אמונת חכמים

אמונת חכמים לא אומרת שחכמים אינם טועים. במקורות בכלל לא ברור מה משמעותה. ראה סקירה כאן: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%AA_%D7%97%D7%9B%D7%9E%D7%99%D7%9D

אני דוחה לחלוטין את התפיסה שחז"ל היו "מלאכים" או יצורים על-אנושיים שאינם טועים. חז"ל היו בני אדם, וככאלה הם היו חשופים לטעויות, היו להם יצרים וספקות, והם ניזונו מהידע המדעי של תקופתם. מלאכים אינם גדולים, שכן הם מושלמים מעצם טבעם ולכן אין במושלמות הזו שום ערך. גדולתם של חז"ל נובעת דווקא מכך שהם בני אדם שהתמודדו עם חולשות וקשיים והגיעו למדרגות גבוהות. האמירה "אם ראשונים בני מלאכים…" היא קביעה נורמטיבית או ביטוי של כבוד, ולא עובדה ביולוגית או היסטורית. בהתאם לכך, ברור לי שחז"ל יכלו לטעות בעובדות, במדע ואף בפסיקת ההלכה. יש לכך לא מעט דוגמאות.

כדי להבין מדוע אנו בכל זאת מחויבים להלכה שנקבעה על ידם, עלינו לעשות הבחנה יסודית בין שני סוגי סמכות: סמכות פורמלית וסמכות מהותית. תוכל לחפש עליה כאן באתר.

הסמכות של הסנהדרין (מכוח הציווי "לא תסור") ושל התלמוד (מכוח קבלת עם ישראל) היא סמכות פורמלית. משמעות הדבר היא שאנו מחויבים לציית לפסיקתם לא בגלל שהם תמיד צודקים או יודעי-כול, אלא בגלל שזוהי המסגרת המחייבת של המערכת ההלכתית שקיבלנו על עצמנו. הדבר דומה לחוקי הכנסת: אנו מצייתים להם לא כי חברי הכנסת הם הגאונים והצדיקים ביותר, אלא משום שזהו הכלל של המערכת. התורה ניתנה לנו כחומר גלם על מנת שנפרש ונעצב אותו, ועל דעת כן הקב"ה נתן לנו אותה.

מכאן עולה התשובה לשאלתך לגבי ההבדל בין חז"ל לרש"י. הסמכות הפורמלית הסתיימה עם חתימת התלמוד. לראשונים (כמו רש"י) ולאחרונים אין סמכות פורמלית, אלא רק סמכות מהותית – סמכות מקצועית של מומחה. כאשר יש לאדם סמכות מהותית, כמו רופא מומחה, הגיוני להקשיב לו כי הוא כנראה מבין יותר ממני. אך אם אני בעצמי בר-הכי (בעל יכולת פסיקה) ואני משוכנע שהפוסק טעה, יש לי רשות, ואף חובה, לחלוק עליו ולפסוק כפי הבנתי.

חשוב מאוד להדגיש: הסמכות הפורמלית של חז"ל קיימת אך ורק בתחום ההלכה (נורמות וציוויים). בתחומי המחשבה, האמונה, המדע והעובדות – אין לאף אדם סמכות, ואיננו מחויבים לקבל את דבריהם. יתר על כן, כאן אין להם גם סמכות מהותית. הם לא הבינו במדע, כמו שגם חכמי התורה של זמננו לא מבינים בו. זה נכון גם לתחומי האמונה (אל תגלה לאף אחד שם באזורי ה"קו"). טענות בתחום האמונה הן טענות עובדה, ומבחינה מושגית ולוגית אי אפשר לצוות על אדם להאמין בעובדה אם הוא סבור שהיא שגויה. לכן, אם חז"ל קבעו קביעה מדעית או מטפיזית שנראית לנו שגויה לאור הידע של ימינו, אנו דוחים אותה ללא רתיעה.

אם כן, מהי "אמונת חכמים"? לשיטתי אמונת חכמים אינה קבלה עיוורת או מחשבה שהם אינם יכולים לטעות. פירושה הוא לתת בהם אמון במובן זה שאם חכם גדול אומר משהו שנראה לי תמוה, לא אדחה אותו מיד בבוז, אלא אשקול את דבריו שוב ברצינות מתוך הבנה שכנראה יש בהם היגיון. אך אם גם לאחר החשיבה הנוספת הגעתי למסקנה שהוא טועה – אינני מקבל את דבריו. ראה על כך בטור 431 – על שימוש, לימוד ולמדנות.