מניין המצוות והקשר לטעמי מצוות

שאלתך נוגעת ללב ההבחנה בין השורש התשיעי לשורש השישי של הרמב"ם, שאלה שגם ר' ירוחם פערלא עומד עליה בהקדמתו לספר המצוות של רס"ג. עניתי עליה בהרחבה במאמרי לשורש השישי וגם כאן באתר כשעסקתי בהבחנה בין לאו לעשה.

כפי שציינת, בשורש התשיעי הרמב"ם אכן קובע שכאשר התורה חוזרת כמה פעמים על אותו ציווי, אנחנו מונים זאת כמצווה אחת בלבד. הדוגמה שהרמב"ם מביא היא שהתורה מצווה 12 פעמים על שמירת שבת, ובכל זאת אנו מונים רק מצוות עשה אחת לשבות בשבת. הסיבה לכך היא שבמניין המצוות אנחנו מונים את התוכן שעליו אנו מצווים ולא את מספר הפסוקים המצווים; ואם התוכן זהה (חובה לשמור שבת), אין למנות זאת שוב. כדי שמצווה תחשב למצווה דאורייתא נפרדת שיש למנותה, צריך שיהיה לה גם ציווי משלה וגם תוכן ייחודי ועצמאי.

אולם, בשורש השישי הרמב"ם קובע סייג. הוא מחדש שאם הכפילות היא בין מצוות עשה למצוות לא תעשה – כמו המצווה לשבות בשבת (עשה) והאיסור לעשות מלאכה (לאו) – אנחנו כן מונים את שתיהן: את העשה עם מצוות העשה ואת הלאו עם מצוות הלא תעשה.

וכאן עולה בדיוק שאלתך: איך בכלל תיתכן כפילות בין לאו לעשה שתימנה כשתי מצוות? הרי התוכן המעשי של שתיהן זהה לחלוטין – שתיהן דורשות ממני בעצם חדילה, לא לעשות מלאכה! אם התוכן זהה, למה זה לא נחשב לכפילות רגילה שתימנה פעם אחת לפי השורש התשיעי?

התשובה טמונה בהבנה מדויקת של מהו ההבדל האמיתי בין מצוות עשה למצוות לא תעשה. התפיסה הרווחת (והשגויה, לדעתי) היא שההבדל הוא "ביצועי": עשה מצווה עליי לעשות משהו אקטיבי (קום ועשה) ולאו אוסר עליי לעשות משהו (שב ואל תעשה). אך הקריטריון הזה לא מחזיק מים, שהרי יש לאווים שמחייבים אותי בעשייה (כמו "לא תעמוד על דם רעך" – חובה לקום ולהציל), ויש מצוות עשה שמחייבות אותי במחדל (כמו "תשבות" בשבת).

לכן, לדעתי, ההבחנה בין לאו לעשה אינה במישור הביצועי (מעשה או מחדל) אלא במישור הנורמטיבי: מצוות עשה מצביעה על מצב שמוגדר על ידי התורה כמצב חיובי ורצוי, שמצופה ממני להימצא בו. מצוות לא תעשה, לעומת זאת, מצביעה על מצב שלילי, שהתורה מצפה ממני שלא להימצא בו.

לגבי הדוגמה של שבת. הלאו של "לא תעשה כל מלאכה" אומר לי שעשיית מלאכה בשבת היא מצב שלילי. אם עשיתי מלאכה – התנגשתי חזיתית ברצון ה' ואני "רשע". אבל אם רק נמנעתי ממלאכה מכוח הלאו, לא עשיתי שום דבר חיובי, אלא רק נמנעתי מלהימצא במצב שלילי – ולכן איני "צדיק" אלא רק בינוני שניצל מעבירה.

כאן נכנסת לתמונה מצוות העשה "תשבות". מצוות העשה אומרת לי שמצב השביתה ממלאכה בשבת אינו סתם "הימנעות מעבירה" גרידא, אלא הוא מצב חיובי, אידיאלי ורצוי כשלעצמו.

לכן, אף שברמה הפיזית-מעשית שתי המצוות (העשה והלאו) מורות לי על אותה פעולה של הימנעות ממלאכה, ברמה המהותית והתוכנית-נורמטיבית יש כאן שני תכנים שונים לחלוטין שמשלימים זה את זה. הלאו מלמד אותי שעשיית המלאכה היא מצב שלילי, והעשה מלמד אותי שהשביתה היא מצב חיובי בעל ערך. בדיוק בגלל שהתוכן הרעיוני-נורמטיבי שלהן שונה, הרמב"ם מבין שזו לא כפילות סתמית, ויש למנות אותן כשתי מצוות נפרדות לחלוטין – לאו בנפרד ועשה בנפרד.