הראיה מהאפיסטמולוגיה: האם התאמה הכרחית?

הראיה מהאפיסטמולוגיה מציגה שתי התנהגויות רציונליות, לא להתייחס להכרה כי היא שונה מהמציאות או לפעול על פיה כי היא תואמת למציאות. אני מציג התנהגות רציונלית נוספת, אני יכול להאמין שההכרה אינה תואמת את המציאות ועדיין להתנהל על פיה בגלל הנוחות (בדיוק מהסיבה שאתחשב בהכרה אם היא תואמת את המציאות). אין לי סיבה להניח שיש התאמה בין ההכרה למציאות ולכן אני לא מוכרח להניח שיש מתכנן.

התייחסתי לא פעם לגישה כזאת, גם בהקשר האפיסטמולוגי וגם בהקשר האתי (לא לקבל את תוקפם של ערכי המוסר אבל לפעול על פיהם כי כך בא לי או כי כך אני מרגיש טוב עם עצמי,).
אם זה מה שאתה עושה לבריאות. גישה טיפשית מאד, אבל מי אני שאומר לאדם שאסור להיות טיפש. הראיה מבוססת על ההנחה שההכרה אכן אמינה (ולא על התנהגות).

ההנחה שההכרה משקפת את המציאות היא הפרגמטיסטית. אני לא רואה סיבה להניח אותה (האינטואיציה היא חלק מההכרה) חוץ מ- "נוח לי". אני לא טוען שההכרה תואמת את המציאות כי זה נוח לי (טענה פרגמטיסטית), אלא מתנהל לפי ההכרה כי זה נוח לי (ללא טענת עובדה על העולם).

הבנתי את זה ועל זה בדיוק עניתי.

מה התשובה? הראיה מיועדת רק למי שיש לו הנחות פרגמטיסטיות כמו שההכרה תואמת לעולם? כבר כתבתי שאמון בהכרה לא מחייב התאמה כזאת.

אחזור שוב. הראיה פונה למי שנותן אמון בהכרה שלו ולא למי שפועל על פיה מסיבות (טיפשיות) אחרות.

אופן הפעולה הוא 'טיפשי', נוחות/תועלת, מה שהרב מכנה התנהלות פרגמטית, בין אם ההכרה זהה למציאות ובין אם לא. הבעיה היא בעמדה הפילוסופית לפיה נוח לי להאמין שההכרה זהה למציאות ולכן זה נכון.
אני לא מתעקש לחינם, באמת לא הבנתי.

הנושא כאן לא היה מדוע זה טיפשי. עניתי לשאלתך על הראיה.