מבט על פריווילגיות חברתיות לדתיים ובכלל (טור 769)
לא כל יחס מיוחד ליהדות הוא אותה פריווילגיה
הרב פותח בהבחנה בין מאפיינים שנובעים מעצם היותה של ישראל מדינה יהודית או מדינה ליהודים, כמו חוק השבות ומעמד מסוים ליהדות, לבין פריווילגיות שכן דורשות הצדקה נפרדת: פטורים והקלות בגיוס, מימון מוסדות דת, מעמד מיוחד לנושאי תפקיד דתיים, והגנה מיוחדת על רגשות דתיים. מי שכופר בעצם הלגיטימיות של מדינה יהודית מנהל ויכוח אחר; הדיון כאן הוא על ההטבות שמעבר לכך.
שתי ההצדקות המרכזיות: קושי מיוחד או תרומה אלטרנטיבית
הטור מציע שני סוגי הצדקה עיקריים לפריווילגיות. האחד הוא קושי או צורך מיוחד: למשל קושי של חרדים או דתיים לשרת במסגרת צבאית שמאיימת על אורח חייהם, או צורך של בנות דתיות במסגרת צנועה יותר. השני הוא תרומה אלטרנטיבית, או לאותה מטרה עצמה או למטרה חברתית אחרת: תורה שמגינה, גרעין נח״ל, או שירות לאומי. הרב מדגיש שקושי לבדו לא תמיד מצדיק פטור; אם אפשר לייצר מסלול חלופי שדרכו האדם יתרום, זו לעתים התשובה הנכונה.
שוויון מסדר שני: גם אם יש הצדקה, האם צריך לפתוח את המסלול לכולם
מעבר לשאלה האם פריווילגיה מוצדקת מלכתחילה, הרב מעלה את שאלת השוויון מסדר שני: אם קבוצה אחת קיבלה מסלול חלופי לגיטימי, האם גם אחרות זכאיות לו. תשובתו תלויה בשאלה למה המסלול נוצר. אם הוא נועד לפתור קושי שאינו קיים אצל אחרים, אין הכרח להעניקו לכולם; אבל אם המדינה יכולה לעמוד בכך ואין פגיעה בצרכיה, יש מקום לפתוח את האפשרות גם לאחרים.
בלי כנות, אחריות ומידתיות אין טעם לדון בסיסמאות
מאחורי כל התחשבות כזאת עומדות הנחות נוספות: שהקושי לא נגרם באשמת האדם, שהטענה כנה ולא מניפולטיבית, ושהמחיר שהחברה משלמת אינו גדול מדי. הרב מזכיר שלא כל אמונה או אורח חיים מחייבים את החברה להתכופף בפניהם, במיוחד כשיש נזק בלתי הפיך לילדים או נטל כבד על הכלל. לכן מושג המידתיות אמנם עמום, אבל אי אפשר בלעדיו.
למה הדיון בהסדר אינו יכול להצטמצם לספירת חודשי שירות
ביחס לישיבות ההסדר הרב סבור שהטענה נגדן כפריווילגיה נשענת לעתים על פורמליזם ריק. יש כאן שילוב של קושי אמיתי של חיילים דתיים, צורך בלימוד תורה כחלק מעולמם, ותרומה אלטרנטיבית שמבחינתו היא ממשית: שיעורי גיוס וקרביות גבוהים, יחידות איכותיות ומוטיבציה גבוהה, שירות מילואים מלא, ותרומה חברתית וביטחונית רחבה יותר. לכן אי אפשר להסתכל רק על קיצור פרק הסדיר. עם זאת, ברובד של שוויון מסדר שני הוא עצמו נוטה לומר שאם חילונים ירצו מסלול דומה של שירות ארוך עם שנות לימוד, יש מקום לאפשר זאת כל עוד אין מחסור בכוח אדם. מנגד, הקלות כמו זמן תפילה ואוכל כשר מוצדקות בעיניו כמתן מענה לצורך ברור, אבל מעמד עודף לרבנות הצבאית או כפיית תוכן דתי על כלל החיילים אינם מוצדקים.
שירות לאומי לבנות דתיות הוא דוגמה לפריווילגיה סבירה, ואולי צריך להרחיבה
אצל בנות דתיות הקושי בשירות הצבאי בעיניו אפילו חריף יותר, גם אם אין כאן צורך מקביל ללימוד תורה. מאחר שיש מסלול של שירות לאומי שתורם תרומה חברתית ממשית, ולעתים לא פחותה מזו של שירות צבאי, הרב רואה בו הצדקה טובה לפטור משירות צבאי. יתר על כן, ברמת השוויון מסדר שני הוא כותב שהיה שמח שגם לחילוניות תינתן האפשרות לא להתגייס, ושדווקא הדרישה לגייס גם את הדתיות מעידה שלא תמיד השוויון הוא המניע האמיתי. הוא מוסיף הסתייגות כללית יותר משירות קרבי לנשים, שלדעתו מונע גם משיקולים חברתיים ולא רק ביטחוניים.
אצל החרדים כמעט כל הטיעונים קיימים, אבל ברובם הם לא מחזיקים
במקרה החרדי הרב מסכים שיש מיעוט קטן של לומדי תורה עילויים שלגביהם ייתכן פטור מוצדק. אבל לגבי רוב הציבור החרדי הוא סבור שהטיעונים של צורך, קושי ותרומה אלטרנטיבית אינם מצדיקים אי-גיוס גורף: רובם יכולים לשרת במסלול מותאם, הטענה שכל לימוד של כל חרדי מחזיק את המדינה נראית לו מופרכת, והדרישה שהצבא יהיה אחראי לשמר את החרדיות של החייל חורגת מכל סבירות. מעבר לכך הוא מטיל ספק עמוק בכנות הטענות, משום שבחיי היומיום גם החרדים עצמם אינם נוהגים כאילו תורה ותפילה מחליפות השתדלות ממשית. כאן, יותר מבמקרים אחרים, מבחן המידתיות פועל נגדם: צורכי הביטחון והכלכלה עצומים, והנכונות החרדית להתעלם מהם היא בעיניו שורש חוסר האמון הציבורי.
מימון מוסדות דת והגנה על רגשות דתיים נהנים ממעמד מועדף לא מוצדק
בסיום הרב מרחיב מעבר לגיוס. הוא מוכן להכיר בכך שצרכים דתיים הם צרכים אמיתיים, ולכן אפשר להצדיק מימון ציבורי מסוים, אבל אינו מבין מדוע הם זוכים למעמד גבוה יותר מצרכים תרבותיים, קהילתיים או זהותיים אחרים. בעיניו גם ההגנה המיוחדת בחוק ובציבור על רגשות דתיים היא מופרזת: אין סיבה עקרונית שפגיעה ברגש דתי תיחשב חמורה יותר מפגיעה ברגשות אחרים, והכבוד המיוחד שניתן לה משמש לא פעם ככלי כפייה. המסקנה היא שחלק מן ההקלות הדתיות מוצדקות כשהן עונות על קושי אמיתי ומלוות בתרומה ובהתחשבות בצורכי המדינה, אבל אוסף רחב של פריווילגיות דתיות אחרות נשען בעיקר על הערצה מיותרת לדת ולרגש הדתי.
בס"ד
מדי פעם עולה כאן באתר שאלה שנוגעת בפריווילגיות מיוחדות שמקבלים דתיים. הדברים נוגעים בעיקר לשירות צבאי, החל מפטור לחרדים, המשך במסלול שירות מקוצר ("הסדר") לדתיים-לאומיים וכלה בפטור/שירות לאומי לבנות דתיות. אבל הדברים רחבים יותר. החוק בישראל (ולא רק בה) נותן יחס מועדף לדת ולדתיים בכל מיני אספקטים: מימון של מוסדות דתיים, מעמדם של נושאי תפקיד דתיים, חופש דת וחופש פולחן, איסור מיוחד על פגיעה ברגשות דתיים וכדומה. השאלה האם יש הצדקות להעדפות הללו, ומהן. ביסוד הדיון עומדות תפיסות והנחות לגבי מתן פריווילגיות בכלל, ולכן אקדים דיון קצר בנושא הזה עצמו.
דיון מקדים: מהי פריווילגיה
לענייננו, פריווילגיה היא יחס מיוחד ולא שוויוני שניתן על ידי המדינה והחברה לאדם או לקבוצה כלשהי. מתן פריווילגיה טעון הצדקה מפני שהוא סותר את עקרון השוויון, שלפיו כל האנשים והקבוצות שווים בפני החוק ובכלל.
כבר כאן אוציא מהכלל הזה הגדרות יסוד. מדינת ישראל נותנת יחס מועדף ליהודים (חוק השבות, מעמד לדת היהודית, יום מנוחה, נישואין וגירושין, קבורה, גיור, מימון למוסדות דתיים יהודיים, שפה וכדומה), אבל לפחות חלק מכל זה יכול להיות מונח בהגדרתה כמדינה יהודית או כמדינה עבור יהודים. מעט מאד מאיתנו יראו את חוק השבות כאפלייה או כפריווילגיה שטעונה הצדקה. כמובן ייתכנו כאלה שלא רואים את היהדות כדת, ולכן הם יראו חלק מהדברים הללו כאפלייה, אבל זה שוב ויכוח על מהי יהדות ולא על עצם הפריווילגיה ליהודים וליהדות. אלו שיראו גם את עצם היחס המיוחד שנותנת מדינת ישראל ליהודים וליהדות כאפלייה, פשוט לא מקבלים את ההנחה שמדובר במדינה יהודית או מדינה ליהודים, או את הלגיטימציה המוסרית למדינה כזאת (כלומר הם לא ציוניים).
פריווילגיות שכן טעונות הצדקה הן אלו שתוארו למעלה, כמו הנחות בגיוס, במיסוי, במימון, במעמד אישי, פגיעה ברגשות וכדומה. גם מבין הפריווילגיות שתוארו למעלה ייתכנו כאלה שאינן מוצדקות, אם הן לא חיוניות לעצם היותה של המדינה מדינה יהודית. בסעיף הבא נעסוק בהצדקות האפשריות לפריווילגיות שטעונות הצדקה.
הצדקות מסדר ראשון
יש שני סוגי שיקולים שיכולים לבסס מתן "הנחה" או פריווילגיה לאדם או לקבוצה כלשהי באוכלוסיה. האחד הוא הכרה בקושי או צורך מיוחד שיש לאותו אדם או קבוצה. השני הוא תרומה אלטרנטיבית שמקבלים ממנו, לצורך אותה מטרה או לצורך מטרה אחרת.
למשל, ביחס לשירות הצבאי, לחרדים יש קושי מיוחד בשירות, מפגש עם אוכלוסיה ומצבים שהם לא רגילים אליהם ומאיימים על אורח חייהם (זהו החשש "להתקלקל"). צורך מיוחד יכול להיות למשל לגדול בתורה, לשמור אורח חיים דתי, להצטיין בספורט או בתחום אחר (בהנחה שהשירות מפריע לזה), צורך של נשים במסגרת ששומרת על פרטיותן וצניעותן וכדומה. דוגמה לתרומה אלטרנטיבית לצורך אותה מטרה היא הטענה החרדית שתורתם מגינה עלינו. לטענתם הם תורמים לביטחון בדרך אחרת. דוגמה לתרומה אלטרנטיבית למטרה אחרת היא גרעין נח"ל שמטרתו לבסס התיישבות (בהנחה שהצורך הזה אינו קשור לביטחון) או בנות שירות לאומי שתורמות בבתי חולים או בחינוך. נטען כי אלו אלטרנטיבות הולמות לשירות צבאי כי הן תורמות תרומות אחרות לחברה, גם אם לא דווקא לביטחון.
טיעוני קושי וצורך שונים מאלו של תרומה אלטרנטיבית, שכן הם כשלעצמם לא מצדיקים פריווילגיה אם יש ערוץ תרומה אלטרנטיבי. אם יש ערוץ כזה ניתן לפתור את הקושי והצורך על ידי כך שאותם אנשים יתרמו דרך הערוץ האחר. אבל אם אין ערוץ אלטרנטיבי, יש מקום לתת את הפריווילגיה רק מכוח קושי או צורך.
במקרים רבים הטיעונים משולבים, כלומר יש קושי לבנות דתיות לשרת בצבא, וזהו טיעון הקושי. אם יש ערוץ של תרומה אלטרנטיבית מאפשרים להן לפעול במסגרתו. שימו לב שאם התרומה האלטרנטיבית לגמרי שוות ערך לזו המקורית אין צורך בצירוף הטיעונים. גם אם לא היה טיעון הקושי או הצורך, עדיין יש הצדקה לקבל מאנשים תרומה אלטרנטיבית שוות ערך.
שוויון מסדר שני
אמנם ישנן טענות מכוח עקרון השוויון שלפיהן יש לאפשר את המסלולים האלטרנטיביים גם לאחרים (שיכולים ומתאימים להם). כלומר יכולה לעלות טענה שלפיה אמנם יש הצדקה לפריווילגיה אבל היא צריכה להינתן באופן שוויוני לכל סוגי האוכלוסיה. נכנה זאת טענות לשוויון מסדר שני. טענות אלו אומרות שגם אם ההצדקה לפריווילגיה אכן קיימת מהסיבות דלעיל, עדיין לא מתקיים שוויון מלא אם האפשרויות האלטרנטיביות לא ניתנות לכל אדם או קבוצה.
בדרך כלל, כשעולות טענות לחוסר שוויון מסדר שני מצרפים את הטיעונים מן הקושי והצורך לטיעונים שהתרומה היא שוות ערך (לצורך אותה מטרה או מטרה אחרת). אנסה לפרמל זאת. נניח שיש אוכלוסיה א שיש לה קושי או צורך מיוחד לתרום במסלול A. כדי לאפשר להם לתרום מציעים להם מסלול אלטרנטיבי B שמתאים לצרכיהם שתרומתו שקולה. כעת באה קבוצה ב ודורשת שאפשרות השירות B תינתן גם לה. זוהי דרישה לשוויון מסדר שני. במצב כזה אפשר להסביר להם שאצלם אין את הקושי או הצורך בשירות במסלול A, ולכן לא מאפשרים להם שירות במסלול B. כמובן שהסבר כזה רלוונטי כאשר המצב הוא שאם כולם ישרתו במסלול B המדינה לא תמלא את צרכיה. אם השירות בשני המסלולים אפשרי לכולם אכן יש לאפשר אותו לכולם (אפשר לומר שזהו כבר שיקול שוויון מסדר שלישי).
הנחות ברקע הדיון
ברקע הדיון הזה יש כמובן הנחות נוספות. למשל, שאותו אדם או קבוצה לא אשמים בקושי שלהם. אם הם אשמים יש פחות מקום להתחשב בהם (או לפחות בתלות במידת האשמה). הנחה נוספת היא הכנות של הטענה, כלומר שאני מאמין להם שאכן יש להם קושי או צורך, ולא שהם משתמשים בטענות הללו כדי לקדם את הפטור שלהם. גם ביחס לתרומה אלטרנטיבית, ישנם מצבים שהדבר תלוי בתפיסת עולם (האם לדעתך לימוד תורה או התיישבות במסגרת הנח"ל אכן תורמות לביטחון?), ושם יש מקום להתחשבות בדעות של אותה קבוצה גם אם אני עצמי לא רואה את הדברים כך. זאת בתנאי שאני מאמין בכנותם (יש לזכור שבמצבים כאלה קל לרמות ולבטא עמדה אישית לא כנה).
כמובן איני טוען שיש חובה להתחשב באמונות כאלה בכל מצב. אם יש קבוצה שמאמינה שאונס ילדים הוא דרך החיים הראויה לחברה מודרנית, החברה לא תקבל זאת ולא תאפשר להם את זה גם אם השתכנענו שהם כנים. דוגמה פחות קיצונית שמוכרת לנו היטב, קבוצה שסבורה שלימודי חול הם עבירה ושולחת את ילדיה ללמוד רק תורה. גם במצב כזה, יכולה החברה לא לקבל זאת למרות שמאמינים לכנותם. הסיבה לכך היא כפולה: יש לזה השפעה לא הפיכה על גורלם של הילדים בעתיד (ע"ע יוצאים בשאלה שמתלוננים על כך שהמדינה לא כפתה על הוריהם לתת להם חינוך כללי). בנוסף, העול שיוצרים אותם אנשים שלא יתרמו תרומה כלכלית ואחרת למדינה ייפול על כולנו. הם לא פועלים בחלל ריק. בה במידה, אדם לא יכול לנסוע בפראות בכביש גם אם הוא מוכן לקחת סיכון שייפצע או ימות, כי העול של הטיפול בו ייפול על החברה. הוא הדין לגבי עישון וכדומה.
בכל הנושאים הללו קשה לקבוע כללים גורפים. זה תלוי במידת האמונה של האוכלוסיה המדוברת, בעוצמתו ובוודאותו של הנזק העתידי הצפוי, באיכותו של אי השוויון וכדומה. כאן נכנס לדיון המושג המעצבן "מידתיות". אבל מטרתי כאן היא למנוע דיון שכל כולו שימוש במושג האמורפי הזה. השיקולים והטיעונים שהצגתי מהווים מסגרת לדיון, כשבתוכה ניזקק לעתים לטיעוני מידתיות (ראו דוגמה למבנה כזה במאמר הזה, בסוף טור 151 ועוד).
השלכות עקרוניות
הניתוח הראשוני הזה מאד חשוב לדיון, מפני שהוא מסלק מהשולחן כל מיני טענות על אי שוויון או שוויון מדומה. דרישות לשוויון לפעמים מתעלמות מהשיקולים שמניתי שמסייגים את דרישת השוויון. וגם אם זה לא מסלק את הדרישות הללו מהשולחן זה בהחלט ממקד את הדיון ומבהיר את נקודות המחלוקת.
אפשר לטעון כלפי החרדים שהם לא תורמים, ועל כך הם יאמרו שהם כן, או תרומה לאותו צורך (התורה מגנא מצלא), או תרומה אלטרנטיבית (ארגוני החסד וכדומה, עצם לימוד התורה). הם יכולים לטעון טענות אחרות לגמרי בגלל קושי או צורך (לא להתקלקל, לצמוח בתורה), וכמובן גם להשוות לספורטאים או אמנים שמקבלים הנחות, לגרעיני נח"ל שתורמים תרומה אלטרנטיבית, או לאנשי השק"ם שמשרתים שירות נוח ולא מסוכן וכדומה.
הוא הדין לגבי ישיבות ההסדר. גם שם עולה טענה על שירות לא שוויוני. הטענה הזאת צריכה להתחשב בכל השיקולים שהבאתי כאן. תרומה אלטרנטיבית, משך השירות הארוך יותר שלהם (כולל השהות בישיבה), היתרונות הביטחוניים והחברתיים שיש בקיומן של ישיבות הסדר, הקושי והצורך שלהם ללמוד תורה במקביל לשירות וכדומה. כל זה לא אומר שאין כאן פריווילגיה או אפילו שהיא מוצדקת. זה רק אומר שהדיון לא יכול להתנהל רק במישור של השוויון.
כמובן יכולות לעלות טענות לגבי אי שוויון מסדר שני, כלומר שגם אם כל זה נכון, עדיין למי שאינו דתי לא ניתנת אופציה לשרת שירות כזה, או ללמוד בישיבה חילונית ולצמוח בפילוסופיה או שירה. אבל אלו טענות מסוג שונה. יש הבדל בין לומר שהדתיים לא תורמים לבין אמירה שהם תורמים אבל החילונים גם רוצים לתרום יותר ולא מאפשרים להם. מעבר לזה, החילונים אינם טוענים שללימודים כאלה יש תרומה אלטרנטיבית (שירה מגנא ומצלא). בנוסף, מסתבר שלחילונים זה לא היה מספיק חשוב כדי שיילחמו על זכותם ללמוד בישיבות הסדר משלהם, וזאת כנראה מפני שהקושי והצורך שלהם אינו כה אקוטי, גם אם הערך בלימוד לדעתם הוא כמו הערך שמייחסים לו בעולם התורני. אפשר כמובן להיעלב בשם החילונים, אבל עלבון אינו טיעון. העובדות מראות אחרת.
דוגמה ראשונה: ה"הסדר"
נשאלתי לא פעם גם על ידי בחורים דתיים לגבי ההצדקה לשירות מקוצר במסגרת ה"הסדר". השירות הזה כולל פרק צבאי מקוצר (כשנה וחצי) ועוד פרק ישיבתי ארוך (כשלוש שנים). השאלה בסדר הראשון היא מהי ההצדקה לפריווילגיה הזאת. השאלה בסדר השני היא מדוע לא ניתנת פריווילגיה דומה לחילונים. נבחן את הדברים לפי הסכימה שתיארתי למעלה.
ראשית יש את הצורך והקושי. לחלק ניכר מהחיילים דתיים לא קל בסביבה חילונית. מעבר לקשיים המתחייבים מהשירות הצבאי שכמובן קיימים אצל כל החיילים, יש קשיים שאינם מתחייבים, כמו השפה הגסה, תמונות שונות שמסתובבות בין החיילים, חלוקת הנטל (חיילים דתיים צריכים להתפלל ולצום וכו'). בנוסף לקושי, יש גם צורך להקדיש זמן ללימוד ולקיום מצוות וכדומה. הקשיים הללו לא קיימים אצל חיילים חילוניים.
לכן סביר להציע לחייל דתי שירות צבאי במסלול אלטרנטיבי. אלא שהמסלול ההוא יכול להיות באותו אורך. מצד שני, השנים שמוקדשות ללימוד תורה, יהפכו את השירות הצבאי למעמסה לא סבירה לחייל דתי. הוא נדרש להקדיש שש שנים מחייו לשירות הצבאי (כולל שלוש שנות ישיבה, בהנחה שזה רקע חינוכי נדרש לאדם דתי). לכן הלכו לקראתם וקיצרו את הפרק הצבאי בשירות. כעין מה שנעשה לגרעיני נח"ל בעבר. ועדיין משך השירות הכולל ארוך הרבה יותר מאשר אצל חייל רגיל. תמורת זה, הם נדרשים לאחוזים גבוהים יותר של שירות קרבי, הם עומדים ביחידות כוננות מרוכזות לימי חירום, במקרים רבים הם שותפים בתרומה למקומות שבהם הם נמצאים ועוד. אחוז הגיוס שלהם, בפרט לשירות קרבי, גבוה מזה של כלל האוכלוסיה. ברקע נמצאת ההבנה שמדובר ביחידות של אנשים באיכות טובה ועם מוטיבציה גבוהה. וכמובן שבשירות המילואים לאורך החיים לא יהיה הבדל בינם לבין אחרים, וההבדל הוא רק בשנות הסדיר. את ההכשרה הם עוברים באופן מלא כמו כל חייל אחר.
אני מתרשם שרבים מסכימים שהחשבון הכללי הוא שלצה"ל ולמדינה שווה להחזיק יחידות כאלה, לא רק כהליכה לקראת החיילים הדתיים אלא בגלל התרומות האלטרנטיביות שמקבלים מיחידות ההסדר. אמנם יש גם כאלה שלא מקבלים זאת, לפעמים סתם כדי להתנגח בדתיים ולהראות שהם פריווילגיים, ולפעמים בגלל שהם באמת חושבים אחרת. אבל אין ספק שחיילי ההסדר מאמינים בעצמם שתרומתם רבה אף יותר מזו של חייל רגיל, ונראה בבירור שזוהי אכן עמדתם (לא רק מן השפה ולחוץ). כפי שהסברתי יש מקום להתחשב בטענה כזאת גם אם אינך מסכים לה. בנוסף, צריך לזכור שגם בצבא הרגיל יש לא מעט מסלולי שירות קלים הרבה יותר מהמסלול הקרבי, ואיני רואה מדוע הם עדיפים על פני שירות ה"הסדר".
נותרת השאלה מהסדר השני. למה לא מאפשרים לכל האחרים שירות כזה? קודם כל מפני ששיקולי הקושי והצורך פחות קיימים שם (יש התחשבות בקשיים של פציפיסטים וכדומה). מעבר לזה, לדעתי אכן יש מקום לאפשר זאת לכל מי שרוצה. אני לא בטוח כמה חיילים חילוניים ירצו לשרת כמעט חמש שנים, שמתוכן שלוש שנות לימוד. אבל מי שרוצה בהחלט יש מקום לאפשר לו זאת. אני לא חושב שתיווצר מצוקת כוח אדם בצבא (בטח אם יגייסו את החרדים), שכן יהיו לנו חיילי מילואים באותה כמות, אמנם אם צה"ל ייווכח שתיווצר מצוקה כזאת, מוצדק יהיה לשלול את אפשרות ה"הסדר" מחילונים, מפני שאין אצלם את הקושי והצורך. ייתכנו בודדים שיש להם קושי וצורך כאלה, ולהם יש כמובן לשקול מסלולים מותאמים (כמו שעושים לספורטאים ואמנים וכו').
סוף דבר, הטענות נגד ה"הסדר" נשמעות לי עקשנות פורמליסטית בעלמא (ראו למשל כאן). ישנן טענות אחרות נגד יחידות הומוגניות כאלה, מפני שזה עלול ליצור בעיות אידאולוגיות. אלו טענות אחרות, שלדעתי האישית אינן מבוססות (לא ראיתי את הסירובים ההמוניים של חיילי הסדר בנסיבות שונות), אבל בכל אופן זו לא טענה לפריווילגיה ולכן היא אינה מענייננו כאן.
לא התייחסתי כאן למתן זמן לתפילות והנחות בצומות לחיילים דתיים. המתעקשים יוכלו לראות גם כאן אי שוויון. אבל זו כבר באמת פורמליות מגוחכת. ההבדל בחצי שעה לתפילה לא יכול להיחשב כאי שוויון, בטח לא לעומת ההבדלים שקיימים בקושי השירות בין מסלולים שונים בצבא בכלל. הוא הדין לגבי דאגה לאוכל כשר לחיילים דתיים. כאן הצורך הוא ברור, ומאד לא סביר בעיניי לא להיענות לו. מה עוד שאם הוא לא ייענה החיילים הדתיים לא יוכלו להתגייס. נכון שזה כרוך בכפייה מסוימת על חילונים, ויש למעט בה ככל האפשר (לדוגמה, ההוראות לא להכניס מזון לא כשר לבסיס או חמץ בפסח בעיניי אינן מוצדקות. לדעתי זוהי רק תואנה כדי לכפות על החילונים לא לאכול חמץ). אבל ככל שהדבר דרוש כדי לאפשר לדתיים לקבל מענה לצרכיהם איני רואה בזה בעייה מיוחדת. הצורך לאכול כשר אינו דרישה קשה מדיי גם עבור חילוני (הרי לכם המידתיות).
הייתי מבדיל את זה ממוסדות כמו רבנים צבאיים והמעמד שניתן להם. אם הם שם כדי לתת מענה לצרכים של חיילים דתיים (כמו רבנים בצבא ארה"ב) ניחא. אבל הם מקבלים לפעמים מעמד משמעותי יותר ביחידות השונות ולזה איני רואה הצדקה. אי אפשר לא להיזכר במערכון של ארץ נהדרת על "החילוני הצבאי הראשי". הוא הדין לגבי נאומי מוטיבציה של הרב הצבאי שכל החיילים אמורים להיות נוכחים והלקשיב להם. אין לזה שום הצדקה. בדיוק כמו שאין הצדקה לחייב חיילים דתיים שלא רוצים בכך לנכוח באירועים עם שירת נשים.
דוגמה שנייה: שירות נשים דתיות
כידוע, לנשים דתיות יש אפשרות להיפטר משירות צבאי מטעמי דת. לחילוניות לא מאפשרים זאת (פורמלית. בפועל רבות לא מתגייסות), ועולה שאלת הפריווילגיה והצדקתה. גם כאן הקושי קיים עוד יותר מאשר אצל הבנים (אם כי נראה שהצורך לא. הן לא צריכות את השירות הלאומי כמו שבנים צריכים לימוד תורה). גם כאן יש מסלול תרומה אלטרנטיבי, לאו דווקא לביטחון, שבעיניי לא נופל מהשירות הצבאי ולפעמים עולה עליו. יש לזכור שגם בצבא אין ניצול טוב מדיי של כוח האדם, ולכן זה שיש מקומות שבהם השירות הלאומי לא ממש משמעותי, זה נכון גם ביחס לצבא. אני לא חושב שיש חולק על כך שברמה העקרונית תרומה לחינוך, לטיפול בחולים ובקשישים ושאר שירותים חברתיים הם בעלי ערך גדול לחברה ולמדינה. אני גם לא חושב שהצבא לא יכול להסתדר בלי שהבנות הדתיות יתווספו לשירות צבאי ממש. אם זה היה המצב היה מקום לא לקבל את הדרישה לשירות לאומי. זה כמובן זוקק סדרי עדיפויות (אם נותנים לחרדים לא להתגייס הצורך בחיילות דתיות עולה). כשלעצמי אני גם לא מקבל את ההצדקות לשירות קרבי של חיילות בכלל (לאו דווקא דתיות). בעיניי זה כרוך בלא מעט נזק וסיכונים ולא שווה את התועלת (ראו למשל בקצרה כאן). הדרישה לגיוס נשים ובפרט לשירות קרבי, משקפת בעיניי שיקול חברתי ולא צבאי-ביטחוני. זה לגיטימי כמובן, רק חשוב לשים את זה על השולחן.
יש בנות דתיות שמתגייסות ומסתדרות עם השירות הצבאי, וזה בסדר גמור. אבל זה לא אומר שכולן יכולות להסתדר. לכן אין למצוא כאן בסיס לטענה שאין כאן שיקול של קושי. כידוע יש כמה וכמה סוגי דתיות וכל אחד וצרכיו, קשייו וחיפופיו (ולא, איני טוען שמי שמתגייסת היא מחפפת. ממש לא. אבל יש כאלו מביניהן שכן).
ומה לגבי הטיעון מסדר שני? לאפשר לחילוניות לא להתגייס. אני לגמרי מקבל אותו. להיפך, הייתי שמח אם זה היה הנוהג, אלא שמשום מה כאן זה לא עולה. איני שומע כמעט דרישה לא לגייס נשים חילוניות. הדרישה היא בדרך כלל לגייס גם את הדתיות. אולי יש כאן מין רמז לכך שלא השוויון עומד בראש מעייניהן.
דוגמה שלישית: שירות צבאי לחרדים
לא אכנס לזה שוב בפירוט כי כבר כתבתי על כך לא פעם. אני רק רוצה להכניס גם את זה למסגרת הדיון (אני בטוח שבטוקבקים היו מעלים את זה גם כך). אצל החרדים יש טיעונים מכל הסוגים: הצורך (לגדול בתורה), הקושי (לא להתקלקל), תרומה אלטרנטיבית לביטחון (תורה מגנא ומצלא) ולתחומים אחרים (זהות יהודית ופיתוח התורה).
הצורך לגדול בתורה קיים אצל מתי מעט. אלו שממשיכים ללמוד כל חייהם וכל שנת לימוד משמעותית לצמיחתם התורנית. לגבי אלו יש הסכמה די רחבה שניתן לוותר על גיוסם. הקושי קיים לגבי רוב החרדים, למרות שהם נוהגים להשתמש בנימוק הצורך כלפי כל הציבור (כאילו תורתם של כולם מחזיקה אותנו וכולם נעשים גדולי הדור). רוב הציבור החרדי, ואפילו אותו חלק לא גדול שבאמת לומד ברצינות, יכול להקדיש שנה וחצי (כמו "הסדר") לשירות. בין כה וכה הם לא לומדים כל החיים (שלא לדבר על בין הזמנים שקיים גם בשנות הלימוד שלהם). גם החזקת המדינה על כתפי הלומדים היא בדיחה, שכן בכל רגע עדיין יהיו אלפי לומדים גם אם כולם יתגייסו. יש לומדים בגילאים שלפני ואחרי צבא, אז מדוע חשוב שכל אדם לא יפסיק אפילו לשנה וחצי את לימודו? גם חודש המילואים כל שנה יכול להיחשב כ"בין הזמנים", שהם עושים ללא היסוס וללא חשש שהעולם יתמוטט בינתיים. ועוד לא דיברנו על החזקת היקום ותרומתם האלטרנטיבית של אלו שלא לומדים (וגם אלו שלא לומדים ברצינות).
גם חשש הקלקול רק אומר שצריך מסגרת מותאמת. נכון שבצבא גם מסגרת מותאמת אינה ממש חרדית (בדיוק כמו בהליכה ברחובה של עיר ובחיים בכלל), אבל זה כבר נראה מאד לא מידתי. הצורך הביטחוני גובר על דקדוקי עניות כאלה. במצב של פיקוח נפש אין שום הצדקה להתחשב בדרישות קפריזיות כאלה. ובכלל, בעיניי החובה להקפיד על החרדיות מוטלת עליהם ולא על הצבא. הצבא רק צריך לאפשר זאת. כיום החרדים דורשים שהצבא יהיה אחראי לכך שכל חייל ייצא חרדי, ואיכשהו כולם מתייחסים לזה כדרישה מובנת מאליה. זה ממש מגוחך. בדיוק כמו שהצבא לא אחראי לשמור את החילוני כחילוני ואת הדתי כדתי. הוא רק צריך לאפשר אורח חיים מותאם למי שמעוניין בזאת. יוצא כאן אבסורד שהצבא אמור לספק סחורה שהרחוב החרדי והחברה החרדית לא מצליחות לספק לעצמן (שם יש לא מעט נוטשים). בעצם הדרישה היא שהצבא יהיה כלי שרת בידי הפוליטרוקים החרדים. ובכלל, אעיר שהדרישה להתאמה צריכה לבוא מהחייל הבודד ולא מהפוליטרוקים שלו. דיון כזה לא אמור להיות קולקטיבי.
גם שאלת הכנות קשורה לכאן. חלק גדול מהציבור לא מקבל את ההנחות החרדיות שלפיהן התורה אכן מגינה עלינו. לכן הם לפחות צריכים להשתכנע בכנות הטיעונים החרדיים. מבחינת ההשקפה החרדית זו ודאי התפיסה האותנטית שלהם, אבל אם נשאל את החרדים הבודדים זה לא בהכרח המצב. העובדה היא שרבים מהחרדים (גם מאלו שלומדים ברצינות) כן מעוניינים להתגייס ולא עושים זאת רק בגלל החשש מהפוליטרוקים, מהמשפחה וכו'. אז לגביהם גם נכון לומר שזו באמת דעתם?! יתר על כן, איך אפשר להתייחס ברצינות לאותנטיות של עמדתם זו, כאשר בכל מצב שבו נשקפת סכנה למישהו מהם אף אחד מהם לא מסתפק בתפילה ולימוד אלא הולכים לרופא הכי טוב, פונים למשטרה, או עושים את מלוא ההשתדלויות. אפילו כשהם צריכים פטור מהצבא הם לא מסתפקים בתפילה ולימוד אלא פועלים במרץ (שכולל ביטול תורה וחילול השם המוני). רק ביחס לצבא משום מה תזת ההשתדלות לא קיימת. שם מסתפקים בלימוד ותפילה או בסתם השתמטות. קשה לקבל את הכנות של טענותיהם במצב כזה. האם סביר לדרוש מהציבור לקבל תזה מופרכת כזאת ולמסור את נפשו עבורם, כשהם עצמם לא מאמינים בזה ולא נוהגים כך?! ברקע ישנה גם שאלת המידתיות. הצורך הביטחוני של המדינה גדול מאד, ואנשים נהרגים כאן באלפיהם. כדי לפטור את החרדים במצב כזה דרושים טיעונים מאד חזקים וצרכים וקשיים מאד גדולים. התחושה היא שזה לא המצב. הקשיים והצרכים לא מצדיקים את המחיר שמשלמת החברה, והטיעונים ההלכתיים והתורניים שהם מציגים לא באמת משכנעים. קשה להאמין שתלמיד חכם רציני באמת חושב שהטיעונים הללו מחזיקים ולו טיפת מים.
מעבר לטיעונים הספציפיים, התחושה היא שהחשיבה החרדית מתעלמת לחלוטין מהצרכים של המדינה והצבא, בפרט לאור גודל האוכלוסיה שבה מדובר. הם מקפידים כל העת להעלות רק את שיקולי הצורך והקושי והתרומה האלטרנטיבית, בךלי להיכרנס לצרכי הביטחון והכלכלה. זה לא קורה באוכלוסיות אחרות (כמו ה"הסדר") שכל הזמן מחפשות מענים סבירים שיפתרו את הצרכים והקשיים אבל גם יתאימו לצרכי המדינה והצבא. הטיעונים הטיפשיים והלא מידתיים שהחרדים מעלים, הן בתחום ההלכתי והם בכלל, משקפים את הבעייתיות היסודית הזאת. כשאנשים אינטליגנטיים מדברים שטויות גמורות זה מעורר חשד למגמתיות וחוסר כנות. להערכתי זה שורש הקושי שהציבור חש ביחס לדרישות החרדיות ולהתחשבות בהן. מי שלא מתחשב בי מטבע הדברים אני לא מתחשב בו.
בסוגריים אוסיף שישנו כאן הבדל בין יחסו של הציבור הכללי לחרדים לבין יחסי אליהם כאדם דתי. הציבור הכללי מקבל ביתר קלות שזו אכן אמונתם האותנטית. המקורות התורניים וההלכתיים זרים לו, והחרדים בין כה וכה נראים לו כמו שבט אינדיאני. לכן אין לו יומרה ויכולת לבקר אותם לשיטתם. הוא נוטה להאמין להם שהם באמת מאמינים בשטויות הללו. לעומת זאת, אני כאדם שמכיר את המקורות התורניים כמוהם ומחויב להם כמוהם, לא מקבל את התזות שלהם לגופן. אני טוען שהפרשנות שלהם למקורות התורניים מופרכת (וכל אחד מהם יכול בקלות להבין זאת, אם רק יטרח להשקיע בזה רגע של מחשבה), ולכן פחות מוכן להתחשב בדרישתם להתחשבות. בגלל ההיכרות שלי עם המקורות שלהם, ההתנגדות שלי מבוססת גם על מופרכותה של הדרישה ומתוך כך גם איני מאמין בכנותה. דומני שזו אחת הסיבות לכך שבראש המאבק לגיוס החרדים עומדות כיום קבוצות דתיות. לאנשים דתיים פחות אפשר למכור את הלוקשים החרדיים. אנחנו מכירים את המקורות ויודעים מהי פרשנות סבירה להם ומה לא. לכן הדיון שנערך למעלה שהניח יחס של זרות בין הקבוצות ודן בשאלה מה לעשות במצב שבו יש תפיסות שונות ודרושה התחשבות בין הקבוצות השונות, פחות רלוונטי לדיון של ציבור דתי עם החרדים.
עד כאן עסקתי בעיקר בשאלת הגיוס. אבל שאלת הפריווילגיות עולה בהקשרים רבים נוספים.
צרכים ומוסדות דתיים
צרכים דתיים הם צרכים אמיתיים, ובמובן הזה יש הצדקה להקדיש להם מימון ציבורי מסוים. אבל איני רואה מדוע הם נחשבים יותר מצרכים אחרים. למה נדרשים סעיפי תקציב קבועים להחזקת מועצה דתית ורב בכל יישוב, להקמת מקוואות ובתי כנסת וסיוע להקמת והחזקת ישיבות וכוללים, בעוד שלציבורים וקבוצות אחרות לא ניתנים תקציבים ומשרות דומות (שוב ע"ע 'החילוני הצבאי הראשי'), בטח לא על בסיס תקציב קבוע. יש תקצוב לספורט ומוסדות אמנות ותרבות, אבל למיטב הבנתי סדרי הגודל שונים מאד.
הרגש הדתי
דומני שהתופעה הזאת מביאה אותנו לאחד משורשי הסוגיה: היחס לרגש הדתי ומתוך כך לצרכים הדתיים. הצורך של אדם דתי להתפלל, לטבול במקווה, או לפדות פטר חמור, דומה בעיני החילוני לצורך של מאמיני השמש לסגוד לה בטקס בכל בוקר עם הזריחה, ובוודאי נופל הרבה מהצורך של זוגות חד מיניים לאמץ ילדים. ובכל זאת, מימון ניתן ברוחב לב לצרכים שדתיים שונים, ואילו שם הוויכוח מתנהל עוד בשאלה האם בכלל להרשות להם, גם לפני שאלת המימון הציבורי. נראה שיש יחס מיוחד לצרכים ולרגשות דתיים. יש להודות שמשום מה התקבע, גם בחברה המערבית החילונית, שיש חובה לתת יחס מיוחד לרגש הדתי. נכון שלא תמיד עומדים בזה, אבל ישנה צורת חשיבה כזאת. הדבר בא לידי ביטוי אפילו בחוק, ואולי בעיקר בחוק.
חשבו על פגיעה ברגשות דתיים. זו מביאה להצדקה כלשהי לתגובות מאד אלימות. המקרים הקיצוניים הם אלו של תגובות אלימות של מוסלמים כשלדעתם פוגעים במוחמד או בסמל דתי אחר. אני נזכר בהצעה שעלתה לעטוף כל מחבל בעיר של חזיר כדי שלא יזכה לחעולם הבא (כך זה לפי אמונתם). הזעזוע התציבורי בארץ מההצעה הזאת ממש הצחיק אותי. זהו ביטוי אבסוןרדי לעוצמתה של האמפתיה שניתנת לרגשות דתיים. באופן פחות קיצוני ניתן לראות זאת בתגובות של נוצרים על פגיעות בישו ובסמלי דת, ותגובות של יהודים על פגיעה בספרי תורה, ברבנים ובאישים ומוסדות דתיים. מדי פעם עולות תהיות ביחס לזה, אבל אין להכחיש שזוהי נורמה מושרשת.
אין כאן המקום להיכנס לכל זה בפירוט, ורק אומר שעקרונית איני רואה לזה שום הצדקה. פגיעה כזאת אינה שונה מכל פגיעה אחרת ברגשות של כל אדם או קבוצה. אמנם יש בהחלט מקום להתחשב בעוצמת הפגיעה, כלומר אם הפגיעה ברגש הדתי היא פגיעה בעוצמה גדולה יותר יש יותר מקום להתחשב בה. אבל תחושתי היא שהיא לא באמת גדולה יותר, והדתיים משתמשים בה כדי לכפות את דרכם ולהשיג הישגים שונים. העובדה שדתיים בדרך כלל נוהגים ביתר פראות כשנראה להם שנפגע ערך דתי לא מעידה בהכרח על עוצמת פגיעה גדולה יותר. הם פשוט יותר לפרוט על מיתרי האמפתיה של הציבור הכללי. איחן פלא שבזמן האחרון המיתרים הללו קצת פוקעים. נמאס להם, ובצדק.
לסקירה על מעמדה של הדת בחוק הישראלי, תוכלו לקרוא במאמרו של אביעד הכהן, הפללת מרובה לא הפללת – על היחס בין החוק לדת. אני רואה שם כבוד מופרז מאד לרגשות דתיים. זהו אוסף של פריווילגיות שניתנות לדת ולדתיים שלדעתי רובן אינן מוצדקות.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
ומה עם הטענה הבאה?
דתי מאמין שלימוד תורה הוא טוב בשבילו ובשביל המדינה שלו ולכן הוא מקבל מסלול מותאם מראש שנמשך יותר שנים.
חילוני מאמין (ואף יודע) שלימוד תואר בטכניון הוא טוב בשבילו ובשביל המדינה שלו. מדוע שהוא לא יקבל מסלול מותאם מראש שנמשך יותר שנים? אני לא מדבר על עתודה, עתודה דורשת ממך יותר זמן בצבא. אני מדבר על לימוד של 4 שנים באוניברסיטה ואז שנתיים בצבא.
ההקבלה היא זהה, אבל לחילוני יחמיצו פנים ולדתי יסכימו בקלות.
בסוף דתי שהולך לישיבת הסדר עושה את מה שהוא מאמין שהוא טוב גם בשבילו וגם למדינה שלו. הוא היה הולך לישיבה ככל הנראה גם לולא היה מחויב בשירות צבאי. לכן כל המהלך תחת הכותרת דוגמה ראשונה: ה"הסדר" אינו מדויק כלל, לדעתי.
ובחיאת מיכי תחסוך ממני את חרצובות לשונך. לא יזיק לך לכתוב גם בנימה רכה מדי פעם
אני מוחה. חרצובות לשונו של הרב הן בבחינת החלק השרוף של הקוגל. בלעדיו זה תפוחי אדמה מבושלים.
חשבתי לחסוך ממך את חרצובות לשוני אבל לא הותרת לי ברירה. טוב, בכל זאת אוותר. 🙂
ההשוואה מופרכת לחלוטין מכמה סיבות. הנה שתיים מהן:
1. הסטודנט לא הולך לטכניון כדי להועיל למדינה אלא כדי לרכוש מקצוע. השנים הללו משפרות את יכולת ההשתכרות שלו פלאים וזה יחזיר את עצמו בגדול בהמשך חייו. זה לא קיים בלימוד תורה. 2. האמונה הזאת משותפת לדתיים ולחילוניים. אין כאן שום דבר מיוחד לחילוניים.
זהו סוג ההיתממויות שעליהן דיברתי כשכתבתי שאנשים יכולים להנפיץ השוואות מופרכות רק כדי להשוות פורמלית בין דברים שונים. אמירות לא כנות כגון זו הן בדיוק אלו שעליהן אמרתי שאין לקבל. אם תהיה כת שתאמין שלימוד בטכניון מועיל למדינה ותלמד לשמה, וגם תתרום למדינה את כל מה שנותנת לה ישיבת הסדר, אז בבקשה. אבל החילונים אינם כת כזאת (הם כת אחרת).
מעניין מאוד.
רציתי להעיר שהכבוד המוגזם לרגשות דתיים אולי מגיע מהרגשות הגלותיים והטראומה מהשואה של שריפות ספרי תורה, ספרי קודש ובתי כנסת ולילות בדולח למיניהם, הרגשות האלה מקננים גם בלב החילוני הממוצע ואולי משם מגיעה האמפתיה המוגזמת לרגשות דתיות דווקא, או כאלה שמכילות קונטקסט כאלה.
וממנה כמובן השלכה לכל הדתות האחרות.
"כיום החרדים דורשים שהצבא יהיה אחראי לכך שכל חייל ייצא חרדי, ואיכשהו כולם מתייחסים לזה כדרישה מובנת מאליה. זה ממש מגוחך. בדיוק כמו שהצבא לא אחראי לשמור את החילוני כחילוני ואת הדתי כדתי. הוא רק צריך לאפשר אורח חיים מותאם למי שמעוניין בזאת."
זה נראה לי איש קש. ממה שאני מבין הדרישה שלהם היא לא שכל חרדי צריך לצאת מהצבא חרדי, אלא שהצבא יאפשר תשתית מותאמת לחרדים כך שיוכלו לצאת משם חרדים. כלומר, דורשים השוואה לחילונים, שגם הם יוצאים מהצבא חילונים. כמובן, יש מקרים של חזרה בתשובה בצבא, אבל זה כמעט זניח. כך גם החרדים לא דורשים שאף חרדי לא יצא חילוני מהצבא, אלא שהצבא יאפשר מצב שבו כמעט כולם יוצאים חרדים, וזאת נראית לי דרישה לגיטימית.
זאת בדיוק הטעות שלך ושל רבים כמותך. הצבא לא נדרש לאפשר להם להיות חרדים אלא לכפות עליהם, והוא נבדק לפי השאלה כמה מהם יוצאים חרדים. בדיוק זה מה שכתבתי. חובה לבוא לתפילה וללימוד למשל. עונש למי שלא מגיע.
בין הנזמנים – בין הזמננם
בךלי להיכרנס – בלי להיכנס
והם בכלל – והן בכלל.
שדתיים שונים – של דתיים שונים,
בעיר – בעור
בחכולם – בעולם
אבסוןרדי – אבסורדי
איחן – אין
(בין הזמננם – בין הזמנים, כמובן.)
חן חן
https://www.ynet.co.il/news/article/rysmbb2wfe
היי, ייש"כ.
הכל מובן לי חוץ מדבר אחד – המוסדות.
למה אין הצדקה לתקצוב קבוע? למה הצדקה למימון כדורגל זה בסדר למרות שרוב גדול מבני התורה כלל לא קשור לזה? למה מימון לרשות הציבורית זה בסדר למרות שרוב גדול מבני התורה כלל לא קשור לזה? ויש עוד כהנה וכנה שבתות תרבות ועוד המון דברים שציבור בני התורה והדתי בכלל כלל לא קשור לזה. לזה כן יש הצדקה? ממ"נ. תמיד מדברים על התקציב של הדתיים, אבל אני דיברתי פעם עם מישהו שעבד במשרה גבוהה בעירייה והוא הסביר לי.. זה עצום. מאד.
לדעתי המצב הוא כך: יש כסף, אם לא תיקח אותו לדברים שאתה חושב שיש לקדם (דת וכו') אז ייקחו אותם לקידום צרכים אחרים.
לפי דעתי ההבדל בין סבסוד מוסד דתי כמו ישיבה לעומת סבסוד מוסד תרבות או ספורט הוא זה-
משחק הכדורגל או אירוע התרבות פתוחים לכולם. אם דתיים או חרדים מחליטים שלא להגיע אליהם, זאת בחירה חופשית שלהם. לעומת זאת, חילוני או חילונית לא יכולים להתקבל ללימודים בישיבת הסדר למשל. נניח כי הלימוד שם מעניין אותם והם רוצים להרחיב את אופקיהם. המוסדות הדתיים סגורים בפניהם. זאת היא האפליה. כספי המיסים של החילונים מממנים את המוסדות הדתיים האלה, אך נאסר עליהם להנות מהשירותים שהם מספקים.
האם יש מוסד חילוני מקביל אשר נהנה מכספי כלל הציבור, אך אוסר בהגדרה כניסה של דתיים או חרדים?
הרי זאת הייתה שערורייה. אבל כשזה הפוך, הכל בסדר. מותר למוסדות דתיים להסתמך על כספי המיסים של החילונים ולהישאר בהתבדלותם.
הסברתי את זה. אין הבדל עקרוני. ההבדל הוא בכמות התקציב.
לגבי פטור של נשים דתיות:
מודה שאני לא מבין למה אישה דתיה לא יכולה לשרת בצה"ל. מניסיוני וכל מה ששמעתי, אין הבדל בין להיות דתי בצבא ללהיות דתיה. קושי בצבא תמיד יש, לכל אחד ובכל נושא, והיא כנראה לא תלמד את אותה כמות דפי גמרא שהיא הייתה לומדת לפני. אבל צה"ל בהחלט נותן מסגרת מאפשרת לכל מי שנכנסת לשמור על אורח חיים דתי ו"לצאת מהצבא כמו שהיא נכנסה".
לא יודע למה אתה מאמין להן כשהן מצהירות שמסיבה דתית הן לא יכולות לשרת. אתה מכיר סיבה כזאת? אתה חושב שהן יודעות שאלה הסיבות שלהן? מניסיוני האישי ומשיחות בעיקר עם בנות גילי, אלה שמשתמטות ובוחרות בשירות לאומי עושות את זה בעיקר מבורות וחוסר היכרות עם ההלכה או מה שקורה בצה"ל.
אני בדרך כלל מסכים עם מה שאתה אומר, אבל כאן באמת הפתעת אותי, לא חשבתי שאתה תומך בהשתמטות הזאת.
ואם באמת השירות הלאומי כל כך חשוב (אני לא בהכרח אומר שלא) – אז שייפתח לכולן. ולא, אני לא אומר הפוך, כי ליטרלי אי אפשר בלי הבנות בצה"ל. גם אם כל החרדים יתגייסו, וגם אם יתבצע ייעול משמעותי בניהול כוח האדם בצבא – גם אז יהיו חסרים חיילים רבים בתפקידים חיוניים, שבימינו ממלאים אותם חיילות. כל זה בלי הנימוקים של החשיבות שיהיה בארגונים diversity, שמשפר ארגונים בכך שנוספות נקודות מבט מכיוונים שונים.
מפעל ההצהרות של בנות השירות הלאומי שהן מנועות מטעמי דת לשרת בצה"ל הוא בין השקרים המאורגנים היותר גרועים בחברה שלנו בעיניי, ואני באמת מופתע שאתה תומך בו.
מסכים כמעט לגמרי.
רק לגבי ההערה האחרונה על חיילים שמוכרחים לשמוע דרשות של הרבצ"ר, זו רעה חולה בכל צה"ל שחיילים נאלצים לשמוע נאומים מעצבנים ומעייפים שלעתים נוגדים את אמונתם ואורח חייהם. ממש לא קשור דווקא לרבצ"ר. כל דבר שאין בו צורך ממשי לשירות הצבאי צריך להיוותר לבחירתו של החייל אם להשתתף בו.
לא מבין מדוע אתה מסתבך , אתה רואה פרוולגיה כדבר הדורש הצדק של קושי או תרומה אלטרנטיבית.
זה ממש לא נכון, האמת היא שבמדינה דמוקרטית אין בעיה לתת הטבה לקבוצה יש בעיה להכביד על קבוצה סתם ככה. (ובכל מקום של הטבה יש הכבדה על מישהו אחר זה לא שונה מכל הטבה אחרת גם אם זה נראה לך קצת יותר גדול, ממש כמו שבשאלת הרוע אתה לא מבדיל בין מעט רוע להרבה רוע)
הקואלציה קבעה הטבות לחרדים ופטור וזהו. ברגע שיבטלו יבטלו.
אפשר לקרוא לזה אינטרס לאומי להגדלת לימוד התורה . הקאולציה קובעת את האינטרסים הלואמיים שלה ע"י הרוב ולפי זה מנווטת את הכספים והמשאבים. זה נמדד ע"י כמה חזק כל מפלגה מושכת.
לדעתך זה לא מוסרי – אבל זה כשר.
לא מבין מדוע אתה מסתבך , אתה רואה פרוולגיה כדבר הדורש הצדק של קושי או תרומה אלטרנטיבית.
זה ממש לא נכון, האמת היא שבמדינה דמוקרטית אין בעיה לתת הטבה לקבוצה יש בעיה להכביד על קבוצה סתם ככה. (ובכל מקום של הטבה יש הכבדה על מישהו אחר זה לא שונה מכל הטבה אחרת גם אם זה נראה לך קצת יותר גדול, ממש כמו שבשאלת הרוע אתה לא מבדיל בין מעט רוע להרבה רוע)
הקואלציה קבעה הטבות לחרדים ופטור וזהו. ברגע שיבטלו יבטלו.
אפשר לקרוא לזה אינטרס לאומי להגדלת לימוד התורה . הקאולציה קובעת את האינטרסים הלואמיים שלה ע"י הרוב ולפי זה מנווטת את הכספים והמשאבים. זה נמדד ע"י כמה חזק כל מפלגה מושכת.
לדעתך זה לא מוסרי – אבל זה כשר.
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001546919
מאמר טוב, שאלתי היא האם מדינה יהודית לא כוללת בתוכה מתן העדפה לדברים שקשורים ליהדות, בכל המאמר התייחסת לצרכים דתיים או לקשיים דתיים ככל דבר אחר הנדון במדינת ישראל, שאלתי היא האם מדינת ישראל לא צריכה מעצם היותה מדינה ליהודים, הוי אומר אנשים שיש להם משמעות לערכים דתיים שזה כולל לימוד תורה וקיום מצוות, לא צריכה לתת לזה העדפה יותר מצרכים או קשיים שקיימים במדינה אחרת, ייתכן שכרגע זה מנותב לדברים לא חשובים באמת ולג'ובים של דרעי, אבל מתן תקצוב לישיבות או למועצות דתיות (שוב לכשנתעלם מהשחיתות שקיימת) אינו עניין חשוב לקיום הדת שמצדיק במדינה שקיומה של הדת חשוב לה, מתן העדפה מספורט?
כתבתי בטור על הדגשת ערכים יהודיים. החיבור שאתה עושה לצרכים דתיים הוא בעייתי, כי רוב הציבור היהודי בישראל לא רוצה זאת. אתה כופה עליהם יהדות שלא מקובלת עליהם.
א. הרב לא התייחס לתרומה האלטרנטיבית של החרדים (אותי בעיקר מעניין יחסו של הרב כלשונו "עצם לימוד התורה")
ב. בקשר לצורך "לגדול בתורה" אני חושב שיש כאן פספוס, ההגדרה המדויקת היא "לדבוק בתורה" ולהקדיש לה את החיים (רגש שכדי להבין צריך להיות קצת בפנים), ממילא נופלת הטענה שלעצור לשנה וחצי (בפרט בגיל צעיר) זה אפשרי (ובקשר לכנות, מי שרק מציץ כמה חרדים מקריבים בשביל הערך הזה (גם כאלה שממש לא גדולים בתורה) יקבל קצת דרך ארץ (אפילו אם לא יקבל את המקורות שלהם))
ג. הזלזול בכנות של תורה מגנא ומצלה כי הרי החרדי הולך לרופא זה ממש עליבות, חרדי (וכן רוב הדתייים, השקפתו של הרב יוצאת דופן בעולם הדתי) חי בשילוב מתמיד בין הדברים ובאותה מידה שרץ לרופא הוא גם אומר פרק תהילים.
ד. בקשר לחשש להתקלקל אני רוצה להוסיף, נניח שהיו אומרים לך שכדי להתגייס צריך לוותר על חיי המין שלך (אפשר לתת דוגמאות נוספות וכו) היו אחוזי גיוס נמוכים משמעותית (ויכול מאוד להיות שכמדינה היינו סופגים כמה הרוגים יותר ולא מחילים את הדרישה הזאת), לימוד תורה והחינוך אצל חרדי בזמן הישיבה זה הצורה שבא הוא רואה את החיים לכן הדרישה לוותר על חיים כאלה היא דרישה גדולה בהרבה מלמלא צורך דתי מסויים וסעיף ספציפי בשולחן ערוך
ה. אני כמובן לא חושב שמה שאמרתי פוטר את הציבור החרדי לגמרי אלא שיש כאן יותר צורך בהתחשבות ולמתוח יותר את הגבולות!!
ו. בפרט שהטענה שזה פיקוח נפש היא לא מדויקת, קודם כל אפשר לייעל את צה"ל (המצב לא מי יודע מה) וכן אפשר להאריך את השירות של שאר הציבור וכדומה (כמובן שיש פה בעיה מוסרית ענקית, אבל זה לא שעכשיו בגלל החרדי מתים אנשים=פיקוח נפש)
א. למה שאתייחס? הצגתי את הטענות לגבי התרומה שלהם.
ב. אני ממש לא מעריך תפיסה טפילית שלוקחת לעצמה משימות על חשבון האחרים. מה עוד שהפרשנויות שלהם למקורות הזויות.
ג. לא אכנס שוב לשטות ההשתדלות הזאת. אם הם גם מתפללים וגם הולכים לרופא, שיעשו אותו דבר גם כאן.
ד. שבעתי מהשטויות הללו. כשנמצאים בפיקו"נ כלך השיקולים הללו לא רלוונטיים.
ו. וגם מזה שבעתי.
בקיצור, הטור כאן לא בא למצות את עניין גיוס החארדים. זה הובא כאן כדוגמה בעלמא. אם אתה רוצה לדעת מה דעתי, חפש כאן באתר המון טורים ושו"תים. כתבתי לא פעם על הטיעונים הטיפשיים שמעלים חרדים מתוך שכנוע פנימי עמוק. לפעמים זו טיפשות ולפעמים עיוורון. כאן יש הדגמה יפה של התופעה הזאת.
א. לא חייב
ב. לא חייב להעריך (אפילו שאני לא מבין למה זה סותר לזה שאפשר לבקר אותה בחריפות גדולה, הרי בסוף האברך החרדי חיי בעניות מרודה בשביל הערך שלו (יתכן שממוצא) , זה דבר שאפשר להעריך) זה פשוט הוכחה לכנות הטוען שהרי הוא זה שבעיקר סובל מאורח חייו, דבר נוסף הטיעון שלך שאפשר להפסיק לשנה וחצי לא מחזיק מים (לא התייחסת לזה למרות שזה היה עיקר הטיעון שלי)
ג. שטות או לא שטות זה מה שרוב הציבור חושב, לכן אין לך טיעון מול החרדי שחושב שבגלל שיש צבא שכבר עובד הוא יתעסק בחלק הרוחני
ד. אין טיעון רק שובע. בכל אופן לדעתי זה לא בדיוק פיקו"נ עיין ו
ו. אשמח לדעת איפה הרב מתייחס לטיעון הזה ספציפית (שהרב כבר שבע ממנו)
האם הרב לא רואה כאן שהם רוצים גם לחנך מחדש ולא רק לגייס(לפחות של גורמים מסוימים)?
הרי רואים איך הם מנסים לשגע את הדתיים (רק עכשיו ניסו להכניס בנות לשריון..)
כל מה שאני רואה כאן הוא המשך העיוורון החרדי. הכנסת בנות (שגם אני מתנגד לה) לא באה לחנך אף אחד. יש בארץ גם כאלה שהשקפתם שונה משלך ושלי, וההתחשבות צריכה להיות גם בהם ולא רק בך. ההסתכלות האינפנטילית כאילו כל פעם שפועלים לא לפי השקפתך זה נועד לרדוף אותך, לא ראויה להתייחסות.
ועוד לא דיברתי על כך שההשתמטות ארוכת השנים של החרדים מהציונות ומהצבא היא שהביאה לכך שהצבא מובל על ידי חילונים.
לא צריך לכעוס
אני חושב שיש גורמים שמנסים לגרום לחרדים לחשוב כמותם ולשנות את אורח חייהם (במסווה של דאגה לגיוס)
יש גורמים כמובן שרק רוצים לגייס
ויש גורמים שאכפת להם מהערכים שלהם כמובן והם לא באים נגד אף אחד
אתה לא חושב שיש גורמים מהסוג הראשון שמניתי? (והרבה)
דרך אגב יש הרבה חרדים (יותר מהציונות הדתית שרוצים גם הם לחנך את כולם וכו)
אני רואה שהרב מסיק שהכותב חרדי ומדבר "בהמשך לעיוורון החרדי" חבל לי
המשך לילה מקסים
כתבת כי נשים חילוניות "בפועל רבות לא מתגייסות". על אילו נתונים התבססת בקביעה זו?
להלן אתר שנותן את אחוזי הגיוס לצבא לפי מגזר. תוכל לראות כי 91.1% מהנשים החילוניות מתגייסות לצבא, לעומת רק 86.8% מהבנים במגזר הדתי-לאומי.
https://recruitment-data.vercel.app/he/overview
רבים מאלו שהולכים לישיבת הסדר, במקום ללמוד שם, מנצלים את זמנם לעבודה/ לימודים לפסיכומטרי/ טיולים ובטלה, בזמן שחבריהם בצבא טוחנים שמירות.
להלן התחקיר שרביב דרוקר עשה בזמנו על ישיבות ההסדר:
https://13tv.co.il/allshows/series/27/season/11/2025502/?pid=1058706&refc=903002523
סכנה של חדירת אידאולוגיה משיחית לצבא ופגיעה במקצועיות הצבא.
רק לא מזמן ראינו חיילי הסדר מסרבים פקודה לעלות לטיולית כי היו עליה כמה קצינות. האם ניתן לסמוך על חיילי ההסדר כי יהיו נאמנים לצבא ולמדינה ולא למגזר ולרבני הישיבה?
האם החינוך הדתי שקיבלו פוגע במקצועיות של הצבא?
כזכור, קצין המודיעין של אוגדת עזה, א' עמידרור, הינו אדם דתי. הוא התעלם שוב ושוב מאזהרות התצפיתניות והנגדת של 8200 שהתריעו בעקשנות עשרות פעמים לפני השביעי באוקטובר. הוא זלזל בהן, השתיק אותן ואף איים להעמיד אותן למשפט.
האם היהירות הזו כלפי חיילות בצבא ובכלל, נבעה מחינוכו הדתי?
מדוע שהמדינה לא תסבסד לימודי תואר ראשון\ לימודים מקצועיים לחיילים חילונים, בנוסף לשירות מקוצר שיינתן להם? למה רק לחיילים דתיים מותר ללמוד מה שמעניין אותם במשך 3 שנים ולקבל שירות מקוצר, בסבסוד המדינה?
זאת ועוד, שהתועלת הממשית לחברה ולמדינה מצעירים שלומדים מקצוע או תואר, גוברת על כל תועלת שתצמח מהלימודים בישיבה. מדוע לא לחלק את סבסוד הלימודים הזה שווה בשווה בין חילונים לבין דתיים?
זאת אינה היתממות זאת שאלה רצינית. אולי היא נתפסת כהיתממות אצל מי שרואה בפריבילגיות של המגזר שלו דבר המובן מאליו.
בנות שירות לאומי בבתי ספר ממלכתיים משמשות כסוכנות דת והדתה על גבם של הילדים החילונים.
לכתבה שנעשתה בנושא: https://www.shomrim.news/hebrew/national-service-garin-torani
כלומר, לא מדובר בשירות "לאומי" מדובר בשירות מגזרי, שנועד להחזיר כמה שיותר ילדים חילונים בתשובה.
כעת אנחנו רואים גם שסמוטריץ' מתעקש להציב קלפיות בחו"ל, כדי שבנות השירות הלאומי בחו"ל יוכלו להצביע. כלומר, יש כמות משמעותית של בנות שירות לאומי שנהנות מטיול לחו"ל על חשבון המדינה, במקום להתגייס לצבא.
לדעתי קומבינת ההסדר והשירות הלאומי, נובעת מפחד של רבנים כי הצעירים מהמגזר הדתי יצאו בשאלה בזמן הצבא, לאחר שישתחררו מהמסגרת הדתית הלוחצת בה גדלו. לכן הם מנסים לשמור אותם כמה שיותר ב"בועה" בה ייפגשו רק עם צעירים מאותו רקע דתי כמוהם. למרבה השמחה, הבנות הדתיות מצביעות ברגליים, ויותר ויותר מהן מתגייסות לצבא למרות לחץ הנגד מהרבנים.
מכל מקום, לפי דעתי מדובר בהסדר שהוא פוליטי לפחות במידה שהוא דתי, אם לא יותר.
אבל היי, אני סתם עגלה ריקה, מה אני כבר יודעת.
עוד כתבות על ישיבות הסדר:
https://mida.org.il/2013/06/04/%D7%A0%D7%95%D7%9B%D7%97%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%A4%D7%A7%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%98%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%94%D7%A1%D7%93%D7%A8/
https://www.calcalist.co.il/local_news/article/hkma49x8c#google_vignette
בכל מקרה, תמשיכו להנות מהפריבילגיות שלכם כמה שאפשר. בסוף לחילונים יימאס מזה שהם הקאסטה הכי נמוכה במדינה, חוץ מהערבים. יימאס להם מזה שהם נותנים הכי הרבה מבחינת אחוזי גיוס ומיסים למדינה, ומקבלים הכי מעט בתמורה.
יש גבול כמה אפשר להיות פראיירים.
החילונים ישיגו אזרחות זרה ובצער רב יעזבו את המדינה שהסבים שלהם בנו.
ואז הדתיים, החרדים והערסים המסורתיים יישארו כאן לממן את עצמם ולהגן על עצמם, ולנהל את יחסי החוץ שלהם בעצמם.
בהצלחה עם זה.
למשל,
https://www.ynet.co.il/news/article/yokra14820804