הסקת מסקנה מלימוד תנ"ך

שלום רב. כמדומני שהדוגמה הזאת עלתה בדיונים בעקבות הטורים שכתבתי על זה. ככלל, יש מפרשים שלומדים שאברהם נכשל בניסיון העקידה (רביצקי מביא כמה מהם במאמר שלו). אמנם בעיניי זה מופרך מעבר לזה, יש שמזהים את דבר ה' עם המוסר (כמו הרב קוק), ולכן מבחינתם עיקר הלקח הוא ה"אל תשלח ידך אל הנער". כלומר אצל אברהם דבר ה' נגלה אליו ישירות בנבואה, ולכן שם הוא הניח שעליו לציית למרות שזה נגד המוסר. אבל כלפינו, כמי שלא מקבל את דבר ה' בנבואה ישירה, הדברים יעברו פרשנות שתתאים אותם למוסר. לכן השאלה מעיקרא ליתא. והרי כולנו יודעים אלו פרשנויות נעשות לתורה שבכתב כדי להתאימה למוסר או לשיקולים אנושיים אחרים. האשלייה כאילו שהתורה היא דבר ה' שמתגבר על כל שיקול אחר אינה אלא סיסמא ריקה. זה נכון תיאורטית אבל בפועל זה לא קורה (כי מה שהתורה אומרת הוא פרי פרשנותנו, וזו תלויה בשיקולים שלנו). ברור שאנחנו יכולים ללמוד את הלקח הזה ממקור אחר, שהרי הסברא אומרת שאם הקב"ה הוא מקור התוקף למוסר אז יש לשמוע לו קודם. הפה שאסר הוא הפה שהתיר. יתר על כן, זה מוכח מהפרשה הזאת עצמה (הנה לקח מלימוד תנ"ך :)): הרי הקב"ה ציפה מאברהם לציית לו. על סמך מה אברהם היה אמור להסיק את המסקנה שצו ה' קודם למוסר? על כורחך שמסברא. אם כן, סברא זו קיימת גם אצלנו. היכן זה קרה בפועל? להיפך, לדעתי מי שלא מקבל את הלקח הזה לא יאמץ אותו גם מכאן.