רצון לעומת פשטות במצוי הראשון

הרצון הוא מיוחדות שדורשת טעם מספיק, למה זה דווקא רצון ולא דבר אחר? הרי גם המצוי הראשון לא פטור מעיקרון הטעם המספיק- כי אם כך נוכל להניח שכל דבר הוא המצוי הראשון.
אני צריך לחבר 2 דברים לא הגיונים-
1. שיהיה פשוט לגמרי ללא שום אופי כי אם יש לו אופי אני יוכל לשאול למה האופי למה דווקא כזה.
2. שיהיה לו רצון- שזה סוג של אופי מיוחד שדורש טעם.

אני אחדד את השאלה של, ואוסיף עליהי:
בעצם גם המצוי הראשון לא פטור מטעם למיוחדות שלו, אם הוא היה פטור היינו יכולים להניח חומר קדמון או מנגנון משוכלל שגרם הוא ליצירת היקום.
לכן מתקבל העיקרון שהוא פשטות מוחלטת.
אבל הפשטות הזאת אומרת שהוא לא יכול להיות שום דבר!- כי כל מה שהוא יהיה/יוכל לעשות או להיות, זו מיוחדות שצריכה הסבר למה הוא ככה/ למה הוא יכול לעשות את זה, אם אני יכול להניח שהוא פשוט יכול אז מה עשיתי כאן? אני פשוט יניח שיש מנגנון שיצר את היקום והוא סתם ככה… (אני לא מתייחס כרגע לטיעון הפיסיק תיאולוגי).
אז מכאן עולה לי השאלה: איך יכול להיות לו רצון? הרי זה מאפיין כלשהו שדרוש הסבר למה יש לו אותו…
אני יכול להגיד שהרצון שהוא בעצם היכולת לפעול למען מטרה בלי סיבה קודמת הוא חלק מהיותו כל יכול- כי הרי מי שיכול לפעול חזק יותר ממי שנפעל, ובגלל שהמצוי הראשון הוא עצר את המציאות, ממילא כל הכוחות שבמציאות נגזרים ממנו (גם כאן ניתן להקשות ולהגיד שגם החולשות מגיעות ממנו, היישוב שמצאתי הוא שהחולשות הם העדר של היכולת שהוא מחזיק בה- הוא יכול "להחליש" את עצמו, אבל מי ש"חלש" לא יכול ל"חזק" את עצמו- ואם כן אז ממילא הוא כבר "חזק" בתחפשות, ולכן הוא כל יכול ולא ה"לא כל יכול").
אבל כל זה נכון ליכולות שנמצאות במציאות שלנו, הוא "יוכל" לגרום לאבן יותר כבדה לעוף באוויר יותר מכל אחד מברואיו- אנחנו חסרים והוא השלם שנובע ממנו הכל. אבל מה עם היכולות שמחוץ למציאות?- שזו בעצם היכולת לברוא את מציאות שלנו… למה הוא מסוגל לעשות את זה?
זה נשמע קצת תמהוני אבל אני לא מצליח לצאת מהתסבוכת הזאת…
אני אוסיף הערה, זה שהוכחנו שהמצוי הראשון צריך להיות מסוגל להיות פועל בלי סיבה קודמת (רצון) לא מספק טעם ללמה הוא ככה, זה רק מראה לנו מה הוא אמור להיות. לדוגמא: אם יש לידי כיסא ירוק, זה שאני רואה שהוא ירוק לא הטעם המספיק לזה שהוא ירוק. ובמקרה הזה מרגיש לי שקיבלנו דברים שנוגדים זה את זה- פשטות + רצון + יכולות מחוץ למציאות (אני רושם "רצון" בכל זאת כי התירוץ שנתתי לעצמי קצת דחוק… אני מקווה שפשוט פיספסתי משהו לפני…).
אשמח שתסביר לי אם פספסתי משהו כדי שאצא מהתסבוכת הזאת….
תודה.

משום מה זהור לי שאנחנו מנהלים את הדיון הזה גם בשרשור מקביל.

ראשית, לגבי עצם השאלה "למה הוא כזה ולא אחר" וההחלה של עקרון הטעם המספיק עליו: אם נחיל את הדרישה לסיבה או לטעם באופן עיוור ומוחלט על כל דבר ללא יוצא מן הכלל, ניקלע לכשל לוגי של רגרסיה אינסופית. התבונה שלנו מאלצת אותנו להחריג את המינימום האפשרי, ולהסיק שישנה חוליה ראשונה בשרשרת שהיא מחוץ לכלל הזה. לחוליה החריגה הזו אנו קוראים אלוהים, והיא מוגדרת כ"הכרח המציאות" או "סיבת עצמו". לכן, השאלה "למה יש לו רצון ולא אופי אחר" היא בדיוק השאלה שנעצרת בסיבה הראשונה; מעצם טבעו כהכרח המציאות וכבעל רצון, הוא אינו זקוק לטעם חיצוני, וזהו ה"ככה" הלוגי והאקסיומטי שעליו הכל נשען.

שנית, אתה תוהה מדוע לא להחריג באותה מידה מנגנון מכני עיוור או חומר קדמון? התשובה היא שמנגנון מכני שמסוגל לייצר עולם כל כך מורכב ומכוונן, חייב להיות בעצמו מורכב וספציפי מאוד. אם נניח שהסיבה הראשונה היא מכונה דוממת או "גנרטור יקומים", המורכבות והייחודיות שלה צועקות ודורשות טעם מספיק: מדוע קיים דווקא המנגנון הספציפי הזה ולא אחר?. להניח שמכונה דוממת היא החוליה הראשונה לא פותר לנו מאומה, משום שהיא עצמה זוקקת להסבר ותכנון למורכבותה, ובכך אנו נזרקים מיד חזרה לרגרסיה האינסופית.

כאן בדיוק נכנס הרצון כיש שיכול להוות נקודת עצירה. בניגוד למכונה שחייבת להיות מורכבת כדי לייצר תוצר מורכב, ישות תבונית ופרסונלית לא חייבת להיות מורכבת בעצמה. מורכבות התוצר (העולם) נובעת משיקול הדעת והבחירה שלה, ולא ממבנה מכני מורכב של הישות עצמה. הרצון והבחירה של הישות התבונית הם אלו שעוצרים את שרשרת ההסברים. פעולה מתוך רצון חופשי היא הפעולה היחידה שאינה מונעת מסיבות עבר דטרמיניסטיות, אלא חותרת לקראת תכלית עתידית מתוך בחירה, ולכן רק ישות פרסונלית בעלת רצון יכולה להוות באמת "נקודת עצירה" שוברת-רגרסיה.

לבסוף, לגבי הנחת "הפשטות המוחלטת" שהזכרת: אתה מניח שהקב"ה חייב להיות פשוט לחלוטין וללא שום מאפיינים, ואז אתה מסתבך בשאלה כיצד יש לו רצון. אך מי אמר שהנחת הפשטות הזו בהכרח נכונה? כבר ציינתי בעבר שההנחה שאלוהים הוא פשוט בתכלית (הנחה שמקובלת על פילוסופים של ימי הביניים כמו הרמב"ם) אינה מובנת לי, ואינני יודע מה מקורה והאם היא בכלל נכונה. אך גם אם נניח שהוא מורכב, מכיוון שאין לו סיבה או עילה לא מתעוררת הבעיה מי הרכיב אותו. מורכבות של יש שקיומו מקרי (קונטינגנטי) אכן טעונה סיבה, אך מורכבות של מישהו שהוא "סיבת עצמו" ומעולם לא נוצר – לא.

אני לא מבין.
אם אני אגיד שהמצוי הראשון לא דורש טעם מספיק כי הוא הכרח מציאות, יש לי עובדות גולמיות עליו ללא כל הסבר- דבר שפשוט לא מתיישב עם ההיגיון- אבסורד. ובנוסף- אני לא מצליח למה לא ניתן להחריג במקום מנגנון מכני… כי זה פחות סביר? שניהם לא סבירים בשום צורה…
ואם זה כבר לא סביר אז ההיגיון והמוח האנושיים פשוט כלי לא רלוונטי לשאלה הגדולה הזאת ואין לנו בכלל מה לחפש בשאלה הזאת, להגיד שזה יותר לא סביר מזה לא אומר שזה סביר…
זה שיותר הזוי לחשוב ש1+1=190 מאשר שהזוי לחשוב ש1+1=2.5 לא הופך את זה ש1+1=2.5 לנכון. זה פשוט אומר ששניהם לא נכונים, ובמידה שאני לא יכול להגיע לתשובה הנכונה אז אני פשוט צריך לוותר על השאלה ולא להניח אבסורד קטן יותר…
זה מרגיש לי קצת כמו לנסות למצוא פיתרון בכל מחיר אפילו שהוא אבסורד! זה נראה לי בכלל לא סביר להתחיל מעובדה גולמית כשברור כצריך להתחיל ב0.
ובנוסף בנוגע למה יותר סביר זה כבר הטיעון הפיסיקו תיאולוגי, טיעון שאני מרגיש שקצת פחות חזק בגלל המוולטי וורס… אני מכיר את התשובה של- מכונה שפולטת יקומים צריכה להכיל את המידע הזה ולכן היא מורכבת לא פחות, אבל זה מרגיש לי קצת פחות חזק כי המכונה פולטת גם הרבה "פסולת".

בנוסף אם כבר מדברים על הטיעון הפיסיקו תיאולוגי, האם רצון ובחירה זה לא מורכב לפחות כמו מנגנון מכני עיוור?
רצון כולל:
דעת, שיפוט, זיכרון, יכולת. דברים מורכבים שדורשים הסבר למה זה קיים… המוח האנושי יותר משוכלל ממכונית…