה יותר טוב מזה? למה לקיים מצוות? הרי מי שלא מקיים מצוות הוא טוב. זאת אומרת, ברגע שאתה נותן לגיטימציה או רואה את הטוב בכל מקום, הסיכון הוא שבנאדם לא יעשה בסוף את השיקול שבכל זאת מה נכון או לא נכון לעשות. וכמה זהירות יתירה צריך האדם להיזהר בזה ולשמור את נפשו מאוד במשמרת למשמרת, שמא חס ושלום יקחנו ליבנו לקבוע לנו מחשבה זו להתיר לעצמנו להתנהג גם במעשה לפי מחשבה זו, הרי יוכל להיוולד מזה חס ושלום הריסת כמה יסודות התורה הקדושה רחמנא ליצלן. ובנקל יוכל להילכד חס ושלום ברשת היצר שיראה לו היתירא על פי מחשבה זו, דרך משל להרהר בדברי תורה בשיווי נפש אף במקומות המטונפים. כי אמרתי, המקומות המטונפים והרהור בדברי תורה במקומות המטונפים זאת מטאפורה בדיון הזה. זה לא, הוא לא מתכוון שאתה תעבור על שולחן ערוך סימן א' הלכה ו' או לא יודע איפה שכתוב שאסור להרהר במקומות המטונפים בדברי תורה. הוא מתכוון לומר שאתה תרשה לעצמך לעשות גם דברים שהם עבירה, כי בעצם הכל אשליה, הכל קדוש. אם אני אראה בזה אלוקות אז זה אלוקות. שבתי צבי זה היה בדיוק זה. שבתי צבי בעצם טען שהכל קדוש, התפיסה הקבלית כאילו שהכל קדוש, שבכל יש קדושה בסופו של דבר ואפילו התאסלם, כי בעצם ברגע שאתה מאבד את האבחנה בין הטוב והלא טוב או בין אלוקות ולא אלוקות, אוקיי, בסדר, אז בשביל מה להמשיך לשחק את המשחק הזה? הרי בסופו של דבר זה משחק. אנחנו יודעים זה אשליה. אז למה לחיות באשליות? לזה עוד נחזור בהמשך. ואחר שיוקבע אצלו תחילה שהכל אלוהות גמור, ורבותינו ז"ל הפליגו בזה מאוד, וכרתוהו ברוח קודשא מהיות לו חלק לעולם הבא רחמנא ליצלן. מה שכתוב בברכות שבכלל כי דבר השם בזה הוא גם המהרהר בדברי תורה במבואות המטונפים. ושוב פעם, מבואות דברי תורה במבואות המטונפים זאת תפיסה תיאולוגית שונה, זה לא האיסור של הרהור בדברי תורה במבואות המטונפים. לא על זה מאבדים את החלק לעולם הבא. את החלק לעולם הבא מאבדים על התפיסה שמובילה את האדם להרהר בדברי תורה במבואות המטונפים. וממילא נשמע סיפא דהאי קרא: היכרת תיכרת. ופירשו ז"ל בפרק חלק: היכרת בעולם הזה תיכרת לעולם הבא. ועוד כל מיני כמה טעויות שיוכל לצאת חס ושלום אם היה נקבע הנהגה במעשה על פי זה הדרך. זאת אומרת, הדרך הזאת נכונה, התפיסה נכונה, אבל במעשה אסור לנהוג כך ואסור לשתף בזה אנשים שהם לא בני היכי וכולי. וזה שהביאני להיכנס לדבר בזה העניין ולהזהיר ולהרחיק מטעויות שיוכל להיוולד מזה חס ושלום ולהבין על בוריו כל מה שרמזו לנו רבותינו ז"ל בזה, והינם ככל דרכי השם הישרים. מה הכוונה? ישרים דרכי השם צדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו בם. הנה זה דרכי השם הישרים הכוונה שאפשר להיכשל בהם ואפשר להצליח בהם תלוי מה אתה עושה איתם. ועת לעשות. מה זה עת לעשות? עת לעשות להשם הפרו תורתך. עת לעשות להשם הפרו תורתך כי הוא טוען בעצם לא הייתי אמור לעשות את הדיון הזה. אני עושה את הדיון הזה בגלל שאין ברירה, עת לעשות להשם הפרו תורתך. ולהשב הדבר על מכונו נבאר מאמר קדישין רבותינו ז"ל שמבואר בעץ חיים לוקח מהתיקונים בכמה מקומות, שהוא יתברך שמו ממלא כל עלמין בהשוואה גמורה. כן, זה התחלת הכל שהקדוש ברוך הוא ממלא את כל העולמות בהשוואה גמורה. מה הכוונה בהשוואה גמורה? בלי שום חילוק, הכל אלוקות לגמרי. לא שפה יש יותר אלוקות ופה פחות אלוקות. בהשוואה גמורה הכל שווה. והרי מצינו שגם בעולמות העליונים כל עולם חלוק ומשונה מחברו בבחינות שונות. איך אפשר להגיד את זה בהשוואה גמורה? הרי דיברתי על זה כן שיש אינסוף וקו וצמצום ואדם קדמון ואצילות ובריאה ויצירה ועשייה ופרצופים וספירות וכולי. אז איך הכל בהשוואה גמורה? אם הכל אותו דבר אז על מה מדובר שם? זה לא יכול להיות הכל אותו דבר לגמרי. בסדר? אז הוא אומר ככה: וכל עולם חלוק ומשונה מחברו בעניין התחברותו יתברך אליהם. וכמו שכתוב בהקדמת התיקונים דעשר ספירות דאצילות מלכא בהון, איהו וגרמוהי חד בהון, אינון וחייהון חד בהון, מה דלאו הכי בעשר ספירות דבריאה דלא אינון ואיהו חד. מה הוא מתכוון לומר? דיברתי על זה אני חושב שאמרתי שעולם האצילות, נדמה לי שזה בעל הלשם כותב, נדמה לי שזה חידוש שלו, שבעל האצילות זה מלשון אצלו. שעולם האצילות… אור אינסוף נמצא אצלו, אצל עולם האצילות, כמו נשמה בגוף. להבדיל מעולמות הבריאה, יצירה, עשייה, שזה העולמות הנמוכים יותר, ששם האור אינסוף לא מחובר איתם בחיבור כל כך אינטימי כמו שהנשמה והגוף אצל בני אדם מחוברים. בסדר? אלא ששם זה עדיין שני דברים שונים. הם לא מתכללים ביחד להיות יצור אחד. לעומת זאת בעולם האצילות זה נקרא עולם אלוקי במובן הזה, כי אור אינסוף נמצא בתוכו, איהו וגרמוהי חד. זאת אומרת הוא וגופו, איהו וגרמוהי חד, הכוונה גרמוהי זה גופו. זאת אומרת כן, אז זה הכוונה. כשכמו שאצל בן אדם אנחנו לא אומרים שהבן אדם זה הנשמה והגוף זה פריפריה, למרות שזאת האמת. כיוון שהנשמה שלובה בגוף בצורה כל כך אינטימית שאנחנו רואים את המכלול הזה של נשמה פלוס גוף כדבר אחד, איהו וגרמוהי חד. בסדר? הוא וגופו זה דבר אחד, זה לא שאנחנו מסתכלים על האדם ועל גופו. האדם זה גופו, זה אותו דבר. אז לגבי האצילות, אור אינסוף זה איהו וגרמוהי חד. בסדר? כמו אצל בן אדם. לעומת זאת העולמות הנפרדים, מהבריאה ולמטה, זה עולמות שהם נפרדים מהאור אינסוף. ועיין בעץ חיים, שער השתלשלות י' ספירות, דרוש סדר האצילות בקיצור, כתב שאין סוף ברוך הוא בבחינת התלבשותו והתפשטותו בכל העולמות אינו נוגע ודבק זולתי בעולם האצילות לבד. כי רק שמה הוא אצלו, ולכן זה נקרא אצילות. ולא בבי"ע, בריאה יצירה עשייה. ולכן משם ולמטה השתנה מהותם. ושם בשער דרושי הבי"ע, הבי"ע זה עוד פעם אצילות בריאה יצירה עשייה, פרק ז' בפירוש מאמר תיקונים הנ"ל, כתב שהאצילות כולו, גם בבחינת הכלים, נקרא… הכלים זה הכוונה הגוף. כשאנחנו מדברים על פרצופים, ספירות, עולמות וכולי, זה הכל נקרא כלים. למה זה נקרא כלים? כי יש שם אבחנה בין דברים שונים. האור אין בו אבחנה בין דברים שונים. אור זה דבר אחד, אין כמה סוגי אור. אבל בכלים יש אבחנות שונות. יש ספירות של חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת. ברגע שאתה עושה אבחנות, זה אומר שאתה מדבר על כלים. כי התפיסה שבעצם היצורים השונים נבדלים זה מזה בשאלה עד כמה האור אינסוף עטוף בתוכם. כמה שהוא יותר עמוק, כמה שהוא יותר מגושם, אז הוא בעצם היצור הוא יותר נמוך על הציר הרוחני. בכל דבר יש איזושהי נקודה, איזושהי נגיעה לאור אינסוף, אבל יש מקומות שבהם הוא טמון עמוק ועטוף בהרבה דברים גשמיים, ויש מקומות שבהם זה עטוף פחות. אז האבחנות בין מקום למקום זה לא בשאלה איזה אור אינסוף יש בתוכו, זה אותו אור אינסוף. השאלה היא מה עובי הכלי שלתוכו נכנס האור אינסוף. אם הכלי הוא עבה, אז האור לא יוצא החוצה, אז זה בעצם גשמי יותר. אם הכלי הוא מזוכך יותר, שקוף, דק יותר, אז האור אינסוף מגולה, זה נחשב רוחני יותר. אבל עדיין כל דבר שיש לו איזושהי הגדרה, שהוא מוגדר להיות משהו מיוחד ולא משהו אחר, הוא תמיד כלי בהגדרה. להבדיל מאור, כי אור טבעו שהוא הכל זה אור, אי אפשר להבחין בין אור אחד לאור אחר, אור כזה או… אין כמה סוגי אור. אור זה אחד. והאור זה אור אינסוף, בעצם כשמדברים על אור תמיד זה אור אינסוף. וכן מבואר, טוב בקיצור עושה אבחנה בין העולמות, ועיין היטב בסוף ספר ארבע מאות שקל כסף בעניין ידיעתו יתברך שמו מקודם מעשה האדם. גם שמה הוא רוצה לטעון שהידיעה והבחירה קיימות שתיהן ביחד בעולמות עליונים יותר, אבל בעולם שלנו אנחנו חייבים לעשות את ההפרדה ביניהם. שחילק האר"י ז"ל בזה בין העולמות. ויתר על כן, שמצאנו כמה מקראות כמו א-ל עליון יושב בשמים, אשר אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרם. כי הרי מה זאת אומרת עליון ויושב בשמים? ופה למטה הוא לא? רוצה לטעון כן, פה למטה אבל הוא מכוסה בכלים יותר עבים, ביותר עטיפות. למעלה זהו איהו וגרמוהי חד, ולכן זה נקרא עולמות אלוקיים. וכן אמרו רבותינו ז"ל עשר קדושות הן, במשנה במסכת כלים, עשר קדושות הן. אז איך מחלקים בין רמות קדושה שונות? מה שקדוש קדוש, אלוקות זה אלוקות. לא, יש רמות שונות של קדושה כי השאלה מה עובי הכלי שבתוכו נכנס האור הקדוש הזה. ג' מחנות מקודשות, זו למעלה מזו. מחנה לויה, מחנה ישראל, כל המחנות בבית המקדש ובמדבר במשכן וכולי. אבל אמיתת העניין, הט אוזנך ולבך תשיב ותלך לבטח. כי מבואר בכמה מקומות בזוהר שאדון יחיד אינסוף ברוך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. יש פה שני מושגים: ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. סובב כל עלמין זה הטרנסצנדנטי, והממלא בשפה הפילוסופית זה האימננטי. בעיית הטרנסצנדנטי והאימננטי בשפה הפילוסופית זה בעיית הסובב והממלא בשפה הקבלית, כשהטרנסצנדנטי זה ההסתכלות על הקדוש ברוך הוא כמשהו שהוא אינסופי, מרוחק מאיתנו, אין לו שום נגיעה אלינו, בסדר? זה הסובב בעצם, כן, הטרנסצנדנטי. עכשיו מה זאת הממלא, שזה האימננטי? זה האלוקות שבתוכנו. לא ייתכן שיש משהו במציאות שאין בתוכו איזושהי אלוקות, אחרת זה לא היה יכול להתקיים ולתפקד. אז זה התפיסה של הממלא או האימננטי. וזה שתי תפיסות שרואות את האלוקות בצורות סותרות. זאת אומרת, אם הוא סובב אז הוא לא ממלא, אם הוא ממלא אז הוא לא סובב. טרנסצנדנטי ואימננטי זה שתי תפיסות שונות. אז זה בעצם אותה שאלה שהוא מדבר עליה כאן. והיינו, שמצידו יתברך נקרא בבחינת ממלא כל עלמין, ומצידנו, כפי שנתבונן בתורתנו הקדושה בעניין התנהגותנו בתורה ומצוות וכפי השגתנו בחוש, נקרא יתברך שמו בבחינת סובב כל עלמין. זאת אומרת סובב זאת ההסתכלות שאנחנו צריכים לראות את זה. ממלא זאת האמת, מה שבשם הקדוש ברוך הוא. עוד פעם, צמצום לא כפשוטו זה הממלא, נכון? כי זה אומר שהכל זה אלוקות, הוא ממלא בכל נקודה, אין משהו שהוא לא אלוקות. זה התפיסת הממלא. תפיסת הסובב זאת התפיסה שאנחנו צריכים לחיות על פיה למרות שהיא לא האמת. התפיסה שהקדוש ברוך הוא מסביב, הוא משגיח עלינו מלמעלה, הוא לא אנחנו עצמנו. אנחנו יצורים שחיים בעולם שמתפקד עצמאית וזה לא הקדוש ברוך הוא. ולכן הוא אומר זה מעניין הנהגותנו בתורה ומצוות, כי אחרת מה הטעם לעשות מצוות או להימנע מלעשות עבירות? זה מכל מקום לא משנה כלום, הכל אלוקות ובאלוקות אי אפשר לפגוע, אז תעשה מה שאתה רוצה, מה זה משנה? בסדר? המשיחיות השקר אגב מסובבת סביב הנקודה הזאת של הממלא במקום הסובב, לחיות את התודעה של הממלא עד הסוף, של האימננטי, עד הסוף, זה בעצם לומר אוקיי אז אם אני עושה עבירה מה קרה? לא קרה שום דבר. לא יכול להתקלקל כלום כי הכל אלוקות. אי אפשר לפגוע בקדוש ברוך הוא, אי אפשר לקלקל את האלוקות. אז מה אכפת לי? אז אין הלכה, אין טוב, אין רע, פשוט תעשה מה שאתה רוצה. בסדר?
[Speaker K] אבל איך עונים על זה? אם זה באמת…
[הרב מיכאל אברהם] זהו, אז על זה עוד נדבר. יש פה הרי בעיה, כי אם זאת האמת, אז מה זאת אומרת לחיות לא ככה? אבל למה באמת? הרי אם זאת האמת אז באמת שום דבר לא מתקלקל. הרי זאת באמת השאלה הגדולה שמתעוררת על התפיסה הזאת שאומרת שהצמצום הוא לא כפשוטו. הצמצום הוא לא כפשוטו אבל בגלל הסכנה חודשה מושג צמצום בתפיסה שלנו. אבל השאלה במובן ההנהגתי אני אומר, יש פה שאלות יותר גדולות במובן הלוגי. אבל השאלה במובן ההנהגתי זה באמת מה, למה באמת לא? הרי אם באמת הכל אלוקות, אז באמת לא חשוב מה נעשה. אז מה זאת אומרת למה אני צריך לעבוד על עצמי? זה כמו הביטחון וההשתדלות, סוגיית הביטחון וההשתדלות, האם אני בוטח בקדוש ברוך הוא שכל מה שקורה לי בעצם זה הוא מחליט וזה לא תלוי במעשיי, זה הביטחון, או שההשתדלות, מה שאני עושה זה מה שקובע מה יקרה איתי. אז אם אני בוטח בקדוש ברוך הוא לגמרי אז אני אמור לשבת בבית רגל על רגל או ללמוד תורה או לעשות מה שלא משנה, לא ללכת לעבודה, לא ללכת לרופא, לא לעשות השתדלויות, לא לצבא, לא שום דבר כזה. כי הרי הכל בידי שמיים, מה אני צריך לעשות? אומרים לא, לא, לא, יש חובה להשתדל למרות שהביטחון הוא הצודק. אבל יש חובה להשתדל. אתם מבינים שזה אנלוגי לגמרי לבעיה הזאת? זאת אומרת בעצם הכל אלוקות, הכל מתנהל על ידי הקדוש ברוך הוא ושום דבר לא תלוי בי, אבל איזה גזירת הכתוב כזאת, אני בכל זאת חייב להתנהג כאילו שהדברים תלויים בי, ללכת לרופא, ללכת לעבוד. אבל זה הכל השתדלויות, זה לא באמת מחוללת את התוצאות המעשיות שאנחנו חושבים שזה מחולל. ושוב פעם עולה שם אותה שאלה: אם באמת זה ככה, למה? אז למה אני צריך לעשות דברים שהם לא נכונים ולחיות בתוך אשליה כזאת שאני עצמי יודע שהיא אשליה? הרי אני יודע שהיא אשליה ואני צריך רצוא ושוב, אני צריך לברוח ליבא לפומא לא גליא, כן? אני צריך לברוח ממשהו שאני עצמי יודע אותו. אז למה לברוח? מה הבעיה? יש פה משהו נורא בעייתי להגיד דבר כזה ולעצור פה. זה מאוד מוזר. כי כל הזמן אומר תראה מה יצא מזה, אתה תעשה עבירות. והנה חינמי, נו אז עבירות, מה הבעיה?
[Speaker E] יש בעיה לעשות עבירות וזה לא רצון השם.
[הרב מיכאל אברהם] אבל מה זה רצון השם? הרי הכל אלוקות, הכל רצון השם.
[Speaker E] זה מה שהוא ציווה…
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה אשליה שהוא ציווה. הרי הוא ציווה… הרי הוא ציווה לא לעשות עבירות וכן לעשות מצוות, נכון? מה זאת אומרת הוא ציווה? זאת התמונה שלי, כי הציווי הזה בעצמו מכיל בעצם את ההנחה שיש דברים שאותם אסור לעשות שהם לא אלוקות. אבל ההנחה הזאת הרי לא נכונה. גם הציווי הוא חלק מאותה תדמית סובייקטיבית שבתוכה אני אמור לחיות. אני רק ממשיך את צורת החשיבה, אני לא מסכים עם זה, אני רק אומר, זה לכאורה מה שאמור לצאת מפה. אז מה זאת אומרת הוא ציווה? זה ברור שהוא לא באמת ציווה כי הרי לא באמת צריך את זה. נו אז מה? אז מה לעשות?
[Speaker L] למה למה אי אפשר לומר שהוא באמת ציווה?
[הרב מיכאל אברהם] זאת גזירת הכתוב כזאת, כמו הביטחון שבאמת בסברה לא היינו… אותה סברא גם אומרת שגם הציווי הוא חלק מההזיה הסובייקטיבית הזאת. הכל, המסקנה מתבקשת. ועוד פעם, אני לא מסכים לא עם זה ולא עם זה. אבל אם אתה חי כך, אז באמת ורבי חיים מוולוז'ין לא מתווכח עם התפיסה התיאולוגית, הוא מסכים. רק הוא אומר, אסור לחיות כך, צריך לצמצם, צריך להסתיר את זה, לעטוף את זה, לא לחיות כך. אני אומר, אם אתה באמת מסכים עם זה, אז מה אתה רוצה? זה א'. וב', זה דיברנו כבר, מה זאת אומרת אשליה? אשליה של מי? זה שהעולם או אנחנו קיימים, זאת אשליה. אשליה של מי?
[Speaker L] איפה אמר כאן שזאת
[הרב מיכאל אברהם] אשליה שלנו מבחינתנו, לא מבחינתו? איפה אמר כאן?
[Speaker L] הוא אומר שמבחינתנו ולא מבחינתו.
[הרב מיכאל אברהם] אז מבחינתו שום דבר לא קיים, הכל אלוקות. מבחינתנו זה כאילו שהוא רק סובב, לא הכל אלוקות. מבחינתנו, מה זאת אומרת? אבל אם אנחנו זה גם אלוקות, אז מבחינת מי זאת ההסתכלות של, כי אני קראתי לזה האשליה מבחינתנו, אז זה לא משנה, אותו עניין. מי המושלה? אין מי שמושלה. אני לא מבין את השפה הזאת בכלל. דיברנו על זה כשדיברתי על השפה הפילוסופית, הפנתאיזם ודברים כאלה, אז דיברתי על העניין. זו הבעיה הפילוסופית. פה יש הבעיה, מה שאתה העלית קודם זה הבעיה הפרקטית, זאת אומרת למה להתנהג ככה באמת אם זה לא נכון? אני שואל גם ברמה התפיסתית, מה ההיגיון פה? הרי אתה לא יכול להגיד לי שהמציאות כולה היא אשליה שלי אם אני עצמי לא חלק מהמציאות כחלק מהמציאות לא באמת קיים. אז אם אני עצמי לא באמת קיים, אז אשליה של מי זה? הקיום שלי או הקיום של העולם? אשליה של הקדוש ברוך הוא? מה? איך אפשר? מה זה הדבר הזה בכלל? ואמרתי על זה שזה בדיוק הקוגיטו של דקארט, אני חושב משמע אני קיים. דקארט בעצם טוען בדיוק את הטענה הזאת. הוא אומר, דקארט התחיל עם ספק מתודולוגי, הטלת ספק בכל מה שאפשר להטיל ספק. והוא ניסה למצוא איזשהו עוגן שהוא מעל לכל הספקות, זאת אומרת שאפילו אם תרצה להטיל בו ספק לא תצליח. הנקודה היחידה שהוא מצא זה עצם קיומו. ולמה? בגלל שאם אני אטיל ספק בעצם קיומי, אז אני שואל את עצמי מי זה אותו אחד שמטיל את הספק הזה? אני חושב שאני לא קיים, משמע אני קיים. כי הרי אם אני חושב שהגעתי למסקנה שאני לא קיים, מי הוא אותו אחד שהגיע למסקנה הזאת? אז חייב להיות מעצם העובדה שאני בכלל חושב על משהו, לא משנה מה תהיינה התוצאות, אם אני מגיע למסקנה שאני כן קיים או שאני לא קיים, אני קיים. לכן הוא אומר, זאת נקודה שהיא מעל לכל הספקות. ובמובן הזה אני שואל את אותה שאלה, איך אתה יכול להגיד שאני לא קיים, הרי יש את הקוגיטו? אני חושב שאני לא קיים, משמע אני קיים. כי אם אני אשליה, אז אני צריך להיות אשליה של מישהו או של משהו. אחרת מה זאת אומרת? מה זה הדבר הזה? יש פה שפה שאני לא חושב שיש לה פשר בכלל. אני לא כל כך מבין את העניין. שבבחינת ממלא כל עלמין, כשורה שלישית בפסקה האחרונה, שבבחינת ממלא כל עלמין הוא כבוד אלוקים הסתר דבר מצדנו. והעניין כי ודאי האמת שמצידו יתברך גם אתה אחר שברא וחידש העולמות ברצונו הוא ממלא כל העולמות והמקומות והבריות כולם בשיווי גמור ואחדות פשוט. ואין עוד מלבדו כמשמעו ממש. ממש תפיסה חסידית בלי שום סייג. האמת, כלומר מבחינת הקדוש ברוך הוא אין כלום חוץ ממנו. לא הייתה בריאה כולה, לא היה כלום בעצם מבחינתו. כמו שכתבנו לעיל מכמה אותות מפורשים ובשם הרוקח, וכמשל שלא היה קיים כמובן גם כן, וכמו שתיקנו לנו קדמוננו ז"ל לומר קודם התפילה, אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם. רוצה לומר אף שכבר נבראו העולמות ברצונו הפשוט יתברך, עם כל זה אין שום שינוי והתחדשות חס ושלום, ולא שום חציצה מחמתן בעצמות אחדותו הפשוט. זה ממש צמצום לא כפשוטו. האור אינסוף ממלא כל המציאות כולה גם עכשיו אחרי הצמצום. אותו דבר באחדות פשוט. הכוונה אין הבדל מדרגות. הכל זה אור אינסוף באותה צורה, המציאות היא אחידה לחלוטין. אין בה נבראים נפרדים, אין סוגי דברים שונים, הכל אותו דבר. והוא גם אתה כקודם הבריאה שהיה הכל מלא עצמות אינסוף ברוך הוא גם במקום שעומדים העולמות אתה. אז מה ההבדל? שאלה גדולה, עוד רגע אני אדבר על זה. ולבך תשית לדברי קדוש השם רבנו שמואל אביו של הקדוש רבי יהודה חסיד בשיר הייחוד שחיבר בייחוד יום ב', אין קצה וכו' ואין תוך מבדיל בינותיך. ברגע שהתפיסה היא צמצום לא כפשוטו, אין הבחנה בין דבר לדבר. אמרתי, הבחנה בין דבר לדבר זאת תמיד בכלים, זה אף פעם לא באור. כשאתה עושה סוגי דברים שונים פירושו שיש להם גופים שונים. כי אלוקות שנמצאת בתוכם זה אותו דבר. אבל כשעושים הבחנות זה תמיד כלים. ואם אין תוך מבדיל בינותיך, פירושו שהכל אור, כלים לא באמת קיימים. וביחוד יום ג', סובבת הכל ומלאת הכל ובהיות הכל אתה בכל, וכולי. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל בדברים שדימו התחברותו יתברך להעולמות להתחברות הנשמה לגוף. דימו התחברותו להעולמות כמו נשמה בגוף. מה הנפש טהורה בגוף אף הקדוש ברוך הוא טהור בעולמו. רוצה לומר כי עניין הנשמה, אף שמתפשט בכל פרטי אברי האדם, הנקיים וגם המלאים לכלוך טינופת וזוהמה, זוכרים את המבואות המטונפים, ועם כל זה אינם חוצצים כלל לעניין טהרתה ובקדושתה, וטהרתה עומדת. כן העניין אם שהוא יתברך ממלא את כל ובכל המקומות, מקומות הקדושים והמקודשים ואשר אינם טהורים, אף על פי כן אינם חוצצים כלל ולא גורמים שום שינוי חלילה לקדושת טהרת עצמותו ואחדותו הפשוט יתברך. וזהו שאמר "אני ה' לא שניתי". וכמו שכתב בתיקוני זוהר חדש: וכל ישראל דקבילו מיניה אורייתא אינון עבדין ליה אחד בה. ובכל אתוון ושמהן, האותיות והשמות, קדישין דיליה, ובכל משכנין עלאי ותתאי דאיתבריאו ביה. ובכל בקיצור כל הדברים כולם, זה לא משנה. בסופו של דבר הקדוש ברוך הוא הוא אחד לגמרי בכל המקומות האלה. אבל עם כל זה הן הן גבורותיו ונוראותיו יתברך שמו, שאף על פי כן צמצם כביכול כל כבודו כביכול, כבודו יתברך, שיוכל להימצא עניין מציאות עולמות וכוחות ובריאות נבראים ומחודשים בבחינות שונים ועניינים מחולקים וחילוקי מקומות שונים, מקומות קדושים וטהורים ולהיפך טמאים ומטונפים. והוא הבחינה אשר מצדנו. היינו שהשגתנו אינה מושגת בחוש רק עניין מציאותן כמו שהם נראים. אבל זה לא האמת. האמת היא שאין שום הבדל בין כלום לכלום. שעל פי זאת הבחינה נבנו כל סדרי חיוב הנהגותינו שנצטוונו מפי יתברך שמו, חוק ולא יעבור. ומצד זאת הבחינה הוא שדימו רבותינו ז"ל כביכול כי עניין הנשמה אל הגוף, כמו שכתוב בזוהר שהוא יתברך הוא נשמתא דכל עלמין. וכמו שבאדם לא נראה בחוש רק הגוף והנשמה אף שהיא מלאה את כל הגוף היא בבחינת הסתר לעיני בשר ונגלית לעיני שכל, כן כפי השגתנו הנגלית נראה מציאות העולמות והבריות כולם, ושהוא יתברך שמו מתפשט ומסתתר כביכול בפנימיות כולם להחיותם ולקיימם, כעניין הנשמה שמתפשטת ומסתתרת בפנימיות כל פרטי חלקי אברי גוף להחיותו. וכל השמות והכינויים והתארים והמידות עליו יתברך שמצאנו בתורה הקדושה, כולם מדברים מצד זאת הבחינה כפי שהוא מצדנו וסדרי חיוב הנהגותינו שהוא מצד התחברותו יתברך אל העולמות שמצידם שעל ידיהם נמשך כל השינויים וכל פרטי סדרי ההנהגה כולם, כמו שכתבנו לעיל בשער ב'. וזה הכל מצדנו, אבל מצד הקדוש ברוך הוא אין שום דבר. והוא ממשיך בזה וזה הכל אותו עניין. ולכן אני מדלג על הפסקה הבאה. ולכן נקרא הוא יתברך בכל דברי רבותינו ז"ל בשם הקדוש ברוך הוא. למה הוא נקרא הקדוש ברוך הוא? פירוש, כללו בזה השם הנכבד אלו השני בחינות יחד. כי קדוש פירושו מובדל ונעלה, והוא כפי שהוא מצדו יתברך שבאמת מופרש ומובדל ומאוד נעלה מכל ענייני החילוקים ושינויים חלילה, רק הכל מלא אחדות גמור לבד בהשוואה גמורה ומרומם מעל כל ברכה ותהילה ואיננו צריך להתברך חס ושלום. אנחנו לא צריכים לברך אותו. לברך זה תנו עוז לאלוהים, לתת לו כוח. לברך מישהו זה לתת לו כוח. לברך את הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב ברשב"א, לברך את הקדוש ברוך הוא זה לתת לו כוח, תנו עוז לאלוהים. אבל זה הכל מצדנו, לא באמת שהוא צריך את הכוח כקודם הבריאה, כמו שכתוב "ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש", שזה הכתוב נאמר על עצמות אחדותו יתברך כידוע ברעיא מהימנא ותיקונים. ומצד בחינת השגתנו מציאות הכוחות והעולמות והוא נקרא ברוך, כביכול מצד התחברותו יתברך אליהם, כי הם הצריכים לעניינם תוספת וריבוי ברכה ושפע על ידי מעשי אדם הרצויים. עולם האצילות, זה הכלים שבתוכו נכנס האור אינסוף, הם צריכים את הברכה שאנחנו נותנים להם. אבל לא האור אינסוף עצמו. עכשיו פה אני כבר אולי אעצור פה כי אני מקווה שאני לא רוצה לא להספיק את זה. תראו, בכל אורך הפסקאות שקראתי עכשיו יש שניות. אבל השניות היא לא רק בהתייחסות שמצדו ומצדנו. תראו את המשלים שהוא מביא. המשלים שהוא מביא זה המשל של נשמה וגוף. מה הוא מנסה להגיד? שהגוף לא קיים, רק הנשמה קיימת? זה לא נכון. זה לא המשל פה אם ככה הוא לא מדויק. הגוף ודאי קיים. הגוף לא מפריע לנשמה להימצא באותו מקום שגם הגוף נמצא. הנשמה היא לא יצור פיזי, אז אין שאלה פה אם הגוף נמצא פה אז איך יכול להיות שגם הנשמה נמצאת פה. כי אין סתירה בין שני עצמים שנמצאים באותו מקום אם אחד הוא לא פיזי. אוקיי? זה מה שהוא מתכוון לומר. ובאותו דבר האור אינסוף שנכנס בתוך הכלים. אצילות והכל. ומה שהוא מתכוון לומר, זו טעות מה שמפרשים אותו שהוא באמת תפיסה חסידית. זה פשוט לא נכון. אני חושב שזה פשוט טעות, או אם זה יכול לחבר. אור אינסוף נשאר אותו דבר כל הזמן. זה ברור. הנשמה, קיומו של גוף לא משפיע עליה בכלום, היא נשארת להיות כמו שהיא הייתה קודם, וזה לא משנה אם יש לה חיבור אל הנשמה או נמצאת בתוך גוף או לא נמצאת בתוך גוף. הגוף לא תופס לה מקום, הוא לא מגביל אותה בשום צורה שהיא. במובן הזה הנשמה לא הצטמצמה, בסדר? אבל זה לא אומר שהגוף לא נמצא. במימד הפיזי יש גוף, בסדר? רק הגוף לא מסתיר בשום צורה את הנשמה. אנחנו בעיני הבשר שלנו רואים את הגוף, לא רואים נשמות, אבל זה לא אומר שהנשמה לא נמצאת פה. זה שהגוף נמצא פה זה לא דוחה את הנשמה מלהיות פה. אין, זה כל המשלים שהוא מביא פה. תראו את כל המשלים שהוא מביא, אז המשלים הם כאלה. כי אחרת הוא סתם מדבר שטויות. זאת אומרת, אם כל המצדו ומצידנו, המצידנו הוא לא מתכוון לומר שזאת אשליה הצמצום, שהצמצום באמת לא כפשוטו וזו אשליה, כי אז אשליה של מי? הוא לא מתכוון לזה. הוא מתכוון לומר שהאור אינסוף הוא באמת נמצא עדיין בכל מקום. אבל למרות שהוא נמצא בכל מקום, באותו מקום עצמו יכולים להיות דברים אחרים ואין סתירה. הם לא תופסים לו מקום באותה נקודה. ולכן אתה יכול להגיד הוא לא הצטמצם בשום מקום. אנחנו מסתכלים על זה כאילו שהוא הצטמצם במובן הזה שנוצרו פה דברים, גופים, כלים, משהו כזה, שהם לא אור אינסוף, אלא הם משהו אחר. אבל מבחינת האור אינסוף כשאתה מסתכל, זה מבחינתו הוא ממלא את כל המציאות כמו שהיה קודם. מי שהזכרתי כשתיארתי את התמונה לפי בעל הלשם, שהוא מדבר על זה שכל עולם כזה קיים מתחת למצב הקדום. זאת אומרת, יש עולם של אור אינסוף לא מצומצם. מתחתיו יש עולם שבו אור אינסוף התפשט לצדדים, נוצר חלל וקו בתוכו. כל הקונסטרוקציה הזאת, אור אינסוף מסביב, אגב זה מה שנקרא סובב, הקו זה הממלא והמסביב זה הסובב. הסובב והממלא או קו הצמצום, כל זה זה בעצם נמצא קומה מתחת למה שלמעלה, כשמה שלמעלה הוא נראה כמו שהוא נראה לפני הבריאה. ואחרי זה למטה עוד אדם קדמון ואצילות, אבל כל אחד מאלה זה עוד קומה למטה. הוא לא קיים בעולם שמעליו, אלא נוצר איזשהו עולם למטה ושם נולד פתאום משהו יותר עבה, יותר גס, יותר פחות רוחני. אני אתן לזה דוגמה שאני חושב שאפשר יהיה להבין אותה הרבה יותר בקלות. יש ספר מעניין שנקרא הממדים הנבואה והאדמתנות של רבי שם טוב גפן. אם אתם מכירים, אני לא יודע, במוסד הרב קוק יצא פעם, זה מצאתי פעם בגניזה של המדרשייה, רצו לזרוק את זה, אז הצלתי את זה ברגע האחרון. מה? הממדים הנבואה והאדמתנות. אדמתנות זה גאולוגיה. פשוט זה שפה ארכאית, זה שפה עברית של פעם. והמחבר זה התברר…
[Speaker K] מאיפה המילה הזאת? אם אני לא טועה זה המצאה שלו.
[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות, אבל זה מה שגאולוגיה, זה ככה הוא קרא לזה בעברית, אני לא יודע אם הייתה לו מילה אחרת. הוא ניסה לחדש את המושג. יכול להיות. לא משנה. בכל אופן זה דבר קדום, ספר מאוד ישן. אגב, המחבר זה סבא רבא של יונתן גפן. רבי שם טוב גפן. אני ביררתי את זה עם מנחם פינקלשטיין, היה לי איזה בירור איתו לפני כמה זמן, הוא שאל את עוזי דיין איכשהו, כי זה הכל ממשפחת דיין שמה. עוזי דיין אמר לו שכן. מה?
[Speaker J] זה לא אבא שלו, הוא היה חצי רוסי או משהו כזה.
[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות שגם, אני לא יודע. אני חושב שהיה לו איזה בן או נכד משהו בתל אביב בשנות ה-50. אני חשבתי שהוא עצמו היה שמה אבל זה לא, הוא היה הרבה קודם. הוא נדמה לי נפטר בשנות ה-20 או משהו כזה, אני חושב. בכל אופן היה יהודי מאוד מעניין. יש שמה יומן בספר. הספר הזה הוא שלושה מאמרים. המאמרים האלה, אחד מהם התפרסם בכתב עת מתמטי רוסי על טבע הנבואה. הוא מנסה להסביר את הנבואה בכלים מתמטיים כאלה ואחרים, ברוסית. זה תורגם לעברית. הוא היה, אין לו השכלה פורמלית לפי מה שהבנתי, זה מהמשכילים האלה שקראו מתחת לשולחן. הוא מספר שם ביומן שלו איך שבתור ילד לפני בר מצווה הוא התחיל לקרוא ספרים, הוא הסתיר את זה מאבא שלו כי היה אסור. הוא קרא כל מיני ספרים בקבלה, הוא עסק בקבלה. הוא מתאר שמה למשל, הוא מדבר על איינשטיין עם ארבעה ממדים כנגד החלל והזמן, אז הוא אומר זה ספר יצירה. בספר יצירה כתוב עשרה, עשר מידות בלי מה נדמה לי, זה בפרק ראשון של ספר יצירה. עומק קדימה ועומק אחורה, עומק ראשית ועומק אחרית, עומק מעלה ועומק מטה. הנה ציר איקס, ציר וואי, ציר זיד וזמן קדימה וראשית ואחרית. והחמישי זה עומק טוב ועומק רע. זה מה שנקרא בשפה הקבלית עשן, עולם שנה נפש. עולם זה הממדים החלליים, שנה זה הזמן, ונפש זה הטוב והרע או הרוחני וגשמי, וכל דבר בעולם נמדד בחמישה ממדים. ארבעת הממדים של הפיזיקה, החלל והזמן, והממד של טוב ורע. זאת אומרת כל דבר צריך להימדד גם במונחים האלה. אז הוא טוען שזה המשנה הזאת בספר יצירה. יש לו שמה כל מיני דברים מאוד מעניינים, הוא איש רב אנפין. יש לו שמה למשל הבעיה הפסיכו-פיזית, הוא מביא שמה את הדילמה עם אם אתם יודעים, יש ויכוחים בין פסיכו-פיזיקאים בשאלה איך מתרגמים גירוי לתגובה. נגיד כשאתה מגדיל את עוצמת האור פי שניים, בסדר? האם אתה מרגיש אור במובן הסובייקטיבי, אתה מגדיל את עוצמת הגל האלקטרומגנטי פי שניים. בסדר? האם האור הסובייקטיבי שאתה רואה הוא חזק פי שניים? אז יש תזה שזה לוגריתמי, היחס בין הגידול בגירוי לגידול בתגובה. יש תזה שזה פולינומיאלי, שזה חוק חזקה כלשהו, ויש ויכוחים איזה חזקה, אז הוא דן שם גם בעניין הזה, הוא מביא שמה כל מיני, טיפוס מעניין מאוד. בכל אופן זה שאלה מרתקת אגב כי אי אפשר למדוד את זה, זה רק דיווח של אנשים, אין דרך להגיע לתשובה אמיתית לעניין הזה מה הוא החוק. השאלה איך אתה מגדיר לעצמך כבן אדם האם האור הזה הוא חזק פי שניים, פי אחד וחצי. אני לא יודע, איך מודדים דבר כזה? בטח שלא על ידי מכשירים, מכשירים יכולים למדוד גל אלקטרומגנטי, הם לא יכולים למדוד את מה שאני רואה. אז זאת שאלה שבהגדרה לא נגישה למדע, זאת לא שאלה מדעית. אי אפשר למדוד אותה. בכל אופן בין היתר הוא מדבר שמה על תורת הממדים לאינספורות. והוא רוצה לטעון, ויש פה עוד משהו מעניין, אולי אני אספר לכם גם על זה. הוא רוצה לטעון שהחלל והזמן, יש פה הקדמה של הוגו ברגמן לספר הזה, על ספר שנשכח זה נקרא, זה איזה מאמר שהוא כתב על ספר שאף אחד לא מכיר אותו ואף אחד לא קרא אותו וחבל, זה ממש פנינה אמיתית. אז הוא מביא שמה, וזה הדוגמה שגם הוגו ברגמן מביא, שקאנט הרי אמר שהחלל והזמן זה צורות התייחסות שלנו, אנחנו איך שאנחנו רואים את המציאות, זה לא קיים במציאות עצמה. ואז הוא אומר, אז אם זה כך, אז מה המשמעות לשאלה מה גיל העולם? כל עוד לא היה אדם לא היה זמן. אז אם נגיד שהאדם נברא לפני 6000 שנה, אז זה לגמרי קומפטיבילי עם התיאור המסורתי. וכל מה שלפני כן לא היה זמן, הזמן זה צורת ההסתכלות של האדם, אז לכן ככה הוא פותר את בעיית גיל העולם. לא משנה, יש לו כל מיני דברים מעניינים, פה אני חושב שהוא טועה, דיברנו על זה פעם נדמה לי, כי אני יכול בטביעות הסובייקטיבית להסתכל גם על מה שהיה לפני שאני קיים, אני יכול לשאול מתי נולד סבא שלי, נכון? וזה די ברור שלא הייתי שם. אבל לא משנה, בכל אופן הטענה שלו היא כזאת, וזה טענה מאוד מעניינת לדעתי. הוא מדבר גם כן על הטרנסצנדנציה והאימננטיות, זאת אומרת אם הקדוש ברוך הוא קיים אז איפה אנחנו, אם אנחנו לא קיימים אז מה איך, אז הוא אומר שזה כמו יחס בין ממדים שונים. וזה משל נהדר לעניין הזה, הוא מיישב הרבה דברים המשל הזה. נגיד שאנחנו מדברים על עולם תלת-ממדי, ויש בתוכו איזושהי יריעה דו-ממדית, למשל איזשהו מישור כזה, דו-ממדי. נניח שיש יצורים דו-ממדיים שמתנהלים על היריעה הזאת, כן הם חיים בפלטלנד, ספר כזה, "שטוחלנדיה", זה תורגם לעברית. אז החיים של יצורים דו-ממדיים יש להם תופעות מרתקות, אנחנו לא רגילים כי זה כל מיני מגבלות שאנחנו לא חושבים בכלל על קיומם. אתם רואים שבדו-ממד אי אפשר לעשות אותם. למשל אם יש שם קו שחוצה את המישור, כמובן אף אחד לא יכול לעבור לצד השני. אנחנו יכולים כמובן לעלות דרך הציר השלישי מלמעלה, אבל היצור הדו-ממדי לא יכול לעבור. ואי אפשר להתהפך למשל. הוא לא יכול להתהפך לעמוד על הראש. מה זה להתהפך? להתהפך זה בשביל זה אתה חייב לצאת מהמישור. כן בדיוק. אבל גם לשטוח לכאורה יש שני צדדים, אבל הוא לא יכול להפוך את שני הצדדים, להתהפך. כל מיני דברים. יודעים שאין קשרים למשל בארבעה ממדים, זה משפט בטופולוגיה. אין קשרים בארבעה ממדים. בעולם ארבע-ממדי אין קשרים, אי אפשר ליצור. כל קשר שתקשור תמתח אותו הוא ייפתח. זאת אומרת המושג קשר קיים רק בעולם תלת-ממדי. בארבעה ממדים? לא, זה סתם הזכרתי עכשיו משהו אחר מעניין. אם כותבים ספר על ארבעה ממדים, אם מישהו מכם יכתוב פעם, אז זה אנקדוטה משעשעת. זה משפט במתמטיקה, בטופולוגיה. בכל אופן אז מה שהוא אומר שמה זה שהיחס בין הקדוש ברוך הוא לבינינו או לבין העולם זה כמו יחס בין ממדים שונים. זאת אומרת יצור דו-ממדי או בריאה דו-ממדית לא תופסת שום דבר מתוך החלל התלת-ממדי. אין שאלה איפה קיים הדבר התלת-ממדי הרי יש פה את היצורים האלה, אז אם הם פה איך הוא גם נמצא פה? אז הוא אומר אין שאלה כזאת כיוון שהיריעה הדו-ממדית הנפח שלה הוא אפס. לא תופסת נפח. במובנים התלת-מימדיים. יש מגיד משנה בפרק י"ז מהלכות שבת, המגיד משנה מדבר שמה אם אפשר לעשות, הרמב"ם כותב שאפשר לעשות לחי מעצר מאשרה, מעץ של אשרה. לחי לעניין טלטול בשבת. ואז הוא אומר למה, הרי הכלל בהלכה זה כתותי מכתת שיעוריה. אז כל דבר שיש לו שיעור מסוים, אם אתה עושה אותו מאיסור הנאה, אז הוא נחשב כאילו כתות כי צריך לשרוף את האיסור הנאה, ואז הוא כאילו כתות, הוא לא אין לך את השיעור. אי אפשר לעשות מאיסורי הנאה דברים שדורשים שיעור. הוא אומר שלחי צריכה להיות עשר אמה. ואז ואז הטענה זה נכון, אבל רוחב ועומק לא צריך להיות לה. ואם יש לך מימד אם יש דרישה רק במימד אחד, אז אין דרישה למינימום חומר. ולכן לא אכפת לי שזה כתותי מכתת שיעוריה. יש בזה הרבה סתירות, לולב למשל, ארבעה טפחים, וכתוב שלולב של אשרה לא עושים, יש הרבה קושיות על המגיד משנה הזה. אבל הטענה שלו היא בדיוק הטענה הזאת, זאת אומרת שדבר שהוא יש לו מימד אחד, הוא לא תופס שום מקום בחלל התלת-מימדי. זה סליחה, הנפח שלו הוא לא אפס, אין לו נפח. נפח אפס זה משהו אחר. אז אין לו נפח. וזה הרבה יותר חזק, זאת אומרת, זה לא נפח אפס זה שתיקח משהו שיש לו נפח ותשאף את העומק שלו נגיד לאפס. פה אני לא מדבר אני לא משאיף את זה לא אפסילון בשפה המתמטית קטן כרצונך. נקודה. מה ההבדל בין נקודה ודיפרנציאל? זה קלצקין נדמה לי הייתי פעם בספר שלו. יעקב קלצקין, היה קופלאצקין, איזה פילוסוף גרמני כזה ספרים שיצאו בהוצאת אשכול בברלין ותורגמו לעברית אחרי זה. הוא היה פילוסוף מאוד מעניין תירגם את שפינוזה הראשון שתירגם את שפינוזה לעברית. יעקב קלצקין, והוא אמר אני חושב שזה כתוב אצלו אם אני זוכר נכון כי יש לו פרק על האינפיניטסימל. זה הוזכר בספר של אהרון אפלפלד, משמה עליתי על הזה שיש ספרים של קלצקין. אז הוא כותב שמה מה ההבדל בין נקודה ואינפיניטסימל. אינפיניטסימל זה קו קטן כרצונך. אינפיניטסימל זה דבר שמימדו אחד ואורכו אפס. יש לו אורך והאורך שלו הוא אפס. נקודה זה לא דבר שהאורך שלו הוא אפס, זה דבר שאין לו אורך. אין לו אורך, כי נקודה זה אפס מימדים, זה לא מימד אחד. אורך צריך להיות לך מימד אחד כדי שיהיה לך אורך. פה זה נקודה מאוד מעניינת כי בעצם זה אומר שאני לא תופס אפילו נפח אפס ביחס לקדוש ברוך הוא. אני לא קיים שם. אין לי נפח בעולם הארבע-מימדי או האינסוף מימדי. ועכשיו תראו זה זה ממש משל יפהפה. זאת אומרת כל העולם כולו קיים בדיוק מה שאנחנו מבינים את זה תלת-מימדי, הכל קיים כפשוטו בלי שום בעיה. מבחינתו לא קיים שום דבר, זה גם כפשוטו, הכל נכון. למה? כי הוא מסתכל על זה במשקפיים רב-מימדיות והתלת-מימד לא קיים במשקפיים האלה, זה הכל. אז מבחינתו זה לא קיים. נפש החיים אומר: מבחינתו אנחנו לא תופסים מקום, הוא לא הצטמצם, הוא לא צריך להצטמצם. בדיוק. הוא לא צריך לצמצם את עצמו כדי שאנחנו נתקיים, כיוון שהארבע-מימדי לא צריך לפנות מקום ליצור תלת-מימדי, והתלת-מימדי לא צריך לפנות מקום ליצור דו-מימדי. אז הצמצום הוא לא כפשוטו. אבל זה לא אומר שאנחנו לא באמת קיימים. אנחנו לגמרי קיימים, לא צריך לדבר בכלל שום דבר כזה. אני חושב שזה פתרון מבריק, ממש מבריק. זאת אומרת הוא מסביר בצורה כל כך יפה את העניין הזה, ואני חושב שזה מה שנפש החיים כותב. ואם טועים כל הפרשנים שלו, הוא ממשיך את הגר"א הרגיל לגמרי. הוא ממשיך את הגר"א, צמצום כפשוטו, כפשוטו במובן הזה שאנחנו לגמרי קיימים ואנחנו לא אלוקות. האלוקות קיימת פה כמו שאנחנו פה כי אנחנו לא מפריעים אחד לשני.
[Speaker E] וזה לא מחייב לצמצם בדיוק.
[הרב מיכאל אברהם] אנחנו לא זה כמו שהוא וזה כל המשלים שהוא הביא, שהנשמה בתוך הגוף יכולים להתקיים באותו חלל ואתה לא צריך שהנשמה תסתלק מפה שהגוף יהיה פה קיום. עכשיו זה כן אנחנו כן מדברים על צמצום במובן הזה שהוא יצר חלל במימד נמוך יותר כדי שלא היה קיים בהתחלה נגיד וזה צמצם את עצמו מארבע מימדים לשלושה מימדים כדי שיהיה אפשרות שדברים יהיו קיימים בלי שהוא בכלל… וזה בדיוק התמונה של הלשם שאומר שלמעלה כאילו למעלה במובן מטאפורי כמובן יש אור אינסוף שלא מצומצם בכלל. מתחת יש עולם של קו וצמצום. מתחת יש קו וצמצום ואדם קדמון. מתחת אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. כל דבר כזה זה פאזה נוספת למטה, תחשבו על זה כל פעם יורד מימד. יורד מימד. בדיוק כל פעם יורד מימד, וזה אחד באמת נמצא מתחת לשני במובן הזה שהוא לא תופס מקום בתוך התמונה של מי שמעליו. וזה לא רלוונטי בכלל. אני חושב שזה זה פתרון גאוני ממש. נדמה לי שזה ולדעתי זה מה שהוא מתכוון כשעוברים על הדוגמאות שלו ורואים מה הוא כותב, נדמה לי שזה מה שהוא כותב. אם זה ככה אז הוא ממשיך את הגר"א, צמצום כפשוטו. זה לא קשור לכל החסידים. ואז הוא הסביר הסבר מצוין איפה החסידים טועים, זה הרי משהו שהוא רוצה להסביר. ואז אין מה לשאול גם את השאלה שלך, נכון? רגע, אם זה הכל מבחינתנו, אז באמת למה, למה להקפיד על מצוות ולא על עבירות וכולי? כי הרי זה לא באמת מתקן. לא נכון, זה באמת מתקן. המציאות, הכל בממד שלנו הכל כמו שאנחנו מבינים אותו. הקטע שישנם ממדים יותר גבוהים שבהם כל העסק הזה לא תופס מקום. זה הכל. ופשוט שזה בעצם התפיסה של הצמצום שקוהרנטית עם כל הכיוונים. זאת אומרת, נדמה לי שאם אני צריך להישאר עם איזושהי תפיסה, זו התפיסה הכי טובה.