זכירת מאורע שלא היינו בו

לגבי ספרו החדש של יובל נח הררי, "נקסוס", לא קראתי אותו. ככלל, לגבי כתביו של הררי (כמו "קיצור תולדות האנושות" או מאמריו השונים), אני סבור שמדובר בספרים שנכתבו בצורה בהירה ומושכת, אך מבחינה פילוסופית ולוגית הם חלשים למדי ומלאים בשגיאות, בהנחות המבוקש ובקביעות פופוליסטיות שאינן מבוססות. לא פעם הפניתי שואלים למאמרי ביקורת נוקבים שנכתבו על ספריו, כמו אלו של נדב שנרב, תומר פרסיקו ומשה רט.

באשר לשאלתך היא מעט מוזרה בעיניי. תחילה יש להבין את משמעותו של מושג ה"זיכרון" בהלכה ובמחשבה. זיכרון איננו רק שליפה נוירולוגית של חוויה חושית אישית מעברו של הפרט, אלא מושג רחב הכולל תודעה קולקטיבית, כינון זהות ומיסוד נורמטיבי. כפי שהסביר המהר"ל, המגורים במצרים היו בבחינת הריון, ויציאת מצרים הייתה רגע הלידה של הקולקטיב היהודי. מכיוון שאנו חלק מאותו קולקטיב לאומי שהתכונן באותו מאורע, הזיכרון של יציאת מצרים מציב את התשתית לזהותנו ולחובותינו הנורמטיביות בהווה.

ובכלל, אין מניעה לזכור אירועים היסטוריים גם אם לא חווינו אותם. פירושה של הזכירה הוא להעלות ולהחזיק את הפרטים בהכרתנו. גם אם למדנו אותם מספר או מפיו של אדם אחר.

בנוסף, אזכיר מה שכתבתי בעבר שבניתוח הלכות ליל הסדר ודברי הרמב"ם ניתן לזהות שני אספקטים שונים הפועלים במקביל:

1. ההיבט ההיסטורי והשחזורי ("לזכור מה שהיה"): לפי גירסת הרמב"ם "להראות את עצמו", אין הכוונה לתעתוע פסיכולוגי כאילו האדם באמת זוכר שגופו היה במצרים, אלא בדרמטיזציה ובסימולציה ("הצגה") שמטרתן להנחיל ולהראות לדור ההמשך את עובדת יציאתנו מעבדות.
2. ההיבט העכשווי ("לחיות את זה עכשיו"): לחיות את החירות בהווה. יציאת מצרים העניקה לנו חופש, ומתן תורה אפשר לנו להיות בני חורין; הציווי דורש מאיתנו לפעול ולנהוג כבני חורין בהווה ולא רק לשקוע בנוסטלגיה של העבר.

   הפסוק "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" מבטא בדיוק את הזיקה הזו: האירועים ההיסטוריים וההתגלות מיועדים לחייב אותנו במצוות כיום. הזיכרון איננו זיכרון חווייתי-אישי אלא זיכרון זהותי ומחייב, שמקשר בין העבר ההיסטורי של האומה לבין קיומנו בהווה.