דבר שנאסר במנין

לכן ציטטתי לך את לשון הרמבם, שהוא טוען שגם בעת הגזירה זה היה ע"י רוב החכמים (יותר ממנין)

זה דקדוק מופרז. הם זכו להסכמת הרוב שאחרי התלמוד.

מעניין לעניין
תמיד היה קשה לי, מהלך של כמה מפוסקי האשכנזים [מהראשונים ועד..], שמצוי אצלהם מנהגים, שלא כ"כ מסתדרים עם הגמ' ואז הם ממציאים תירוץ דחוק, שברור שלא זו היתה כוונת המשורר, ויש שהגדילו ואמרו מנהג דוחה הלכה (אם כי רובם ככולם אמרו מפורש שלא ע"ז הכוונה),
בעוד אצל הספרדים, פוסקיהם על הרוב יקראו לביטול מנהג שאינו תואם את חז"ל, ולא יחפשו תירוצים דחוקים.
ועלה בליבי הצדקה לשיטת אחינו האשכנזים
שהרי כל תוקף הגמרא הוא מהסכמת כלל ישראל, וכידוע יש מקומות מקומות, כמופיע בחז"ל כבר, סוכה ג יא "מקום שנהגו… לברך (אחריו), יברך (אחריו)", מגילה ד א "מקום שנהגו לברך, יברך, ושלא לברך, לא יברך"
וכן גבי פת גוים כמובא בירושלמי לא כולם קבלו, וכן מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ וכו'

וא"כ האשכנזים לשיטתם טוענים, שיש להם מנהגים עוד לפני הגמרא, וגם שהתקבלה הגמרא על כלל ישראל, זה הרי היה ביחוד בגלל הגאונים שקבעוה בתשובתיהם על כלל ישראל, וזה לקח כמה שנים, ואשכנז בגלל ריחוק מקומם מהגאונים, הגיע אליהם עניין זה יותר מאוחר [כך מובא בספרי ההיסטוריה], ויש מנהגים שהם השאירו אצלהם, כי ההסכמה אצלהם כך היתה. [וגם כנראה המון העם אצליהם, לא כ"כ היה ממושמע לחכמים]
מה דעתך על זה?

לא יודע. נראה לי פשטני מדיי. אבל איני מתעניין במיוחד במקורן הפסיכולוגי והסוציולוגי של גישות שונות.
רק אעיר שהטענה שיהדות אשכנז "לא קיבלה" את מרות הגמרא במקומות שבהם היה לה מנהג קדום, היא לדעתי שגויה. הראיה הניצחת לכך היא בדיוק אותה תופעה שעליה אתה עומד: התירוצים הדחוקים. לו פוסקי אשכנז היו סבורים שסמכות התלמוד לא חלה עליהם באותן נקודות בגלל מסורת קדומה, הם לא היו טורחים לעקם את פשט הסוגיות באוקימתות מופרכות רק כדי להראות שהמנהג תואם לתלמוד. עצם העובדה שהם נזקקים לאפולוגטיקה בדיעבד כדי להצדיק מנהג שאבד עליו הכלח (כמו שרואים, למשל, בריבוי הנימוקים השונים למנהג הקטניות), מוכיחה שהם ראו עצמם מחויבים לחלוטין לסמכות הגמרא, אלא שהשמרנות שלהם אילצה אותם להצדיק את הנוהג הקיים בכל מחיר.

לא אמרתי שלא חל עליהן הסמכות, חלה, אלא שכמו בזמן הגמ' שהיה מקומות מקומות, גם הם שהבינו שצריך לקבל את הגמרא, אבל יש מנהגים שלא מסתדרים, אז לא שייך להשאירם בלי להסביר איך זה לא מסתדר, אז המציאו תירוץ, שהם יודעים בדיוק, שאיננו כוונת המשורר, ואיך הותר? הרי קבלו את סמכות הגמרא, אלא שכנ"ל,

ואין כוונתי למנהג קטניות, שהוא לחומרא על חז"ל, אלא על נאמר ביטול ניאת כפיים בגלל כביכול חוסר שמחה, וכדו'.

וזכור לי שראיתי באיזה מן אחרוני האשכנזים (חת"ס נדמה לי), שאומר, שגם אמוראים שברור להם, שהתנא טעה, אז הם יעמידו אוקימתא, שברור שהתנא לא התכוון לה,
כי לחלוק בהדיא הם לא יכולים, כי היתה הסכמה.

אבל גם היתה הסכמה שאם יש טעות, לא הולכים אחריה, (ל"צ הסכמה לזה), וחלק מההסכמה זה שתנסה להסביר שהם התכוונו למשהו אחר, התנא לא התכון לכך, ראשון פלוני לא התכוון לכך.
מה שנקרא השיאו לדבר אחר.

כמו שהרמבם ושא"ר עושים חפשי באגדות, אז חלק מראשוני אשכנז עושים גם בהלכות
רק למרבה האירוניא- ראשוני אשכנז, את האגדות לקחו כפשוטן על קקברן וכרעיהן, עד שיצה להם אמונות מוזרות, ואף כמה הלכות מוזרות (לא רק בדיני אבלות, ששם חוגגים אצליהם אמונות יותר גרועות משל המרוקאים של היום, ר' ס"ח וכדומה).

תפיסה מוזרה כפשוטה של אגדות ר' למשל בתוס' חגיגה יב. "אידי ואידי חד שיעורא הוא. ופליג אמאן דדריש בתמיד (דף לב.) דמזרח ומערב רחוק טפי דאי לא תימא הכי אדם היכי הוה קם כיון דכתיב מקצה השמים ועד קצה השמים וי"ל שסובר שהיה בגן עדן עד שנתמעט". (כן, זה לא נראה שהם דברו ע"ד המשל, אלא נראה שתפסו כפשוטו ממש)