קנין בעצם ובפועל
המחנה אפרים שואל על הרמבם, שמחד בלולב (פרק ח הלכה י) הוא פוסק שקנין דרבנן אינו מועיל לדיאורייתא, ואילו במעילה (ו, ד) מבואר ברמב״ם שקניין דרבנן מועיל לדיאוריתא.
ותירץ המחנ"א דגבי מעילה כל שהוציאו מרשות לרשות, אפילו בקנין דרבנן, הרי יצא מרשות הקדש.
ובבאור חילוקו, קראתי מהרב אריאב עוזר, שאף אם קנין דרבנן לא מהני לדאוריתא, זהו רק לענין הבעלות 'בעצם', שמהתורה אין הדבר שלו ולא קרינן ביה 'לכם', אבל כשהנידון הוא לענין ה'בפועל' הרי אף מדאוריתא חשבינן ליה שיצא הדבר לרשות אחרת. הלכך לענין מעילה שהקובע הוא חלות ההוצאה מההקדש בפועל, אף הוצאה מדרבנן חשיבא הוצאה דאוריתא, שהרי סוף סוף התורה אמרה לשמוע לחכמים והם אמרו שמשיכה מועילה לקנות וא"כ הרי לענין ההנהגה המעשית אף מהתורה עבר החפץ לרשות אחרת, אלא שכשאנו דנים על הבעלות בעצם, בזה שפיר אמרינן דמהתורה לא נשתנתה הבעלות, הלכך לענין לולב בעינן 'לכם' בעצם.
ולא כל כך הבנתי מה ההבדל בין ״בעצם״ לבין ״בפועל״. בד״כ ההבנה היא בין ״בכוח״ לבין ״בפועל״, לא ?
אשמח להבהרה
מניח שכוונתו להבחין בין המציאות של הבעלות (מי רשום בשמים כבעלים, או בלשוני: למי יש חלות בעלות). לעומת ההנהגה בפועל.
כמו שדנים לגבי פסק המוציא מחברו עליו הראיה לטובת המוחזק, האם יש לו חלות בעלות או שיש לו בעלות בפועל (זכות שימוש).
ניתן אולי לדבר במונחים של רשות: ברשות מי הדבר. כמו בגזלן שהוא והבעלים לא יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. חזינו שלגבי מעילה די ברשות לקבוע את הסטטוס.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer