הקפות ושברן: על ניסיך שבכל יום עמנו ועל עוד כמה דברים (טור 174)

הפתרון המעשי לצורך שרבים יקיפו את הבימה בעת ובעונה אחת, נעוץ ביכולת ליצור מעגלים מעגלים סביב המרכז, קרובים יותר וקרובים פחות. כך מוצא כל אחד את מקומו ומשלים עם הציבור את מסלול הקפתו.

ההקפה של הציבור ויחידיו סביב שולחן הקריאה וספרי התורה, היא משל לחייו של אדם מישראל.

התנועה המעגלית נובעת מאיחודן של שתי מגמות: השאיפה לצעוד קדימה יחד עם המשיכה לנקודת המרכז – מביאה לתנועה סיבובית סביב נקודת המרכז.

האדם המאמין צועד ככל אדם בדרכו הייוחדית לו למימושו העצמי. אך כאדם המאמין בתורה הוא שואף שהיא תהיה המרכז שסביבו חייו זורמים. התורה היא המנחה אותו והיא התוחמת לו את 'גבולות הגיזרה'.

יש שחייו צמודים יותר לעיסוק בתורה, ויש שחייו מביאים אותו לפתח את עולמות המעשה והחיים. כשאלה ואלה מקפידים שככל שהם מרחיבים את מעגל חייהם, הם ממשיכים לראות בתורה את 'נקודת המרכז' של חייהם – אך כולם יוצרים איש איש במעגלו מעטפת מתרחבת והולכת שעל ידה מתרחבים והולכים מעגלי השפעתה של התורה.

ככל אחד בונה את מעגל חייו סביב התורה, מתוך התאמה והקבלה לחבריו שאף הם בונים את מעגלי חייהם סביב התורה – צומחת ל'גרעין התורני' 'מעטפת' גדולה ורבת עוצמה, המוציאה לפועל את כל האידיאלים שטמן ה' בתורתו, ושמחת התורה מקרינה מעבר לגבולות הזמן והמקום.

בברכה, ש"צ לוינגר

בס"ד ג' דחוהמ"ס תש"פ

עובדא היא שבהקפות של שמחת תורה אין בעיה של 'פקקים'. אולי הסיבה היא שכאן אין יחידים הצריכים לצעוד איש בעקבות רעהו, מה שיוצר תחושה של חוסר סבלנות ובעיות של 'מי בראש'?

בשמחת התורה נוצר ציבור מלוכד, שכל יחידיו אוחזים זה בזה ומתלכדים למעגל רוקד שבו 'אין מוקדם ומאוחר',. השמחה והריקוד ותחושת ה'יחד' הם היוצרים את ה'סינכרון'. אולי אף בהקפות של ההושענות נעשה כן?

בברכת מועדים לשמחה, ש"צ

יותר פשוט מפשוט "הושע נא בארבע שבועות" "דופקי ערך שועות" "שלוש שעות".

על הפשטות המאפיינת את פיוטי ההושענות כתב ד"ר יוסף היינמן בספרו 'התפילה בתקופת התנאים והאמוראים', ירושלים תשכ"ד, עמ' 88 ואילך. תמצית דבריו מובאת בספרו של הרב יששכר יעקבסון, נתיב בינה – עיונים בסידור התפילה', כרך ה' עמ' 232 ואילך.

'הסממנים המיוחדים לדפוס זה של ההושענות הם אלו…
א. לכולן מתכונת קבועה… אחרי מילת הפתחיה-בקשה 'הושע נא', באות לא יותר משתים שלוש מילים של פניה או הנמקה וכדומה ואחריהן שוב מילת 'הושע נא'…
ב.בכולן משתמש המחבר באמצעים הסגנוניים הבאים ובהם בלבד, בכולן או במקצתן: (1) אקרוסטיכון אלפביתי פשוט… (2) בכולן מקצב הבנוי על מספר שוה של מילים בכל שורה (3) ברובן מצוי חרוז מן הסוג הפשוט ביותר… (4) אין בהן מן התופעות האופייניות ללשון הפיוט: אין ביטויים סתומים, רמזים או כינויים, כפי שמצויים בפיוט!כמוכן אין שינויים בצורות הדקדוק.(5) המבנה של הפיוט כולו פשוט ביותר. אין כאן אלא אותו פסוק קצר החוזר על עצמו פעמים רבות. גם בתוך הפסוק עצמו מובע רק רעיון אחד; ולא עוד אלא שעיקר תוכנו של כל פסוק מובע בעצם מילת המינה 'הושע נא'… והמילים המשתנות אינן אלא פניות או נימוקים לקבלת הבקשה…

… כולן שייכות לסוג ה'ליטאניה' (המענה התכוף ובלתי משתנה), כלומר לתפילה העשויה חוליות חוליות של קריאות בקשה קצרות, הדומות זו לזו, שבסוף כל אחת מהן בא מענה בלתי משתנה מפי הציבור…
ביהדות קיים מעין הדפוס הזה במקרא: באותם המזמורים שבהם מסתיימת כל שורה במענה סטיריאוטיפי, כגון 'כי לעולם חסדו'…
קריאת ההלל במקורה היתה מעין 'ליטאניה', כשהעם ענו אחרי כל פסוק 'הללויה'… אפשר להניח שצורה זו של שיתוף הקהל ע"י מענה סטיריאוטיפי תכוף, מקורה היה בבית המקדש'.

***

בהמשך מבאר הרב יעקבסון את פיוטי ההושענות. אביא כאן כמה מביאוריו לביטויים הקשים ב'א-ל למושעות' 'בארבע שבועות' הו ארבע השבועות שנשבע הקב"ה לישראל שיגאלם; 'שלוש שעות' הן שלוש הפעמים שבהם ינסו גוג ומגוג לכבוש את ירושלים, כנזכר בילק"ש זכריה יב. 'ואידך פירושא זיל גמור'.

בברכה, ש"צ לוינגר