ביקורת על הצו הקטגורי

הביקורת שציינת היא ביקורת מוכרת ועתיקה על הצו הקטגורי, ואכן התייחסתי אליה לא פעם. קאנט עצמו, בגלל גישתו הנוקשה וה"ייקית", נפל באבסורדים דומים. הוא טען, למשל, שאסור לשקר גם במצב שבו שקר נחוץ כדי להציל אדם ממוות מידי רוצח, בנימוק שלא היינו רוצים ששקר יהפוך לנורמה רווחת. מבקריו של קאנט, כמו בקטע שהבאת, מרחיבים את הביקורת הזו ומצביעים על כך שתמיד ניתן לנסח את "החוק הכללי" בצורות שונות. באותה מידה, אפשר היה לטעון שהחוק הכללי הרצוי הוא שאסור לשקר למעט במקרים של סכנת חיים. כך, על ידי הוספת חריגים שמנוסחים ככללים בפני עצמם (באופן אד-הוקי), נראה שניתן להצדיק כמעט כל מעשה, מה שמוביל מבקרים למסקנה שלחוק הזה אין באמת השלכה מעשית קונקרטית ושהוא מתרוקן מתוכן.

אלא שהביקורת הזו נובעת מטעות והבנה שגויה של אופי ההכרעה המוסרית. הטעות טמונה בציפייה שהצו הקטגורי יתפקד כמין "מחשב מוסרי" או נוסחה מתמטית גורפת, שתספק לנו תשובה אוניברסלית מוחלטת שאינה נתונה למחלוקות. תפיסה זו, הדורשת שאם אין בידינו הכרעה לוגית-מתמטית חדה אז אין כאן הכרעה כלל, היא סוג של "אנליטיות" שגויה.

בפועל, הצו הקטגורי אינו אלגוריתם. הוא מספק לנו מסגרת מחשבתית חשובה וכלי דיאגנוסטי כדי לבחון האם מעשה הוא טוב, אך את המסגרת הזו חובה למלא בתוכן באמצעות שכל ישר ואינטואיציות מוסריות. השכל הישר הוא זה שפועל בתוך המסגרת של הצו הקטגורי וקובע מהי הכללה סבירה ולגיטימית שאכן ראוי לחפוץ בה כחוק כללי, ומהו סתם פלפול פורמליסטי והתחכמות שנועדו להצדיק מעשה פסול.

לסיכום, העובדה שניתן לשחק בניסוחים הלשוניים של הכלל ולהגיע לתוצאות שונות אינה הופכת את עבודתו של קאנט לחסרת ערך. הצו הקטגורי נותר עיקרון מנחה ויסודי ביותר, אך כמו כל כלל מוסרי, הוא זוקק עידון, שכלול והפעלה של שכל ישר בעת יישומו במצבים חריגים ומורכבים.

תוכל לקאות דוגמאות ליישומו בחיפוש כאן באתר.