קרי ביוה"כ

טעות נפוצה היא לחשוב שכל מה שכתוב בשולחן ערוך (או ברמב"ם) הוא בהכרח "הלכה" מחייבת במובן הפורמלי. אנשים לא תמיד מבינים שזה שמשהו מופיע בשולחן ערוך, עדיין לא הופך אותו להלכה הפסוקה.

כפי שהסברתי לא פעם, השולחן ערוך הוא בעיקרו ספר הלכתי-פרקטי ולא ספר למדני-אנליטי, ולכן הוא לא תמיד מקפיד על השיוך המהותי של האיסורים או על ניסוחים מדויקים שיבחינו בין הרמות השונות של ההוראות. זהו כלל ידוע שהשולחן ערוך אינו מקפיד להבחין בין פסיקות הלכה לבין המלצות, ומערבב לעיתים יחד דיני דאורייתא, דרבנן, מנהגים, הנהגות טובות והמלצות מוסריות או אגדיות.

יש לכך דוגמאות רבות. למשל, בסימן ר"מ באורח חיים העוסק בדיני צניעות בין איש לאשתו, מובאים דברים שניסוחם נראה כהלכה, אך הפוסקים יודעים לומר שזה לא הלכה מחייבת אלא אלו הנהגות טובות ששיקפו את דעתו של המחבר כיצד ראוי לנהוג. פעמים אחרות, ספר הלכה מכניס אגדות וסיפורים (כמו בהלכות חנוכה, פורים או סוכה) פשוט כדי לתת קונטקסט ורקע רעיוני לפני שהוא עובר לדון בהלכות עצמן. גם הרמ"א לעיתים מדווח לנו על מנהגים או הנהגות רק מפני שחשב שזה דבר נכון וראוי להכיר לחבר'ה שעבורם הוא כתב את סיכום ההלכות, ולא משום שזו פסיקת הלכה חתוכה.

לכן, הבאת המימרא האגדית לגבי הרואה קרי ביום הכיפורים ש"ידאג כל השנה" אינה חריגה בנוף כתיבתו של השולחן ערוך. הוא משלב כאן רעיון אגדי שנועד לעורר לחשבון נפש, ולא פסיקת הלכה יבשה. כשקוראים סעיפים כאלו, צריך להפעיל שיקול דעת, להבין את הז'אנר ואת המקור, ולא להתייחס אליהם כאל דין הלכתי מחייב רק בגלל שהם הודפסו בספר השולחן ערוך.