על הסרט 'שלושה זרים זהים' (טור 198)

בס"ד

לפני כמה ימים ראיתי את הסרט 'שלושה זרים זהים' (Three Identical Strangers), של הבמאי הבריטי טים ווארדל. הסרט הוא אחד מהסרטים הדוקומנטריים המצליחים ביותר בכל רחבי העולם. הוא זוכה לביקורות משבחות, השתתף בפסטיבלים בכל רחבי העולם ואף זכה בשלל פרסים. הסרט נבחר לאחד מחמשת הסרטים הדוקומנטריים הטובים של השנה על ידי איגוד המבקרים בארצות הברית. ובאמת מאד נדיר שסרט דוקומנטרי מופץ בבתי הקולנוע המסחריים, ואף שובר (או לפחות סודק) קופות. הבנתי מכתבה כלשהי ברדיו שכעת עובדים על סרט פיקשן בהשראת הסיפור הזה, וכנראה שרואים בו פוטנציאל מסחרי.

לצורך הדיון בהמשך יהיה עליי להיכנס לתיאור העלילה, ואני מתנצל מראש על הספוילר. מי שמתכוון לראות את הסרט ולא אוהב ספוילרים (אני מכיר כאלה שלא מפריע להם) מוזמן לא לקרוא.

שלושה רכיבים

אקדים ואומר שיש בסרט שלושה רכיבים: המרכזי הוא הסיפור האנושי יוצא הדופן שנחשף בו. הרכיב השני הוא הדיון האתי והפסיכולוגי לגבי הפעולות שננקטו שם. והרכיב השלישי הוא השאלות המדעיות שברקע והשלכותיהן. ממש האסתטי, האתי והדתי, של קירקגור.

ככלל, למיטב שיפוטי הסיפור האנושי מעניין למדיי, השאלות האתיות לא מאד דרמטיות בעיניי, וההיבט המדעי הוא ממש בדיחה. יומרה אינטלקטואלית ריקה מתוכן ומשמעות.

הסיפור

בשנת 1980 שלושה בחורים בני תשע-עשרה מגלים באקראי שהם אחים תאומים זהים שנולדו באותו יום (12 ביולי 1961) ונמסרו לאימוץ לשלוש משפחות שונות. בדיעבד מתברר להם שאמם הייתה נערה צעירה שנכנסה להריון לא מתוכנן ולכן מסרה אותם לאימוץ דרך סוכנות אימוץ ידועה ובעלת קשרים ענפים בניו-יורק. הילדים נמסרו לשלוש משפחות שונות שלא ידעו מהסיפור: האחד למשפחה ששייכת למעמד הצווארון הכחול, השני למשפחה ממעמד הביניים והשלישי למשפחה במעמד גבוה. בדיעבד מתברר שכל זה היה חלק מניסוי שמטרתו לא ברורה. היו טענות שמטרתו הייתה לבדוק הורות ויחסי מאמצים ומאומצים, אבל נראה שבסופו של דבר המטרה הייתה לבדוק את השאלה הנצחית של תורשה מול סביבה (nature or nurture), כלומר מי ועד כמה משפיע על אישיותו ונטיותיו של אדם: הגנטיקה שלו או הסביבה שבה הוא גדל וחי.

חוקרים עקבו אחרי כל אחד מהילדים, צילמו אותם ותשאלו אותם ואת משפחותיהם. החוקרים סיפרו למשפחות שהם חוקרים התפתחות של ילדים מאומצים. לא הילדים ולא המשפחות ידעו שיש לילד אחים תאומים ושהניסוי מבוסס על הפרדה שנעשתה ביניהם. מסתבר שההחלטה למסור אותם לשלוש המשפחות הללו הייתה בגלל מטרות המחקר (רצו משפחות בעלות אופי שונה). התברר גם שבכל משפחה כזאת כבר הייתה בת מאומצת כבת שנתיים, כנראה כדי שהחוקרים יוכלו לעשות השוואות בין שלושת המאומצים גם לגבי יחסם לאחות המאומצת וגם כדי לבדוק את יחס המשפחות לילד מאומץ כרקע לניסוי בשלישייה דנן.

הניסוי נשמר בסודיות עד שעיתונאי כלשהו מגלה אותו באקראי. מתברר שהניסוי כנראה כלל כמה וכמה זוגות של תאומים וגם שלישיות. כמה מהם התגלו לעיתונאי, וכך הם התוודעו זה לזה, אבל יש עוד תאומים מאומצים אחרים שהשתתפו בניסוי הזה ומספרם לא ידוע. לכל אורך התהליך החוקרים והארגונים שאחראים על המחקר מסרבים למסור למאומצים ולמשפחות המאמצות פרטים כלשהם על המחקר ועל המשתתפים בו. אחרי יציאת הסרט (כמעט שישים שנה אחרי האימוץ, ומעל שלושים שנה אחרי ההתוודעות של האחים זה לזה) נמסר החומר של המחקר לידי העיתונאי והמשפחות, ועדיין הוא מצונזר עם מחיקות לא מעטות בטוש שחור. הטענה היא שהחומר של המחקר אמור להישאר חסוי לאורך מאה שנה (עד שנת 2066).

עם המפגש האחים מאד שמחים לפגוש זה את זה. הם נקשרים מיידית אחד לשני, פותחים מסעדה ביחד, שוכרים דירת רווקים, מתהוללים במועדונים ומבלים כמיטב האייטיז העליזים. הדמיון ביניהם מפתיע מאד. הם מדברים יחד באותו סגנון. יש להם אותם תחביבים, אותם טעמים במזון, בספורט, במוזיקה ואפילו בנשים. לשלושתם יש אותן מניירות פיזיות, והדמיון החיצוני ביניהם גדול מאד (כך הם גילו זה את זה). כמובן הזהות אינה מושלמת (יש הרי גם nurture ולא רק nature), ויש ביניהם גם הבדלי אופי ונטיות. אין פלא שהסיפור עולה לכותרות ברחבי ארה"ב, בכל העיתונים המרכזיים וגם בתכניות ראיונות ברשתות הטלוויזיה הגדולות.

לקראת סוף הסרט מתברר שאחד האחים שהיה עם הפרעה דו-קוטבית קשה (חולה מניה-דיפרסיה) התאבד. התחושה היא שההתאבדות היא חלק מתוצאות הניסוי הלא אתי שנערך בהם. בסרט מוצגות כמה תופעות (למשל, הילדים נהגו להטיח את ראשיהם במיטה עד אבדן הכרה) שמוסברות כסימפטומים של חרדת נטישה. אחת המרואיינות (בת משפחה) מסבירה שילד שעד גיל חצי שנה היה בעריסה עם שני אחים נוספים ופתאום מוצא את עצמו לבד, ודאי (!?) יסבול מחרדה כזאת.

למרבה הצער ולשמחת האנטישמים, כל המעורבים בסיפור היו יהודים. האימא הביולוגית, הילדים עצמם (וכך גם כל הילדים שהשתתפו בניסוי), סוכנות האימוץ, עורכי ויוזמי המחקר (ארגון יהודי כלשהו), הפסיכיאטר הראשי (ד"ר נויבאואר, בעצמו ניצול שואה, מחשובי הפסיכיאטרים בארה"ב, תלמיד של פרויד שגם נמצא בקשר עם בתו), וכמובן שלוש המשפחות המאמצות. השואה נמצאת כל הזמן ברקע, מה שמעלה את התהייה כיצד יהודים שעברו שואה לפני פחות מעשרים שנה, מבצעים בעצמם ניסוי בבני אדם (שגם הם יהודים).

לאורך הסרט עולות השאלות האתיות: כיצד ייתכן שעושים ניסוי בבני אדם בלי ידיעתם ועל חשבונם, ולא מגלים לילדים ולמשפחות שיש להם אחים תאומים, וגם לא את מטרת המחקר. בזמן אמתי נראה שהאחים עצמם לא מאד מוטרדים מזה, אבל בראיון ששודר בסרט (כשהם כבר בני כמעט שישים) הם נראים פגועים מכך מאד. תחושתם היא שנגרם להם (וגם למשפחות המאמצות) עוול גדול.

בנוסף, לאורך הסרט ובעיקר בסופו עולה יותר ויותר השאלה המדעית שברקע, תורשה או סביבה. אנשים שונים שהיו שותפים לתהליך (בני המשפחות והמאומצים עצמם) מרואיינים לסרט ומביעים עמדות נחרצות בעניין לאור חוויותיהם במקרה הזה. העיתונאי עצמו סקרן מאד לדעת את תוצאות המחקר. הוא מציג את העניין כאילו יש כאן מידע קרדינלי שעשוי לשפוך אור ולפתור את בעיית התורשה-סביבה. נראה שלדעתו יש גם חובה מדעית לחשוף את ממצאי המחקר. הוא מניח שהמידע לא נחשף (גם כשחשפו את החומר שנאסף, זה היה בלי ממצאים ומסקנות) בגלל הרצון להגן על המעשים הלא אתיים והאנשים והארגונים שהיו מעורבים בהם. לי יש חשד אחר בעניין, ואפרט בהמשך. אבל כבר כאן אני משאיר צוואה לצאצאיי (ילדים ונכדים): כשייחשף מלוא החומר (בשנת 2066, כשאני כבר כנראה לא אהיה בשטח) בדקו את השערותיי. ולא לשכוח לתת קרדיט, ילדים.

הרכיב האתי

השאלות האתיות אכן מטרידות, אבל הקישור לשואה מופרז להפליא. עם כל הכבוד למנגלה, מסירת תאומים לאימוץ בלי לומר להם שיש להם אחים תאומים זו לא ממש התעללות נאצית. מדובר במשפחות טובות וסבירות, ובאימוץ שעלה יפה בסך הכל. אני תוהה מה קורה עם ילד שנמסר לאימוץ סתם כך, שלא במסגרת ניסוי: האם מספרים לו שיש לו אחים (לאו דווקא תאומים)? ככל הידוע לי הוא כלל לא יודע על משפחתו המקורית, אלא אם הוא  מחליט לפתוח את תיק האימוץ בגיל שמונה-עשרה ובהסכמת המשפחה הביולוגית. אני אפילו לא בטוח שחייבים לגלות לו שהוא מאומץ (שמעתי על מקרים שילדים בגרו בלי לדעת בכלל שהם מאומצים). אז למה כשיש תאומים המצב הוא שונה? לא ממש הבנתי את השערורייה האתית שעשו בסרט מהצעד הזה.

נכון שהייתה בעיה בכך שמסרו את הילדים לשלוש משפחות לפי שיקולי המחקר ולא בהכרח לפי טובת הילד, אבל גם זה לא בהכרח אסון אתי. בסך הכל המשפחות היו סבירות, ואם משיקולי החוקרים העדיפו דווקא אותן איני רואה בזה בעיה חמורה במיוחד, כל עוד המשפחות כשלעצמן מתאימות. הביטוי "ניסוי בבני אדם" מעורר בנו חלחלה, אבל תחושתי היא שהפריזו עם זה קצת. בפרט כשמדובר בשנות השישים, כשהמודעות לבעייתיות האתית עוד לא הייתה כה מפותחת (ואולי בצדק). להתבונן על כך במשקפיים של ימינו זה שיפוט אנכרוניסטי.

כאמור, בסרט מתוארות הפרעות ומצוקות של הילדים, ומשום מה הוחלט שהן נובעות מתחושות נטישה שנוצרו בגלל ההפרדה. אותי זה ממש לא שכנע. ההסברים המלומדים של אחת הדודות שתלתה את זה בכך שהם הופרדו זה מזה בגיל חצי שנה (סינדרום העריסה הריקה, שכנראה הומצא לצורך הסרט), לא נראו לי חוות דעת מקצועית במיוחד. להערכתי הלא פחות בלתי מקצועית, תינוק בן חצי שנה לא אמור לזכור שיש לו שני אחים ששכבו לידו בעריסה. משום מה לא הובאה שם דעה אחת של איש מקצוע (שכידוע גם להם איני רוחש אמון מופרז).

קשה היה לא להתרשם מכך שגם ההתאבדות היא תוצאה של אותה מסירה לאימוץ והעבירות האתיות שליוו אותה. גם כאן זה נשמע לי מאד מוזר, שהרי הבחור סבל מהפרעה דו קוטבית. כיצד הם הגיעו למסקנה שהחלטתו היא תוצאה של האימוץ והאירועים ולא בגלל מצוקה נפשית גרידא? לבמאי פתרונים. לכל אורך הסרט אין ראיונות עם מומחים, אבל יש ויש חוות דעת מלומדות ונחרצות של המאומצים ועוד יותר של בני משפחותיהם. זו ממש שרלטנות בגרוש (אפילו יותר מזו של פסיכולוג מקצועי).

הרכיב המדעי

כבר הזכרתי את הבעיות באמירות והמסרים הפסיכולוגיים של הסרט. אבל הבעיה המדעית העיקרית שנמצאת ברקע היא שאלת התורשה מול סביבה (nature or nurture). חוזרים על כך כמה פעמים, גם בסרט וגם בביקורות, וגם לגבי זה אנחנו שומעים חוות דעת מלומדת מאיזו דודה שטוענת בנחרצות רבה שהסביבה יכולה להתגבר כמעט על כל גנטיקה.

כאן אני כבר ממש מאבד את סבלנותי. ראשית, השאלה של תורשה מול סביבה מניחה דטרמיניזם בלי שמובאת לזה הצדקה כלשהי. בתחילת ספרי מדעי החופש הסברתי שיש אנשי מדע שמזהים דטרמיניזם עם גנטיקה, ואילו השפעות סביבתיות (כמו הפלסטיות של המוח) מזוהות אצלם עם חופש וליברטאניזם. אבל זוהי כמובן טעות. גם סביבה וגם תורשה הם גורמים ששייכים לכוחות הדטרמיניסטיים שפועלים על האדם. מעבר לזה, לפחות אליבא דהליברטאניזם, יש עוד מרכיב שלישי במשוואה: האדם עצמו והכרעותיו. שלושת אלה יחד יוצרים את האדם ואישיותו. כשמנסחים שאלה של תורשה או סביבה, משום מה מתעלמים מהגורם השלישי (שהוא גם הכי חשוב במישור המהותי).

אבל אולי אפשר לנסח בעייה של תורשה או סביבה גם בעולם הליברטאני, באופן הבא. בספרי מדעי החופש (וכן במאמר המקוצר כאן באתר) אני מציג את התפיסה הליברטאנית באופן הבא. חשבו על מתווה טופוגרפי כלשהו, ובו הרים וגבעות, גאיות ועמקים, אוכפים וכדומה. כדורון קטן או זרם מים שהיו בשטח היו נעים לפי התכתיבים הטופוגרפיים. אבל אדם שנע בשטח מרגיש את אותם כוחות (שהרי הוא יצור פיזיקלי), אלא שאצלו יש עוד מרכיב שמשפיע על תנועתו: הרצון החופשי וההכרעות שהוא מקבל. לכן גם אם יש סביבו הר בכיוון אחד ועמק בכיוון אחר, האדם לא נידון להידרדר לעמק כמו שהיה קורה לכדורון או למים. הוא יכול להחליט לטפס על ההר.

המתווה הטופוגרפי הזה הוא משל לאוסף הכוחות שפועלים על האדם ומנסים לדחוף אותו לכיוון זה או אחר או למנוע ממנו לפעול בצורה זו או אחרת. אפשר לתאר אותם בתור הנטיות, הרגשות, האופי והיצרים שלו. באופן כללי ניתן לומר שמכלול הכוחות הזה (המתווה הטופוגרפי) הוא תוצר של גנטיקה וסביבה. בתוך המתווה הזה האדם מקבל החלטות, עם הכוחות או נגדם. בתמונה ליברטאנית שכזאת, עדיין אפשר לשאול מהיכן מגיעים הכוחות הללו (ההרים והעמקים שבמתווה), מהסביבה או מהתורשה. זו לא שאלה על מה שהאדם עושה אלא על מה שהוא  נדחף או נמשך לעשות.

כמובן שההתנהגות בפועל אינה אינדיקציה טובה מדיי לבחון זאת, שהרי ההתנהגות בפועל נקבעת על ידי המתווה (תורשה + סביבה) וההכרעה החופשית של האדם גם יחד. קשה להפריד בין המרכיבים, ולכן קשה לבודד מההתנהגות של האדם את המרכיב שנקבע על ידי הדחפים שמניעים אותו. אבל בספרי הסברתי שלמרבה הפלא בכלים סטטיסטיים ניתן לעשות גם את זה ברמה כלשהי של אמינות (רחוקה מוודאות כמובן). יש ברקע התופעה הזאת נס, והוא שהסטטיסטיקה פועלת גם כאשר מדובר במערכת דטרמיניסטית.

אבל זה מביא אותי לנקודה הכי מרכזית כאן: איך בכלל אפשר לבחון ברצינות את שאלת הסביבה-תורשה בסוג כזה של ניסוי? נניח שאנחנו עוקבים אחרי שלושת הילדים הללו (ועוד כמה תאומים), ומתעדים כל התנהגות, מחלה, נטייה, או תחביב שלהם. הרי אף אחד לא מכחיש את העובדה שיש השפעה הן לסביבה והן לתורשה. אז איך נוכל לקבוע איזו אמירה קצת יותר רצינית מאשר לומר שיש השפעה של התורשה ולא רק של הסביבה או להיפך. אני לא מצליח להבין מה יכול להיות מטרתו של מחקר כזה, ולאלו ממצאים ניתן בכלל לצפות שנגיע. אמירות כמו "הכל תורשה" או "הכל סביבה" הן שטות. אבל גם אמירה שיש "תמהיל של תורשה וסביבה" היא בנאלית, מפני שהיא ברורה לנו מראש עוד לפני המחקר.

מחקר מדעי אמור לנסות ולגבש מסקנות כמותיות כלשהן, כדי לא לחזור לסתם אמירות בנאליות או מוטעות כמו אלו שצוטטו למעלה. אבל איך מכמתים את רמת ההשפעה הסביבתית מול התורשתית מתוך צפייה בהתנהגות ותפקוד של אדם כלשהו? האם החוקרים ספרו כמה תכונות יש לחבר'ה הללו ובדקו כמה מתוכן דומות וכמה שונות? מה בכלל אפשר לעשות עם ממצאים כאלה? כאן אני לא מדבר על הצהרות של הדיוטות שנשמעו בסרט. אלו סתם הבלים לא מבוססים. אבל גם המחקר העלום שנערך שם מעורר אצלי תהיות. אולי אני מפספס משהו, אבל איני רואה כיצד מחקר כזה יכול להניב מסקנות לא טריוויאליות.

ניתן להתקרב למסקנות לא טריוויאליות אם מתמקדים בתכונה מסוימת, גופנית או מנטלית, ובודקים כמות גדולה של תאומים כדי להגיע למובהקות סטטיסטית סבירה. למשל, למרות הזהות הגנטית, ברור שמניה דיפרסיה הייתה רק לאחד מהשלושה, זה שהתאבד בסוף. הרי לכם ממצא אפשרי: מניה דיפרסיה אינה נקבעת על ידי תורשה. אבל אי אפשר לשלול השפעה גנטית. כדי לקבוע משהו כמותי ומשמעותי מבחינה מדעית עלינו לבחון כמות רבה יותר של מקרים, בתופעה הספציפית של מניה-דיפרסיה, וכך גם לגבי תופעות ספציפיות נוספות. אבל זה כנראה לא נעשה כאן.

הצבת שאלה כללית של nature or nurture  נשמעת לי סתם שטות פומפוזית על פניה. בערך בויקיפדיה תוכלו לראות מודלים שונים בדבר היחסים בין תורשה לסביבה, אבל נדמה לי שמחקר מהסוג הזה לא יכול לקדם אותנו לקראת הבנה שלהם. החוקרים יכולים לצפות להגיע לתחושות כלליות בערך כמו אלו שביטאו הדודות בסרט.

אתם ודאי מתוחים לשמוע מדוע לדעתי לא מפרסמים את תוצאות המחקר הזה. כאמור, הסרט משדר אווירת קונספירציה והסתרה. זה מתעצם מאד לאור הרגישות של השאלה שנחקרה שם (מהו האדם: תורשה או סביבה). ממש מחקר ממרתפי הקג"ב. אבל, כאמור, לעניות דעתי השאלה ממש לא קרדינלית ולא רגישה, ולמיטב הערכתי גם לא סביר שיהיו לגביה ממצאים של ממש במחקר מסוג כזה. לכן החשד שלי הוא שהדיבורים על הסתרה נובעים בעיקר מרדיפת סנסציות.[1] יותר סביר בעיניי שממצאי המחקר לא פורסמו פשוט מפני שאין ממצאים. חברים, בשנת 2066 תבדקו אותי. אם צדקתי, אנא עשו סרט על כך שמסתירים מהציבור היעדר ממצאים של מחקר חסר חשיבות בתואנה של רגישות חברתית וכדומה. זו קונספירציה אמתית (של הבמאי) ששווה לחקור אותה.

בשורה התחתונה, מדובר בסרט חביב, עם סיפור די מעניין, אבל בניגוד ליומרותיו הסרט חסר משמעות מכל בחינה עקרונית. מבחינה אתית מדובר בעיקר בקונוטציות שגויות והיסטריות לדילמות אתיות הרות גורל ואף לשואה, ומבחינה מדעית מדובר בסתם שטות פופוליסטית.

[1] זה מזכיר לי את הסרט סלאח, פה זה ארץ ישראל, שגם בו היו דיבורים על קונספירציות של תיקים עלומים ומידע חסוי. בסוף התברר שכל המידע הרלוונטי היה כבר גלוי עוד לפני הסרט, ומה שחסוי הוא פשוט בגלל בירוקרטיה שנוגעת לכל התיקים ולאו דווקא לכאלו שרגישים במיוחד. לפי החוק רק אחרי שעובר זמן כלשהו חושפים תיקים כאלה. כשחלף הזמן הרלוונטי, כל התיקים אכן נחשפים, ושום דבר שם לא באמת התחדש בעקבות הסרט. ראו את תגובותיו של ידידי אבי פיקאר (היסטוריון שהשתתף בסרט) לטור 103 שלי שעסק בסרט. מתברר שסרטים דוקומנטריים לוקים במגרעות של עיתונות (רדיפת סנסציות ויצירת דרמות), לא פחות מסרטי פיקשן.