תשובה： משמעותה והלכותיה – הרב מיכאל אברהם – שיעור 5
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- המקור התלמודי: מכות והבחנה בין כרת למיתת בית דין
- רש״י והרמב״ן: תשובה כפתרון ל״שתי רשעויות״ בכרת ולא במיתה
- פולמוס חידוש הסמיכה בצפת: מלקות אנוסים כדי לפוטרם מכרת
- שיטת החיד״א בעין זוכר: בעיה טכנית של ידיעת אמת התשובה
- בית דין כן קובע תשובה בהקשרים אחרים: כשרות לעדות, “עושה מעשה עמך”, ועיר הנידחת
- ביקורת על פלפול מול פסיקה: “בית מדרש” מול “דיין” ושכל ישר
- הנודע ביהודה (או״ח סימן ל״ה): גזירת הכתוב כדי שלא יתבטלו עונשי תורה
- הצעה מחודשת: תשובה קטנה אינה פוטרת, תשובה גדולה כן פוטרת גם בבית דין
- אינדיקציה מסוגיית מודה בקנס: הודאה כפועלת פטור מכוח תשובה
- רש״י במכות דף ה׳ מול מכות דף י״ג: הודאה ותשובה כפטור ממלקות ומיתה
- חתימה
סיכום
סקירה כללית
הדובר מבקש לסיים סדרה על תשובה באמצעות בחינת השאלה האם תשובה מועילה בבית דין של מטה, מול התפיסה המקובלת שתשובה פוטרת רק בבית דין של מעלה ולא מעונשי בית דין. הוא מציג את המקור המרכזי ממכות ואת פירושי רש״י והרמב״ן שמבחינים בין חייבי כריתות, שתשובה יכולה להסיר מהם את עונש שמים ולכן מלקות אינן שתי רשעויות, לבין חייבי מיתות בית דין, שתשובה אינה פוטרת אותם ולכן צירוף מלקות למיתה הוא שתי פורענויות. לאחר מכן הוא דן בקשיים העקרוניים בהסבר החיד״א (בעיה “טכנית” של אי-יכולת בית דין לדעת אם התשובה אמיתית), מציג את הסבר הנודע ביהודה כתלוי בגזירת הכתוב והצורך בהרתעה, ומציע עמדה חלופית שלפיה ההלכה ש”תשובה לא מועילה בבית דין” נאמרה על תשובה “קטנה” וטכנית, בעוד תשובה “גדולה” ומהותית יכולה לפטור גם מעונשי בית דין, עם אינדיקציות מסוגיית מודה בקנס ודברי רש״י במכות דף ה׳.
המקור התלמודי: מכות והבחנה בין כרת למיתת בית דין
המשנה בתחילת פרק שלישי במכות מונה את הלוקים, והגמרא מעירה שהיא מונה חייבי כריתות ולא חייבי מיתות בית דין. הגמרא מייחסת את המשנה לרבי עקיבא ומביאה ברייתא שבה רבי ישמעאל כולל גם חייבי כריתות וגם חייבי מיתות בכלל מלקות ארבעים, ורבי עקיבא כולל רק חייבי כריתות משום שאם עשו תשובה בית דין של מעלה מוחלין להם, אבל חייבי מיתות אינם בכלל מלקות משום שאם עשו תשובה אין בית דין של מטה מוחלין להם. הגמרא מסבירה שכפל עונש נאסר משום “שתי רשעויות”, ובכרת אין כאן שתי רשעויות מפני שתשובה יכולה להסיר את הכרת ולהשאיר רק מלקות, בעוד במיתת בית דין תשובה אינה מסירה את המיתה ולכן מלקות ומיתה יחד הן שתי פורענויות.
רש״י והרמב״ן: תשובה כפתרון ל״שתי רשעויות״ בכרת ולא במיתה
רש״י מפרש שחייבי כריתות שלוקים אינם נחשבים נידונים בשתי רשעויות מפני שיוכלו לפטור עצמם מן הכרת על ידי תשובה בבית דין של מעלה. רש״י כותב שבחייבי מיתות יש כאן שתי פורענויות, מלקות ומיתה, ומי שילקה סופו ליהרג כי אפילו יעשה תשובה אין בית דין של מטה מוחלין לו את המיתה. הדובר מעיר שמפשט הגמרא במקום אחר משמע שמלקות פוטרות מכרת, ומציין שיש כאן דקדוקים ומחלוקות, אך ההבחנה היסודית נשארת יסוד לתפיסה שתשובה אינה פוטרת מעונשי בית דין.
פולמוס חידוש הסמיכה בצפת: מלקות אנוסים כדי לפוטרם מכרת
הדובר מזכיר את קונטרס הסמיכה של המהרלב״ח כמקור מרכזי לתיאור הפולמוס בצפת סביב חידוש הסמיכה. הוא מציג שמוטיבציה בסיסית לחידוש הסמיכה הייתה האפשרות להלקות אנוסים מספרד שעברו עבירות, כדי לפוטרם מן הכרת שהייתה מגיעה להם על עבודה זרה וכדומה. הוא מתאר שהמלקות הרלוונטיות הן מלקות בית דין סמוך, ושמתעוררות שם שאלות כמו “אנוס רחמנא פטריה” מול הטענה שבעבודה זרה “אין אונס”, וכן בעיות של עדים והתראה ומי יכול להעיד כאשר רבים היו אנוסים בעצמם.
שיטת החיד״א בעין זוכר: בעיה טכנית של ידיעת אמת התשובה
החיד״א בעין זוכר תמה כיצד ייתכן שתשובה מוחקת חטאים והאדם נעשה “נקי וטהור”, ובכל זאת אינה פוטרת מעונשי בית דין. החיד״א מציע שמדובר בבעיה טכנית: רק הקדוש ברוך הוא יודע אם התשובה אמיתית, ובית דין אינם יכולים לרדת לסוף דעתו של אדם ולכן אינם יכולים לפטור על סמך תשובה. הדובר מקשה שהסבר זה תמוה, משום שבדיני נפשות מצילים אדם גם מחששות רחוקים כמו אפשרות שהנרצח היה טריפה, וממילא קשה לומר שבית דין יהרגו אדם כאשר קיים ספק משמעותי אם תשובתו אמיתית. הדובר גם מציין ניסיון לתרץ שהספק כאן הוא “טענת פטור” ולכן חובת הראיה עליו, אך הוא טוען שבפועל דיין לא יהרוג אדם כשהוא עצמו בספק אם האדם נפטר מן העונש.
בית דין כן קובע תשובה בהקשרים אחרים: כשרות לעדות, “עושה מעשה עמך”, ועיר הנידחת
השולחן ערוך בחושן משפט סימן ל״ד פוסק שגנב וגזלן פסולים לעדות “עד שיעשו תשובה”, והדובר מדגיש שבית דין קובע בפועל אם עשו תשובה כדי להחזירם לכשרות. הגמרא ביבמות כ״ב ע״א מתרצת קושיה של “אינו עושה מעשה עמך” בכך שהאב עשה תשובה, ותוספות שם מעיר שבמלקות או נידוי תשובה אינה פוטרת, והדובר משתמש בכך להראות שתשובה כן נקבעת בבית דין לעניינים מסוימים גם אם אינה פוטרת מעונש. הרמב״ם בהלכות עבודה זרה פרק ד׳ הלכה ו׳ מתאר שבית דין הגדול שולחים תלמידי חכמים להזהיר את עיר הנידחת “ולהחזירם”, ואם “חזרו ועשו תשובה מוטב”, והראב״ד משיג: “טוב הדבר שתועיל להם התשובה, אבל לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה.” המגדל עוז תמה על השגת הראב״ד ומביא מקורות על גדלות התשובה, והדובר מסיק שמכאן עולה שוב שבית דין מסוגל להכריע שנעשתה תשובה ולהפעיל לכך השלכה הלכתית.
ביקורת על פלפול מול פסיקה: “בית מדרש” מול “דיין” ושכל ישר
הדובר מבדיל בין חילוקים למדניים שמיישבים פורמלית ספקות לבין המציאות של דיין שאינו יכול להורות להרוג כאשר עומד מול ספק ממשי. הוא מביא דוגמה רעיונית מגזירת הכתוב של פסול קרובים לעדות, ושואל מה יקרה אם שני אחים יזימו עדים שהעידו על רצח, וטוען שלמרות שפורמלית אין לקבל עדותם, לא ייתכן להרוג אדם כאשר בפועל יש השתכנעות או ספק גדול שאינו רוצח. הוא מתאר תהליך אישי שבו הפסיק לזלזל ב”הלכה למעשה” ובשיקולים “בעל-ביתיים”, ומציג עיקרון שלפיו תקנה או גזירה שלא פשטה ברוב הציבור היא אינדיקציה שאינה נכונה ולא רק “כניעה לחולשה”. הוא מוסיף ביקורת על הנהגה שנמצאת בידי ראשי ישיבה שאינם מקבלים פידבק של “מה שאתה אומר לא עושה שכל”, ומעמיד את השילוב בין ניתוח בית-מדרשי לבין ביקורת של ניסיון חיים ושכל ישר כצורך מאזן.
הנודע ביהודה (או״ח סימן ל״ה): גזירת הכתוב כדי שלא יתבטלו עונשי תורה
הנודע ביהודה כותב ש”בלתי ספק שהתשובה מכפרת כפרה גמורה”, ומביא את הפסוק “ובשוב רשע מרשעתו… כל חטאתיו… לא תזכרנה לו”, ובכל זאת קובע שבזמן סנהדרין, גם אם עברו שנים רבות והחוטא עשה תשובה וסיגופים “יותר ויותר מתשובת המשקל הנזכר ברוקח”, בית דין שורפים וסוקלים לפי עונש החטא. הוא שואל כיצד זה ייתכן מול “ונקי וצדיק אל תהרוג”, ומשיב שזו “גזירת הכתוב”, “שאלמלא כן בטלו עונשי תורה בכללם”, מפני שכל אדם יאמר “חטאתי והנני שב” ולא יומת, וכיוון שהקדוש ברוך הוא רצה עונש כדי “שיתירא האדם מלעבור” יש צורך שלא תועיל תשובה להציל ממיתת בית דין. הדובר מקשה שאם כל החשש הוא הרתעה, אפשר היה להעניש “שלא מן הדין” או למצוא דרכי ניהול אחרות, והוא מציין סיפור של שמעון בן שטח ותפיסה של “השעה צריכה” כמנגנון חריג ולא כסטנדרט.
הצעה מחודשת: תשובה קטנה אינה פוטרת, תשובה גדולה כן פוטרת גם בבית דין
הדובר טוען בעקבות המהלך בסדרה שתשובה טכנית של ארבעת השלבים אינה פוטרת מעונשי בית דין, אך תשובה מהותית שבה האדם “התהפך” והיא “תשובה גדולה” יכולה לפטור גם מעונשי בית דין, מפני שהאדם נעשה “מישהו אחר” ואי אפשר להענישו כמי שהיה. הוא מציג את קושיית הנודע ביהודה מחדש וטוען שאם בית דין מסוגל לבדוק תשובה אמיתית כפי שהוא עושה בכשרות לעדות, אין חשש שכל אחד יאמר “עשיתי תשובה” וייפטר, כי יידרש שכנוע של בית הדין שמדובר בבעל תשובה אמיתי. הוא מסביר שהדין המקובל “תשובה לא מועילה בבית דין” מתייחס לתשובה הקטנה, בעוד בתשובה הגדולה ההיגיון ההלכתי והפרקטי יובילו לפטור.
אינדיקציה מסוגיית מודה בקנס: הודאה כפועלת פטור מכוח תשובה
הדובר מביא את הכלל “מודה בקנס פטור” ומציג את מחלוקת רב ושמואל במודה בקנס ואחר כך באו עדים, ואת ההלכה שפטור. הוא תוהה כיצד הודאה לא רק שאינה מחייבת אלא אף פוטרת, ומציע הסבר “בעל-בתי” שנראה לו נכון: ההודאה נתפסת כסליחה משום שהיא מבטאת תשובה. הוא מחבר לכך את דין “ביאתותא דעדים” שלפיו אם הודה מחמת פחד עדים “שמעידים ממשמשים ובאים” אין זו הודאה הפוטרת, משום שאין כאן תשובה אמיתית אלא תכסיס להינצל.
רש״י במכות דף ה׳ מול מכות דף י״ג: הודאה ותשובה כפטור ממלקות ומיתה
הדובר מציין שרש״י והר״ך במכות דף ה׳ מפרשים שאם אדם מודה בחיוב מיתה או מלקות הוא נפטר, ותוספות תמה עליהם ומביא ראיה ממכות דף י״ג שתשובה אינה פוטרת מעונש בית דין. הוא מציע ליישב באמצעות החלוקה שלו: במכות דף י״ג מדובר בתשובה קטנה שאינה פוטרת, ובמכות דף ה׳ מדובר בתשובה מהותית שמחליפה את האדם ומשום כך פוטרת. הוא מסביר שמודל זה ממשיך את התפיסה שנאמרה קודם על תשובה המשנה את האדם “מן הדין”, ומעמיד את האפשרות שבית דין לא ילקה ולא יהרוג אדם שהפך לצדיק גמור באמת, אלא אם “השעה צריכה” מטעמים חברתיים חריגים.
חתימה
הדובר מסיים בברכת “שתהיה גמר חתימה טובה” וקובע שהמפגש הבא יהיה אחרי סוכות, “שבוע אחר כך.”
תמלול מלא
טוב, מה שאני רוצה לעשות היום זה לסיים את הסדרה שלנו בעניין התשובה בהשלכה נוספת, שביוסי אמורה להיות קצת מוכרת, לפחות החלק הראשון, במאמר שכתבתי לספר שהוציא הקטן שלך. החלק הראשון, אבל יש מאז נוספו עוד חידושים, אני צריך לכתוב את זה עוד מתישהו באיזה שלב שזה יוצא ארוך. טוב, בעצם מה שאני רוצה לדבר זה בשאלה האם תשובה מועילה בבית דין של מטה. קצת באתר גם דיברתי על זה. התפיסה המקובלת היא שלא, שתשובה לא מועילה בבית דין של מטה. אם בן אדם התחייב מלקות או מיתה או איזשהו עונש שלא יהיה, גם אם הוא עשה תשובה הוא עדיין ייענש, זאת אומרת הוא לא נפטר בזה שהוא עשה תשובה. המקור העיקרי שמביאים לעניין הזה זה משנה בתחילת פרק שלישי במכות. המשנה אומרת, ואלו הן הלוקין, הבא על אחותו ועל אחות אביו וכולי. בקיצור, יש פה רשימה של כל אלה שלוקים. ואז הגמרא אומרת, חייבי כריתות קתני, חייבי מיתות בית דין לא קתני. זאת אומרת, למה מביאים את חייבי הכריתות שהם לוקים, אבל לא מביאים את חייבי המיתות. גם חייבי המיתות אמורים ללקות. רק איך בדיוק זה עובד? אם הם מתים אז למה ללקות? בכריתות הכלל הוא שאם הם לוקים אז הם ייפטרו מהכרת. שמה אני יכול להבין שחייבי כריתות לוקים. אבל חייבי מיתות ילקו? שילקו וייפטרו מהמיתה? קצת מוזר. הש"ס מדבר על זה, פחות חשוב לי לענייננו, אבל אז הגמרא אומרת מתניתין מני רבי עקיבא היא, דתניא אחד חייבי כריתות ואחד חייבי מיתות בית דין ישנו בכלל מלקות ארבעים, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר חייבי כריתות ישנו בכלל מלקות ארבעים, שאם עשו תשובה בית דין של מעלה מוחלין להם, חייבי מיתות בית דין אינו בכלל מלקות ארבעים, שאם עשו תשובה אין בית דין של מטה מוחלין להם. אז הגמרא אומרת שההבדל בין מלקות לבין מיתה, בין כרת לבין מיתה, שחייבי כריתות גם אם נלקה אותם זה לא נחשב שתי רשעויות. הכלל הוא שאנחנו לא מחייבים אדם על מעשה אחד בשתי רשעויות, בשני עונשים. אז בכרת שאנחנו מחייבים אותו גם כרת וגם מלקות זה לא שתי רשעויות. למה? כי אם האדם יעשה תשובה אז הוא ייפטר מהכרת, ואז בעצם נשאר רק המלקות. הכרת בעצם הוא איזשהו עונש שניתן רק למי שלא עושה תשובה. ואז מגיע לו מלקות או משהו כזה. אבל אם הוא עשה תשובה מגיע לו כרת, אבל אם הוא עשה תשובה אז הוא נפטר מן הכרת, ואז בעצם הוא חייב רק מלקות וזה לא שתי רשעויות. מי שחייב מיתה לעומת זאת, כרת הרי זה עונש בידי שמיים, מי שחייב מיתה, אז מיתת בית דין לא יעזור לו תשובה, גם אם הוא יעשה תשובה הוא לא נפטר מן המיתה. כיוון שכך חיוב מלקות ומיתה נחשב שתי רשעויות. כך אומרת הגמרא. אני אומר עוד פעם, יש הרבה מה לדון על הגמרא הזאת, אבל לענייננו מה שחשוב זה רק עצם ההבחנה. אז רש"י שם כותב, רבי עקיבא אומר חייבי כריתות, אז אומר רש"י ככה, אם התרו בהם מלקות ישנו בכלל מלקות ולוקים, ואין כאן משום חייבי שתי רשעויות שאתה עונשו מלקות עם הכרת. ולמה אינן שתי רשעויות? לפי שיכול לפטור עצמו מעונש הכרת על ידי תשובה מבית דין של מעלה. אבל חייבי מיתות אינן בכלל מלקות שיש כאן שתי פורענויות, מלקות ומיתה, ומי שילקה סופו ליהרג, שאפילו יעשה תשובה אין בית דין של מטה מוחלין לו את המיתה. זאת אומרת האופציה הייתה, מרש"י הזה רואים שהוא תפס שהדיון הוא בשאלה למה לא להלקות אותו ושיפטר מהמיתה. אז הוא אומר, גם אם תלקה אותו, אפילו אם הוא יעשה תשובה הוא עדיין יהיה חייב מיתה. ואם אפילו אם הוא עשה תשובה הוא יתחייב מיתה, אז תהרוג אותו אחרי זה, אז מה יצא? שהוא נענש שני עונשים על אותה עבירה. בכרת אם תלקה אותו והוא יעשה תשובה הוא לא ייענש את הכרת, כי בבית דין של מעלה מוחלים לו על זה, ואז יוצא שהוא קיבל את המלקות וקיבל עונש אחד וזהו. לפחות אם עשה תשובה. אם הוא לא עשה תשובה, אז הוא יקבל גם את הכרת. גם זה שאלה, כי בפשטות כתוב בגמרא שחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן. אז נראה שהמלקות כשלעצמן פוטרות מן הכרת. גם בלי תשובה? לכאורה. אבל פה רואים שזה מחלוקת תנאים לפי. בכל מקרה עצם ההבחנה וודאי כתובה פה. הזכרתי כבר פעם אני חושב, זה רק ככה רמז בסוגריים כי אני לא רוצה להיכנס יותר מדי לעניין הזה. הזכרתי פעם את הפולמוס שהתעורר בצפת סביב חידוש הסמיכה, שהמהרלב"ח יש לו בסימן האחרון בשו"ת שלו, זה נקרא קונטרס הסמיכה. ומשמה בעצם אנחנו לומדים את כל מה שאנחנו יודעים על מה שקרה שם, גם על הדעות שרצו לחדש והוא עמד בראש אלה שהתנגדו לחידוש הסמיכה, אבל הוא מביא את שני הצדדים. מתברר שהמוטיבציה הבסיסית של אלה שרצו לחדש את הסמיכה זה להלקות אנוסים. אנשים שהיו אנוסים בעצם עברו עבירות, ורצו להלקות אותם כדי לפטור אותם מהכרת שהיה מגיע להם על עבודה זרה או דברים כאלה. אז בעצם בשביל זה רצו לחדש את הסמיכה, כי בית דין סתם, אם סתם ילקו אותם זה לא נקרא מלקות בית דין. זה בית דין סמוך שיש לו סמכות להלקות, ורק בית דין מוסמך שמלקה פוטר את העבריין מהכרת שלו. מה זה אנוסים? אנוס רחמנא פטריה, פטרו אותו לגמרי. לא, האנוסים של ספרד, כן. הטענה היא שבעבודה זרה אין דבר כזה, אתה חייב למסור את הנפש, אין אונס. אבל יש עדים והתראה, איך הם יכולים להרשיע את עצמם? כל זה נידון שם. זאת אומרת, השאלה היא, בסדר, בית דין ילקה אותם אבל מה? בסדר, אז השאלה היא אם מרשיעים את עצמם, לכאורה אין אדם משים עצמו רשע, אז יבואו עדים ויעידו שהוא עבד עבודה זרה. מי בדיוק יהיו העדים? כאלה שלא עבדו עבודה זרה בעצמם? מי בדיוק? יש שם הרבה דיינויות בעניין, אבל זאת הייתה המוטיבציה הבסיסית. זאת אומרת, להלקות אותם כדי לפטור אותם מן הכרת, לכפר עליהם בעצם. בחייבי מיתה לא יעזור להלקות, בגלל שגם אם תעשה תשובה לא תיפטר מהמיתה, ואז יוצא שאתה חייב שתי פורענויות או שני עונשים על אותו מעשה, וזה אתה עונש אותו משום עונש אחד ולא שניים. גם הרמב"ן במלחמות שם כותב אותו דבר, לא משנה, בכל אופן שם זה מה שעולה מפשט הגמרא, וזה נחשב המקור היסודי לתפיסה הזאת שכולם שותפים לה, שתשובה לא מועילה כדי לפטור מעונשי בית דין. תשובה מועילה כדי לפטור בבית דין של מעלה, אבל לא בבית דין של מטה. עכשיו, יש כמה אחרונים שדנים בשאלה למה באמת זה כך? אז יש את… אני אביא שלושה אולי. יש את שיטת החיד"א בספר עין זוכר, ושם הוא כותב, כן, הוא שואל שאלה, הוא תמה איך זה יכול להיות, הרי אנחנו יודעים שתשובה בעצם מוחקת את החטאים, והרמב"ם כותב אינני אותו אדם שהייתי, וראה כמה אתמול הוא היה מרוחק והיום הוא קרוב ונקי וטהור. מנסה להמריץ אותנו ואומר לנו שבעצם אחרי התשובה אנחנו נקיים כמו שהיינו. טוב, אז אם אנחנו נקיים כמו שהיינו, אז למה בעונשי בית דין התשובה לא מועילה כדי לפטור אותנו? מתי הוא יספיק לעשות את זה? מה זאת אומרת? התשובה? מה זאת אומרת, תשובה סתם, הוא יחשוב שהוא חוזר בתשובה? אני הבנתי שתשובה אתה צריך לעמוד באותה סיטואציה שעברת את העבירה ולעמוד בה. לא, זה לא כלל. זה אינדיקציה הרמב"ם מביא אבל זה לא כלל, וזה לא חייב להיות, בלי זה לא יכול להיות שאתה… אבל אפילו נגיד שכן, בסדר, נניח שהיה מישהו שנקלע בדיוק לאותה סיטואציה והיה בעל תשובה וברור לגמרי שהוא לא נכשל, נגיד לצורך הדיון ההיפותטי. עכשיו אוקיי, מביאים אותו לבית דין על החטא שהוא עשה, אחרי הכל עברו שנה, שנתיים, שלוש, לא משנה כמה, תפסו אותו, יש עדים, הביאו אותו לבית דין. הוא עשה תשובה, יש עדים שהוא עשה תשובה, הוא היה באותה סיטואציה אפילו, הכל התקיים. הוא לא נפטר מעונשי בית דין. שאלה למה? הרי אם באמת תשובה מועילה, אז הוא היה צריך להיפטר מעונשי בית דין. איך אפשר להרוג? נקי וצדיק אל תהרוג. זה לא יכול לרדת לנפשו. מה? זה לא יכול לרדת לסוף דעתו ל… או, אז החיד"א באמת בעין זוכר כותב שיש פה בעיה טכנית. רק הקדוש ברוך הוא יכול. בדיוק. ההנחה הבסיסית היא של החיד"א שתשובה בעצם הייתה צריכה להועיל גם בבית דין של מטה. זאת ההנחה הבסיסית, אלא מה, יש בעיה טכנית. לך תדע אם הוא עשה תשובה אמיתית או לא עשה תשובה אמיתית, הרי בנפשו של אדם יש ספק. אז הורגים אותו מספק? או, הבעיה הגדולה היא שההסבר הזה מאוד תמוה. הוא תמוה מכמה בחינות, שתיים לפחות. אחת מהן זה מה ששמואל אמר, זאת אומרת, בסדר, אז אתה לא יכול להיות בטוח, אבל יש לך ספק אם הוא עשה תשובה או לא. יש לך ספק, אתה הורג בן אדם כשאתה בספק? הרי מצילים בן אדם אם… זאת אומרת באותו מקום שדחפת סייף לך תדע אולי היה שם בדיוק נקב בריאה והבן אדם בעצם היה טריפה. זאת אומרת באותו מקום שדחפת סייף, לך תדע אולי היה שם בדיוק נקב בריאה והבן אדם בעצם היה טריפה. אז כשהרוצח רצח אותו הוא רצח אדם שממילא עמד למות. זאת אומרת הוא היה טריפה. מי שהורג טריפה לא חייב מיתה בידי אדם, מיתה בידי שמיים. אז טוב, החשש הזה מספיק כדי להציל אדם מעונש מיתה. אז בן אדם שעשה תשובה שלמה, הקדוש ברוך הוא בטוח, כי אתה בן אדם לך תדע אולי הוא צבוע, אולי בפנים אין שום דבר. אז אתה לא יכול לדעת. בגלל שהחשש הוא מאוד רחוק, לא קיבלו את הטעם הזה. זה הבאתי רק בשביל להדגים עד איפה הדברים מגיעים, אבל ברור שבמקום שיש לך ספק של חמישים אחוז או ספק של עשרה אחוז אתה לא הורג בן אדם, אין ספק בזה. אבל יש הבדל, הספק שאתה לא הורג בן אדם זה על עצם המעשה עליו הוא נידון. פה זו טענת הגנה שלו, זו טענה שבאה ואומרת אני רוצה עכשיו לא לקבל את העונש. אז זה באמת ראיתי מישהו שרוצה לטעון את הטענה הזאת באמת, שהספק שפוטר, כשאנחנו פוטרים מעונש על ספק, זה כאשר לא ברור שהוא חייב בכלל את העונש. אבל כאן ברור שהוא חייב, כל השאלה זה אם הוא נפטר. אז זו טענת פטור, כשיש לך ספק בטענת פטור חובת הראיה היא עליו. ועדיין אני אומר שאם בבית דין יש לו ספק האם האדם בסופו של דבר נפטר מהעונש או לא, ברור שהוא לא היה הורג אותו. זאת אומרת זה לא יכול להיות, רק בגלל שאני בספק חובת הראיה היא עליו. יש פה לפחות שני מישורים. כי במחלוקת הזאת של רבי טרפון ורבי יוחנן, רבי עקיבא ורבי יוחנן, זה על עצם ניהול העניינים. אם אנחנו מסתכלים על הבית דין בתור האמת הצרופה, מדבר על הסנהדרין שהם מתארים את האמת הצרופה, ושם אם אנחנו יש לנו ספק אם הוא חזר בתשובה או לא, אז נגיד שאני כן מקבל את התשובה שלו במישור של התשובה בינו לבין הקדוש ברוך הוא. אבל בשביל לנהל את העניינים אני אסדר איתו עונש אחר, זה כמו שמכניסים אותם לכיפה וכל העונשים האחרים שיש ספק לגבי האמת ההלכתית. אבל לגבי המציאות, זאת אומרת יכול להיות שהם באמת מקבלים את התשובה אבל אנחנו נהרוג אותו בכל זאת לא בגלל שלא קיבלנו את התשובה שלו, את התשובה שלו באמת נקבל. נו אז לא להרוג בן אדם שהוא נקי? לא, אז אני מדבר, הוא כן יילקה, לא רוצה, אני נגיד במלקות. בסדר? כי אם אתה נותן לו מלקות אז העונש שאתה נותן לו זה לא עונש של הסנהדרין. לא היו ממתים, רבי יוחנן לא ענה להם בסנהדרין, יכול להיות שהוא חושב כמותם. רבן גמליאל, סליחה, כשהוא ענה להם הוא ענה להם על הרבו רצחנים. רבי שופכי דמים בישראל. נכון, אז מה אכפת לי, אז מרבים. כל הבעיה זה ניהול העניינים. נניח שהייתה לי דרך אחרת כן לנהל את העניינים שלא ירבו רצחנים, אז כן היית הורג אותו? לדעתי הוא מסכים איתם בטענה. היית פוטר אותו גם כן. הוא בעצמו רבן גמליאל היה פוטר אותו מהעונש. לא היה אדם נהרג מעולם. עוד יותר, שאלה יותר קשה אם כך. למה? כי גם רבן גמליאל מסכים להם לפטור? כן, אבל כשהוא ענה להם הוא אמר להם הרבו רצחנים. אתה מציע תירוץ אחר, אתה אומר שאם אנחנו נפטור כל בן אדם מתשובה אז אי אפשר לנהל פה נכון, אי אפשר לנהל. רגע אז נגיע עוד רגע, זה יש כאלה שעושים איתם את הטענה הזאת, הנודע ביהודה, עוד רגע. כן אבל זה לא פותר את השאלה של אתה הורג אותו למה, בשביל לעשות הרתעה אתה הורג מישהו שיכול להיות שהוא לא רוצח? לא שהוא לא רוצח, יכול להיות שהוא זכאי, שעשה תשובה. לא מגיע לו העונש. לא מגיע לו, הוא עשה תשובה לא מגיע לו העונש. בסדר, זה כל הרעיון. העבירה הוא עשה. טוב אני אגיע לזה עוד רגע. זה בן אדם אחר, זה כל הקונספט. טוב עכשיו נראה בתפיסת ההרתעה של העונש, כל העונש הוא כזה. אתה בעצם לא אמור להרוג את הבן אדם. סליחה אני אפסיק רגע. מישהו הביא משהו בשביל הבן שלי. בתפיסה של עונש כהרתעה, כל התפיסה היא כזאת. בעצם מבחינת האדם עצמו אני לא אמור להעניש אותו. כל מה שאני מעניש אותו זה כדי להשיג תופעה של הרתעה החוצה כלפי החברה. אם זה כך, אז גם אם האדם אשם וגם אם לא, עוד פעם, אם לא מגיע לו עונש בכלל אני לא תופס סתם קורבן חף מפשע. הבן אדם הזה עשה את החטא במזיד עם עדים והתראה והכל. עכשיו אני צריך להרתיע, זה לא משנה שהוא חף מפשע. זו תפיסת ההרתעה. אתה יכול להתנגד לתפיסה הזאת של עונש כהרתעה, מה שאיציק בעצם אמר קודם כי לא בטוח שעונש באמת טוב, אולי אפשר להרתיע באמצעות כיפה אפשר. עונש כהרתעה, אבל אתה נותן עונש כהרתעה רק למי שמגיע לו עונש. מה? אתה לא נותן עונש כהרתעה, לא, אבל אתה לא תיתן פה לאף אחד את העונש הזה, הרי כולם יגידו שהם עשו תשובה. ויהיה לך לפחות ספק אם הם עשו תשובה או לא, אתה לא תיתן עונש. אז איזה הרתעה תהיה פה? כל אחד יכול להגיד אני אני ארצח ואחרי זה אני אגיד עשיתי תשובה, ומספק הוא לא ייענש. טוב, עוד רגע נגיע לזה. אז הקושי הראשון שמופיע בדברי החיד"א על שיטת החיד"א זה עניין הספק. זאת אומרת, איך אפשר להרוג בן אדם ולפחות מחמת הספק תפתור אותו. הקושי השני שבעיניי הוא עוד יותר קשה, בית דין כן מחליט על אדם אם הוא עשה תשובה או לא עשה תשובה. בהרבה מקומות. אתן לכם רק דוגמאות. שולחן ערוך. בשולחן ערוך כתוב, גנב וכן גזלן פסולים לעדות, סימן ל"ד בחושן משפט, מעת שגנב או גזל ואף על פי שהחזירו עד שיעשו תשובה. רק שיעשו תשובה הם חוזרים לכשרותם. עכשיו מי יחליט אם הם עשו תשובה? בית דין, כמובן. הרי בית דין פסל אותם, אם עשו תשובה בית דין אומר אוקיי עשו תשובה הם חוזרים לכשרותם. אבל זה כבר מטריה אחרת, זה לא עונש על המעשה אלא בגלל המעשה אתה מאבד את הזכות שלך להיות כזה וכזה, להיות עד או משהו כזה. לא, לא, אבל הם שופטים אם הוא חזר בתשובה או לא. כן, אבל אפשר לרדת לסוף דעתו. ברור לי, אבל אני אומר שמו קריטריונים. רק שזה רמה אחרת אז הם לא יודעים מה זה נקרא שהם חזרו. לא משנה, הקריטריונים האלה הם אינדיקציות, הם לא קריטריונים אובייקטיביים. הם אינדיקציות לזה שמדובר בבעל תשובה אמיתי. וגם פה נניח שנניח שהוא הגיע לחפש שם בעל תשובה אמיתי. ברור שכן, למה לא? לא, אבל בוא נניח שאין לו כשרות לעדות שהוא לא עושה אם הוא לא עשה ליישובו של עולם, עכשיו הוא כן עושה כזה, בסדר. בעל תשובה, מה הבעיה? יישובו של עולם זה לא פסול של רשע, זה דבר פסול של רשע. מי שלא עוסק ביישובו של עולם הוא פסול לעדות כי הוא בטלן. אין מה להתייחס לדברים שלו ברצינות. הדבר רשע, גנב, גזלן, לא יודע מה, אוכל חזיר, מי שהיה עונש שחייבים עליו מלקות או מיתה, זה נקרא רשע. והיה אם בין הכות הרשע, או רשע דחמס, זאת אומרת מי שעשה עבירה ממונית. בסדר? הוא פסול רשע. עכשיו השאלה איך אני חוזר לכשרותי? בית דין קובע שעשיתי תשובה. בית דין יכול לקבוע שבן אדם עשה תשובה לעניין החזרתו לכשרות. אז אם לעניין החזרתו לכשרות שבסך הכל בסדר, שיישאר פסול, זה לא סוף העולם, זה מספיק טוב מה שבית דין קובע. אז לעניין אני מצרף את זה לקושי הקודם, אז לעניין להרוג אותו לא תתייחס לפחות כאיזשהו ספק? כן, אני מצרף את זה לקושי הקודם. איך אפשר להגיד שבית דין לא יכול לרדת לסוף דעתו של אדם? לא יודע, קשה לי מאוד. בסימן ל"ד שם מלא מהדברים האלה. יש עוד הקשרים למשל, במשנה ביבמות כ"ב עמוד א' כתוב שבן ממזר פוטר את אשת אביו מן הייבום וחייב על מכתו ועל קללתו. זאת אומרת אם הוא מכה או מקלל את אביו ואת אמו אז הוא חייב למרות שהוא בן ממזר. הוא בן כן, הוא בן ממזר של אבא שלו. אז הגמרא שמה מקשה הרי האב לא עושה מעשה עמך. איך יש לו בן ממזר? כי הוא בעל אחת העריות, אשת איש או משהו כזה. אז לא חייבים על מכתו מי שלא עושה מעשה עמך. בסדר? אז על זה מתרצים שהאבא עשה תשובה. מרגע שהוא עשה תשובה אז אתה כן חייב על מכתו. ואז תוספות שם כותב שתוספות שם במקום כותב שאם האבא חייב מלקות או נידוי אז הוא לא ייפטר מזה על ידי זה שהוא עושה תשובה. הוא מאיר למה פה התשובה כן מועילה, עושה כל מיני חילוקים. עוד פעם, מצד אחד תשובה לא מועילה בעונשי בית דין, מצד שני זה רק בעונשי בית דין. אבל יש דברים שלגביהם בית דין כן יכול לקבוע שהאדם עשה תשובה. אז רואים שזה לא חוסר היכולת היסודי של בית דין לקבוע אם אדם עשה תשובה או לא. אלא מאי יש משהו ספציפי בעונשי בית דין שזה לא מועיל. גם הרמב"ם מביא את זה להלכה אגב. אם עשו תשובה הרי זה חייב ונהרג עליהם אף על פי שהרי הן יוצאים למיתה. זאת אומרת מהעונש הם לא ייפטרו, אבל אם הם עשו תשובה מי שהבן שלו שקילל או הכה אותו אז הוא חייב. חייב עונש. אז רואים מיניה וביה הדין הזה שאת המיתה אתה לא פוטר אותו בגלל התשובה, אבל בית דין כן יכול לקבוע שאדם עשה תשובה לעניינים אחרים. בעיר הנידחת גם יש כל מיני הידיינויות מעניינות. בעיר הנידחת יש דין שממש מופיע להדיא. הנה הרמב"ם כותב ככה בפרק ד' הלכה ו' מהלכות עבודה זרה, ואיך דין עיר הנידחת, בזמן שתהיה ראויה להיעשות עיר הנידחת, בית דין הגדול שולחים ודורשים וחוקרים עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה, הודחה לעבודה זרה, כן. וחזרו לעבודת כוכבים, אחר כך שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהירם ולהחזירם. אם חזרו ועשו תשובה מוטב, ואם עמדו באיוולתם, בית דין מצווים לכל ישראל לעלות עליהם לצבא והן צרים עליהם ועורכין עמהן מלחמה עד שתיבקע העיר. זאת אומרת אם הם עשו תשובה אז הם נפטרים מדין עיר הנידחת. אבל אם לא אז עושים בהם את דין עיר הנידחת. אז על זה מאיר הראב"ד אמר אברהם: טוב הדבר שתועיל להם התשובה, אבל לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה. וזה נשמע לי מאוד הגיוני ונכון שתשובה באמת תפטור אותם מהעונש, אבל לא מצאנו דבר כזה. אם בן אדם חייב בעונש לא תעזור לו תשובה כדי להיפטר. אז למה פה השני תלמידי חכמים האלה אם משיבים אותם אז התשובה מועילה להם כדי להיפטר. ויש במגדל עוז שמתקן שם גרסה והוא אומר: תמה אני למה לא תועיל אחר כל דבר שבעולם והכתיב שובו בנים שובבים והוא כדיתא בראש השנה וביומא ובירושלמי דפאה, כן, שגדולה תשובה שמגיעה עד כיסא הכבוד וזה שובה ישראל עד ה' אלוהיך כן שמגיעים עד הקדוש ברוך הוא. אז הוא אומר אני תמה, למה באמת שתשובה לא תועיל. הוא מסכים שתשובה לא מועילה אבל הוא מאוד תמה. למה באמת תשובה לא מועילה בדיני בית דין. אבל לענייננו אני מביא את זה לא רק מצטרף לקושיות של החיד"א והנודע ביהודה ושל כולם, אבל לענייננו עוד פעם רואים פה שבית דין יכול לקבוע שתושבי העיר עשו תשובה ולפטור אותם מדין עיר הנידחת. אז מעבר לשאלה איך זה פוטר אותם מעונש, על זה אני חושב אפשר להבין כי דין עיר הנידחת זה לא בדיוק עונש במובן הסטנדרטי. כאן באמת יש אולי יותר את המימד של ההתראה מאשר ההרתעה, סליחה, מאשר המימד של הענישה. זה בכל זאת משהו קולקטיבי. אבל לעצם הקביעה שבית דין כן יכול לקבוע שהאדם עשה תשובה ולא צודק החיד"א שבית דין זה לא בידיו לקבוע את זה או שהוא לא יכול לקבוע את זה, אז זה באמת ראיה טובה. כי יודעים שבית דין בנסיבות מסוימות כן יכול לקבוע אם נעשתה תשובה או לא נעשתה תשובה. לכן דברי החיד"א נראים לי קצת קשים. נדמה לי שאפשר לתרץ אותו. זה דובב מישרים, הצ'יבינער הוא אמר את התירוץ הזה שיש הבדל לגבי הספק. שיש הבדל בספק אם אתה חייב לבין ספק לפטור אותך. אבל הוא ראש ישיבה, זאת אומרת זה חילוק של ראש ישיבה. זאת אומרת שאתה יושב בדין, טוב זה מה שכתבתי שם באתר, כשאתה יושב בדין אתה אומר חמישים אחוז שהבן אדם עשה תשובה מה אתה תהרוג אותו בתור דיין? בישיבה אתה עושה חילוקים מה שאלת חובת הראיה על מי שעושה תשובה או לא עושה תשובה. אתה יכול להגיד אותו דבר גם במשפט הפלילי נניח פסקו לו יש הרי תהליך של העונש. צריך להביא ראיות על כל מיני דברים להמתיק את עונשו. אני יודע שהוא שירת בצבא והיה כך וכך. ואם נניח יש ספק בזה ואף אחד לא יכול לקבל. אז המתקת העונש זה לא בגלל שמגיעות לו נסיבות מקלות לא על העבירה שלו אלא מגיע לו בונוסים על דברים אחרים. אבל אם אתה אומר שיש לך ספק אם הוא חזר בו מהעבירה עצמה הוא ניקה את העבירה איך אתה יכול במיוחד שמדובר בעונש מיתה שזה סוף הדרך במשפט אצלנו. קשה לקבל אני חושב דבר כזה. אני לא יודע. דיברנו על זה כשדיברתי על גזירת הכתוב. היה פעם דיברנו על זה נושא הייתה איזה סדרה גזירות הכתוב טעמי המצוות וכולי. אז דיברתי על זה שאנחנו לגבי פסול קרובים לעדות. דיברתי על זה גם בהקשר של מיגו עם המיגו וההתנהלות בבית הדין. כן אם יש שני קרובים אנחנו אז פוסלים אותם לעדות. זה קל לנו לקבל אנחנו רגילים לזה כבר. גזירת הכתוב. הרמב"ם והשולחן ערוך מביאים זה המקור הוא בגמרא בבא בתרא שזו גזירת הכתוב באופן עקרוני הקרובים מעידים עדות אמת. אין חשד שהעדות שלהם לא אמת ויש גזירת הכתוב לא לקבל את עדותם. אז על זה אז לכן אנחנו לא מקבלים את העדות שלהם. ואז שאלתי מה יקרה אם יבואו שני עדים ויעידו שראובן רצח את שמעון או חילל שבת חייב מיתה בעדים והתראה. ועכשיו יבואו שני עדים אחרים קרובים שני אחים ויזימו את הראשונים. אז אם הם יזימו את הראשונים אז אם הם היו עדים כשרים אז העדים השניים נאמנים והראשונים מקבלים כאשר זמם הראשונים נפסלים ומקבלים עונש כאשר זמם וכמובן ה… הרי גזירת הכתוב לא לקבל אותם. אז מבחינת השאלה מה האמת, האמת היא ששני העדים שאמרו שהוא רצח שקרנים. זאת האמת. אבל גזירת הכתוב לא לקבל אותם. אז לכן בגלל גזירת הכתוב אנחנו נהרוג את הרוצח הזה למרות שברור לנו עובדתית שהוא לא רוצח? לא, אבל לא מהסיבה הזאת הרב, זה התיאור הוא מאוד פלסטי איך שאתה מתאר את זה ככה מאוד חד. הם יקבלו את העדות של השני אחים האלה ולא יוציאו ההוא להורג אבל גם לשני השניים האלה המוזמים גם לא יוציאו אותם להורג. ברור שלא. ברור שלא. אני מדבר על הרוצח. אני יודע שאתה מדבר על הרוצח כי זה יותר מחדד את זה, אבל כשגם בכל הדוגמאות האחרות פה ההבדל הוא מהותי. ההבדל הוא בין להעניש לבין לא להעניש, זה בדיוק הנקודה. נכון. אבל לקבל תשובה, להחזיר אחד שהיה עד בגלל שהוא גזלן ועכשיו לקבל ממנו עדות אחרי שלוש שנים שאתה רואה שהבן אדם חזר לדרך, זה לא תשובה במקום הזה חטאתי עויתי פשע אחרי 25 דקות. אחרי שלוש שנים ששמת אותו בנידוי ולא קיבלו ממנו והוא היה אחרי שלוש שנים שהוא עשה תשובה, תפטור אותו ממיתה, מה הבעיה? אותו דבר. יכול להיות שכן, יכול להיות שבאמת יפתרו אותו ממיתה אם יהיה להם ספקות כמו ש… כתוב שלא. כתוב שלא כשאתה לא יודע כמה זמן לקח להם להוציא אותו להורג. לא יודע, שיחכו. אם רואים שהוא בעל תשובה לא יודעים, אומר החיד"א אנחנו לא יודעים. אוקיי, תחכה. אם שלוש שנים הוא כזה בעל תשובה וזה, אז גמרנו, תפטור אותו. כן, אבל שוב, כשאני לדעתי מדבר על כשהעבירה שהוא עשה היא עבירה כזאת שיש לה השלכות רוחביות מאוד משמעותיות, זאת אומרת היא משפיעה על החברה, היא משפיעה בצורה דרמטית. אי אפשר לחכות לכל עבריין ובוא נחכה איתו. אבל אם הוא עשה תשובה, למה לא? כי בכדי לדעת הקריטריון שהוא עשה תשובה יש לזה מחיר בצד השני. מה המחיר שאני משלם על זה? לא רק ההתראה, אמרתי נגיע לזה. לא רק ההתראה, גם בתהליך עצמו, לברר את התשובה שלו. מה הבעיה? תברר, למה לא? שמעתי השבוע איזה חבר כנסת על החבר כנסת הזה שהתפטר בגלל שהוא היה בחתונה של האחיין שלו, משהו כזה. נו? אז עלה הרב אמסלם, זה היה הוא דיבר, הוא אמר משהו נכון. הוא אמר תשמע, אין היום מישהו שם שיש לו כתפיים מספיק רחבות. הרי אם היה הרב עובדיה שם, בסדר, הוא היה קורא לו לאדון גואטה הזה, נותן לו שתי צ'אפחות, אומר לו לא טוב מעשה גואטה, ומחזיר אותו חזרה ונגמר הסיפור. או שלא, לא קראת את הפוסט שלו… של… לא, קראתי בהחלט את ה… אני אומר, הפוסט אבל מנתח את האמת הצרופה, לא מנתח את המקרה הספציפי. אם היה… אני אומר, אם היה… הוא אמר את זה נכון וזה באמת קלע לעניין. היה נותן לו שתי סטירות כאלה ואומר לו גרוע מאוד מה שעשה, מחזיר אותו לכנסת ומתקדמים הלאה. עכשיו מה? עכשיו יש פלונטר. למה יש פלונטר? אין אף אחד עם כתפיים רחבות. יודעים שהתופעה הזאת אי אפשר לעצור אותה, אי אפשר לקבל את התשובה שלו שהוא עשה… למה לא? לענייננו… אני אומר, כי אין כתפיים רחבות, אין דיין עם כתפיים רחבות, ובסנהדרין אני מעריך שלסנהדרין במורכבות שבאים שני אחים שהם עדים כשרים והרכב כזה מספיק מכובד ונכבד של סנהדרין ולא בית דין של הרבנות הראשית… לא, אני לא מדבר על בית דין של הרבנות הראשית, מדיני נפשות. דיני נפשות זה סנהדרין. אז אני אומר, שיגיעו לסנהדרין לדעתי אם יגיעו שני עדים כאלה… יפטרו אותו. אני לא חושב. יפטרו גם את… אבל גם ההוא לא יצא להורג. יעשו לו איזה סידור אחר. אז זה מה שאני אומר. אז אני… ודאי למה זה ככה? בגלל שזה לא חיתוכים כאלה כמו שהרב מתאר פה. אבל גם אם הוא… אבל באותו מאמץ כשהוא יגיד חבר'ה, אני עשיתי תשובה… כן. גם את זה לא יקבלו ממנו בכזאת קלות. זה צריך להוכיח. לא אמרתי בקלות. מי אמר בקלות? למה בקלות? אבל אם השתכנעו שהוא עשה תשובה… כי הדוגמאות שהרב הביא מהשולחן ערוך זה איזה גזלן שגם ככה לא נקבל את העדות שלו וישימו אותו בנידוי כמה זמן ואז אנחנו… לא נכון, אם עשה תשובה מקבלים את העדות שלו. אחרי… אבל מה הקריטריון שהוא עשה תשובה? לא שהוא אמר לבית דין חבר'ה עשיתי תשובה, קבלו אותי. לא, שרואים שהוא בעל תשובה אמיתי. אז כשהם יראו, כבר הוא קיבל את העונש, כי הוא כבר בנידוי איזה שהיא תקופה מסוימת. סליחה, לא, אם החליטו שהוא עשה תשובה אז הוא נפטר. אבל ההלכה צרופה, לא שתי צ'אפחות, זה לא יאללה. לא, זה בדיוק ככה. לא, זה לא ככה. ההלכה היא הלכה. לא, עובדה שהשולחן ערוך… כל הדוגמאות שהרב הביא מהשולחן ערוך שמקבלים אותו חזרה התשובה שלו, זה גזלן שראה בית דין שהוא חזר בתשובה. זה לא שהוא עמד לפני הבית דין ואמר להם חטאתי עויתי פשע קבלו אותי. נו ברור שלא. מדברים שרואים שהוא עשה תשובה. עכשיו אני חייב אחד שימות. הוא יעיד אחד עכשיו שהוא רצח, מישהו עכשיו יכחיש את העדות שלו, ודאי שהוא עשה תשובה אמיתית. מה? אחרי שהוא חזר? לא, אבל יותר מזה… והגזלן הזה, יותר מזה, הגזלן הזה שגזל הוא חייב מלקות. על גזל חייבים מלקות. לא לא, אין מלקות. לא, רק השיב את הגזלה. מה? משלם את התשלומין. נניח שהוא עשה… אכל חזיר בעדים. הוא חייב מלקות ונפסל לעדות. עכשיו, מה שקורה אם בית הדין החליט שהוא חזר בתשובה, הוא יקבל מלקות ויהיה כשר לעדות. בדיוק. שיקבל מלקות. כן, יקבל מלקות, יהיה כשר לעדות. יקבל את העונש מה שנקרא. נכון. הוא שילם את חובו והנזק כולו לא כזה גדול. שילם את חובו, זה דיון אחר אגב. יש שאלה גדולה ברמב"ם ובשולחן ערוך, יכול להיות שמלקות יכול להועיל להחזיר אותו לכשרות אפילו בלי תשובה. זה שאלה תלוי מתי, תלוי איך, כי הוא שילם את חובו לחברה. אבל זה שאלה אחרת. הרמב"ם בעצמו אבל הנה הרמב"ם כותב אם הדור פרוץ והוא אכל חזיר אז יוציאו אותו להורג. טוב, זה סתם, זה טכני, בסדר, זה מקרים חריגים. בית המשפט מכיר עונשים שלא מן הדין. אני מדבר עכשיו על הדין עצמו. אז מה שאני רוצה בעצם לומר זה שאמרתי מהטשבינר שאמר שיש הבדל בין השאלה אם אתה בא לחייב אותו או לפטור אותו, אז אמרתי אני לא חושב שדיינים היו עושים את החילוק הזה בשביל להרוג מישהו. זאת אומרת עם כל הכבוד לחילוק הלמדני הזה שהוא נכון במישור הלמדני, ועדיין אם יש לך חמישים אחוזים הוא פטור אתה לא הורג אותו. נכון חובת הראיה היא עליו. בסדר, אז אני בספק. בסדר, גם בספק אם אני צריך להיות בוודאי אז אתה צודק. הוא לא הוכיח לי, אבל בשביל לפטור אותו מספיק שאני אהיה בספק. וזה שאני בספק אז לא צריך שהוא יוכיח לי שאני בספק, אני בספק. הוא צריך להוכיח לי שצד אחד של הספק נכון, אבל פה לא צריך להוכיח שצד נכון, מספיק שאני אהיה בספק בשביל לא להרוג אותו. סתם אני אומר בן אדם שעומד, זה ההבדל בין דיון בבית מדרש, זה מה שכתבתי שם ההבדל בין דיון בבית מדרש לבין בן אדם שצריך לעשות את זה. שיושב בבית המדרש יש לך חילוקים זה הכל מבריק, נהדר, באמת פלפולי דאורייתא. וזה כמו פשר למשפטים ושופט. בדיוק. אבל בן אדם שצריך עכשיו להורות להוציא את הנאשם הזה להורג, בן אדם כזה כשהוא אומר אני בספק חמישים אחוזים הוא עשה תשובה רק בגלל שאני לא יודע אז תהרגו אותו? לא יעשה דבר כזה. פשוט לא יקרה. לא יקרה ובצדק זה לא יקרה. אז את הדוגמה לזה הבאתי מהעדים הזוממים כשיש שני אחים שהזימו שני עדים על רצח. אז אמרתי שם ברור שהעדים המוזמים לא נעשה בהם כאשר זמם כי מי שהעיד עליהם וחייב אותם מיתה היו שני אחים ועל פי התורה לא יקבל עדותם, זה ברור. אבל גם את הרוצח לא נהרוג. למה? הרי את העדים האחרונים לא שמענו כי זה גזירת הכתוב לא לקבל אותם, אז העדים הראשונים נשארו בתוקף והם העידו שהוא רצח. נכון, אבל הוא לא רצח. העובדה היא שהוא לא רצח. אז גזירת הכתוב אני לא מקבל את העדות, אבל אתה לא יכול להרוג מישהו שעובדתית השתכנעת שהוא לא רצח או לפחות יש לך ספק משמעותי בזה שהוא רצח. אתה לא יכול להרוג אותו, אין דבר כזה. עכשיו כל אחד ששאלתי מבין הלמדנים שסביבי אמר וודאי יהרגו אותו. אמרתי מה אתם נורמליים? כל מי שדיברתי איתו. מתאים להרצאה שלך על מדינת הלכה. שמה? במדינת הלכה יהרגו אותו. לא, לא, לא. הוא מדבר עכשיו, הוא מדבר על מדינת הלכה. הפוך. הפוך. בהלכה לא יהרגו אותו. במדינת הלכה לא יהרגו אותו. במדינת הלכה כשבאמת יצטרכו ליישם את זה ולא יתפלפלו על הכורסאות אז לא יעשו את זה, ברור שלא. היום אנחנו יכולים להגות ולהגיד כי אף אחד במילא לא עושה עם זה שום דבר. אז יש לך חילוק כזה וחילוק כזה והכל מאוד הגיוני ונכון אבל הפרקטיקה יותר חזקה מכל הדברים האלה ובצדק אגב, טוב שכך. לא חולשה? אה? לא חולשה? לא הבנתי. לא חולשה? לא לא מה פתאום? זה אחד הדברים שכשיתבגרתי אז זה קרה פעם, יש כאלה שאומרים שלא, לא יודע. אבל בהתחלה נורא זלזלתי בהלכה למעשה, כי הלכה למעשה זה כזה לא בנוי כמו שצריך, אתה רואה איך עושים שיקולים קצת לפה קצת לשם כי זה הגיוני לא הגיוני מידתיות לא מידתיות. מה זה מעניין? יש ניתוח יש חילוקים תעשה את העבודה כמו שצריך מה זה המשחקים האלה הבעל-ביתיות הזאת? יש רב חיים? אה? יש רב חיים? כן, בדיוק. אז באיזשהו שלב פתאום ראיתי שזה כל כך ילדותי, זאת אומרת השיקולים הבעל-ביתיים האלה יש מאחוריהם המון היגיון. והחילוקים הלמדניים האלה וזה כבודם במקומם מונח, אני לא מזלזל בהם, אני חי מהם, אני מזדהה איתם, אבל זה רק תשתית לעניין. אחרי זה צריך גם להיכנס השכל הישר, דיברנו על זה פעם, הבאתי אני חושב את הדוגמה הזאת של הבעל תשובה שליוויתי אותו. שם נפל לי האסימון הזה שהוא גר באיזה קהילה חרדית קטנה, וכדרכן של קהילות קטנות הן יהיו יותר פרומיות מאשר עיר. בעיר אתה יכול להיות חריג קצת וזה לא נורא, אם חרדית מאוד כמו בני ברק או שכונות גדולות של ירושלים, אבל בקהילות קטנות לפעמים קהילות חרדיות קטנות הן יותר נוקשות, יותר פרומיות. אז באו אליו כל מיני חברה עם כל מיני שיגונות, הוא רכב על אופניים אומרים לו זה פסטנישט, זאת אומרת אברך לא עושה דברים כאלה. הוא הלך עם תיק של סטודנט על הגב כזה, הוא היה סטודנט, אז אברך לא הולך עם דברים כאלה, תלך עם שקית ניילון כזאת ביד. שקית של קופת חולים. השם שלו היה לו איזה שם ישראלי כזה אז אמרו לו תחליף מרדכי יצחק לא שמות כאלה לא דברים כאלה זה לא מתאים. אז הוא התלונן אליי הוא אומר לי תשמע הוא לא מבין מה מה רוצים ממנו כאילו מה החבר'ה המשוגעים האלה מה הולך שמה. אז ככה תוך כדי השיחה אני זוכר שאז נפל לי האסימון אחרי זה כבר כתבתי על זה יותר מפעם אחת שיש משהו בהתנהלות של החברה החרדית שהוא מאוד בעייתי כי חז"ל אומרים לנו שתקנה או גזירה שלא פשטה ברוב הציבור היא בטלה. בדרך כלל כאן אני חוזר לשאלת החולשה אנשים בדרך כלל מבינים את זה כאיזשהו חולשה זאת אומרת צריך להתפשר עם המציאות מה לעשות זה ככה היה נכון באמת אבל צריך להתפשר עם המציאות ובמציאות אנשים חלשים מדי לא עובד אז צריך להתחשב בהם ולכן הגזירה בטלה. אני טוען שזה לא נכון אם הגזירה בטלה או לא פשטה זה אינדיקציה על זה שהיא לא נכונה. והלמדנים שקבעו או הבית הדין שקבעו את הגזירה או את התקנה הזאת קיבלו פידבק מהרחוב שהראה להם שהם מדברים שטויות. פוק חזי כן פוק חזי. זה רק על גזירות ותקנות זה לא על דברים שלא גזירות ותקנות. מה זה משנה אם זה גזירה ותקנות או לא? כל דבר כל דבר שנוצר בבית דין או בבית המדרש באיזשהו מקום שהוא לא בקשר עם הרחוב צריך פידבק מהרחוב. יש משהו ברחוב יש את הזלזול בשכל הבעל-בתי שיש בו משהו בזלזול הזה אבל מצד שני יש משהו בשכל הבעל-בתי שהוא מאוד נחוץ כדי לאזן את הלמדנות האנליטיות הלמדנית הזאת שיכולה להוביל אותך לכל מיני מסקנות שאתה ברור לכל בר דעת. בני לאו פעם כתב ראיתי שאחת הבעיות של הדור שלנו זה שההנהגה לא נמצאת אצל רבנים אלא אצל ראשי ישיבה. נגיד המנהיגים הגדולים הפוליטיים אלה שמקבלים את ההחלטות זה ראשי ישיבה מאז הרב שך כן הראש ישיבה ולא הרבנים. מה ההבדל? רבנים ראשי ישיבה מתמודדים כל הזמן עם ילדים בני שמונה עשרה והם מבריקים הכל ותוקפים אותם ולא נותנים להם ראשי ישיבה כן ראשי ישיבה לא רבנים ראשי ישיבה כן ובודקים אותם אם זה עקבי ומציגים טיעון מבריק אתה צריך להיות מוכשר בשביל להתמודד עם החבר'ה האלה זה לא חבר'ה לא קלים בישיבות הטובות בוודאי. אבל אתה לא מתמודד עם זה שזה סתם מה שאתה אומר לא מחזיק מים. אף אחד לא יגיד לו את זה מה שיגידו לו זה תראה יש סתירה בין מה שאמרת שם למה שאמרת פה ויש לי קושיה משם וקושיה מפה וזה עושה חילוק נהדר וכולם יתמוגגו מנחת כי זה מבריק אבל הוא מדבר שטויות. עכשיו את זה בן אדם מבוגר צריך להגיד לו זאת אומרת רב מתמודד עם אנשים מבוגרים אנשים שיש להם השכלה ויודעים לחשוב ויש להם כבר ניסיון חיים זה לא ילדים בני שמונה עשרה עשרים שבודקים אותו על הלוגיקה. אומר לו תשמע מה שאתה אומר לא עושה שכל זה הכל לך הביתה תעשה שיעורי בית זה לא מצאנו סתירה בדבריך והחילוק שלך הוא נהדר הכל בסדר אני אברך עליו אחרי זה ברכת התורה אבל זה לא אמיתי אתה לא יכול לעבוד עם הדברים האלה בפרקטיקה. יש משהו בשכל הבעל-בתי עם כל הבוז שרוחשים לו בישיבות או בבית המדרש שהוא מאוד נחוץ כדי לאזן את הניסיון כן נכון. הניסיון והתיאוריה בדיוק זה בהנדסה לגמרי יום יום כן נכון. לא לנסוע באופניים הוא הולך עם שקית זה השכל הבעל-בתי כי זה לא נובע משום אף אחד לא הוציא משום סוגיה שאסור לנסוע באופניים. לא לא לא עשיתי השוואה אני מביא עוד דוגמה לזה שמה שקורה אני חוזר עכשיו לאופניים ולשקית. הטענה היא שברגע שנוצרת איזושהי נורמה בעולם חרדי היא נבחנת מול אברכים ובחורי ישיבה היא לא נבחנת מול הבן אדם ברחוב וככה יכולות להיווצר כל מיני נורמות מטורפות כאלה של לסחוב עם שקית ניילון ולא עם זה או להחליף את השם כל מיני דברים שאין להם שחר כמובן אבל כיוון שהם נכנסים ואנשים פתאום תופסים שיש בזה איזשהו סוג של יראת שמיים אני לא עושה אנלוגיה מלאה לקודם אני מראה את העיקרון. עכשיו באופן עקרוני זה היה צריך לקבל פידבק מהעם שבשדות זאת אומרת האדם ברחוב היה אומר לך תשמע תפסיק לבלבל ת'מוח זה שטויות בן אדם נורמלי מבוגר. עכשיו מה קורה בבני ברק או בחברה חרדית אם מישהו יגיד דבר כזה אז הוא לא ירא שמיים אנחנו לא משגיחים בבעל-בתי הם לא נחשבים אצלנו אנחנו מתחשבים בעוילם לא בעולם זאת אומרת מקשיבים לעוילם אבל לא העולם. העולם זה סתם אנשים העוילם זה יושבי בית המדרש ומה שקורה כתוצאה מזה שההחלטות מתגבשות ומתקבלות בתוך בית מדרש בעצם בין תאורטיקנים אוקיי שכמובן גם מוכנים ליישם את זה אבל בסופו של דבר זה בין תאורטיקנים והם לא מקבלים את הפידבק הזה של האדם הפשוט השכל הישר שאומר משהו פה לא הגיוני כן בדיוק הם בנו ציבור שלם. הם בנו ציבור שלם שכולו תאורטיקן, ומי שלא כזה, דעתו לא נספרת. עכשיו, זה טעות כי הם תופסים שזה כניעה לחולשה להקשיב לביקורת הזאת של הבעל הבוס, כן, של מי שבחוץ. בעוד שאני חושב שזה הפוך בדיוק, זאת אומרת להקשיב לביקורת שלו זה לקבל תיקון של שכל ישר למבנים האינטלקטואליים שאתה בונה בבית המדרש. ואם חסר לך הדבר הזה אז אתה מגיע למסקנות בעייתיות. המסקנות שלך הן בעייתיות. זה לא שאתה לא צריך להתפשר, להיפך אתה הולך על הנכון ביותר, על הלכתחילה. לא, אתה הולך על משהו לא נכון. אם משהו לא מתאים לציבור, אז לא נכון לעשות אותו גם בבית המדרש באופן עקרוני כמחייב. עוד פעם, יכול לבוא כל אחד ולהחליט שבשבילו הוא עושה בעל מעלה יתרה, אז הוא בכל זאת עושה דברים. יש עניין לעשות דברים מעבר לסטנדרט המחייב, אבל וודאי לא לקבוע משהו כנורמה מחייבת כשהוא לא מחזיק מים, השכל הישר שולל אותו. אז גם בהקשר הזה הרבה פעמים הקביעות והחילוקים האלה יכולים להיאמר בבית המדרש. אבל בחיים, היופי הזה של הפסיקה הלכה למעשה זה משהו שגיליתי מאוד מאוחר. זאת אומרת, שיש בזה המון הדרך איך לשלב את זה עם החשיבה הבית מדרשית, לא להחליף את זה, לא להגיד טוב, זורקים את הכל לפח, עכשיו אנחנו נחשוב מה שהבטן אומרת, אלא לתת ביקורת לשכל המנתח באמצעות השכל הבעל-בתי. לא זוכר מי סיפר על איזה ראש ישיבה ששלח שאלה בהלכה לרב העיר, ואמר לו אבל אל תכתוב לי ואל תביא לי נימוקים כי אני אוכל את כולם. רב חיים שלח לרב יצחק אלחנן. אגב, רב חיים היה רב עיר. רב חיים היה רב עיר, הוא היה הרב של בריסק. והוא התנהג כמו למדן למרות שהוא היה רב. זאת אומרת, שלח שאלה לרב ואמר לו בלי נימוקים. טוב, בכל אופן, אז אני חוזר לענייננו. הטענה של החיד"א שבית דין לא יכולים לדעת מה בליבו של האדם היא טענה בעייתית. טענה בעייתית כי לפחות בדיני ספקות וודאי, אני אומר, דיינים, לא בבית המדרש, דיינים לא יוציאו להורג דבר כזה אם הם היו בספק אם באמת תשובה באמת פוטרת וכל הבעיה היא רק שאני לא יודע אם הוא עשה תשובה או לא. לכן אני אומר, לכאורה צריך להיות שהאמת היא שתשובה לא פוטרת אפילו אם אני כן יודע. אז בסדר, אז זה מה שההלכה אומרת. אבל אם האמת הייתה שתשובה כן פוטרת, כל הנקודה היא רק שאני לא יודע אם הוא עשה תשובה או לא, אני לא חושב שזה הסבר מספק. עכשיו הנודע ביהודה שואל את אותה שאלה. שם יש תשובה מאוד מעניינת של הנודע ביהודה, פעם לפני הרבה שנים למדנו את זה פה כשדיברנו על שו"תים, הייתה שנה שעסקנו בשו"תים. אז קראנו את התשובה הזאת, זה אורח חיים סימן ל"ה. יש שמה איזה חתן שהתברר שניאף עם חמותו. ועכשיו הוא שואל האם הוא צריך לגלות לחמיו, לגלות לחמיו שהוא ניאף עם אשתו. בקיצור בלאגן נוראי שם, לא משנה. אז השאלה האם צריך לגלות לו, נכנסים לכל מיני דיונים. בין היתר הנודע ביהודה מדבר שמה על השאלה שלנו, האם תשובה מועילה לפטור מעונש. אז אומר אלא, ותדע הרי זה בלתי ספק שהתשובה מכפרת כפרה גמורה, ודבר זה מפורסם בתורה ונביאים וכתובים ובשני תלמודים ובכל המדרשים, והנביא אומר ובשוב רשע מרשעתו כל חטאתיו אשר חטא לא תזכרנה לו. וגם זה אין ספק בו בזמן שהסנהדרין היה נוהג אם עבר על חייבי מיתות בית דין אחר התראה, אף אם שהו עדים ולא באו לבית דין שנים רבות, ובין כך עשה זה תשובה והרבה סיגופים ותעניות לאין מספר יותר ויותר מתשובת המשקל הנזכר ברוקח. ספר הרוקח מביא תשובות המשקל, איזה סיגופים צריך לעשות על כל עבירה. ושוב אחר כל התשובה באו עדים לבית דין והעידו, הא וודאי שאין הבית דין משגיחים על תשובתו ושורפים וסוקלין לפי עונש החטא. למרות שברור שתשובה מכפרת לגמרי והופכת אותך לנקי, באותה מידה ברור שהיא לא מועילה לפטור מעונש בית דין. והדבר ייפלא, אומר הנודע ביהודה, כיוון שוודאי שהתשובה הועילה וכבר סר עוונו וחטאתו נתכפרה, למה יומת? ונקי וצדיק אל תהרוג כתיב. ובדין יהרג, ובריש אלו הלוקים חייבי מיתות עשה תשובה אין בית דין מוחלין לו, זה הגמרא שהבאתי קודם. אלא וודאי גזירת הכתוב הוא, אומר הנודע ביהודה, שאלמלא כן בטלו עונשי תורה בכללם. הטענה של חזיקיה. ואין אדם שיומת בבית דין כי יאמר חטאתי והנני שב. כל בן אדם שחטא, אומר נכון חטאתי אבל עכשיו שבתי, אז יפטרו אותו, אז בעצם יש לך מסלול ירוק, אתה יכול לרצוח, אתה יכול לחלל שבת, לעשות בעדים ובהתראה. הכל בסדר. תעשה את זה, אחרי זה תודיע בבית דין שעשית תשובה ותיפטר. וכיוון שהקדוש ברוך הוא רצה ליתן עונש מיתה על קצת עוונות כדי שיתירא האדם מלעבור, אלמנט ההרתעה, לכן נחוץ שלא תועיל תשובה להציל ממיתת בית דין. לכן אומר לנו הנודע ביהודה, אי אפשר שתשובה תועיל להציל ממיתת בית דין. עוד פעם, ההנחה הבסיסית היא שתשובה כן הייתה אמורה להועיל. זה לא שיש פה משהו מהותי, אלא מה? העונש מתרוקן מתוכן אם אנחנו נקבל תשובה כדי לפטור ממיתת בית דין, כי אז בעצם יוצא שכל אחד ייפטר הרי ויגיד שהוא שב בתשובה, לפחות ספק יש לך, וכיוון שכך אז אתה לא יכול, אתה פוטר אותו. ואז הוא אחרי זה הוא ממשיך בדיון שלו. זה מה שנוגע לענייננו. אז זה האפשרות השנייה. כאן גם כן יש מקום קצת להעיר, מה ששמואל נדמה לי העיר קודם. יש דרכים אחרות לפטור בן אדם, זאת אומרת להרתיע, סליחה. אפשר להרתיע אותו, סתם תן מלקות, לא מיתה, או תכניס אותו לכיפה. אבל מצד והצילו העדה לפטור אותו מעונש בית דין, אז יכולת לפטור אותו מעונש בית דין גם בגלל התשובה. אם ההנחה עוד פעם שתשובה כשלעצמה מעיקר דין כן הייתה אמורה לפטור, כל הבעיה זה רק ההרתעה, אז תעשה את מה שאתה צריך מבחינת ההרתעה. אבל זה היה צריך להיות משהו שהוא לא מן הדין. לא משהו שהוא מן הדין. בית דין אם יראה שהשעה צריכה אז הוא יענוש בכל זאת, כי זה לא מן הדין. אבל ברמה העקרונית זה לא הדבר המחייב. יש סיפור של שמעון בן שטח, יש שמה עם עדים שחזרו בהם, העידו על הבן שלו וחזרו בהם והתברר שהבן בכלל לא חטא והוא התחייב מיתה והרגו אותו. סיפור סוקרטי, אנו שהוא אומר כן כן תהרוג אותי כי העדים אמרו עליי למרות שאני לא, ממש סיפור סוקרטי כזה. אבל אני חושב שהסיפור הזה הוא לא לא באמת מה שצריך לעשות אלא שם באמת הוא ראה שהשעה צריכה והיה צריך לחזק את העניין. אמר כן, אם הוכח בבית דין שעשיתי את המעשה הזה אז צריך להרוג אותי כדי שהציבור יידע, כמו שהתוספות מביא את המדרש הזה בבבא בתרא, את המדרש הזה על המקושש, שהמקושש בעצם רצה להראות לעם ישראל שנענשים במיתה על חילול שבת ולכן הוא קושש בשבת. בעצם הוא לא באמת רצה לקושש, הוא היה צדיק, ואז התוספות שואל אז למה הרגו אותו? הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. כן, בדיוק. כי הוא עשה בעצם הוא קושש לא בשביל הזרדים אלא בשביל להראות. וגם התוספות האלו שם בבבא בתרא, הרי ברור שבית דין לא ידע את זה. הוא לא אמר לבית דין אני קוששתי כדי להראות לעם ישראל כי אז הוא היה מפספס את כל העניין. אז בית דין לא ידע שהוא קושש בגלל זה, הוא שיחק את העבריין, איזה מין קושיה זאת. בכל אופן, אז הטענה היא במקום שהשעה צריכה זה יכול להיות שבית דין יהרוג, אבל לקבוע את זה כסטנדרט ההלכתי הקבוע זה עדיין נראה לי קשה אם באמת מקבלים את ההנחה הבסיסית שתשובה אמיתית פוטרת מעונש בית דין, שזה גם הנודע ביהודה מסכים. זה לא בטוח שהוא מסכים. אני כשהרב הקריא אותו הבנתי שהוא מתכוון שזה אינדיקציה לזה שזה לא עובד. אבל לא בגלל שהסיבה היא הרתעה. אחרת עונשי תורה לא היו מתקיימים, זה שהתורה רצתה להעניש כיוון שיש את ההרתעה, הוא מדבר על הרתעה. הוא מדבר על זה ב… לא יודע, נראה לי דחוק. הוא מדבר על ההרתעה, הוא אומר לא תושג ההרתעה, פשוט זה הטיעון שלו. אני אומר אבל בואו נסתכל רגע עכשיו, נתקדם צעד אחד הלאה. אני כבר אגיד את מה שאני אומר. זאת אומרת, אני חושב שיש גם מהר"ל, עוד רגע נראה אם אנחנו נספיק גם לראות אותו. המהר"ל טוען שמעיקר דין תשובה לא מועילה לעונשי בית דין. זאת אומרת יש לו שם שני הסברים למה, אבל הוא טוען פשוט נגד הנחת היסוד של החיד"א והנודע ביהודה. אני רוצה לטעון בעקבות כל המהלך שראינו בשיעורים הקודמים שהתשובה, אם עשית את התשובה המהותית, את התשובה הגדולה, אז היא תועיל לפטור מעונש בית דין גם. אם עשית את התשובה הטכנית, עם ארבעת השלבים, חרטה, עזיבת החטא, קבלה לעתיד לבוא ווידוי דברים, אז זה לא יועיל. זאת אומרת כל מה שנאמר שתשובה לא מועילה לפטור מעונש בית דין זה התשובה הרגילה, התשובה שמדברים עליה בהלכות תשובה. אבל התשובה המהותית אם בן אדם באמת התהפך, אף אחד לא יהרוג אותו, וזה מועיל מעונש בית דין. עכשיו אני אציג את זה בתור קושיה על הנודע ביהודה. הנודע ביהודה בעצם אומר שאם אנחנו נפתור את בעל התשובה מעונשי בית דין אז רוקנו מתוכן את עונשי בית דין כי כל אחד שעשה התחייב עונש מיתה או מלקות אז הוא יגיד עשיתי תשובה ולפחות מחמת הספק אנחנו נפתור אותו. אם אני באמת אומר וזה מה שהקשיתי על החיד"א שבית דין יבדוק אם הוא באמת עשה תשובה. מה הבעיה? אם הוא עשה תשובה אמיתית אז תפטור אותו ואם לא אז לא אז לא מישהו שבא ואומר עשיתי תשובה בשביל להיפטר מעונש אלא הוא באמת עשה תשובה. נו בסדר גמור אז אם הוא באמת עשה תשובה באמת תפטור אותו. אם הוא לא עשה תשובה אז יהיה עונש אז תטיל עונש אם הוא רק משקר או לא עשה תשובה מהותית מלאה. אבל אם בית דין יכול לבדוק אותו אז שיבדוק אותו ויחליט אם הוא עשה תשובה או לא ואם אכן הוא מגיע למסקנה שעשה תשובה וראינו שבית דין הרי יכול לעשות את זה לקבוע שאדם עשה תשובה אמיתית לעניין כשרות לעדות וכדומה אז גם פה שיפטור אותו מעונש. ואז הנודע ביהודה שוב פעם בעצם למרות שהוא הולך בכיוון אחר הוא מניח את ההנחה של החיד"א שבית דין כנראה לא יכול לדעת לאשורו אם הבן אדם עשה תשובה או לא עשה תשובה כי אם הבן אדם יכול היה לדעת אני חושב שהקושיא שלו לא קושיא. אם הוא עשה תשובה אמיתית אז בית הדין באמת יכול לפטור אותו וזה לא נכון שכל אחד יכול לבוא ולהגיד עשיתי תשובה אם יגיד עשיתי תשובה זה לא מספיק הוא צריך לשכנע את הבית דין שהוא באמת בעל תשובה אמיתי. הנודע ביהודה כנראה מבין שאי אפשר בית דין לא יכול לקבוע את הדבר הזה כמו החיד"א אבל אני אומר זה קשה זה קשה מכל המקומות שראינו ולכן בעצם אני רוצה לטעון שהשאלה של הנודע ביהודה לא קשה והטענה היא שתשובה אמיתית באמת מועילה. תשובה טכנית התשובה הטכנית לא מועילה לפטור מעונשי בית דין היא מתקבלת בדיני שמיים זה לפנים משורת הדין אבל היא לא היא לא פוטרת מעונשי מעונשי בית דין ואז הקושי של הנודע ביהודה לא עולה למה כי אין מה להגיד טוב אז כל אחד שעשה עבירה יבוא לבית דין יגיד שבתי וייפטר לא נכון הוא לא ייפטר רק אם באמת זה כמו אין טעם לפסול לעדות כי כל אחד שפסלת אותו לעדות יגיד שבתי והוא יהיה כשר לעדות. הוא לא יהיה כשר לעדות רק אם בית הדין יבדוק השלוש שנים שדיברנו קודם או לא משנה כמה רואים שהוא באמת מתנהל בצורה אחרת והוא עשה תשובה אמיתית והוא לא מלווה בריבית אפילו לגוי כי הם מתרחקים אפילו בדברים שהם מותרים אז הוא בעל תשובה אמיתי במצב כזה באמת נפטור אותו מעונש ומה הבעיה בזה זה לא מרוקן את העונש מתוכן הפוך ככה העונש משיג את מטרתו הרי מה יותר טוב מאשר שהעונש הצליח להביא את האדם לשוב. אך ברקע כמובן יש תמיד את האיום שהעונש יופעל אם לא נשתכנע שאתה בעל תשובה אמיתי. אבל אין עד עכשיו אין שום מקור שאומר שיש סיטואציה כזאת שהשתכנעת אין שום מקור. לא אז אני בשלב בשלב זה בשלב זה אני מדבר על כל המקורות אומרים שזה לא מועיל. כן אבל בית דין יכול לקבוע. כן אבל בית דין יכול לקבוע וכל המקורות אומרים שבכל זאת בבית דין זה לא פוטר. עכשיו אני שואל למה. אז אני אומר מה שאומר הנודע ביהודה לא הגיוני ומה שאומר החיד"א גם לא הגיוני ולכן אני רוצה להציע הצעה אחרת אני טוען שכל המקורות האלה הם דיברו על תשובה קטנה ותשובה גדולה זה כן מועיל. עוד רגע אני אוכיח. יש מקור כזה? כן זהו זה מה שאני מחפש. מתי ניתן לו עכשיו את המלקות ונחכה הרב מתי אנחנו נשתכנע שהוא עשה תשובה טכנית אני שואל טכנית עכשיו הוא גמר את המשפט הוא מגיע לו מלקות. כן נהרוג אותו גם לא רק ניתן לו מלקות. אז מתי נשתכנע? לא יודע אם הוא עשה תשובה שיגיד שעשה תשובה ונבדוק. אבל איך נבדוק כמה זמן איזה חסר השלב הזה. אם הוא בא ואומר אני בעל תשובה אמיתי אמיתי וכל אחד שמוציאים אותו להורג מתחנן על נפשו אתה רואה את החרטה אתה אומר הוא בטוח בעל תשובה. נחכה עד שנשתכנע שזאת תשובה אמיתית ונפטור אותו זה הכל. כמה שבית דין צריך צריך חודש שבוע שנה כמה שבית דין צריך. בסדר מה בעיה לא להרוג אותו? אבל אם אנחנו משתכנעים שזה לא רציני אז לא אז נהרוג אותו או נלקה אותו. בוא נלך למסלול ההפוך אם השתכנעו שהתשובה היא לא אמיתית אז עכשיו בגנב אתה אומר אחרי כמה שנים כן מחזירים אותו למרות שזה תשובה לא אמיתית מי יודע. נכון מה השאלה? כן זה נשמע הגיוני למה לא? לא יודע כי תשובה לא אמיתית כי בית הדין אומרים לו תשמע אנחנו יודעים שהתשובה שלך לא אמיתית. אבל לגבי גנב ורשע אז צריך להבין בגנב ורשע אמרתי שברמב"ם משתמע שחייבי מלכויות נגיד שהם רשעים והיה אם בין הכות הרשע אז אם מישהו חייב מלקות הוא רשע ופסול לעדות. אם הוא לקה אפילו בלי תשובה הוא חוזר לכשרות. שאלה למה. אז הקצות כותב לא על זה אבל הקצות טוען שרשע דחמס יש שני סוגי רשעים שפסולים לעדות רשע דחמס ורשע שחייב מלקות או מיתה שחייב עונש רשע דחמס זה גזלן או מזיק או משהו כזה. מה הקצות טוען שיש הבדל ביניהם רשע דחמס הוא חשוד לשקר הוא פסול בגלל חשד לשקר רשע של של חיוב מלקות הוא פסול מגזירת הכתוב פסול הגוף זה לא חשד שקר. עכשיו אם זה כך אז בהחלט ייתכן שברגע שהוא לקה סר פסול הגוף. למה? כי למה באמת פסלו את הרשע? נדמה לי שזה ההסבר הסביר ביותר למרות שגזירת הכתוב גזירת הכתוב זה בגלל שזה לא חשד שקר משהו שהוא אומר יכול להיות שזה אמיתי אבל למה אני פוסל אותו? יותר מזה, אני לא מוכן לתת לו מעמד. זאת אומרת, בוא תחשבו, בנאדם שהוא לא יודע מה, זולל חזירים לתיאבון יומם ולילה, סוחר חזיר גדול, מוכר לכולם. בסדר? עכשיו הוא מגיע לבית דין, הוא מעיד שפלוני חילל שבת, ואנחנו הורגים את מחלל השבת על סמך דיבורו. עכשיו עוד פעם, הוא מדבר אמת, אני לא אומר שהוא חשוד לשקר. על אמת הוא מקפיד. אבל אתם מבינים איזה מעמד הדבר הזה נותן לבנאדם? על סמך דיבורו הרגו אדם. זאת אומרת, קיבלו את העדות שלו, בית דין התייחס בכבוד למה שהוא אמר והתנהג על פיו, זאת אומרת הכריע על פיו. התורה לא מוכנה שיתנו מעמד כזה לעבריינים. עכשיו, במקום שהעבריין לקה, זה מה שאומרים היום שהוא שילם את חובו לחברה. כיוון שהוא שילם את חובו לחברה, אז מבחינת הנראות החברתית, הוא בסדר, הוא כבר נענש. מכאן ואילך אנחנו יכולים לקבל את עדותו, כי ההנחה היא שמה שהוא אומר זה אמת. אז לכן זה מתנהל כמו סנקציה, זה שאני לא נותן לו הכשרות לעדות הופכת כאילו לסוג של עונש. זה לא עונש אלא חינוך ציבורי, אבל זה כמו עונש. וזה עד כל עוד הוא לא נענש. ברגע שהוא נענש, אז גמרנו, חזר להיות אזרח מן השורה. תשובה הוא לא עשה והקדוש ברוך הוא לא יסלח לו, בסדר. אבל כשרות לעדות נקבעת לפי השאלה אם אתה נתפס כרשע ציבורי. והציבור מבחינתו אם שילמת את חובך לחברה, אז בסדר, אז מבינים שחזרת להיות אזרח תקני גם אם לא עשית תשובה. בסדר? חזרת ל… נענשת על זה, גמרנו. אז אין בעיה. כל עוד שלא נענשת, אז אתה בעצם נפסל לעדות. לכן אגב היום זה באמת בעייתי, כי היום אין בית דין שמלקה. זה אנחנו חוזרים לחידוש הסמיכה. אין בית דין שמלקה ואז יוצא שלרשעים אין דרך לחזור לכשרות. כל עוד הם לא לקו. אבל אם הם עשו תשובה, זה כן יחזיר אותם לכשרות אפילו אם הם לא לקו. מה נפקא מינה לכשרות? כשרות לעדות. חל עליהם שם רשע גם בלי בית דין? בטח. בית דין של היום גם יכול לקבוע שבן אדם רשע בעניינים שנוגעים להיום. כל מה שאמרת עכשיו זה הרי הקשית על החידה: איך אתם אומרים שבית דין לא יכול לקבוע? הנה עובדה בית דין קבע בגזלן. נו, הנה התירוץ. יש תשובה ציבורית, יש תשובה לא ציבורית, איך הציבור יתייחס? לא, התשובה הציבורית זה לא לקבוע שהוא בעל תשובה. התשובה הציבורית זה שילם את חובו לחברה, זה לא בעל תשובה. אני מדבר על דברים שבלב. בנאדם עשה תשובה, שמה בית דין קובע שבן אדם עשה תשובה. אמרתי, בשיטת הרמב"ם ספציפית על חייבי מלקות, יש דברים שהם צריכים תשובה. בחייבי מלקות לא צריך תשובה, מספיק שהוא לקה. אז זה דוגמה אחרת. קודם הבאתי ראיה לא מהתפיסה הזאת. מהתפיסה שצריך תשובה כדי לחזור לכשרות, או באותם עבירות שצריך תשובה. יש עבירות שצריך תשובה, יש עבירות שמספיק שלקית. אז מה, יש לנו שני מסלולים? כן. ואני ממשיך בעצם את הטענה שאמרתי לכל אורך הדרך, יש שני מסלולים של תשובה. יש את התשובה הקטנה ואת התשובה הגדולה. וגם בהקשר הזה של אם תשובה מועילה בעונשי… לפטור מעונשי בית דין, גם פה אני ממשיך את החילוק הזה. התשובה הקטנה לא מועילה, התשובה הגדולה כן מועילה. כי אם אדם התהפך אז הוא התהפך, הוא באמת אחר. אי אפשר להרוג בנאדם כזה. הוא בנאדם אחר. אותו טיעון שאמרתי לכל אורך הדרך, אני חוזר ואומר גם כאן. עכשיו אני אביא לכם כמה ראיות לדבר או אינדיקציות לדבר. זה כבר לא מופיע במאמר שם ב'יוסי', הנקודה הזאת. החילוק בין התשובה הגדולה לתשובה הקטנה גם לא מופיע שמה, ועכשיו הראיות שאני אביא, זה התחדש לי אחר כך. תוציאו מהדורת בתרא, תגידו לי. תראו, יש כלל שמודה בקנס פטור. כן? אם אדם בא והודה מיוזמתו שהוא עבר עבירה שמחייבת אותו בקנס, למשל הוא הודה שהוא גנב. אז זה מחייב אותו בקנס של כפל, או ארבעה וחמישה אם הוא טבח ומכר, אז הוא פטור מהקנס. את הממון כמובן הוא חייב. למה? כי הממון זה תשלום פיצויי. זאת אומרת, אתה הזקת למישהו, תחזיר את הכסף, לקחת ממנו, פגעת ברכוש שלו, תחזיר את המצב לקדמותו. אבל קנס זה תשלום עונשי. אז אם אתה מודה בקנס אתה פטור, זאת אומרת אתה לא חייב בעונש הזה של הקנס. למה באמת לא? שאלה מעניינת. אבל בוא נראה רגע דין נוסף. יש מחלוקת רב ושמואל בבבא קמא ובעוד מקומות, מה קורה עם מודה בקנס ואחר כך באו עדים. אני באתי והודיתי שגנבתי, ואחרי זה באו עדים ואמרו שגנבתי. אז ההודאה לא מספיקה כדי לחייב אותי בקנס, אבל עכשיו יש עדים. עזוב את ההודאה, ההודאה לא חייבה אותי בקנס, אבל עכשיו יש עדים. העדים אומרים שגנבתי. השאלה אם ההודאה לא פטרה אותו מהעדים. בדיוק, יפה מאוד. אז המחלוקת של רב ושמואל היא בדיוק בשאלה הזאת: מודה בקנס ואחר כך באו עדים, חייב או פטור. זה המחלוקת. להלכה אנחנו פוסקים שפטור. האחרונים מסבירים בכל מיני ניסוחים פורמליים עוד פעם בית מדרש למה הוא פטור, כי ההודאה לא רק שהיא לא מחייבת, ההודאה פוטרת. לא רק שהיא לא מחייבת. אז מסבירים למה. למה הודאה פוטרת? הודאה לכל היותר אין אדם משים עצמו רשע או משהו כזה, הודאה לא מספיקה כדי לחייב. אבל איפה מצאנו שהודאה פוטרת מעונש? למה היא פוטרת? אתה יודע שהוא הגנב, תן לו את הקנס של גנב, מה אז מה אם הוא הודה? הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, קיבלת את זה כמו שיש עדים, הוא גנב שישלם קנס, שישלם כפל. זאת התשובה? כן. אז עוד רגע נראה. אבל להלכה אנחנו פוסקים שמודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור. אז אני עוד פעם, הניסוחים של האחרונים זה או שההודאה היא פוטרת ולא רק שהיא לא מחייבת, אחרים אומרים שאם הוא הודה זה כאילו שהוא שילם את הקנס, יש בספרי יש עוד תירוץ, שאם הודה כאילו שילם את הקנס. עם הניסוח הראשון אני יותר מוכן ללכת איתו, כי בניסוח הראשון באמת נדמה לי שמתבקש וזה משהו שסיפרתי את זה פעם שהייתי עם הנחיתי איזה סמינר של רקאובר עם כל מיני משפטנים, איזה עורכי דין ושופטים שהוא עושה סופי שבוע כאלה, אז הוא עושה סדנאות שמה מרתוניות לאורך הסוף שבוע, ואני הנחיתי את אחת הסדנאות האלה. וכשלמדנו את הסוגיה הזאת, אז היה שמה איזה שהוא שופט שהיה ברור שהוא לא יודע ללמוד באמת, והוא אמר טוב סולחים לו, כאילו הוא הודה, הוא הודה סולחים לו, ולכן גם אם באו עדים אחר כך אז הוא פטור. אז בהתחלה ככה גחכתי לעצמי על התשובה הבעל-בתית הזאת, ואז אמרתי לעצמי רגע אמת שזאת תשובה נהדרת, זאת תשובה ממש יפה וזה הסבר נהדר, וזה גם מסביר היטב למה אם באו עדים אחר כך הוא עדיין פטור, כיוון שההודאה כמו שאומרים האחרונים היא פוטרת לא רק שלא מחייבת. למה באמת היא פוטרת? ההסבר הכי פשוט שבעולם, אם הוא בא ומודה מיוזמתו אז הוא עשה תשובה, אם הוא עשה תשובה אז הוא נפטר מהעונש. יש לי תירוץ אחר, כי כש אם הוא יודע שיבואו עדים, לא רגע רק מה אתה רוצה להשיג? אתה רוצה להשיג מקרה הפוך נכון? יש פה שני עונשים. הגמרא מביאה שיש שני עונשים, אני יודע אני מכיר, אני אומר אבל יש פה שני עונשים. עונש אחד זה הקנס ועונש אחד, גזלן אין לו כפל, למה? כי הוא אומר לך אני גנבתי, הוא לא צריך את ה רואים אותו, בסדר לא משנה, הוא אומר לך אני לוקח, זה לא משנה לי מה אתה אומר. וגנב אנחנו רוצים לעודד אותם להודות כך, זאת אומרת הקנס אם הוא הודה אז אנחנו בסך הכל רוצים להחזיר את הממון למישהו שהיה שלו בדיוק כמו בגזלן. אבל זה מעודד אותו להודות? ודאי שכן, כי עובדה כשהוא יודע שיבואו אז הוא אומר תשמע חבל לי בוא כדאי לי להודות עכשיו. לא רק כשהוא יודע שיבואו אז הוא באמת לא נפטר, ודאי שהוא לא יפטר כי אנחנו יודעים שאנחנו לא ננחם אותו, כי לא הודאה כשהוא יודע שיבואו כי אז כל גנב יגיד רק אם אני יודע שיבואו עדים אז אני אודה. אז זה בדיוק הנקודה, אם הוא לא יודע שיבואו אז למה לפטור אותו? הרי הוא לא יבוא להודות, זה לא יעודד אותו להודות, מה זה יעודד אותו להודות, הרי בדרך כלל לא יתפסו אותו. ודאי שיתפסו, זה כמו לכל האיסוף נשק הזה עכשיו, אנחנו בלי עונש תחזירו אז אנשים כן מחזירים. אבל אם אנחנו אם כל מי שיחזיר את זה ואנחנו נתן לו גם את העונש אין אחד שיחזיר. למה ברור, ומה זה קשור? אם הוא רוצה להודות בין כה וכה אתה אומר אתה מאפשר לו להודות, אבל זה כשלעצמו לא יעודד אותו להודות, גם ככה לא יתפסו אותו אם אין עדים. לא אבל הוא לא יודע עליהם. כשהוא יודע עליהם, להפך אם הגמרא הגמרא אומרת שאם הוא בא בגלל החשש מהעונש כדי להיפטר מהעונש אז לא פוטרים אותו. הגמרא אומרת שאם הוא שמע שהיו עדים ממשמשים ובאים לא אותו אני רוצה להודות, להפך אני רוצה שאנשים זאת אומרת שתדע לך שתיקח בחשבון שיכול להיות שראו אותך זאת אומרת, לא אבל הפוך הגמרא אומרת שאם באמת אני בא בגלל זה אז אני לא פטור. אני יודע שאני מסכים אני רק נו אז למה זה לא לעודד אותו בשביל להודות זה לא לעודד? אתה מה רוצה שלא יהיו גנבים נכון? זה מה שהגמרא רוצה שלא יהיו גנבים. לא לא לא רוצה שיודו, זאת אומרת זה לא שיודו אתה רוצה להוריד את הסיפור הזה שיהיו פחות גנבים אוקיי. לכן בגזלן שזה אותה לכאורה אותה בעיה, שמה אין את הכפל של הקנס, אצל גזלן אין כפל של קנס בניגוד לגנב שיש כפל של קנס. נכון אז מה מה? כי גנבים הם אני אומר אצל גנבים אם אתה שאתה נותן כפל קח בחשבון שהעונש שלך יהיה יותר חמור, אז אתה אומר אני רוצה לצמצם את התופעה אז אני אני נותן עונש יותר חמור אוקיי. אז למה אתה מוותר לו אם הוא בא ומודה? תן עונש יותר חמור כדי להרתיע את הגנבים הבאים. לא כי אם הבן אדם הודה הוא הפך להיות גזלן, זאת אומרת אם בא בלי שיש לו עדים. אז אם ככה זה דין מיוחד בגנב. ומה קורה עם עבריינים אחרים שהודו בקנס? מזיק. מזיק שהודה בפלגא ניזקא קנסא כן בשור שנגח, למה הוא פטור? הוא גם הפך לגזלן כשהוא הודה? זה דין מיוחד בגנב, אבל הדין הוא דין כללי בכל הקנסות, לא רק בגנב מול גזלן. בכל הקנסות אתה פטור כשאתה מודה. טוב, בוא אני רק רוצה להשלים את המהלך. והטענה היא בעצם שמודה בקנס ואחר כך באו עדים, מה שהוא פטור זה בגלל התשובה. הגמרא אומרת שמה שאם הוא היה שומע עדים שהיו ממשמשים ובאים והוא רץ להודות, אז הוא לא נפטר. למה? כי הוא הודה מחמת ביעתותא דעדים. זאת אומרת הוא בעצם הודה והוא מפחד מעדים. אז מה תכלס? הוא הודה וההודאה פוטרת. לא פורמליסטיקה. ההודאה פוטרת כשהיא מבטאת תשובה אמיתית. כשיש תשובה אתה נפטר מהעונש. כי אם אתה מודה ואתה שומע שיש עדים שעומדים להגיע, אז אתה לא בעל תשובה אמיתי, אז זה לא פוטר אותך. זה פשוט, הכי פשוט שיש. עכשיו אם זה כך, אז יש מקום להתלבט מה קורה עם מישהו שמודה לעבירה של מיתה ומלקות, לא בקנס. מישהו בא ומודה שהוא אכל חזיר, כן, בעבירה של מיתה ומלקות, מה אתם אומרים? אני טענתי כבר מזמן באיזה הערה באחד הפוסטים, טענתי שעל הזה על העד מדינה, בפוסט הזה על העד מדינה, בהערה שמה כתבתי שמסברא נראה לי שגם יהיה פטור. אותה סברא כמו מודה בקנס פטור. אם הודאה או תשובה פוטרת מעונש, התשובה אמורה לפטור מעונשים באופן כללי, לא רק בקנס. מה עם מיתה ומלקות? אבל זה צריך לבוא לידי ביטוי. רגע, אני אסביר. מודה בקנס יש מלא. מה עם? אני אגיד, זה גם כתוב. הגמרא במסכת מכות בדף ה', רש"י כותב, רש"י והר"ך כותבים דבר מאוד מוזר והתוספות מאוד תמה עליהם. שלא הבאתי את זה פה, וברש"י שם ובר"ך כתוב שאם בן אדם מודה בחיוב מיתה או מלקות הוא נפטר. כך הוא מסביר את הגמרא, וזה פשט הגמרא שם, מכות בדף ה' עמוד א'. תוספות, יש שם שני תוספותים בעמוד. התוספות העליון מקשה על רש"י, אמר מה זאת אומרת, לא מצאנו דבר כזה, והבאנו קודם את הראיה ממכות בדף י"ג. זה מכות בדף ה', מכות בדף י"ג זה המקור לזה שתשובה לא פוטרת מעונש בית דין. אבל רש"י והר"ך אומרים שכן, ויש שם עוד ראשונים, הבאתי פה בתוספות שאנץ משהו שמשתמע ממנו ככה. אבל תוספות אומר שזה לא, לא מצאנו דבר כזה. ורש"י אומר שכן, ואני חושב שזה הרחבה של העיקרון של מודה בקנס פטור. מודה בקנס פטור כי הוא בעל תשובה ולכן הוא נפטר מהעונש הכספי, ורש"י אומר שההודאה פוטרת אותך גם מעונש של מלקות ומיתה. למה? איך זה מתיישב? הרי רש"י עצמו ראינו בדף י"ג הרי אומר שהודאה לא פוטרת מעונש בית דין, שמונה דפים אחרי זה. אלא מה? הטענה שלי היא שזה התשובה המהותית וזו התשובה הקטנה. בתשובה הקטנה תשובה באמת לא פוטרת מעונש וזה כתוב בדף י"ג. בדף ה' מה שרש"י אומר זה תשובה מהותית. התשובה של רבי אלעזר בן דורדיא, התשובה של מקדש אישה על מנת שאני צדיק גמור, ששם שתוך כדי הרהור הוא יכול להפוך לצדיק גמור בלי כל השלבים של התשובה. למה? כי תשובה מהותית הופכת אותך, אתה מישהו אחר. ברגע שאתה מישהו אחר לא משחקים איתך במשחקים פורמליסטיים, כן יצאת ידי חובה, לא יצאת ידי חובה, עשית את השלבים הנחוצים, לא עשית את השלבים הנחוצים. התהפכת התהפכת, אתה מישהו אחר. מי יהרוג בן אדם שהוא בעל תשובה? נזכיר לכם את מה שאמרתי ברמב"ם, התחלנו הרי ברמב"ם שהבינוניים תלויים ועומדים בעשרת ימי תשובה. אם עשו תשובה מוטב, ואם לאו נחתמים למיתה. אז שואלים שמה למה רק תשובה מועילה? תעשה עוד מצוות שיטו את הכף לטובת הצד הזכות, למה רק תשובה מועילה? אז הבאתי שם שני הסברים, אחד מזה שתשובה מורידה את החטאים מהכף שכבר הייתה בראש השנה, והמצוות שתעשה עכשיו זה בשביל השנה הבאה, המאזן של שנה הבאה. והתשובה של רב חיים פרידלנדר, ההסבר של רב חיים פרידלנדר שאומר שתשובה משנה את הבן אדם. ברגע שתשובה משנה את הבן אדם אז הוא מישהו אחר, זה לא שאלה של כמה מצוות וכמה עבירות יש לו. הוא מישהו אחר, מה יש לדון את הבן אדם שהוא היה אם הוא עכשיו כבר בן אדם אחר. ואמרתי שזה מן הדין. תשובה זו מתקבלת מן הדין, זה לא חסד מיוחד, זה לא לפנים משורת הדין. המהר"ל שלא הספקתי לקרוא אותו פה אומר שלמה בית דין לא פוטר מעונש כשאדם עושה תשובה? כי בית דין דן על פי הדין. ולסלוח לבן אדם מכוח זה שהוא עשה תשובה זה לפנים משורת הדין, זה רק הקדוש ברוך הוא. בית דין… עכשיו אני טוען הרי שתשובה מהותית מי שעשה את זה זה מן הדין מגיע לו. זה הרי כל המהלך שעשינו בשיעורים הקודמים. אם זה ככה אז פה גם בבית דין של מטה זה צריך לעבוד. וזה הרש"י בדף ה', ולכן הוא אומר שתשובה פוטרת מעונש בית דין. ומה הרעיון מאחורי זה? אני חוזר עוד פעם להבדל בין בית מדרש לדיין. כשאתה נמצא מול בן אדם שאתה יודע שהוא כבר בן אדם אחר, אתה לא תהרוג אותו וגם לא תלקה אותו. בבית המדרש אפשר להגיד מה שרוצים, אבל אתה לא תעשה את זה. מדובר בבן אדם שהוא אחר לגמרי, הן מצדיקי עמודי הציבור, הפך לצדיק גמור, בעל תשובה, באמת עושה רק מעשים טובים, התרחק ככל יכולתו מהחטא. אז עכשיו תלקה אותו בגלל שלפני לא יודע כמה זמן הוא עשה משהו? לא, זה לא יקרה. סתם, פרקטית זה לא יקרה לדעתי. ימצאו איזה פטנט למה לא ללקות אותו או לא להרוג אותו, משהו כזה. ומה שאני טוען זה שזה לא פטנט אלא זה ההלכה. אבל בבית המשפט זה יקרה. מה? בבית המשפט זה יקרה. בסדר, בבית המשפט אולי זה יקרה, יכול להיות שתשובה משחקת שם תפקיד אחר, אבל אני חושב שבהלכה זה לא יקרה. במקום שבו יש איזשהו צורך סוקרטי, הבאתי את המקרה ההוא, אז יכול להיות שכן יענישו כי יש צורך, אבל ברמה העקרונית לולי השיקולים החברתיים, אז הבן אדם יהיה פטור. זאת אומרת, לכן אני חושב שזה משלים את אותה תמונה שאמרתי שתשובה גדולה לא עובדת עם הכללים ההלכתיים של מה מעכב ומה לא מעכב, מה תשובה כן יכולה לעשות וכן עשית את הדבר הזה או לא עשית את הדבר הזה. אם התהפכת אז התהפכת, זה לא שאלה של אם יצאת ידי חובה או לא יצאת ידי חובה. אז גם בהקשר הזה של בית דין אני חושב שזה אותו דבר. טוב, שתהיה גמר חתימה טובה. אנחנו נתראה אחרי סוכות. אחרי סוכות. שמיני עצרת זה יום חמישי, אז השבוע אחר כך. שבוע אחר כך. תודה.