האם תרבות יוון חדרה ללימוד העיוני?

רק כדי שאני אוכל לבסס את השקפותי באופן בהיר יותר: מישהו יכול לתת דוגמה לתלמיד חכם שאין בו דעת, שעליו אמרו חז"ל שנבילה טובה הימנו, מתקופתינו? אני לא מתכוון לעורר פה שום אסוציאציה ממה שנכתב למעלה ולא לרמוז לשום כיוון.

https://cse.google.com/cse?cx=f18e4f052adde49eb

אגב, זה מדהים שהגרי"ב מעמיד טענה שיש שיאמרו שתוקפת את החידוש הגדול של אחיו הגרחי"ש…
אבל כך או כך, הרי דבריו הם בהנגדה מוחלטת לדברי הרב מיכי, שכן שיטתו היא שהמה שמשנה זה התובנה האפריורית המומשגת; ואילו המקורות הן רק איסרולציה.

מעבר לראשי התיבות המוזרים שלהנחתך כולם כאן צריכים להכיר, ומעבר לזה שאתה מניח שכולם צריכים כאן להכיר את משנתם של שני האחים שרייבר, איני יודע את שיטת מי תיארת בסוף ההודעה. בכל אופן, לא את שיטתי.

הרב, הקישור לא מוביל לכלום (לצערנו). האם הרב יכול לשלוח שוב בבקשה?

הפניתי לטור 733 – מבט נוסף על גדלות בתורה
חסד עשו עינו עורכי הערוץ דהתם שריכזו עבורנו דמויות רבות שעונות לתיאור הנ"ל.

הוא בכוונה לא מוביל לשום מקום.

אם כבר פתחנו את הדיון על דמותו ושיטתו של הגרחי"ש, יש כאן כמה נקודות מרתקות (וחלקן די פיקנטיות) ששווה להכיר כדי להבין את האיש והתופעה:

לגבי ראשי התיבות, הגרחי"ש הוא הגאון רבי חזקיהו יוסף שרייבר שליט"א, אחיו הגדול של רבי בונם.
לגבי שיטת לימודו, לגרחי"ש שיטה ייחודית, פילוסופית ומופשטת מאוד. בשונה מהדרך הישיבתית המקובלת — שבה משתמשים בהמשגות הלמדניות כדי לבאר ולהסביר את הסוגיה — אצלו המוקד העיקרי הוא בניית ההגדרות והמושגים עצמם (למשל, בלמידת מסכת קידושין: הגדרה מופשטת של מהות הזיקה, השטר, או הביאה).
בשיטה זו, הסוגיות, הראיות והמקורות משמשים כסוג של אילוסטרציה להוכחת ה'לומדעס' והמבנה המושגי. זו אינה אילוסטרציה חיצונית או מזויפת, אלא הגדרות שנובעות ומוכחות מתוך המקורות — אך סדר העדיפויות והפוקוס הלימודי שונים לגמרי מהפשט המקומי של הסוגיה.
ולגבי גוף הדיון: אכן, לאור שיטתו של הגרחי"ש, הוא יחלוק בתוקף על הדברים הללו של אחיו רבי בונם.
הרחבה על השיטה והדמות
אפתח באנקדוטה קצרה. הגרחי"ש התפרסם, בין היתר, בטענתו כי "טומאה" היא דין מופשט ולא מציאות (כמובן, זו הגדרה פשטנית מאוד לדבריו, אך זו התמצית). יש הרואים בכך השפעה מסוימת מהגר"ג נדל זצ"ל — לא כ"נדליסט" מובהק, אך בכיוון המחשבה הפילוסופי.
הוא ספג על כך ביקורת רצינית מכמה וכמה ראשי ישיבות, ויש ישיבות שבחורים שהולכים ל״חיזוק״ בישיבתו של הגרחי״ש, מהרי״ל, עפים מהישיבה שממנה באו, בגלל התנגדות של ראשי הישיבה לשיטתו (בסוד אגלה לכם: כך זה בישיבת חברון, למשל, שזה די אבסורדי, כי יש שם הרבה מְחַקרים ופלספנים).
במהותה, שיטתו לקחה צעד אחד קדימה את הגישה ההגדרתית של הגר"ח מבריסק, בשילוב ה'היגיון' של ר' שמעון שקופ: להגדיר את דיני התורה מתוך היגיון פנימי "תורתי" מופשט, ולא בהכרח מתוך שכל אנושי יומיומי ופשטני. כל זאת מתוך בקיאות מבהילה ופנומנלית בכל מכמני התורה — מקרא, ש"ס, ראשונים, אחרונים ושו"תים (לא ברמה של רב חיים קניבסקי כמובן, אבל בכל זאת). עובדה זו, לצד זלזו שהוא מפגין כלפי תורתם של חלק מראשי הישיבות בדור הקודם (אותם הוא רואה כבעלי למדנות נחותה ביחס אליו), יוצרת לא פעם רתיעה אצל ראשי ישיבות אחרים.
בעולם הישיבות מפוזרים רבים הרואים עצמם תלמידיו (כגון בישיבת קפלן).
עוצמת הגאונות שלו ניכרת היטב גם ב"שעשועים למדניים": באחד המקומות תואר כיצד בסעודת פורים הפגין שליטה כשהציע לתלמידיו לבחור פסוק אקראי מהמגילה ודף מהמסכת שנלמדה בזמן חורף, ועל המקום הרכיב קושיא ותירוץ שמקשרים ביניהם ברמת פלפול נפלאה.
פלפול של הבל, אבל גאונות.
שתי נקודות פיקנטיות לסיום
א. מסופר שרבי בונם שרייבר (אחיו של הגרחי״ש) נסע פעם במונית עם ראש ישיבה אחד, שקבל בפניו על הגרחי"ש: "איך אחיך אומר שטומאה היא דין ולא מציאות?!" רבי בונם הפטיר כלפיו בנונשלנטיות: "יש ר"ש מפורש כזה בטהרות". מכיוון שראשי הישיבות מתמקדים בעיקר בסדרי נשים ונזיקין ולא בטהרות, ראש הישיבה נבוך והשתתק לכל אורך הנסיעה. כשהגיעו ליעד, פנה אליו רבי בונם בחיוך ואמר: "אין שום ר"ש כזה… אבל מי שלא בקי בטהרות, אל לו להביע דעה בזה".
[להרחבה נוספת על דמותו ושיטתו של רבי בונם שרייבר, מומלץ לעיין באשכול כאן https://mikyab.net/%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%91%D7%A8/ ובפרט בהודעות המאלפות של @משה.]
ב. ההתכתבות עם הרב מיכי: בסוף הקונטרס של הרב מיכי על מיגו מופיעה "התכתבות" מעניינת (בלשון המעטה) בינו לבין הגרחי"ש. כבר היו שירדו על כך בציניות וטענו שדיאלוג בין ר' יוסל לרב מיכי מזכיר שיח חרשים בסגנון הגהות החזון איש על חידושי הגר"ח… והשאלה הפתוחה היא מי מביניהם הוא החזון איש ומי הגר"ח? (ולמען האמת, שניהם יותר קרובים לגר״ח, והמשל אינו אלא לשבר את האוזן).

הרב, ראשי התיבות ייעדו למי שמכיר כמובן, ובהחלט ביניהם זה הרב… (בכוונה טובה כמובן).
יוסי כהן, כתבת נהדר וחלק מדבריך תואמים למחשבתי – כך שיש לי צד שאנו מכירים…:)

@פאפאגיו, תודה רבה.

מסקרן… באיזו מסגרת אתה מעריך שהצטלבו הדרכים שלנו? תן רמז קטן ואגיד לך אם יש קשר.

קשה לי להאמין שאנחנו מכירים, אבל מודה שסיקרנת…

יוסי, הסתובבתי בהרבה מקומות משיקים כנראה.. אולם אתה מבין היטב את הגרחי"ש ואתה גם נמצא פה – כך שזה כבר מעיד על שני מקומות מפגש לפחות:) [אני יוצא מנקודת הנחה שבודדים מסוגלים לעשות את ההקבלות בין העולמות – למרות הדמיון ביניהם… – ולכן הסתקרנתי, במיוחד מההמשגה שלך על הגרחי"ש כהמשך הגר"ח והגר"ש שדומה להמשגות שאני משתמש בהן]

פאפאגיו, "יוסי כהן" השתמש במודל שלקח את המידע הזה כצלמו מפורום אוצר החכמה או פורום לתורה (קראתי שם את התוכן הזה בנוסח הזה). דוק ותשכח ותבין את אשר לפניך.

@רכיל (״לא תלך רכיל בעמל״). המודל לא לקח שום מידע. ממש כלום. אני כתבתי הכל ונתתי לו לערוך כיוון שזו הודעה ארוכה. אכן חלקים ממנה קראתי בעבר במרשתת (אגב, לא בפורום לתורה ולא בפורום אוצר החכמה כפי שחשדת בי לשווא), ומה בכך? מה עוד, אני לא חושב שזו המשגה מבריקה להשוות את הגרחי״ש לגר״ח ולגרש״ש, זה די מובן מאליו. כך שממ״נ אם קראתי אותה אז חזרתי עליה נכונה, ואם לא קראתי אותה הייתי חושב עליה מעצמי. שא ברכה.

(לא תלך רכיל) בעמך*

לכבוד הרבני המפו׳ מופלג מאד וכו׳ כמוה״ר יוסי כהן שלומ׳ ישגא

היפוך הכיוון שהסוגיא בשירות הלמדנות; הטענה ש״טומאה זה דין מופשט״ היא הגדרה פשטנית מאד; לתאר את שיטתו כצעד קדימה מהגר״ח בשילוב הגרש״ש (אולי צעד קדימה מהגרש״ש בשילוב הגר״ח? ובמה מתבטא הצעד קדימה מהגר״ח?); הסיפור על סעודת פורים; הסיפור על הר״ש בטהרות – את כל זה קראתי ברשת. אם אתה מסוגל להגיע לרעיונות האלה, חוץ מהסיפורים, בעצמך, איך זה שלא כתבת משהו שאני לא מכיר? ולמה כתבת שבלמידת מסכת קידושין עוסקים בהגדרה מופשטת של מהות הזיקה?

הנה דרך נחמדה להתרשם. אעתיק לפניך קטע רגיל מחידושי הגרחי״ש.
האם תוכל להסבירו? לחוות עליו דעתך? להשוות לדברים שהרב מיכאל אברהם היה עשוי לומר?

לשון הרמב"ם בפ"ו הלי"א: יבמה שהיא אלמנה מן הנישואין ובא עליה כ"ג לא נפטרה צרתה שאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, והואיל ולא קנה מן התורה קנין גמור לא הותרה צרתה לזר עד שתחלוץ, עכ"ל.

ולא השמיענו הרמב"ם כל נפק"מ במה דלא קנה בה קנין גמור זולתי במה שאינו פוטרת צרתה. וע"כ דלשאר מילי קניינה מושלם. לעומת זה הרי לשונו מורה דגם טרם בא האי דינא שאינה פוטרת צרתה כבר נאמר בה שאינו קונה אותה קנין גמור. וע"כ דהאינו קונה קנין גמור הוא תוכן מסוים אשר הוא קיים גם בלא שיהא בו איזה נפקותא.
ומדלא נצרך הרמב"ם להקדים האי כללא שאינו קונה קנין גמור, אלא פתח מיד בוהואיל, הרי שענינו כבר מושלם בממילא ובסברה ברורה בעצם האי דינא שאין עשה דוחה לתו"ע. והיינו דהאין עשה דוחה לתו"ע הוא עצמו יקרא אינו קונה קנין גמור.
ומתחלה כבר כתב הרמב"ם שאינה פוטרת צרתה ע"י מה דאין עשה דוחה לתו"ע, והוסיף לבאר תוכנו בהואיל ולא קנה קנין גמור לכן לא הותרה צרתה. והוא אשר דברנו, שלגוף האין עשה דוחה יקרא הרמב"ם אינו קונה קנין גמור. זה אמיתת פשוטו של מקרא בדברי הרמב"ם.

וביאורו: באשר נבין כי הקנין אשר בו מתקיים היבום אינו קנין אישות אשר חל כתוצאה מדיני יבום ויבמה, אלא שגוף אותו דין המעמידה לו לאשה ביבומה במה שצריכה להיות אשתו הוא גוף קיום פרשת יבום בהה גופא שהיא עומדת לו עתה בפרשת יבום. והוויית גופו של דין זה שתהא לו לאשה אשר הוא כדיני אישות בזיקתה אליו הוא קיומו של יבום, אשר בקחתו אותה בביאה והוא מקיים הנהגת דין זה בפועל אז נגמר ענינו של יבום, בהיותה לו בפועל בקיום האי דינא.
וחדית לן הרמב"ם דכשם שדינה להיות לו לאשה הוא התורת קנין שבקיום היבום, כך דינה מתורת חיי"ע שלא תהיה לו בביאה ראשונה מהוה העדר קנין זה וסתירתו.
ואף דבפועל יחול בה אישות כיון שהאיסור לא ביטל את תביעת היבום מפרשת יבום, וממילא יש בביאתו תורת ביאת אישות יבום. מ"מ קיום היבום נגרע ע"י האיסור. דהדין האומר שלא תהיה לו לאשה הוא גופא סתירת עמידתה לו בדיני התורה. ועל אף שאין הוא פוגע בפרשת הקנינים, עדיין בפרשת אישות יש כאן מניעה גמורה מהיותה לו לאשה.
ונמצא שיש כאן תורת קנין בדין הקובע את אישותה מפרשת יבמין, ותורת אינו קונה בדין האוסרו, וזה אשר יכונה בשם קנין שאינו גמור. הוא אשר אמרנו כי גוף הענין שאין העשה דוחה לא תעשה ועשה ואשר דינו שלא תהיה לו לאשה, הוא הקנין שאינו גמור, בינה זאת.

והיא עצמה יתכן שנתקיים דינה לגמרי. כי דינה מפרשת יבום להיות לו לאשה קיים בה כפי צורתה כאשה האסורה, והרי נתקיים דינה ובאה פרשת יבום דידה בפועל. ולא דרשנו ממנו חלות קנין שלא חל כדי שנאמר שיש חסרון בקיום בפועל. אבל צרתה לא תפטר ע״י מה שהיא קיימה את דינה, אלא ע״י עצם היות כאן יבום בית אחד, וכיון שיבומה פגום לא נפטרה צרתה מזיקתה בלא חליצה. ועדיין צ״ת בפטור דידה אם תוכל לצאת בגט אשר עניינו מתורת נעשית כאשתו, והוא צ״ע אם יתקיים ביבום זה הפגום באישותו.

לכבוד הרה"ג "לא תלך @רכיל בעמך", אחדשה"ט בברכת אלף עולות יעלה שלומ'ו.
לא הצגתי את עצמי כבחור ותיק במהרי"ל שיושב ומפרק קונטרסים של הגרחי"ש בעיניים עצומות.

הבאתי סקירה כללית מתוך דברים שקראתי, הסקתי מהתרשמות שלי ושמעתי מחברים, פשוט כי הגישה והדמות מעניינות מאוד בעיניי. מעולם לא טענתי שאנכי־תולעת ברמה של לחוות דעתי על קטע למדני שלו, ולכן הניסיון לבחון אותי בקטע ספציפי קצת מפספס את הפואנטה.
מי שרוצה להכיר את הרקע והתופעה ממעוף הציפור – מה טוב. מי שרוצה לצלול לפלפול הלמדני המקומי – הבמה כולה שלך (אה, סליחה, שלו).

נ.ב לגבי שאלתך מדוע הוספתי "זיקה" בקידושין, זו הוספה של המודל (שביקשתי ממנו לערוך את מה שכתבתי) וראיתי זאת רק אחר כך.