מבט על פלורליזם, מחלוקת ואמת – לקראת חג השבועות
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:03] הגדרת הפלורליזם וריבוי האמיתות
- [3:43] פלורליזם חברתי לעומת פלורליזם פילוסופי
- [5:11] פלורליזם פילוסופי והאמונה בריבוי אמיתות
- [7:08] מקור המחלוקות בתפיסה מוניסטית
- [8:11] ההרמוניזם בדוגמת השוקולד
- [12:12] הפיל והסתירה: הרמוניה מול סתירה
- [16:13] דיון על גינה ציבורית והסכמת הצדדים
- [18:33] הגמרא על משקל טיעונים בסנהדרין
- [22:39] אמת מוניסטית כצירוף משוקלל
- [24:39] קולנוע אופציונלי מול רשומון קלאסי
- [27:47] ההבדל בין הרמוניזם לפלורליזם ועדות מיוחדות
- [29:01] הוויכוחים בפילוסופיה כדו-שיח של חרשים
- [32:12] סיפור הפילגש בגבעה – שני אספקטים של אמת
- [34:53] מתן תורה – ייצוג רעיונות במעמד הר סיני
- [38:00] זן וקשת – רעיונות מופשטים במגוון צורות
- [39:42] תורה ומודל – מודלים מתמטיים של רעיון יחיד
- [43:05] תפיסת הקול והצבע – ייצוגים חושיים
- [48:03] אינטרס ופלורליזם במחלוקת על צבע וקול
- [55:05] הקבלה לקהלת – מבט על הבל תחת השמש
סיכום
סקירה כללית
הטקסט קובע שפלורליזם במובן הפילוסופי של “ריבוי אמיתות” הוא בעייתי ואף סתירתי, מפני שחוק הסתירה מונע מצב שבו גם איקס וגם לא־איקס נכונים באותו מובן. הוא מבחין בין פלורליזם פילוסופי לבין פלורליזם חברתי, וטוען שאפשר ואף ראוי לאפשר קולות ועמדות שונות בחברה בלי להתחייב לכך שכל העמדות נכונות. הוא מציע להבין מחלוקות רבות כהרמוניזם: אמת אחת מורכבת שנבנית מצירוף זוויות שונות, הטלים שונים או ייצוגים שונים של אותו עניין, ולכן הוויכוח האמיתי הוא בדרך כלל על שקלול והכרעה ולא על עצם העובדות. הוא מדגים זאת בשוקולד, במשל הפיל של הרמב"ם, בדוגמאות תלמודיות ואגדיות, ובהבחנה בין “רשומון” כזוויות שונות של אמת אחת לבין “קולנוע אופציונלי” כהצעת אופציות סותרות.
הגדרת פלורליזם וביקורת לוגית
פלורליזם מוגדר כריבוי אמיתות, במובן שבו גם מי שטוען איקס וגם מי שטוען לא־איקס צודק, והדבר מוצג כבעיה מול חוק הסתירה וחוק השלישי הנמנע. הטקסט טוען שבעובדות פלורליזם כזה נראה מוזר, משום שאחד מהצדדים אמור להיות צודק או ששניהם טועים, ולא ייתכן ששניהם צודקים כשהטענות סותרות. הטקסט טוען שגם ביחס לערכים פלורליזם של “שני ערכים סותרים ושניהם צודקים” מערער את משמעות האמונה בערך, משום שבסוף עדיין יש טעות ושקר ביחס לשאלה מה ראוי.
מחלוקת כראיה מדומה לפלורליזם
הטקסט קובע שעצם קיומן של מחלוקות או ריבוי דעות איננו ראיה לכך ששתי העמדות צודקות. הטקסט טוען שאפשר בהחלט שיש קבוצה שחושבת איקס וקבוצה שחושבת לא־איקס, ואחת צודקת והשנייה טועה, ולכן ריבוי עמדות אינו מחייב ריבוי אמיתות. נקודת המוצא שנקבעת היא שאין משמעות אמיתית לפלורליזם במובן של ריבוי אמיתות, אף שיש משמעות לפלורליזם חברתי.
פלורליזם חברתי מול פלורליזם פילוסופי
הטקסט מגדיר פלורליזם חברתי כמדיניות של מתן אפשרות לקבוצות שונות להחזיק בעמדות שונות, להביע אותן ולהתווכח בלי דיכוי, גם אם חלק מהעמדות אינן נכונות או כשאין אינדיקציה ברורה לנכונות. הטקסט קובע שפלורליזם חברתי אינו מחייב את הטענה ששני הצדדים בהכרח צודקים, ואינו יכול להישען על פלורליזם פילוסופי סתירתי. הטקסט קובע שפלורליזם חברתי הוא ערך מוסרי־חברתי, בעוד שפלורליזם פילוסופי הוא תפיסת עולם אפיסטמולוגית־לוגית על מספר האמיתות, ואין קשר בין איכות מוסרית לבין השאלה אם יש אמת אחת או רבות.
מקור המחלוקות והחלופה: הרמוניזם
הטקסט שואל כיצד נוצרות מחלוקות אם יש אמת אחת, ומציג אפשרות אחת פשוטה של טעות שאינה מרכז הדיון. הטקסט מציע אפשרות שנייה שבה שתי תפיסות יכולות להיראות סותרות ואף על פי כן שתיהן נכונות בלי לפגוע בחוק הסתירה, משום שהן מתייחסות לפנים שונות של אותה סוגיה. הטקסט קורא לכך הרמוניזם ומדגיש שאין מדובר בפשרה אלא בהרכבה של אמת אחת מורכבת.
דוגמת השוקולד: נימוקים נכונים ושקלול
הטקסט מציג ויכוח האם לאכול שוקולד, כאשר צד אחד אומר שכדאי כי הוא טעים וצד אחר אומר שלא כדאי כי הוא משמין, וקובע ששני הנימוקים נכונים. הטקסט טוען שהוויכוח האמיתי איננו אם השוקולד טעים או משמין אלא כיצד לשקלל הנאה מול בריאות ואיזה שיקול גובר. הטקסט קובע שכדאי להקשיב לנימוקי הצד השני כי לרוב הם נכונים, ושכך הוויכוח נעשה אינטליגנטי יותר ומפחית דמוניזציה של היריב.
משל הפיל של הרמב"ם: סתירה לכאורה מזוויות שונות
הטקסט מביא את משל הפיל של הרמב"ם שבו מי שמסתכל מקדימה מתאר שתי עיניים ורגליים קרובות ומי שמסתכל מהצד מתאר עין אחת ורגליים רחוקות, ומדגיש שכאן הטענות נראות סותרות עובדתית. הטקסט מסביר ששני הצדדים יכולים להיות צודקים כי כל אחד מתאר זווית אחרת, ולכן חוק הסתירה אינו מופר והאמת השלמה היא צירוף המבטים. הטקסט מוסיף שהרמוניזציה דורשת להראות את הזוויות ולא להסתפק בסיסמה “כולם צודקים”.
מחלוקת ציבורית: רעש גינה לעומת צורך ילדים
הטקסט מדגים מחלוקת על הקמת גינה ציבורית שבה המתנגד מצביע על רעש והתומך מצביע על צורך לילדים והפחתת רעש בבית, וקובע ששני הטיעונים נכונים. הטקסט מתאר מצב שבו הכרעה יכולה להידרש לפי מי נפגע יותר ומי מרוויח יותר, עד כדי הצבעה, אך הוויכוח אינו על אמיתות הטענות אלא על קדימות אינטרסים ושקלול. הטקסט מסיק שהניתוח הזה מראה שלרוב אין כאן “אידיוטים גמורים” או “רשעים גמורים” אלא נקודות מבט שונות.
כושר שיפוט ומורכבות: סנהדרין, המהר"ל ובית הלל
הטקסט מביא גמרא על תנאי למינוי לסנהדרין: יכולת לתת “מאה חמישים טעמים שיכולים לטהר את השרץ”, למרות שהתורה קובעת שהשרץ טמא. רבנו תם שואל למה בוחנים על “פלפולי הבל”, והמהר"ל מסביר שזה מבחן לחשיבה מורכבת שמזהה טעמים לשני הצדדים ושוקלת אותם. הטקסט מביא את דברי הגמרא שפסקו הלכה כבית הלל מפני שהקדימו דברי בית שמאי לדבריהם, וקובע שהעמדה הנכונה מגיעה מהבנת טיעוני הצד השני ושקלול אמיתי ולא מהצגה של תמונה שחור־לבן.
מוניזם מורכב: אמת אחת כהיטל וכקואורדינטות
הטקסט טוען שברוב הוויכוחים המשמעותיים יש שני צדדים אמיתיים ושני טיעונים נכונים, אך הדבר אינו פלורליזם אלא מוניזם שבו האמת אחת והיא תוצאה של שקלול. הטקסט מציג דימוי של נקודה במערכת צירים דו־ממדית שבה צד אחד מתאר את היטל ה־X וצד אחר את היטל ה־Y, והאמת היא הקואורדינטות המלאות. הטקסט מדגיש שגם לאחר שקלול יכולה להיות הכרעה אחת נכונה והשנייה שגויה, אך השגיאה יכולה לנבוע משקלול אחר ולא מטיפשות.
רשומון וקולנוע אופציונלי: גבי ברזל
הטקסט מביא את ספרו של גבי ברזל “קולנוע אופציונלי” ומציג הבחנה בין שני סוגי רשומון. הטקסט מתאר רשומון קלאסי שבו עדים שונים רואים אותו אירוע מזוויות שונות ללא שקר וללא טעות, בדומה למשל הפיל, וזה מזוהה עם הרמוניזם כאמת אחת שמכילה את כל הזוויות. הטקסט מתאר “קולנוע אופציונלי” שבו מוצגות גרסאות סותרות לאותה סיטואציה לא בגלל זווית אלא מפני שהדברים מתוארים כאופציות שונות, ומזהה זאת עם פלורליזם כאשר מצרפים לזה טענה שכל האופציות נכונות.
עדות מיוחדת בהלכה
הטקסט מביא את דין “עדות מיוחדת” שבה שני עדים רואים אירוע מחלונות שונים ולכן אינם מצטרפים לעדות בנפשות, אף שבממונות כן. הטקסט מסביר שהסיבה היא שהתמונה שנראית מכל חלון היא תיאור אחר של הסיטואציה, ולכן אין כאן “שני עדים על כל האמת” אלא עד אחד על כל פן. הטקסט משתמש בכך כדי להדגיש שהזווית משנה את הייצוג של המציאות.
פילוסופיה כדו־שיח של חרשים והרמוניזם
הטקסט טוען שוויכוחים פילוסופיים רבים נראים כדו־שיח של חרשים, ומציג ביקורת נפוצה שהדבר מוכיח שאין הכרעה כמו במדע ולכן מדובר ב“סברות כרס”. הטקסט מקבל את התיאור אך דוחה את הביקורת, וטוען שהדבר מבטא הרמוניזם: כל עמדה נשענת על טיעונים נכונים לגבי זווית מסוימת של הסוגיה, והעמדות מדברות על אספקטים שונים תחת אותו שם. הטקסט קובע שההרגל לזהות את הזוויות מפחית טעינות ומסייע לקבלת החלטות ולשיפור איכות הוויכוח.
אלו ואלו דברי אלוהים חיים: פילגש בגבעה (גיטין)
הטקסט מביא גמרא במסכת גיטין על מחלוקת תנאים מה הצית את סיפור פילגש בגבעה: “מצא זבוב” מול “מצא נימא”. הטקסט מתאר שאחד החכמים שואל את אליהו הנביא מה הקדוש ברוך הוא עושה ונענה ש“יונתן בני אומר כך ואביתר בני אומר כך”, וכשנשאל “וכי איכא ספיקא קמי שמיא” נאמר “אלו ואלו דברי אלוהים חיים הם” עם פירוט: “זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד”. הטקסט טוען שזה הסבר הרמוניסטי שבו האמת כוללת את שני המרכיבים, ומדגיש שזה אחד משני המקומות בלבד שבהם הביטוי מופיע בגמרא ובמקום זה הוא מפורש לא כפלורליזם אלא כצירוף רכיבים.
תורה כייצוג: משה והמלאכים ומתן תורה
הטקסט מביא אגדה על משה רבנו שעולה למרום לקבל תורה והמלאכים טוענים “מה לילוד אישה בינינו”, ומשה משיב שהתורה מלאה מצוות שאינן שייכות למלאכים כגון “כבד את אביך ואת אמך”, “לא תרצח” ושבת. הטקסט טוען שהאגדה מלמדת שמה שניתן לבני אדם אינו “התורה עצמה” אלא ייצוג של רעיונות מופשטים שמתלבשים בלבוש אנושי בעולם שלנו, ובעולם המלאכים אותם רעיונות היו מקבלים ביטוי אחר. הטקסט קובע שמחלוקות הלכתיות אינן תמיד מצב שבו אחד צודק ואחד טועה, מפני שבנסיבות שונות אותו עיקרון יכול ללבוש צורות שונות, ושזה הרמוניזם ולא פלורליזם.
זן, תורה ומודל, ולבושי התורה (תניא)
הטקסט מביא את הספר “זן ואמנות הקשת” של אויגן הריגל ומתאר שבזֶן לומדים את אותו דבר דרך פרקטיקות שונות כגון קליעה בחץ וקשת או שזירת פרחים, משום שאותו רעיון מופשט מתבטא במימושים שונים. הטקסט משווה זאת למתמטיקה כיחס בין תורה מופשטת למודלים שונים שמממשים אותה, ומדגים זאת בתבנית לוגית שמקבלת מילוי משתנים בתחומים שונים. הטקסט מביא את ספר התניא שמדבר על התורה כלבושים, וקושר זאת לכך ש“כבד את אביך ואת אמך” ו“לא תרצח” הם לבושים מסוימים של רעיונות מופשטים בעולם האנושי.
נאומנון ופנומנון, קול ועץ נופל ביער
הטקסט מציג הבחנה קאנטיאנית בין הדבר כשלעצמו לבין הדבר כפי שמופיע לנו, ומדגים בכיסא ובשאלה אם הכיסא הוא אוסף תכונות או בעל התכונות. הטקסט טוען שעץ שנופל ביער בלי מי ששומע אינו “משמיע קול” אלא מניע אוויר, והקול הוא תופעה בהכרה הנוצרת כאשר גלי האוויר פוגעים במנגנון חישה. הטקסט מסביר שאותו אירוע פיזיקלי יכול להיות מיוצג אצל יצור אחר כווידיאו ולא כאודיו, ומקשר זאת ל“רואים את הקולות” במעמד הר סיני, ולדוגמת אוסצילוסקופ כ“ראיית קולות”.
צבע, הארמון של הפילוסופים וייצוג כפול
הטקסט מציג את בעיית “הארמון של הפילוסופים” לגבי השאלה אם כששני אנשים אומרים “אדום” הם חווים את אותה חוויה, ומדגיש שאין דרך לסנכרן חוויות פנימיות אלא רק דיבור. הטקסט טוען שתפיסת צבע וקול כוללת ייצוג כפול: מן הגירוי הפיזיקלי לתופעה סובייקטיבית, ומן התופעה לדיבור. הטקסט אומר שבהקשר הזה קשה להתקדם בהכרעה ולכן נוצרת מציאות שבה יש צורות מבט שאין דרך להכריע ביניהן, דבר שמקרב דה־פקטו לתחושה פלורליסטית ומחייב לפחות פלורליזם חברתי.
לקח מתן תורה והזהרה משימוש בתורה לסגירות מחשבתית
הטקסט טוען שמתן תורה מתואר כתהליך של הטלה וייצוג ולא כהעברת מידע, ולכן מה שנקרא “תורה” כפי שנתפסת בעולם האנושי הוא ייצוג שנקבע על ידי נסיבות וכלי תפיסה. הטקסט מסיק שאפילו ביחס לתורה עצמה אין הצדקה לנקודת מבט שאינה מוכנה להכיר באפשרות של הסתכלות אחרת, מפני שהתורה בעולם היא כבר לבוש והיטל. הטקסט מסיים באמירה של חג שמח ובמעבר לשאלות.
פתיחה חדשה: קהלת פרק ד'
הטקסט עובר ללימוד קהלת ומציין “אנחנו בפרק רביעי בקהלת, ואנחנו בפסוק ז'”. הטקסט מצטט “ושבתי ואראה הבל תחת השמש” ומסביר ששלמה המלך עוסק בפרק הזה בתצפיות על העולם ומנתח אותן. אומר רש"י: “וחזרתי והסתכלתי שוב והנה הבל אחר.”
תמלול מלא
טוב, אז הנושא שלנו בעצם זה מחלוקת, אמת, פלורליזם וכל מיני מרעין בישין אחרים. כשאנחנו מדברים על פלורליזם אז המילה פלורליזם כלשון פלורל זה ריבוי, וההגדרה הפשוטה זה ריבוי אמיתות. כן, פלורליזם זה ריבוי אמיתות. עכשיו ריבוי אמיתות, כן, זה כמו אשתו של השופט, שזה הוא צודק והיא צודקת, הוא צודק והוא צודק וגם היא צודקת, את כולם צודקים. הפלורליזם במובנו הזה נראה לי מאוד בעייתי אישית. נראה לי מאוד בעייתי כי מה זאת אומרת שגם מי שטוען איקס וגם מי שטוען לא איקס צודק? יש בכל זאת את חוק הסתירה. אנחנו לא משוחררים מכבלים לוגיים. אז לכן נדמה לי שהפלורליזם במובנו הזה הוא מאוד בעייתי. כמובן אפשר להבחין בין עמדות שנוגעות לעובדות, ששמה נראה מאוד מוזר לתפוס להחזיק בעמדה פלורליסטית, שגם מי שאומר שהעובדה היא איקס וגם מי שאומר שהעובדה היא לא איקס צודק. אחד מהם צודק והשני טועה, או ששניהם טועים, לא יודע, זה כבר חוק השלישי הנמנע. אבל אפשר לדבר על פלורליזם ביחס לערכים, לא לעובדות. שמה זה קצת נגיד זה כבר לא סתירתי לוגי, אבל עדיין בעיניי זה מאוד בעייתי בגלל שברגע שאתה אומר שמי שמחזיק בערך איקס ומי שמחזיק בערך לא איקס שניהם צודקים, אז באיזה מובן אתה מחזיק בערך הזה? יכול להגיד אוקיי אני מתנהל לפי הערך הזה, אבל להגיד שאני מאמין או דוגל ב… נדמה לי שגם אם מדברים על ערכים זה עדיין אומר שמי שמחזיק בערך אחר טועה. הוא אולי לא תמיד רשע אבל טועה. אוקיי, שמה זה כבר תלוי במימים שלו, תלוי בלמה הוא מחזיק בערך האחר וכדומה. לכן נדמה שגם ביחס לערכים או ביחס למוסר פלורליזם במובנו הזה של ריבוי אמיתות זו תפיסה סתירתית או לפחות בעייתית אם לא סתירתית. מצד שני הרבה מאוד אנשים מרגישים שהעולם משדר איזה שהוא סוג של פלורליזם. כי עובדה, יש דעות שונות, אנשים שונים, אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש מחלוקות על ערכים, יש תפיסות שונות גם כמובן אפילו ביחס לעובדות, אבל בוודאי ביחס לערכים. והרבה פעמים אנשים חושבים שקיומן של מחלוקות או של עמדות שונות זו ראיה לפלורליזם. וזה כמובן לא יכול להיות נכון. לא יכול להיות נכון כי אם פלורליזם הוא סתירתי אז לא יכולה להיות שום ראיה אליו. אבל זה גם לא נכון כשלעצמו, כי העובדה שקיימות דעות מנוגדות לא אומרת ששתי הדעות המנוגדות גם צודקות. שתי אמירות לגמרי שונות. בהחלט ייתכן שיש קבוצה שחושבת איקס ויש קבוצה אחרת שחושבת לא איקס, אחד מהם צודק והשני טועה. זאת אומרת עצם העובדה ששתי קבוצות או שני אנשים מחזיקים בעמדות לא אומרת ששתי העמדות האלה הן תקפות, לגיטימיות, תלוי באיזה הקשר, עובדות, ערכים וכדומה. לכן נדמה לי, או לפחות זאת נקודת המוצא שממנה אני אצא כאן, זה שאין מקום, אין משמעות אמיתית לפלורליזם במובנו הזה, מובן של ריבוי אמיתות. יש פלורליזם חברתי. ופלורליזם חברתי פירושו אני רוצה לאפשר לקבוצות שונות באוכלוסייה להחזיק בעמדות שונות, להביע עמדות שונות, להתווכח, זה בסדר גמור. אבל זה לא אומר שכולם צודקים. זה רק אומר שהמדיניות החברתית שלי, שלי הכוונה של החברה, היא כזאת שאנחנו לא רוצים לדכא אף אחד גם אם הוא מחזיק בעמדה לא נכונה ובטח בטח אם אין לנו איזו אינדיקציה מאוד ברורה מה היא העמדה הנכונה. וזה לא דורש מאיתנו, וטוב שכך, להחזיק בתפיסה ששני הצדדים בהכרח צודקים. זה לא מתחייב מזה, זה גם לא יכול להיות נכון, וזה לא תנאי לקיומו של פלורליזם חברתי. לכן אפשר בהחלט להאמין, להחזיק בפלורליזם חברתי במובנו הזה. במובן שיש ריבוי של אמיתות צריך לאפשר אותו, צריך לתת לכל קבוצה או לכל אדם להחזיק בעמדה משלו ולא להשליט איזה שהיא עמדה אחת על כל השאר. גם אם אני משוכנע שאני צודק או שהוא משוכנע שהוא צודק או הרוב משוכנע שהוא צודק או המיעוט הם משוכנע שהוא צודק, יש חשיבות לזה שיישמעו קולות שונים. אבל זה שמערבבים את הדבר הזה עם תפיסה פילוסופית של פלורליזם, זה דבר לא נכון ובעייתי. אוקיי, אז זה נקודת המוצא. סתם ברמה האולי אפילו המושגית, פלורליזם חברתי זה ערך. פלורליזם פילוסופי, מה שדיברתי עליו קודם, זאת תפיסת עולם פילוסופית, זה לא שייך לערכים. אם אתה חושב שיש הרבה אמיתות, אז זה מה שאתה חושב, זאת הפילוסופיה שלך. אוקיי, זה לא קשור לערכים. מי שחושב אחרת הוא לא פגום ערכית, הוא פשוט מחזיק בפילוסופיה אחרת ממך. מה זה קשור לטוב ורע? השאלה אם אתה חושב שיש אמת אחת או שאתה חושב שיש הרבה אמיתות זו שאלה מה הפילוסופיה שלך. לעומת זאת לאפשר לקולות שונים להישמע או לאנשים שונים, או לקבוצות שונות, להתנהל כמו שהם מבינים, זה שייך לעולם הערכי. כי אני מאמין באופן ערכי שכך ראוי לנהוג. לכן זה שייך לשדה הסמנטי נגיד של ערכים, של מוסר או משהו כזה, ופלורליזם פילוסופי שייך לעולם הפילוסופי, אפיסטמולוגי, לוגי, לא משנה, כמה אמיתות יש. אין שום קשר בין האיכות המוסרית שלך לבין השאלה כמה אמיתות יש לדעתך. זו שאלה של תפיסה פילוסופית. לכן נדמה לי שזאת הבחנה מאוד חזקה לנתק שיש בין שתי הטענות האלו, למרות ששתיהן חוסות תחת הכותרת פלורליזם. טוב, אז אם אני חוזר חזרה, אני לא מתעסק כרגע במוסר, אנחנו מתעסקים בפילוסופיה. אז מה בכל זאת יש להגיד על פלורליזם אחרי שכבר הראינו שהוא לא קיים? אני חושב שהרבה פעמים ישנן תפיסות שדוגלות בפלורליזם כתוצאה מ- זאת אומרת מגיעות לתפיסה הבעייתית או אפילו הסתירתית הזאת כתוצאה מאי הבנה של היחס בין העמדות השונות שהן פוגשות. לפעמים יש איזושהי תחושה ששניהם באמת צודקים ואנשים לא תמיד מבינים מה זה אומר. אז קל להצמיד מעל זה את הכותרת פלורליזם ולצאת בחיים ואפילו לצאת מאור. אז אני רוצה להתחיל עם השאלה אם אנחנו באמת מחזיקים בתפיסה מוניסטית, אם יש אמת אחת. אם מישהו אומר איקס צודק, אז מישהו אומר לא איקס טועה. זה א'-ב' של לוגיקה. אז איך בכל זאת נוצרות מחלוקות כי עובדתית יש מחלוקות. אנשים או קבוצות שונות, אנשים שונים חושבים אחרת, זה ברור. השאלה איך נוצרות מחלוקות כאלה, אמרתי שזה לא בהכרח אומר שכולם צודקים, אז האפשרות הראשונה היא כמובן פשוט אחד טועה. אוקיי, קורה, טועים טעינו כמו שאומרים הגששים. זאת אומרת יש אפשרות של טעות, זאת האפשרות הפשוטה ולכן היא לא מעניינת. האפשרות השנייה שבה אני רוצה להתמקד היום זה אפשרות שבעצם אנחנו מדברים על שתי תפיסות שהן יכולות אפילו להיות סותרות, למרות ששתיהן נכונות וזה לא סותר את עיקרון הסתירה. אבל זה גם לא פלורליזם אמיתי. נקרא לזה אולי הרמוניזם. אני אביא שתי דוגמאות. מי ששמע אותי אז כבר את אחת מהן לפחות מכיר. הדוגמה הראשונה זה דוגמת השוקולד, כן, החביבה עליי טובה. מה זאת דוגמת השוקולד? שני אנשים מתווכחים בשאלה האם לאכול שוקולד. אחד אומר כן כדאי לאכול שוקולד הוא טעים. השני אומר לא כדאי לאכול שוקולד כי הוא משמין. מי צודק? שניהם צודקים נכון? הוא גם טעים וגם משמין. אז איפה הוויכוח? הוויכוח הוא בשורה התחתונה, האם לאכול. זאת אומרת במישור של הנימוקים שניהם צודקים. זה גם טעים וגם משמין. השאלה היא מה אני עושה עם הנימוקים האלה. קודם כל שלב ראשון שכדאי לשים אליו לב, שבויכוח כזה וכאן זה אולי פשוט אבל בוויכוחים יותר טעונים זה פחות פשוט וזה עדיין נכון גם שם בדרך כלל, כדאי להקשיב לנימוק של הצד השני, הוא בדרך כלל צודק כמוך. אני אומר את זה למרות שאמרתי קודם שפלורליזם הוא סתירתי. הוא צודק כמוך כי שני הנימוקים האלה לא סותרים. השוקולד הוא גם משמין וגם טעים, קודם כל. עכשיו אתה יכול להתחיל לשאול אוקיי, האם לאכול אותו. הוויכוח כבר נראה אחרת, כי עכשיו הוויכוח הוא לא בשאלה אם הוא משמין או שהוא טעים, הוויכוח הוא בשאלה מה גובר על מה. הטעם על הבריאות או האסתטיקה, לא משנה כל אחד מה שמפריע לו בהשמנה, או שהשמנה יותר גרועה ולכן זה שיקול יותר חזק מאשר ההנאה, מאשר הטעם. זה כבר ויכוח יותר אינטליגנטי. כי בוויכוח הזה זה באמת ויכוח של שקלול. זאת אומרת השאלה איך לשקלל את הטעם מול ההנאה. יכול להיות אחד משקלל את ההנאה חזק יותר, השני משקלל את הטעם טוב יותר, ולכן הוא חזק יותר ולכן יש להם ויכוח על השורה התחתונה. אבל כאן כבר הויכוח נעשה כמו שאמרתי קודם, קודם כל הרבה יותר אינטליגנטי, הרבה פחות בוטה, וכל אחד מבין שהשני הוא לא אידיוט וכנראה גם לא רשע. כמובן דוגמת השוקולד היא רק דוגמה, יש לנו ויכוחים יותר סוערים בימים האלה, כל אחד יבחר לו מה שהוא רוצה. בכל הויכוחים האלה אגב זה המצב. בכל הויכוחים, עכשיו כמעט ללא יוצא מן הכלל. הנימוקים של שני הצדדים נכונים בדרך כלל. השאלה איך לשקלל את הנימוקים של שני הצדדים. מי שוקל יותר, זה הויכוח האמיתי. ובדרך כלל הויכוחים מתנהלים כאילו שהויכוח הוא אם השוקולד טעים או שהוא משמין. זה ויכוח מטומטם. אבל אנשים מרגישים שאתה חייב לצייר איזושהי תמונה מאוד פשוטה וחד משמעית לטובת הצד שלך. אתה לא מוכן להעלות תפיסה שמובילה למסקנה הפוכה, ואחרי זה אתה יכול גם להגיד אוקיי אבל בעיניי זה שוקל יותר מאשר זה ולכן אני בכל זאת חושב שלא לאכול את השוקולד או שכן לאכול את השוקולד. אבל אתה צריך להבין שבשני הצדדים יש נימוקים נכונים, אלה נימוקים שלא סותרים. כל אחד מהם תופס בעצם איזשהו חלק של האמת הכוללת. האמת הכוללת היא שהשוקולד הוא גם משמין וגם טעים, אבל אף אחד מהם לא טועה. אף אחד מהם גם לא לגמרי צודק. האמת השלמה זה שילוב של שניהם. כאן אני קורא לזה הרמוניזם. אני עושה הרמוניה בין שתי התפיסות האלה, אבל הרמוניה לא במובן ששניהם אומרים אותו דבר או להתפשר באמצע. לא, ללכת עד הסוף. השוקולד הוא לגמרי משמין והשוקולד הוא לגמרי טעים. לא מדובר פה על פשרה, מדובר פה על הרמוניה. יש פה שני פנים ששניהם נכונים והאמת השלמה זה שתי הפנים ביחד. ואין בזה שום בעיה לוגית, לא סתירה ולא כלום. אתם מבינים שדבר כזה בשביל להגיד משהו כזה לא צריך להיות פלורליסט. זה לא שיש ריבוי אמיתות, יש אמת אחת שמורכבת משתי הפנים האלה ביחד. זה לא פלורליזם באמת. אפשר לקרוא לזה פלורליזם, הגדרות של מושגים כל אחד יגדיר לעצמו, אבל זה לא פלורליזם במובן הפילוסופי המהותי שתיארתי קודם. אני אביא אולי דוגמה אחרת, דוגמה של הרמב"ם, משל הפיל שהוא מביא. מי שמסתכל על פיל מקדימה הוא אומר הפיל זאת חיה עם אף ארוך, שתי עיניים ושתי רגליים קרובות מאוד אחת לשנייה. מי שמסתכל על הפיל מהצד אומר הפיל זה חיה עם אף ארוך, עין אחת ושתי רגליים רחוקות. כשאתה מסתכל עליו מהצד ואתה מסתכל עליו מקדימה. נכון? עכשיו גם כאן, כאן כבר שימו לב, האמירות כשלעצמן הן אמירות סתירתיות. רגליים קרובות או רחוקות, עין אחת או שתי עיניים. זה כבר לא כמו הטעים והמשמין. בטעים ובמשמין הם פשוט לא מדברים אחד עם השני, אין אפילו סתירה לכאורה. מסקנה יוצאת הפוכה, אבל אין סתירה בין הטענות עצמן. הטעים והמשמין זה בסדר גמור, זה גם טעים וגם משמין. בנושא הפיל לכאורה יש סתירה. זה אומר שהרגליים קרובות וההוא אומר שהן רחוקות, זה אומר שיש שתי עיניים וההוא אומר שיש עין אחת. גם פה יכול להיות ששניהם צודקים? כמובן שכן. זה אפילו טענות עובדתיות לא ערכיות. פה ויכוח עם סתירה חזיתית. זה אומר יש לו שתי רגליים קרובות וזה אומר יש לו שתי רגליים רחוקות, זה איקס ולא איקס. זה אומר יש לו עין אחת וזה אומר לו שתי עיניים. איפה חוק הסתירה? איך אפשר להחזיק בזה שגם איקס וגם לא איקס נכונים? התשובה היא באיך שאתה מסתכל על פנים שונות של הסוגיה. הפיל כמובן, המשל, לא הסוגיה. אתה מסתכל בפנים שונות של הסוגיה אז אתה יכול להגיע למסקנות שבניגוד לטעים ולמשמין שבמקרה הזה ממש נראות סותרות ועדיין האמת הכוללת זה הצירוף של שניהם. הטענה היא שגם בטענות לא כמו הטעים והמשמין, לכן הבאתי שתי הדוגמאות, אלא בטענות שנראות סותרות, כאן שם הרבה פעמים יש מקום להרמוניזציה. לא תמיד, הרבה פעמים. אם למשל שניהם יעמדו בחזית של הפיל ויסתכלו עליו מקדימה ואחד אומר שתי רגליים שלו קרובות והשני אומר רחוקות, טוב, אני אגיד אולי השאלה מה זה קרוב ומה זה רחוק. אבל אחד אומר יש לו שתי עיניים ואחד אומר יש לו עין אחת, נדמה לי שמי שאומר שיש עין אחת הוא עצמו כנראה יש לו רק עין אחת. פה ברור שאחד צודק והשני טועה. אבל בשביל לעשות הרמוניזציה לא מספיק להגיד כולם צודקים. זה הפלורליזם הקל. כולם צודקים, הכל בסדר, גר זאב עם כבש ויהיה מצוין, אף אחד לא יילחם נגד השני, חוץ מאלה שלא מקבלים את הפלורליזם שיהרגו את כל האחרים והכל בסדר. איך יוצאים מזה בצורה אינטליגנטית? פשוט מראים שמדובר בשתי זוויות שונות. אם אתה יכול להסביר לשני הצדדים, שים לב, אתה מסתכל על פיל מהצד, בוא תסתכל עליו רגע מקדימה ותראה שגם מה שאני אומר נכון, או להפך. אז אתה יכול בעצם להראות לו שלמרות שהטענות הן טענות סותרות. במובן האופטימי הזה, במובן האופטימי הזה, כאשר אנחנו מדברים על אנשים שהם לא אידיוטים או רשעים מושלמים, ואני קצת אופטימי בעניין הזה, אני לא חושב שיש אידיוטים מושלמים ורשעים מושלמים. אז אם ההנחה היא זאת, אז הרבה פעמים שווה לחשוב כשאנחנו נמצאים בוויכוח, גם אם הוא יותר סוער מאשר כמה רגליים יש לפיל או אם השוקולד טעים, שווה לחשוב על זה במשקפיים האלה. כי כשאנחנו שומעים אוקיי. לא. בוא נפרק את זה קצת. זאת אומרת, קודם כל אם אתה מדבר על ערכים, אז זה מה שאמרתי קודם. ערכים אפשר להגיד שזה משהו יותר סובייקטיבי, אני לא מקבל את זה. אני חושב שערכים זה לא משהו סובייקטיבי, אבל זה כן משהו שלא תצפית פשוטה יכולה לאשש אותו או להפריך אותו. אין לך במה לצפות כדי לגלות שערך מסוים הוא נכון או לא. וזה עוד לא אומר שזה סובייקטיבי. אם אתה אומר שזה סובייקטיבי, אז אתה בעצם אומר אז אין פה ערך אמיתי. אני הולך ככה, אתה הולך ככה, אבל אין לנו ויכוח אמיתי כי זה ממילא עניין סובייקטיבי. עצם העובדה שיש ויכוח אומרת שיש פה כנראה כן, שנינו מסכימים שיש פה כנראה משהו אמיתי. אנחנו רק מתווכחים מהי האמת, אחרת אין ויכוח. מעבר לזה, גם אפילו ברמה של הגינה הציבורית שאתה תיארת קודם, אז תשמע, שני הצדדים יכולים להקשיב אחד לשני, ותגיד לי למה אתה מתנגד להקמת הגינה הציבורית? אז הוא אומר כי זה עושה רעש. אתה חולק עליו? ברור שזה עושה רעש, נכון? צודק. עכשיו הוא שואל אותך למה אתה רוצה בכל זאת להקים את הגינה הציבורית? כי אין לי פתרון לילדים, הילדים עושים לי רעש בבית הוא יותר חזק, שיעשו את הרעש בחוץ. הוא צודק? גם הוא צודק. וגם אשתו של השופט צודקת. כולם צודקים. נכון שבסוף צריך להחליט מה גובר על מה, ולפעמים צריך להחליט תשמע, מי שקרוב זה מפריע לו יותר, ומי שרחוק זה מפריע לו פחות. אז הנה זוויות המבט השונות שמהן יוצאות אמירות שונות. וזה בסדר, יכול להיות שבסוף יהיה לנו ויכוח ונצטרך לעשות הצבעה. אבל ברגע שאתה מנתח את זה באופן הזה, אז אתה פתאום רואה שאף אחד לא אידיוט גמור ולא רשע גמור. ולכל אחד יש טיעון נכון. בסדר, עכשיו צריך לראות מי גובר על מה, כמו ההנאה והטעם של, ההנאה והבריאות של השוקולד. ולכן אני חושב שאפילו ברמה הזאת תמיד תמיד אני חושב שזה הרגל שאם את זה אני אצליח לקדם, איזה שהוא הרגל שאתם נכנסים לאיזה שהוא ויכוח בנושא כל שהוא, מסתכלים על ויכוח בנושא כל שהוא, תקשיבו טוב לטיעונים. תקשיבו טוב לטיעונים ותנסו לבדוק אותם לעצמם למרות שזה יכול להיות גול עצמי. פתאום אתם יכולים לגלות שהטיעון של הצד השני מייק סנס, הוא לא כזה אידיוטי כמו שחשבתי. זה לא אומר אוטומטית שאתה גם תשנה את עמדתך כי יכול להיות שהטיעון שאתה חושב בעיניך הוא חזק יותר מאשר הטיעון ההוא, זה בסדר. אבל אתה מבין שגם השני שעומד מולך הוא לא רשע גמור ולא אידיוט גמור. יש גמרא שאומרת שכשאנחנו רוצים למנות מישהו לסנהדרין, אז הוא צריך להביא מאה חמישים טעמים שיכולים לטהר את השרץ. התורה קובעת שהשרץ טמא. אוקיי, אבל הוא צריך להביא מאה חמישים נימוקים, כמו מטאפורה, לא משנה, הרבה נימוקים להוכיח שהשרץ טהור למרות שכתוב בתורה שהוא טמא. רבנו תם, כן, אחד מגדולי הראשונים, שואל שם, מה הטעם? אנחנו בוחנים אותו על פלפולי הבל? פורים תורה? הוא צריך לתת לנו פורים תורה בתור מינוי? אז המהר"ל אומר לא, זה לא פורים תורה. יש פה כאשר בנאדם ניגש לסנהדרין אנחנו רוצים לבדוק שכשבאה לפניו סוגיה הוא יודע לחשוב עליה בצורה מורכבת. גם אם התורה אומרת שהשרץ טמא, זה לא אומר שאין טעמים לטהר אותו. ברור שיש טעמים לטהר אותו. אנשים לא אידיוטים, מי שחשב שהשרץ טהור יש לו נימוקים, מי שחשב שהשרץ טמא גם לו יש נימוקים, וגם לאשתו של השופט יש. התורה בסוף משקללת, והיא החליטה שהנימוקים לטמא את השרץ שוקלים יותר מאשר הנימוקים לטהר אותו ולכן הוא טמא. אבל זה לא אומר שאין נימוקים לטהר אותו. וזה לא אומר שבסיטואציה אחרת שבה זה יופיע פתאום בצורה קצת שונה, אם אני מודע לזה שיש גם פנים לטהר את השרץ, יכול להיות בהחלט שאני אפסוק שהשרץ יהיה טהור. יש שם פנים פתאום אחרות ופתאום משהו אחר. מקבל משקל שונה, אולי לא על זה התורה דיברה, לא משנה. פתאום התמונה הופכת להיות יותר מורכבת, יותר דינמית ופחות חד משמעית. ואם אומרים שזה תנאי כדי להתמנות לסנהדרין, זה אומר משהו. וזה אומר שגם שופט שבסוף בסוף מאוד חשוב שיגיע לשורה תחתונה, אבל מצד שני לא במחיר של ההסתכלות המורכבת, זאת אומרת לא במחיר של ההבנה של שני הצדדים. אחרת אתה לא מגיע לשורה תחתונה הנכונה, אתה מגיע לשורה תחתונה שבה אתה חפצת מראש. אז אתה רותם את הכל לטובת המחשבה שלך מראש. אם אתה שוקל ברצינות את שני הצדדים, הגמרא אומרת, שזה שפסקו הלכה כבית הלל זה מפני שהקדימו דברי בית שמאי לדבריהם. מה פירוש הדבר? בית שמאי היו חריפים יותר, הגמרא אומרת. זאת אומרת חריפים יותר הם ידעו שהם חכמים גדולים, מבריקים, חריפים. מה שהם אומרים זה בטוח נכון, בית הלל זה לא, אין מה לשקול ברצינות את מה שהם אומרים. בית הלל הבינו שבית שמאי חריפים יותר, כנראה גם הם הסכימו לזה. אמרו טוב, אם הם אומרים משהו שווה לשקול את זה. אז הם קודם כל שקלו את עמדתם של בית שמאי ואז שקללו את זה עם העמדות שלהם, ק"נ טעמים לפה, ק"נ טעמים לשם, ובסוף הגיעו למסקנה. או שהשתכנעו, לפעמים אגב חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי, ולפעמים לא. ולפעמים הגיעו נשארו בעמדתם שלהם אבל הם הבינו שיש טיעונים לצד השני, רק הם בסוף השכלול היה לטובת הצד האחר. ולכן הגמרא אומרת שפסקו הלכה כמותם. כיוון שמי שבאמת עובד בצורה כזאת יגיע בצורה בסיכוי גבוה יותר למסקנה הנכונה, ולא בסיכוי נמוך יותר. אנשים חושבים שאם אתה תרתום את כל ה את כל הכלים לאותו כיוון, אם אתה תראה תמונה שחור לבן אז אתה תהיה יותר צודק. לא, אתה תהיה פחות צודק. אולי דוגמא, לא דוגמא, מה שאני בעצם רוצה לטעון זה שכמעט בכל ויכוח משמעותי, בהגדרה, ויכוח משמעותי זה ויכוח שיש לו שני צדדים. יש ויכוחים שזה אידיוט מול אחד שיודע, אבל יש ויכוחים משמעותיים, יש להם שני צדדים אמיתיים. ובכל ויכוח משמעותי יש שני צדדים, יש יש שני טיעונים, צריך להתרגל לדבר הזה. האם זה אומר פלורליזם? התשובה היא לא, לא, זה אומר הרמוניזם. זה אומר שהאמת האחת והיחידה היא ההרכבה המשוקללת של כל הנימוקים ובסוף בסוף צריך להגיע למסקנה. וברמת המסקנה יכול להיות שיש רק מסקנה אחת נכונה. ומי ששוקל יותר את ההנאה ופחות את הבריאות יכול להיות שהוא טועה באמת. ומי ששוקל יותר את הבריאות ופחות הנאה אולי הוא צודק, סתם בתור דוגמא. אין בעיה, אבל אתם מבינים שהתמונה כבר יותר מורכבת. אני לא טוען שאין אמת, יש אמת והיא רק אחת לצורך הדיון. אוקיי? יכול להיות שיש שאלות שבהן זה לא יחיד, אבל יש כן… לא לא, זה מה שאני אומר. לא, אני מדבר על אמת. זה בדיוק הנקודה. אני רוצה לטעון שתמונה כזאת היא תמונה מוניסטית. זאת אומרת, אני רוצה לטעון שההכרעה מה שוקל יותר, הבריאות או הטעם, הטעמים לטהר או הטעמים לטמא, זאת הכרעה שגם לגביה יש אמת ושקר. יש נכון ולא נכון. זה לא סתם הכרעה להטיל מטבע. זה הנקודה. אני לא טוען שאם יש ק"נ טעמים לפה וק"נ טעמים לפה אז אנחנו בתיקו. ואם אנחנו בתיקו בואו נטיל מטבע במקום שאנחנו לא יודעים, אין דרך להכריע כי אין פה צודק ואין פה טועה. זה הפלורליזם. אני רוצה לטעון לא, גם אם אתה מוניסט ואתה חושב שיש אמת אחת, אבל האמת הזאת היא אמת שמורכבת משכלול של טיעונים שונים שהולכים בשני כיוונים. ואחרי השכלול יכול להיות שרק אחד צודק והשני טועה. אבל עדיין, עדיין אתה מבין שהשני אולי טועה אבל לא אידיוט, הוא משקלל אחרת ממך. אוקיי, אז זה כבר צובע את כל הויכוח בצבע לגמרי שונה. אפשר לומר שכל פן בתמונה הזאת זה איזשהו סוג של, סוג של היטל. האמת, אם תסתכלו על האמת כאיזשהי נקודה במערכת צירים דו מימדית, אז יש לה היטל על ציר האיקס והיטל על ציר הוואי. אתה אומר שהנקודה הזאת האיקס שלה שווה שתיים, הוא אומר שהנקודה הזאת הוואי שלה שווה שלוש. יש לכם ויכוח? לא. אתה מדבר על היטל מסוים של הסוגיה והוא מדבר על היטל אחר של הסוגיה. מה האמת לגבי הנקודה הזאת? שהיא במרחב דו מימדי של שתיים פסיק שלוש, אלה הקואורדינטות שלה. אוקיי. זאת אומרת, בעצם אפשר לראות את זה כאיזשהו סוג של היטל. לכן אני טוען שזה לא, זה לא פלורליזם. זה מוניזם. יש פה אמת אחת, אבל אמת אחת מורכבת. יש לפני כמה שנים קיבלתי איזשהו ספר של מרצה לקולנוע בשם גבי ברזל. הוא שלח לי את הספר שלו, אחרי זה היה לנו ככה שיח די ארוך בהתכתבות. רצינו אולי לעשות איזושהי עבודה ביחד. הוא, הוא רצה לעניין אותי באיזושהי שאלה פילוסופית בתחום הקולנוע. יש אתם יודעים יש סרט מפורסם… ידוע בשנות החמישים שנקרא רשומון, של במאי יפני, והסרט הזה בעצם מציג תמונה, אירוע כלשהו מזוויות מבט שונות. עדים שונים רואים את האירוע בצורות שונות. מאז זה כבר הפך למושג. רשומון זה בעצם תיאור מהרבה זוויות של אותה סיטואציה, שלפעמים יכול להיות מאוד שונה. בדיוק כמו הפיל בעצם. גם הפיל זה רשומון. אוקיי? עכשיו, הוא טען, הספר שלו נקרא קולנוע אופציונלי. ובספר הזה הוא רוצה לטעון שאנשים מערבבים בין שני סוגים של רשומונים. יש רשומון שהוא כמו הפיל. זאת אומרת אתה מסתכל מהזווית הזאת, אז אתה רואה שהרגליים רחוקות אחת מהשנייה ויש עין אחת. תסתכל מהזווית הזאת, אומר יש שתי עיניים והרגליים קרובות. זה רשומון קלאסי. זאת אומרת אתה פשוט רואה את אותה תמונה, אף אחד לא משקר, אף אחד לא טועה, אתה רואה את אותה תמונה מזוויות אחרות וזה באמת נראה אחרת. אבל יש רשומונים שהתמונות שמה סותרות. זאת אומרת אנשים שונים רואים את אותה סיטואציה בצורות שונות לא בגלל שמסתכלים עליה מזווית שונה, אלא הם באמת רואים אותה אחרת. אחד צודק והשני טועה, לכאורה. ועדיין, זה מתאר אותה כך וזה מתאר אותה כך. הוא קורא לזה קולנוע אופציונלי. יש איזה סרט גרמני בשם ראן לולה ראן, כאילו לולה רצה לולה. יש כמה סרטים הוא מביא שמה, שבסרט הזה בעצם מציגים סיטואציה, ואחרי כמה דקות שהולכים עם המהלך הזה כמהלך שלם שמציג את הסיטואציה, אחרי זה פתאום מתחיל מהלך אחר. בהתחלה לא הבנתי מה הכוונה, אבל ראיתי את הסרט אחרי שהוא הפנה אותי אז הבנתי מה הוא רוצה. זאת אומרת אחרי זה מציגים את אותם אירועים בצורה אחרת לגמרי, לא מזווית שונה כמו ברשומון, אלא מישהו אחר חושב שזה קרה אחרת. מהזווית שלו זה נראה אחרת. לא מהזווית שלו, זאת אומרת בעיניים שלו זה נראה אחרת, מאותה זווית, שניהם הסתכלו על הפיל מקדימה. אוקיי? ויש ויכוח. זה לא רשומון, זה משהו אחר. זאת אומרת פה זה כבר פלורליזם. זה כן פלורליזם. רשומון זה הרמוניזם. רשומון אומר אוקיי, תשים לב שכל אחד ראה את זה מזווית שונה, אז בעצם יש פה אמת אחת שהיא הרמוניה בין כל הזוויות של ההתבוננות. וזה כך גם בסוגיות אינטלקטואליות, יש זוויות שונות להתבונן עליהן ולכן הוויכוחים הם בעצם ויכוחים מדומים. כל אחד רואה חלק מהתמונה והאמת היא הצירוף של כל החלקים האלה ביחד. אבל הקולנוע האופציונלי או סרט אופציונלי זה סרט שמציע כמה אופציות לאותה אמת. כמה אופציות לראות את הפיל מקדימה. כאן אין כמה אופציות. זאת אומרת אחד הצדדים טועה, משקר, לא משנה, תלוי בהקשר, אבל לא כולם צודקים. זה בעצם ההבדל בין הרמוניזם לפלורליזם. פלורליזם זה קולנוע אופציונלי. קולנוע אופציונלי פלוס טענה שכל האופציות נכונות, זה נקרא פלורליזם. אוקיי? לעומת זאת רשומון זה הרמוניזם, כי אין סתירה. אם היית מסתכל מהחלון הזה גם אתה היית רואה את התמונה שהוא ראה. אתה מסתכל מהחלון ההוא, אתה רואה את התמונה האחרת. עדות מיוחדת בהלכה, כן? אחד רואה רצח מהחלון הזה, אחד רואה רצח מהחלון הזה, הם לא מצטרפים לעדות. אי אפשר לצרף אותם לעדות, זה נקרא עדות מיוחדת. בממונות כן, אבל בנפשות לא. למה לא? כי באמת מחלונות שונים רואים תמונות שונות. אתה לא מתאר את אותו דבר, ולא בגלל שאתה משקר, פשוט רואה את הסיטואציה אחרת. אני רוצה שני עדים שראו את אותה סיטואציה. עד אחד זה לא עדות מספיקה בשבילי. עד אחד מכל חלון, בעצם יש לך עד אחד, כי התמונה הכללית שהיא צירוף שני החלונות, על כל אחד מהפנים יש לך רק עד אחד. אם אתה רוצה בשביל להרשיע שני עדים, אז אתה צריך שני עדים על כל האמת. אין פה שני עדים על כל האמת, ולכן העדות פסולה, לפחות בנפשות. יש אחת ההשלכות של ההסתכלות הזאת, ככה מניסיון כבר די רב שנים, מחובב פילוסופיה כבר לא מעט שנים, והתחושה המצטברת אצלי לאורך הרבה שנים ובשנים האחרונות עוד יותר, זה שזה בדרך כלל דו שיח של חרשים. הוויכוחים בפילוסופיה הם דו שיח של חרשים. עכשיו, הרבה פעמים משמיצים את הפילוסופיה ואומרים טוב, כל אחד זה אומר כך, זה אומר כך, הרי אתה לא יכול לעשות תצפית ולהכריע, זה לא מדע, אוקיי? אז מה להתעסק עם זה? זה סתם, כל אחד וסברת הכרס שלו. אני חולק על הביקורת הזאת. אני מקבל את התיאור הזה של הפילוסופיה, זאת עובדה. אבל אני חולק על הביקורת. הביקורת הזאת מסתכלת על זה, על התמונה הזאת, כמבטאת פלורליזם. ואני טוען שזה מבטא הרמוניזם. מה זאת אומרת? אני טוען שברוב הסוגיות, כשאתם מסתכלים על המחלוקת הפילוסופית. כל עמדה פילוסופית מבוססת על טיעונים נכונים ולכן גם המסקנה שלה נכונה, אבל לגבי זווית מסוימת של הסוגיה. ומישהו אחר שחולק על זה, פשוט מדבר על זווית אחרת בסוגיה. הוא קורא לזה באותו שם כי זאת אותה סוגיה, אבל הוא מדבר על הצד של הפיל והוא מדבר על החזית של הפיל. וכאן לפעמים מאוד קל להראות את זה. אני רואה, מביאים דיונים תורתיים, זה אומר כך וזה אומר כך וזה אומר כך, זה סקירות פילוסופיות כאלה ואחרות. אתה אומר לעצמך: ריבונו של עולם, החבר'ה אלה בכלל לא מתווכחים. בסך הכל מדברים על אספקטים שונים של הסוגיה. לא אכנס פה לדוגמאות ולפרטים, יש המון כאלה כי זה לא ענייננו כאן, אבל אני אומר שאם מתרגלים להסתכל על דברים בצורה כזאת, נדמה לי ש: א', נהיים יותר אופטימיים, יש פחות טיפשים סביבנו. וב', הוויכוח נעשה קצת יותר, הייאוש נעשה יותר נוח מה שנקרא. זאת אומרת, אתה פחות טעון בוויכוח הזה. אתה מבין שיש גם צד שני. אוקיי, אתה משקלל אחרת והוא משקלל אחרת, ואתם מבינים שיש גם צד לטובת מה שהוא אמר. ולכן אני חושב שזה בהחלט יכול לשפר את קבלת ההחלטות שלנו, את איכות הוויכוח שלנו ואפילו את ההסתכלות שלנו על הסביבה. עכשיו, שורש הדברים – למה באמת בוויכוחים, לא על פילים, בוויכוחים על סוגיות אינטלקטואליות, למה באמת נוצרות ההסתכלויות ההרמוניות האלה? זאת אומרת, למה כל אחד רואה דברים מזווית אחרת? מאיפה זה בא? כמו שאמרתי קודם, לכל סוגיה כמעט יש הטלים. סוגיה היא דבר מורכב. יש לה פנים, יש לה אספקטים שונים ולכן יש לה הטלים שונים. ואפשר לראות את זה או כהיטל או – זה לא בדיוק אותו דבר אבל יש דמיון – או כסוגי ייצוג, סוגי ייצוג שונים. זאת אומרת יש, אתן אולי דוגמה נוספת. הגמרא במסכת גיטין אומרת שיש מחלוקת תנאים בשאלה מה היה בסיפור של פילגש בגבעה. פילגש בגבעה היה שם משהו נורא ואיום, חתכו אישה שם לשנים עשר חלקים, פיזרו את חלקיה בכל ה… בקיצור סיפור זוועה, לא מומלץ לילדים לפני השינה. ויש שם ויכוח מה בדיוק הצית את הפתיל של ה… של הבעל שם. אז מצא זבוב לאשתו, מצא נימא לאשתו. יש שם איזה שהוא ויכוח. אז אחד החכמים פוגש את אליהו הנביא, אמר לו: מה הקדוש ברוך הוא עושה עכשיו? אגדה כמובן, אבל מה הקדוש ברוך הוא עושה עכשיו? עוסק בסוגיית פילגש בגבעה. לא ייאמן כי יסופר, בדיוק בסוגיה שהם עסקו שם. טוב מאוד, עכשיו נדע מה האמת. אז מה הוא אומר? אומר לו: יונתן בני אומר כך ואביתר בני אומר כך. אמר לו: חס ושלום, וכי איכא ספיקא קמי שמיא? מה, הקדוש ברוך הוא לא יודע מה האמת? מה זה אביתר אומר כך ויונתן אומר כך? רבי אביתר ורבי יונתן זה היו שני התנאים שחלקו שם. והקדוש ברוך הוא אמר: אביתר בני אומר כך ויונתן בני אומר כך. אמר לו: מה, הקדוש ברוך הוא לא יודע מה היה שם? אז אומר לו: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן. זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. יכולים להגיד ששניהם צדקו, אתם יכולים להגיד ששניהם טעו. אבל ברור שהתמונה בסופו של דבר זאת הרכבה של שתי האמירות של שני הצדדים. הוא מצא זבוב, זה נכון. והוא מצא גם נימא, זה נכון. והפיוז נדלק אצלו בהצטברות משני הדברים האלה ביחד. זאת אומרת כל אחד בעצם תפס איזה שהוא אספקט מסוים של מה שקרה שם. וזה מעניין כי הביטוי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" מופיע בגמרא בשני מקומות בלבד. ובאחד מהם הוא לא מוסבר, זה לגבי בית שמאי ובית הלל במסכת עירובין. ובמקום האחד שהוא מוסבר זה מסכת גיטין וזה פה. וההסבר שם הוא לא הסבר פלורליסטי, בניגוד למה שחושבים "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" זה פלורליזם. לא. ההסבר הוא הרמוניסטי. זאת אומרת בסופו של דבר האמת הייתה שהיה שם זבוב והייתה שם נימא, וההצטברות של שני הדברים היא זו שגרמה לבלגן. אוקיי. אז זה בעצם דוגמה נוספת לעניין הזה. עכשיו אני רוצה לדבר – התחלתי לדבר על הייצוג. הרבה פעמים רעיונות מסוימים מיוצגים באופן אחר, ולכן אנחנו בעצם לא עוסקים בדבר עצמו אלא עוסקים בייצוג שלו. אביא אולי, אתחיל אולי עם איזה גמרא מפורסמת. הגמרא מספרת על משה רבנו שעולה למרום לקבל תורה. כן? זה ענייני דיומא. מתן תורה. משה רבנו עולה למרום לקבל את התורה והמלאכים אומרים לקדוש ברוך הוא, מה לילוד אישה בינינו? מה, מה תורה לא שייכת לבני אדם? מה, למה אתה נותן את התורה לבני אדם? תשאיר אותה אצלנו, אנחנו רוצים לעסוק בה. טוב, אז הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו, אחוז בכיסא כבודי והשב להם תשובה. תענה להם, עונים טענה טובה, תענה להם. אז הוא אומר להם, יש לכם אב ואם שאתם צריכים את כבד את אביך ואת אמך? למלאכים אין אב ואם, נראה. אוקיי? יש לכם, אתם יש רצח אצלכם שכתוב לא תרצח בעוון של רוצח? יש גניבות אצלכם? יש ימי מלאכה שאתם צריכים שבת? מה, מה זה קשור אליכם בכלל? וזהו, נוקאאוט, הוא ניצח, קיבל את התורה והשאר זה היסטוריה. אוקיי. מה המלאכים חשבו? באמת טענה מטומטמת. מה הם יעשו עם התורה אם כבד את אביך ואת אמך, לא תרצח? זו טענה כל כך פשוטה שאחרי שגומרים למחוא כפיים למשה רבנו צריך לשאול את עצמנו, מה, המלאכים אידיוטים? עוד פעם, סיפור לא היה כמובן, זאת אגדה. אבל השאלה מה האגדה באה לומר? אני חושב שמה שהמלאכים רוצים לומר, מה שהאגדה רוצה לומר, מה שהגמרא רוצה לומר, הגמרא כתבה את האגדה הזאת, ומה שהגמרא רוצה לומר זה שמה שאנחנו בעצם מקבלים במעמד הר סיני זה לא התורה, זה ייצוג של התורה. התורה זה אוסף של רעיונות מופשטים. כאשר היא נמצאת בתווך האנושי של העולם שאנחנו מכירים, היא מקבלת צורה מסוימת: כבד את אביך ואת אמך, לא תרצח, לא תגנוב, ואיסור מאכלות אסורים, לא משנה, טומאה וטהרה, כל הדברים האלה. בעולמם של המלאכים כל זה לא קיים. אז מה הם למדו? כנראה ששם היה לזה איזשהו סוג אחר, ביטוי אחר לאותם רעיונות עצמם כי אחרת מה הוויכוח? תעשו אתם מה שאתם רוצים, אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים, מה הבעיה? הם תפסו, כמו שאנחנו חושבים שהתורה זה כבד את אביך ואת אמך או לא תרצח, זו טעות. התורה זה לא זה. זה ייצוג מסוים של אוסף הרעיונות המופשטים האלה בנסיבות האנושיות שלנו. בנסיבות האלה זה לובש את הלבוש הזה, בנסיבות של מלאכים זה לובש לבוש אחר. אגב, גם בנסיבות אנושיות שונות זה יכול ללבוש לבושים שונים. לכן אנשים חושבים שכשיש מחלוקת הלכתית זה אוטומטית אומר שאחד צודק ואחד טועה. לא נכון, לפעמים בנסיבות מסוימות אותה תורה אומרת כך ובנסיבות אחרות אותה תורה אומרת אחרת. ושוב, זה לא פלורליזם, זה הרמוניזם, כי הנסיבות זה בעצם איזשהו סוג של מבט. בנסיבות האלה אותו דבר עצמו לובש צורה מסוימת. אתן לכם אולי דוגמה. הייתי פעם, קראתי פעם ספר שנקרא זן ואמנות הקשת של איזה פרופסור לפילוסופיה גרמני בשם אויגן הריגל. והוא בתחילת המאה ה-20 הלך לשבתון ביפן, היה לו חבר שם באוניברסיטת טוקיו, גם משפטן, וביקש ממנו ללמוד זן. והספר זן ואמנות הקשת בא לתאר מה זה זן לאוזן מערבית. מאז כבר יצאו הרבה חיבורים כאלה, אבל זה היה אחד הראשונים, והוא בא לתאר מה הוא פגש שם. וזה היה, זה באמת תיאור מרתק. הוא הגיע לשמה, אז הוא חיבר אותו לאיזה מאסטר של זן והוא הגיע אליו והוא ביקש ללמוד זן. אמר לו, בסדר גמור, אז תגיד מה אתה רוצה ללמוד? קליעה בחץ וקשת, שזירת פרחים, ריקוד? אני לא זוכר כבר היו שם איזה ארבע חמש אופציות. אמר לו, לא לא, אני רוצה ללמוד זן. אמר לו, כן כן, אבל שזירת פרחים, חץ וקשת, ריקוד, סיוף, לא יודע כל מיני דברים כאלה. לאט לאט לקח לו זמן להבין שזה בכלל לא משנה במה הוא בוחר. הוא יכול לבחור שזירת פרחים, יכול לבחור חץ וקשת, זה לא משנה, הוא לומד את אותו דבר. הוא לומד את אותו דבר, רק שאוסף הרעיונות המופשטים האלה שלא בטוח אפילו עד כמה אפשר לנסח ולהמסיג אותם יכולים לבוא לידי ביטוי מסוים בחץ וקשת, יכולים לבוא לידי ביטוי אחר כשאתה שוזר פרחים, אבל זה אותו דבר עצמו. אותו עניין עצמו בנסיבות שונות יכול לקבל צורה שנראית אחרת לחלוטין. אבל זה בסך הכל במתמטיקה קוראים לזה תורה ומודל. יש מודלים שונים שמתנהגים לפי תורה מתמטית אחת מופשטת. כן, נגיד בלוגיקה, אתה אומר: כל X הוא Y, A הוא X, מסקנה A הוא Y. אוקיי, עכשיו מה זה A, מה זה X ומה זה Y? בנתונים משפטיים. ובפילוסופיה יגידו, או בזואולוגיה יגידו, כל הצפרדעים יש להם ארבע רגליים. יאנקל'ה הוא צפרדע, לכן ליאנקל'ה יש ארבע רגליים. זה הזואולוג. הם אומרים משהו אחר, אבל התבנית היא אותה תבנית. היא מתממשת אחרת או מופיעה בתוך תווך שונה, אבל בעצם אותו דבר עצמו מופיע בתווכים השונים. בתווכים ב-ת', כן, ת' וכ'. בתווכים השונים מופיע אותו דבר עצמו. וזה בדיוק כמו המשהו, מה שהוא ניסה לתאר לגבי הזן והצורות השונות של ההופעה שלו. יש בספר התניא הוא מדבר על התורה כאיזשהו סוג של לבושים של הקדוש ברוך הוא, שהרעיונות האלה מתלבשים בלבושים שונים, שהלבושים האלה קשורים למחשבה, דיבור ומעשה. אבל כל הדברים האלה הם לבושים. הם לא הדבר עצמו. יש, אם אני אקשור את זה קודם למדרש הזה על משה רבנו שעלה לקבל תורה, בעצם אפשר לומר שה"כבד את אביך ואת אמך" ו"לא תרצח" הם לבושים מסוימים של אוסף הרעיונות המופשטים האלה כשהם באים לידי ביטוי בעולם שלנו, אנחנו יורים בחץ וקשת. המלאכים שוזרים פרחים, לא יורים בחץ וקשת. אז אצלם אותו אוסף של רעיונות יכול לבוא לידי ביטוי שאתה צריך לעופף בכנף אחת כל יום אי זוגי, יש לך שתי כנפיים בתור מלאך, לא יודע, משהו אחר. אוקיי, אז זה יופיע שם בצורה אחרת, אבל זה אותו אוסף רעיונות עצמו. רק בתווך שונה הוא יכול להופיע באופן שונה. ושוב פעם אתם רואים שזה בעצם אותה לוגיקה כמו שדיברתי עליה קודם. עכשיו שם נשאל מי צודק? אז צריך לעופף בכנף אחת או צריך לשמור שבת? שניהם צודקים. בנסיבות האלו או בתוך התווך הזה הרעיונות האלה אומרים את זה. התווך הזה זה היטלים שונים או ייצוגים שונים של אותו עניין. הבנתם? זה מה שהוא אומר להם. אמר להם מה אתם רוצים? בדיוק, זה מה שהוא אומר להם. מה אתם רוצים? אני מקבל רק מה שרלוונטי לעולם שממנו אני בא. התורה שלכם תישאר אצלכם. מה אתם בלבולת המוח? אתם לא מבינים נכון את העניין. אגב, אולי עוד שנייה אני אחזור לזה. יש באופן כללי וזה גם כן הרבה פעמים מובא בתור בסיס לפלורליזם. יש הבחנה קנטיאנית מאוד נפוצה בין הדבר כשלעצמו לבין הדבר כפי שהוא נתפס בעינינו, הנואומנון והפנומנון. הדבר עצמו, לא יודע, משהו בעולם עצמו. איך שהוא מופיע לעינינו זה אוסף של מאפיינים, תכונות שאנחנו תופסים בו. נגיד הכיסא הזה, אז יש לו ארבע רגליים ממתכת, יש לו איזה מושב מקש, כל מיני דברים מהסוג הזה, המלבני או שיש לו צורה כזאת, צורה אחרת. כל הדברים האלה הם המאפיינים שאני תופס בכיסא. השאלה היא מה זה הכיסא עצמו. האם הכיסא עצמו זה אוסף המאפיינים הזה? אני חושב שלא. הכיסא זה בעל המאפיינים האלה, זה לא אוסף המאפיינים. המאפיינים האלה הם מאפיינים של הכיסא, לא של עצמו. אני אדגים את זה אולי. מכירים את החידה הידועה, פתגם, שעץ נופל ביער ואף אחד לא נמצא שם האם הוא משמיע קול? משום מה הרבה מאוד אנשים צוחקים ואומרים כי ברור שכן, מה זה משנה אם יש שם מישהו או לא. התשובה היא ברור שלא. כן, בדיוק. אז התשובה לעניין הזה היא שברור שלא. עץ שנופל ביער ואף אחד לא נמצא שם לא משמיע קול. מה שהוא עושה הוא מניע אוויר. אם יש שם עור תוף, גוף, לא משנה, שהאוויר הזה פוגע בה, אז בהכרה שלנו נוצרת התופעה של קול. הקול לא קיים בעולם, הקול קיים אצלנו. כשיש מנגנונים חושיים שמתרגמים את מה שקורה בעולם לאיזשהן תופעות שאנחנו חווים: קול, שמע, מראה, ריח וכדומה, מישוש, כל החושים שלנו. אז בעצם כשאני אומר יש קול והוא אומר אין קול, אנחנו בכלל לא מדברים על העולם, אנחנו מדברים על ייצוג. אם יש מישהו שהוא. לא, אין לו אוזן כמו שלנו, הוא בנוי אחרת. הוא את הגלים האקוסטיים האלה שנוצרים כשהעץ נפל, הם מטיחים לו על העיניים ושמה יש איזה גביש פיאזו-אלקטרי שיוצר אצלו חשמל שיוצר לו בסוף וידאו, לא אודיו. והוא רואה את זה. כן, זה מה שהמדרש אומר, רואים את הקולות במעמד הר סיני. אנחנו עוד פעם במתן תורה, מעמד הר סיני אז כתוב רואים את הקולות. מה זה רואים את הקולות? היום אנחנו מבינים באופן מאוד פשוט, לא שזה ככה היה שם דווקא, אבל היום אפשר להבין בצורה מאוד פשוטה מה הכוונה לראות קולות. תחברו את הקולות לעיניים באיזשהי צורה ואתם תראו קולות. אוסילוסקופ זה לראות קולות. ורואים על האוסילוסקופ את הקולות, נכון? זאת אומרת, כשמישהו אומר שהוא רואה קולות הוא לא טועה לעומת מישהו שאומר שהוא שומע קולות. הוא פשוט בנוי אחרת. מה זה אומר? שהקולות או הגל האקוסטי שזה מה שקיים באמת בעולם, בהנחה שהפיזיקה לא טועה, אבל אם הגל האקוסטי קיים באמת בעולם, ההיטל שהוא יוצר הוא פונקציה של כלי התפיסה או של הזווית שממנה אני מתבונן עליו. ולכן אם אני אגיד שאני רואה פה איזשהו גל שנראה ככה, ומישהו אחר יגיד אני שומע איזה צפצוף, אין ויכוח. אתה מדבר על אותו דבר, רק זה חץ וקשת וזה שזירת פרחים. זה לא, אין פה ויכוח אמיתי כי אנחנו מדברים על ייצוגים. ולכן הרבה פעמים הייצוגים השונים גורמים לנו לחשוב שיש לנו איזשהו סוג של ויכוח, אבל זה לא בהכרח באמת ויכוח. אלא יש לנו איזושהי צורת הסתכלות שמובילה אותנו למסקנה מסוימת שנראית הפוכה למסקנה של מישהו אחר, אבל זה פשוט בגלל שההסתכלות שלנו היא הסתכלות שונה. אין פה ויכוח אמיתי. ואז צריך להבין אוקיי, צריך לדעת מה לעשות עכשיו בסופו של דבר. אבל עוד פעם בסוף צריך להחליט מה לעשות, אבל את הוויכוח צריך להבין נכון. והוויכוח צריך להיות מובן שהוא בעצם עוסק בהיטלים או במימושים, ייצוגים, או לא יודע איך לקרוא לזה, ולא בדבר עצמו. כן, אתם מכירים בהקשר הזה, יש את הבעיה שלפעמים קוראים לה הארמון של הפילוסופים. השאלה אם כשאני מדבר על צבע אדום ואתה מדבר על צבע אדום אנחנו מדברים על אותו צבע. אין שום דרך לבדוק את זה. כן, יכול להיות שמה שאתה רואה כשאתה אומר אדום זה מה שאני קורא צהוב. זה מה שאתה רואה, רק אתה התרגלת תמיד שלזה קוראים אדום, כך למדת מההתחלה. ואני התרגלתי שלזה קוראים אדום גם כן. אז אנחנו מסונכרנים לגמרי בדיבור, אנחנו תמיד נסכים שאנחנו רואים צבע אדום, אבל התמונה שאותה אנחנו רואים היא אחרת לגמרי. לגמרי. יכול להיות שבכלל שומע את הסימפוניה התשיעית של בטהובן ולא רואה צבע, הוא בכלל לא רואה צבע. מבחינתו הצבע הזה או הגל האלקטרומגנטי שזה צבע בעצם מתורגם אצלו בכלל לאודיו, לא לווידאו. הוא שומע את הסימפוניה התשיעית אבל הוא רגיל שכששומעים את הסימפוניה התשיעית אומרים קוראים לזה אני רואה צבע אדום. הכל יכול להיות. אין שום דרך לבדוק את זה. הדרך היחידה לבדוק את זה זה לשאול, אבל אתה לא יכול לשאול אותו, באיזו שפה תשאל אותו? אתה לא יכול להראות לו מה נקרא אצלך צבע צהוב ולשאול אותו אם זה מה שהוא רואה. אין דרך לסנכרן את המבט הסובייקטיבי שיש בתוכנו. אנחנו יכולים לסנכרן את הדיבורים, אבל לא את הדבר הסובייקטיבי שיש בתוכנו. כשאנחנו מדברים על צבע או על קול, שימו לב שזה עבר תהליך כפול של ייצוג. קודם כל יש גל אלקטרומגנטי. הגל האלקטרומגנטי הזה עובר תהליך מסוים, הטלה או ייצוג, ומופיע אצלנו בתור צבע, בדרך כלל אצל מי שבנוי כמונו. זה מופיע כצבע. אוקיי? אחרי זה אני מתרגם את מה שמופיע אצלי לדיבור, אני אומר אני ראיתי צבע אדום. זה עוד תרגום. ולא תמיד התרגום שלי הוא כמו התרגום שלו. ההבדל בינינו יכול להיות בתהליך התרגום הראשון ויכול להיות בתהליך התרגום השני. עכשיו פה, זה חוץ מאשר להיות מודעים לזה זה לא כל כך קונסטרוקטיבי כי אין איך להתקדם. זה בסדר, אתה רואה את זה כך, אני רואה את זה אחרת. ובמובן הזה אפשר לשמוע את האמירות הפלורליסטיות. זה לא פלורליזם באמת ברמה הפילוסופית, אבל זה פלורליזם דה פקטו, כי אין כל כך איך להתקדם. אני לא יכול לשכנע אותך שאתה רואה צבע צהוב ולא אדום. אין דרך לעשות את זה וגם מי אמר שאתה בכלל צודק? יכול להיות הוא צודק, יכול להיות שאין צודק, לא יודע. אין פה בהקשר הזה באמת אני חושב שאנחנו מתקרבים מאוד לפלורליזם במובנו המהותי. ואם אני רק מסיים בהקשר של מעמד הר סיני, אז אני חושב שלא בכדי כשהתורה ניתנת, אז אומרים לנו שבני ישראל ראו את הקולות. ולא בכדי שמתן תורה מתואר במדרש כאיזשהו ויכוח של משה עם המלאכים שאומר בדיוק את אותו עניין. כי מה שרוצים להגיד לנו שהתורה שירדה לארץ היא בסך הכל איזשהו סוג של ייצוג. ואת הייצוג הזה גם כשאנחנו תופסים זה עובר. תהליך של ייצוג כפול. עכשיו, זה מה שירד. עכשיו השאלה מה אנחנו מבינים בו. זה כבר עוד פעם יכול להשתנות. קודם כל מה ירד, אחרי זה איך אנחנו תופסים את מה שירד, בדיוק כמו עם הפיל. וכך נוצרים ויכוחים. עכשיו לפעמים אני יכול להראות לבן אדם תראה אתה מסתכל על הפיל מהצד ואני מסתכל על הפיל מהחזית. ואז אנחנו יכולים כן ליצור את האמת ההרמונית, את האמת שמשלבת את כל המבטים האלה. לפעמים לא. אבל גם אם לא, צריך לדעת שלפעמים זאת המציאות גם אם אנחנו לא יכולים לוודא את זה או להבין את זה או לשכנע את האחר בכך. שיש לנו נקודות מבט שונות, ולכן אנחנו מגיעים למסקנות שונות. זה לא פלורליזם במובנו הפילוסופי האונטולוגי. אין פה כולם צודקים, אבל יש פה כן איזשהן צורות מבט שאין דרך להכריע ביניהן. זה כן נכון. ובמובן הזה לפעמים צריך לנקוט לפחות בפלורליזם חברתי. אני חושב שמתן תורה זה מאלף כשנותנים את התורה, המסר שמלווה את התהליך הזה של מתן תורה זה המסר הזה. כי הרבה פעמים אנשים לוקחים את התורה ועל בסיסה דווקא יוצרים איזושהי נקודת מבט שלא מוכנה להכיר בשום הסתכלות אחרת. ומה שאומרים לנו כאן זה שהתורה עצמה, מה שאתה חושב שזה תורה, לא בטוח שאתה צודק, בכלל לא בטוח שזו הדרך היחידה לראות את זה. קודם כל זה גם בכלל לא תורה. התורה זה משהו לא יודע משהו מופשט שנמצא אי שם. מה שאתה רואה זה סוג של ייצוג בעולם שלך, בעיניים שלך, ויכול להיות מישהו אחר שיראה את זה אחרת. ולכן ההסתכלות, הלקח הזה שנלמד מהורדת התורה לארץ, הורדת התורה לארץ זה לא העברת מידע מפה לשם. הורדת התורה לארץ זה תהליך של הטלה. ותשלך אמת ארצה, כמו שהפסוק אומר. אני מטיל את התורה לתוך נסיבות מסוימות ויוצר ייצוג, או הרבה ייצוגים. אנשים בעולם הזה יוצרים הרבה מאוד ייצוגים. ואני חושב שהדבר הזה נותן איזה מבט על התורה קודם כל, אבל גם על ויכוחים באופן כללי בתחומים אחרים. טוב, שיהיה לנו חג שמח. עכשיו אפשר לשאול, להעיר, מה שרוצים. פסיכולוגיה. תת קבוצה של הערכים האלה. אוקיי. הוי יש לו, יש לו. הוא מסתכל באיזושהי זווית שלא רואים פיל, רואים רק את הקרקע שהפיל עומד עליה. בסדר, זה גם זווית הסתכלות. עוד פעם, לא שהוא צודק כמו אחד אחר, אבל צריך להבין שזו נקודת מבט אחרת. ואגב, בהחלט יש אמירות כאלה גם מהצד הפסיכולוגי. כאן אני חושב, אם נלך עם הדוגמה הזאת, אז ברור שלגבי האדם הקרוב הרעש שעושה הגינה גובר על הערך שהיא נותנת, והוא צודק. ומבחינת האדם הרחוק הוא גם צודק כי מבחינתו התועלת שהיא נותנת לא מפריעה לו פחות מאשר הרעש. עכשיו כל השאלה זה האינטרס של מי יקבע. אין פה שאלה מי צודק, שניהם צודקים באמת כי אין פה סתירה. עכשיו השאלה האינטרס של מי יקבע. ופה החברה צריכה להחליט. הרוב קובע, תלוי איזה גינות יש במקומות אחרים, זה איזשהו שיקול יותר מורכב. אבל מבחינת השאלה מי צודק כאן אין בכלל ויכוח, שניהם צודקים לגמרי. זה לא ויכוח. כל השאלה זה פשוט האינטרס של מי יקבע, זה הכל. גם אני מסכים שאם הייתי חי ליד הגינה כמוך אז לא הייתי רוצה שהיא תהיה. אין פה ויכוח בכלל. עוד מישהו? אוקיי, שיהיה חג שמח.