כמה ספרי ״חידושי רבי… על הש״ס״ העולם צריך? משבר קיומי-מתודולוגי: בין למדנות מופשטת לפסיקה ריאלית

הלמדנות הקלאסית, זו שנוסדה על ידי ר' חיים מבריסק, ר' שמעון שקאפ ואחרים, עשתה מהפכה כבירה. היא נתנה לנו כלי אנליטי רב עוצמה כדי לנתח מושגים ועקרונות. אבל מה שקרה בעשרות השנים האחרונות הוא שהכלי הזה הפך ל"שטנץ" קבוע. אנשים מפעילים את אותן תבניות ("חפצא וגברא", "חלות ומעשה") בצורה טכנית. כמו שאמרתי לא פעם – זה מזכיר את המערכון של הגששים: שואלים תמיד את אותן שאלות, ועונים תמיד את אותן תשובות. לוקחים תבניות, מעגלים פינות, ומייצרים עוד ספר ועוד מערכה שמנותקת מהטקסט ולעיתים קרובות גם מהשכל הישר.

אחד מהשורשים של הבעיה הוא הניתוק מפסיקת ההלכה. האידיאל התלמודי הוא "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא". זה לא אומר שהמטרה של הלימוד היא רק "לדעת מה לעשות" בפרקטיקה; זה אומר שצורת הלימוד האמיתית חייבת להסתיים בהכרעה – מי צודק? מהי המסקנה? בישיבות היום התרגלו לפרוס את כל השיטות, להראות שצד א' סובר ככה וצד ב' סובר ככה, ולהשאיר הכל פתוח. השאלה "מי צודק?" הפכה לכמעט לא-חוקית. לומדים בבוקר סברות עמוקות על מוקצה, ובערב פותחים 'משנה ברורה' כדי לדעת מה לעשות. כשאתה לומד בלי חובת ההכרעה ובלי המפגש עם המציאות, אתה יכול להמציא באוויר איזה חילוק שתרצה. שום דבר לא בוחן אותך. כשאתה נדרש לפסוק, השכל הישר נכנס לפעולה ומסנן את ההברקות המלאכותיות והפלפולים הריקים. לכן הרבה מהספרים שאתה רואה הם אכן משחק אינטלקטואלי מרהיב, אבל עקר.

השורש השני הוא סגירות מחשבתית וחוסר השכלה ואופקים רחבים. אתה לא נדון להיות סגור וצר אופקים. ואם הדבר מפריע לך זה מצוין. זה אומר שכשאתה תגדל בתורה תוכל לפתח אותה בצורה יותר משמעותית מהדמויות שאתה מתאר.

לדעתי האלטרנטיבה היא לא מחשבה ותנ"ך. כתבתי לא פעם שבעיניי אלו אינם באמת לימוד. תוכל לחפש כאן באתר.

אתה שואל בתסכול: האם זה מפעל החיים? לכתוב עוד ספר חידושים? כאן חשוב להבין נקודה קיומית שהיטיב לנסח רבי חיים מוולוז'ין ב'נפש החיים' (שער ד'). הלימוד הוא ערך לעצמו. מטרת הלימוד אינה (רק) להשאיר חותם בעולם או להוציא ספר שממציא את הגלגל. התורה היא רצונו של הקב"ה, ובעצם הפעלת השכל על הסוגיה, בניתוח, ביגיעה, ובשבירת הראש, אתה דבק בקב"ה. הלימוד הוא עצמו הדבקות. לכן, ברמה הקיומית-אישית, גם מי שישב שבעים שנה וכתב עוד ספר בנאלי, לא בזבז את חייו. הוא עסק בדבר ה'.

אבל ברמה התורנית-אינטלקטואלית, אתה צודק לחלוטין – יש ערך ביצירה, ובוודאי זה נכון מבחינת הסיפוק שלך. אתה גם צודק שהספרות הזו, ברובה, לא באמת מקדמת את עולם התורה או פורצת דרך.

אז מה עושים בישיבה גדולה? אתה לא צריך להיות שבוי של המערכת, אבל אתה כן צריך לנצל אותה. תפקידה של הישיבה אינו לתת לך את השורה התחתונה או פילוסופיית חיים, אלא לתת לך ארגז כלים. הישיבה הליטאית היא המקום הטוב ביותר ללמוד בו איך לנתח טקסט, איך להמשיג מושג, ואיך לחשוב בצורה אנליטית חדה. עליך לנצל את השנים הללו כדי לרכוש את המיומנות הזו ברמה הגבוהה ביותר. למד את הקצות, את ר' חיים ואת שערי יושר. קבל מהם את הכלים.

אבל ברגע שקנית את הכלים הללו, אל תישאר ב"שטנץ". תתחיל לשאול את השאלות שלא שואלים בישיבה: למה הדין הוא כזה? מהי ההגדרה הבסיסית של לאו ועשה? מהי ההשלכה הפילוסופית של המושג הזה? וכמובן – מהי המסקנה ההלכתית למעשה?. אל תסתפק בלייצר עוד וורט מתחכם שיישב את הרשב"א. תדרוש קוהרנטיות, תחתור לאמת, ואל תפחד להכריע.