אמונה באל

הטענה שרצון מעיד בהכרח על חיסרון בשלמותו של האל היא טעות נפוצה. רצון אינו מבטא בהכרח חיסרון; כך למשל, רצון אלטרואיסטי להיטיב עם הזולת אינו מבוסס על חיסרון שלי. מעבר לכך, אני מרבה להשתמש בהסברו של הרב קוק באורות הקודש לגבי "בעיית השלמות וההשתלמות": יישות מושלמת לחלוטין אינה יכולה להשתלם, כלומר לעבור תהליך של התקדמות ושיפור. חוסר היכולת הזה הוא כביכול חיסרון אצל האל, והדרך היחידה להוציא את פוטנציאל ההשתלמות מן הכוח אל הפועל היא לברוא יצורים חסרים בעלי בחירה חופשית, שבאמצעות מאבקם והתקדמותם הם מיישמים את ההשתלמות. לכן, קיום המצוות ובחירתנו בטוב נועדו ל"צורך גבוה" ולהשלמתו של האל כביכול (בסוד "תנו עוז לאלוהים"), וזה כלל אינו סותר את גדלותו אלא נובע ממנה.

לגבי שאלתך השנייה, יש כאן ערבוב בין מושגים. אנחנו לא פוטרים את אלוהים מהצורך ביוצר משום ש"הוא לא בהשגתנו". הטיעון הקוסמולוגי קובע מבחינה לוגית שכדי לעצור רגרסיה אינסופית של סיבות (שהיא כשל לוגי), חייבים להניח את קיומה של חוליה ראשונה בשרשרת – עילה ראשונה שהיא "הכרח המציאות", אשר מעצם הגדרתה קיומה אינו דורש טעם מספיק או סיבה מחוצה לה. הטיעון הזה לא נזקק למסורות תיאולוגיות או לאמירות על אי-יכולתנו להשיג אותו.

יתרה מכך, האמירות לפיהן "אלוהים הוא מעל השכל" או שאיננו יכולים לתפוס אותו כלל, הן אמירות חסרות מובן בשפה שלנו ואני מתנגד להן בתוקף. אמנם אין לו מראה או ריח, אך אנו בהחלט יכולים להבין ולתפוס בשכלנו שהוא ברא את העולם ונתן לנו תורה.

ברגע שהגענו למסקנה פילוסופית רציונלית שיש בורא לעולם, ההיגיון והשכל הישר אומרים שאם גורם כלשהו יצר משהו מורכב, כנראה שיש לו תכלית והוא רוצה מאותו נברא משהו, שהרי אף אחד לא יוצר משהו ללא מטרה. את פרטי הרצון והתכלית הזו (מעבר למוסר הבסיסי שנועד רק לתיקון החברה) איננו יכולים לנחש לבדנו, ולכן אפריורית סביר מאוד לצפות שתהיה התגלות שבה הבורא יודיע לנו מה מוטל עלינו. בנקודה זו, המסקנה הפילוסופית נפגשת עם המסורת וההיסטוריה על ההתגלות בסיני (כמו שתי מנהרות שנחצבות משני צידי ההר ונפגשות באמצע), וכך אנו יודעים מה הוא רוצה מאיתנו.