פסיקה עדתית
אין לי מאמר על כך. יש הערה במאמרי על האוטונומיה בפסיקה.
לדעתי אין לזה מקור ולא צריך לנהוג כך. התזה הזאת מבוססת על שתי הנחות שאיני מסכים לשנייה מהן: 1. מנהג המקום הפך משום מה למנהג העדות (וידועה דעת ה רב עובדיה שטען שבארץ ישראל יש לנהוג כשו"ע, גם לאשכנזים). 2. שאתה מחויב למנהג גם במקום שיש לך עמדה. לדעתי, על ההנחה הראשונה יש מקום לדון (ואולי היא עצמה מנהג מחייב), אבל השנייה ודאי לא נכונה לדעתי. הירושלמי כותב שאם הלכה רופפת בידך הלוך אחר המנהג. אבל אם יש לך עמדה הלכתית (ובאם אתה בר הכי) – עשה כפי מה שאתה חושב.
ומתי אדם נהיה בר הכי? האם הוא צריך לשלוט בכל ההלכה (וכעין דעת רמב"ם לגבי סמיכה) או מספיק שעיין היטב בסוגיה, או משהו אחר?
ראה במאמרי על האוטונומיה.
האם אפשר לעשות התרת נדרים במידה ואני משוייך לעדה שספרי הפסיקה שלה קשים להשגה, או שלא ברור להם כפי מי הם נוהגים?
איזו עדה? איני מכיר ספרי פסיקה עדתיים פרט לאשכנזים וספרדים. אולי יש גם תימנים…
אלג'יראים. פוסקים כפי הרשבץ ואיפה שלא דיבר – כפי החידא
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer