מבט על עסקת השבויים (טור 607)

בס"ד

בימים האחרונים נשאלתי כמה פעמים לדעתי על עסקת החלפת החטופים, וכעת היא כבר נמצאת בעיצומה. כתבתי בקצרה שאני נוטה להתנגד לה מכמה סיבות, אבל התלבטתי האם לכתוב על כך טור ולפרט בגלל רגישות המצב ובגלל הפסימיות שאני אשדר. בפרט לא נעים היה לי לומר "אמרתי לכם", אבל עכשיו כשהחלטתי שאני כן כותב, אני לפחות כותב את זה עוד לפני תום ההפוגה ולא אחרי הכל. כעת יש כאן מידה של סיכון בהערכותיי, והן עדיין ניתנות להפרכה לאור מה שיקרה בימים ובשבועות הקרובים.

החלטתי לכתוב בכל זאת, מפני שחשוב לי להציג את הדברים מפאת הרלוונטיות שלהם וחשיבותם, ובפרט על רקע טור 605 שעסק בשאלת הקשר בין מוסר לרגש. כבר שם הזכרתי שהיחס לעסקת השבויים רווי ברגשות, והוויכוחים סביבה בהחלט קשורים לשאלת המוסר והרגש.

דברי הרב שילת

הבוקר שמעתי שיחה של הרב שילת בנושא העסקה, וגם עליה חשבתי שיש לי הרבה מה להעיר. בשורה התחתונה הרב שילת מצדד בעסקה. הוא דוחה את ההתנגדות מהדין של 'יתר על כדי דמיהן' שכן הדין ההוא עוסק בחטיפה לצורך כופר. זה לא המצב שלנו כיום. אמנם הוא עצמו מעיר שגם במקרה שלנו יש מחירים (אמנם לא במונחי כסף), ולכן רוח ההלכה ההיא בהחלט יכולה להיות רלוונטית גם לענייננו. לא מצאתי בדבריו הסבר מפורש מדוע בסופו של דבר הוא לא רואה בזה עסקה של יתר על כדי דמיהן.

התרשמתי ששורש העניין נעוץ בהמשך דבריו, שם הוא אומר שישנה הסכמה של כל המנהיגות הפוליטית והצבאית ושל רוב מוחלט בציבור לעסקה הזאת, וגם ישנה אחדות גדולה בציבור שהיה מפולג מאד עד לפני המלחמה. טענתו היא שכשיש הסכמה ואחדות כאלה ודאי תהיה סייעתא דשמיא (לגבי המחירים שעשויים להיות לעסקה). הבנתי שזהו ההסבר שהוא מציע לכך שאין כאן עסקה של 'יתר על כדי דמיהן'.

הרב שילת בשיחתו זו כנראה חזר בו מעמדה קודמת, שכן בפרסום קודם קראתי שהוא מתנגד לעסקה שתשחרר את הנשים והילדים ותותיר את הגברים, מפני שזהו מרשם לכך שהללו לא ישתחררו כלל ועיקר. כמובן שזהו בדיוק טיבה של העסקה הנוכחית שבה הוא דווקא תומך בשיחתו עכשיו. כנראה ההסכמה והאחדות הציבורית הם שיקול מכריע מבחינתו, גם אם העסקה כשלעצמה לא נראית לו נכונה וגם אם הפדיון כאן עלול להיות בבחינת 'יתר על כדי דמיהן' בעיניו. הוא כנראה מניח שהקב"ה ידאג לכך שלא יהיה כאן 'יתר על כדי דמיהן', כלומר הוא יציל אותנו מהמחירים הצפויים, בגלל ההסכמה והאחדות. זה מביא אותי להערה העיקרית על דבריו, שנוגעת לשאלת היחס בין תפיסות תיאולוגיות לבין המציאות.

על תיאולוגיה ומציאות

ראשית, אעיר על טענתו התיאולוגית. גם על עסקת שליט הייתה הסכמה רחבה מאד (אולי קצת פחות מההסכמה כיום. אגב, אני למשל התנגדתי לעסקת שליט אבל תומך בעסקה הנוכחית). גם שם היו רק יחידים שהתנגדו (בפועל, לא כל אלו שפתאום היום מתברר שהתנגדו לעסקה אבל אז לא שמענו אותם), והיו אלה בעיקר כמה רבנים שכמובן הוצגו כימין קיצוני פנאטי שאדיש למחירים מוסריים ולמחויבות של מדינה לחייליה ואזרחיה, או לפחות מוכן להקריב אותם על בסיס האידאולוגיה. כיום הזמירות בעניין עסקת שליט השתנו כמובן, אבל כפי שהערתי בטור 605, למרות ההבדלים בין אז להיום (שיידונו להלן), השיח מתנהל כיום בדיוק באותה צורה. גם אז ההנהגה הצבאית והמדינית התייצבו בחזית אחידה למען העסקה, והקולות המתנגדים לא ממש נשמעו. כך הוא גם היום. גם האחדות הציבורית שהופגנה שם לא נפלה מהאחדות שהרב שילת מדבר עליה כיום. והנה, למרות כל זאת, אני חייב לומר שהתוצאות של העסקה ההיא (שמגיעות עד שמחת תורה האחרון ועד בכלל) לא מעידות על סייעתא דשמיא מי יודע מה. אז להיכן הלכה האחדות והסכמת המנהיגות? למה שם הן לא גרמו לסייעתא דשמיא ולהפחתת המחירים? בקיצור, הטענה העובדתית הזאת נראית לי ממש לא מבוססת ולא מעוגנת בעובדות.

חשוב להבין שהרב שילת לא אמר שההסכמה מחייבת מבחינה הלכתית, תורנית או דמוקרטית (ישנן לא מעט טענות כיום שממשלה דמוקרטית חייבת לעשות את מה שהציבור רוצה. משום מה זה תמיד עולה כשהדבר מתאים לאג'נדה של הדובר כמובן). הוא טען טענה עובדתית: שבגלל האחדות וההסכמה תהיה סייעתא דשמיא ולכן אנחנו לא צריכים להיות מוטרדים מהתוצאות הקשות הצפויות מהעסקה הזאת. לא אכנס כאן בפירוט להשקפתי ששוללת מעורבות אלוהית בהתנהלות העולם (אגב, גם כאן מדובר בטענת עובדה ולא במשהו נורמטיבי), שמחמתה כל הטיעון הזה כולו נראה לי מופרך על פניו. יתר על כן, כפי שכתבתי לא פעם לא נכון לנהל את החיים הריאליים שלנו על בסיס השקפות תיאולוגיות, מוצקות ככל שיהיו. דרך התורה עצמה היא להתנהל בצורה ריאל פוליטית, וכבר הערתי שבזה טועים גם אנשי הציונות-הדתית וגם מתנגדיהם מהחרדיות הקיצונית. דרך המלך במסורת שלנו היא לא לקבל החלטות על בסיס תיאולוגיה ומטפיזיקה אלא על בסיס שיקולים הגיוניים וריאליים כפי שהם נתפסים בעיני הבשר שלנו, וזאת בלי קשר לשאלה האם ההנחות התיאולוגיות שלנו נכונות או לא.[1] בכל אופן, דומני שטענתו של הרב שילת בעייתית גם אם לא מקבלים את עמדותיי התיאולוגיות העקרוניות, כלומר גם לשיטתו שלו.

אקדים ואומר שהוויכוח התיאולוגי על מעורבות אלוהית בעולם מתנהל בצורה דומה מאד למה שרואים אצל הרב שילת. העמדה שלפיה הקב"ה מנהל את העולם מבוססת על מאמרי חז"ל ופסוקים, ואנשים נוטים להתעלם מכך שבמציאות עצמה לא ממש רואים זאת. הם אפילו רואים היצמדות כזאת לעובדות ככפירה. במסגרת הדיונים התיאולוגיים בסוגיה ההיא כתבתי לא פעם שצריך להיזהר מהסתמכות על תפיסות תיאולוגיות ו/או מאמרי חז"ל כשבאים לגבש מסקנות לגבי עובדות. למציאות יש טבע אכזרי סרבני ועקשני, והיא נוטה להתעלם בגסות מכל רצונותינו והשקפותינו. אני חייב לומר שגם לנו יש טבע ילדותי שגורם לנו להתעלם מההתעלמות הזאת ולהיצמד למימרות הללו כאילו היו הן עובדות בדוקות על העולם. גם אם אני יהודי מאמין באמונה שלימה ומחויב להלכה ולתלמוד, עדיין אני מחויב לעובדות. לכל היותר צריך לחפש הסבר למאמרי חז"ל ולפסוקים הנ"ל, אבל אי אפשר ולא נכון לכפות אותם על המציאות.

מדוע לא נכון להתבסס על התורה וחז"ל? קודם כל, בהחלט ייתכן שחז"ל טעו בהשקפותיהם ובראיית המציאות שלהם (בפועל זה ודאי קרה לא פעם). כתבתי לא פעם שאין שום חובה לאמץ את תפיסותיהם התיאולוגיות של חז"ל ושל התלמוד, להבדיל מפסקי ההלכה שלהם שמחייבים את כל נאמני ההלכה. אבל לגבי התורה קשה יותר לומר זאת, שכן הקב"ה כנראה לא טועה. אבל גם אם חושבים שחכמים לא טעו או אפילו לא יכולים לטעות וגם אם המקור הוא בתורה עצמה שוודאי לא טועה, עדיין ייתכן שאיננו מפרשים אותם נכון או לא מיישמים נכון את דבריהם על מציאות ימינו. לכן הפוסק העליון ביחס למציאות הוא התבוננות במציאות עצמה. הרציונליזם הדוגמטי נוסח אריסטו שמתעלם מעובדות ומתצפיות ומעדיף על פניהן הנחות אפריוריות שנראות לו הגיוניות, ספג מכות קשות לאורך ההיסטוריה. בעת החדשה למדנו שמדע הוא דרך טובה יותר להכיר את המציאות, גם ואולי בעיקר במקומות שבהם היא לא מתאימה את עצמה להנחות היסוד האפריוריות שלנו. לכן בשורה התחתונה מומלץ להסיק מסקנות עובדתיות בכלים רציונליים ותצפיתיים. הדברים אמורים לפחות כאשר כלים אלו מניבים מסקנות שכאלה. בלשון הר"ן בריש סוכה ניתן לומר זאת כך: "אין להכחיש המוחש". רק אם השאלה פתוחה מבחינת הכלים התצפיתיים, אז אולי אפשר להיזקק למקורות תורניים.

את מה שאמרתי ביחס לשאלה העקרונית על המעורבות האלוהית בעולם, ניתן גם לומר על הטענה העובדתית הספציפית של הרב שילת. הוא גוזר ממאמרי חז"ל, מתפיסות תיאולוגיות ואולי גם ממאוויי ליבו מסקנות עובדתיות ותחזיות לעתיד ומקבל החלטות הרות גורל על פי זה, וזאת למרות שכפי שהערתי ממש כעת התברר לנו שההנחות הללו לא ממש עמדו במבחן האמפירי (ע"ע גלעד שליט ופרעות שמחת תורה). יתר על כן, אי עמידתן במבחן האמפירי באה לידי ביטוי מצמרר באירועים שאנחנו מצויים בעיצומם בימים אלו ממש, ובכל זאת יש לרבים מאתנו נטייה להתעלם מכך ולנתח את האירועים הללו עצמם באמצעות אותם כלים שכשלו.

זוהי מתודולוגיה מאד מסוכנת ולא נכונה. בלי קשר ליחסנו לתפיסות חז"ל. מסקנות עובדתיות אמורות להתבסס בעיקר על המציאות ועל תצפיות שלנו עליה (כלומר על הניסיון). כפי שראינו, זה נכון משלוש סיבות לפחות: 1. אולי חז"ל טעו. 2. אולי איננו מפרשים נכון את המציאות או לא מיישמים נכון את דבריהם על המציאות. 3. ישנו עיקרון נורמטיבי, מטא-הלכתי, שלפיו אין לקבל החלטות במציאות על בסיס שיקולים תיאולוגיים ומטפיזיים (גם אם חכמים לא טעו וגם אם אנחנו מפרשים ומיישמים נכון את דבריהם).

כעת אני יכול לעבור לדיון המהותי.

דין פדיון שבויים: על ציטוטים ופשרם

מרגלא בפומייהו של כל מי שעוסק בדיון הזה ציטוטים מלומדים מספרות חז"ל ומהרמב"ם. התומכים בעסקה מסבירים לנו שפדיון שבויים הוא המצווה הגדולה מכל. גם המתנגדים מצטטים לנו בנחרצות לא פחותה את הדין שלא פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן. ללמדכם שלא ננעלו שערי הפירוש והציטוט, וכל אחד עושה בהם מה שליבו חפץ. שני הציטוטים כמובן נכונים, והעקרונות המובעים בהם ודאי נכונים. בדיוק בגלל זה, כל אחד גם מבין שאין בהם שום צורך (שכן אין מי שלא מבין זאת גם בעצמו. בפרט אלו שההלכה מעניינת אותם כשלג דאשתקד): פדיון שבויים הוא אכן חשוב ותשלום מחיר גבוה הוא כמובן מסוכן ועשוי להיות טעות גדולה. ובכל זאת, כל יראי השמים מרבים מכל הצדדים, כמו ביבי, גלנט ויואב צור, מקפידים מאד במצוות כידוע, ולכן אינם יכולים לבטא את עצמם כראוי ללא עוגן במקור הלכתי מוסמך.

כניסוי מחשבתי דיאגנוסטי, אני מציע לכל אחד לשאול את עצמו מה הייתה עמדתו לו לא היו מקורות הלכתיים כאלה? האם משהו בה היה משתנה? אצל ביבי ורונן צור (איש יחסי הציבור  של משפחות החטופים, שכפי שהבנתי עמד גם בחזית הקמפיין בעד עסקת שליט) אני בטוח שלא, אבל גם אצל הרבנים והאנשים הדתיים אין ספק שלא. זהו גיוס מקורות מגמתי בעליל. נניח שהגעתי למסקנה שאני תומך בעסקה או מתנגד לה, האם משהו מהציטוטים הללו היה משנה זאת? כמובן שלא. אז בשביל מה לבלבל לנו את המוח עם הציטוטים הללו? מה הם מוסיפים לדיון? יתר על כן, הוויכוחים אינם נוגעים לשני העקרונות הללו שמוסכמים על כולם. הדיון הוא בשאלה מהו המחיר של 'כדי דמיהן'? היכן עובר הקו? לעניין זה, הציטוטים הללו לא מועילים לנו בשום צורה. ובכל זאת, אעיר קצת על המקורות הללו רק כדי להבהיר עוד יותר מדוע הם אינם רלוונטיים לדיון.

דין פדיון שבויים ויישומו לנדון דידן: המצווה הכי חשובה בתורה

נתחיל עם המצווה הכי חשובה בתורה: פדיון שבויים. אמנם יש לשון כזאת בפוסקים, כמו למשל בשו"ע יו"ד בתחילת סי רנב:

א. פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן. ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים...

ב. המעלים עיניו מפדיון שבויים, עובר על לא תאמץ את לבבך (דברים טו, ז). ועל לא תקפוץ את ידך (דברים טו, ז). ועל לא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט, טז). ועל לא ירדנו בפרך לעיניך (ויקרא כה, נג). ובטל מצות פתוח תפתח את ידך לו (דברים טו, ח). ומצות וחי אחיך עמך (ויקרא כה, לו). ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח). והצל לקוחים למות (משלי כד, יא). והרבה דברים כאלו.

ג. כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים.

ברור שהביטויים כאן לא מבטאים טענה הלכתית. המחבר בא להאדיר את החובה הזאת ולהמריץ אותנו לעסוק בכך. כל מיני סעיפי סל כמו אלה שהוא הביא כאן לא הופכים את זה למצווה החשובה בתורה. זה מזכיר לי את מה שהבאתי כבר בשם הרב מידן, שאמר שהוא מכיר עשרים ושניים הסברים מדוע קוראים מגילת רות בשבועות, אבל רק הסבר אחד מדוע קוראים את מגילת אסתר בפורים. כשנזקקים לאוסף של סעיפי סל כאלה זה אומר שמדובר באמירה שאין לה בסיס של ממש. בעניין זה כדאי לחשוב על כל הלאווין והארורין של החפץ חיים. מכיוון שהוא רצה לחדש את המסגרת ההלכתית של איסורי לשון הרע ורכילות, היה  חשוב לו למנות כי רוכלא את כל האיסורים והמצוות הקשורות במטרה לחזק ולהאדיר את העניין המחודש הזה.

כידוע, יש בחז"ל כמה מצוות שכל אחת מהן שקולה כנגד כל התורה, מה שכמובן מעורר בעיה מתמטית קלה (ראו בקונטרס של הרב וולבה, המצוות השקולות). התשובה אליה אינה בפלפול כזה או אחר, ואפילו לא בתשובה המתבקשת שכל אחת מהן שקולה נגד כל התורה רק מאספקט מסוים (אחר לכל אחת מהן). התשובה הכי פשוטה היא שאף אחת מהן לא באמת שקולה נגד כל התורה, אבל חכמים רצו להאדיר אותן ולהמריץ אותנו לעסוק בהן, וצורת הביטוי הזאת היא הכלי שהם בחרו לעניין. יש ביטויים מטפוריים, כמו 'חייב מיתה', 'מתחייב בנפשו' (למשל מי שמוסר את עצמו על מצווה שאינה מג' החמורות, לפי הרמב"ם), או 'שקול כנגד כל התורה', שצריכים לפעמיים להתפרש בצורה מטפורית ואילוסטרטיבית ולא באופן מילולי.

דין פדיון שבויים ויישומו לנדון דידן: 'יתר על כדי דמיהן'

בהלכה הבאה שם מופיע הדין שלנו:

ד. אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם. אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה. וכן לת"ח, או אפילו אינו ת"ח אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול, פודים אותו בדמים מרובים. (ואם אשתו כאחר דמי או לא, עיין בטור אבן העזר סי' ע"ח).

שימו לב שאדם עשיר יכול לפדות את עצמו בכל מחיר. וכן לגבי תלמיד חכם או אדם גדול. האם גם את זה מישהו מציע ליישם אצלנו?

כעת עוד כמה הערות על הדין הזה. ראשית, כפי שאמר גם הרב שילת בצדק, המשנה עוסקת בסיטואציה לגמרי שונה. שם מדובר על חוטפים שמטרתם לגבות כופר ולהרוויח כסף. זה לא המצב אצלנו. תאמרו שאולי רוח הדברים עדיין רלוונטית, גם אם המחיר אינו בכסף. זה כמובן נכון, אבל לא בגלל שזו רוח הדברים אלא מפני ההיגיון שבדבר כשלעצמו. יתר על כן, גם אם זו הייתה רוח הדברים, פסיקות הלכה של חז"ל מחייבת אותנו אבל רוחם וערכיהם הכלליים ממש לא. ושוב, תוכלו לומר שאני אפיקורס, אבל אם תבדקו ביושר את עצמכם תראו שגם אתם חושבים כך (רק ערכו את על עצמכם את הניסוי המחשבתי דלעיל). מעבר לזה, הרוח הזאת מקורה לא בתורה או בהלכה אלא בהבנה שאכן כך ראוי לנהוג. אז את ההבנה הזאת יש גם לי, ואיני צריך לדייק זאת מחז"ל.

שנית, מדובר על מצב שחטיפות לכופר היו נוהג רווח, ולכן השאלה התקדימית מאד חשובה. כאשר יש מנהג קבוע של כנופיות לחטוף אנשים כדי להרוויח כסף, השאלה כמה אתה משלם היא חשובה מאד. מה שתעשה כעת יקבע במידה רבה את העתיד במקרים הבאים, האם תהיה להם מוטיבציה לחטוף וכמה הם ידרשו בתמורה. אבל כשמדובר באירועים חד פעמיים השאלה התקדימית פחות חשובה. אמנם לחמאס יש מוטיבציה לעשות זאת, אבל בכל זאת זו לא אותה סיטואציה כמו שהייתה בעבר.

ושלישית, המשנה בגיטין מדברת על מצב שבו יש מחיר שוק לשבוי, ממש כמו בדיני אונאה. זו הייתה אחת העסקאות המקובלות בשוק. כדאי להיזכר שבמאות הקודמות האירופים והאמריקאים תפסו עבדים שחורים באפריקה ומכרו אותם כאילו היו סחורה בשוק. לא תאמינו, אבל בעבר הרחוק יותר נהגו לתפוס גם אשכנזים (למשל יהודים, אבל לא רק הם) לצורך דומה. היו חברות שבהן זה היה עיסוק ממש חוקי ובטח לא עבירה פלילית. אבל בימינו קשה מאד לדבר על מחיר שוק מקובל לחטוף, לפי גילו, מינו, מצב בריאותו וכדומה. אז מה פירוש 'כדי דמיהן'? כנראה מתכוונים לומר שהמחיר שנדרש מאיתנו אינו סביר בנסיבות ויכול להביא נזק. אבל זה לא 'יתר על כדי דמיהם', אלא פשוט עסקה שלא נכון לעשות אותה. אם כך, עדיף שתסביר באופן מנומק מדוע לא נכון לדעתך לעשות זאת, ועזוב אותי באימא ש'ך מדרשות ופלפולים בענייני 'יתר על כדי דמיהן'.

ורביעית, אצלנו מדובר במדינה, ולא בקהילה או באדם פרטי. מדינה מתנהלת מתוך הנחה שיש לנו המשך יחסים עם החוטפים (חמאס), ולכן עסקינן בתורת משחקים של משחק מתמשך וחוזר. התוצאות ולכן גם האסטרטגיות למקרה כזה אחרות לגמרי מאשר אצל אדם פרטי. מעבר לזה, אנחנו החזקים בסיפור הזה, שלא כמו היהודים בגלות. יש לנו יכולת למנוע לפחות חלק מהמחירים העתידיים והאירועים העתידיים בצורות שונות. לכן במקרה שלנו שאלות של מדיניות כמו יצירת הרתעה וכדומה חשובות יותר מהשאלות של 'יתר על כדי דמיהן' שנוגעות יותר למקרה של אדם פרטי או קהילה.

המסקנה היא שהציטוטים של ההלכות הללו ממקמים את הדיון בספירה מושגית לא רלוונטית, ובכך גורמים לנו להתעלם משיקולים חשובים מאד שצריכים להילקח בחשבון הרבה לפני שאלת ה'מחיר'. לכן הציטוטים הללו לא רק מיותרים וחסרי משמעות, אלא אפילו מזיקים.

דין פדיון שבויים ויישומו לנדון דידן: הוראות הלכתיות נוספות

כבר ראינו את ההסתייגות לגבי אדם גדול או אדם עשיר. אלו דוגמאות ראשונות לחוסר ישימותן של ההלכות הללו למצבנו.

אבל כעת אשמח לשמוע מה דעתכם על ההלכה הבאה באותו סימן:

ה. אין מבריחין השבויים, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מכבידים עולם עליהם ומרבים בשמירתם.

האם מישהו מציע לא לעשות מבצעי חילוץ צבאיים של החטופים כי יש שו"ע שאוסר זאת? לכאורה לפי ההלכה עלינו פשוט לשלם את מה שהחמאס דורשים וזהו (כמובן מבלי להיכנס חלילה לאיסור 'יתר על כדי דמיהן').

או לחלופין אולי כדאי שניישם את דברי הרמ"א בס"ו שם:

ו. […] ושבוי שהמיר אפילו למצוה אחת, כגון אוכל נבלות להכעיס, אסור לפדותו.

נראה שעלינו למפות את השבויים ולראות כמה מהם מחויבים להלכה או אוכלי נבלות רח"ל. אותם אסור לפדות אפילו אם מציעים לנו אותם חינם. להיפך, לפי ההלכה אותם ושכמותם צריך למסור לחמאס במו ידינו.

טוב, כעת יש פנינה אמתית:

ח. פודים האשה קודם האיש, ואם רגילין במשכב זכור, פודין האיש קודם.  (ואם שניהם רוצים לטבוע בנהר, הצלת האיש קודם) . (ב"י וכן משמע סוף הוריות).

על פי סוגיית הוריות, האיש קודם לאישה להחיותו ולהצילו מטביעה בנהר. זה ודאי ימצא חן בעיני כל המצטטים שלנו. אבל למזלנו לגבי פדיון שבויים האישה קודמת לאיש (אלא אם השובים רגילים במשכב זכר). אז הנה לכם סמך הלכתי ברור לעסקה שמתבצעת כעת שבה אנחנו מעדיפים באופן ברור נשים על פני גברים (אני מקווה שבחמאס מקפידים להימנע ממשכב זכר). אבל כדאי לחזור על הניסוי המחשבתי הנ"ל, ולחשוב מה היינו עושים אם ההלכה לא הייתה מחריגה את פדיון שבויים משאר דיני קדימה, והייתה קובעת שגם שם הגבר קודם לאישה? אני בטוח שביבי ורונן צור היו מחליטים לפדות את הגברים קודם, שהרי זה היה שו"ע מפורש.

סיכום ביניים

אני כותב את כל זה, שכן זה מדגים עד כמה הציטוטים ההלכתיים הללו ריקים מתוכן. הם לא מחדשים מאומה שכן מדובר בשני עקרונות טריוויאליים שברורים לכל בר דעת. הוויכוחים ביחס לעסקאות הללו מתנהלים אך ורק בשאלה כיצד לאזן בין שני העקרונות הללו, ובוויכוח הזה מקורות ההלכה ממש לא מסייעים לנו לקבוע פרקטית את נקודת האיזון: מהו המחיר הראוי בהיעדר מחיר שוק. מעבר לזה, ראינו שאין לעקרונות הללו שום תוקף בנסיבות שלנו, וראינו גם שמדובר בציטוטים ריקים, כאלה שאף אחד לא ישנה מאומה מעמדותיו בגללם. בפרט אין צורך לומר שהם מצוטטים על ידי אנשים שאין להם ולהלכה ולא כלום.

לפני שאכנס לדיון האמתי בעסקאות הללו, ישנה עוד נקודת הלכתית שעלתה גם בדברי הרב שילת: הסתכנות להצלת הזולת. אז קודם כל אוריד גם אותה מהשולחן.

הסתכנות להצלת הזולת

אחד הטיעונים המרכזיים נגד עסקאות כאלה (בפרט בעקבות עסקת שליט) היא שהמחיר שאותו אנחנו משלמים כיום יעלה לנו ביוקר בעתיד. אנחנו מצילים את החטופים הללו אבל בכך גורמים לרצח של נפגעים עתידיים על ידי אותם מחבלים משוחררים. כאמור, אירועי שמחת תורה עצמם הם אחד התוצרים של עסקת שליט.

הכס"מ בפ"א מהל' רוצח הי"ד מביא בשם ההגהמי"י בשם הירושלמי:

וכתב הגהות מיימון עבר על לא תעמוד וכו' בירושלמי מסיק אפי' להכניס עצמו בספק סכנה חייב עכ"ל. ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק:

אדם צריך לסכן את עצמו (להכניס עצמו לספק פיקו"נ) כדי להציל את חיי חברו, שכן החבר הוא ודאי והמציל ספק. חשוב לומר שהכס"מ עצמו בשו"ע שחיבר אינו מביא את ההלכה הזאת, ומכאן למדו הפוסקים שהוא כנראה לא סובר כך להלכה. ואכן רוב ככל הפוסקים חולקים על העיקרון הזה, ולדעתם אדם לא חייב לסכן את עצמו כדי להציל את חברו (ואולי אפילו אסור לו לעשות כן).

לכאורה השאלה האם להציל כעת את החטופים במחיר סיכון חיים עתידיים תלוי במחלוקת הזאת, ואם כן להלכה זה אסור. אמנם הרב שילת עצמו מעיר שבמלחמה המצב הוא שונה, שכן החייל נדרש לסכן את חייו כדי להציל את האזרחים ואת חבריו. אבל לדעתי זה לא דומה, שכן בהסתכלות המהותית החייל מסכן את חייו כדי להציל את כל הציבור, כולל אותו עצמו. האיום הוא על כולנו, והחיילים שמסתכנים עושים זאת כחלק מחלוקת עבודה בין המאוימים עצמם (כל אחד תורם את חלקו בתורו). זו אינה הסתכנות של אחד למען אחרים, ולכן אין לדמות מלחמה לדין של ההגהמי"י.

אמנם גם אצלנו זוהי מלחמה, אבל כאן האיום העכשווי אינו על כלל הציבור אלא על החטופים הספציפיים, ולכן כאן יש אולי מקום לדמות זאת לדין הפרטי של הסתכנות להצלת הזולת. אבל בה במידה אולי היה מקום להגיע למסקנה הפוכה: האיום שהשחרור יוצר הוא על כלל הציבור, ולכן אולי דווקא החטופים הם ה'חיילים' במשוואה הזאת, וצריך לסכן אותם כדי למנוע את האיום על הציבור. המסקנה מכאן היא כמובן נגד העסקה.

אוסיף עוד שכאשר מדובר בציבור השיקולים יכולים להיות שונים לגמרי, ולכן יישום של דברי ההגהמי"י למקרה דנן הוא בעייתי. סוף דבר, גם מהדין של ההגהמי"י לא ניתן לחלץ עמדה ברורה בעד או נגד עסקת השבויים, מה עוד שהוא עצמו לא מוסכם על רוב הפוסקים.

סוף דבר, אני מקווה שכנעתי אתכם לרדת מהציטוטים והפלפולים ההלכתיים, ולהתמקד בשאלה המעשית: האם ראוי לעשות עסקה לגבי החטופים ואיזו עסקה.

שיקולים בעד ונגד עסקאות חטופים

לפני שאכנס לעסקה הנוכחית, חשוב לדון עקרונית בעסקה כזאת. במקרה של גלעד שליט התנגדתי לעסקה, וכבר הזכרתי כאן בעבר את הוויכוח שניהלתי בעניין עם משפחת שליט בעת ביקור באוהל המחאה שלהם. הסיבה לכך הייתה שאין לשחרר מחבלים רבים תמורת חייל אחד, בגלל הסכנות העתידיות שכרוכות בשחרור כזה. זו לא קביעה עקרונית, וברור שהמספרים שבהם מדובר (כמה חטופים מול כמה משוחררים ונפגעים עתידיים) הוא מאד רלוונטי, מה שלכאורה מתקשר לשאלת 'כדי דמיהן'. לכן במקרה של החטופים כעת אני דווקא תומך בעסקת החלפה. כתבתי בתחילת המלחמה שיש היגיון רב לנסות ולהציע לחמאס את כל האסירים שלהם תמורת כל חטופינו (אפשר גם להציג את העניין ככניעה, מה שיכול לתת להם תמונת ניצחון ולסייע לקבל הסכמה). לא התפלאתי כמובן לקרוא את התגובות הזועמות שקיבלתי, וגם לא מאד התפעלתי מהן. ברמה העקרונית אם עסקה כזאת הייתה על הפרק אזי בעיניי היא הייתה עסקה נכונה ומתבקשת. אחריה, אם חמאס היה מספק לנו עילה, וסביר מאד שכך היה, ניתן ונכון היה לפתוח נגדו במלחמת חורמה כמו שמנסים לעשות כעת. לפחות היינו מרוויחים קודם כל את החטופים, ולא צריכים לנהל את המלחמה כשהם בידי האויב.

ברקע הדיון הזה יש כמובן את הטענה שסכנה עתידית היא ספק והסכנה העכשווית היא ודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי. לכן אסור להשוות מספרי נפגעים עתידיים מול מספר הנפגעים בהווה (המתנגדים לעסקה שואלים מה עדיפים החטופים על הנפגעים העתידיים? למה עליהם צריך להגן ועל ההם לא?). זוהי הסיבה לכך שנכון ליטול סיכונים עתידיים כדי להשיג הישג ודאי עכשווי, זאת גם אם המחירים העתידיים יכולים להיות חמורים (שכן זה רק ספק מחיר חמור). אבל כל זה נכון גם לגבי גלעד שליט וגם למקרה שלנו. לכן עדיין צריך להבין האם יש הבדל בין המקרים ומהו.

בתשובה לשאלה מניתי שלושה הבדלים עיקריים: שליט היה חייל וכיום יש בין החטופים אזרחים (כולל תינוקות וזקנים). לשליט היה אשם תורם במה שקרה לו, ולהם לא. להיפך, המדינה הפקירה אותם והיא זו שלא מילאה את תפקידה, ולכן מחויבותה כלפיהם גדולה יותר. והכי חשוב זה המספר. כשיש 240 חטופים זהו מספר עצום והפגיעה היא בציבור גדול של משפחות וחברים. לכן סכנה עתידית מסופקת ממעשי טרור של המשוחררים, גדולה ככל שתהיה, צריכה להימדד מול הפגיעה העכשווית במאות אנשים. לדעתי זהו שיקול מכריע.

רבים מעלים את אירועי שמחת תורה כראיה לגובה הנורא של המחיר ששילמנו בעסקת שליט (1400 הרוגים רק ביום הראשון, ועוד חיילים בלחימה עצמה שעדיין נמשכת). אבל צריך לזכור שהמחיר הזה התחולל בגלל פשלה קולוסלית שלנו. אם הצבא והממשלה היו מתפקדים כראוי זה לא היה אמור לקרות. גם ללא הפשלה היו פיגועים כמובן, אבל הנפגעים היו בודדים, וזה עדיין ספק סיכון לא גדול מול ודאי הצלה עכשווית. זה נכון אפילו לגבי עסקת שליט. אבל במקרה העכשווי מדובר במצב קשה מאד כבר כעת (מאות חטופים ומשפחותיהם). במצב כזה יש ליטול סיכון עתידי גדול יותר, וכמובן להקפיד שלא נחזור על פשלות דומות כדי שלא נביא על עצמנו מחירים שלא היינו אמורים לשלם.[2]

יש עוד הבדל רביעי שנראה לי משמעותי, והוא שכעת החטופים מוחזקים בידי ארגון לא בידי מחבלים בודדים. לארגון הזה יש מעמד סמי מדיני, שכן הוא הריבון בעזה. התנהלות מול ארגון מאפשרת יותר עסקאות מאשר מול מחבלים בודדים. מארגון ניתן לגבות מחירים בכל זמן בעתיד ולכן גם ניתן יותר לצפות ממנו לקיום ההסכמים (ראו את מה שקורה כעת). הסכם עם מחבלים פרטיים אינו אופציה ריאלית.

עד כאן לגבי היחס העקרוני לעסקת החלפה של אסירי חמאס מול חטופים. אבל השאלה שעומדת בפנינו כעת היא לגבי העסקה המסוימת שמתבצעת בימים אלו. עסקה זו לא עוסקת בכל החטופים, אלא בנשים וילדים. ההחזרה היא במנות, כאשר תמורת כל מנה (כעשרה חטופים) יש יום הפוגה ובו אין לחימה ומכניסים משאיות אספקה רבות לרצועה תוך השבתת פעילות של מל"טים באוויר. ועוד לא דיברנו על המחירים ששולמו בסתר במסגרת העסקה זאת, שאף אחד מאיתנו לא יודע עליהם (כמו חסינות למנהיגי חמאס וכדו'). כעת אסביר מדוע לדעתי לא נכון היה לעשות אותה.

העסקה הנוכחית

אקדים שאין בידיי שום מידע מעבר למה שפורסם. ברור שיש מרכיבים סודיים לעסקאות הללו וקשה לגבש עמדה ביחס אליהן בלי להיות מצוידים בכל המידע. ובכל זאת, השיח הציבורי נסוב על העסקה כפי שפורסמה, ולכן יש בנותן טעם לדון בה במגבלות הללו.

כפי שציין הרב שילת, הרושם הכללי הוא שבציבור שוררת הסכמה כמעט מקיר לקיר ביחס לעסקה הזאת, למעט קולות ימין בודדים שגם מושתקים כצפוי. משפחות החטופים הצליחו לרתום את התקשורת וכל המדברים בציבור לעניינם, כשהם מטשטשים את ההבדל בין רצון להשבת החטופים לבין הסכמה לעסקה המסוימת הזאת. הם גם מטשטשים את ההבדל בין שמחה והתרגשות על חזרתו של כל חטוף לבין הסכמה עקרונית לעסקה. אלו שני דברים שונים בתכלית. ברור שהעניין קשור לשאלת הרגש ותפקידו בשיקול המוסרי. כפי שהסברתי בטור 605, שאלת העסקה היא מאד אמוציונלית, ולרוב הציבור קשה להתייחס אליה בקור הדרוש. הביקורת כלפי המתנגדים מניחה שהם לא רגישים לשאלות מוסריות (חיי אדם, מחויבות המדינה לאזרחיה, הסבל של המשפחות והחטופים עצמם), ומציגים אותם כרשעים ואדישים. אליהו ליבמן, ראש מועצת קרית ארבע שבנו בין החטופים, מתנגד לעסקה הזאת ולעסקה בכלל, ונראה שבתקשורת רואים אותו כתופעה אזוטרית ותימהונית. סוג של פנאט ימני הזוי, ובמובלע כאחד שמוכן להקריב את המשפחה שלו על מזבח האידאולוגיה. אין צורך לומר שמשפחות החטופים כמובן מחרימות אותו ומתעלמות מהקולות שהוא וחבריו לדעה משמיעים, אבל את זה ניתן להבין מפאת המצוקה שלהם. כל השיח הזה נוטה להתעלם מההיבטים השכליים שמעוררים סימני שאלה לא מבוטלים ביחס לעסקה. כאמור, מוסר אינו רגש.

ברקע הדברים יש לזכור שמטרות המלחמה הוגדרו בהתחלה כמיטוט היכולות השלטוניות והצבאיות של החמאס, החזרת החטופים, ויצירת מצב שבו לא נשקף יותר איום מעזה לתושבי העוטף. השבת החטופים לא הייתה המטרה הראשית, אבל בעקבות האמוציות וההפגנות זה השתנה אחרי כשבועיים. כיום כבר כולם מבינים (אם כי לא מודים בזה) שהמטרות האחרות לא באמת יושגו, ולכן המוקד עובר להשבת החטופים. להערכתי, גם המלחמה כיום לא מתנהלת כדי למוטט את החמאס (למרות ההצהרות החוזרות ונשנות), אלא כדי ליצור לחץ שיחזיר את החטופים. ההצלחה החלקית עד היום (הוחזרו כמעט מאה חטופים) מובאת כראיה לאפקטיביות של המדיניות הזאת.

ובכל זאת יש בעיות בעסקה הזאת. תמונת ניצחון לחמאס ואבדן הרתעה כמובן יש כאן, אבל לזה כבר נאלצנו להסכים בכל עסקה שלא תהיה (אני אפילו הצעתי ליזום ולעודד תמונה כזאת). בנוסף, יש את האספקה שנכנסת לרצועה וכנראה תשמש את חמאס בהמשך הלחימה ותפחית את הלחץ עליו בהמשך. כל הזמן מתנהל מו"מ על ימי הפוגה נוספים תמורת פחות חטופים ויותר מחבלים משוחררים, וגם זה היה צפוי לגמרי. זה כנראה כבר התחיל (היום הבנתי שמדובר על שמונה משוחררים בניגוד לעשרה שהוסכמו מראש). לך תסביר למשפחות החטופים שטרם שוחררו שיקיריהן שווים פחות מאלו שהוחזרו כבר, ושאנחנו לא מוכנים לשלם כל מחיר עבור החטופים. בנוסף, ימי ההפוגה יאפשרו לחמאס להתארגן ולהכין לנו עוד הפתעות. לאור פערי היכולת והחשיבה הניכרים בינינו לבינם (לטובתם כמובן, שלא תהיינה אי הבנות), ולאור זאת שהעסק מתנהל כאילו כל הקלפים בידם, אני מאד חושש מהתוצאות (כזכור, גולדין נהרג ונחטף בהפוגה של צוק איתן). ישראל אפילו לא הצליחה להביא לכך שהצלב האדום יבקר את החטופים ויוודא שמצבם סביר ושמטפלים בהם. מעבר לזה, השבת הנשים, הזקנים והילדים, כפי שכתב הרב שילת במהדורה קמא, מפחיתה מאד את הסיכויים להשיב את האחרים (כי הלחץ הבינלאומי פועל בעיקר בגלל הנשים, הזקנים והילדים). זאת לעומת עסקת חבילה על כל החטופים שלפחות הייתה בגדר ניסיון שעשוי היה להצליח.

מעבר לזה, ההפוגה הזאת מגבירה את הלחץ הבינלאומי להפסיק את הלחימה לגמרי. להערכתי יהיה קשה מאד לשוב ללחימה מלאה אחרי ההפוגה (זה יכול לקרות כבר מחר), ואז ימי ההפוגה יתבררו כבזבוז זמן יקר של לגיטימציה עולמית ללחימה. אמנם יהיה קשה לממשלה ולצבא לרדת מהעץ של ההצהרות הנחושות ולפעול נגד הקונצנזוס הישראלי, ולכן ברור שהם ימשיכו את המלחמה בצורה כלשהי גם אחרי ההפוגה, אבל די ברור שזה לא ייראה כמו שזה נראה עד עכשיו. דינו של דרום הרצועה יהיה כנראה שונה מאד מזה של הצפון. זה ייערך תחת מכבסת מילים של נחישות, מיטוטים, ניצחונות והרתעות, אבל לא יהיו מיטוטים ולא הרתעות.

כבר כעת האמריקאים דורשים מאתנו או להפסיק לגמרי את הלחימה, או לפחות לא לנהל אותה בדרום כמו שעשינו בצפון (שגם שם החמאס ומשאביו עוד רחוקים מאד ממיטוט, למרות הצהרות הרהב של מפקדי הצבא, ראש הממשלה ושר הביטחון. קחו בחשבון שבהפוגה הם התחזקו שם עוד יותר). כעת האמריקאים דורשים לא לפגוע יותר באזרחים בצורה שעשינו, ולא לכבוש ולהרוס את השטח בדרום. אז איך בדיוק נמוטט את החמאס בלי זה? הלחץ הבינלאומי הזה לא יאפשר לנו להמשיך לחימה כזאת לאורך זמן, ולכן כמעט אין לי ספק שהמטרה של מיטוט החמאס, שלטונית או צבאית, לא תושג. ברור שגם לא נשיג את הסרת האיום העתידית על יישובי העוטף. אם כך, מה שנשאר הוא השבת החטופים. אבל המשך הדיבור על הנחישות להשיג את המטרות הלא ריאליות הללו לא רק שלא יביא שום תועלת, אלא הוא עלול לגרום למניעת עסקה על שאר החטופים, כלומר לגזר דין מוות עליהם.

שימו לב שהשגת שלושת יעדי המלחמה היא ריבוע המעגל. אחרי שאמרנו לחמאס שהם כולם בני מוות ונמוטט אותם בתום העסקה, אין שום סיכוי שהם יסכימו להחזיר לנו את שארית החטופים. הרי זה הקלף האחרון שבידיהם. מה ניתן להם תמורת הנאגלה האחרונה? עוד הפוגות לפני שנהרוג אות כולם? למי בכלל ניתן את זה אם לא יהיה מי שיקבל (שהרי אנחנו הורגים את כולם)? מה האינטרס של חמאס להשיג הישגים אם הוא עתיד להיכחד מן העולם? זה לא נראה רציני. אבל כל זה ממש לא מפריע לכל הדוברים לחזור על כך שאנחנו מתעקשים על השגת שלושת היעדים ולהרוג את כל החמאס ביחד עם השבת החטופים. גם הציבור ממשיך לבלוע בהתלהבות את האוקסימורון הזה ("ביחד ננצח", כבר אמרתי?!).

בהחלט ייתכן שמפקדי הצבא והממשלה משקרים לכולנו, והם כבר יודעים שמיטוט החמאס לא יקרה וראשיו לא ימותו (סיכוי לא רע שכבר הובטחה להם חסינות כלשהי, ואם לא אז היא כנראה תובטח בהמשך), אבל במצב הנוכחי נראה שבגלל עמידה על שלושת יעדי המלחמה גם את החטופים לא נצליח להשיג. העסקה הזאת תביא אותנו למצב שבו אף אחד מהם לא יושג. אני מזכיר לכם שההצעה שהעליתי לעסקה כוללת במקום לחימה נדחתה בטוקבקים בבוז בטענה שחייבים למוטט את החמאס. הרי לכם התוצאות (הצפויות לדעתי): למיטב הערכתי אנחנו לא נשיג בסופו של דבר אף אחת ממטרות המלחמה. זה יותר טוב? נהרוס המון בתים ונכלה את זעמנו על עצים ואבנים בלי להשיג שום מטרה.

אני בטוח שבהמשך הלחימה תהיה מכבסת מילים שבמסגרתה נמשיך לשמוע על 'מפקדים בכירים' של חמאס שמחוסלים באלפיהם (כמו נציג החמאס בפלוגה ד בגזרה המרכזית של חאן יונס שאחראי להבאת מסטיקים לאנשיו בגזרה). זהו חלק משטיפת המוח שעושה ההנהגה לציבור הישראלי הסוער ושואף ההכרעה. בהקשר זה, איני יכול להתאפק מהבאת פוסט קומי נהדר שראיתי על הנושא הזה:

אני לא מזלזל בהישגים וביכולות שהצבא מגלה (מספר הנפגעים הקטן יחסית מאד מרשים מבחינתי), אבל מאד מזלזל בדמגוגיה ובאחיזת העיניים של הדברור שלו ושל הפוליטיקאים, ועוד יותר מזלזל בציבור שקונה את זה וחושב באמת שאנחנו הולכים להשגת היעדים. הגיעה העת שנפסיק לאכול את הלוקשים וההצהרות הללו, הן על מטרות המלחמה והן על הישגיה ונתחיל להתמודד עם המציאות האמתית.

הציבור כעת קונה את הלוקשים ובטוח שאנחנו בדרך למיטוט החמאס ("ביחד ננצח", כזכור). אבל כרגע נראה על פניו שהמלחמה הזאת לא תשיג אף אחת ממטרותיה, לצערי כנראה כולל גם את השבת החטופים. במוקדם או במאוחר, אנחנו נשוב לאותו מצב כמו אחרי כל אחד מהסבבים הקודמים. יש יותר הרס ויידרש יותר זמן כדי לשקם אותו, אבל מהותית לא נראה שיהיה כאן שינוי אסטרטגי כפי שמכרו לנו כל הזמן. לא נעים לי לומר אבל אני כתבתי זאת כאן כבר בהתחלת המלחמה, וחטפתי על כך. אני מניח שהממשלה מכאן והלאה תעסוק בעיקר בריצוי של הציבור ושל משפחות החטופים ובניסיונות לשכנע אותם במילים מכובסות שאנחנו נלחמים בעוז ובנחישות, שהצלחנו ושניצחנו, וקצת פחות תעסוק בהשגת יעדי המלחמה האבודים.

משמעות הדבר היא שהעסקה העכשווית, שלכאורה נראית נחושה יותר ופחות מתפשרת, תשיג הרבה פחות מהעסקה התבוסתנית שאני הצעתי מעיקרא. אזכיר שוב שחסר לי מידע ולכן קשה לקבוע דברים בנחרצות, אבל כך זה נראה לאור מה שקורה על פני השטח. הלוואי שאתבדה.

בשולי דבריי אוסיף שייתכן שיהיה ערך למלחמה הזאת אם מכאן והלאה הממשלה תתמקד בדיבור נחוש כדי לשכנע את החמאס שאנחנו כן מתכוונים ברצינות (ולהתחיל בלחימה אלימה הרבה יותר בדרום לכמה ימים שנצליח להחזיק בכך), ובכך לנסות ולכופף אותם שיחזירו את כל החטופים תמורת הפסקה גמורה של הלחימה (מה שלציבור יהיה קשה לקבל, אבל זה מה יש) ושחרור אסירים. כך לפחות נשיג את אחת המטרות (החזרת החטופים). שתי האחרות נראות לי אבודות כבר. צריך לפעול מהראש ולא מהבטן, ובמקום לנקום ולהרוג ולהרוס, עדיף לפעול להשגה מיטבית של היעדים. אולי זה באמת מה שההנהגה שלנו עושה כעת, והדיבורים על מיטוטים וניצחונות ולחימה הם שקר טקטי. אני מקווה מאד שזהו המצב, למרות שהערכתי ליכולת החשיבה של ההנהגה שלנו אינה בשמים.

מה יקרה בסוף כזה של הלחימה עם תושבי העוטפים בדרום ובצפון? אני באמת לא יודע. מה שאני די משוכנע בו הוא שבניגוד לציפיותיהם ולדרישותיהם ובניגוד להבטחות שהם מקבלים, ביטחון לא יהיה להם גם אחרי שחרבות הברזל יושבו לנדניהן. צריך לזכור שמיטוטים והרתעות יכולים להיעשות גם אחרי הכל, בעוד חודש, שנה או שנתיים, כאשר לא יהיו לנו חטופים שם (אינשאללה). אמנם תושבי העוטפים כבר לא יאמינו בזה, ובצדק, ולכן ספק אם הם יסכימו לחזור ליישוביהם על בסיס הבטחות כאלה. לאור ההגנה שהם קיבלו עד עתה אני חושב שהם צריכים להיות מאד תמימים כדי להאמין להבטחות הללו.

הערה על ימין ושמאל

בטור 605 כבר הערתי שכמו בעסקת שליט כך גם בימים אלו, ההתנגדות לעסקאות באה כל כולה מהימין. לא שכל הימין מתנגד לעסקאות, אבל כמעט כל מי שמתנגד לעסקאות הוא איש ימין. בסוף הטור הערתי שזוהי קורלציה שאומרת דרשני. ההקשר שם רומז (ברמז שעוביו כקורת בית הבד) לכך שהדבר תלוי בשאלת הרגש מול השכל. השמאל הוא עמדה הרבה יותר אמוציונלית, ומבחינתו ערכים עניינם לפרנס רגשות. ימין פועל יותר על בסיס ערכים, עקרונות ואידאולוגיה, גם אם הרגש מתנגד להם. אלו הכללות כמובן, אבל הן בהחלט נכונות לדעתי (למרות שרבים חשים שההיפך הוא הנכון). אבל יש כאן עוד היבט, מהותי יותר.

בטורים 5, 151 ו-168 עמדתי על כך שבתשתית המחלוקת בין ימין לשמאל (כהגדרתם בישראל) מונחת מחלוקת אונטית-מטפיזית: הימין רואה קולקטיבים כיישים ריאליים ולפעמים גם מכפיף את האינטרס של היחיד לאינטרס של הקולקטיב (העם). ההופעה הקיצונית של התפיסה הזאת היא בפשיזם, שהוא ימין צרוף. השמאל הליברלי, לעומת זאת, מתייחס לאנשים כאינדיבידואלים ולקולקטיבים כפיקציה (מועילה). לכן מבחינתם אין להכפיף את האינטרסים של היחיד לטובת האינטרס הקולקטיבי.[3] הראיתי שם כיצד מחלוקות שנראות לכאורה מחלוקות בשאלות מוסריות, כמו חיסול ממוקד (כלומר: די ממוקד, עם פגיעה בעוד כמה לא מעורבים), מתחלקות לפי קווי השבר ימין-שמאל, זאת למרות שלכאורה המחלוקת בין ימין לשמאל אינה קשורה למוסר. הסברתי שאלו באמת אינן מחלוקות בתחום המוסר אלא בתחום המטפיזי, וכנ"ל. יש להן השלכות מוסריות, אבל העקרונות האתיים עצמם מוסכמים לגמרי על הימין והשמאל.

כעת תוכלו גם להבין באותו אופן מדוע ההתנגדות לעסקאות הללו באה דווקא מימין. עמדה זו מוכנה להקריב את טובתם של היחידים (החטופים ומשפחותיהם) לטובת האינטרס הקולקטיבי הכללי יותר. מכאן גם ברור מדוע עמדה שמאלית לא יכולה לקבל דבר כזה. צריך עמידות נחושה מאד כדי להתעקש על אידאולוגיה ועל חשבונות קרים וארוכי טווח מול פריטה על נימים אמוציונליים חזקים כמו תמונות ותיאורים של ילדים וזקנות בשבי.

עד כאן זהו רק הסבר למחלוקת בלי להביע עמדה משלי. כשלעצמי, אולי תופתעו אבל בעניין הזה אני דווקא קרוב יותר לשמאל. אני אמנם מתנגד לעסקה כמו אנשי הימין, אבל לא בהכרח מטעמם. כפי שכתבתי, לדעתי השבת החטופים צריכה להיות המטרה העיקרית במלחמה הזאת. התנגדותי לעסקה שהתגבשה נובעת מזה שלהערכתי היא פוגעת באינטרס הזה עצמו, ולא בגלל שיקולים ארוכי טווח ('ימניים'). הסברתי שבנסיבות העכשוויות (להבדיל מעסקת שליט) שיקולים אלו פחות רלוונטיים. בבסיס התפיסה הזאת יושבת האונטולוגיה ההלכתית שרואה באדם האינדיבידואלי יישות שחובשת שני כובעים: הכובע של איבר באורגניזם הכללי (הקולקטיב) ועוד כובע פרטי, כאשר אף אחד משני הכובעים לא מוכפף לגמרי לשני (ראו על כך בטור 530).

בשורות טובות לכולנו, והלוואי ואתבדה.

[1] לא אכנס כאן למקורות והנמקות. עובדתית זה ודאי נכון. פעולותיו של יוסף למימוש חלומותיו (לפי דברי הרמב"ן הידועים) הן מצע טוב לברר את הסוגיה הזאת. חשוב לציין שאפילו לגבי יוסף שכנראה היה סוג של נביא מערערים רבים על מדיניות כזאת, אז לגבי אנשים בשר ודם כמונו על אחת כמה וכמה. אבל אין כאן המקול להיכנס לכל זה. ראו על כך ביתר פירוט בטור 585 ובעבודה של בתי כאן.

[2] המחירים של הלחימה עצמה לא אמורים להילקח בחשבון, שכן לחימה בחמאס היינו אמורים לבצע בכל מקרה. זה שחיכינו עד שיקרו אירועי הזוועה של שמחת תורה זה חלק מהפשלה שאותה הזכרתי.

[3] דומני שכבר הערתי שם שהקומוניזם אינו ממש שמאל בהגדרה הזאת. אם כי בשתי עגלות הסברתי שאמנם הם מכפיפים את היחידים לאינטרס של הפרולטריון העולמי (האינדיבידואלים הם 'שמן על גלגלי המהפכה'), אבל האינטרס של הפרולטריון מטרתו בסופו של דבר להיטיב את מצבם של יחידיו.