בעלות

זכורני שכן כתבו כמה אחרונים (ראה קו"ש פסחים יח) לגבי קניין כסף לעומת חליפין, שבקניין כסף קנה את השווי והחפץ נגרר אחריו. וגם בהקפת חנות כתבו שהשווי עדיין משוייר אצל המוכר.

לשאלתך, אקדים שאם המוצא הרים לפני ייאוש ואחר כך היה ייאוש הוא קנה וחייב את הדמים. ומה הדין אם הבעלים לא התייאש? הוא חייב להחזיר לו את החפץ עצמו ולא רק את דמיו. משמע שהייאוש הוא שהקנה לו את החפץ ולא ההגבהה שלו. כלומר כשהרים את החפץ לפני ייאוש לא קנה מאומה. כשהתייאש הבעלים הוא קונה את הגוף, ועדיין הדמים של הבעלים ולכן חייב לשלם לו.

לגבי מהותה של שוויות כתבתי כאן טורים 524-5 על מהו כסף וקניין כסף, ראה שם. ובספרי על השוכר את האומנין שמצולם כאן הארכתי טובא בהבחנה בין החפץ לדמיו ושימושיו (בקניין שאלה ושכירות).

כאן נראה שבפשטות קנה גם את השימושים, והרי השווי של כלי הוא המדד לשימושים שיש לנו בו. לכן לא סביר בעיניי שלא קנה את השווי. ומכאן שלא שייך למכור כלי לדמיו. זה אבסורד. אם כן, בנדון דידן החפץ לגמרי שלו ודלא כקצוה"ח.

ואולי הפירוש הוא כזה: בדרך כלל כשיש חפץ של אחר בידי אני חייב להחזיר לו את החפץ עצמו מדין ממוני גבך. לא די בהחזרת שוויו, למרות שקי"ל שווה כסף ככסף. אני חייב לו חפץ ולא כסף. אבל כאן אפשר שעקרונית הוא באמת חייב לבעלים את החפץ כי לא קנה אותו בכלל (לא אותו ולא את שוויו), אבל אם הבעלים התייאש כבר אין משמעות דווקא לחפץ הזה ולכן יכול להחזיר לא אותו אלא במקום זה את שוויו. בגלל הייאוש כבר אין כאן טענת ממוני גבך כי החפץ הספציפי הזה כבר איבד את הקשר לבעליו.