רצון לעומת פשטות במצוי הראשון

שלום הרב, יש לי שאלה.

בעקבות הטעם המספיק של לייבניץ ניתן להבין- 1. שמצוי הראשון חייב רצון כדי להתחיל את שרשרת הסיבות והטעמים (לא רצון שלנו אומנם, אבל עדיין הוא יכול לעשות משהו למען ולא בגלל, הוא יכול לפעול ולא להיות נפעל).

1. שהמצוי הראשון צריך להיות פשטות מוחלטת, כי אם יש לו מאפיין או משהו עיקרון הטעם המספיק חל עליו- אני יוכל לשאול למה המאפיין שלו דווקא ככה ולא אחרת.

   השאלה שלי היא כזאת, איך ני העקרונות האלה מסתדרים? הרי הרצון הוא סוג של מאפיין, הקב"ה מסוגל לבחור בדברים ולפעול בעולם, למה הוא מסוגל דווקא לפעול בעולם ולמה הוא לא דומם? הרצון הוא בעצמו מיוחדות שדורשת טעם מספיק. הרי זה שיש לו רצון הוא מאפיין שדורש טעם כמו כל דבר.

   מצד שני אם נלך על הפשטות המוחלטת לא נקבל דבר- נקבל כלום. שום דבר, נוכל לקבל משהו שהוא נעלה ממנו כי הוא בסוף המקור שלנו אבל חוץ מזה לא נוכל לקבל עליו שום דבר.

   איך זה מסתדר? איך ניתן ליישב את זה, איך ניתן לשלב את הרצון ביחד עם הטעם המספיק?

   הערה- נכון שהקב"ה הוא חלק אחד- חוכמתו והוא אחד, אבל עדיין, אפילו שהם אותו אחד זה עדיין מאפיין שנמצא. אפילו אם הכל אותו דבר, הדבר האחד הזה דורש טעם מספיק כי הוא מכיל דברים שדורשים טעם מספיק למה הם דווקא ככה- הוא לא ריק.