מסקנות חינוכיות בעקבות האסון‎

היי  מיכי
לא אנו  חוקרי ובוודאי שלא שופטי מדריכי  המכינה. אבל אני מרגיש שחובה  עלינו דווקא עכשיו כשכולנו  כואבים,  לחפש דרכים   לניצול אסון קשה זה  למטרות חינוכיות  כלל אנושיות. 
נראה  לי  שלוז  הרעיון צריך להיות להפנים  את הצורך בתרבות החשיבה  קדימה.  
בבסיס  צריך  לעמוד  חזון.        לאור  החזון יש לשקול  את הסיכויים  והסיכונים במימושו.
באסון השיטפון ,כולנו שואלים מה  היה קורה אילו היו משנים את מסלול או מועד הטיול לפי  תחזיות  מזג  האוויר?
אבל שאלת  מימוש  החזון  רלוונטית גם להחלטת בן גוריון להכריז  על הקמת המדינה!
בתור "עוכר  ישראל" ידוע אני  מרשה  לעצמי להכיל גם את  נושא  ההתישבות בשטחי יש"ע כנושא שראוי  לדון בו,  תוך כדי  שיקלול  הערכים  המנחים: מצוות יישוב  א"י+זכות אבות, מול  הסתבכויות   עתידיות. 
  משהו  מהביוגרפיה  האישית שלי: אחרי  שיבשו דמעות ההתרגשות  וההתפעמות שלי על שחרור נחלת אבותינו במלחמת  6  הימים ,  "עשיתי חושבים ", ובעקבות כך  כתבתי  מכתב למערכת עיתון "למרחב"  , עיתונה  של "אחדות  העבודה",  ובו כתבתי נגד התישבות  ביש"ע,   כי  הבנתי  שהתיישבות שם עלולה  לסבכנו. אז  הייתי עדיין חבר בשדה נחום,  שהיה  יישוב של הקבה"מ. נורא  כעסו  עלי שם.
עכשיו נזכרתי   בארוע  מסוג  אחר, אבל בהחלט  רלוונטי:
כבר בשנות  ה50,כאשר דנו בקק"ל  על ייבוש  אגם החולה, היו אנשים שהתנגדו לייבוש  עקב  ההשלכות האקולוגיות של מעשה  זו, ונימקו  את עמדתם היטב. אבל אחד  הבכירים  -נדמה  היה  לי  שהיה  זה  יוסף  ווייץ- השתיק את  המתנגדים באמרו בערך כך:  היות שמדובר  במעשה  ציוני,הטבע יתאים  את עצמו אל החזון הציונית. וכך הוא הכריע את הדיון!
אבל כמובן שהיה  מי  שכבר  אז  השבית את שמחתנו  על ייבוש  האגם והביצות.
אורי  אבנרי!  הוא נימק היטב את התנגדותו. אבל על אף שמאד  הערכתי  אותו עוד מזמן שקראתי  את  ספרו  הראשון  "בשדות פלשת" בנעורי, כעסתי על  התנגדותו לייבוש.
  ומכאן  לעניין שכלל אינו  קשור  לנושא מכתבי זה,וכבר  דנו בו  לא  מכבר:  יהדות  וסוציאליזם.
אני מזכיר  לך  את  ר' יהודה  אשלג.  והוא  לא היחידי.
אז  בזאת  אסיים עכשיו.
כל טוב לך.