מעצבת פנים שמקמבנת?

בשרשור נוסף באה הבהרה:

has asked a question "מעצבת פנים שמקמבנת?":

לא היה מספיק ברור השאלתי

בעלי הבית שבו לאותה חנות בדיוק עם אותה הזמנה

והמחיר היה בדיוק 30.000₪ טבין ותקילין פחות.

לא מבצע ולא כלום

סתם זה המחיר

אבל עם המעצבת המהוללה זה 30.000 ₪ יותר

כשהם כבר משלמים לה על כך שהיא בוחרת איתם בחנות את האביזרים.

א. האם מדובר בגניבת דעת או בגזל?

כאשר בעלי הבית שוכרים מעצבת פנים בשכר גבוה, נכרת ביניהם חוזה עבודה המושתת על נאמנות ואמון מקצועי. אם היא מועלת באמון הזה היא לא קיימה את החוזה. כשהיא לא נותנת גילוי נאות שהעלויות אצלה גבוהות יותר זו רמאות.

מעבר לזה, כאשר המעצבת רוקמת קנוניה עם בעל החנות מבלי ליידע את בעלי הבית, היא עוברת בראש ובראשונה על איסור גניבת דעת חמורה. היא מייצרת מצג שווא כאילו המלצתה על החנות נובעת משיקולים מקצועיים גרידא, וכאילו המחיר שהוצע הוא מחיר השוק האמיתי.

יש מקום לדון האם יש בידה גם גזל. היא קיבלה כסף שלא עבור עבודתה.

ב. האם מותר לפרסם את הנוכלות ביישוב?

בספרו של החפץ חיים מובאים שבעה תנאים נוקשים להתיר סיפור לשון הרע לתועלת (ודאות עובדתית, תוכחה מוקדמת, הימנעות מהגזמה, פגיעה מינימלית, ועוד). החפץ חיים סובר כי אחד התנאים המעכבים הוא שכוונת המספר תהיה אך ורק לשם שמים ולשם התועלת, ולא מתוך שנאה או נקמה. לכן, לשיטתו, אדם שנפגע בעצמו מהנוכל כמעט שאינו יכול לפרסם את הדברים, משום שחזקה עליו שכוונתו היא לנקום.

אולם, כפי שהסברתי באריכות בכתביי (ובמיוחד בטור 295 – מבט על כוונות ומשמעותן וכן בדיונים סביב התוכנית "יצאת צדיק"), אני חולק על דרישת "טוהר הכוונה" של החפץ חיים. לדעתי, ההיתר של לשון הרע לתועלת תלוי אך ורק בתועלת האובייקטיבית ובנזק שנמנע בפועל, ולא במניעיו ובמצבו המוסרי של המספר. אם הסיפור הוא אמת לאמיתה, ויש בו כדי להזהיר את שאר תושבי היישוב ולהציל אותם מקומבינות דומות של אותה מעצבת (שעלולות לעלות להם בעשרות אלפי שקלים), הרי שיש כאן תועלת ציבורית עצומה המגדירה את המעשה כמצווה וכאקט של הצלת ניזוקים. גם אם בעלי הבית פועלים מתוך כעס או רצון לנקום, מניעת הנזק מהציבור עומדת בעינה ומכשירה את הפרסום. כעין זה כתבתי שם גם על עבירה לשמה.

עם זאת, כדי שהדבר יהיה מותר, חובה להקפיד על הסייגים הבאים:

1. ודאות עובדתית מוחלטת: בעלי הבית אכן וידאו זאת באופן רשמי דרך החנות, כך שהעובדות בדוקות ואינן מבוססות על שמועות.
2. דיוק מוחלט בסיפור: חובה לפרסם אך ורק את העובדות היבשות כהווייתן, ללא שום הגזמה, ניפוח או תיאורים משפילים שאינם נצרכים ישירות לצורך האזהרה.
3. צמצום מרבי: אם ניתן למנוע את הנזק על ידי אזהרה שקטה של אנשים ספציפיים העומדים להעסיק אותה, יש להעדיף דרך זו. אולם, אם היא עובדת באופן קבוע עם תושבי היישוב ואין דרך אחרת להזהירם, פרסום פומבי ביישוב הוא מותר ולגיטימי.