השכלה ותורה: בין ישראל לאמריקה

הודעת פתיחה של הרב

השכלה ותורה: בין ישראל לאמריקה

נשלח ב-25/9/2005

באשכול סמוך עלתה שאלה חשובה שכבר מזמן חשבתי להעלות אותה כאן. ועל אף שהיא שאלה סוציולוגית במהותה, לענ"ד יש לה חשיבות חינוכית רבה (בניגוד לשאלות סוציולוגיות בד"כ, במחיכ"ת של רג"ס).

אשמח אם חברי הפורום המתגוררים במדינת הים יוכלו להאיר את עיניי (עינינו) גם באינפורמציה רלוונטית.

עד כמה שאני יודע ישנם הבדלים בולטים בין החינוך התורני באה"ק לבין חו"ל (בעיקר ארה"ב, ואולי כדאי לשם המיקוד להתרכז בה). אמנה שלושה מהם (הקהל מתבקש לחוות דעתו גם על עצם קיומם של הבדלים כאלו, שכן זוהי התרשמות בלבד), שכמובן אינם בלתי תלויים:

1. בארה"ב מצליחים לשלב ביתר הצלחה בין השכלה כללית לבין רמה תורנית טובה. דבר מצוי הוא שיש עו"ד או בעל מקצוע חופשי אחר שבקיא במסכתות ויודע לעיין היטב. בארצנו הקדושה הדבר בד"כ אינו מצליח ואינו מצוי.

2. במסגרת החינוך הדתי-מודרני, בארה"ב מצליחים לגדל יותר ת"ח שמחזיקים ש"ס בבקיאות. תלמידי החכמים המודרניים באה"ק למיטב ידיעתי אינם ברמה זו (מעטים, אם בכלל, מחזיקים ש"ס, ובודאי ש"ס בעיון עם מפרשים. לחלק מהם, ובודאי מתלמידיהם, אין בכלל מטרה כזו). מסקר לא מחייב שעשיתי בין כמה מבוגרי הגוש, נאמר לי כי אלו שמחזיקים ש"ס הם כולם אמריקאים במקור (חלקם אף שבו לשם לשאוף מעט אויר טמא בטומאת ארץ העמים – גושה ואוירה).

3. בארה"ב אין אנטגוניזם של בעלי השכלה ומודרניים לבין למדנות ישיבתית קלאסית. נראה שהחבר'ה מ-YU נהנים מאד גם הם לפלפל בשיטות הישיבתיות המקובלות. גם ב'גוש', הלמדנים היותר בריסקאים הם בד"כ אמריקאים (וגם ראש הישיבה שלהם, שאף הוא בריסקאי חריג בנוף ראשי הישיבות הישראלים המודרניים). לתלמיד הישראלי המודרני דרוש מאבק מתמיד בכדי לפלפל בשיטות אלו.

יש לי כמה תחושות לגבי מקורם של ההבדלים הללו. הייתי אומר שהדתיות האמריקאית היא פשוטה וטבעית יותר. גם כשמורדים ומחדשים דברים מהפכניים נראה שזה נעשה ומתקבל (או לא מתקבל) בצורה טבעית יותר. כאן באה"ק כל אחד מתחבט ומתלבט בדברים אלו ומתייסר בהם בתוככי קרביו. אני חש כי כולם כאן מסובכים, גם אלו שמציגים חזות שמרנית ובוטחת לכאורה.

האם זה נכון שאפילו היחס החיובי של האמריקאים להשכלה אינו בגלל הערך שבהשכלה (שזה מאפיין יותר את אירופה), אלא בגלל 'פרנוסה' (לא בהצהרות האידיאולוגיות, אלא בפרקטיקה)?

איכשהו יש לי תחושה שהאמריקאים חיים טוב יותר עם סתירות. הם מקבלים ביתר הבנה מניין של לסביות אורתודוכסיות ב'בית הלל' וכדו', ולכל היותר פשוט לא מצטרפים אם זה לא מוצא חן. הישראלים, לעומתם, מקפידים על יתר עקביות אידיאולוגית. הם מתלבטים יותר בסתירות, ומנסים ליישבן וכו'.

הישראלים יותר 'עצבניים' ופחות נינוחים. זהו חלק מהמזרח התיכון ומהמצב בו אנו מצויים. אמנם הנוירוטיות היא לכאורה מאפיין אמריקאי מובהק (התיזה הפרוטסטנטית), אך נראה לי שזה נוגע בעיקר לחיים הכלכליים (=המצליחנות הפרוטסטנטית) ולא לאידיאולוגיה (שאינה קשורה באופן ישיר למצליחנות).

אציין כי לדעתי ישנה נזילה מסויימת גם של המנטליות/תרבות הזו אלינו. לשמחת לב רבים מאיתנו (לא כולל אותי, לפחות לגבי רוב הדברים) יש גם יבוא ולא רק יצוא (של שמרנות חשוכה).

החשיבות של הדיון ברורה. יש כאן ניסיון לחשוב באופן יותר שיטתי מדוע השילוב בין השכלה ולמדנות נכשל בא"י, ואולי אף להפיק מכאן לקחים (הלקחים תלויים כמובן גם באידיאולוגיה, ואכ"מ). מה מבוסס על מצע שונה, ומה ניתן לייבא או לייצא שכן הוא תלוי רק באידיאולוגיה ולא בהבדלים מובנים.

למשל, האם כשייפתח מוסד תורני שמנוהל על ידי אנשים בעלי אידיאולוגיה 'אמריקאית', אשר רואה חיוב בהשכלה ובתורה, גם ההצלחה תהיה דומה? האם אין כאלה בארץ, והאם כולם מצליחים? האם נכון להתחיל זאת על מצע חרדי ולפתח השכלה (כמו 'הישוב' ו'מערבא'), או על מצע ד"לי ולפתח יותר את לימוד התורה?

אשמח לשמוע חוו"ד הרמתה, האם ההבדלים הללו אכן נכונים, ומהו שורשם.

מקור (פורום "עצור כאן חושבים"): https://forums.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=1588475