מבט על פוסטמודרניות ואמת – fake news (טור 53)

בס"ד

במאמר מעניין שקראתי השבת,[1] מתארת רחל צלניק אברמוביץ (מהחוג ללימודים קלסיים באוניברסיטת תל-אביב) את ההבדל בהתייחסותם של היסטוריונים עתיקים לשתי דמויות פוליטיות מרכזיות באתונה של המאה החמישית לפני הספירה, אריסטידס ותמיסטוקלס. לגבי כל אחד מהם אנחנו מוצאים תיאורים שמתייחסים אליו כצדיק ואחרים שרואים אותו כתככן ופופוליסט. מסקנתה היא שההבדלים בתיאור שתי הדמויות נבעו מיריבות ומתפיסות עולם פוליטיות שונות. לפעמים אותם אופני התנהלות עצמם זוכים לפרשנויות הפוכות (לדוגמה, קידום מעמדו והשפעתו של הציבור הרחב לעומת מעמדה של האריסטוקרטיה נתפס על ידי היסטוריונים מסוימים כפופוליזם ואצל אחרים כדמוקרטיות במיטבה). המאמר הזכיר לי את תופעת ה-fake news שעלתה לכותרות בזמן האחרון, ועורר בי כמה הרהורים לגביה.

Fake news

ישנם ברשת אתרים שמכונים אתרי fake news=) FN), שעניינם להפיץ חדשות מזויפות, מפוברקות ומסולפות, מסיבות שונות (בדרך כלל כדי להביא לתנועת גולשים). המונח עלה לכותרות במהלך המירוץ האחרון לנשיאות ארה"ב (דונלד טראמפ נגד הילארי קלינטון), כאשר מקורות שונים הפיצו ידיעות שקריות כדי לקדם את המועמד הרצוי להם ולפגוע במועמד השני. מאז לא יורד המונח הזה מהכותרות. טראמפ האשים רבים בהפצת FN, ובעצמו מואשם בכך (ראה בקריקטורה למטה).

השלכה של תופעת ה-FN, והפעם בפרודיה על טראמפ.

אבל תופעת ה-FN אינה חדשה, וגם די קשה להגדיר אותה. עיתונאים ואפילו היסטוריונים שמדווחים על אירועים כלשהם, נוטים לצבוע אותם בצבעים שונים לפי השקפת עולמם ומגמותיהם. במאה השנים האחרונות זה הפך לתפיסת עולם ואפילו אידיאולוגיה, כאשר הדוגלים בתפיסה שמכונה פוסטמודרניזם מדברים על כך שאין אמת, וכל אחד והנרטיב שלו. הקיצוניים שבהם טוענים שבעצם אין דבר כזה היסטוריה או דיווח חדשותי, והכל נרטיבים מגמתיים. יש לשים לב שהם לא מתכוונים לומר שכולם רשעים, אלא שאין לנו שום אפשרות אחרת. אנחנו שבויים בידי הקונספציות ותפיסות העולם שלנו, ולכן אין לצפות מאף אחד לדיווח הוגן וישר.

ובכל זאת, אם נעזוב את הכת ההזויה הנ"ל, יש אמת מסוימת בדברים. באמת רואים שאנשים מדווחים על אירועים ומפרשים אותם באופן שתלוי בתפיסת עולמם. מדובר בהיסטוריונים, עיתונאים וכל אדם אחר. אפילו בבית המשפט העליון קיבלנו בזמן האחרון דוגמה יפה לעניין, בעתירה נגד מתווה עמונה, בה ישבו השופטים ניל הנדל, סלים גו'בראן ויורם דנציגר. משום מה, לאחר דיון משפטי מקצועי, ענייני ונטול פניות, התקבלה החלטה להקפיא את המתווה. נחש אתה קורא יקר כיצד היתה התפלגות הדעות: מה היתה דעתו של ניל הנדל (הדתי)? של סלים גו'בראן (הפלסטיני)? ושל יורם דנציגר (היהודי החילוני. בעיקר זה שצפוי להיות בבג"ץ)? אכן, צדקת לגמרי (אני גם יודע מה  ניחשת, וזה כנראה אפילו לא תלוי בתפיסת עולמך אלא בהכרת המציאות). אז מי אמר שהחלטות משפטיות בבג"ץ תלויות בתפיסות עולם?! הכל מקצועי. אגב, מי לדעתכם קבע את תוצאת העתירה הזאת: השופטים? ממש לא. אותו אחד שקבע את ההרכב המאוזן להפליא הזה (הרשו לי להמר שזה לא יצא במקרה) בעצם הכתיב במידה רבה את תוצאת העתירה, וזו רק דוגמה אחת מיני כמה וכמה.

אז מהם fake news?

המסקנה היא שבאמת אי אפשר לקבל שום דיווח או מידע כלא מוטה. כל מה שמגיע אלינו צבוע בצבעים של הערוץ שמתווך אותנו אליו. אלא שכעת מתעוררת השאלה האם כל חדשה היא fake? למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים FN?

דומני שכשמדברים על FN מתכוונים למשהו יותר ממוקד. ראשית, לא מדובר על הבדל בפרשנות שניתנת למעשים, אלא בבידוי מעשים שלא היו ולא נבראו. ההבדל הוא בעובדות ולא בפרשנות. ושנית, גם אם יש הבדל בין התייחסויות של היסטוריונים, משפטנים, או עיתונאים, אני רוצה להאמין שבדרך כלל זה קורה מבלי משים. אבל במקרים של FN זה קורה במזיד, כלומר מדובר בסילוף מגמתי ומכוון של עובדות. לזה ורק לזה קוראים FN.

אבל האם זה משנה? סוף סוף, בשורה התחתונה המידע שמגיע אלינו אינו אמין, בשוגג או במזיד. אז מה עושים? לכאורה באמת הכל fake. זה אכן מה שמוכרים לנו אלו הדוגלים בפוסטמודרניזם. אם הכל מוטה לא כדאי להתעלם מכך. צריך להתרגל לכך שיש ריבוי אמיתות ואין צודק וטועה, ואי אפשר להאמין לשום מידע שמגיע אלינו. כל מידע שמוצג בפנינו אינו אלא נרטיב (=סיפר) סובייקטיבי.

Fake news אז והיום

בעידן האינטרנט אנחנו אמנם משופעים במידע, אבל יש לנו פחות ופחות בקרה על איכותו. הרשת היא כר פורה לסלפנים מסוגים שונים, ולפעמים אובדת לנו האפשרות לדעת מי מכל אלו מדבר אמת ומהי האמת. אתה כבר לא יכול לדעת מי מרמה את מי, ועל איזו ידיעה אתה יכול לסמוך ועל איזו לא. הרשת כולה עשויה ערימות ערימות של סילופים, אבל החזותיות שהרשת מאפשרת (ראיתי במו עיניי, קראתי עדות של עדי ראיה לא משוחדים) גורמת לכל אלו להיראות אמינים ומשכנעים.

האם מצבנו כיום גרוע יותר ממה שהיה בעבר? אני לא בטוח. בעבר קווי המידע היו מסורים למיעוט קטן ששלט בהם, כמה עיתונאים ועורכים, שלכאורה היו אמינים יותר מפני שכעתונאים הם היו אמורים לנהוג על פי כללי אתיקה ונמצאו תחת פיקוח כלשהו (מועצת העיתונות, חוקי הגילדה וחוקי לשון הרע). אבל בו בזמן אם מישהו מהמיעוט הזה לא נהג כראוי, במזיד או בשוגג, לא היו ערוצי מידע אחרים שיתנו לנו איזון ראוי. כולנו היינו שבויים של אותם עיתונאים, לטוב ולרע.

דומני שהשינוי בימינו קיים בשני המישורים שתיארתי למעלה (עובדות מול פרשנות, ומזיד מול שוגג), אבל השפעתם שונה זו מזו: אמנם פחות קווי מידע נתנו לנו מידע כוזב במזיד שכן ביחס לאלו הפיקוח הוא יחסית קל ואפקטיבי (גם אם לא מושלם כמובן), אבל הצבע והפרשנות שניתנים לאירועים היה לגמרי בידי עיתונאים והעורכים, ולאלו כידוע היו תפיסות עולם מאד מאד מוגדרות ודי מונוכרומטיות (=בעלות צבע אחיד). לעומת זאת, בעידן הרשת, גם הפרשנות וגם התיאור העובדתי פרוצים לגמרי. לגבי הפרשנויות אנחנו מקבלים מגוון רחב, וגם אם כל אחת מהן מוטה ומגמתית, האיזון והגיוון יכולים לתת לנו כלים לקרוא את הטיעונים השונים בקריאה ביקורתית ולגבש עמדה בעצמנו. אבל ביחס לעובדות המצב נראה ממש ללא מוצא. מתארים לנו עובדות שקריות בעליל בלי להניד עפעף, וגם אם ערוץ מידע אחר יביא לנו עובדות אחרות, אין לנו כלים לדעת מי צודק ומי טועה/מטעה. אם לגבי הפרשנות אנחנו יכולים להפעיל שיקול דעת, לשמוע את השיקולים לכל הצדדים ולגבש עמדה, הרי שלגבי העובדות אין להתרשמות שלנו ערך רב. את העובדות צריך להכיר ולא לגבש. אבל העובדות לא נגישות לנו, אלא דרך המתווכים השונים. זה מה שההלכה מכנה מצב של "תרי ותרי" (כשיש כת עדים, שהיא הבירור הטוב ביותר שקיים, לכל אחד משני הכיוונים). טוב, זה ממש כאב ראש לא פשוט.

האם הפוסטמודרניות צודקת?

מה עושים במצב כזה? הפוסטמודרניסט מבשר לנו בצהלה שאין לנו מנוס אלא להתפכח ולהצטרף לכוחות האור (אלו שמכירים בכך שאין אמת והכל נרטיבים). המוצא היחיד שנותר לנו הוא להפעיל שיקול דעת ולגבש עמדה אודות המידע לפי התרשמות שלנו מאמינותו. אבל גם ההתרשמות הזאת עצמה כמובן תלויית נקודת מוצא, תפיסות עולם והנחות יסוד. בעיית המעגל ההרמנויטי מלווה אותנו בכל צעד ושעל שלנו בחיי היומיום.

העולם שלנו נע כבר מזה זמן לכיוונה של תפיסה פוסטמודרנית שדוגלת בריבוי אמיתות, והיא לכאורה מופכחת יותר ופחות תמימה. רבים חשים שאכן אין לנו שום דרך לדעת מהי האמת, ונופלים לזרועות הפוסטמודרניות. התחושה שלהם היא שזוהי ההכרעה מפוכחת לאור המצב. בעולם כמו שלנו, הפוסטמודרניות הרלטיביסטית היא האמת המוחלטת.

האם יש אלטרנטיבה? אני חושב שלפחות חלקית – כן. אכן אין מנוס מלקיחת ההחלטה לידינו, כלומר להחליט בעצמנו מהן העובדות. אבל זו עצמה ההמלצה הפוסטמודרנית, לא? שכל אחד יגבש לעצמו את עובדותיו בעצמו. הפוסטמודרניזם לא מוכן לקבל את האפשרות של שיקול דעת לגבי מקורות המידע שלנו. אבל זו גופא מסקנה פזיזה למדיי. כמעט כל מסקנה שלנו על העולם רוויה בהנחות יסוד, אבל אין זה אומר שעלינו לזרוק את כל המסקנות הללו, או לראות בהן נרטיב סובייקטיבי. עלינו לנסות ולגבש עמדה, עד כמה שאפשר לנטרל את הנחות היסוד בקשר לעובדות, ובו בזמן להיות מודעים לכך ששיקול הדעת שלנו הוא מוטה ותלוי נקודת מוצא. כל הזמן עלינו לבקר את העובדות כפי שאנחנו מכירים אותן, ולבדוק שוב ושוב אם לא מדובר במשהו שמאד נוח לנו להחזיק בו אבל אין עדות ממשית לכך שהוא נכון.

הספקנים שבינינו אומרים שלא פתרנו את הבעיה, שהרי שיקול הדעת הזה עצמו (לגבי הנחותינו ומקורות המידע שלנו) גם הוא נגוע בהטיות ומגמתיות, ולכן אין דרך לצאת מזה. אבל זוהי ראיה של שחור-לבן ודומני שאפילו בתקופתנו היא מוגזמת. נכון שעלינו להיות סקפטיים, אבל לא נכון לזהות סקפטיות עם ספקנות.

בין סקפטיות לספקנות

הסקפטיות בודקת את עצמה שוב ושוב ונזהרת מתחושת וודאות (שכן זו בדרך כלל אשלייתית), כלומר היא נותרת עם סימן שאלה קטן בסוף כל טענה. אבל הספקנות הופכת את סימן השאלה לסימן קריאה: היא מכריזה בקול גדול על האמת הוודאית היחידה ואין בלתה: שאין אמת, או לפחות שאין לנו דרך להגיע אליה. הסקפטיות היא בריאה ונכונה, וכאמור גם מתחייבת ממצבנו כיום, אבל הספקנות היא מסרסת והרסנית. היא הופכת את המצב הזה לאידיאולוגיה, ובעצם תורמת בעצמה להיווצרותו והעצמתו. בעצם הפוסטמודרניות בונה את עצמה ובו בזמן מכריזה בגאווה על צדקתה. לא מדובר בדיאגנוזה של המצב האנושי אלא בגישה שמבנה את עצמה לתוכו.

הפוסטמודרניות בונה את עצמה

הספקנות הפוסטמודרנית בעצמה נותנת הכשר ל-FN, שכן אם בין כה וכה אין אמת אז אפשר לומר מה שרוצים. אם אין אמת אז בה במידה גם אין שקר כמובן. באווירה פוסטמודרנית עיתונאים מרשים לעצמם להציג תמונה חלקית ומעוותת רק מפני שהיא מקדמת את תפיסת עולמם, ומסתירים מידע שמפריע לאותה תפיסה. אם בין כה וכה דיווח לא יכול להיות אמתי, הדבר נותן הכשר אידיאולוגי לשקרים וסילופים. הגיוון של ערוצי המידע שהוא לכאורה מבורך, גם הוא מכשיר את השרץ, שהרי כל מעוות ומסלף מידע מרגיע את עצמו בטענה שמתנגדיו גם הם עושים זאת והוא חייב לאזן את התמונה. עיתון כמו "הארץ" יכול להציג תמונה חלקית ומעוותת לצד אחד בטענה ש"ישראל היום" או "מקור ראשון" מציגים תמונה מוטה לצד השני. גיוון הערוצים וריבוי המידע שהם לכאורה תופעות מבורכות שאמורות לטפל במבוכה שתיארתי, בעצם לא רק שלא פותרות את הבעיות אלא יש להן חלק ביצירתן והעצמתן.

מי מרוויח מכל זה? בכל זאת קצת אקטואליה

מי שנבנה ממצב כזה הוא השקרנים. אלו חשים בבית באוקיינוס השקרים הזה, ובעצם הם פורחים דווקא בתוך שלולית מי האפסיים הזאת.

יש לנו דוגמה קרובה מאד. בני דודנו הפלסטינאים ממציאים לעצמם היסטוריה ומורשת יש מאין. הם עושים קרנבל של פלישתים כדי ליצור מורשת פלסטינית-פלישתית עתיקה, ואין פוצה פה ומצפצף. הם יכולים לטעון טענות מופרכות לחלוטין עובדתית, לא רק על מורשתם המפוארת, אלא על קיפוח, הגליות, מעשי טבח, פגיעה במקומות הקדושים והרס מסגד אל-אקצה, ואין פוצה פה ומצפצף. הם מביאים תמונות של ילדים שנטבחים בכוונת מכוון על ידי הנאצים מישראל, ואין פלא שה-FN הללו קונים שביתה במוחותיהם השטופים של אנשים בעולם הרחב. הרי הם ראו תמונות, לא? הרי ה"עובדות" אומרות שישראל טובחת פלסטינאים באלפים, מקפחת את זכויותיהם, הורסת את חראם אל שריף מדי שבוע, לא מאפשרת חופש דת ופולחן, וכמובן גם פוגעת בזכויות הקניין של הפלסטינאים. בעולם ה-FN הפלסטינאים הם פשוט כבשים תמימות שנטבחות על לא עוול בכפן. הם בעצם דוגלים בזכויות נשים, בחופש פולחן וקניין, דמוקרטיה לתפארת. כך גם הוטמע רעיון ה"כיבוש". אף אחד בעולם כבר לא זוכר שהפלסטינאים מעולם לא היו אדוני השטחים הכבושים. אף אחד לא זוכר מי פתח במלחמות נגדנו, מי צודק ומי לא. לא דנים בשאלה מי צודק אלא רק בשאלה מיהו המסכן. מי זוכר שקווי 67 הם שרירותיים ואין להם קשר להחלטת האו"ם מ-48? דיבורים על צדק ועל עובדות כבר מזמן לא רלוונטיים בשיח העולמי. הספין יענה את הכל. אגב, גם מצדנו.

הוסיפו לזה את העובדה שהפלסטינאים הם האנדרדוג, שהרי ישראל היא מעצמה צבאית וטכנולוגית והם אומללים וחסרי אונים שכמותם, חסרי זכויות וחסרי מדינה. התחושה הזאת מלובה על ידי נקיפות המצפון הפוסט-קולוניאליסטיות באירופה, לכן הנטייה הטבעית, בעיקר אצל מי שהתחנך בתרבות נוצרית, היא לטובתם. העובדות לא משחקות שום תפקיד. אין פלא שהביקורת והחשיבה (?!) הפוסטמודרנית בכל העולם רווחת הרבה יותר בחוגי השמאל. אלו משתמשים בעובדות לצרכיהם באופן די חופשי, מציגים מספרים חסרי משמעות עם פרשנויות יצירתיות (כמו השוואת מספר הקרבנות בעזה לאלו שבאופקים ושדרות), ומלהטטים בעובדות באופן תקין לגמרי מבחינה פוליטית.

די משעשע לראות את אותם אנשי שמאל מציירים קריקטורות כמו זו של טראמפ שמובאת למעלה, בה הם עצמם, אבירי השיח הנרטיבי והאמיתות האלטרנטיביות, מאשימים אותו בהפצת FN. רבים כבר כתבו ואמרו שטראמפ עלה לשלטון על גלי התיעוב כלפי התקינות הפוליטית (הפי.סי.) שכה מאפיינת את הממסד השמאלי, וכעת במעין הפוך על הפוך הוא עצמו מואשם בזה (ולהתרשמותי במידה של צדק, אף שיש לי חשדות כבדים כלפי כל מה שיוצא ממקורות ה"מידע" הללו).

ביטויים שונים לתופעה הזאת

ביטוי הזוי במיוחד לתופעת התקינות הפוליטית שמחליפה את העובדות, ניתן לראות בסרטון הזה, שבו פובליציסט אמריקאי בשם דניס פרגר מדבר בכנס שנעשה באוקספורד. הכנס עסק בשאלה המרתקת מי מזיק יותר לשלום: ישראל או חמאס. אבל מה שנוגע בעיקר לענייננו הוא השואלת שם בצד שכמעט לכל אורך הדברים לא מצליחה להתאפק. ניכר שהיא משוכנעת שיש לה שאלת מחץ שתפיל את הדובר לקרשים בהבל פה. בסופו של דבר מתאפשר לה לשאול, ולא תאמינו למה שתשמעו. היא שואלת את פרגר (בהבעת ניצחון ובשמחה לא מוסתרת על הנוק-אאוט הצפוי לו): למה הוא מזכיר רק אירגוני טרור אלימים ערביים או מוסלמים? אכן, תפסה אותו בקלקלתו.

אם שאלה כזאת היתה עולה בגן צילה, השואלת היתה נזרקת מהגן או מושארת בו עוד שנה ולא עולה לגן חובה. אבל כדאי לזכור, אם כי קצת קשה להאמין (לך תדע אולי זה סרטון מבושל, FN), שהשואלת כאן היא פרופסור באוניברסיטת אוקספורד. איך אפשר להבין את התופעה המדהימה הזאת? ייתכן שמדובר באישה עם אינטליגנציה של נעל בית משומשת (בכל אופן, אני מהמר שהיא לא שייכת למחלקות לפיזיקה או מתמטיקה שם). ייתכן גם שהיא מקבלת משכורת מהפלסטינאים או מסתם אנטישמים ומשקרת במצח נחושה. הבעיה היא שהאמירות הללו די נפוצות שם באוקספורד כמו גם בשאר מוסדות אקדמיים מובילים בעולם. לא סביר שכל אלו ניחנו באינטליגנציה או רשעות ברמות כאלה. לכן נדמה לי שהפרשנות הנכונה היא אחרת, בעייתית יותר. ייתכן שמדובר באישה ששבויה בהזיות הפוליטיקלי קורקט הנרטיבי. מבחינתה המאוויים (התקינים פוליטית) מחליפים את העובדות. מבחינתה לא ייתכן שתופעת הטרור והאלימות נמצאת רק בצד אחד של המפה העולמית. זה לא שוויוני. הרי כולנו בני אדם וכולנו שווים, לא? אז איך הדמגוג המרושע ההוא (פרגר) מזכיר רק עורפי ראשים מוסלמים וערבים? למה הוא לא מזכיר את עשרות ומאות הארגונים הרצחניים שפועלים בריש גלי בבריטניה, ביפן, בהולנד, באוסטרליה, בקנדה, בסין, בגרמניה ובישראל כמובן? הוא מתעלם ברגל גסה מארגונים נוצריים, יהודיים (בנצי גופשטיין, כבר אמרנו?) ואתיאיסטים שעורפים ראשים בכל רחבי העולם לעיני המצלמות, ומתמקד משום מה דווקא במוסלמים ובערבים. סלפן עלוב. מה שהכי מטריד הוא שניכר כי האידיוטית הזאת ממש לא משקרת. היא באמת ובתמים משוכנעת שמדובר בשאלה מצוינת. החבר'ה הללו חיים בסרט פוסטמודרני. ממש אינטרנט-נואר. ג'ורג' אורוול כבר אמר פעם שיש רעיונות שהם כל כך מטופשים, שרק אינטלקטואלים יכולים להאמין בהם.

ראו דוגמה נוספת בסרטון הזה, שבו סטודנטית מאוניברסיטה אמריקאית תוקפת את המרצה שקשר את ארגון הסטודנטים שלה לאחים המוסלמים ולטרור, ולשאלתו האם היא מגנה את הטרור של חמאס וחיזבאללה היא עונה שאינה יכולה לתמוך בהם כי היא חוששת לחייה. בהתחלה חשבתי שהיא לא יכולה לגנות כי היא חוששת לחייה, אבל לא, היא אומרת שאינה יכולה לתמוך. בנוסף, היא גם תורמת פנינה נוספת שהיא תומכת בהשמדת כל היהודים מכל העולם (באופן יעיל על ידי ריכוזם בישראל), כל זאת ביחד עם אמירה שאין לעמדותיה קשר לטרור. זאת כאשר הרשות (החלק המתון של הפלסטינאים) נתפסת כמי שרוצח את מי שמתנגד לו. וכל זה לא מפריע לה למחות כנגד קישור שנעשה בינה לבין ארגוני טרור ולהכריז שישראל אינה מדינה דמוקרטית (בטח לא לעומת חמאס ושאר הדמוקרטיות השאננות שסביבנו שבאופן טבעי זוכות לאהדת העולם הנאור). אמירות אבסורדיות כאלה לא מטרידות אף אחד, שכן עקביות לוגית ועובדות הפסיקו מזמן לשחק תפקיד בשיח, בעיקר סביב הסכסוך ההזוי שלנו עם הפלסטינאים, שבו התוקפן, המושחת, הפרימיטיבי והאלים, זוכה לאהדת העולם בגלל ה"נרטיב" שלו.

ההיסטוריונים החדשים והפוסט-ציונות

לפני כעשרים שלושים שנה, החלה תופעת ההיסטוריונים החדשים שהסבירו לנו שאין אמת עובדתית אלא נרטיבים. רובם הציגו עובדות בצורה חלקית, וניסו להראות שההיסטוריה אינה אלא FN. נציגי הקבוצה המאוסה הזאת בישראל הביאו את הנרטיב הפלסטיני בלי ביקורת כלשהי על אמתותו. ביקורות הופנו רק כלפי הנרטיב הציוני (כי כאן חייבת להיות אמת במובנה הקלסי). אבל גם המיעוט מביניהם שנהג בשוויוניות, היה הרסני לא פחות. ברגע שהעמדות מוצגות כנרטיבים מתחרים, אין עדיפות לאמת על השקר יען כי אין דבר כזה אמת. זהו מושג מיושן ואנכרוניסטי. ההיסטוריונים החדשים לא הסתפקו בניפוץ מיתוסים, שכשלעצמו הוא פעולה מבורכת, אלא הפכו את סימן השאלה לסימן קריאה. הם הכריזו שאין צודק ואין טועה, והכל עניין של נרטיבים מקבילים. אז יש נרטיב ציוני ונרטיב פלסטיני. ברגע שזוהי ההנחה היסודית, גם העובדות נצבעות בהתאם. כך קיבלנו משפחות שכולות משני הצדדים, סבל משני הצדדים, רצון לשלום או למלחמה בשני הצדדים, מתונים וקיצוניים בשני הצדדים, פרגמטיים ופנאטיים בשני הצדדים וכדומה.

אגב, שמתם לב שהתופעה של היסטוריונים חדשים נעלמה מהמפה? למיטב התרשמותי השיח שגורס כי אין אמת היסטורית הוא היום נחלת מיעוט קטן וקיצוני אם כי קולני משהו. להתרשמותי, ההיסטוריונים תפסו את עצמם בזמן, לפני שהזניית המקצוע שלהם הושלמה ורגע לפני שהם והמקצוע שלהם היו יורדים מבמת העולם לפח האשפה של הפסאודו-היסטוריה (כמה טוב שיש לאנשים אינטרסים). אבל למרבה הפלא המורשת שלהם, לפחות ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, חיה ובועטת. היחס השוויוני לשני הצדדים נותר על כנו, גם אם הפלטפורמה הפוסטמודרנית שעליו הוא נבנה כבר לא ממש רלוונטית. ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני השיח השוויוני ההזוי הזה נותר כפי שהיה. ההגות ההיסטורית ה"חדשה" כבר לא ממש פופולרית אלא במחלקות אקדמיות אזוטריות, אבל בשיח הפוליטי השוויון הבדוי שנוצר על הפלטפורמה הזאת הפך מעובדות לתפיסה אידיאולוגית. כעת עדיין אומרים לנו שגם אם יש אמת, היא לא חשובה. מה שקובע הוא הנרטיב, ועלינו לכבד אותו. נכון שיש לפלסטינאים נרטיב הזוי שבינו לבין המציאות אין ולא כלום, אבל זה הנרטיב שלהם וזכותם להחזיק בו. למה יש למאן דהו זכות להחזיק בשקר ולטעון טענות מכוחו? הפוסטמודרניסט יאמר שאם הכל שקר והכל נרטיבים, אז באמת אין משמעות לאמירה שמשהו הוא שקר או שהוא נרטיב בדיוני. אבל כשאנחנו כבר אחרי העידן של "ההיסטוריה החדשה", מתברר שיש עדיין אינרציה מרשימה מאד ל"הישגיה". היחס המכבד לנרטיב הבדוי של הפלסטינאים נותר על כנו גם אחרי שברור לכולם שמדובר בפיקציה. השיח נותר בעינו. אנשים אינטליגנטיים יכולים לספר סיפורי סבתא בקול בוטח מול המצלמה ואין פוצה פה ומצפצף בגלל החובה לכבד אותם את הנרטיב שלהם (שלא להיחשד כגזען חס ושלום). המחקר ההיסטורי ברובו מתנהל באופן סביר (למעט "הוגי דעות" אוונגרדיים במיוחד, שממשיכים עם ההבלים הרלטיביסטיים שלהם), אבל ההשלכות הפוליטיות נותרו כשהיו. דומני שאנחנו לא מספיק שמים לב לכך שהשיח הפוסטמודרני ופוסט-ציוני עדיין חי ובועט למרות שהתשתית ההגותית שלו כבר מזמן פורקה לרסיסים.

בחזרה אלינו

כמובן שעלינו להיות ישרים ולהודות שגם עלינו עבדו ועדיין עובדים לא מעט. במסגרת האתוס הציוני מכרו לנו לא מעט לוקשים על צדקתנו המוחלטת, על כך שמעולם לא פגענו בערבי על לא עוול בכפו, שהארגונים הלוחמים שלנו לפני קום המדינה פעלו בטוהר כפיים מוחלט, שמעולם לא גורשו פלסטינאים מאדמותיהם (אלא כולם ברחו לבד) ועוד. עד היום מסבירים לנו שאנחנו לגמרי בסדר ורק הפלסטינאים מפריעים כאן לפסטורליה. טוב, היום כבר די ברור שהתמונה לא כל כך ורודה כמו שחשבנו פעם. הרי לנו תועלת אחת מריבוי המידע וערוצי התקשורת. עם כל האזהרות מלמעלה, מתברר שיש בהם גם תועלת.

אכן נכון שאין מי שפטור מעונשם של FN והבניות אידיאולוגיות אינטרסנטיות. ועדיין, דומני שביחס לשאלות הגדולות של צודק וטועה, תוקפן וקרבן, לא נכון להסיק את המסקנות אודות שוויון פוסטמודרני בין הנרטיבים. זוהי בדיוק הפיכת סימן השאלה לסימן קריאה שהוזכרה למעלה. אחת הטכניקות היסודיות ביותר של הפוסטמודרניזם היא לקחת סימני שאלה שבאמת קיימים ולערער מכוחם על התמונה כולה. כך אפשר לקחת ויכוחים שונים בתחום המוסר ולערער על קיומו של מוסר מוסכם או על תוקפו של המוסר בכלל. כך גם לוקחים סימני שאלה על המסורת או על פרטים כלשהם בתוכה ומערערים מכוחם על המסורת כולה. באופן דומה סימני שאלה במדעים שונים "מוכיחים" בפי כמה מבקרים הזויים (=הביקורת החדשה) שהמדע כולו אינו אלא ספקולציה. מעניין שיש כאן קואליציה לא קדושה בין אפולוגטיקנים דתיים לבין מבקרות פמיניסטיות או פעילים למען מיעוטים שונים – מזרחיים, שחורים וכדומה. אלו מדברים על מדע מגמתי של האתיאיסטים, ואלו עונים כנגדם על מדע שבנוי לזכרים לבנים פריבילגיים שמדיר נשים.[2]

אז מה בכל זאת נכון לעשות עם כל התובנות הללו? מי שרוצה לשמור על איזון שפוי צריך להבין שיש אמת, אבל בדרך כלל היא מורכבת יותר ממה שאנחנו חושבים. יש בה אורות וצללים, ולכן גם אם נגיע למסקנה שבתמונה הגדולה אנחנו צודקים עדיין נכון שיש היבטים שטעונים תיקון ושיפור. לא כדאי להכחיש את קיומם, אבל בו בזמן לא נכון לוותר על היכולת לגבש עמדה ולשפוט מי צודק ומי טועה/מטעה.

ארבע דרכים להתייחס לתמונה מורכבת

אם לסכם, יש ארבע דרכים להתייחס לתמונה מורכבת כזאת:

1. לדחות את כל המסגרת מכוח הצללים. אם נשברו פרטים בנרטיב שלנו אז בעצם הכל כשל. אלו הפוסט-ציונים.
2. לאמץ את המסגרת ולהתעלם מהצללים. אלו הציונים הקלסיים שדבקים בתמונה שגדלנו עליה. אלו כמובן גם רוב גדול מהפלסטינאים (ככל שאני מבין) שמאמצים לחיקם את התמונה שלהם בלי ביקורתיות רבה מדיי.
3. להכריז על המסגרת כנרטיב ולהישאר לדגול בה. כלומר להכריז שהעמדה שלנו היא נרטיב, וככזו היא לא אמורה לעמוד למבחן הפרכה. עובדות ושיקולים הגיוניים לא רלוונטיים לגביה. זו העמדה הפלסטינאית אצל המפוכחים מביניהם (אחמד טיבי אמר זאת לא פעם), אבל גם בשמאל הישראלי יש גישות כאלה. מדובר בכאלה שקוראים "הארץ" והשתכנעו שיש בעיות בנרטיב שלנו, אבל עדיין רוצים לדבוק בו.
4. להבין שהתמונה מורכבת יותר משחשבנו, שיש בה אורות וצללים, ועדיין לגבש עמדה לא דוגמטית מדיי על השאלות הגדולות תוך ניסיון לשפר את הפרטים.

מה ההבדל בין העמדה הזאת לבין עמדה 2? דומני שעיקרו בשני היבטים: א. עמדה 4 לא מתעלמת מהצללים. ב. מי שמחזיק בעמדה 4 יודע שגם העמדה שלו בשאלות הגדולות אינה וודאית. היא לעולם צריכה לעמוד למבחן ביקורתי וצריכה להיות לנו מוכנות לוותר עליה לגמרי במידה שיתברר שטעינו. שני אלו לא קיימים בדוגמטיקה בה מחזיקים בעלי גישה 2.

השלכות לתמונה הדתית המסורתית

הדברים נכונים ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל גם ביחס למסורת שלנו. יש קשיים ושאלות קשות לגבי התמונה שהתחנכנו עליה, וניתן להתייחס אליהם בכל הצורות שראינו בסעיף הקודם: ניתן לעזוב את המסורת בגללם. ניתן גם לאחוז בקרנות המזבח של המסורת תוך התעלמות מהקשיים ומהשאלות. אפשרות שלישית היא להכריז על האמונה הדתית כנרטיב, ובכך להציג אותה כעמדה שלא צריכה לעמוד במבחן הגיוני ואמפירי, ולכן לא ניתנת להפרכה. בימינו יש יותר ויותר שבוחרים בדרך השלישית, הגנה פוסטמודרנית על המסורת. הרב שג"ר ז"ל בחר בדרך זו, ולמיטב שיפוטי הוא שפך את התינוק עם המים. האמונה אכן נותרת בלתי ניתנת להפרכה, אבל במחיר בלתי אפשרי. היא התרוקנה לגמרי מתוכן, שכן היא הפכה מאוסף של טענות על המציאות וטענות נורמטיביות לנרטיב סובייקטיבי שלא צודק יותר וגם לא פחות מהיפוכו (האתיאיסטי). אתה הופך ליהודי בערך כמו שהפלסטינאי הוא צאצא של הפלישתים התנ"כיים. זהו כמובן ניצחון פירוס.

שלושת אלו הן טעויות קשות, ודומני שניתן לראות את שלוש הגישות הללו בדיון שערכתי כאן באתר על הסרטון המיסיונרי של "היהודים המשיחיים". רוב הטיעונים הם אוויליים ממש, מה שמיקל מאד על אנשים לדבוק בגישה 2 ולאמץ את המסורת שלנו כפשוטה. בכמה מטיעוניהם הם תוקפים גישה רווחת במסורת שלנו על התורה שבעל-פה (כאילו שכל הפרטים נמסרו למשה בסיני), שבאמת לא עומדת במבחן הביקורת. מסקנתם של המשיחיים היא שיש לזנוח את המסורת הזאת. מתנגדיהם מעדיפים במקרים רבים לאחוז בקרנות המזבח ולהתעלם מהקשיים. אבל כפי שטענתי שם מה שנכון יותר לעשות הוא לבחון מחדש את תפיסותינו, לנסות לעמת אותן מול הקשיים, ובמידת הצורך לבנות תפיסה מורכבת ונכונה יותר.

ואחרי הכל, גם אם מאמצים את גישה 4 אסור לנו לפחוד מהספק. רבים חשים שאם נרשה לחוסר וודאות מסוים לחלחל לתוך תמונת העולם שלנו (הציונית או הדתית) נאבד את האחיזה בה. כך מאשימים את הפוסט-ציונים בסילופים, האשמה שיש בה מן האמת אבל היא מאפשרת לנו להתעלם מהצללים האמתיים שהם חושפים. וכך מאשימים גם את מבקרי המסורת בכפירה, מה שמאפשר לנו לא להתמודד עם הטענות הרלוונטיות שהם מעלים. דומני שגם במקרה זה אין מנוס מתפיסה מפוכחת יותר. כולנו יכולים לטעות. לא רק שיש בתמונה גם צללים, אלא ייתכן שאפילו התשובות שאנחנו נותנים לשאלות הגדולות, גם התשובות שגובשו מתוך ההתמודדות עם הקשיים, אינן נכונות. אנחנו בני אדם וככאלה נדונו לחיות בספק כלשהו. לא נכון להתכחש לספק הזה, אבל עוד פחות נכון להיכנע לו. סקפטיות – כן, ספקנות – לא.

[1] 'תקופת האבות' – דימוי ומציאות באתונה הקלסית, בתוך האסופה: ספרות והיסטוריה, רעיה כהן ויוסי מאלי (עורכים), מרכז זלמן שזר, ירושלים תשנט.

[2] כדאי לקרוא על כך בספרו של גדי טאוב, המרד השפוף.